בגץ חנה אגרונוב בינאבוט נגד מרשם הממזרים: עברה הליך "הכרת מעוברת" והודתה שרשמה בן ממזר על שם הגרוש כדי לדפוק מזונות

לפנינו בגץ שהגישה אחת בשם חנה אגרונוב בינאבוט נגד בתי הדין הרבניים למחוק את הבן שלה אלעד אגרונוב בינבאוט ממרשם הממזרים ופסולי חיתון.  מדובר בילד השלישי שלה ושלושתם רשומים על שם הגרוש.  היא הגיעה לרבנות להירשם לנישואין כשהיא בהיריון עם הילד הרביעי.

היא פגשה בן זוג חדש בשם יניב פרץ, ובאה להירשם לחתונה ברבנות כשהיא בהיריון.  אמרו לה שהיא צריכה לפתוח הליך שנקרא "הכרת מעוברת" שהוא תנאי לנישואין עם בן זוג חדש, וכששאלו אותה מי האבא של הילדים שלה, ענתה שהילד השלישי אלעד אגרונוב בינבאוט (שהוא שחקן כדורגל) הוא לא הבן של אגרונוב, אלא של דוד אוחיון.

עד היום אלעד קורא לעצמו "אלעד אגרונוב בינבאוט" כשהוא בעצם צריך להיקרא אלעד אוחיון. 

בית הדין הרבני העניק לה את הסעד של הכרה במעוברת מהגבר החדש שהכניס אותה להיריון, ואף הירשה לה להתחתן עם יניב פרץ (האבא של העובר שבבטן), אבל בפסק הדין הוסיפו הערה שלדבריה עצמה, אלעד הוא בעצם ממזר או פסול חיתון (כי האבא הוא דוד אוחיון ולא מר אגרונוב).

חנה בינאבוט שכרה עורכות דין פמיניסטיות, את סוזן וייס וניצן כספי שילוני ממרכז צדק לנשים שטענו שלא היתה סמכות לשאול אותה מי האבא של אלעד "כי רוב בעילות אחרי הבעל", ושאין לבית דין רבני סמכות לבירור ממזרות בתיק שהקטין הממזר אינו צד לתיק.

שימוב שהפמיניסטיות שכנעו את חנה להגיש בגץ ולעשות על חשבונה תקדים של ביטול מרשם הממזרים, כדי שנשים תוכלנה להמשיך לגבות מזונות מהאבא שאיננו האבא הביולוגי.  אבל באי כוח בתי המשפט הרבניים עשו תרגיל, והודיעו לבית המשפט שאלעד פשוט לא נרשם כממזר, וכך "התייתרה העתירה".

אבל…  אם חנה כותבת תילי תילים של מגילות שהבן שלה ממזר, ושצריך למחוק את הרישום שלו כפסול חיתון, זה סימן שהבן שלה באמת ממזר.  איזו סיבה היתה לה לרשום את אלעד כבן של אגרונוב, אלא אם כן סחטה ממנו מזונות????  שימו לב שאלעד יצא עם חזות מזרחית, ואגרונוב אשכנזי, כך שהבן אמור לדעת שהוא לא נראה פיסית כמו מי שרשום כאבא שלו.

 

 

 

הפמיניסטיות של מרכז צדק לנשים סוזן וייס וניצן כספי שילוני

 

שימו לב שהכלבות של מרכז צדק לנשים לא מעוניינות לשנות את החוק שלפיו גבר צריך לשלם מזונות לילד שהוא לא שלו, והן גם לא מעוניינות לשנות את החוק שאוסר בדיקות DNA פרטיות כדי לגלות מי האב.  כל מי שמעניין אותן זה שהאישה תוכל לתבוע מזונות.  אם לאבא שהוא לא הביולוגי יש כסף, אז היא תתבע אותו כי רוב בעילות אחרי הבעל, ואם מי שעיבר אותה הוא זה שיש לו כסף, אז היא תתבע אותו.

עדנה קרנבל אומרת ומסבירה שלטובת עולם צודק ושוויוני, צריך לאשר בדיקות DNA לכל אחד (בחו"ל אפשר לקנות את הבדיקה בסופרמרקט), והכלל צריך להיות פשוט:  רק האבא הביולוגי חייב במזונות.

 

 

הנה כלבות מגדר שמשוחחות על זכויות הממזרים:

 

 

ההחלטה בבג"ץ לא להתערב

 

העתירה נדחתה על הסף נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול, בהעדר עילה להתערבות. הלכה היא כי בימ"ש זה אינו נוטה לפסוק בעתירות שהפכו תיאורטיות תוך כדי התדיינות. הלכה זו נכונה גם למקרים בהם העתירה מעוררת סוגיה עקרונית, למעט חריגים שנקבעו בפסיקה.

בית הדין הרבני הגדול דחה את בקשת העותרת למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, למעלה משנה לאחר שניתן, בהליך "הכרת מעוברת", בגדרו הורה בית הדין האזורי כי העותרת ובן זוגה רשאים להינשא זה לזו כדת משה וישראל, וכי נרשמה הצהרת בן הזוג שהוא אבי העובר ועל כן הוא מקבל על עצמו "כל חיוב של אב על הוולד". במסגרת פסק הדין, מצא בית הדין לנכון להתייחס גם לילדיה האחרים של העותרת, בסעיף ב' לפסק הדין, שזו לשונו: "למבקשת שני ילדים בשם לירז ואוראל מנישואיה הקודמים, כמו כן נולד לה בן נוסף לאחר הנישואין בשם אלעד ת.ז. 333155141 יליד 27/5/2009. לדבריה, האב הוא דוד אוחיון". הבן הנוסף (אלעד) הוא העותר 2. בעקבות הגשת העתירה ניתנה הבהרת ביה"ד האזורי וכן ניתן פס"ד מתוקן אך העותרת עומדת על עתירתה.
.
בג"ץ (מפי השופט י' אלרון) דחה את העתירה על הסף מהטעמים הבאים:  הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא מחיקת סעיף ב' בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, לאחר שבית הדין הרבני הגדול דחה את בקשת העותרת למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דין זה.  כידוע, בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים והתערבותו בהן מוגבלת למקרים חריגים שבהם ניכרת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים שבהם נדרש מתן סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בימ"ש או בית דין אחר. משכך, אין להתערב בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, אשר לא ראה לנכון להתיר לעותרת להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, כשנה לאחר שניתן.

יתירה מזאת, מהשתלשלות העניינים עולה כי העותר אינו נכלל ברשימת "מעוכבי הנישואין" או ברשימה אחרת של מי מהמשיבים הנוגעת לכשרות היוחסין שלו. משכך, התייתרו הסעדים המבוקשים בעתירה למחיקת שמו של העותר מרשימות אלו.

הלכה היא כי בימ"ש זה אינו נוטה לפסוק בעתירות שהפכו תיאורטיות תוך כדי התדיינות. הלכה זו נכונה גם למקרים בהם העתירה מעוררת סוגיה עקרונית, למעט חריגים שנקבעו בפסיקה.

אשר לסעדים הכלליים הנוספים המבוקשים: מחיקת שמם של כל מי שלא פנו למשיבים 1, 3 ו-4 מיוזמתם או במסגרת סכסוך גירושין ממאגר מעוכבי הגירושין וכן ביטול הנחיות כשרות יוחסין, משנתברר כי העותר עצמו לא נכלל במאגר "מעוכבי הנישואין", ומשעניינו אינו רלוונטי להנחיות כשרות היוחסין, לא נמצא מקום להידרש אליהם בגדריה של עתירה זו, אשר בה נתבקש ביהמ"ש לדון, בראש ובראשונה, בעניינם של העותרת והעותר.

 

 

להלן העתירה של חנה בינאבוט נגד הבד"ר בגץ 9812/17

 

העתירה נדחתה.  שימו לב שהעתירה הוגשה ע"י חנה והבן הקטין שלה, אבל לא צירפו לעתירה את 2 הגברים:  הבעל לשעבר שעל שמו נרשם הילד, והאיש שחנה טענה שהוא האבא האמיתי.

ובכל זאת בית המשפט העליון דן בעתירה בלי ששני הגברים שלכאורה יש להם זכויות אפוטרופסות על הילד מוזמנים לדיון.

יכול מאוד להיות שפרץ אפילו לא יודע שהוא האבא של אלעד, ויכול להיות שאגרונוב לא יודע שהוא לא האבא ויכול להיות שעד היום הוא משלם מזונות לאלעד…..

 

איזה בידור.

להלן הטקסט

 

1.  חנה אגרונוב בינאבוט ת.ז. 036954709

2.  אלעד אגרונוב ת.ז. 333155141 (הקטין)

 

3. מרכז צדק לנשים (ע״ר) ח.פ 580430973

ע״י עו״ד ד״ר סוזן וייס ו/או עו״ד ניצן כספי שילוני מרח׳ עמק רפאים 43, ירושלים 93141 טלפון: 02-5664390, פקס: 5663317־02

נגד

1. בית הדין הרבני הגדול                                   2017־12־1 2

2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה

3.  מנהל בתי הדין                                           . ……..

משיבים 1-3 באמצעות הנהלת ברני הדין הרבניים, רח׳ כנפי נשרים 22, ירושלים טלפון: 02-6582829, פקס: 02-6582843

4. הרבנות הראשית לישראל

5. היועץ המשפטי לממשלה

6. משרד הרווחה והשירותים החברתיים

משיבים 4-6 באמצעות פרקליטות המדינה, רח׳ צלאח א-דין 29 ירושלים

עתירה למתן צו על תנאי

בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן צו על תנאי המופנה אל המשיבים והמורה להם להתייצב וליתן טעם:

4. מדוע לא תימחק כל הערה או סימון, אם קיימים אצל המשיבים 4־1, בנוגע לכשרות יוחסיו של העותר 2, לרבות רישום כ״טעון בירור".

5. מדוע לא יימחקו ממאגר מעוכבי הנישואין המרוכז בהנהלת בתי הדין הרבניים שמותיהם של כל מי שלא פנו למשיבים 1,3,4 מיוזמתם או במסגרת סכסוך גירושין.

6. מדוע לא יבוטלו "הנחיות סדר דין בענייני כשרות יוחסין" מטעם היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית הדין הגדול מיום 11.4.04, המורות על הקמת הרכבים מיוחדים של בתי דין רבניים אזוריים שעה שמתעורר ספק בכשרות היוחסין של אדם בוגר או קטין.

לאחר שישמע את טענות הצדדים, יתבקש בית המשפט הנכבד להפוך את הצו למוחלט ולחייב את המשיבים בהוצאות המשפט של העותרות, שכ״ט עו״ד ומע״מ כדין.

