הש' אלי ברנד מציג: תעריף פיצויי לשון הרע למי שעושה לייק על פרסום המייחס פדופיליה 5,000 ש"ח שמאיה ג'ירו כהן תשלם

מה הפיצוי למי שמפרסמים עליו שהוא פדופיל והמשטרה לא העמידה אותו לדין???  זה מה שקרה לבחור חרמן בשם ניב אביטל שהתכתב עם אבי דוביצקי, וחשב שהוא מתכתב עם קטינה בת 13.  איזה גברת בשם מאיה ג'ירו-כהן עשתה לייק על הכתבה המייחסת לו פדופיליה, והשופט קבע שעליה לשלם פיצויי לשון הרע בסך 5,000 ש"ח.

 

להלן פסק הדין

  

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 42937-11-17 אביטל נ' ג'ירו-כהן

 

 

לפני	כבוד השופט אלי ברנד
תובע		ניב אביטל
נגד
נתבעת		מאיה ג'ירו-כהן
ב"כ התובע: עוה"ד גיא צברי ואסף דוק
פסק-דין

רקע עובדתי ועיקרי המחלוקות

1. התובענה שלפני היא תביעת התובע לסעד כספי בסך 1,000,000 ₪ וכן לצווי עשה ומניעה בקשר לפרסומים נטענים שונים של חמישה נתבעים, כאשר ביחס לארבעה מתוכם ניתנו כבר פסקי דין בעבר.
2. נגד אחד מן הנתבעים (מר אבי רועי דוביצקי, להלן: "דוביצקי") ניתן ביום 20.6.18 פסק דין בהעדר הגנה על פיו התקבלה התביעה נגדו, ונגד שלושה נוספים (מר משה סידי, מגזין אשדוד עיתונות ותקשורת בע"מ ואסתר אתי סבג-חזן) ניתן ביום 4.6.20 פסק דין לאחר שמיעת הוכחות על פיו נדחתה התביעה נגדם (פסק הדין מיום 4.6.20 יקרא להלן: "פסק הדין הקודם").
3. חלק לא מבוטל מן העובדות הנוגעות לנתבעת הנוכחית זהה לעובדות שנדונו והתבררו במסגרת פסק הדין הקודם וגם חלק מן השאלות הטעונות הכרעה זהות, אך לא כולן.
4. אציג, איפוא, את עיקרי העובדות הנוגעות לסכסוך שבין התובע לנתבעת הנוכחית, כאשר כבר עתה אבהיר כי קיים קשר מהותי בין העובדות הנוגעות לדוביצקי לבין אלה הנוגעות אל הנתבעת, והדברים יתבהרו להלן.
5. דוביצקי, שבעניינו ניתן פסק דין בהעדר הגנה, מתגורר כיום בארה"ב ומצוי בהליכי פשיטת רגל במסגרת תיק פש"ר (מחוזי תל אביב) 30966-04-17 (להלן: "תיק הפש"ר") וביום 10.9.17 ניתן בגדרו צו לכינוס נכסיו.
6. במועדים הרלוונטיים לתובענה זו הפעיל דוביצקי אתרים במרשתת (=אינטרנט) וחשבונות פייסבוק, מרביתם תחת הכותרת "נתפסו על חם", בהם פרסם מידע מזהה ופרטים על אודות מי שלטענתו הם פדופילים ואזהרות לציבור הרחב מפניהם.
7. לשם איתור פדופילים השתתף דוביצקי בשיחוחים (=צ'אטים, chats) בקבוצות שונות במרחבי המרשתת כשהוא מציג עצמו כקטינה, על מנת ליצור קשר עם בגירים שינסו לקבוע עימו פגישה למטרות מיניות, בהנחה שמדובר בקטינה. כאשר נקבעה פגישה שכזו הזמין דוביצקי את המשטרה ואף דאג לצילום האירוע.
8. יובהר כי מדובר בפעילות יזומה של דוביצקי ללא כל תפקיד רשמי, יוזמה שנועדה – לטענתו – לתועלת הציבור.
9. אור ליום 7.4.14 השתתף התובע, אז בן 21, בשיחוח באתר המרשתת "וואלה" – שכל המבקש להשתתף בו נדרש לאשר טרם כניסה כי הוא מעל גיל 18 – ונתקל בהודעה שפרסם דוביצקי, כשהוא מכנה עצמו בכינוי "טלי 13", בזו הלשון – "אני מוכנה לעשות הכל מהכל, תשלח הודעה ל-… (כאן בא מס' טלפון נייד – א.ב.) אם תרצה להתקדם".
10. התובע שלח מסרון ביישומון וואטסאפ (whatsapp) למספר הטלפון שהופיע בהודעה ובינו לבין דוביצקי החלה חליפת מסרונים שהתפרסה על פני מספר שעות (נ/2).
11. בפתח חליפת המסרונים שלח התובע מסרון שזו לשונו – "היי אני מהצ'אט, אני יודע שלא חיפשת מישהו שיסביר לך למה לא כדאי להיפגש עם אנשים מהצ'אט אבל זה פשוט מסוכן הרוב שם גברים בני 30+ הם עלולים לשקר לך, זה מסוכן".
12. דוביצקי השיב – "אז מה אל תתערב" ומכאן ואילך השתנה תוכן חליפת המסרונים, הצדדים הציגו עצמם, התובע הציג עצמו בשמו וציין כי הוא בן 21 מנתניה "דיג'י וחייל משוחרר" ודוביצקי כתב – "אני טלי בת 13".
13. בהמשך חילופי המסרונים מעבירים הצדדים אחד למשנהו קישורים האמורים להראות כי המידע שמסרו על עצמם אמין, כשדוביצקי אשר הציג עצמו בשם טל כהן שב וכתב לתובע (לאור ההתחזות לנערה ינוסח תוכן מסרוני דוביצקי להלן בלשון נקבה) כי לדעתה הוא שוטר שרוצה להלשין ל"אמה" על השתתפותה בשיחוח עם בגירים והתובע מנגד ניסה לשכנע באמינות הפרטים שמסר על עצמו.
14. בשלב מסויים של השיח החל התובע לנסות להבין אם ניתן לקבוע פגישה עם ה"נערה" שעימה סבר כי הוא משוחח ומה מטרתה בפגישה, וכך בדק תחילה (השורה התשיעית בעמ' 2 של נ/2) – "עכשיו בלי צחוקק אז תספרי לי … מה את מחפשת" (כל הציטוטים יובאו להלן עם השגיאות המצויות במקור. במקרה זה גם שלוש הנקודות במקור), בהמשך שאל (שם, שורה 17) – "אז מה את אומרת ..? ספרי קצת. את בתולה", (שם, שורה 21) – "אז מה התכנון בפגישה" כשהוא מזכיר שוב ושוב שבשיחוח ציינה כי היא מעוניינת "להיפגש ולעשות הכל" (שם, שורות 27-23) וביקש לדעת היכן מתגוררת "בת שיחו" (שם, שורה 31) ושאל (שם, שורה 34) – "תגידי עשית כבר משהו מיני".
15. דוביצקי מצידו הוסיף לעטות חזות של נערה שעדיין חוששת שמא מדובר בשוטר ואינה ממהרת למסור מידע אישי על נסיונה המיני.
16. בהמשך חילופי המסרונים, עתה כבר בשעת בוקר, הביע התובע רצון להפגש עם "בת שיחו" (שם, חמש השורות האחרונות בעמוד) וניסה שוב להבין מה נסיונה המיני (עמ' 3 שורה 5), כשדוביצקי השיב – "לא הרבה ואני לא הופכת את השיחה לשיחת סקס" (שם, שורה 6) והבהיר כי התובע הוא שיקבע מה יקרה בפגישה (שם, שורה 4 ושורה 11).
17. לאחר מכן קבעו הצדדים להפגש באותו יום בשעה 11:30 ואז באו מצד התובע המסרונים הבאים – "נהיה באוטו כזה, נשיקות, נגיעות ומשם נזרום" (שם, שורות 24-23) וכן "… תבואי סקסית" (שם, שורה 33).
18. לאחר האמור יצא התובע ברכבו לכיוון מקום הפגישה המתוכנן כשהוא מעדכן את דוביצקי מעת לעת במיקומו ובמועד הגעתו המשוער.
19. דוביצקי דיווח למשטרת ישראל על הפגישה שקבע עימו התובע כשהוא מתחזה לקטינה וכשהגיע התובע למקום המתינו לו שוטרים אשר הורו לו לצאת מן הרכב, תשאלו אותו בקצרה, התרשמו כי – "נראה מפוחד לחוץ מאוד ורועד" (מתוך תיאור פרטי הטיפול באירוע בדו"ח הפעולה שבנספח 2 לתצהיר הנתבע 3, עמ' 2 שורה 3), לרבות השאלה האם בא לאסוף את "טל כהן" שבעקבותיה התרשמו כי – "הוא נלחץ יותר", וציטטו מפיו כי אמר להם – "אא זה יחד איתכם אני ידעתי אני באתי לקחת אותה ולהסגיר אותה אליכם" (שם, שורה 4).
20. בהמשך עצרו השוטרים את התובע בחשד להטרדה והתנכלות מינית, אזקו אותו, ערכו עליו וברכבו חיפוש, במהלכו תפסו את הטלפון הנייד שלו באמצעותו בוצעה התקשורת בין הצדדים, וכן מצאו ברכבו אמצעי מניעה, בקבוק וודקה וסרט הדבקה (שם).
21. התובע הובל לתחנת משטרה שם נחקר בחשד שיצר קשר עם נערה בת 13 במטרה מינית ובידיעה כי מדובר בקטינה בת 13 וכי הגיע למקום שקבעו במטרה להפגש עימה ולקיים עימה מגע מיני (הודעת התובע בחקירתו מהווה נספח 1 לתצהיר הנתבע 3).
22. יש לציין כי התובע ויתר על זכותו להיוועץ בעורך דין קודם לחקירה, במהלכה מסר גרסה בה טען כי מדי פעם היה רואה באותו שיחוח קטינות בנות 15-13 שמחפשות גברים ושולח להן הודעה שכללה את הסיבות מדוע לא כדאי שישתתפו בו, וטען כי לדעתו בחלק מן המקרים הצליח לשכנען בעוד שחלק המשיכו המשיכו להשתתף בשיחוח.
23. כשנשאל התובע על חליפת המסרונים עם "טל כהן" שנזכרה לעיל ועל מטרת הפגישה המתוכננת מסר את הדברים הבאים (שם, עמ' 2 שורות 34-20) –

"אני רציתי להיפגש איתה באתי להיפגש איתה למרות שידעתי שמשהו פה מסריח

…

מטרה הפגישה מבחינתי רשמתי לה נשיקות ומזמוזים ותבואי סקסית.

אני רציתי לקחת את הילדה אליכם אל המשטרה אני רציתי לקחת אותה למשטרה הטעות שלי שהייתי צריך להתקשר למשטרה ולהודיע עם המפגש של הילדה במקום

שאלה: האם אתה מבין בכלל במה אתה חשוד?

תשובה: כן, אני מבין בחיים לא הייתי עושה את זה, אין לי משיכה לילדות … אני בסך הכל רציתי למסור אותה למשטרה

שאלה: לאיזה סיבה הגעת היום לרמת גן?

תשובה: להפגש איתה עם טל שאני יודע שהיא בת 13 שאני רוצה לפגוש אותה לענין מיני ואז לדווח למשטרה על הילדה הזאת, ילדה בסיכון …"

24. התובע שוחרר לאחר החקירה ובסופו של דבר, ככל הנראה, נסגר התיק ללא הגשת כתב אישום, ועל פי גרסת התובע (סעיף 11 לתצהירו) נסגר מחוסר ראיות, ויודגש – לא מחוסר אשמה.
25. סמוך לאחר האמור החל דוביצקי לפרסם באתרים ובחשבונות הפייסבוק השונים פרסומים על אודות מעצר התובע, חקירתו, פרסם את שמו, מקום מגוריו ומשלח ידו וקישורים לדף הפייסבוק שלו וכן את תמונתו וסרטון המעצר שלו, וייחס לו פדופיליות.
26. התובע פנה אל דוביצקי בבקשה כי יסיר פרסומים אלה אך הלה לא נענה לבקשתו, ולפיכך הגיש התובע תביעה נגד דוביצקי בת"א (שלום תל אביב) 52079-05-17 (להלן: "התיק בת"א"), אלא שדוביצקי עזב בינתיים את הארץ, עבר להתגורר בארה"ב ולא התגונן.
27. לפיכך ניתן נגד דוביצקי פסק דין בהעדר הגנה על פיו חוייב לשלם לתובע סך של 250,000 ₪ והוצאות וכן ניתנו נגדו צו מניעה המורה לו לחדול לפרסם כל פרסום ביחס לתובע וצו עשה המורה לו להסיר כל פרסום כזה שפרסם.
28. התובע טוען כי דוביצקי הפר את הצווים האמורים וגם לאחר שניתנו פרסם את תמונתו עם הכיתוב – "ניב אביטל הפדופיל מנתניה" וכן – "ניב אביטל התקליטן DJ מנתניה נתפס על חם … הורים שימו לב לאיזה מסיבות אתם שולחים את הילדים שלכם ותבדקו שניב לא עובד שם!".
29. עוד נאמר בפרסומים ביחס לתובע כי – "עד היום אוהב להמצא בקרבם של ילדות במסיבות שהוא מארגן עבורם … מדובר באדם שלא יודע את ההבדל בין מותר לאסור ומוכן לקחת סיכון מחושב".
30. ככל הנראה ניתנו פסקי דין נוספים נגד דוביצקי על ידי תובעים נוספים ששמותיהם ופרטיהם פורסמו על ידו באותם אתרים ודפי פייסבוק ובאותו הקשר, והללו עתרו במסגרת תיק הפש"ר לעקל את זכויות דוביצקי להפניות DNS אל אתרי המרשתת שהלה מפעיל.
31. יובהר כי מדובר באותן הפניות המקשרות בין שמות האתרים שהפעיל דוביצקי שאותם מקלידים הגולשים במנוע החיפוש, שמות שנועדו לחיפוש קל ומהיר, לבין כתובות ה-IP של אותם אתרים, שהן למעשה הזיהוי והכתובת האמיתית של אותם אתרים על גבי השרתים מתוכם הם מתנהלים.
32. בהסכמת המנהלת המיוחדת שמונתה לדוביצקי נעתר בית המשפט שלפש"ר לבקשה וניתן צו כאמור ביום 1.10.17 וביום 24.10.17 הורחב הצו אף לכלל ספקיות האינטרנט, באופן שמי שניסה לגלוש לאחד מאתרי דוביצקי על פי שמותיהם הופנה להודעה בדבר הליכי הפש"ר וצווי העיקול בענין דוביצקי ולא יכול היה להכנס אליהם ולראות את תוכנם.
33. דא עקא, לטענת התובע פרסם דוביצקי לגולשים העוקבים אחר פרסומיו, באמצעות שרת המופעל מחו"ל, הדרכה כיצד ניתן לעקוף את החסימה הנובעת מעיקול הפניות ה-DNS ובכך למעשה הכשיל במתכוון את קיום הצווים.
34. אין הצדדים חלוקים על העובדה שהנתבעת שתפה פרסומים של דוביצקי, כולל כאלה שכללו קישורים אל מידע הנוגע אל התובע, אלא שהתובע טוען כי פועלה של הנתבעת חורג משיתוף פרסומים של דוביצקי וכי היתה שותפה מלאה לפעילותו של דוביצקי ולניהול אתרי המרשתת ודף הפייסבוק שהפעיל בהם פורסמו הפרסומים שלטענתו פוגעים בו, מפרסמים לשון הרע נגדו וקוראים לציבור להמנע מלשכור את שירותיו.
35. התובע הוסיף וטען כי הנתבעת יצרה קבוצות פייסבוק אזוריות במאמץ להגביר את החשיפה לתכנים שפורסמו, תוך יצירת עניין אצלך נמעני הפרסומים בהנחה שמדובר במידע הנוגע לפדופילים המתגוררים או פועלים סמוך למקום מגוריהם.
36. לטענת התובע פרסמה הנתבעת את מס' הטלפון הנייד של דוביצקי במטרה שנמעני הפרסום ישלחו מסרונים למספר זה ואלה מביניהם שאכן עשו כך קבלו קישור לאתרי דוביצקי וכן הוכנסו לקבוצות שנפתחו ביישומון וואטסאפ (whatsapp) בהן פורסמו פרסומים שונים, גם ביחס לתובע.
37. במסגרת הפרסומים שייחס התובע לנתבעת טען כי היא הבהירה שהפדופילים שפרטיהם מפורסמים בפרסומי "נתפסו על חם" הם כאלה שנתפסו והואשמו בפדופיליה, כאשר הוא מעולם לא הואשם במאומה מעבר לעצם טענתו כי איננו פדופיל.
38. לטענת התובע הנתבעת אף פרסמה פרסומים ספיצפיים ביחס אליו, וכך פרסמה באחד הימים כי – "נתפס עכשיו פדופיל בנתניה (מקום מגורי התובע – א.ב.) לפרטים נוספים כנסו לוואצאפ", ומי שנכנס לקבוצה הרלוונטית נחשף לפרסומים ביחס אליו.
39. בהמשך טען התובע כי הנתבעת פרסמה יחד עם דוביצקי, באתרי המרשתת שלהם, את ההדרכה כיצד ניתן לעקוף את החסימה הנובעת מעיקול הפניות ה-DNS ועל כן אף היא היתה שותפה להכשלת צווי העיקול.
40. התובע טען כי פנה אל הנתבעת והציג לה את העובדה שניתנו פסקי דין האוסרים על הפרסומים הללו וכי ההדרכה לעקיפת צווי העיקול מנוגדת לצו שיפוטי אך זו לא שעתה לפניותיו, לא הסירה את הפרסומים, הציעה לו לתבוע אותה לצד "עשרים אלף אמהות מודאגות" ובהמשך אף איימה עליו כי תתלונן נגדו במשטרה.
41. בהמשך טען התובע, כי הנתבעת אכן מחקה את קבוצות הפייסבוק האזוריות שפתחה וסגרה את חשבון הפייסבוק שלה אך בדף הפייסבוק המרכזי של "נתפסו על חם" הוצגו הפרסומים שנאסרו וכי בעקבות זאת ספג איומים וגידופים ממי שנחשפו לפרסומים אלה ופרטיו האישיים שותפו על ידי חלקם תחת האזהרה "זהירות פדופיל".
42. בכתב התביעה ייחס התובע לנתבעת עוולות על פי חוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק"), חוק הגנת הפרטיות ובכל הקשור לפרסום המדריך לעקיפת צווי בית המשפט גם עוולת הפרת חובה חקוקה, אולם בסיכומים מטעמו זנח את הטענה להפרת חובה חקוקה והתמקד בטענות בנושא לשון רע הכרוך גם בפגיעה בפרטיות.