וזה דבר העתירה

• ” …סמכותו של רושם הנישואין קמה רק באשר אדם בונה אליו בבקשה להירשם לנישואין. באין בניה אין סמבות. לא הרי מעמדו של רושם הנישואין בהרי מעמדה של המשטרה, האוספת בבל העת מידע על עבריינים בנוה.. איסוף מידע על אנשים שלא בנו אל רושם הנישואין, ושייתכן ואף לא יבנו לעולם, הובן את רושם הנישואין למרשם אוכלוסין זוטא. סמכות מבורשתלכן בחוקאין." (הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס’ וס6.45; התשלייו, עדכון: תשס״ג)

1. פתיחה

עתירה זו מוגשת בעקבות החלטות מטעם המשיבים שמשמעותן פגיעה בכשרות של קטין כבן 9 שנים לבוא בקהל, וזאת מבלי שהוא היה צד להליך המקורי ומבלי שעניינו של ההליך נגע לשאלת כשרות היוחסין.

למעשה, הקטין נשוא עתירה זו הוא קורבן של מנגנון שביסודו פגיעה קשה בחוק יסוד -. השפיטה, בכללי הצדק הטבעי ובאמנות בין לאומיות המבטיחות לו הגנה מכל עונש והפליה, ובזכות לכבוד האדם—למשפט הוגן, לפרטיות, ולחופש דת.וכל זאת תוך העדר סמכות עניינית של בית הדין הרבני,כמו גם התעלמות מהמדיניות המקובלת בפסיקה הישראלית, האזרחית והרבנית כאחד ,ולפיה יש להימנעמלממזר קטין.

יש להעיר כי דומה שהעתירה משקפת פרקטיקה פסולה ונעדרת סמכות שנוקטים בה המשיבים, ובמסגרתה מנצלים המשיבים את התייצבותם של בעלי דין בהליכים שונים בבתי הדין הרבניים,כאשר תוך כדי הליכים אלה מבצעים המשיבים בירור יוחסין בצד משאינו צד לתיק וכאשר עניינו של ההליך לא נוגע לשאלת כשרות היוחסין.

הצדדים לעתירה

1.1.  העותרת 1 היא אמו של העותר 2 (להלן: הקטין). העותרת 1 (להלן: העותרת) היוגה צד להליך ״הכרת מעוברת״ שבמסגרתו ביקשה היתר נישואין בפני המשיב 2. תוצאת ההליך הייתה שהמשיב 2 נענה לבקשה, ואולם בד בבד פסק דינו כלל קביעות שמשמעותן עלולות לפסול את הקטין מלבוא בקהל.

1.2.  העותר 2, הקטין, הוא בנה השלישי של העותרת, אשר כשרות יוחסיו עמדה במוקד הדיון בהליך ״הכרת מעוברת״ בפני המשיב 2.

1.3.  העותרת 3, "מרכז צדק לנשים", היא עמותה העומדת בחזית המאבק המשפטי של נשים למען שוויון, כבוד וצדק בדין היהודי במדינת ישראל. אחד מנושאי הליבה של העותרת 3 הוא ייצוג בעלי דין שהמשיבים 1-3 קבעו כי הם פסולי חיתון.

1.4 . המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול, אשר דחה את ערעורה של העותרת על פסק הדין נשוא העתירה.

1.5 . המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בחיפה, אשר נתן את פסק הדין נשוא העתירה.

1.6 . המשיב 3, מנהל בתי הדין הרבניים, מנהל את "מאגר מעוכבי הנישואין", וכן קבע ביחד עם המשיב 5 בשנת 2004 הנחיות סדר דין בעניין כשרות יוחסין.

1.7. המשיבה 4, הרבנות הראשית לישראל, אשר תחת חסותה לשכות רושמי הנישואין.

1.8 . המשיב 5, היועץ המשפטי לממשלה, תיקן בשיתוף עם המשיב 3 "הנחיות סדר דין בעניין כשרות יוחסין"

1.9. המשיב 6, משרד הרווחה והשירותים החברתיים, ממונה על פי הנחיות סדר דין בעניין כשרות יוחסין על ייצוג קטינים שכשרות יוחסיהם הוטלו בספק.

• 2. מרקע העובדתי

2.1.  העותרת נישאה ביום 14.3.02 למר ורליק אגרונוב (להלן: מר אגרונוב) והתגרשה ממנו ביום 23.9.08.

2.2.  לעותרת שלושה ילדים: לירז יליד 30.7.02 ; אוראל יליד 6.8.03 ; והקטין – אלעד יליד 27.5.09. כל שלושת הילדים רשומים במשרד הפנים כילדיו של מר אגרונוב.

2.3.  במהלך חודש פברואר 2016 פנתה העותרת ביחד עם בן זוגה דאז (להלן: בן זוגה) ללשכת רישום הנישואין בקרית ביאליק על מנת לפתוח תיק נישואין. הפקידה בלשכה שאלה מיוזמתה את העותרת האם היא בהריון, וכאשר נענתה בחיוב הודיעה לעותרת ולבן זוגה כי עליהם לפנות לבית הדין הרבני ולפתוח תיק "הכרת מעוברת" על מנת לקבל היתר נישואין, ועד להסדרת נושא זה הרישום לנישואין מעוכב. להשלמת התמונה יצוין כי בהתאם לסעיף 20 לחוזר מנכ״ל משרד מדתות סג/1 (פברואר 2003) רושם הנישואין מנוע מלרשום לנישואין אישה הרה ללא היתר מבית דין רבני, לנוכח האיסור ההלכתי על איש לשאת "מעוברת חברו". הליך "הכרת מעוברת" משמעותו אפוא הצהרה של אבי העובר בפני בית הדין הרבני כי הוא אביו של העובר וכי בכוונתו לזון את העובר, ובהתאם להצהרה זו ניתן לבני הזוג – הורי העובר – היתר להינשא.

■ חוזר מנכ״ל משרד מדתות סג/1 (פברואר 2003) מצורף ומסומן כנספח א

2.4.  יש להדגיש כי הפקידה בלשכת רושם הנישואין הודיעה לעותרת, כי אף אם לא הייתה הרה, היה עליה לפנות לבית הדין לקבל "היתר נישואין", מאחר שבתיק שלה מצויה הערה באשר לכשרות או לאבהות על הקטין, העותר 2, ולפני הסדרת נושא זה לא תקבל אישור להינשא.

2.5.  בסמוך לפנייה לרושם הנישואין פנו העותרת ובן זוגה לבית הדין הרבני בחיפה והגישו בקשה ל״הכרת מעוברת". לצד השאלות של בית הדין בנוגע לאבהות של בן זוגה על העובר, להפתעתה של העותרת, המשיב 2 חקר אותה באשר לנסיבות הולדתו של הקטין, בנה השלישי. זאת, חרף העובדה שהליך "הכרת מעוברת" לא נגע כלל לקטין, שהיה כבן 7 שנים במועד הדיון.

2.6.  ביום 9.3.16 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בהליך "הכרת מעוברת" שבמסגרתו נקבע כי בני הזוג רשאים להינשא זה לזה (להלן: פסק מדין)

וזוהי לשונו של פסק הדין:

"לאור מצמית ממבקשים מחליט בימ״ד:

א. ממבקשים רשאים למינשא זח לזה כדת משה וישראל

ב. למבקשת [מעותרת, ס.ו.] שני ילדים בשם לירז ואוראל מנישואימ הקודמים, כמו״ב נולד לח בן נוסף לאחר מנישואין [צ״ל: לאחר הגירושין, נ.כ.ש] בשם אלעד ת.ז. 333155141 יליד 27.5.2009. לדבריה, מאב חוא אוחיון דוד".

• פסק הדין מצורף ומסומן כנספח ב

2.7.  רק לאחר שקיבלה ייעוץ משפטי, התחוור לעותרת שסעיף ב׳ לפסק הדין משמעותו עלולה להיות פגיעה בכשרותו של הקטין מלבוא לקהל. ערעור על פסק הדין הוגש לבית הדין הגדול ביום 21.3.17 באמצעות עמותת מרכז צדק לנשים.

■  הודעת הערעור מצורפת ומסומנת כנספח ג

2.8. ביום 29,5.2017 ניתנה החלטת בית הדין הגדול הדוהה את הערעור (להלן: החלטת בית הדין הגדול). המשיב 1 הטעים את החלטתו בחלוף המועד להגשת ערעור. כן קבע המשיב 1 כי בית הדין האזורי לא נתן החלטה אופרטיבית בנוגע לקטין, אלא רק ציטט את דברי העותרת, ומשכך הוא אינו נענה לערעור.

■ החלטת בית הדין הגדול מצורפת ומסומנת כנספח ד

• 3. רקע – רשימות מעוכבי הנישואין וההנחיות

רקע הלכתי

 

• 3.1.  מיהו ממזרי ההלכה היהודית מצביעה על מספר קבוצות שכושר הנישואין שלהן מוגבל. מבין פסולי החיתון, הקבוצה הקשה ביותר מבחינת פגיעתה היא האיסורים הנוגעים לממזרות וחשש־ממזרות. ממזרים מוגדרים כילדים הנולדים מכל אחד מאיסורי העריות (אשת איש עם גבר זר וגילוי עריות בתוך המשפחה) :"איזהו ממזר, זה הבא מאחת מכל העריות, בין בחייבי מיתות בין בחייבי כריתות, חוץ מהבא מהגדה שאע״ם שהוא פגום אינו ממזר אפילו מדרבנן" (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד, סעיף יג).

• 3.2.  האיסור על נישואי ממזר הוא אחד הקשים ביותר בהלכה: "ממזרין ונתינין אסורין, ואיסורן איסור עולם, אחד זכרים ואחד נקבות" (בבלי, יבמות עח, ב). בתלמוד פורשה משנה זו לאמור שאין לממזר כל דרך לרפא את הפסול שדבק בו, והאיסור עובר בירושה לכל הדורות.

• 3.3.  מעמדם של "ספק ממזרים" קשה עוד יותר, מכיוון שהללו אסורים להינשא אפילו לממזרים אחרים: "ממזר נושא ממזרת. במה דברים אמורים, כששניהם ודאין. אבל אם האחד ודאי והשני ספק, או אפילו שניהם ספק, אסורים זה בזה דשמא האחד ממזר והשני אינו ממזר. וכיצד ספק ממזר, כגון שבא מספק ערוה, שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קדושין, או שנתגרשה ספק גירושין" (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד, סעיף כד).

• 3.4.  לאור החומרה במעמדם, ההלכה מבקשת למנוע ככל הניתן ריבוי של ממזרים. עיקרון הלכתי חשוב אשר ממתן את קושי הפגיעה בממזרים הינה הלכת ״משפחה שנטמעה -נטמעה״ – העיקרון שלפיו אסור לגלות את פסלותה של משפחה אשר נטמע בה ממזר בעבר: ״אמר רבי יהושע בן לוי: כסף מטהר ממזרים, שנאמר: וישב מצרף ומטהר כסף. מאי מגישי מנחה בצדקה! א״ר יצחק: צדקה עשה הקב״ה עם ישראל, שמשפחה שנטמעה – נטמעה" (בבלי קידושין דף סט עמוד א). בעניין זה יורחב בגופה של העתירה.