למען הסדר הטוב אעיר כי בפסק הדין הקודם קבעתי לגבי הנתבעים 4-3, שגם להם ייחס התובע הפרת חובה חקוקה בקשר לאותן הוראות לעקיפת צו בית המשפט, כי לא עלה בידיו להוכיח את העובדה שהפרת החובה החקוקה גרמה לו נזק, שהיא אחד מיסודות עוולה זו, והדברים יפים גם לגבי הנתבעת הנוכחית.

43. הנתבעת טענה כי לא היתה שותפה בשום אופן למפעלו של דוביצקי, לניהול אתרי המרשתת או דפי הפייסבוק שלו, כי אינה מכירה אותו מעבר לפרסומיו וכי כל שעשתה היה שיתוף פרסומים שלו והפצתם ברבים, לרבות באמצעות יצירת קבוצות לפי אזורים בדף הפייסבוק שלה שכללו קישורים לחלקים ספציפיים בפרסומיו, על מנת להביא לידיעת אמהות מודאגות כמותה את המידע שסברה כי חיוני שיכירו על קיומם של פדופילים, ללא התייחסות ספציפית אל התובע, אותו לטענתה כלל לא הכירה, וללא אזכור שמו.
44. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לאחר שהלה פנה אליה מחקה את חשבון הפייסבוק שלה על כל שפורסם בו.
45. על כל האמור הוסיפה הנתבעת וטענה כי עומדות לה ההגנות שבחוק בשים לב לעובדה שלטענתה פעלה בתום לב, על בסיס חובה מוסרית ותכלית ראויה המשקפת אינטרס ציבורי להזהיר מפני פגיעות מיניות בקטינים באופנים שאין חולק כי התובע פעל, וכי מאחר שמדובר בשיתוף פרסומים קודמים חלה הרחבה על הגנות אלה.
46. לשם ההכרעה עליי לבחון, איפוא, מה בדיוק היה חלקה של הנתבעת בפרסומים שמייחס לה התובע – האם כמשתפת בלבד או שמא במי שהיתה שותפה לפרסומים הראשוניים ולקחה חלק בניהול אתרי המרשתת ודפי הפייסבוק של דוביצקי, אם פרסמה נגד התובע לשון הרע כזו או אחרת באחת משתי הדרכים האם חלה עליה הגנה מהגנות החוק וחוק הגנת הפרטיות, ובמידה שיקבע כי ביצעה את העוולות הנטענות ואין לה הגנה מהו סכום הפיצוי הראוי.

 

דיון והכרעה

חלקה של הנתבעת בפרסומים

47. בנספח 3 לתצהיר העדות הראשית של התובע מופיעים תדפיסי מסך מתוך דף הפייסבוק "נתפסו על חם" מהם, לטענת התובע, ניתן להסיק בבירור כי הנתבעת הקימה קבוצות פייסבוק בשם זה שהתמקדו בישובים שונים בארץ, ניהלה את הדף עצמו יחד עם דוביצקי ואף פרסמה פרסומים וקישורים ספציפיים המובילים אל חלקים באתרים ובדפי הפייסבוק של דוביצקי הכוללים מידע גם לגביו, כולל פרסום הנוגע אליו באופן אישי.
48. עיון בתדפיסים שבנספח 3 האמור מראה לצד שמה של הנתבעת כיתובים כגון הבאים –

• "Maya Giraud updated the group photo" לצד תמונה הכוללת הזמנה לקבל מידע על פדופילים באמצעות יצירת קשר במסרון עם מספר הטלפון הנייד של דוביצקי.
• "נתפסו על חם נתניהMaya Giraud created the group " ובדומה לגבי חיפה.
• פרסום תחת שמה של הנתבעת המופיע במספר קבוצות מקומיות שנוסחו – "בגלל סירוב גורמים ממשלתיים לחשוף פדופילים החלטנו לקחת את זה לידיים שלנו, בכדאי שאתם לא תצטרכו לדאוג כאשר לגן של ילדכם מגיע "מוכר סוכריות" לא מוכר. בדף אנחנו נפרסם מידע אודות פדופילים אשר נתפסו והואשמו בפדופיליה אך חזרו לחיים הרגילים, וכעת הם מסתובבים בינכם".
• פניות תחת שמה של הנתבעת בנוסחים – "נוצרו קבוצות לפי עיר "נתפסו על חם" ושם נפיץ מידע לגבי פדופילים", "בבקשה להוסיף כמה שיותר אנשים. תודה", וכן – "להצטרף לתפוצה שלנו … (כאן בא מס' הטלפון הנייד של דוביצקי – א.ב.) שם תראו סרטונים לא מצונזרים".
• פרסומים על אירועים נקודתיים, כגון – "נתפס פדו ברמת גן פרטים להכנס לוואצפ" וכן – "נתפס עכשיו פדופיל בנתניה לפרטים נוספים כנסו לוואצפ" כשהתובע מדגיש כי האחרון מתייחס לאזור מגוריו.

49. התובע הדגיש כי בכל הקישורים שהועברו בדרכים השונות שהציעה הנתבעת קיימים צילומים שלו, פרטיו האישיים והתייחסויות אליו בתור פדופיל ומי שהואשם בפדופיליה, כפי שהודגם בתדפיסים שבנספחים 5-2 לתצהירו.
50. התובע אף הדגיש את השימוש בלשון רבים – "החלטנו", "שלנו", "נפרסם" ועוד, כראיה לכך שהנתבעת פעלה לצד דוביצקי בהפעלת המיזם כולו ולא רק שיתפה פרסומים קיימים.
51. בשיחת טלפון שקיים התובע עם הנתבעת ודרש ממנה להפסיק לפרסם פרסומים על אודותיו השיבה הנתבעת – "אני לא מפרסמת על אף אחד שום דבר. אני גם לא בקבוצה שלו יותר" (עמ' 1 של נספח 12 לתצהיר התובע שורה 13), ובהמשך – "… אני לא קשורה אליו בשום צורה שהיא. …" (שם, שורה 21).
52. כאשר נשאלה הנתבעת בחקירתה הנגדית על פעולות אלה להלן התייחסותה (עמ' 38 לפרוטוקול שורה 29 – עמ' 39 שורה 10. כל ההפניות לעמודים להלן הן לעמודי הפרוטוקול, זולת אם יאמר אחרת במפורש) –

"ת: ראיתי שאבי דוביצקי תופס פדופילים ומדבר עליהם באינטרנט, כמו כולם, בפייסבוק שלו. יש דף של דוביצקי ועוד כל מיני.

ש:  ז"א נסמכת במאת האחוזים על מה שראית בפרסומים של דוביצקי מבלי לברר זאת? האם מבחינתם הפוסטים הללו זו אמת?

ת:  אני סומכת עליו כי הוא תופס אנשים על חם. יש לו וידאו שמפרסמים שהוא תופס אנשים על חם.

ש:  אז לא בררת זאת מעבר לכך?

ת:  זה לא עניין אותי, אני ועוד 20,000 אימהות. אני לא מבינה על מה אתה תובע אותי. אני בחיים לא שמעתי את השם של מי שתובע אותי, לא פרסמתי משהו על שמו, משהו שקשור למה שהוא מדבר. להבנתי, מכל מה שאני מבינה במשפט הזה יש לו מלחמה מול דוביצקי, לא מבינה מה הוא רוצה ממני. אני מכירה אותו דרך הפייסבוק. שלוש שנים רודף אחרי מישהו שאני לא מכירה אותו. אני מתעסקת עם ילד חולה."

בהמשך חקירתה באו הדברים הבאים (עמ' 39 שורה 24 – עמ' 40 שורה 19) –

lawdata – דטהחוק"ש: אין לך שום קשר לאבי דוביצקי וגם למיזם האינטרנטי שהוא מפעיל?

ת:  נכון.

ש:  ז"א שמעולם לא ניהלת שום דבר שקשור למיזם של תפיסת הפדופילים מטעמו של דוביצקי אם זה בפייסבוק או במקומות אחרים?

ת:  אומר פעם אחת ואחרונה – נמאס לי שאתה מצמיד לי אנשים שאני לא מכירה. אמרתי שאני לא מכירה את דוביצקי. כמה פעמים עלי לומר זאת? אתה מייחס לי קשר אליו אבל אין לי.

ש:  היה לך איזה שהוא קשר עם המיזמים של דוביצקי בכל הקשור לאתריו?

ת:  כלום. אין לי קשר אליו. שום דבר. אני מכירה אותו כמו שכל אחד מכיר את הפייסבוק שלו.

…

ש:  ביום 04.09.17 פרסמת פוסט בדף הפייסבוק "נתפסו על חם", מפנה לנספח 3 לכתב התביעה. את אומרת שבקבוצות "מקומיות" שפתחתם את תפרסמי "מידע אודות פדופילים אשר נתפסו והואשמו בפדופיליה". האם התובע הואשם בפדופיליה?

ת:  אני לעולם לא פרסמתי את השם של התובע. לא מכירה אותו. תראה לי איפה פרסמתי את השם שלו.

לשאלתך: אני לא מכירה אותו, איך אדע?

ש:  בעמ' 2 של נספח 3 לכתב התביעה (עמ' 39 לכתב התביעה עצמו) את פונה בפוסט לגולשים בדף הפייסבוק "נתפסו על חם בת ים" ואת קוראת להם "להצטרף לרשימת התפוצה שלנו". כוונתך ב"שלנו" הוא שלך ושל דוביצקי, נכון או לא?

ת:  עשיתי שיתופים. מה שהוא כבר פרסם.

ש:  אני מבין שלא נוח לך להשיב על השאלות אך אבקשך להשיב לי על שאלתי.

ת:  אני הפניתי לדף הפייסבוק של דוביצקי.

ש:  אני מציג לך את המסמך – נספח 3 ושואל שוב: את קוראת לגולשים להצטרף לרשימת התפוצה "שלנו" הכוונה אליך ואל דוביצקי. האם נכון?

ת:  התכוונתי לעזור לדף שלו להתקדם. אמרתי שאעשה קבוצות בדף הפייסבוק שלי וככה כל מי שיכנס לדף שלי בקשר ל"נתפסו על חם" אפנה אותו לקבוצה המתאימה."

 

 

עוד התייחסה הנתבעת לדברים כך (עמ' 41 שורות 32-11) –

"ש: בהמשך לתשובתך שאת לא קשורה לזה. מפנה לעמ' 48 ומראה לך (ומציג לך זאת) כי מס' הטל' שאיתו נערכה ההתכתבות הוא אותו מספר טלפון שבפוסט שאת פרסמת בגלוי קראת ליצור איתו קשר כדי לקבל מידע על אנשים שלטענתך הם פדופילים. איך זה מסתדר עם תשובתך?

ת:  אני בסה"כ פרסמתי בפייסבוק שלי את מס' הטל'-הכרטיס שרשום ב"נתפסו על חם" של דוביצקי. אני לא קשורה למס' הטל' שרשום שם. יצאתי מטומטמת ולא אעשה זאת יותר. כל דבר שיתפתי, אני לא מבינה מה שיתפתי. עכשיו אני יודעת. מה שבטוח שיותר לא אשתף שום דבר של דוביצקי או של כל אחד אחר. אולי אני נראית חכמה אבל אני לא, ראיתי משהו והייתי חכמולוגית ואמרתי שככה יראו את זה עוד אנשים. זה חשוב. אני מפחדת על ילדים.

ש:  מפנה לאתרים שצילום המסך שלהם צורף כנספח 5 לכתב התביעה (עמ' 50-51): בעמ' 39 לכתב התביעה פרסמת בדף הפייסבוק "נתפסו על חם" את הפוסט הבא "נוצרו קבוצות לפי עיר.. ושם נציג מידע לגבי פדופילים".

ת:  רציתי לקדם את הדף של אבי. אני מטומטמת. בזמן טיפול של ילד חולה אני צריכה להתעסק עם זה? למדתי את הלקח שלי. כבר שלוש שנים. אני רוצה לסיים את הזה. זו התשה. אני על כדורי הרגעה. זה מלחיץ אותי.

ש:  בהמשך לאותן קבוצות אזוריות ובהמשך לכך שהוכחתי לך שמאותו מס' שבהתכתבות מאותו מס' טל' שאת פרסמת נשלחים לינקים לאותו אתר בשם "נתפסו על חם" במתחם שהוזכר לעיל, תאשרי/תכחישי שמי שפנה לאותו מס' בהתאם לקריאה שלך וביקש מידע על פדופילים מאזור נתניה, הופנה לעמ' 50-51 לכתב התביעה – מציג לך אותם.

ת:  נכון. זה לדף של דוביצקי. זה מה שהוא כתב בדף הפייסבוק שלו. זה לא אני. זו פעם ראשונה שאני רואה את התמונה שלו."

53. אעיר כבר עתה כי במהלך עדותה היתה הנתבעת נסערת עד מאוד, הביעה חשש ומתח ניכר מן המעמד עצמו ומן ההליך המשפטי, התרשמתי כי אין מדובר בעדה מתוחכמת או מתחכמת אלא במי שהאמינה בתמימות באמיתות פרסומי דוביצקי ובחשיבות של חשיפת מידע זה לציבור הרחב על מנת להזהירו מפני סכנות האורבות לילדיו, ואני מייחס לה מהימנות.
54. מעדותה ניתן לראות כי באופן עקבי שבה הנתבעת וטענה כי כל מעורבותה בפרשה זו התמצתה בשיתוף פרסומים שפורסמו במיזם "נתפסו על חם" של דוביצקי, תוך שאישרה כי שיתוף זה בוצע לא רק על דרך פעולת השיתוף (=share) בפייסבוק אלא גם באמצעות העברת קישורים לפרסומי דוביצקי ויצירת קבוצות בדף הפייסבוק שלה שכללו קישורים לפרסומיו לפי האזורים השונים בארץ וסייעו במיקוד המידע באופן שהיה נגיש יותר למי שחפץ לבדוק מידע הקשור לאזור מגוריו בלבד.
55. עתה יש לבחון מה ניתן להסיק במישור העובדתי מעדכון תמונת הקבוצה בדף הפייסבוק של "נתפסו על חם" על ידי הנתבעת ומן השימוש במונחים בלשון רבים לתיאור פעילות המיזם, על מידת מעורבות הנתבעת בפרסומים מקוריים אלה.
56. אשר לעדכון תמונת הקבוצה, מדובר בתמונה הכוללת הזמנה לקבל מידע על פדופילים לפי עיר מגורים באמצעות משלוח מסרון למספר הטלפון הנייד של דוביצקי, המעוצבת כהודעה על גבי מסך טלפון נייד (עמ' 31 לקובץ תצהיר התובע, חלק מנספח 3).
57. התובע עצמו טען כי פרסום זה הופיע באתרי המרשתת שהפעיל דוביצקי והציגו כאחת הראיות לפרסומים ביחס אליו (עמ' 24 לקובץ תצהיר התובע, חלק מנספח 2), אלא שלטענתו הללו הופעלו על ידו בשיתוף עם הנתבעת, ועלי לבחון האם אכן הוכחה השתתפות הנתבעת בהפעלת אתרי דוביצקי ולא רק שיתוף התכנים שפורסמו בהם.
58. בהחלטה קודמת בתיק זה (החלטה מיום 11.11.20 בבקשה מס' 72 בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט שהגיש התובע נגד דוביצקי) הצבעתי על האבחנה בין מי שמנהל אתר או דף פייסבוק, המכונה בדרך כלל admin, לבין מי שחבר באותה קבוצה המופיע תחת הכינוי member (פסקאות 25 וכן 47-46 באותה החלטה).
59. יוזכר כי דוביצקי עצמו, עת נחקר, ציין כי קיים בדפי פייסבוק מעין אלה הבדל גם בין "מנהל" ל"עורך" (עמ' 31 שורה 30).
60. עיון בפרסומים שהציג התובע מלמד כי הוצג רק תדפיס אחד המתייחס באופן ישיר אל זיקת הנתבעת לקבוצת "נתפסו על חם" ושם היא מוגדרת member ולא admin או editor (עמ' 29 לקובץ תצהיר התובע, העמוד הראשון בנספח 3), כאשר לצד תיאורה כ-member מופיע לחצן הנושא את הכותרת – "+Join Group" המאפשר הצטרפות חברים נוספים לקבוצה.
61. יש להעיר כי תדפיס זה הוגש לתיק בית המשפט כשהוא חתוך הן בצידו הימני והן בקצותיו העליון והתחתון, כך שלא ניתן לדעת האם נאמר בו במקום כלשהו משהו על מנהל הקבוצה/דף אם לאו, אך ברי כי לא הוצג תדפיס כלשהו המציג באופן חד משמעי את הנתבעת כמנהלת משותפת עם דוביצקי של אחד האתרים או דפי הפייסבוק והראיות החד משמעיות היחידות לקבוצות שהיא הקימה או ניהלה הן ביחס לקבוצות ובהן קישורים לפרסומים קיימים באתרים ודפי פיסבוק אלה על בסיס אזורי, עובדה שאין היא חולקת עליה.
62. כאמור לעיל, באותו תדפיס (עמ' 29 לקובץ תצהיר התובע, העמוד הראשון בנספח 3) קיים פרסום אחד המייחס לנתבעת עדכון של תמונת קבוצה – "Maya Giraud updated the group photo" ונשאלת השאלה האם עדכון כזה מלמד על היות הנתבעת שותפה בניהול או עריכת אתרי ודפי הפייסבוק של דוביצקי.
63. כפי שציינתי לעיל, נוכח חיתוך התדפיס לא ניתן לדעת בוודאות מהיכן הוא נלקח, מי מנהל הדף/קבוצה והאם שינוי תמונת קבוצה מתייחס לקבוצה הכללית שלטענת התובע ניהלו במשותף דוביצקי והנתבעת או שמא לקבוצה האזורית שאין חולק כי הנתבעת פתחה על מנת לשתף קישורים לפרסומים שהעלה דוביצקי בקבוצה הכללית לפי אזורים.
64. התובע גם לא הגיש כל חוות דעת המלמדת כיצד ניתן לקבוע מי מנהל קבוצה/דף פייסבוק כזה, מי יכול להעלות או לעדכן תמונות והאם אכן מתוך התדפיסים שצרף ניתן להסיק כי הנתבעת היתה שותפה עם דוביצקי בניהול אתרי המרשתת ודפי הפייסבוק שניהל ושבהם העלה פרסומים שונים הנוגעים אליו.
65. עתה אל השימוש בלשון רבים עליו ביקש התובע להסתמך. אינני סבור כי יש בשימוש זה כדי להוות ראיה למה שמבקש התובע להסיק ממנו.
66. מדובר בדברים הנכתבים אל קבוצה אשר, כפי שראינו לעיל, מציעה אפשרות הצטרפות לחברים נוספים ובהחלט ניתן להבין את השימוש בלשון רבים גם כנגזר מעצם הפנייה הקבוצתית בסגנון פמיליארי ומקרב.
67. יתרה מכך, עיון בפרסומים שהביא התובע מתוך אתרי דוביצקי מלמד כי נטען בהם במודגש גם כך – "כל הפוסטים מאת ציידי פדופילים" בלשון רבים (עמ' 19 ו-26 לקובץ תצהיר התובע, מתוך נספח 2, ההדגשות כאן ובכל הציטוטים שלי ואינן במקור, אלא אם יאמר אחרת. משפט זה מופיע בפרסום עצמו כשכולו מודגש בקו תחתון).
68. נמצא כי דוביצקי עצמו מצביע על כך שאין הוא פועל ומפרסם באתריו כצייד פדופילים בודד אלא שלצידו פועלים ציידי פדופילים נוספים המפרסמים בהם, אולם בשום שלב לא טען הנתבע – ואין צורך לומר שלא הביא ראיה – כי הנתבעת השתתפה בפעילות "ציד פדופילים", אלא רק בפרסומים כך שקשה מאוד להניח שהכוונה גם אליה.
69. נמצא כי היה לדוביצקי בהחלט בסיס לשימוש בלשון רבים בפרסומיו גם ללא קשר אל הנתבעת, בשים לב לעובדה שלכאורה פועלים בשיתוף עימו מספר ציידי פדופילים.
70. זאת עוד, הנתבעת – שלעדותה ייחסתי מהימנות – הכחישה מכל וכל הכרות כלשהי עם דוביצקי מעבר לחשיפה לפרסומיו השונים ולדמותו הציבורית, טענה שהתובע לא קעקע בכל דרך שהיא, ובמצב זה קשה מאוד לקבל כי היתה שותפתו הפעילה בניהול האתרים ודפי הפייסבוק.
71. העולה מן האמור הוא שאני סבור כי לא הוכח שהנתבעת השתתפה בניהול אתרי המרשתת ודפי הפייסבוק של דוביצקי עימו אלא רק כי שתפה פרסומים שלו בדף הפייסבוק שלה ויצרה במסגרתו קבוצות אזוריות אשר הובילו לקישורים אל פרסומים של דוביצקי לפי אזורים, כפי שלא הכחישה שעשתה.
72. יש לזכור כי דוביצקי עצמו הציע קישורים לפי אזורים (ראו הפרסום שלו המזמין מסרון הכולל את עיר המגורים) כך שיצירת קבוצות הכוללות קישורים אלה לא הצריכה השקעת מאמץ וידע נרחב בתחום המיחשוב או ברזי המרשתת והפייסבוק מצידה אלא רק העתקת הקישורים לקבוצות אלה לדף שלה כך שנחשפו אליהם גם מי שהיו חבריה לפייסבוק ולא בקרו באתרי או דפי דוביצקי עצמו.

 

לשון הרע והגנת הפרטיות – האם עומדות לנתבעת ההגנות

73. כפתיח לפרק זה של פסק הדין אזכיר כי סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מחיל על פגיעה בפרטיות הגנות דומות לאלה הקיימות בחוק איסור לשון הרע ועל כן הדיון בהגנות יהיה מאוחד.
74. בע"א (מחוזי ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' יואל שאול (16.1.2019) קבע בית המשפט כי להבדיל מפעולת החיבוב (=like) ברשת פייסבוק, שאינה מהווה פרסום לעניין חוק איסור לשון הרע, פעולת השיתוף (=share) מהווה פרסום, על כל המשתמע מכך, וכן כי בפעולת השיתוף יש פרסום חוזר בכוונה לחשוף את הפרסום המקורי לקהל יעד נוסף שלא נחשף אליו קודם לכן ועל כן אין לראות בעצם היות הפרסום חוזר בנסיבות אלה משום עילה להקל.
75. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור אותה דחה בית משפט העליון ברע"א 1239/19 יואל שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ (8.1.2020) (להלן: "פס"ד ניידלי"), תוך הקביעה כי (פסקה 47 לחוות דעת כב' השופטת דפנה ברק-ארז) –

"הניתוח עד כה מוביל למסקנה כי יש מקום להכיר בפעולה של שיתוף ברשת החברתית כפרסום במובנו של חוק איסור לשון הרע, כך שניתן יהיה להגיש תביעות גם כנגד משתפים, ולא רק נגד המפרסם המקורי של הדיבה."

(ראו גם פסקאות 2-1 לחוות דעת כב' השופטת יעל וילנר באותו פסק דין)

76. מיד לאחר הקביעה המצוטטת לעיל מתוך פס"ד ניידלי הביאה כב' השופטת ברק-ארז שורה של – "הסתייגויות וחששות הכרוכים באופן אינהרנטי בהכרה זו", כדלקמן (פסקאות 60-50) –
77. … הכרה בשיתוף כפרסום לעניין חוק איסור לשון הרע מרחיבה את תחולת החוק. כאמור, לנוכח ההיקף הפוטנציאלי של שיתופים ברשתות החברתיות, מדובר בהרחבה משמעותית, לפחות באופן תיאורטי. יש בכך כדי להעצים את החשש הקיים ממילא מפני תביעות שעלולות ליצור אפקט מצנן כלפי התבטאויות לגיטימיות, כגון תביעות השתקה. … קיימת הכרה בכך שמאפיינים מסוימים של תביעה – כגון פערי כוחות בין הצדדים, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, סכום תביעה מופרך ותקיפת פרסומים שיש בהם עניין ציבורי או שנוגעים לאינטרס ציבורי – עשויים לעורר את החשש כי מדובר בתביעה שהוגשה בעיקרה למטרה לא ראויה של השתקת התבטאות לגיטימית, ולא ממניע של רצון לקבל תרופה בגין פגיעה … כל הרחבה של גבולות דיני הדיבה צריכה להיעשות תוך מודעות ורגישות גם לסוגיה זו.
78. … לכל פוסט ברשת החברתית יש פוטנציאל שיתוף עצום. … משתמשים רבים ברשת החברתית אינם מודעים בהכרח להשלכות המשפטיות שעלולות להיות לשיתוף פוסט ועשויים לבצע שיתוף באופן די אגבי, וזאת בשונה מפרסום "מסורתי" שנעשה בכתב, למשל בעיתון או על לוח מודעות. מאפיינים אלה מעוררים חשש מפני הרחבה משמעותית של מעגל הנתבעים הפוטנציאלי והצפת בתי המשפט, בין היתר בתביעות סרק או בתביעות בעלות אופי גבולי …
79. … המענה העיקרי לחששות שהוצגו לעיל מצוי במנגנונים "מאזנים" המובנים בתוך חוק איסור לשון הרע, בדמות ההגנות וההקלות הקבועות בו, כמו גם במנגנון חיצוני – הדוקטרינה הכללית של איסור שימוש לרעה בהליכי משפט. … יש לאמץ פרשנות מרחיבה ביחס לחסינויות, להגנות ולהקלות המנויות בחוק, כך שיצמצמו את חבותם של מי ששיתפו ביטויים ברשתות החברתיות.
80. הקמת מחסום דיוני בפני תובע חסר תום לב …
81. … פרשנות ההגנות הקבועות בחוק צריכה להיעשות בשים לב לחשיבות שבקיום מרחב אינטרנטי פתוח שבו משתמשים יכולים לממש את זכותם לחופש הביטוי … הדברים אמורים לשיטתי בעיקרו של דבר בהתייחס להגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק.
82. …
83. כלל הנסיבות המנויות בסעיף 15 עשויות להיות רלוונטיות למצבים של שיתוף ברשת חברתית, ובפרט הנסיבות השונות שעניינן הבעת דעה בתום לב (ראו: סעיפים קטנים (3)-(7)). יתר על כן, במצבים שבהם הפרסום המקורי נוגע לסוגיה המצויה בשיח הציבורי או שיש לה חשיבות ציבורית, ישנה רלוונטיות רבה להגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, הנוגעת לחובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסום. כך, קיומה של חובה מוסרית או חברתית לשתף מידע שכבר פורסם תיבחן בעיניים מקלות – שכן אין עסקינן בלידתה והורותה של לשון הרע, המחייבת בחינה מדוקדקת של הביטוי ואיזונה למול החובה המוסרית והחברתית לפרסמו, אלא בשיתוף של ביטוי בעל חשיבות חברתית המצוי כבר בספירה הציבורית – מתוך כוונה לעורר דיון או להשתתף בדיון הציבורי אודותיו. …
84. … דרישה קפדנית לקיים בחינה מקיפה לגבי כל תוכן אותו בוחר משתמש לשתף כתנאי לתחולת ההגנה אינה בהכרח מותאמת לאופן הפעולה ברשתות החברתיות, שבהן שיתוף של כתבות עיתונאיות, למשל, נעשה כעניין שבשגרה."
85. מאחר שעל פי הפסיקה שאוזכרה לעיל מדובר בפרסום ואין ספק כי הדברים הם כאלה העלולים – "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" או "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" או "לפגוע באדם במשרתו, … בעסקו, במשלח ידו או במקצועו", כלשון חלק מהגדרות לשון הרע בסעיף 1 לחוק, יש לבחון האם עומדת לנתבעת הגנה מן ההגנות הקיימות בחוק ביחס לפרסומים ששיתפה.
86. הגנות ה"אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק) ותום הלב (סעיף 15) שונות שוני מהותי זו מזו, הראשונה עוסקת בפרסומים עובדתיים והשניה עוסקת בעיקר בהבעת דעות, וכך נקבע בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס (פ"ד נב(3) 1, 42 (29.6.1998)‏‏ פסקה 41) –

"קיימים שני נתיבים מקבילים, עצמאיים, לצורך הזכאות להגנה על-פי חוק איסור לשון הרע … לפרסומים שאינם פרסומים עובדתיים ניתנה הגנה רחבה. לגבי אלה, די בכך שפרסום נעשה בתום-לב, באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, כדי שתקום הגנה למפרסם. במסגרת זו, ההגנה על הפרסום אינה טעונה כל ראיה בדבר אמיתותו. לעומת זאת, כאשר מדובר בפרסומים עובדתיים, הגישה היא נוקשה, והדין הוא כי על-מנת שפרסום יהיה מוגן, עליו להיות אמת ונדרש כי יהיה בו עניין ציבורי. במסגרת זו, ראינו עד כמה מכביד הוא הנטל להוכיח את יסודותיה של הגנת האמת בפרסום. מדובר בהגנה צרה ותחומה היטב, אשר מעמידה משוכה גבוהה בפני מי שפרסם לשון רע."

79. הנתבעת שיתפה פרסומים הכוללים את שני היסודות, הבעת דעה ופרסום עובדתי.
80. פרסומי התובע ששותפו המביאים את חילופי המסרונים בין התובע לדוביצקי, בהתחזותו לקטינה, את סרטון מעצרו וקטעים מחקירתו הם קטעים עובדתיים שלא יכול להיות ספק באשר לאמיתותם העובדתית.
81. מנגד, האמירה כי בדף הפייסבוק של דוביצקי מתפרסם מידע – "אודות פדופילים אשר נתפסו והואשמו בפדופיליה …" מכילה תוכן עובדתי נטען ביחס לדמויות הנזכרות בדף, כאשר לכל הפחות לגבי התובע שהוא אחד מהם מדובר במידע שאינו נכון מאחר שלא הואשם מעולם בעבירה כלשהי בהקשר זה.
82. אעיר כי לא ניתן לטעון במקרה זה כי מדובר בפרסום לשון הרע על חבר בני אדם שאינו מקים עילת תביעה אזרחית שכן אין שום ספק כי ניתן לקשור את האמירה בדבר האשמה בפדופיליה אל התובע עצמו מאחר שהקישורים ששיתפה הנתבעת מפנים, בין היתר, אל פרסומים הכוללים את תמונתו, שמו וייחוס מעשים ספציפיים – גם אם אמיתיים – אליו ואל סיבת מעצרו והכתרתו בתואר "פדופיל" (ראו נספח 2 לתצהיר התובע וכן ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פ"ד סה(1) 567, 597 (27.7.2011) פסקאות 48-47 לחוות דעת כב' השופט (בדימוס) דנציגר ופסקה 12 לחוות דעת כב' השופט עמית).
83. עוד אוסיף ואציין כי בשולי הפרסום (עמ' 26 לקובץ תצהיר התובע, חלק מנספח 2) מובאת פסקה תחת הכותרת "ציידי הפדופילים" ושם, בין השיטין, נאמר – "… אמנם לא כל המעצרים הובילו לכתבי אישום …", אולם אינני סבור כי יש בהסתייגות מינורית זו – המצויה בשולי האתר וספק אם כל הבא בשעריו נחשף אליה – כדי להוות משקל נגד לאמירה היוצרת את התחושה אצל הקורא כי כל הנזכרים באתר הואשמו בפדופיליה.
84. בפסק הדין הקודם התייחסתי אל העובדה שבפרסומי הנתבעת 5 לא נאמר כי התובע הורשע או כי הוגש נגדו כתב אישום (ראו סעיפים 145-143 לפסק הדין הקודם), אך המצב שונה ביחס לפרסום בו עסקינן עתה הכולל במפורש את המילה "הואשמו".
85. יש לזכור כי כבר בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (פ"ד לא(2) 281, 300 (24.2.1977)), שהובא גם בע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (22.7.2015)‏‏) נקבע –

"אין להטיל ספק בכך כי בתביעות בשל לשון הרע השאלה היא מה משמעותן של המילים בעיני האדם הרגיל: אין זה ענין של פרשנות במשמעותה המשפטית. האדם הרגיל … מסוגל הוא לקרוא והוא קורא בין השורות לאור הידע הכללי שלו ונסיונו בחוויות העולם. מה שהאדם הרגיל מסיק, ללא ידע מיוחד, נקרא, בדרך-כלל המובן הטבעי והרגיל של המילים … אך תדיר יותר העוקץ אינו כל כך במילים עצמן, אלא בכך מה האדם הרגיל עשוי להסיק מהן, וגם דבר זה רואים כחלק מן המובן הטבעי והרגיל"

86. האדם הרגיל הנחשף לפרסומים אלה יוצא בתחושה כי הדמויות המככבות בהם הואשמו בפדופיליה, כולל התובע דכאן, והגם שאין בספר חוקי מדינת ישראל עבירת פדופיליה יש להניח כי האדם הרגיל יסבור כי הכוונה לפגיעה מינית בקטינים.
87. לצד האמור כוללים הפרסומים ייחוס פדופיליה באופן כללי לתובע, ללא השימוש במונח "הואשם", אולם לגבי פרסומים אלה קבעתי כבר בפסק הדין הקודם כי מדובר בהבעת דעה אשר ברור לכל בר דעת שאינה מתבססת על התיימרות לקביעה קלינית פסיכיאטרית אלא פרשנות סבירה של התנהגותו בעיני מתבונן הדיוט והבעת עמדה ערכית, תוך הצגת התשתית העובדתית ממנה נובעת עמדה זו (סעיפים 163-147 לפסק הדין הקודם).
88. נמצאנו למדים כי בפרסומים ששיתפה הנתבעת כלולים חלק עובדתי, נכון ברובו המוחלט, זולת הטענה כי התובע הואשם, וחלק המהווה הבעת עמדה ביחס להתנהלותו תוך תיאורו במונח "פדופיל".
89. עתה נשאלת השאלה האם חלות על מרכיבים אלה הגנות מבין אלה הכלולות בסעיפם 15-14 לחוק.
90. זו לשונו של סעיף 14 לחוק –

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

91. מיד יאמר כי הגנת סעיף 14 לחוק אינה יכולה לחול על הטענה כי התובע הואשם מאחר שמדובר במידע עובדתי שאינו נכון ואשר לא ניתן לומר עליו בשום פנים "שאין בו פגיעה של ממש" (ראו לעניין זה ע"א 10281/03‏ אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (12.12.2006) פסקה 12), אך לגבי יתר הרכיבים העובדתיים הנכונים מתקיים יסוד זה האמת של סעיף זה.
92. סעיף 14 לחוק כולל גם יסוד נוסף – קיומו של עניין ציבורי בפרסום, ובנושא זה הארכתי לדון בפסק הדין הקודם אגב הדיון בהגנת סעיף 15(2), שם תחת הכותרת של החובה המוסרית בפרסום מידע לציבור על המצאות פדופילים בקרבו (סעיפים 187-175 וראו פסקה 58 בפס"ד ניידלי), והדברים יפים גם לעניינה של הנתבעת דכאן.
93. נמצא כי לבד מן הטענה בדבר האשמת התובע לגבי יתר הטענות העובדתיות הנוגעות אליו חלה הגנת סעיף 14 לחוק.
94. עיון בסעיף 15 לחוק, העוסק בהגנות תום הלב, מלמד כי על מנת להנות מהגנות אלה על הנתבעת להוכיח כי פרסם את הפרסום בתום לב ובאחת הנסיבות הנזכרות בסעיף, כאשר בקשר לשיתוף פרסום קיים יעשה הדבר מתוך נקודות המוצא שנקבעו בפס"ד ניידלי.
95. כפי שציינתי בפסק הדין הקודם, מבין שלל הנסיבות שמונים סעיפי המשנה של סעיף 15 הרלוונטיות לענייננו הן אלה –