מאגר מעוכבי הנישואין

• 3.5.  ראשיתו של מאגר מעוכבי הנישואין (להלן גם: המאגר) היה בראשית ימי המדינה, ומאז עבר מספר צורות וגלגולים. תולדות המאגר עד לשנת 1976 מובאים ביתר פירוט ברשימות מעוכבי נישואין״ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 6.4501 (21.632) (התשל״ו ; עדכון: התשס״ג) (להלן: הנחיות היועמ״ש) ומובאים להלן בקיצור. בתקופת המנדט בארץ ישראל דבר הרישום לנישואין פורסם בבית הדין ובעיתונות, ולא היו כל הוראות באשר לריכוז מידע על מעוכבי נישואין או הפצתו בין רושמי הנישואין. בשנת תשי״א-1951 הוציא לראשונה משרד הדתות, באישור מועצת הרבנות הראשית, "תקנות והוראות לרישום נישואין" שבהן נקבעו לראשונה הוראות בנוגע לריכוז והפצת מידע אודות מעוכבי נישואין. התקנות קבעו מנגנון לניהול המידע על ידי רושמי הנישואין, ריכוזו בידי הרבנות הראשית לישראל ומשרד הדתות וכן פרסומו בעיתונות. בשנת תשי״ד-1954 הוציא משרד הדתות מהדורה מתוקנת של התקנות וההוראות לרישום נישואין, שבהן בוטלה חובת הפרסום. הוראות אלו שימשו עד לשנות השבעים.

• 3.6. בשנת 1976 פרסם היועץ המשפטי לממשלה את הנחייה 6.4501 בעניין רשימות מעוכבי הנישואין, שבמסגרתה בחן את חוקיות מאגר המידע. היועמ״ש קבע כי למשרד הדתות יש סמכות לרכז מידע על מעוכבי נישואין על סמך החלטות של בתי הדין הרבניים ושל רושמי הנישואין. בתחום הפעלת הסמכות קבע היועמ״ש כי על ניהול הרשימות חלים כללי הצדק הטבעי ועקרון צנעת הפרט. לפיכך נקבע כי על רושם הנישואין להסתמך אך ורק על ראיות סבירות ולהעניק לאדם זכות טיעון טרם סירוב לבקשתו להינשא. כמו כן נקבע כי אין להפיץ את המידע שבמאגר בין רושמי הנישואין, ותחת זאת יש להקים מאגר מרכזי אשר מולו ניתן יהיה לבדוק באופן פרטני את בקשות הנישואין. על המידע שבמאגר להתבסס על החלטות בתי הדין ביחס לבעלי הדין שלפניהם בלבד, ואין לרכז מידע ביחס לאנשים שלא פגו בבקשה להירשם בנישואין.

• ■  הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מספר 6.4501 מצורפת לעתירה זו ומסומנת כנספח ה

• 4. מאז כתיבתה, פעל משרד הדתות לפי הנחיית היועמ״ש והקים רשימה מרכזית אליה פנו רושמי הנישואין לבירור מעמד הנרשמים בפניהם. אולם, יתר חלקי ההנחיה לא קוימו ככתבן וכלשונן. כך למשל מצא מבקר המדינה בדו״ח מס׳ 40 לשנת 1989 כי ברשימת המעוכבים המשיכו לכלול אנשים שלא היו צד להליך בפני בית־הדין הרבני ואשר לא נרשמו לנישואין, תוך הפרה של זכות הטיעון שלהם. במסגרת קבוצה זו של מעוכבי נישואין נכללו קטינים אשר הוכרזו כממזרים או ספק ממזרים בשל מידע שעלה בהליכי הגירושין של הוריהם, והם עצמם לא יוצגו בהליך. כמו כן מצא המבקר כי משרד הדתות לא הנחה את רושמי הנישואין לדווח להם אודות מקורות המידע והבירורים שביצעו, וכתוצאה מכך נכללו ברשימה אנשים על סמך שמועות או מידע לא מבוסס מצד אנשים שפנו מיוזמתם ומסרו מידע אודות אנשים פלונים (לפעמים בעילום שם).

• ■  הפרק הרלוונטי בדו״ח מבקר המדינה משנת 1989 מצורף לעתירה ומסומן כנספח ו

• 5. בשנת 2004 ניסחו היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית הדין הגדול הנחיות בעניין סדר דין בתיקי כשרות נישואין. התייחסות להנחיות אלה תובא בגוף העתירה.

טיעוני מעתידה

• 6. לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בעניינו של עד \י – קטין – שלא מגיע לפתחם במסגרת תיק נישואין או גירושין

  • 6.1. העותרים יטענו כי פסק הדין פוגע באופן ישיר בקטין שלא היה צד לתיק הכרת מעוברת והוא מעולם לא פנה לבית הדין מיוזמתו ובית הדין נעדר סמכות כלפי אותו צד ג׳.

  • 6.2. בתי־הדין הרבניים שואבים את סמכותם מכוח החוק, ומוגבלים בסמכותם לפי חוק. עיקרון זה הוכר מכבר בפסקי דין של בית משפט נכבד זה, ודומה שאין צורך להאריך בכך (ראו, למשל: בג״צ 323/81 וילוזני נ׳ בית הדין הרבני מגדול, פ״ד לו(2) 733 (1981), בעמוד 738-9 : "בתי מדין הרבניים שואבים את סמכות שיפוטים, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, מחוק ממדינה, אשר מעניק להם סמכות זו…". למקורות עיוניים נוספים בעניין סמכות בתי־הדין הרבניים במדינת ישראל ראו: מנחם אלון, המשפט העברי ג 1484-1477 ; וסדרת המאמרים של יצחק אנגלרד, "מעמדו של הדין הדתי במשפט הישראלי״ משפטים ב 316־268 _; 522־510 משפטים ד 63־31 ; משפטים ו 29־5).

  • 6.3. העותרים יטעימו טענתם בכך שבתי הדין הרבנים מוסמכים לדון בענייני נישואין וגירושין, בגבולות סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי״ג –1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין), וכן הם מנועים מלדון בצדדי ג׳ שאינם תובעים או נתבעים בתיק. בעניין זה קבע כב׳ הנשיא (בדיט.) א׳ ברק באופן חד משמעי כי החלטות בית הדין אינן יכולות להשליך על צדדים שלישיים:

הוראה זו מסמיכה, ללא ספק, את בתי הדין הרבניים לדון בסכסוכים בענייני נישואין או גירושין בין בגי-זוג בינם לבין עצמם. אך האם מסמיכה הוראה זו את בתי הדין הרבניים לדון בסכסוך שעניינו נישואין או גירושין כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני-הזוג עצמם? לדעתי, התשובה על שאלה זו מינה בשלילה. מנקודת מבט זו מתבקשת המסקנה כי כשם שהנישואין והגירושין עצמם הם פעולה שבין בעל לאישה, כך גם "עניני" נישואין וגירושיו שבהם מוסמך לדון בית-הדין הרבני הם עניינים שהצדדים להם הם הבעל והאישה. ברוח זו ציין פרום׳ טדסקי, כי ענייני הנישואין אינם כוללים את התוצאות הנובעות מהנישואין כלפי צד שלישי (ג׳ טדסקי ״מעמד אישי [7] בעמ׳ 167). פרופ׳ שיפמן הדגיש כי "תוצאות הנישואין כלפי צדדים שלישיים אינן מעניני הנישואין״ (פ׳ שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך א׳ (בעמ׳ 33)) (בג״ץ 293/00 פלונית נ׳ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם בנבו, 19.3.01)).

(בג״ץ 2621/00 לוי נ׳ בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פ״ד נד(3), 809, 812-813 (2000) ; והשוו: בג״ץ 2829/03 פלונית נ׳ בית הדין לערעורים בעכו פ״ד ס(4) 159)).

6.4. במקביל לכך, יש להדגיש כי הפסיקה קבעה מפורשות כי גבולות פעילותו של בית הדין הרבני תחומים למסגרת של ערכאה אדברסרית, והוא אינו מערכת חובקת כל שתפקידה לאתר לרכז ולקבוע את מעמדו של כל יהודי:

תפקידו של בית הרין הרבני הוא איננו טריבונל אשר "נתמנה במפורש כרי לקבוע את מעמדם של בני-אדם״, אם יהודים הם אם לאו. לא סעיף 1 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים ולא שום חוק אחר לא מסר לו תפקיר כזה

(כב׳ השופט לנדוי בבג״ץ 359/66 בנימין גיתיה נ׳ הרבנות הראשית והמועצה הדתית, ירושלים, כב (1) 290 (פורסם בנבו, 07.03.1968)

וכן:

בתי המשפט ובתי הדן הרבניים לא נוערו למתן חוות-רעת ערטילאיות, אלא נוערו לצורך פסיקה בסכסוכים בין צררים; וכשנקבע מה שנקבע על-ירי בית הדין בסמכותו השיפוטית ובתוקף תפקירו, אין קביעה זו יכולה להיחשב כחוות דעת תיאורטית אלא כפסק-רין בין יריבים"

(בג״צ 257/81 אלטר נ׳ בית הדין האזורי חיפה (פורס□ בנבו, 31.3.81)).

• 6.5. הנה כי כן, מכל האמור עולה כי בית הדין נעדר סמכות לדון בעניינו של הקטין. ההליך המקורי עסק בהיתר הנישואין לעותרת, והיה על המשיב 2 להתמקד בענייני□ הרלוונטיים להליך הכרת מעוברת, היינו: מתן היתר נישואין לעותרת. העותר 2, הקטין, לא פנה לבית הדין, לא ביקש להתחתן או להתגרש, ואף אינו נמצא במוקד הליך משמורת או מזונות שבעניינם בית הדין יכול לקנות סמכות. משכך בית הדין פעל בניגוד לסמכותו כאשר חקר את העותרת, דן בעניינו של הקטין וקבע בפסק הדין מסקנות שעלולות לפגוע אנושות בצד ג׳ – הוא הקטין.

• 6.6. עוד יש להוסיף כי לאחרונה בית המשפט הנכבד דן בעניינה של פרשה שכונתה "העגונה מצפת", ובמסגרתה הגיש צד ג׳ ערעור לבית הדין הגדול, כאשר הוא לא היה צד לתיק שנידון בבית הדין האזורי (בג״ץ 9261/16 פלונית נ׳ בית הדין חרבני הגרול לערעורים בירושלים (פורסם בנבו, 30.03.2017)). בית המשפט הנכבד קבע באופן ברור ומפורש שאותו כינה "כלל ברזל", כי אד□ שלא היה צד לתיק מנוע מלהגיש ערעור על פסק הדין. מכאן מבקשים העותרים להקיש מפסיקה זו ולחזק טענתם כי רק בעלי הדין עצמם העומדים בפני בית הדין הרבני – עניינם הוא זה שנידון, ותוצאות פסק הדין משליכות עליהם בלבד. ומכאן עולה המסקנה כי בית הדין נעדר סמכות לדון באד□ שאינו צד לסכסוך גירושין או לבקשה לנישואין.