"(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; …"

"(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע – …

(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה … או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; …"

96. כפי שציינתי לעיל דנתי כבר בפסק הדין הקודם בסוגיית החובה המוסרית להבאת מידע מסוג זה, שהרוב המוחלט של חלקו העובדתי אמת, וקבעתי כי קיימת חובה כזו כך שמתקיימות הנסיבות של סעיף 15(2) לחוק.
97. אותה חובה מוסרית נובעת מן העניין האישי והכשר של מי שהפרסום הופנה אליהם, היינו – הגנה על קטינים בסביבת מגוריהם מפני האופן בו ניתן לפרש את התנהגות התובע, עניין זה מתקיים במיוחד נוכח פתיחת הקבוצות האזוריות המיועדות להביא את המידע הרלוונטי לידיעת כל הורה לילדים קטינים ביחס לאזור מגוריו (ראו סעיפים 227-222 לפסק הדין הקודם) כך שמתקיימות גם הנסיבות של סעיף 15(3) לחוק.
98. עוד ציינתי בפסק הדין הקודם כי העובדות המובאות בפרסום הן ענין שלגביו נחקר התובע בחשד לביצוע עבירה פלילית וכי הטענה בפרסום כי מדובר בפדופיל היא הבעת דעה על אופיו באופן שנתגלה מתוך מעשיו, דהיינו – מן ההתכתבות הכוללת חלקים בעלי אופי מיני מובהק עם מי שסבר שהיא קטינה ומהגעתו לפגישה עימה שבהתכתבות ביניהם נאמר במפורש כי מטרתה מינית וכשבאמתחתו אביזרים היכולים לשמש לכך.
99. משכך מתקיימות גם הנסיבות בהן עוסק סעיף 15(5)(ב) לחוק.
100. אולם, לא די בכך שקבעתי כי מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(5)(ב) לחוק ולשם עמידה בתנאי הגנת סעיף 15 יש לבחון גם את שאלת תום הלב בפרסום.
101. לענין הגנות אלה קבע המחוקק בסעיף 16 לחוק שתי חזקות – חיובית ושלילית – המסייעות בידי בית המשפט בבואו לבחון האם פורסמו הדברים בתום לב –

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

102. אפתח תחילה דווקא בחזקה השלילית שבסעיף קטן ב'. כפי שכבר צויין לעיל, המרכיב העובדתי בפרסום נכון ברובו.
103. בחינה של עדות הנתבעת מלמדת כי היא האמינה בלב שלם בפרסומי דוביצקי וייחסה להם מהימנות וחשיבות רבה, וכך ציינה למשל – "אני סומכת עליו כי הוא תופס אנשים על חם. יש לו וידאו שמפרסמים שהוא תופס אנשים על חם" (עמ' 39 שורות 4-3), ובהמשך – "אני רציתי שכולם יכירו את הדף של דוביצקי בפייסבוק. ראיתי אותו כשליח. ראיתי אותו אחד שמתנדב למען כולם. אדם טוב. … אני מכירה אותו כמו שכולם מכירים אותו. הוא דמות מאוד ציבורית. כולם מכירים אותו" (עמ' 42 שורות 25-22).
104. מכאן נובע כי הדרך בה בחנה הנתבעת את המידע שפרסם דוביצקי והסיקה כי מדובר באמת היתה צפיה בסרטוני הוידאו שצרף בהם תועדה תפיסת אנשים "על חם" בעת מעשים שניתן בהחלט לפרשם כבעלי משמעות פדופילית לצד היותו דמות ציבורית מוכרת.
105. בחקירתה נשאלה הנתבעת על ידי ב"כ התובע אם בררה מעבר לכך והשיבה – "זה לא עניין אותי. אני ועוד 20,000 אמהות" (עמ' 39 שורה 6).
106. לצד אמירות אלה, לא ניתן להתעלם מטענת הנתבעת עצמה בסיכומיה כי – "מדובר בנתבעת שאינה 'העפרון הכי מחודד בקלמר' …" (סעיף 17, המלמד ככל הנראה על ניסוחם על ידי מאן דהוא עבורה, הגם שב"כ הנתבעת חדל לייצגה בשלב מסויים), וגם על רקע זה יש להתייחס אל העובדה שהסתמכה על פרסומי דוביצקי ללא ביצוע תחקיר עומק על מנת לאמתם לאחר שראתה בסרטונים שהוא מצרף עדות לאמינות פרסומיו באופן כללי.
107. על רקע זה נשאלת השאלה האם התנהלות זו עולה כדי חזקת חוסר תום הלב שבסעיף 16(ב)(2) לחוק. לטעמי, בשים לב לקביעות שנקבעו בפס"ד ניידלי, התשובה לכך שלילית.
108. בפס"ד ניידלי נדונה שאלת רמת האמצעים הנדרשים לשם ווידוא האם הפרסום אמיתי בנסיבות של שיתוף פרסום קיים, ובשל חשיבות הדברים אביא את הציטוטים הרלוונטיים שנית –

"52. … יש לאמץ פרשנות מרחיבה ביחס לחסינויות, להגנות ולהקלות המנויות בחוק, כך שיצמצמו את חבותם של מי ששיתפו ביטויים ברשתות החברתיות.

…

58. … במצבים שבהם הפרסום המקורי נוגע לסוגיה המצויה בשיח הציבורי או שיש לה חשיבות ציבורית, ישנה רלוונטיות רבה להגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, הנוגעת לחובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסום. כך, קיומה של חובה מוסרית או חברתית לשתף מידע שכבר פורסם תיבחן בעיניים מקלות – שכן אין עסקינן בלידתה והורותה של לשון הרע, המחייבת בחינה מדוקדקת של הביטוי ואיזונה למול החובה המוסרית והחברתית לפרסמו, אלא בשיתוף של ביטוי בעל חשיבות חברתית המצוי כבר בספירה הציבורית …
59. … דרישה קפדנית לקיים בחינה מקיפה לגבי כל תוכן אותו בוחר משתמש לשתף כתנאי לתחולת ההגנה אינה בהכרח מותאמת לאופן הפעולה ברשתות החברתיות …"
60. לאחר שהנתבעת נחשפה כבר, כעדותה, לסרטונים בהם תועדו החשודים בפדופיליה עליהם הצביע דוביצקי כשהם נעצרים על ידי המשטרה סברה כי מדובר במי שמתעד תפיסת פדופילים באופן מסודר ותוך הבאת ראיות ועל כן ייחסה לדברים אמינות ולא בדקה פרסום ופרסום ואף לא כל פרט בכל פרסום, ועל פי קביעת פס"ד ניידלי כי אין מקום לדרישת בחינה קפדנית של כל תוכן טרם שיתופו נראה די בכך לעניין תום הלב.
61. ער אני לעובדה שאופן השיתוף של הנתבעת את פרסומי דוביצקי לא התמצה בלחיצה על לחצן "שתף" אלא היא הגדילה ופתחה קבוצות אזוריות שכללו קישורים לפרסומי דוביצקי, אולם לטעמי גם פעולות אלה עודן חוסות תחת המבחנים שנקבעו בפס"ד ניידלי.
62. לא מדובר במי שתרמה באופן כלשהו מידע משלה ואף לא יצרה תשתית מיחשובית או רשתית חדשה המצריכה השקעה ניכרת לצורך הפרסום אלא פתחה בדף הפייסבוק שלה קבוצות תחת כותרות המצביעות על אזורים ובהן פרסמה את קישורים לפרסומי דוביצקי ביחס למי שלטענתו נתפס באותם אזורים, דהיינו – הקלה במעט ובהשקעה לא רבה על חשיפת חבריה בפייסבוק לפרסומים קיימים הנוגעים אליהם.
63. נראים בעיני הדברים כי גם פעילות כזו תואמת את דברי בית המשפט עליון בפס"ד ניידלי (פסקה 51) על כי – "לכל פוסט ברשת החברתית יש פוטנציאל שיתוף עצום. … משתמשים רבים ברשת החברתית אינם מודעים בהכרח להשלכות המשפטיות שעלולות להיות לשיתוף פוסט ועשויים לבצע שיתוף באופן די אגבי, וזאת בשונה מפרסום "מסורתי" שנעשה בכתב, למשל בעיתון או על לוח מודעות".
64. אינני מקבל גם את טענת התובע לקיומה של מעין כוונה פלילית (mens rea) של הנתבעת ביחס אליו, הנלמדת מן העובדה ששתפה גם את ההוראות לעקיפת הצו השיפוטי שמנע כניסה לדפי הפייסבוק של דוביצקי, שכן התרשמתי כי היא לא בחנה לעומק את פרסומי דוביצקי ונתנה להם פומבי כמעט באופן אוטומטי, כפי שהעידה.
65. אמנם ביקרתי פרסום ספציפי זה בחריפות בפסק הדין הקודם, ואינני משנה כמלוא הנימה מדברי אלה, אולם הדבר נעשה כלפי עיתונאי ומקומון אשר בשל משלח ידם מצופה מהם לבצע בחינה רצינית של פרסומים, להבין את משמעותם ולאמת את הנטען בהם, בשונה מן הנתבעת אשר אמנם שיתפה פרסום פסול אך לטעמי עשתה זאת מבלי משים ובהמשך לשיתוף האוטומטית כמעט של פרסומי דוביצקי, ומאחר שאין היא עיתונאית אלא גולשת רגילה יש להחיל עליה את אמות המידה המרוככות שנקבעו בפס"ד ניידלי.
66. בהקשר זה יש לזכור כי ברגע שפנה אליה התובע ניסתה אמנם התובעת להפגין קור רוח ואף נחישות בשיח עימו, לרבות ההצעה שיתבע אותה, אך בפועל מיהרה לסגור את דף הפייסבוק שלה מרוב חרדה, וכלשונה – "באותו רגע שהוא שלח את זה הפייסבוק שלי נמחק", "הבאתי מישהו שימחק לי את הפייסבוק כי לא ידעתי", "נבהלתי. הורדתי את הפייסבוק שלי.  מחקתי אותו" ועוד (עמ' 41 שורה 35 – עמ' 42 שורה 5).
67. יש לשים לב כי מרוב חרדה ולחץ לא סגרה הנתבעת רק את הקבוצות שפתחה לצורך הנגשת המידע שפרסם דוביצקי לפי אזורים ולא מחקה רק פרסומים הקשורים לתובע אלא מחקה לחלוטין את דף הפייסבוק שלה, פעולה המצביעה בבירור על החרדה והלחץ שאני סבור כי יש לייחס לכך שכלל לא הבינה קודם לכן שעלולה להיות בעיה כלשהי במעשיה, מה שמצביע בעיני על תום ליבה.
68. הנתבעת גם הצביעה בעדותה על הלך רוחה כשהתברר לה למה נקלעה – "אני בסה"כ פרסמתי בפייסבוק שלי את מס' הטל'-הכרטיס שרשום ב"נתפסו על חם" של דוביצקי. אני לא קשורה למס' הטל' שרשום שם. יצאתי מטומטמת ולא אעשה זאת יותר. כל דבר שיתפתי, אני לא מבינה מה שיתפתי. עכשיו אני יודעת. מה שבטוח שיותר לא אשתף שום דבר של דוביצקי או של כל אחד אחר. אולי אני נראית חכמה אבל אני לא, ראיתי משהו והייתי חכמולוגית ואמרתי שככה יראו את זה עוד אנשים. זה חשוב. אני מפחדת על ילדים" (עמ' 41 שורות 20-15).
69. סבורני כי נוכח ההקלות במבחנים שנקבעו בפס"ד ניידלי לעניין שיתוף פרסומים קיימים עומדת הנתבעת ברמת הבדיקה המצופה של פרסומים כאלה טרם שיתופם ולא ניתן לטעון כי – "לא נקט(ה) לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".
70. על פי אותן אמות מידה סבורני כי לא ניתן גם לטעון כי הנתבעת התכוונה "על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.", שכן היא לא הוסיפה עליהם וכל תרומתה היתה בהקלת נגישות הנחשפים למידע הנוגע לאזור מגוריהם והגדלת החשיפה לפרסומים אלה, מה גם שכלל לא הכירה את התובע ולא היתה לה כל כוונה אישית כלפיו.
71. לפיכך, אני קובע כי שיתופי הפרסומים על ידי הנתבעת נעשו בתום לב.
72. לאור האמור, עומדות לנתבעת הגנות תום הלב על פי סעיפים 15(2), 15(3) ו-15(5)(ב) לחוק לעניין הפרסומים המהווים הבעת דעה כלפי התובע והגנת סעיף 14 לחוק כלפי מרבית הפרסומים העובדתיים ביחס לתובע, זולת בעניין האשמתו.
73. בהקשר זה יש לזכור שוב את שהובא לעיל מתוך דנ"א 7325/95 כי – "… כאשר מדובר בפרסומים עובדתיים, הגישה היא נוקשה, והדין הוא כי על-מנת שפרסום יהיה מוגן, עליו להיות אמת ונדרש כי יהיה בו עניין ציבורי. במסגרת זו, ראינו עד כמה מכביד הוא הנטל להוכיח את יסודותיה של הגנת האמת בפרסום. מדובר בהגנה צרה ותחומה היטב, אשר מעמידה משוכה גבוהה בפני מי שפרסם לשון רע." וכאמור – התובע לא הואשם ופרט עובדתי פוגע זה שפורסם אינו אמת, על כן לגביו לא עומדת לנתבעת הגנה והתובע זכאי בגינו לפיצוי.

 

סכום הפיצוי

123. בתי המשפט עסקו רבות בתובענות לפיצוי בגין לשון הרע ובית המשפט העליון אף קבע את אמות המידה והשיקולים אשר על בית המשפט הדן בתובענה דוגמת זו להביא בחשבון בעת קביעת גובה הפיצוי, כאשר הסכומים הנקובים בסעיפים 7א(ב) ו-7א(ג)אינם מוחלטים אלא מהווים תקרת סכום הפיצוי הפוטנציאלי ללא הוכחת נזק.
124. ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף(פ"ד נה(5) 510, 525 (14.8.2001) פסקה 17 לחוות דעת כב' הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק) סקר בית המשפט את השיקולים הרלוונטיים לקביעת סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק –

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו."

125. גם ברע"א 10520/03‏ איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006, פסקה 32 לחוות דעת כב' השופטת פרוקצ'יה) נאמרו דברים ברוח דומה –

שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שארעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנפגע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי … עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפרסום … להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לארוע הפגיעה ולאחריו ינתן משקל בהערכת הפיצוי. כן יינתן משקל להתנהגות הפוגע בעת הפרסום, לפניו, ולאחריו. ינתן משקל לעובדת התנצלותו, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן.

…

בצד כל אלה, בית המשפט עשוי להתחשב לצורך פסיקת פיצוי בנתונים שיובאו לפניו בדבר שמו הרע של הנפגע, או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו ככל שאלה נוגעים במישרין ללשון הרע …

126. על האמור לעיל יש להוסיף ולהזכיר את הסייג שנקבע בפס"ד ניידלי (פסקה 50) לעניין סכום הפיצוי, ויובא שנית בשל חשיבותו לסוגיית הפיצוי –

"קיימת הכרה בכך שמאפיינים מסוימים של תביעה – כגון פערי כוחות בין הצדדים, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, סכום תביעה מופרך ותקיפת פרסומים שיש בהם עניין ציבורי או שנוגעים לאינטרס ציבורי – עשויים לעורר את החשש כי מדובר בתביעה שהוגשה בעיקרה למטרה לא ראויה של השתקת התבטאות לגיטימית, ולא ממניע של רצון לקבל תרופה בגין פגיעה … כל הרחבה של גבולות דיני הדיבה צריכה להיעשות תוך מודעות ורגישות גם לסוגיה זו."