• 7. בתי הדין הרבניים נעדרים סמבות חקירה וייזום תביעות

  • 7.1. העותרים יטענו כי התשאול שאותו יזם המשיב 2 אודות הקטין ואודות אביו מהווים סטייה מאופיים האדברסרי של ערכאות השיפוט בישראל, כמו גם הפרת האיזון שבעקרון הפרדת הרשויות. העותרים סבורים כי מטרת התשאול היא גביית ראיות לצורך פתיחת תיק עתידי או לחלופין – לצורך הכללה אקטיבית של שמו של הקטין במאגר מעוכבי הנישואין. כך או כך, חרג המשיב 2 מתפקידו כבית דין שבורר בסכסוכים שבין צדדים.

  • 7.2.  סמכותם של בתי הדין הרבניים כבעלי סמכות שפיטה מעוגנת בחוק יסוד: השפיטה (וראו: בג״ץ 1912/97 ריש נ׳ מועצת הרבצות הראשית לישראל פ״ד נב(5) 650 (1998)). המחוקק העניק מכוחו של חוק היסוד סמכויות שונות לבתי הדין הרבניים באמצעות דברי חקיקה כגון חוק שיפוט בתי דין וחוק הדיינים, תשט״ו- 1955. ואולם, העותרות מבקשות להדגיש כי בספר החוקים הישראלי לא קיים ולו דבר חקיקה ראשי אחד המעניק לבית הדין הרבני סמכויות חקירה, כמו גם סמכות לפתוח בהליכים ולנהל פרשת תביעה, על אחת כמה וכמה כאשר ההליך מתנהל נגד מי שאינו מעוניין בכך. ועוד: חוק יסוד: השפיטה תוחם את מהותם וסמכותם של בתי הדין הרבניים לענייני שפיטה בלבד.

  • 7.3.  ויודגש: שיטת המשפט האדברסרית הנוהגת בישראל מונעת מערכאה שיפוטית ליזום הליכי משפט, לחקור ולפתוח תיקים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעניינים שחורגים מהעניין של התיק שהובא בפניהם.

  • 7.4.  לחיזוק טענה זו ניתן לצטט את דברי היועץ המשפטי לממשלה בהנחיות היועמ״ש דלעיל (נספח ה) שלפיהם מעמדו של רושם נישואיו אינו כמעמדה של המשטרה, וכי ללא פניה –-להתחתן או להתגרש–אין לרושם הנישואין סמכות חקירה או רישום:

סמכותו של רושם הנישואין קמה רק כאשר אדם פונה אליו בבקשה להירשם לנישואין. באין פניה אין סמכות. לא הרי מעמדו של רושם הנישואין כהרי מעמדה של המשטרה, האוספת בכל העת מידע על עבריינים בכוח. פקודת המשטרה קובעת כי אחד מתפקידיה של המשטרה הוא "במניעת עבירות ובגילויו" (סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל״א־ 1971). לשם ביצוע תפקיד זה ראוי לה למשטרה שתנהל רישומים של עבריינים בכוח. לעומת זאת, תפקידו של רושם הנישואין הוא לרשום לנישואין את הפונים אליו, ואין זה מתפקידו לאסוף מידע על מי שלא פנה אליו כלל.

• 7.5.  לא זו אף זו: סמכויות חקירה מטיבן ומטבען עלולות להביא לפגיעה אנושה בזכויות אדם (ע״פ 5121/98 יששכרוב נ׳ התובע הצבאי הראשי פ״ד סא(1) 461 (2006)). נורמה הפוגעת בזכויות אדם עליה לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה, ובראש ובראשונה להיות מעוגנת בחקיקה ראשית, בניגוד לנעשה בענייננו (בג״ץ 355/79 קטלן נ׳ שירות בתי הסוהר פ״ד לד(3) 294 (1980)).

• 7.6.  עוד יש להוסיף כי התנהלות בית הדין, אשר נוטלת סמכויות חקירה ובדיקה, מביאה לפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. בעניין זה ניתן לצטט את דברי המלומד פרופ׳ שמעון שטרית:

מתפקיד ההכרעה בסכסוכים נגזר מאפיין נוסף של הליך השפיטה, והוא שיוזם ההליך אינו בית המשפט, אלא אחד הצדדים לסכסוך. עיקרון זה נגזר מתוך תפקידו העיקרי של בית-משפט ובית דין במדינה דמוקרטית – יישוב סכסוכים. עיקרון הפרדת הרשויות מקנה בידי בעל סמכות שפיטה את כוח ההכרעה בסכסוכים בין אזרחים ובין האזרח לרשויות השלטון, אך לא סמכויות שלטוניות מובהקות, כגון הכוח ליזום חקירות ופתיחה בהליכים משפטיים (ראו: שמעון שטרית, על השפיטה 201 ־204 (2004)).

• 7.7. לנוכח האמור, יטענו העותרים כי בית הדין האזורי סטה מסמכותו כשביקש לדון בעניינו של הקטין שלא היה צד להליך הכרת מעוברת, וכן הוא היה נעדר סמכות לחקור מיוזמתו את העותרת בעניין אבהות הקטין, ולאסוף ראיות לעניין שאינו מעניין התיק העומד בפניהם – הליך הכרת מעוברת.

• 8. לבית הדיו הרבני אין סמכות עניינית לדון באבהות

  • 8.1. העותרים יטענו כי בית הדין האזורי אינו מוסמך לדון בסוגיית האבהות, ולפיכך לא היה מוסמך לחקור את העותרת בנוגע לאביו של הקטין, וכמו כן לא היה מקום לציין במסגרת פסק הדין את ציטוט דבריה של העותרת באשר לזהות אביו של הקטין.

  • 8.2. בהתאם לסעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947 תביעת אבהות אינה נכללת במסגרת ענייני המעמד האישי שבגדרם מוסמך בית הדין הרבני לדון. ההלכה שנקבעה בבג״צ 283/72 בוארון נ׳ בית הדין הרבני פ״ד כו(2) 727 (1972) עומדת בתוקפה, ולפיה בית הדין הרבני אף לא יקבל סמכות בענייני אבהות על פי הסכמה שניתנת בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין (וראו עוד: ע״א 201/82 פרץ נ׳ אסולין פ״ד לז (2) 838 (1983)). מכאן נובעות שתי מסקנות: האחת היא שבית הדין האזורי לא היה מוסמך לדון בענייני אבהות ומכאן החקירה שביצע כלפי העותרת הייתה נעדרת סמכות, ושנית, הפסוקית בפסק הדין המתייחסת לאבהות על הקטין אינה מעלה או מורידה לסוגיית האבהות על הקטין, ומשכך עליה להימחק מרישומי בית הדין הרבני.

  • 8.3. ואכן יש לומר כי לעיתים ערכאה מוסמכת לדון בנושא החורג מסמכותה העניינית מתוקף ה״סמכות הטבועה". ואולם העותרות יטענו כי גבולותיה של "הסמכות הטבועה״ צומצמה בפסיקה למקרים חריגים בלבד כמו גם לעניינים של סדרי דין בלבד: "סמכות עזר זו אינה בלתי מוגבלת. אין היא רחבה יותר מהסמכות המפורשת לקבוע סדרי דין. מטיבה ומטבעה, היא פועלת בגדרי הדין הדיוני ועניינה הניהול הראוי של ההליך השיפוטי והשליטה הראויה עליו" (בג״ץ3914/92 לב נ׳ בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ״ד מח(2) 491 (1994)), ואין להפעילה במקרים שבהם ייפגעו זכויות יסוד (ע״א 548/78 שרון נ׳ לוי, פ״ד לה(1) 736 (1980) וראו גם: דברי השופט ד׳ לוין בע״א 748/81 סוקולובר נ׳ הרפז, פ״ד לח(2) 688 (1984), 695). זאת ועוד: "הסמכות הטבועה" לא חלה לגבי סוגיה החורגת מהעניין שבו דנה אותה ערכאה. לשון אחרת: ערכאה לא תקנה סמכות טבועה בנושא שאין נגיעה בינו לבין הסוגיה שבה היא דנה באותה שעה.

  • 8.4. כפי שיפורט להלן, זכויות בסיסיות של הקטין נפגעו לנוכח התנהלות המשיבים 1-2, ומשכך ברי כי הם לא היו מוסמכים לעשות שימוש אף בסמכותם הטבועה בנסיבות מקרה זה. זאת על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתיק שהמוקד שלו היה בקשה להיתר נישואין, ולא היה כל צורך לשם כך להידרש לשאלת האבהות בעניין הקטין. משכך יטענו העותרים כי בית הדין האזורי סטה מגבולות סמכותו כאשר דן בסוגית האבהות או כשורת היוחסין החורגת מגדר הליך "הכרת מעוברת".

• 9. פסק הדין והחלטת בית הדין הגדול פוגעים בזכויות יסוד של הקטין

ב?. פגיעה בזכויות הקטין להגנה להפליה מענישה 

• א. העותרים יטענו כי סעיף ב׳ לפסק הדין חושף את הקטין ל״הפליה ולענישה", קרי, לקביעות כי הקטין ממזר או חשש ממזר ולהשלכות הנובעות מכך ומהווה פגיעה בזכויות הילד.

• ב. האמנה בדבר זכויות מילד (1989) (להלן: מאמנה) אושררה על ידי ממשלת ישראל בשנת 1991 והוכרה כבסיס לפרשנות של נורמות משפטיות במסגרת ע״פ 3112/94 אבו חסן נ׳ מדינת ישראל פ״ד נג(1) 4 (1999). האמנה מורה בסעיף 2 :”מדינות החברות ינקטו בכל מאמצעים המתאימים להבטיח כי הילד מוגן מפני כל צורה של הפליה או ענישה על יסוד מעמדם, פעילויותיהם, השקפותיהם, או אמונותיהם של הודי הילד, אפוטרופסיו החוקיים, או בני משפחתו".

זכויות הילד הוכרו כראויות להגנה בבית המשפט העליון החל מעניין ע״א 2266/93 פלונים ג׳ אלמוני פ״ד מט (1) 221 (1995).