127. בעניינו, כפי שראינו לעיל, מתוך כלל הפרסומים שפרסמה הנתבעת ביחס לתובע באמצעות שיתוף פרסומי דוביצקי נמצא פרט אחד ויחיד שלגביו לא עומדת לה הגנה, הוא הטענה בדבר האשמתו, כאשר יש להדגיש כי הוא אכן נעצר ונחשד בעניין שניתן לפרש כפדופיליה ומנגד לא נטען כי הורשע.
128. התייחסתי לעיל אל העניין הציבורי והחובה המוסרית בפרסום מידע ביחס למי שמסכנים את שלומם של קטינים, וגם עובדה זו יש לה חשיבות לעניין פסיקת הפיצוי.
129. יש לזכור כי אמנם פרסום זה מהווה גם לשון הרע וגם פגיעה בפרטיות, על פי הגדרותיהן בשני דברי החקיקה, אולם ברי כי עבור מעשה עוולה אחד לא יפסק פיצוי כפול.
130. בסיכומים מטעמו העמיד התובע את הסכום שהוא עותר כי יושת על הנתבעת כפיצוי בגין פרסום לשון הרע כלפיו על סך של 280,000 ₪, שהוא כפל הפיצוי הסטטוטורי בגין פרסום אחד של לשון הרע.
131. בהקשר זה יוער כי מדובר בכפל הפיצוי בגין לשון הרע לפי סעיף 7א(ג) לחוק, דהיינו – פרסום בכוונה לפגוע, אלא שעל מנת להוכיח כוונה לפגוע נקבעו בפסיקה מבחנים מחמירים כפי שנקבע למשל ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (8.9.2013, פסקה 8) – "קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע … לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע".
132. בענייננו לא זו בלבד שלא הוכחה כוונה כזו אלא ההפך הוא הנכון והנתבעת כלל לא הכירה את התובע, לא היתה לה כל כוונה לפגוע בו וכוונתה היחידה היתה להביא מידע חשוב שהאמינה שהוא נכון לידיעת הציבור.
133. נמצא כי הפיצוי הסטטוטורי הרלוונטי הוא זה הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק שהוא מחצית הסכום עליו התבסס התובע, מה גם שהתובע לא הראה כל יסוד לפסיקת כפל הפיצוי הסטטוטורי בגין פרסום בודד, שעה שלשון החוק היא – "פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק", ועל כן זוהי "תקרת" סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק הרלוונטי לענייננו.
134. אזכיר כי סכום תביעה הכולל עמד על 1,000,000 ₪ כנגד כל הנתבעים, כאשר התביעה נגד הנתבעים 5-3 נדחתה לגופה (אך הוגש ערעור על פסק הדין הקודם) ונגד דוביצקי התקבל פסק דין בהעדר הגנה ללא בירור ענייני, וכאמור – הפיצוי המגיע לתובע מן הנתבעת הוא אך ורק בשל פרט אחד ויחיד מתוך שלל פרסומים ששיתפה – המילה "הואשמו".
135. כפי שעלה מחומר הראיות, הנתבעת היא אשה במצוקה גדולה, הן במישור האישי-משפחתי והן במישור הרפואי – כפי שפורט במכתב המרכז להמטולוגיה אונקולוגיה ילדים במרכז הרפואי שניידר (בקשה מס' 51 מיום 27.11.19) ועל מנת לשמור על צנעת פרטיותה לא ארחיב, אשר הסיטואציה הקשה אליה נקלעה עלתה גם במהלך עדותה.
136. לצד מצב זה, לא ניתן להתעלם מן העובדה הנטענת בסיכומי הנתבעת עצמה כי – "מדובר בנתבעת שאינה 'העפרון הכי מחודד בקלמר' …" (סעיף 17, המלמד ככל הנראה על ניסוח בסיועו של מאן דהוא, הגם שב"כ הנתבעת חדל לייצגה בשלב מסויים) ואף אני התרשמתי כי אין מדובר בעדה מתוחכמת כפי שציינתי לעיל.
137. במצב דברים זה קיימת מידה לא מבוטלת של פערי כוחות בין הצדדים, בנוסף לעובדה שהתובע היה מיוצג כדבעי בכל ההליך שלא כמו הנתבעת אשר בשלב מסויים שוחרר בא-כוחה מייצוגה, הגם שלא איפשרתי את שחרורו טרם חקירת התובע על מנת לצמצם את הפער ולמנוע עיכוב בלתי סביר בהליך.
138. במציאות כזו, העמדת הסכום הנתבע מן הנתבעת דנן לבדה על סכום כה ניכר – הרבה מעל לתקרת הסכום הסטטוטורי, במיוחד כאשר מדובר רק בשיתוף והנגשת מידע קיים שחלק לא מבוטל ממנו אמת ורק רכיב אחד מצדיק פסיקת פיצוי, מחריפה את החשש כי מדובר בתביעת השתקה.
139. אחד השיקולים לעניין גובה הפיצוי הוא גם התנהגות המפרסם לאחר הפרסום ובדידן מרגע שהבינה הנתבעת את הבעיה מיהרה לא רק להסיר או לצמצם את הפרסום אלא למחוק את דף הפייסבוק שלה כליל כפי שצויין לעיל.
140. שיקול נוסף לעניין פסיקת הפיצוי הוא התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לארוע הפגיעה. בהקשר זה די אם אפנה אל השיח בין התובע לדוביצקי עת סבר כי הוא קטינה בת 13, כפי שנותח בפסק הדין הקודם, ממנו ניתן להסיק כי מדובר בשיח שניתן בהחלט לפרש ככזה שבוצע על ידי מי שנמשך אל קטינות ומבקש לקיים עימן קשר מיני וכן אפנה אל העובדה שהתובע סתר את עצמו בגרסאותיו באשר למטרת שיח זה (סעיפים 205-195 לפסק הדין הקודם).
141. חשיבות עובדות אלה היא בשני מישורים – הן ביחס להתנהגות התובע קודם לפרסום אשר גררה את הפרסום והן ביחס לעובדה שספק בעיני מה מידת ההשפעה על עצמת הפגיעה בו שהיתה לפרסום העובדה הלא נכונה, כאילו הואשם, לעומת הפגיעה שנגרמה לו ממילא מעצם פרסום העובדות הנכונות לגביו דוגמת חילופי המסרונים בינו לבין דוביצקי וסרטון מעצרו ומה שהסיקו מכך הגולשים שנחשפו לפרסום זה.
142. בשים לב לנסיבות ייחודיות אלה ולשם קביעת סכום הפיצוי אבחן סכומי פיצוי שנקבעו בפסיקה ביחס למקרים דומים ככל האפשר, ולאחר מכן אשקלל את נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה.
143. אפתח דווקא בפסק הדין בע"א (מחוזי ת"א) 69724-05-19 הדס שטייף נ' נתן זהבי (30.6.2020) אליו הפנה התובע בסיכומים מטעמו בטענה הפיצוי שנקבע שם עמד על סך 390,000 ₪ בגין מספר רב של פרסומים, שאינם ברשת חברתית, כאשר התובע טען כי פרסום ברשת חברתית ופוטנציאל עידוד האחרים לעשות כן מהווים שיקול להטלת פיצוי גבוה יותר.
144. דא עקא, עיון בפסק הדין בע"א 69724-05-19 מלמד כי לא זו תוצאת פסק הדין וכי 390,000 ₪ היה הסכום שפסק בית משפט השלום, אך בית המשפט המחוזי הפחית אותו לשליש(!), כל זאת כאשר דובר במספר פרסומי לשון הרע בכלי תקשורת אשר קשה להניח כי תפוצתם פחותה מזו של פרסומים במרשתת או בקבוצות פייסבוק של אישה לא מוכרת במיוחד ואשר המפרסמת הוסיפה עליהם משלה תוספות שהתבררו כלא נכונות, בעוד שכאן הפרסום המזכה בפיצוי בודד והנתבעת לא הוסיפה משלה מאומה אלא רק שיתפה פרסומים קיימים.
145. עוד מתברר כי בע"א 69724-05-19 דובר במפרסמת שהיא עיתונאית אשר בית המשפט קבע כי לא עמדה בקריטריונים של עיתונות אחראית, בשונה לחלוטין מן הנידון דידן, וכי אותה עיתונאית – "העידה עדות שאינה אמת בבית המשפט", כפי שניסח בית המשפט בזהירות, וכי – "אמירת אי אמת ותום לב הם לא חברים" (פסקה 21 לפסק הדין), שוב בשונה מן הנידון דידן בו ייחסתי מהימנות לעדות הנתבעת.
146. לכל האמור יש להוסיף את העובדה שפס"ד ניידלי דווקא מצביע על קולא שיש לייחס לפרסומים על דרך השיתוף במרשתת או בפייסבוק לעומת פרסומים כגון אלה בהם עוסק פסק הדין בע"א 69724-05-19, ולא לחומרא כטענת התובעת.
147. נמצא כי בשום אופן לא ניתן להסיק מפסק הדין בע"א 69724-05-19 את שביקש התובע להסיק ממנו, ועל כן אבחן מקרים אחרים מן הפסיקה.
148. בת"א (שלום י-ם) 545-10-12‏ ‏פלוני נ' יחזקאל גרינברג שגב (3.5.2017) דן בית המשפט בתביעה נגד גרפולוגים אשר פרסמו חוות דעת ביחס לאדם וטענו כי הוא פדופיל, אלים, מסוכן לציבור, חסר אמינות, חייב להימצא תחת בדיקה או מעקב מקצועי, ובעתידו פורענות פדופילית מינית ופלילית, ובית המשפט חייב כל אחד מן הנתבעים לשלם פיצוי בסך 30,000 ₪.

יש לזכור כי בשונה מענייננו, שם דובר במי שמתיימרים להיות אנשי מקצוע שערכו חוות דעת מקצועיות ועל כן מצופה מהם לנקוט זהירות ראויה, אך נקבע על ידי המומחה מטעם בית המשפט כי – "כל מחקר שנערך עד היום, מצביע בבירור על כך כי לסימנים הנגזרים מכתב יד אין כל תוקף להערכת תכונות אישיות של בני אדם ולחיזוי התנהגותם", דהיינו – לא היה כל בסיס לחוות הדעת שערכו ולקביעות מרחיקות הלכת בהן.

מאידך גיסא, מידת המהימנות המיוחסת לחוות הדעת גבוהה לאין שיעור מפרסום של הדיוט, דוגמת הנתבעת דכאן, והשלכתן עלולה להיות מרחיקת לכת בתחומים שונים כגון תעסוקה ועוד, במיוחד לאחר שנמסרו לעובדת הסוציאלית, ללשכת הרווחה ולבית המשפט לענייני משפחה וגרמו לתובע נזק ניכר ביותר.

נתונים אלה מצביעים על חומרה רבה לאין ערוך של המקרה האמור לעומת הנידון דידן בו מרבית הפרסומים היו אמת ורק הפרט הספציפי של האשמת התובע לא היה נכון, כל זאת מעבר לקולא שנקבעה בפס"ד ניידלי לעניין פרסום בדרך של שיתוף.

149. בת"א (שלום חיפה) 1386-05-13‏ ‏י. ח נ' אלי שני (9.11.2014) דן בית המשפט בתביעת לשון הרע בגין תלונות שווא שהגיש הנתבע למשטרה נגד התובע בגין ביצוע מעשים מגונים בקטינות בפומבי, ובית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 25,000 ₪.

במקרה זה נקבע ביחס לנתבע כי – "נהג בחוסר אכפתיות זועקת לשמיים וחורגת מכל מידתיות בתלונה נגד אדם נורמטיבי בן 81 ללא כל בסיס סביר ותוך הלבנת פניו, השפלתו ופגיעה קשה בפרטיותו ועל רשלנות כזו עליו לשאת בתוצאות".

ברי כי בענייננו שונים פני הדברים תכלית השינוי, לא הוכח כל זדון ביחס לנתבעת, לא כוונה כלשהי כלפי התובע ולא חריגה מכל מידתיות, אלא רק שיתוף פרסומים שכללו מידע שרובו מבוסס לצד פרט אחד שלא היה נכון עובדתית מבלי שהנתבעת בדקה את הדברים לאשורם מאחר שסמכה על אמינות הפרסום המקורי, ועל כן חומרת ענייננו פחותה לאין שיעור, מעבר לקולא הנוגעת לפרסום על דרך השיתוף.

150. בה"ט (שלום נצרת) 47671-11-19‏פלונית נ' אלמונית (24.12.2019) דן בית המשפט במקרה בו הגישה הנתבעת תלונות שווא במשטרה ובקשות כוזבות לצווי הגנה בהן טענה לפגיעות מיניות בילדיה מצד הנפגעת, אשת בעלה לשעבר ואבי ילדיה, עד כדי פדופיליה (נדון באותו פסק דין גם עניינו של האב שאינו רלוונטי לעניינו) ובית המשפט חייב את הפוגעת לפצות את הנפגעת בסך של 50,000 ₪.

דא עקא, גם למקרה זה מאפיינים חמורים בהרבה מענייננו, שכן דובר גם בפרסומים וגם בהליכי שווא אשר המחוקק קבע לגביהם בסעיף 11 לחוק למניעת אלימות במשפחה הוראה ספציפית בדבר פסיקת "פיצוי נאות למי שנפגע מהגשת הבקשה", היינו – הפיצוי שנפסק כלל לא רק את פרסומי לשון הרע אלא פיצוי בגין רכיב נוסף שהמחוקק מצא לנכון לקבוע עבורו פיצוי ספציפי.

זאת ועוד, בעקבות מחדלי הפוגעת באותו מקרה כמעט נהרסו נישואיה של הנפגעת, היא ובעלה נאלצו לתעד כל צעד ושעל בהתנהלותם על מנת להגן על עצמם מפני תלונות במשטרה, נגרם להם נזק חמור בקרב הקהילה החרדית בה חיו והם נזקקו לטיפול נפשי בעקבות נזקי הפגיעה, עד כדי כך שבית המשפט קבע כי מדובר במקרה "זועק לשמיים של פגיעה בלתי הפיכה כמעט" (פסקה 17) וכי הפיצוי שיש לפסוק מצוי ברף הגבוה ביותר של פיצוי בגין נזקים בלתי ממוניים (פסקה 16).

ברי כי עניינו שונה תכלית השוני ומחדלה של הנתבעת דכאן מינורי בהרבה ממקרה זה.

151. בת"א (שלום ת"א) 25757-09-17 פלונית נ' אלמוני (21.10.2020) דן בית המשפט במקרה בו שלחו הנתבעים, הורי ילד בגן שניהלה התובעת, הודעות להורי ילדי הגן בהן ייחסו לה פדופיליה וביצוע עבירות מיניות חמורות כלפי ילדים בגן, מבלי שהוכחה אמיתות איזושהי מבין הטענות שייחסו לה, ובית המשפט חייב את האם לשלם לתובעת פיצויים בסך 60,000 ₪ ואת האב בסך 40,000 ₪ (סכום התביעה הועמד שם על 280,000 ₪ כמו בענייננו).

גם במקרה זה אין מדובר בשיתוף אלא בפרסום מקורי של הנתבעים אגב פגיעה קשה ביותר בפרנסת התובעת ואף בעדויות של הנתבעים אשר הוכחו כלא נכונות, כאשר לא רק שלא הוכח תום לב אלא נקבע כי הפרסומים לא נעשו באופן חד פעמי אלא שוב ושוב גם לאחר שהתברר שאין להם כל בסיס משפטי, כל זאת כאשר הנתבעת עורכת דין המבינה היטב את משמעות פעולותיה והשלכותיהן ועל כן הפיצוי שהוטל עליה היה גבוה יותר.

היינו, גם מקרה זה חמור לאין שיעור מענייננו.

152. בת"א (ראשל"צ) 29144-09-14 יעל אילני נ' נעה לביא (16.8.2018) דן בית המשפט בתביעות לשון הרע הדדיות ובסופו של דבר חייב את הנתבעת, אשר ייחסה לנתבעת בפרסומיה בפייסבוק תמיכה בפדופילים ופעילות למען זכויותיהם ללא בסיס, פיצוי בסך 28,000 ₪.

גם מקרה זה חמור מענייננו, שעה שמדובר היה בפרסומים מקוריים של הנתבעת, ולא שיתופים, הכוללים את שמה המלא שאף הוא פורסם על ידי הנתבעת, בכמות שבית המשפט קבע כי חורגת מביקורת סבירה עד כדי אובססיה ובתפוצה רחבה ברשת פייסבוק, תוך המשך הפרסומים על פני תקופה, כולל במהלך ההליך המשפטי.

153. בת"א (שלום ת"א) 58721-09-16‏ ‏יגאל אלנקרי נ' גיא כהן (9.9.2018) עסק בית המשפט במקרה בו פרסם הנתבע בפייסבוק כתבות מפוברקות כאילו התובע הוא הוא פדופיל מורשע, וחייב את הנתבע לפצות את תהובע בסך 30,000 ₪.

גם מקרה זה מתייחד לעומת ענייננו בכך שלא היה כל בסיס שהוא לטענות בדבר פדופיליה שייחס הנתבע לתובע וההכפשות נבעו מסכסוך עסקי בין הצדדים, כאשר הנתבע עשה זאת תוך שימוש בדף פייסבוק פיקטיבי הכולל אלפי חברים ובמהלך ההליך המשפטי המשיך לטעון כי אינו קשור לדף פייסבוק זה הגם שמיד לאחר שאיים על התובע בהפצת פרסומי הכזב צצו הללו לפתע באורח פלא באותו דף עלום ובית המשפט לא קיבל את גרסתו.

154. בת"ק (קריות) 58919-06-15 ארתור זילברמן נ' יאיר ביטון (13.6.2016) דן בית המשפט בביטול מנוי של התובע וגירושו ממרכז ספורט תוך התגצו כפדופיל, ובית המשפט פסק לו פיצוי בסך כולל של 3,200 ₪, מהם 200 ₪ בגין החזר על חלק מעלות המנוי בגין יתר התקופה שלא נוצלה, כאשר נקבע כי מדובר בתובע שהוא בעל מוגבלות הסובל מנכות עקב פגיעת ראש קשה שעבר, כי מפרסם לשון הרע היה מודע למצבו והדבר מוסיף נדבך נוסף להשפלתו, אך מאידך קבע כי אכן התנהגות התובע כלפי נערה היתה בלתי נאותה וראויה.
155. אנו מוצאים, איפוא, כי מדיניות הפסיקה לעניין פיצוי בגין לשון הרע במקרים של ייחוס פדופיליה לתובעים ללא כל בסיס נמוכה לאין שיעור מזו לה טען התובע.
156. לכך יש להוסיף את ייחודיות הנידון דידן בו הפגם בפרסום היה בעובדה שנטען כי התובע הואשם אך יתר רכיבי הפרסום העובדתיים אמיתיים ורכיבי הבעת הדעה מוגנים, הנתבעת ביצעה שיתוף והנגשה של פרסומים קיימים כאשר האמינה בתום לב באמיתות הפרטים לרבות העובדה הלא נכונה אך לא יזמה פרסומים משלה, וכאשר הסירה אותם – את כולם, לרבות האמיתיים – מיד לאחר פניית התובע עת הבינה כי יש בעיה עם הפרסומים, וכאשר לא כיוונה בכל דרך שהיא אל התובע עצמו ולא הזכירה את שמו באופן ספציפי אלא רק שיתפה פרסומים של דוביצקי הנוגעים למספר אנשים להם ייחס פדופיליות שהתובע הוא רק אחד מהם ושניתן היה להגיע אל פרטיו לאחר כניסה אל הקישורים וחיפוש.
157. לצד האמור, יש לזכור את העובדה שהתנהגות התובע עצמו הובילה לכך שהמרחק בין הפרטים הנכונים עובדתית לבין העובדה הלא נכונה אינו רב, את העובדה שההתכתבויות של התובע המופיעות בפרסום בהחלט ניתנות לפירוש המשקף משיכה מינית לקטינות, כי התובע אכן נחשד בפגיעה מינית בקטינה ואף נעצר ומנגד לא נטען בפרסום כי הורשע והפרט העובדתי היחיד שאינו נכון הוא המילה "הואשמו" שאינה מתייחסת אליו ספציפית אלא אל כלל הנזכרים בפרסומי דוביצקי.
158. לצד האמור, עיון מדוקדק בפרסומים מראה גם אמירה מצמצמת על פיה לא כנגד כל הנזכרים בהם הוגשו כתבי אישום.
159. עיון בעדותה של הנתבעת מלמד ללא כל ספק כי ההרתעה מפני פרסומי שווא הושגה לגביה, ככל הנראה אף עד כדי הטלת אימה וגרימה לכך שבעתיד תמנע מכל שיתוף תכנים, והכל כשברקע מצבה הקשה הגורר בין היתר משמעות קשה במיוחד לכל סכום פיצוי שיוטל עליה.
160. התובע בסיכומים מטעמו הזכיר את ביקורתי בפסק הדין הקודם על פרסום ההוראות לעקיפת הצו השיפוטי למניעת הגיש אל אתרי דוביצקי, אולם דומני כי אין בכך כדי להשליך על הנתבעת אשר שיתפה את כלל פרסומי דוביצקי ובלא משים נכלל בהם גם פרסום חמור זה כך שפרסום הוראות אלה נעשה שלא בכוונת מכוון, מה גם שמבחינת נזקי התובע הראיתי בפסק הדין הקודם כי לא הוכח כי הפרסום איפשר עקיפה בפועל של הצו.
161. טרם קביעת סכום הפיצוי אחזור ואזכיר את הקביעות בפס"ד ניידלי בדבר השיקולים הנכבדים לקולא במקרה של פרסום בדרך של שיתוף ברשת פייסבוק.
162. משמעות הדבר היא כי בשים לב לאמות המידה שנקבעו בפסיקה מדובר בפגיעה מינורית המצדיקה פסיקת סכום פיצוי נמוך מאוד יחסית לסכומים המקובלים בגין פגיעה דומה.

 

סיכום

163. הנובע מכלל האמור לעיל הוא כי אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪.
164. בשים לב לפער הניכר בין הסכום שהתובע ביקש לחייב בו את הנתבעת (248,000 ₪) לבין הפיצוי בו חוייבה בפועל, תישא הנתבעת בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,000 ₪.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 45 יום.

 

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"א, 31 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.

 

אלי ברנד

PDF

 

ניב אביטל נ מאיה ג'ירו כהן פדופיל 5000 שח 42937-11-17

 

 

השופטת חנה פלינר התייאשה מניהול פשיטת רגל בישראל לתושב פלורידה אבי דוביצקאיה

 

כזה דבר עוד לא ראינו בתיקי פשיטת רגל.  יש אדם שלא גר בישראל, אבי דוביצקי שמו.  הוא צייד פדופילים.  זה התחביב שלו.  הוא צד אותם מארה"ב.  אי אפשר לגעת בו.  הוא בארה"ב ויש לו חופש ביטוי לפי החוקה האמריקאית.

הניצודים שלו מגישים תביעות בישראל, משקרים שהוא גר בישראל, מוציאים פסקי דין במעמד צד אחד, ואחר כך הם רוצים שהמדינה באמצעות מינוי מנהל מיוחד בפשיטת רגל תחפש להם איפה יש כסף…….  התשובה: מתחת לתחת אולי יש חצי שקל…..

 

 

בא עו"ד אביחי ורדי שמייצג 4 מטומטמים ("הניצודים") שהוציאו פסקי דין שקריים במעמד צד אחד (אורי שבתאי, עידו רביב, ניב אביטל ו סתיו עמנואל גבע) ומבקש להכריז על אדם שלא גר בישראל כפושט רגל. ושימו לב שלצייד דוביצקי אין שום נכס בישראל…..

השופטת חנה פלינר החזיקה את תיק פשיטת הרגל הזה פתוח במשך שנתיים בחוסר סמכות בינלאומית, וחתמה על כל מיני צווים מוזרים.

פלינר חתמה על צו ל PAYPAL למרות שאין לפייפאל נוכחות בישראל, ועוד יותר חמור: היא קבעה שהקישורים שבמנוע החיפוש של גוגל הם זכות כספית בר עיקול, הטילה על גוגל עיקול על הלינק למנוע החיפוש – לא כדי לתפוס כסף אלא כדי לאכוף איסור גישה לאתרים של דוביצקי המנוהלים מארה"ב.

וכמובן שחנה פלינר הטילה איסור פרסום על עצם ההחלטה להטיל על PAYPAL וגוגל עיקולים……

 

 

התיק נפתח באפריל 2017 פש"ר 30966-04-17 ומונתה מנהלת מיוחדת, לימור שטיין קירש.  קירש רוצה שיביאו לה מידע על נכסים ואז היא בולעת 20% ועוד כל מיני רכיבי שכר.  אבל אין כלום.   ממש כלום…….

אזהרה:  PAYPAL משתפת פעולה עם צוררי סדום!!!!

 

 

יום אחד נדלק לאביחי ורדי רעיון מדליק…… להטיל עיקול על PAYPAL.  השופטת חנה פלינר חשבה שזה רעיון מדליק וחתמה על צווים לפייפאל וגם מזה יצא זין.  לא היה שם כלום.

איך אפשר להוציא עיקול לפייפאל?  לא ראינו שפייפאל נרשמו בבנק ישראל כבנק זר עם נציגות בישראל לפי סע' 4 לפקודת הבנקאות.

בתמונה:  הנאמנה לימור קירש.  הביאו לה את אבי דוביצקי על מגד של כסף בלי נכסים.  עד שכבר הכונס הרשמי זרק לה תיק שלא שווה כלום, היא נעצה שינייה בתיק, אחזה בקרנות המזבח ועשתה הכול במשך שנתיים כדי לחפש כסף.  הסכימה לפנות לפייפאל, לגוגל ומי יודע למי עוד, ובסוף אכלה זין ויצאה בלי כלום.

 

 

איך בכלל חנה פלינר "קנתה סמכות" על תושב זר אמריקאי?

 

 

השופטת חנה פלינר גלגלה את התיק הזה שנתיים.  חתמה צווים לכל מי שרק אפשר.  אבל איך בכלל היתה לה סמכות על תושב זר ללא נכסים??????

אביחי ורדי מטריל את השופטת: אולי עוד מנהלת מיוחדת תמצא את הכסף

 

 

עברו שנתיים של הליכי סרק, ולמנהלת המיוחדת נמאס כי הבינה שהיא רודפת אחרי רוחות רפאים וכסף לא ייצא לה מזה.  היא מבקשת לבטל את ההליך.  בין כה וכה יש הליכים פתוחים בהוצל"פ……

אביחי ורדי ממציא רעיון חדש, בוא נוסיף עוד מנהל מיוחד שאולי הוא ימצא את הכסף……ממש.  הוא חושב שאבי דוביצקי מטמטם וישאיר לו כסף לחמוס????

השופטת חנה פלינר מתרה באביחי ורדי שהוא ייתן לה "לידים" איפה יש כסף, ולא היא מוחקת לו את ההליך.  ורדי כותב לה שדוביצקי פועל באמצעות אנשי קש ושהמנהלת המיוחד תמשיך לעבוד בשבילו על ניוטרל….

 

ראו כאן כתבת תדמית שעשו לאבי דוביצקי בערוץ 12 כשעוד היה צעיר וגר בישראל.

 

 

 

למה דוביצקי לא קיבל הוצאות שמגיעות לו מפלינר????

 

 

חנה פלינר ביטלה את ההליך הטיפשי הזה.  אבל זה מקרה קלסי בו היתה צריכה לפסוק הוצאות לדוביצקי.  הרי גררו אותן שנתיים בהליכי סרק….

מה לבהמת המגדר לידר פלג ולאבי דוביצקי צייד הפדופילים? 

 

 

שימו לב שבתיק זה טענו ה"נושים" שעו"ד לידר פלג (שהיא בהמת מגדר פמיניסטית גסת רוח) קיבלה מדוביצקי שכר ודרשו שהיא תגלה את הסכם שכר הטרחה שלה.  השופטת דחתה את ההליך הזה ופסקה 2,000 ש"ח הוצאות לעו"ד לידר פלג.  אם היא קיבלה 2,000 ש"ח על מכתב אחד, למה דוביצקי לא קיבל 20,000 ש"ח על שנתיים של הליכי סרק??????

התשובה:  חנה פלינר היא גם פמיניסטית מושבעת וזו הסיבה שעשתה שמיניות באוויר להחזיק את התיק פתוח על פארש שנתיים בניוטרל, בתקווה שאולי ימצאו משהו.

וגם פה לא הבנו את התשובה של לידר פלג לבית המשפט.  היא טענה שהיא הסכימה לשמש כתובת להמצאת מסמכים בקשר להליך בוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין.  מה זה אומר?  הרי אבי דוביצקי הוא לא עו"ד ולכן הליך בלשכת עורכי הדין יכול להיות רק תלונה שדוביצקי הגיש נגד עו"ד כלשהו.  אולי אסף דוק, אולי גיא צברי.  אז מה התפקיד האמיתי של הגברת הזו בסיפור?

בתמונה:  לידר פלג משמאל.

 

ערעור לעליון לחשוף את שכר הטרחה של לידר פלד נכשל.

 

 

חשבתם שזה הכל?  חנה פלינר עיקלה "זכויות להפניית לינקים לאתרים"

 

 

אנחנו בשוק.  ממתי לינק לאתר באינטרנט הוא זכות בר עיקול????  חנה פלינר חשבה ככה.  אחד ניצודים ניב אביטל שהוא דיגי'י שנתפס על חם, הצליח להוציא פסק דין נגד דוביצקי כי דוביצקי לא יכול היה להיכנס לישראל ולהגן על עצמו.  ניב אביטל גם הוציא צו איסור פרסום.  עד פה זה שגרתי.  במעמד צד אחד אפשר להוציא הכל.

אבל מתברר שבהליך הפש"ר אצל חנה פלינר, הניצודים ביקשו לחסום את האתרים של אבי דוביצקי לצפיה בישראל…….  לא יאומן.  והשופטת חנה פלינר חתמה על זה!!!!

איך עשו את זה?  עו"ד אביחי ורדי שייצג גם את ניב אביטל המציא קומבינה כאילו לדוביצקי יש זכויות להפניית DNS לאתרים שהוא מפעיל מארה"ב.  מש"כינו" את הלינקים האלה "זכויות", פלינר החליטה שזכויות אלה ניתנות לעקל, והוציאה צו עיקול על לינקים לאתרי אינטרנט, וכך ספקי האינטרנט בישראל חסמו את הצפיה בישראל של אתרי דוביצקי על סמך תיק של פשיטת רגל שבכלל לא היתה בו סמכות מלכתחילה נגד דוביצקי כי הוא תושב זר…  …….

את הקומבינה הזו מצאנו לא בתיק הפש"ר של חנה פלינר אלא בתביעה הנזיקית של ניב אביטל נגד דוביצקי וכל מיני פמיניסטיות שלוחמות למיגור "פון סקס" עם קטינות, ת"א 42937-11-17 ניב אביטל נ' מאיה ג'ירו כהן.  החלטה מתאריך 31/2/2020.

 

 

בתמונה:  DJ ניב אביטל הסתכסך עם אבי דוביצקי

 

ומה גוגל עשתה בתביעת הפשט"ר אצל חנה פלינר?

  

לתיק הוגשה בקשה מטעמו של מועתאז ארשיד ממשרד יגאל ארנון בתביעת הפשט"ר של אבי דוביצקי.  הוא מבקש לפתוח לו את הנט עבור הלקוחה גוגל.

מה לעזאזל עושה גוגל בתוך תביעה להליכי פשיטת רגל?????

 

 

להלן פסק הדין בתיק הפש"ר הסוגר את הפש"ר בנימוק "אין תועלת":

 

 

שימו לב שחנה פלינר מבטלת את את כל העיקולים שהוצאו בתיק שנסגר.  לכן גם עיקול הדבילי שהוציאה על זכויות ה DNS אמור להיות מבוטל.

 

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
פש"ר 30966-04-17 שבתאי ואח' נ' דוביצקי ואח'

 

			מספר בקשה:52
לפני	כבוד השופטת  חנה פלינר
המבקשים		1. אורי שבתאי 2. עידו רביב 3. ניב אביטל 4. סתיו עמנואל גבע ע"י ב"כ עו"ד אביחי נ. ורדי
נגד
המשיבים		1.      אבי רועי דוביצקי- החייב   2. עו"ד לימור קירש- המנהלת המיוחדת 3.  כונס נכסים רשמי תל אביב
פסק דין

1. האם יש מקום להורות על מינוי בעל תפקיד חלופי או נוסף, כפי שמבקשים המבקשים במסגרת בקשה מס' 52, או שמא יש מקום להורות על ביטול צו הכינוס, כפי שסוברים המנהלת המיוחדת והכנ"ר? זוהי השאלה העומדת לדיון בפסק דין זה (שכותרתו מעידה על אחריתו).

 

2. תחילתו של תיק זה בבקשה למתן צו כינוס כנגד החייב אשר הוגשה על ידי המבקשים ה"ה שבתאי, קליין ועידו רביב. שלושת המבקשים המקוריים אחזו בידם פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה. פסקי הדין מקורם בתביעות בגין לשון הרע שהוגשו על ידי המבקשים כנגד החייב, המכונה "צייד הפדופילים". יש לציין כי עוד בטרם ניתנו פסקי הדין שהיוו את הבסיס לבקשת הכינוס עזב החייב את הארץ (בשנת 2014 או בסמוך לכך) ולא שב.

 

3. ביום 10/9/17 נערך דיון בבקשה למתן צו כינוס בפני סגן הנשיא ברנר. על אף התנגדות שהעלה אחד הנושים (מר יחזקאל דוד), נקבע כי מתקיימים התנאים למתן צו כינוס. הכנ"ר בקש באותו דיון למנות בעל תפקיד ניטראלי, ב"כ המבקשים לא התנגד ומשכך ניתן צו כינוס כנגד החייב ועו"ד לימור קירש מונתה לשמש כמנהלת מיוחדת. לאחר מתן צו הכינוס ועוד טרם הדיון בהכרזת החייב כפושט רגל, הועבר התיק לטיפולי.
4. דיון בהכרזת החייב נקבע ליום 15/4/18, ותסקיר המנהלת המיוחדת לקראת הדיון בהכרזה הוגש ביום 29/3/18. בתסקיר מציינת המנהלת המיוחדת שהוגשו 13 תביעות חוב, כולן מבוססות על פסקי דין בהעדר הגנה, שחלקם ניתן לאחר מתן צו הכינוס. המנהלת המיוחדת ציינה שחקירה כלכלית שערכו הנושים העלתה שאין לחייב נכסים בארץ; שנכס מקרקעין שהיה שייך לו נמכר ביום 31/12/07 ושלא אותרו כאמור נכסים נוספים. המנהלת המיוחדת ציינה שהחובות עליהם מושתתים פסקי הדין אינם ברי תביעה בהליכי פשיטת רגל, משכך גם ניתנו היתרים לאחר מתן צו הכינוס להמשיך ולהגיש תביעות נוספות כנגד החייב בגין עוולת לשון הרע. כפועל יוצא מציינת המנהלת המיוחדת שיש להחריג חובות אלו מהליך הפש"ר והפטר, אם ינתן, לא יחול עליהם. המנהלת המיוחדת ציינה שהחייב מצוי בחו"ל; לא ניתן היה לחקור אותו; קופת הכינוס ריקה, משכך המליצה על ביטול צו הכינוס.

 

5. המבקשים התנגדו להמלצת המנהלת המיוחדת, סברו שעליה לבצע סדרה של פעולות מכוח סמכויותיה כבעלת תפקיד בתיק הפש"ר וכך הגענו לדיון ההכרזה שהתקיים כאמור ביום 15.4.2018. בסיום הדיון ניתנה החלטתי, שם ציינתי, בין היתר, כדלקמן:

"לדיון היום התייצבו הנושים המבקשים את צו הכינוס, נציגת הכנ"ר והמנהלת המיוחדת. החייב לא התייצב לדיון. כל צד חזר על טענותיו ואציין כי בתחילת הדיון אכן ביהמ"ש הציף את הקושי המיוחד לתיק זה. קושי  זה מתבטא בכמה מישורים: האחד, אכן החוב כולו בתיק מתבסס על פסקי דין שניתנו בגין עוולת לשון הרע על כל המשתמע מכך. גם אם ניתן לנהל תיק פשיטת רגל, שכן יש חוב כספי פסוק, אזי אין מדובר בחוק כלכלי טהור, או פעילות מסחרית שלא עלתה יפה. בנוסף, החייב לא נמצא בארץ, לא משלם צווי תשלומים, לא ניתן להביאו לחקירה. בשלב זה, אין אינדיקציה לנכסים וכך גם ציינה המנהלת המיוחדת בתסקירה. דומה כי בתיק זה לא ניתן יהיה לשקול כלל הסדר ומן הסתם גם כשתעלה שאלת הפטר, יתנגדו לכך הנושים. דרכי פעולה אחרות עומדות בידי הנושים וביניהם גם במישור הפלילי ובהוצל"פ. דומה כי כל תיק כזה נושא יותר אופי פלילי מאזרחי ואזכיר כי מטרת הליכי פשיטת רגל אינם עונשיים, אלא בבסיסם שתי תכליות: האחת, להביא לשיקומו של החייב והשניה להשאת התשואה לנושים. האינטרס הראשון כלל אינו על הפרק ואילו האינטרס השני לוט בערפל. קופת הכינוס ריקה וההליכים שנזכרו היום, בין היתר התחקות אחר נכסי החייב, מן הסתם דורשים משאבים רבים, הן לצורך תשלום לבעל תפקיד והן לצורך איתור האינפורמציה הדרושה".