ברי, אם כן, כי ילד שמוכרז על ידי בית הדין כממזר, נענש ומופלה בגין המעשים לכאורה של הוריו – ללא עוול בכפו, ובמקרה דנן גם מבלי שתינתן לו הזדמנות להגן על עצמו. על כן, בכל מה שנוגע לרישום ילדים במאגר שמנהל בית הדין – הרי שהדבר עולה כדי הפרה של דברי האמנה המפורשים והקבועים בחוק, והן של הפסיקה בנושא.

זאת ועוד: הקטין נענש בגין אמונות ודעות של המדינה. וזאת כאשר המדינה התחייבה לשמור על הילד "מפני כל צורה של הפליה או ענישה על יסוד מעמדם, פעילויותיהם, השקפותיהם, או אמונותיהם של מורי הילד" לא כל שכן, שעליה להימנע מענישה והפליה זו.

• 9.2.פגיעה בפרטיות

• א. הקטין זכאי לכך שהזכות החוקתית שלו לפרטיות לא תקופח או תפגע. הזכות החוקתית לפרטיות מעוגנת מפורשות בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בין היתר נקבע כי "הפרטיות נועדה לאפשר לפרט "תחום מחייה" שבו הוא הקובע את דרכי התנהלותו, בלא מעורבותה של החברה. זו ״הזכות להיעזב לנפשו (”the right to be left alone״: השופט ברנדייס)״ (בגץ 6650/04 פלוני נ׳ בית הדין הרבני האיזורי בנתניה ,פ״ד סא(1) 581, פס׳ 10 לפסק דינו של כב׳ השו׳ ברק).

• ב. לטענת העותרים פסק הדין והשלכותיו פוגעים בפרטיותו של הקטין. בית הדין אינו מאפשר לקטין לגדול באנונימיות תוך שהוא נעזב לנפשו. בית הדין שלף את הקטין מהאנונימיות בה היה מצוי והציבו באמצעו של דיון אשר במהותו כלל לא עסק בקטין ואשר לקטין לא הייתה כל השלכה על תוצאותיו ואף הגדיל לעשות בהכנסתו של הקטין – כעת או בעתיד – למאגר מעוכבי הנישואין.

• 9.3. לפגיעה בזכות לשם טוב

עוד יוסיפו העותרים ויטענו כי הכרזת הקטין בממזר מהווה למעשה פגיעה של קטינים לשם טוב. הזכות לשם טוב הוכרה אף היא כזכות חוקתית הנגזרת מערך כבוד האדם (ראו פסק הדין בג״ץ 6126/94 סנש נ׳ רשות השידור ואח׳, פ״ד מג(3) 817).

לנוכח הפגיעה בעקרונות יסוד של שיטת המשפט, יש למחוק את סעיף ב׳ לפסק הדין כמו גם כל הערה בעניין בתיקי בית הדין ולהוציא את שמו של הקטין מן המאגר, ככל שהוא מצוי בו.

• 10. חיפוש וחקירה בעניין ממזרים חורגת ממדיניות המשפט הישראלי וההלכה ונדרש סעד מן הצדק

10.1.    העותרים יטענו כי השאלות שנשאלה העותרת אודות אבי הקטין במסגרת הדיון בתיק "הכרת מעוברת" ותיעוד תשובתה בפסק הדין, מהווים סטייה ברורה מהמדיניות של המחוקק, כמו גם של ההלכה עצמה. מדיניות זו קובעת כי לגבות במהלד הליך משפטי ראיות העלולות לממזר אדם, לא כל שכן קטין. העותרים יציינו כי אף אם פסק הדין אינו קובע מפורשות דבר באשר לכשרות יוחסיו של הקטין, הרי שרושם הנישואין, כמו גם בתי הדין הרבניים עשויים לעשות שימוש במידע זה בעתיד. יצוין כי העותרים לא יודעים האם המשיבים פעלו להכללת הקטין ברשימת מעוכבי הנישואין. זאת ועוד: העובדה שהפקידה במשרדי רושם הנישואין הודיעה לעותרת כי ברישומים של הרבנות הראשית מצוין ליד שמה כי יש שאלה לגבי כשרות בנה, מעידה כי המשיבים 4־1 עורכים רישום האוסף מידע על בעיות בכשרות היוחסין, וזאת בנוסף למאגר מעוכבי הנישואין שמנהל המשיב 3.

מדיניות המשפט הישראלי מונעת גביית ראיות הפוגעות בכשרות היוחסין

10.2. העותרים יבקשו להקיש מהסוגיה העוסקת בתביעות אבהות וכפרקטיקה המגולמת בחוק מידע גנטי, התשס״א – 2001 (להלן: חוק מידע גנטי), באשר למדיניות המחוקק ובתי הדין שלא לאסוף ולגבש ראיות העלולות לממזר אנשים.

10.3. עוד טרם חקיקת חוק מידע גנטי קבע כב׳ השופט מ׳ אלון כי אין לבצע בדיקת רקמות מתוך החשש לפגום בכשרות הקטין בפסק דינו בעניין ע״א 548/78 שרון נ׳ לוי פ״ד לה(1) 736 (1980) :

נראה לי שבמקרה כגון זה מן הראוי אף שלא להיזקק לעריכת בדיקה זו כל עיקר, שהרי מקובלנו, כי "משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים, כיוון שנטמעה נטמעה, והיודע פיסולה אינו רשאי לגלות אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבוא

(ראו גם: תמ״א (ת״א) 1279/83 פלוני נ׳ אלמונית פ״מ תשמ״ה (ג) 259 ; תמ״א (ת״א) 1554/84 פלוני נ׳ פלוני פ״מ תשמ״ז (א) 216)).

• 10.4. המחוקק התווה את המדיניות הברורה בשאלת ביצוע בדיקות גנטיות לבירור אבהות בשעה שהביא לתיקון מס׳ 3 של חוק מידע גנטי. סעיף 28ה לחוק מידע גנטי מורה כי בית משפט לענייני משפחה לא יורה על ביצוע בדיקה גנטית בשאלת אבהות של קטין, שעה שהבדיקה עלולה להביא לפגיעה בכשרות הקטין לפי דין תורה.

• 10.5. תיקון מס׳ 3 לחוק מידע גנטי בא לעול□ לאחר דיונים ארוכי□ בוועדת המידע והטכנולוגיה של הכנסת, כמו ג□ דיוני□ בוועדה בינמשרדית שמינה היועץ המשפטי לממשלה בראשותו של ד״ר פרץ סגל ממשרד המשפטים. כל הגורמים היו תמימי דעי□ באשר להכרת להימנע מביצוע בדיקות גנטיות אשר עלולות לממזר קטינים. יודגש כי לכל אורך הדרך המדיניות היא שיש לעשות כל מאמץ ולמנוע ממזור קטינים. מדיניות זו איפיינה לא רק את משרד המשפטים ומשרד הרווחה אלא ג□ את של מנהל בתי הדיו הרבניים עצמו, כפי שעולה מדבריו של עו״ד שמעון יעקבי, היועץ המשפטי לשיפוט רבני (בתוארו אז): "ממזר או ספק ממזר, כאשר הבדיקה עלולה למצוא ראיה שעלולה להעיב על כשירותו להינשא, אנחנו מתנגדים לעריכת הבדיקה מלכתחילה" (פרוטוקול ישיבת וועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת (20.11.07))

■ פרוטוקול ישיבת וועדת המדע והטכנולוגיה מצורף ומסומן כנספח ז

• 10.6. החל מתיקונו של חוק מידע גנטי קיימת גישה בקרב שופטים בבתי המשפט לענייני משפחה, ולפיה אין לקבל אף ראיות אחרות, שאינן בדיקות גנטיות, במקרה שראיות אלה עלולות לפגום בכשרות הקטין. כך למשל עולה מדבריו של כב׳ השופט איתי כץ מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ״ש (י־ם)_13632/08 פלוני נ׳ אלמונית תק־ מש 2009(4), 275, 277 (2009) :"כיום, לאחר כניסת התיקון לחוק מידע גנטי לתוקפו, אין המצב המשפטי כיום כמצב ששרר קודם לתיקון…לעניין הבאת ראיות נוספות להוכחת האבהות…"

• 10.7. דברים ברוח דומה השמיע כב׳ השופט גייפמן שהצביע על כך שבתיקון מס׳ 3 לחוק מידע גנטי השמיע המחוקק את מדיניותו ולפיה יש לייחס חשיבות לחשש לפגיעה בכשרותו של קטין, ומשכך יש להיזהר משמיעת עדויות בתיק אבהות (תמ״ש 87471/01 פלוני נ׳ פלונית (פורסם בנבו, 24.6.09)). וכך אף ניתן להסיק מדברי האוביטר של כב׳ השופט א׳ רובינשטיין בבע״ט 9638/08 פלונית נ׳ פלוני תק־על 2008(4) 3208,3207 (2008) : "אוסיף מעבר לאמור, כי הגם שאין חולק כי בתיק זה אין חשש מזרות, פרשנות נושא זה צריכה לילך יד ביד עם הגישה הבסיסית של מניעתם ככל האפשר של מקרי ממזור״ (ראו גם: בע״מ 2685/11 פלוני נ׳ פלונית (פורסם בנבו, 13.3.12); וראו גם: תמ״ש (משפחה כ״ס) 32690/09 פלונית נ׳ פלוני (פורסם בנבו, 16.7.12)).

• 10.8. מדיניות דומה אימץ בית המשפט נכבד זה במסגרת בג״ץ 3691/14 מרכז צדק לנשים נ׳ בית הדין הרבני הגדול (פורסם בנבו, 9.9.15). בעניין זה הוגשה עתירה כנגד החלטת בית הדין הגדול להזמין תיק רפואי של קטין ושל אמו על מנת לקבוע האם הקטין ממזר. בגדר העתירה, התבקש בית המשפט העליון ליתן צו ביניים המורה לבית הדין לעכב את החלטתו כל עוד העתירה נידונה. ביום 25.5.14 נתן כב׳ השופט צ׳ זילברטל צו ארעי כמבוקש, וביום 1.6.14 ניתנה החלטה הנענית לבקשה לצו ביניים. יצוין כי אף המדינה הביעה הסכמתה למתן צו הביניים, על זאת על רקע התפיסה העקרונית שאין לאסוף ראיות העלולות לפגוע בכשרות יוחסיו של קטין.

כתב העתירה בבג״ץ 3692/14 מצורף ומסומן כנספח ח

החלטת בית המשפט העליון מיו□ 25.5.14 בבג״ץ 3691/14 מצורפת ומסומנת כנספח ט

• 10.9. יש להדגיש כי מדיניות זו נקבעה בהתאם לפרשנות של עקרון "טובת הקטין", שלאורה על בית המשפט לבחון כל סוגיה משפטית הנוגעת לקטינים. בעניין זה ראו: דנ״א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ פלונית, נ(1), 48, (1995); ע״א 623/80 פלונית ג׳ היועץ המשפטי לממשלה, לה(2),72 (1980) ; בע״מ 2685/11 פלוני נ׳ פלונית (פורסם בנבו, 13.3.12) ; וכן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר קבע הפרדה של אבהות במישור האזרחי מול אבהות במישור הדתי לאור שיקול העל של טובת הקטינה (עמ״ש (ת״א) 11־24955-03 מ׳ נ׳ ה׳ (פורס□ בנבו, 28.8.12) ופסק דינו של בית המשפט הנכבד אשר אישר את פסק דינו של ביהמ״ש המחוזי: בעט 7038/12 פלוני נ׳ פלוני (פורסם בנבו, 16.10.12).

10.10 .הנה כי כן, לנוכח האמור מתגבשת המסקנה כי מדיניותו הברורה של המחוקק ושל בית המשפט הישראלי הוא להימנע מנקיטה בפרקטיקות העלולות לממזר אדם בוגר או קטין, לרבות שמיעת ראיות מסוג זה.

מדיניות ההלכה באשר לאיסוף ראיות העלולות לפגוע בכשרות היוחסין

• 10.11. כאמור בסעיף 3.4 לעיל ההלכה נקטה לאורך התפתחותה במדיניות שלפיה "משפחה שנטמעה – נטמעה" (בבלי, קידושין עא ע״א), ולפיה אין לחקור ולדרוש אחר פסולי חיתון, ואף אדם שיודע על הפסול – אסור לו להודיע על כך (שו״ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן ט ד״ה והנה הב״ש).

בהתאם למדיניות זו, שדרה של פוסקי הלכה סברו כי אין לחפש אחר ראיות שעלולות לממזר אדם, או לכל הפחות אין על בית הדין חובה לעשות כן (ראו למשל: שו״ת מהרם מינץ סי׳ עה שקבע כי על בית דין אין לחפש ולחקור בעניין לעז שמוציאים על אדם: "וכן כה״ג ידעגה עובדא דנקטו בעלי ריב לפגום כזה אדם כשר, וגערו בהו רבותינו הגדולים …והוציאו בנזיפה, ופסקו שאין להושיב בי״ד על ככה״; וכן פסק החתם סופר שאסור לבית דין לבדוק מיוזמתו אודות אישה שיצא עליה לעז שאסורה על בעלה (שו״ת חתם סופר, אבן העזר, ח״ב, קעד)).

• 10.12. ואכן, בהתאם לאותה מדיניות, חיווה דעתו ד״ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי במשרד המשפטים כי על בית הדין להימנע מלחפש מיוזמתו ראיות שעלולות לגרום לפסול בפסלותו של אדם:

העולה מן האמור עד כאן הוא, שעל פי ההלכה לא זו בלבד שבית הדין אינו צריך להעלות מיזמתו חשדות ולחטט בעניין כשרות היוחסין של אדם, אלא אפילו אם חשדות כאלו מועלים בפניו, בית הדין אינו חייב לבדר ולחפש אחר ראיות העשויות לאשש חשדות אלו (ד" ר מיכאל ויגודה ”בירור חשדות לכשרות יוחסין בבתי הדין, חרות הדעת הוגשה לבית הרבני הגדול במסגרת ערעור מס׳ 621/תש״ס שהוגש בפניו בתיק 99009/1).

■ חוות דעתו של ד״ר ויגודה מצורפת ומסומנת כנספח י

• 10.13. בהקשר זה יש לציין כי כבר לפני כ־ 40 שנה הציע השופט משה זילברג לקבוע תקנה שלפיה אין לקבל עדות שתעיד על פסול משפחה. הנוסח המוצע של התקנה של זילברג הוא כדלקמן: "בכל דיון על כשדות המשפחה, הרי אם המשפחה היא משפחה שנטמעה, אסור יהיה להביא עדות שתעיד על פסול משפחה. ואם הושמעה בקשר לעניין אחר תהא עדות פסולה לגבי דיון זה" (משה זילברג, "פיתרון הלכתי יסודי לבעיית הממזרות״ באין כאחד: אסופת דברים שבהגות, בהלכה ובמשפט, 245 (תשמ״ו), בעמי 247-8. המאמר התפרסם לראשונה במעריב, י״ט אייר תשל״א 14.5.71).

• 10.14. עוד יש להוסיף כי בהקשרים שונים ניתן לאתר גישה ברורה שעולה מדבריהם של בעלי תפקידים בממסד הדתי, ולפיה בית הדין הרבני אינו אמור לחקור ולחפש ממזרים מיוזמתו. בעניין זה התבטא ד״ר הרב מרדכי הלפרין, יו״ר הוועדה הציבורית מקצועית לבחינת הנושא של תרומת ביציות (7.6.00), בהקשר של בדיקות רקמות במקרה של ילד שנולד מאישה נשואה אשר נידונו בהקשר לסוגיית תרומת הביציות: "הסיבה לכך שלא מחפשים ממזרים נוסעת בין היתר מההלכה ש״משפחה שנטמעה, נטמעה", במסכת קידושין בדף ע ע״א" (פרוטוקול הוועדה הציבורית מקצועית לבחינת הנושא של תרומת ביציות (7.6.00) בעט׳ 33). באותו דיון התבטא הרב אלי בן דהן, מנהל בתי הדין הרבניים בתפקידו דאז, ולדבריו מדיניות בית הדין היא לא לתשאל בעלי דין באשר לסוגיית היוחסין של ילדיהם: "בית הדין לא פונה בכל דיון ואומר חבר׳ ה, תגידו יש לכם ילדים פסולים! יש לכם בעיות, או אתם בעייתיים! בוודאי שלא. אבל הדבר עולה מעצם הדיונים, שבני זוג מתדיינים" (שם, שם)

■ פרוטוקול הוועדה הציבורית מקצועית לבחינת הנושא של תרומת ביציות (7.6.00) מצורף ומסומן כנספח יא

• 10.15. הנה כי כן, עולה תמונה ברורה שלפיה המשיבים 1-2 בחרו לנקוט במדיניות פוגענית וקשה כלפיי הקטין, אשר מהווה סטייה ממדיניות המחוקק והפסיקה. עוד עולה מהאמור כי בפני המשיבים 1-2 עמדה האפשרות לנקוט במדיניות הלכתית מוכרת ומקובלת שלפיה בית הדין הרבני אינו יוזם, חוקר ומעורר שאלות בכל הנוגע לכשרות יוחסין. בית המשפט הנכבד פסק לא פעם כי פירוש נכון וראוי של חוק שנוגע לעניינים הלכתיים ולאיסורים דתיים הוא פירוש המצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכויות חוקתיות (ראו למשל, בג״ץ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי בע״מ נ׳ מועצת הרבנות הראשית, נו (2) 196 (2001)) שם הוגבל שיקול הדעת ההלכתי בשל הפגיעה בחופש הדת. (כן השוו: בג״ץ 5009/94 מיטראל בע״מ נ׳ מועצת הרבנות הראשית לישראל, פ״ד מח(5) 617 (1994) ; בג״ץ 7471/05 בלדי בע״מ נ׳ מועצת הרבנות הראשית לישראל, סב(2) 370 (2007)). משכך לעמדת העותרים, על המשיבים 1-2 לנקוט במדיניות הלכתית המצמצמת במידת האפשר את הפגיעה בזכויות אדם, ומשהמשיב 1 סטה ממדיניות זו – נדרש סעד מן הצדק.

• 11. יש לבטל את הנחיות סדר דין בעניין כשרות יוחסין וכן למחוק מהמאגר כל מי שלא פנה לבית הדיו או לרושם הנישואין

  • 11.1. העותרים יטענו כי לא זו בלבד שיש למחוק את שמו של הקטין מהמאגר או מכל רישום של "טעוני בירור", אלא אף יש לבטל את "הנחיות סדר דין בעניין כשרות יוחסין" הנחיית היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית הדין הרבני הגדול (11.1.04) (להלן: ההנחיות משנת 2004) וכן להורות על מחיקת שמו של כל אדם ששמו נכנס למאגר מעוכבי הנישואין, בהיותו צד ג׳ להליך בבית הדין הרבני.

■ הנחיות היועמ״ש ונשיא בית הדין הגדול מצורפות ומסומנות כנספח יב

• 11.2. כאמור בראשית העתירה, המאגר החל להתנהל בראשית שנות המדינה, אך הוסדר לראשונה בהנחיות היועמ״ש 1976 לעיל, ובהמשך במסגרת ההנחיות משנת 2004. האחרונות נוסחו בעקבות ישיבה שהתקיימה בהשתתפות היועץ המשפטי לממשלה (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין; הראשון לציון דאז, הרב שלמה עמאר; נציגי הדיינים בבית הדין הגדול; נציג משרד הרווחה ונציג משרד המשפטים (יש להעיר כי הפורום כלל גברים בלבד).

סעיפים 4־3 להנחיות משנת 2004 מורים על הקמת "הרכב מיוחד" של בתי דין אזוריים כאשר מתברר לבית הדין בעקבות דיון בתיק שעוסק בצדדי ג׳ כי עולה "חשד" בדבר כשרותו של אדם. וזו לשון ההנחיות:

4.    נוכח בית דין רבני אזורי, במהלך דיון הנוגע בעניין, כי אין בידו כל ברירה ומבחינה הלכתית אין כל אפשרות אלא לדון בעובדות שהגיעו לידיעתו בעניין ייחוסו של אדם, יורה בית הדין על פתיחת תיק נפרד לבירור העניין…

5.   נשיא בית הדין הגדול יקבע הרכבים מיוחדים של בתי דין אזוריים שאליהם יועברו דרך קבע הדיון והטיפול בנושאים רגישים אלו.

באשר לבירור מעמדו של קטין קובע סעיף 8 להנחיות משנת 2004 :

החליט הרכב מיוחד של בית הדין האזורי כאמור בעניינו של קטין, יערער על כך ב״כ היועץ המשפטי לממשלה לבית הדין הרבני הגדול. נשיא בית הדין הרבני הגדול יקבע הרכב מיוחד בבית הדין הגדול שידון דרך קבע בתיקים אלה.

• 11.3. באשר לחקיקת משנה הפוגעת בחוקי יסוד, יש לומר כי עוד טרם כינונם של חוקי היסוד, עמד בית המשפט על העיקרון החוקתי לפיו יש לבדוק "באופן קפדני וזהיר" האם המחוקק הראשי העניק למחוקק המשנה ־ ובנידון שלפנינו: למתקיני ההנחיות ־ את הסמכות לפגוע בזכויות יסוד. וכך קבע כב׳ השופט שמגר:

בשל המעמד החוקתי המיוחד של זכות יסוד, ייבדק באופן קפדני וזהיר, אם אכן יש ללמוד מן הסמכה של המחוקק הראשי, אם היא קיימת, כי היתה מונחת ביסודה הכוונה להעניק למחוקק המשנה את הכוח לשנות מגבלותיה והיקפה הקיימים של זכות יסוד. כאשר מדובר על הסמכה כללית וסתמית, אך טבעי הוא, כפועל יוצר מן האמור לעיל, כי היא תפורש באופן השולל הקניית

סמכות להגבלתה של זכות יסור״ (בג״צ 337/81 מיטרני נ׳ שר התחבורה, פ״ד לז)3( 337, 358 (1983))•

ראו לעניין זה גם בג״צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע״מ נ׳ שרת התקשורת, פ״ד מח (5) 412 (1994) ; בג״צ 3477/95 בן עטיה נ׳ שר החינוך התרבות והספורט, פ״ד מט (5) 1 (1995), לפיהם חקיקה שנחקקה בטרם כונן חוק היסוד יש לפרש לאורו של חוק היסוד.