 

6. לנוכח הדברים הנ"ל, סברתי באותו דיון שאין מקום להכריז על החייב פושט רגל וקבעתי כי בטרם אתן החלטה סופית בעניין ביטול צו הכינוס, יש צורך לבצע בדיקה נוספת על מנת לאמוד את התועלת הכלכלית לנושים בהמשך ניהול ההליך. וכך נקבע בהקשר זה: "אם אכן תנוח דעתה של המנהלת המיוחדת, הכנ"ר ובימ"ש כי אכן קיימים נכסים שניתן "לשים עליהם את היד", אזי לכאורה ואכן יש תועלת לנושים מהמשך ניהול ההליך. אציין כי לא די בהפרחת סיסמאות כללית מצד המבקשים; אציין כי יש צורך במידע מוצק אשר יוביל לאותם נכסים; אציין כי אין הכוונה בנקיטת הליכים עונשיים, אלא כאמור בהתחקות אחר נכסים. לפיכך, אני מורה לב"כ המבקשים להעביר למנהלת המיוחדת תוך 7 ימים מסמך קצר ומרוכז שאינו חורג משני עמודים בו יפרטו מה הם מקורות המידע עליהם הם נסמכים, אלה נקודות יש לבדוק, מי הם הגורמים אותם יש לזמן לשיטתם לחקירה, מי הם הגורמים שאליהם ניתן להפנות צווים על מנת לקבל מידע. מסמך זה בשלב זה לא ייסרק לתיק ביהמ"ש, אלא יועבר למנהלת המיוחדת. המנהלת המיוחדת בהתייעצות גורם בכנ"ר, תבחן את אותו מסמך, תיתן דעתה האם יש מקום בשלב זה לבצע פעולות נוספות, תיתן דעתה האם חפצה היא בסיוע ממוקד של מי מבאי כח המבקשים לצורך מילוי תפקידה, או אז ניתן יהיה למנות בעל תפקיד נוסף לפעילות מצומצמת ומוגדרת. הבדיקה של המנהלת המיוחדת תעשה תוך 30 יום מיום קבלת אותו מסמך. יש לדווח לביהמ"ש על ממצאי המנהלת המיוחדת וזאת עד ליום 30.5.18. ככל שהמנהלת המיוחדת סוברת שעל הדו"ח להיות חסוי בהתאם לאמור בו, תגיש דו"ח זה בהתאם במערכת נט המשפט. בהתאם להתפתחויות, אשקול מינוי בעל תפקיד נוסף ככל שאמצא בכך צורך; אתן הוראות לעניין השלמת פעולות חקירה ככל שיהיה בכך צורך; אורה על קיום דיון נוסף אם אמצא לנכון ואף ייתכן כי אורה על הכרזה או להבדיל על ביטול ההליך בהחלטה ללא צורך בדיון נוסף, שכן כל הצדדים זומנו לדיון היום וניתנה להם הזדמנות לטעון."

 

7. ביום 22/4/18 העבירו המבקשים למנהלת המיוחדת נספח בן שני עמודים במסגרתו התייחסו לארבעה נושאים הטעונים בדיקה לשיטתם; לאחר מספר ימים העבירו הבהרות וצירפו נספחים נוספים; ביום 24/5/18 הגישה המנהלת המיוחדת דו"ח חסוי המתייחס לחומר שהועבר אליה, וזאת לאחר שקיימה היוועצות עם נציג הכנ"ר (ראו בקשה מס' 39 בתיק). מתוך הנושאים שהועלו מצאה לנכון המנהלת המיוחדת לבצע פעולה אופרטיבית אחת והיא הטלת עיקולים על חשבונות החייב בחברת pay pal. המנהלת המיוחדת סברה שאם לא יתפסו כספים, יומלץ לבטל את צו הכינוס "בהעדר תכלית להותרתו על כנו". נחתמו צווים כמבוקש אך לא נתפסו כספים כלשהם.

 

8. ביום 19/2/19 הוגשה בקשה מס' 52, היא הבקשה למינוי בעל תפקיד חלופי או נוסף. בתמצית נטען כי המנהלת המיוחדת לא נקטה בפעולות כלשהן למרות המידע שהועבר אליה; כי שורר נתק מוחלט בין הנושים לבין בעלת התפקיד; שאין לנושים אפשרות לגבות את חובם אלא במסגרת הליך זה, שכן לשיטתם החייב מקיים פעילות עניפה בישראל באמצעות אנשי קש.

 

9. המנהלת המיוחדת הגיבה לבקשה וטענה כי לא הובא לידיעתה "מידע מוצק", כמצוות החלטת בימ"ש מיום 15/4/18, למעט בחזית אחת שנבדקה והעלתה חרס. המנהלת המיוחדת ציינה שהליך פשיטת רגל מטבעו אינו הליך עונשי כי אם הליך בעל אופן גבייתי. במקרה הנדון מדובר בחייב שאינו גר בארץ, אינו מחזיק בחשבונות בנק או בנכסים כלשהם; אין כל טענה להענקה פסולה; אין בסיס לחקירת גורמים כלשהם ולפיכך אין תכלית להמשך ניהול הליך הפש"ר. הכנ"ר הצטרף לעמדה זו, ראו תגובתו מיום 27/3/19, והחייב אף הוא הגיב לבקשה.

 

10. המבקשים הגישו תגובה, חזרו על בקשתם להחליף את בעל התפקיד או למנות גורם נוסף. כן בקשו הם לקיים דיון בבקשה. לדידם מינוי בעל תפקיד נוסף הינו בחזקת זה "נהנה וזה לא חסר" וכי המינוי יכול להועיל לאיתור זכויות החייב ואילו ביטול ההליך הינו מתן פרס לחייב. המבקשים מפנים להלכות הקובעות שלנושים יש זכות לנהל את ההליך ולשיטתם יש להעמיק את הבדיקות ולנקוט בפעולות לאיתור נכסי החייב.

 

11. לאחר שעיינתי בבקשה; בתגובת המנהלת המיוחדת, הכנ"ר והחייב ובתשובת המבקשים להן סבורה אני כי דין הבקשה למינוי בעל תפקיד חלופי או נוסף- להידחות וכי בנסיבות המקרה, יש להורות על ביטול ההליך וזאת מהטעמים הבאים:

 

כבר בדיון הראשון שהתקיים ביום 10.9.2017 בפני כב' השופט ברנר ציינה ב"כ הכנ"ר כי יש למנות בעל תפקיד אובייקטיבי. אמנם לעיתים אין מניעה למנות בעל תפקיד מטעם נושה, אולם הגישה הרווחת כיום, וראו גם חוק חדלות פירעון העומד להיכנס לתוקפו בחודש ספטמבר 2019, הינה למנות בעל תפקיד נייטראלי שלא ימצא בניגוד אינטרסים אינהרנטי. סבורה אני שבתיק זה, בשל הרגישות הרבה שבו והטענות המועלות מצד החייב כנגד הנושים וההיפך – יש הכרח למנות בעל תפקיד ניטראלי שאין לו כל נגיעה אישית לשאלות שבמחלוקת והוא הוא שיכול להמליץ האם יש תועלת לנושים בהמשך ניהול ההליך.

 

סבורה אני כי המלצות המנהלת המיוחדת, שעברו את בדיקת ופיקוח הכנ"ר, בדין יסודן. המנהלת המיוחדת בחנה את המידע שהובא בפניה ולא מצאה בו כל חדש. אציין כי למקרא הדו"ח שהוגש לבית המשפט, כמו גם למקרא בקשה מס' 52, עולה כי שוב מדובר ב"סיסמאות באוויר" אך מידע מוצק וקונקרטי – אין.

 

מאידך, המנהלת המיוחדת שבה ומציינת שעד כה לא אותרו נכסים השייכים לחייב- וחלפו כבר כשנתיים מעת שהוגשה הבקשה למתן צו כינוס; קופת הכינוס ריקה; החייב לא בארץ ואין לו כוונה לשוב; צו התשלומים לא מקוים; אין כל פעולה העומדת על הפרק לביטול הענקה; הבקשות לביצוע חקירות של גורמים מסוימים נבדקו ונדחו. לכן – לא נוכחתי לכל תועלת שתצמח לנושים מהמשך ניהול ההליך.

 

בנוסף, גם לאלמנט השיקום אין כל מקום בתיק זה. כל חובות החייב מתבססים על פסקי דין שניתנו בהיעדר הגנה כנגדו בהתאם לחוק איסור לשון הרע אשר אינם מהווים חובות ברי תביעה בהליכי פשיטת הרגל על פי הוראת סעיף 72(1) לפקודת פשיטת הרגל בהיותן "תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה".  למנהלת המיוחדת אין את הכלים לבחון את פסקי הדין הללו, וכל זאת כשהחייב טוען לאורך כל הדרך שיש לבטלם. כך או כך – וגם אם חובות אלו יוכרו, אזי אין ספק שהפטר לא יחול עליהם.

 

ושוב אזכיר כי הליך פשיטת רגל אינו הליך עונשי אלא מטרתו למקסם את הגבייה ולשקם את החייב. לא הזדרזתי לבטל את צו הכינוס, ובעקבות הדיון שהתקיים בפני ניתנו הוראות מדויקות להעברת מידע נוסף ובדיקתו. מידע שכזה הועבר ונבדק והגורמים האמונים לא מצאו בו כל ממש. בנסיבות אלו, ובמיוחד לאור מורכבות ורגישות התיק, איני סבורה שיש ל"העביר את המושכות" לידי המבקשים. אלו יכולים לנהל הליכים כנגד החייב על פי כל דין גם במסגרות אחרות – אם במישור הפלילי; בהוצאה לפועל; באכיפה בחו"ל (ואיני מביעה עמדה לעניין סיכויי הליכים אלו, ככל שינקטו). איני רואה כל טעם בניהול הליך פש"ר שממילא לא יסתיים בהפטר אלא בהחרגת כל החוב הקיים (אם וככל שקיים) מחוץ לתיק הפש"ר, וכשאין על הפרק כל פעולה קונקרטית לביצוע על ידי בעל התפקיד.

 

 

12. נוכח כל האמור לעיל, הנני מורה על ביטול צו הכינוס וביטול כל הצווים וההחלטות שניתנו מכוחו.

 

ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ט, 01 מאי 2019, בהעדר הצדדים.

חנה פלינר

 

 

PDF

פסד פשיטת רגל אבי דוביצקי אין תועלת בהליך נגד תושב זר בלי נכסים בישראל 30966-04-17

 

שימו לב לעוד תעלול:  ניסו לכפות על עוה"ד לידר פלג לגלות הסכם שכר טרחה

 

 

להלן ההחלטה:

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו
פש"ר 30966-04-17 שבתאי ואח' נ' דוביצקי ואח'

 

			מספר בקשה:40
לפני	כבוד השופטת  חנה פלינר
המבקשים		אורי שבתאי ואח' ע"י ב"כ עו"ד גיא צברי
נגד
המשיבים		1. אבי רועי דוביצקי- החייב 2. עו"ד לידר פלג 3. עו"ד לימור שטיין (קירש)- המנהלת המיוחדת 4. כונס הנכסים הרשמי
החלטה

 

1. מונחת בפני בקשה להורות לחייב ולעו"ד פלג להמציא העתקים מהסכם שכר הטרחה שנכרת בין השניים והעתקים של חשבוניות וקבלות שהוצאו ע"י עו"ד פלג בגין שכר הטרחה ששילם לה החייב. כמו כן, לבקשה לחשוף את זהות צד שלישי מבצע התשלום ככל וקיים.

 

2. על פי הנטען בבקשה, ביום 24.6.2018 קיבל רוני (רוסלן) קורוטקוב מכתב התראה מאת החייב כאשר בגב המעטפה ציין החייב את משרדה של עו"ד פלג כמענו לקבלת דואר. לטענת המבקשים בשיחה טלפונית שקוימה בין מר קורוטקוב לעו"ד פלג אישרה כי היא מייצגת את החייב ומשמשת באת כוחו בהליך ספציפי שמתנהל בלשכה.

 

3. כנטען בבקשה, החייב אינו רשאי ליטול לעצמו ייצוג משפטי לאחר מועד מתן צו הכינוס ולכן שכר הטרחה שהועבר לעו"ד פלג שולם על חשבון נושי החייב וללא אישור בית המשפט.

 

4. ביום 2.7.2018 הוגשה תגובת עו"ד לידר פלג שם נטען, בין היתר, כי "אינה מייצגת את מר דוביצקי בשום הליך"; "הח"מ מעולם לא ייצגה את מר דוביצקי בשום הליך"; "… מעולם לא התקשרה עם מר דוביצקי בשום עניין בתמורה כספית כלשהי ומעולם לא פגשה אותו"; "… מעולם לא קיבלה פרוטה ממר דוביצקי ולא דרשה תשלום, לא התקשרה איתו בהסכם שכ"ט כלשהו, ואין לה קשר איתו"; "לא אישרה למבקש בשום שיחה ובשום צורה כי היא מייצגת את מר דוביצקי או שקיבלה שכר או שהיא עתידה לקבל"; "…איננה מהווה כתובת למסירת כתבי בי-דין עבור מר דוביצקי".

עוד הבהירה עו"ד פלג כי הסכימה לשמש כתובת למסירת החלטת ועדת האתיקה בלבד בקשר לנילון בהליך משמעתי בלשכת עורכי הדין וכי יכול להיות כי למבקש קשר עם הנילון ולכן סבר בטעות כי יש לעו"ד פלג קשר אל מר דוביצקי. עוד הבהירה עו"ד פלג כי כתובת משרדה ברחוב בצלאל 1 רמת גן (ולא רחוב השופטים בתל אביב כפי שנכתב בשגגה בבקשה).

 

5. ביום 2.7.2018 ניתנה החלטתי לפיה "… יבהיר המבקש האם עומד הוא על בקשתו נוכח האמור בתגובה..". ביום 4.7.2018 הוגשה תשובת המבקשים לתגובת עו"ד פלג במסגרתה עמדו המבקשים על בקשתם וביקשו כי ביהמ"ש יורה לעו"ד פלג להגיש תיק העתק מייפוי הכוח שמסר לה החייב ולזמנה לחקירה. עוד נטען כי תגובת עו"ד פלג אינה נתמכת בתצהיר כדין; כי גירסתה אינה מתיישבת עם ההיגיון ואינה עולה בקנה אחד עם האמת ועם המציאות; ".. כי בשיחה עם מר קורוטקוב הדגישה עו"ד פלג – ברחל בתך הקטנה- כי היא מייצגת את החייב בהליך המתנהל בלשכת עורכי הדין"; כי אין ולא יכול להיות חוק כי עו"ד פלג פועלת מטעם החייב.

 

6. ביום 19.7.2018 הוגשה תגובת המנהלת המיוחדת אשר הפנתה לפרוטוקול בית המשפט מיום 15.4.2018; כי טענות המבקשים במסגרת בקשה זו (בקשה מס' 40 בתיק) לא נכללו במסמך שהועבר למנהלת המיוחדת בהתאם להחלטה בפרוטוקול ולא נכללו בדו"ח החסוי שהוגש לתיק; כי הבקשה נסמכת על פרטים המופיעים על מעטפה שקיבל מר קורוטקוב שאינו אחד הנושים של החייב; כי הבקשה נסמכת על שיחה שנערכה מול צד ג'- עו"ד פלג; כי אומנם לא צורף תצהיר לתגובת עו"ד פלג אך "מאחר ומדובר בעורכת דין פעילה בישראל, הרי ניתן להתייחס כאמור בתגובתה החתומה על ידה כהצהרה לכל דבר ועניין". לבסוף סברה המנהלת המיוחדת כי לא נראה שהמדובר ב"מידע מוצק" אשר יש להעמיק ולחקור לגביו ועל כן יש לשיטת המנהלת המיוחדת לדחות את הבקשה.

 

7. לאחר שעיינתי בבקשה המבקשים; בתגובות עו"ד פלג והמנהלת המיוחדת ובתשובת המבקשים סבורה אני כי דין הבקשה להידחות וזאת מהטעמים הבאים:

 

7.1. מעיון בעמדתה של עו"ד פלג נטען באופן חד משמעי כי היא אינה מייצגת את החייב; כי לא ייצגה אותו בעבר או בהווה; כי שימשה ככתובת להמצאת החלטות של ועדת האתיקה בלבד יצוין כי החייב אינו עורך דין ולכן סביר כי ההחלטה אינה מתייחסת אליו אלא לנילון אחר כטענת עו"ד פלג; כי לא קיבלה מהחייב כל שכר וראה סעיף 4 להחלטתי זו.

 

7.2. באשר לטענה לאי צירוף תצהיר כדין– צודקים המבקשים כי תגובת עו"ד פלג אינה נתמכת בתצהיר חתום ומאומת כדין, עם זאת מקובלת עלי עמדת המנהלת המיוחדת לפיה יש לראות בעמדת עו"ד פלג, עורכת דין פעילה, כהצהרה לכל דבר ועל כל המשתמע מכך.

 

7.3. הבקשה מתייחסת לצדדים שלישים אשר אין להם קשר לתיק הפש"ר אשר מתנהל בפני. כך למשל: עורכת הדין- לידר פלג- אינה מייצגת את הנושים או החייב במסגרת תיק זה; המעטפה נשלחה אל מר קורוטקוב אשר אינו נושה של החייב במסגרת תיק זה (כך לטענת המנהלת המיוחדת).

 

7.4. סבורה אני כדעת המנהלת המיוחדת כי אין בדברים כדי לבסס מידע מוצק ולחקירת עורכת הדין פלג עת בה דבקה בטענתה לפיה לא יצגה בעבר ואינה מייצגת כעת את החייב ולא הוגשו אסמכתאות או טעמים לסתור עמדתה. בהקשר זה יאמר כי לא מצאתי לנכון לקבל את הקלטת השיחה עם עורכת הדין פלג כאשר הצדדים אינם צד לתיק זה ונוכח עמדת עו"ד פלג כאמור.

 

8. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם יש להביא את סעיף 16 לתגובת עו"ד פלג, לפיה:

"ככל והיה מעוניין המבקש לבחון עמדת הח"מ מבלי להטריחה בכתיבה, בא כוחו יכול היה להתקשר אף בצורה קולגיאלית- במקום להקליט ולהסתיר, וממילא היה זוכה לשת"פ מלא ולתשובה לכל שאלה". ראוי במקרים מסוג אלו כאשר עולות טענות כנגד עורך דין כי באי כוח הצדדים יפנו האחד אל השני בקוליגאליות בטרם הגשת בקשה לבחינת בית המשפט.

 

9. עוד אזכיר את החלטותיי הקודמות לפיהן תיק זה מנוהל על ידי המנהלת המיוחדת ולא ע"י המבקשים, ולעמדתה אין מקום להמשיך ולחקור את עו"ד לידר פלג ולבקש ממנה מסמכים ונוספים.