העותרים יטענו כי המצב המשפטי בענייננו חד משמעי אף יותר: ההנחיות תוקנו בשנת 2004, לאחר חקיקת חוקי היסוד, והוראת סעיף 8 לחוק יסור: כבור האדם וחירותו, שוללת את תוקפה של חקיקת משנה הפוגעת בזכויות יסוד.

• 11.4.  העותרים יטענו כי יש להורות על ביטול ההנחיות משנת 2004, מאחר שהן נתקנו כך שהן פוגעות בזכויות אדם, בסמכותו ובייעודו של בית הדין הרבני וכן בכללי הצדק הטבעי, כמפורט במסגרת העתירה.

• 11.5. למעלה מן הצורך יש לומר כי בענייננו, המשיבים עצמם אף לא פעלו על פי ההנחיות, כאשר לא עמדו על לייצוג הקטין על ידי ב״כ היועץ המשפטי לממשלה במסגרת ההליך, כאמור בהנחיות, ויש בהעדר ייצוג הקטין פגיעה בכללי הצדק הטבעי (לעניין כללי צדק טבעי ראו בפרשת בכר: בג״צ 295/72 בכר נ׳ בית־הרין הרבני הגדול, פ״ד כז(1) 568 ). הלכה זו השתרשה בפסקי דין רבים מאז (ראו למשל: בג״צ 212/74 פלונית נ׳ ביה״ר הרבני האזורי באר־ שבע ואח^,, פ״ד כט(2) 433; בג״צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ׳ כנסת ישראל פ״ד נט (2) 481 (2005)).

• 12. כללם של דברים יטענו העותרים ממה נפשך: אם יטענו המשיבים כי אין משמעות לסיפא של סעיף ב׳ לפסק הרין, הרי שאין מקום להתנגדות למחיקת הסעיף; ואילו אם יש לפסוקית השלכות ברמות הכללת שם הקטין במאגר מעוכבי הנישואין או בדרך של איסוף ראיות לתיק עתידי בכשרות יוחסיו- יעמרו טיעוני העתירה גופם.

• 13. סיכום

לנוכח כל האמור, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות על קיום דיון בעתירה לאור חומרת העניין וחשיבותו וכן להוציא צו על תנאי כמבוקש בפתח העתירה ולעשותו למוחלט. כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב המשיבים 1-6 בהוצאות העתירה, לרבות שכר טרחת עו״ד.

ד״ר סוזן ווייס, עו״ד                                              ניצן כספי שילוני, עו״ד

ב״כ העותרים                                              ב״כ העותרים

ירושלים, היום כ״ג בכסלו התשע״ח, 11 בדצמבר 2017

¹

מדוע לא תימחק הסיפא לסעיף ב׳ לפסק דינו של המשיב 2 מיום 9.3.2016 הקובעת כי: "כמו״ב נולד לה בן נוסף לאחר הנישואין בשם אלעד ת.ז. 333155141 יליד 27.5.2009. לרבריה, האב הוא אוחיון דוד".

²

מדוע לא תבוטל החלטת המשיב 1 מיום 29.5.17 שדחתה את הערעור על החלטת המשיב 2.

³

מדוע לא יימחק שמו של העותר 2 ממאגר מעוכבי הנישואין שמנהל המשיב 3, במקרה ששמו מופיע שם.

• " מדרש ממזר/ רבקה לוביץ

בבית המדרש של ברוריה חלקו בשאלה, מניין שדין 'לא יבוא בממזר' אינו נוהג כיום?

שתי סיעות היו בדבר:

סיעה אחת אמרה: חכמינו ז״ל אמרו 'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות אלא למה נכתב? דרוש וקבל שכר'. מה'בן סורר ומורה' אין זה מן הצדק ומן המוסר להרג! על דבר שעשה ועל ד בר שעתיד לעשות: כן נם ממזר, אין זה מן הצדק ומן המוסר לנדותו על ד בר שלא עשה כלל.

וסיעה אחתאמרה: חכמינו ז"ל אמרו 'משרבו המנאבים בטלו המים המרים'. מה המים המרים בטלו משרבו המנאבים, בן דין 'לא יבוא ממזרי בטל משרבו המנאבים, המשמשים במוך ובשאר האמצעים. ואמרו, נברצה הנדר לנאוף ואין אדם שומר אמונים אלא במקום שלבו חפץ.

נמנו וגמרו: בין כך ובין בך לבולי עלמא, דין 'לא יבוא ממזר' אינו נוהג בזמן הזה".

(מתוך: ממזרים סימון ומחיקה (גורית יעקבס-ינון ואמילי ד׳ בילסקי עורכות, 2017) 06ו)

 

PDF

בגץ הממזרים חנה בינאבוט אגרונוב נ בית הדין הרבני 9812-17

 

 

להלן הודעת בהמת המגדר ניצן כספי שילוני שהעותרת עומדת על עתירתה

 

לטענתה חנה הודיעה שלאחד יש אבא אחר ולא אגרונוב שעל שמו הוא נקרא כדי להיטיב עימו, שכאשר הוא ירצה להתחתן ברבנות לא יפשפשו לו ביוחסין….  אבל השאלה עומדת למה שהבן הזה ירצה להתחתן ברבנות, ולמה חנה רצתה להתחתן בשנית ברבנות, אם הם כל כך פוגעים בה ובזכויותיה ובזכיות הקטין?

למה מי שנפגעת מפישפוש ביוחסין בכלל פונה לרבנות להתחתן???  מה יש לה לחפש שם?  יש קפריסין. יש יוטה.  בשביל מה ללכת לרבנות רק כדי להצית להבות ולעשות תקדימים?

 

PDF

 

הודעת ניצן כספי שילוני בבגץ הממזרים שנכשל 9812-17

להלן ההחלטה בבגץ

שימו לב שבית המשפט לא התייחס לשאלה מדוע העמותה של הווגינות "עותרת" כעותרת ציבורית נשית, כאשר יש בתיק 2 עותרים ספציפים עם מקרה קונקרטי.  ואיפה האבות?  זה שנרשם אבא על ילד של אחר, וזה שעיבר אישה ואולי אפילו לא יודע שיש לו בן???

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  9812/17

 

לפני:	כבוד השופט נ' הנדל
	כבוד השופטת ד' ברק-ארז
	כבוד השופט י' אלרון

 

העותרים:	1. חנה בינאבוט אגרונוב
	2. אלעד אגרונוב
	3. מרכז צדק לנשים

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:	1. בית הדין הרבני הגדול
	2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה
	3. מנהל בתי הדין הרבניים
	4. הרבנות הראשית לישראל
	5. היועץ המשפטי לממשלה
	6. משרד הרווחה והשירותים החברתיים

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

בשם העותרים:

עו"ד וייס סוזן; עו"ד שילוני-כספי ניצן

 

בשם המשיבים 3-1:	עו"ד ד"ר רפי רכס
בשם המשיבים 6-4:	עו"ד אבנון סיגל; עו"ד שמואלי שוש

 

פסק-דין

 

השופט י' אלרון:

 

1. על פי העובדות המתוארות בעתירה, בין השנים 2002-2008 היתה העותרת 1 (להלן: העותרת) נשואה, ובמהלך תקופה זו נולדו לה שני ילדים. העותר 2 – בנה השלישי של העותרת – נולד בשנת 2009, לאחר גירושיה (להלן: העותר).

 

2. בשנת 2016 ביקשה העותרת, שהיתה באותה עת בהריון, להינשא לבן זוגה דאז. בהגיעה ללשכת רישום הנישואין בקרית ביאליק, הופנתה העותרת לבית הדין הרבני לצורך הליך קבלת היתר נישואין, המכונה "הכרת מעוברת".

 

3. ביום 10.3.2016 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה בהליך "הכרת מעוברת", בגדרו הורה בית הדין כי העותרת ובן זוגה רשאים להינשא זה לזו כדת משה וישראל, וכי נרשמה הצהרת בן הזוג שהוא אבי העובר ועל כן הוא מקבל על עצמו "כל חיוב של אב על הוולד".

 

במסגרת פסק הדין, מצא בית הדין לנכון להתייחס גם לילדיה האחרים של העותרת, בסעיף ב' לפסק הדין, שזו לשונו:

 

"למבקשת שני ילדים בשם … מנישואיה הקודמים, כמו כן נולד לה בן נוסף לאחר הנישואין בשם … ת.ז. … יליד … . לדבריה, האב הוא …".

 

4. למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין, ביום 21.3.2017, הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, לצד בקשה למתן ארכה להגשת הערעור.

 

בערעורה ביקשה העותרת כי יימחק סעיף ב' לפסק הדין וכן כי ימחק שמו של העותר מ"רשימת מעוכבי הנישואין" המתנהלת בבתי הדין הרבניים, אם שמו אכן נכלל בה. בין היתר, טענה העותרת כי בית הדין האזורי פעל בחוסר סמכות כשנדרש לעניין כשרות היוחסין של העותר.

 

5. בהחלטתו מיום 29.5.2017 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה למתן ארכה להגשת הערעור, בשל השיהוי הניכר בהגשתו. בית הדין הוסיף, כי בניגוד לטענת העותרת לפיה יש ליתן ארכה להגשת הערעור בשל כך שמדובר ב"נושא רגיש העוסק בתחום מדיני נפשות", אין הצדקה לכך, שכן, בלשונו-

 

"עיקר בקשת הערעור היא למחיקת סעיף ב' מהחלטת בית הדין האזורי, אינה מובנת, שכן בית הדין לא נתן החלטה אופרטיבית ביצועית בהחלטה זו, אלא אך ורק ציטוט מדבריה של המערערת".

 

6. נגד החלטת בית הדין הארצי הוגשה עתירה זו, במסגרתה שבה העותרת על טענותיה בערעור שהגישה לבית הדין הרבני הגדול. כך, נטען כי לבית הדין הרבני לא היתה סמכות לדון בעניינו של העותר במסגרת הליך "הכרת מעוברת", שכן העותר לא היה בעל דין בהליך, וכי המשמעות האופרטיבית של פסק הדין היא שהעותר הוא ממזר או "חשש ממזר", קביעה אשר פוגעת בזכויותיו לפרטיות ולשם טוב.

 

עוד נטען כי "איסוף הראיות" על ידי בית הדין הרבני באשר לעותר, על דרך תחקור אמו – העותרת, מנוגד הן למדיניות המשפט הישראלי הן למדיניות המשפט העברי הנמנעים באופן עקבי מגביית ראיות הפוגעות בכשרות היוחסין של קטינים.

 

לבסוף נטען כי יש להורות על ביטולן של "הנחיות סדר דין בעניין כשרות יוחסין" של היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית הדין הרבני הגדול, מיום 11.1.2004 (להלן: הנחיות כשרות יוחסין), וכן להורות על מחיקת שמו של כל אדם ששמו נכנס למאגר מעוכבי הנישואין כאשר הוא עצמו אינו צד להליך המתנהל בפני בית הדין הרבני.

 

השתלשלות העניינים לאחר הגשת העתירה

 

7. בעקבות הגשת העתירה, ניתנה ביום 12.2.2018 החלטת בית הדין האזורי המבהירה כי כוונת הלשון "לאחר הנישואין" בסיפא של סעיף ב' לפסק דינו היא לאחר תקופת הנישואין, כלומר לאחר הגירושין. בית הדין הבהיר עוד, כי-

 

"אזכור שם האב ומועד לידתו של הבן לאחר תקופת הנישואין נועד לתמוך בכשרותו של הילד להינשא כדת משה וישראל, אם וכאשר יבקש לעשות זאת".

 

ביום 20.2.2018, לאחר שנתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם בעניין, נתן בית הדין האזורי "פסק דין מתוקן המחליף את פסק הדין הקודם". בפסק הדין המתוקן נכתב, בסעיף ב', כך:

 

"למבקשת שני ילדים בשם … מנישואיה הקודמים, כמו כן נולד לה בן נוסף לאחר הגירושין בשם … ת.ז. … יליד … . לדבריה, האב הוא …, והתעברה ממנו לאחר הגירושין".

 

8. יצוין כי העותרת תמכה בתיקון המוצע, תוך שציינה כי:

 

"אם יובהר למבקשת [העותרת – י' א'] כי בעקבות התיקון הקטין [העותר – י' א'] יוסר מכל רשימת מעוכבי נישואין, רשימת טעוני בירור או רשימה אחרת או סימון אחר, המבקשת תתמוך בתיקון פסק הדין".

 

9. לנוכח פסק הדין המתוקן, נתבקשה העותרת, בהחלטתי מיום 19.3.2018, להודיע האם היא עומדת על עתירתה.

 

10. בהודעתם מיום 26.3.2018 הודיעו העותרים כי הם עומדים על העתירה על כל חלקיה, שכן שני הסעדים העיקריים המבוקשים בעתירה – מחיקת זהות אביו של העותר ומחיקת שמו של העותר מרשימת מעוכבי הנישואין – בעינם עומדים.

 

בהקשר זה הדגישו העותרים, כי פסק הדין המתוקן לא קובע ממצא עובדתי שלפיו העותרת התעברה לאחר הגירושין, אלא רק מציין כי זו טענתה של העותרת, וזאת כאשר בית הדין אינו נוהג להסתמך על הצהרת האם.

 

כמו כן, טענו העותרים כי שני הסעדים הנוספים שנתבקשו לא קיבלו מענה: הראשון –  מחיקת שמם של כל מי שלא פנו למשיבים 1, 3 ו-4 מיוזמתם או במסגרת סכסוך גירושין ממאגר מעוכבי הגירושין; והשני – ביטול הנחיות כשרות יוחסין.

 

עמדת המשיבים

 

11. המשיבים 1-3 טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי הרב בהגשתה, כשישה חודשים לאחר החלטת בית הדין הרבני הגדול. המשיבים 1-3 מדגישים בהקשר זה כי העתירה עצמה מהווה "ערעור" על החלטת בית הדין הרבני הגדול, אשר דחה את בקשת העותרת למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, למעלה משנה לאחר שניתן, מבלי שניתן לכך טעם מספק.

 

עוד נטען, כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית הדין הרבני, בהתאם להלכה הפסוקה.

 

המשיבים 1-3 טענו עוד, לגופם של דברים, כי הוספת סעיף ב' לפסק הדין "שומרת ומסייעת לקטין ומעגנת את מעמדו כ'כשר לבוא בקהל', ומגינה עליו מספקות שעלולים לעלות בעתיד בעניין ייחוסו". בהקשר זה נטען, כי משציינה העותרת בעת הדיון את העובדה שהעותר נולד לה שבעה חודשים לאחר גירושיה, כמשיחה לפי תומה, "הטיל הדבר על בית הדין מאותה העת חובה שהיא גם זכות מוסרית ראשונה ממעלה לתמוך בכשרותו אם במקרה שבעתיד תעלה חלילה שאלת כשרותו".

 

המשיבים 1-3 הדגישו כי בפסק דינם ניתן תוקף הלכתי של "מעשה בית דין" לאמרתה של העותרת לגבי אביו של העותר ולגבי העובדה שהתעברה רק לאחר גירושיה, שכן זו נאמרה בפני שלושה דיינים מומחים הבקיאים בהלכות עדות. לשיטתם, בכך היטיב בית הדין עם העותר, והכריז שהוא כשר לבוא בקהל, במידה שירצה בעתיד להינשא כדת משה וישראל, משאינו נחשב "ממזר" או "שתוקי" (שהוא בן שנולד לאישה שאינה נשואה ולא ידוע מיהו אביו, ודינו ההלכתי כ"ספק ממזר").

 

המשיבים 1-3 הבהירו כי בית הדין הרבני האזורי לא נתן כל החלטה אופרטיבית בעניינו של העותר, ובכלל זה לא נקבע מעמדו או כשרות נישואיו, וכי העותר אינו רשום במרשם "מעוכבי הנישואין" או "כטעון בירור" בהנהלת בתי הדין הרבניים.

 

לבסוף, טענו המשיבים 1-3, כי משלא נכלל העותר ברשימת "מעוכבי הנישואין", אין מקום להידרש במסגרת עתירה זו לעניין הנחיות כשרות יוחסין.

 

12. המשיבים 4-6 טענו אף הם כי יש לדחות את העתירה על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בפסיקתו של בית הדין הרבני. אמנם, לשיטתם, לא היה על בית הדין לדון בעניינו של העותר במסגרת פסק דינו, משום שהדבר לא היה דרוש לצורך הכרעה בהליך שבפניו ומשום שהעותר עצמו לא היה צד להליך. ואולם, משהעותרת עצמה הסכימה לתיקון פסק הדין, ומשהתקיים התנאי שהציבה לכך – ששמו של העותר לא ייכלל ברשימת "מעוכבי נישואין" בהנהלת בתי הדין הרבניים או בכל רשימה דומה אחרת של המשרד לשירותי דת – אין מקום להתערבותו של בית משפט זה. בהקשר זה הדגישו המשיבים 4-6, כי במסגרת תמ"ש 19987-04-16 המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, הצהירה העותרת כי אביו של העותר הינו אותו אדם שאת פרטי זהותו מסרה לבית הדין הרבני.

 

אשר לסעד של ביטולן של הנחיות כשרות יוחסין, טענו המשיבים 4-6 כי העותרים לא הצביעו על עילה שבדין לביטולן, והדגישו כי הנחיות אלו פועלות לטובתם של קטינים שכשרות היוחסין שלהם נבחנת בבתי הדין הרבניים, תוך שציינו כי "מאז כניסת ההנחיות לתוקפן נמצאו פתרונות לעניין עשרות קטינים אשר נמצאו כשרים לבוא בקהל, ומסגרת הטיפול שנקבעה בהנחיות הוכיחה את עצמה ככלי חשוב ויעיל להגנת הקטינים ושמירה על טובתם".

 

דיון והכרעה

 

13. דין העתירה להידחות על הסף.

 

הסעד העיקרי המבוקש בעתירה (כאמור בסעיפים 1-2 ברישא לעתירה) הוא מחיקת סעיף ב' בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, לאחר שבית הדין הרבני הגדול דחה את בקשת העותרת למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דין זה.

 

כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים והתערבותו בהן מוגבלת למקרים חריגים שבהם ניכרת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים שבהם נדרש מתן סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; וראו, לאחרונה, בג"ץ 3394/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2.5.2018); (בג"ץ 3042/18 ‏פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי (1.5.2018)).

 

משכך, אין להתערב בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, אשר לא ראה לנכון להתיר לעותרת להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, כשנה לאחר שניתן.

 

14. יתירה מזאת, מהשתלשלות העניינים שפורטה לעיל עולה כי העותר אינו נכלל ברשימת "מעוכבי הנישואין" או ברשימה אחרת של מי מהמשיבים הנוגעת לכשרות היוחסין שלו. משכך, התייתרו הסעדים המבוקשים בסעיפים 3-4 לרישא לעתירה.

 

הלכה היא כי בית משפט זה אינו נוטה לפסוק בעתירות שהפכו תיאורטיות תוך כדי התדיינות (ראו בג"ץ 568/13 עמותת "מבוי סתום" נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (20.6.2013); בג"ץ 10627/07 ‏פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (17.10.2012)).

 

הלכה זו נכונה גם למקרים בהם העתירה מעוררת סוגיה עקרונית, למעט חריגים שנקבעו בפסיקה (ראו בג"ץ 3691/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (9.9.2015)), בו נדונה סוגיה דומה, ולאחר שהוסר שמו של העותר מרשימת מעוכבי הנישואין קבע בית משפט זה כי "בא על פתרונו העניין שלשמו הוגשה העתירה והעתירה הפכה תיאורטית").

 

15. אשר לסעדים הכלליים הנוספים המבוקשים בסעיפים 5-6 לרישא לעתירה, משנתברר כי העותר עצמו לא נכלל במאגר "מעוכבי הנישואין", ומשעניינו אינו רלוונטי להנחיות כשרות היוחסין, לא ראינו מקום להידרש אליהם בגדריה של עתירה זו, אשר בה נתבקש בית המשפט לדון, בראש ובראשונה, בעניינם של העותרת והעותר.

 

16. העתירה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.

 

ניתן היום, ‏ט"ו בסיון התשע"ח (‏29.5.2018).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

 

PDF

 

 

בגץ חנה אגרונוב בינאבוט נגד מרשם הממזרים ופסולי חיתון 9812-17

 

להלן נוהל הרבנות לרישום נישואין 2003

 

 

PDF

חוזר מנכל משרד הדתות נוהל רישום נישואין ברבנות 2003

 

להלן הנחיות יועמ"ש רשימת מעוכבי נישואין

 

PDF

הנחיות היועמש רשימת מעוכבי נישואין 2003