 

10. מכל האמור לעיל, הבקשה נדחית בזאת. המבקשים ישאו בהוצאות עו"ד פלג בגין בקשה זו בסך של 2,000 ₪ שישולמו עד ליום 19.8.2018, ללא קשר בתוצאות הליך זה.

 

ניתנה היום, ז' אב תשע"ח, 19 יולי 2018, בהעדר הצדדים.

חנה פלינר

 

 

PDF

בקשה בתיק פשיטת הרגל של אבי דוביצקי לחייב את עורכת דין לידר פלג להמציא הסכם שכר טרחה

 

ערעור לעליון על עו"ד לידר פלג – נכשל רע"א  6165/18

להלן פס"ד בעליון מפי עופר גרוסקופף:

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  6165/18

 

לפני:

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

המבקשים:	1. אורי שבתאי
	2. יונתן קליין
	3. עידו רביב
	4. סתיו עמנואל גבע
	5. ניב אביטל

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:	1. אבי רועי דוביצקי
	2. עו"ד לידר פלג
	3. עו"ד לימור שטיין (קירש)
	4. כונס הנכסים הרשמי

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 19.7.2018 בפש"ר 30966-04-17 שניתן על ידי כב' השופטת חנה פלינר

 

בשם המבקשים:

עו"ד גיא צברי; עו"ד אסף דוק

 

 

החלטה

 

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת חנה פלינר) בפש"ר 30966-04-17 מיום 19.7.2018 במסגרתה נדחתה בקשה של נושים למתן הוראות למנהלת המיוחדת על נכסי חייב בפשיטת רגל.

 

1. המבקשים הם נושים של המשיב 1 (להלן: "החייב") שניתן בעניינו צו כינוס במסגרת תיק פש"ר 30966-04-17. על פי הנטען בבקשה, לידי המבקשים הגיעה הקלטת שיחה שנערכה בין נושה אחר של החייב לבין עורכת דין שאינה קשורה לתיק הפש"ר (להלן: "המשיבה 2") במהלכה, כך נטען, אישרה האחרונה כי היא מייצגת את החייב בהליך המתנהל בלשכת עורכי הדין. הרקע לשיחה האמורה הוא מכתב אשר שלח החייב לנושה האחר אשר בגב המעטפה צוין משרדה של המשיבה 2 כמען לקבלת דואר. על בסיס הקלטה זו, הגישו המבקשים ביום 27.6.2018 בקשה לבית משפט של פשיטת רגל בגדרה התבקש בית המשפט להורות לחייב ולמשיבה 2 להמציא לתיק בית המשפט העתקים מהסכם שכר הטרחה שנכרת בין השניים, וכן העתקים של חשבוניות וקבלות שהוצאו על ידי המשיבה 2, וכן לחשוף את זהותו של צד שלישי אשר שילם את שכר טרחתה של המשיבה 2, ככל שזה קיים.

 

2. המשיבה 2 הגישה התייחסות כתובה לבית המשפט במסגרתה הודיעה כי "הח"מ איננה מייצגת את מר דוביצקי [החייב] בשום הליך. הח"מ מעולם לא ייצגה את מר דוביצקי בשום הליך. הח"מ מעולם לא התקשרה עם מר דוביצקי בשום עניין בתמורה כספית כלשהי ומעולם לא פגשה אותו. הח"מ מעולם לא קיבלה פרוטה ממר דוביצקי ולא דרשה תשלום, לא התקשרה איתו בהסכם שכר טרחה כלשהו ואין לה קשר איתו". יחד עם זאת ציינה המשיבה 2 בסעיף 9 לתגובתה כי היא "הסכימה לשמש כתובת למסירת החלטת ועדת האתיקה", אולם "לא קיבלה ולא עתידה לקבל תמורה כספית כלשהי בעניין".

 

3. המבקשים לא אמרו נואש והגיש תשובה במסגרתה הצביעו על סתירות שנפלו לשיטתם בהודעת המשיבה 2, ועמדו על בקשתם להורות לה להגיש לתיק פשיטת הרגל העתק מייפוי הכוח שמסר לה החייב ואף לזמנה לחקירה בבית המשפט. עוד ציינו המבקשים כי הודעת המשיבה 2 לא נתמכה בתצהיר כדין. המשיבה 3 (להלן: "המנהלת המיוחדת") הגישה התייחסות לבקשה למתן הוראות, בגדרה נטען כי אין המדובר ב"מידע מוצק" שיש להעמיק ולחקור לגביו. עוד צוין בתגובת המנהלת המיוחדת כי למיטב ידיעתה עורך השיחה עם המשיבה 2 איננו נושה של החייב ולכן איננו צד בתיק. ביחס להעדרו של תצהיר טענה המנהלת המיוחדת כי הואיל ומדובר בעורכת דין פעילה ניתן להתייחס לאמור בתגובה הכתובה ללא צורך בתצהיר.

 

4. ביום 19.7.2018 ניתנה החלטת בית משפט של פשיטת רגל הדוחה את הבקשה למתן הוראות. נקבע כי הבקשה מתייחסת לצדדים שלישיים אשר אין להם קשר לתיק הפש"ר, שהרי הן המשיבה 2 והן הנמען אשר קיבל את המכתב וערך את השיחה המוקלטת אינם נושים או מייצגים בתיק. עוד נקבע כי לא הובאו טעמים המצדיקים הטלת ספק בעמדת המשיבה 2 לפיה אינה מייצגת את החייב. באשר לטענה בדבר אי צירוף תצהיר קיבל בית המשפט את עמדת המנהלת המיוחדת לפיה יש לראות בעמדת המשיבה 2 כהצהרה לכל דבר אף בהעדרו של תצהיר נוכח היותה עורכת דין פעילה.

 

5. מכאן הבקשה שלפניי בה שבים וטוענים המבקשים כי היה על בית משפט של פשיטת רגל לחייב את המשיבה 2 לתמוך את טענותיה בתצהיר, להציג מסמכים ולהתייצב לחקירה בדבר טיב התקשרותה עם החייב ויחסיה עמו.

 

6. לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט של פשיטת רגל ובנימוקי בקשת רשות הערעור סבורני כי יש לדחות את הבקשה ללא צורך בתגובת המשיבים.

 

7. ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בדבר אופן ניהול ההליך, ובכלל זה החלטות בדבר ניהול הליך בדרך של בקשה למתן הוראות, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 37/66 גלחא 1966 בע"מ נ' מתכות (בפירוק), פ"ד כ(3) 144 (1966); ע"א 52/86 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' מפרק שילב, פ"ד מב(4) 495 (1989); רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן, פסקה 10 (26.3.2007). המקרה דנן איננו אחד מאותם מקרים חריגים. הליך של בקשה למתן הוראות משמש את בית המשפט כמסגרת יעילה ומהירה לפיקוח על פעילותם השוטפת של בעלי תפקידים שונים שמונו על ידו. ברי כי בית המשפט רשאי לדחות בקשות המובאות בפניו מקום שבו התשתית העובדתית שביסודן אינה מצדיקה להערכתו היענות לבקשה, או ביצוע בדיקות נוספות (ראו גם: ע"א 8800/01‏ כץ נ'JERUSALEM ENTERPRISES INC, פ"ד נח(6) 901 (2004)). בעניינו, בחר בית משפט של פשיטת רגל לאמץ את גישת המנהלת המיוחדת אשר סברה יש להסתפק בהודעת המשיבה 2 בדבר קשריה עם החייב, ולא מצאתי בנימוקי המבקשים כל טעם המצדיק התערבות בהחלטה זו.

 

8. הבקשה נדחית איפוא. מאחר שלא התבקשה התייחסות המשיבים, אין צו להוצאות.

 

 

ניתנה היום, ‏ב' בחשון התשע"ט (‏11.10.2018).

 

ש ו פ ט

PDF

פסד עליון אורי שבתאי נ אבי דוביצקי ערעור על החלטה לא לגלות שכר טרחה של לידר פלג נדחה רעא 6165-18

 

 

פס"ד של השופט אלי ברנד בענין ניב אביטל נ' מאיה ג'ירו

זה פסק הדין בו השופט אלי ברנד מתאר איך השופטת חנה פלינר הטילה עיקול על לינק לאינטרנט, פסקה 30.

זו תביעה שניב אביטל הגיש ע"ס 1,000,000 ש"ח נגד אבי דוביצקי, מאיה ג'ורו כהן (שעשתה שיתופים) ועוד 3 נתבעים.

נגד מאיה ג'ירו הוא תבע רק 240,000 ש"ח.  השופט קבע שלמאיה ג'ירו היתה הגנת אמת דיברתי על כך שניב אביטל הוא פדופיל, שהיתה לה חובה מוסרית לפרסם למרות שהשופטת חנה פלינר הוציאה צו איסור פרסום, ושרק בגלל שבפוסט שהיא שיתפה היה כתוב שניב אביטל הואשם ע"י המשטרה בפדופיליה (מה שהתברר כלא נכון) הוא קבע שמאיה צריכה לפצות 5,000 ש"ח פלוס 1,000 ש"ח הוצאות את ה DJ ניב אביטל.  ת"א 42937-11-17.

ניב אביטל טען שמאיה מנהלת במשותף את הדף "נתפסו על חם בפייסבוק" עם דוביצקי.

השופט אלי ברנד דחה את עילת התביעה הזו כי התובע הציג מוצגים ערוכים וחתוכים – ולכן הם לא קבילים:

"עיון בפרסומים שהציג התובע מלמד כי הוצג רק תדפיס אחד המתייחס באופן ישיר אל זיקת הנתבעת לקבוצת "נתפסו על חם" ושם היא מוגדרת member ולא admin או editor (עמ' 29 לקובץ תצהיר התובע, העמוד הראשון בנספח 3), כאשר לצד תיאורה כ-member מופיע לחצן הנושא את הכותרת – "+Join Group" המאפשר הצטרפות חברים נוספים לקבוצה.

יש להעיר כי תדפיס זה הוגש לתיק בית המשפט כשהוא חתוך הן בצידו הימני והן בקצותיו העליון והתחתון, כך שלא ניתן לדעת האם נאמר בו במקום כלשהו משהו על מנהל הקבוצה/דף אם לאו, אך ברי כי לא הוצג תדפיס כלשהו המציג באופן חד משמעי את הנתבעת כמנהלת משותפת עם דוביצקי של אחד האתרים או דפי הפייסבוק והראיות החד משמעיות היחידות לקבוצות שהיא הקימה או ניהלה הן ביחס לקבוצות ובהן קישורים לפרסומים קיימים באתרים ודפי פיסבוק אלה על בסיס אזורי, עובדה שאין היא חולקת עליה.

כאמור לעיל, באותו תדפיס (עמ' 29 לקובץ תצהיר התובע, העמוד הראשון בנספח 3) קיים פרסום אחד המייחס לנתבעת עדכון של תמונת קבוצה – "Maya Giraud updated the group photo" ונשאלת השאלה האם עדכון כזה מלמד על היות הנתבעת שותפה בניהול או עריכת אתרי ודפי הפייסבוק של דוביצקי.

כפי שציינתי לעיל, נוכח חיתוך התדפיס לא ניתן לדעת בוודאות מהיכן הוא נלקח, מי מנהל הדף/קבוצה והאם שינוי תמונת קבוצה מתייחס לקבוצה הכללית שלטענת התובע ניהלו במשותף דוביצקי והנתבעת או שמא לקבוצה האזורית שאין חולק כי הנתבעת פתחה על מנת לשתף קישורים לפרסומים שהעלה דוביצקי בקבוצה הכללית לפי אזורים".

 

PDF

פסד אלי ברנד ניב אביטל נ מאיה גירו שיתוף דוביצקי חובה מוסרית אדמין ערוך לא קביל 6000 שח 52937-11-17

בקשה 52: גיא צברי ואסף דוק ביקשו לפסול את אלי ברנד לפני פסק הדין נגד מאיה ג'ירו

כשתיק זה היה קבוע להוכחות, מאיה ג'ירו טענה שהבת שלה חולה והיא צריכה להיות איתה בבית חולים.  השופט אלי ברנד אפשר לעורך הדין שלה לנכוח בהוכחות ולחקור בלי שמאיה ג'ירו תגיע ותיחקר.

גיא צברי ואסף דוק עמדו על כך שמאיה ג'ירו תגיע ותיחקר, אולם היא שלחה מכתב מעובדת סוציאלית שאין לה זמן להגיע לבית משפט.

השופט אלי ברנד הוציא החלטה המבקשת מגיא צברי ואסף דוק להודיע אם הם מתעקשים על חקירת מאיה ג'ירו, והם הבינו מזה שהוא נוטה לטובתה ורוצה להוציא אותה בלי פגע.  הגישו נגד אלי בנד בקשה שיפסול את עצמו.

אלי ברנד טען שאינו פוסל את עצמו כי בסך הכל הציע לתובעים הצעה אנושית להתחשב בזה שהבת של מאיה ג'ירו חולה, ושיוותרו לה על התביעה.

הנה ההחלטה (בקשה 52):

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 42937-11-17 אביטל נ' ג'ירו-כהן ואח'

 

			מספר בקשה: 52
לפני	כבוד השופט אלי ברנד
מבקש		ניב אביטל
נגד
משיבים		1. אבי דוביצקי 2. מאיה ג'ירו-כהן 3. מגזין אשדוד עיתונות ותקשורת בע"מ4. משה סידי5. אסתר אתי סבג – חזן
ב"כ המבקש: עוה"ד גיא צברי ואסף דוק ב"כ המשיבים 4-3: עו"ד אהובה ריבוש

 

החלטה

רקע

לפני בקשת המבקש, התובע בהליך העיקרי, לפסילתי מלדון בתובענה זו.

התובע הגיש תביעתו נגד הנתבעים, המשיבים בבקשה זו, בשל פרסומים בהם התייחסו אליו כאל פדופיל, לאחר שנעצר בחשד כזה לאחר שהמשיב 1 התחזה במרשתת לקטינה וקבע עימו פגישה, אך החקירה לא הובילה להגשת כתב אישום אלא לסגירת התיק מחוסר ראיות, וכן בשל פרסום דרכים לעקוף צו שיפוטי אשר מנע פרסומים אלה.

במסגרת ההליך העיקרי ניתן כבר פסק דין נגד המשיב 1 והתקיימה ביום 12.9.19 ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו כל הצדדים לבד מן המשיבה 2, אשר שוחררה מהתייצבות לאותו דיון אך בא כוחה התייצב בדיון וחקר מטעמה את כל יתר העדים.

הרקע לשחרור המשיבה 2 מן הדיון היה בקשה שהגיש בא כוחה אליה צורף מכתב מרופאה ועובדת סוציאלית מן המחלקה להמטולוגיה אונקולוגיה ילדים במרכז הרפואי שניידר, על פיו בנה מטופל במרכז הרפואי בשל מחלה ממארת בשלב 4 שהטיפול בה כולל מעל עשרה ימי אשפוז רצופים מדי חודש, מעבר לביקורות תכופות, כשהטיפול עובר על הבן בקושי רב ובעקבותיו הוא סובל מתופעות לוואי רבות ועל כן אימו, המשיבה 2, אינה מסוגלת להשתחרר מבית החולים.

עוד צויין במכתב כי בשל האמור נמצאת המשיבה 2 במצב רגשי מורכב, חרדה לגורל בנה, נקרעת בין ביתה ובית החולים, חייה נעצרו וכל משאביה מופנים להתמודדות עם מחלת בנה.

לפיכך, בקשו כותבות המכתב להתחשב במצב הכל כך מורכב וללכת לקראת המשפחה.

אעיר כי המבקש התנגד לשחרור המשיבה 2 מן הדיון בשל זכותו לחקור אותה, הגם שלא היה חולק על זכותו זו אלא רק על המועד בו תמוצה בשים לב למצבו הרפואי של בנה, ובסופו של דבר החלטתי לשחררה מהתייצבות לדיון באופן אישי חרף התנגדותו.

כאמור, בישיבת ההוכחות נחקרו כל יתר העדים ובתום הדיון הציע ב"כ המשיבה 2 לסכם גם בעניינה על בסיס הקיים בתיק ללא חקירתה אך ב"כ המבקש עמד על זכותו לחקור אותה.

לאור האמור, פוצל הדיון בהסכמת הצדדים באופן שניתן צו להגשת סיכומים ביחס לתביעה נגד המשיבים 5-3 בנפרד מעניינה של המשיבה 2.

באותה הזדמנות חזר ב"כ המשיבה 2 על בקשתו להשתחרר מייצוגה, בקשה שלא נעניתי לה קודם לכן בין היתר לאור שחרורה מישיבת ההוכחות ועל מנת שלא תעלה בהמשך טענה כי לא ניתנה לה הזדמנות לחקור את יתר המצהירים, באופן שיכול היה לעכב את המשך ניהול ההליך בכללותו ולפגוע הן במבקש והן ביתר המשיבים.

לאור נימוקי ב"כ המשיבה 2 בבקשת השחרור מייצוג נעתרתי לה כפוף לכך שיגיש תוך עשרה ימים אישור על מסירת פרוטוקול הדיון למשיבה 2 באופן אישי, ולה הוריתי להגיש עד יום 2.12.19 הודעה בה תבהיר האם הסתיימה סידרת הטיפולים שעובר בנה ובמידה שהתשובה שלילית תספק עד מועד זה אישור רפואי מן הצוות המטפל בבנה ביחס לשאלה מתי צפוי להסתיים סבב הטיפולים בבנה, כך שבעקבות הודעה זו ינתנו הוראות לעניין המשך ניהול ההליך כנגדה.

בעקבות הוראתי זו הוגש ביום 22.11.19 מכתב נוסף של הרופאה והעובדת הסוציאלית המתאר את מצבו הקשה של בן המשיבה 2, את הטיפולים האינטנסיביים שהוא עובר ותופעות הלוואי הקשות שלהם, את העובדה שעבר השתלת מח עצם והיותו חשוף לזיהומים באופן שמצריך בידוד והשגחה צמודה של אימו 24 שעות ביממה, כי לאחר ההשתלה עבר הקרנה וניתוח וכי הוא צפוי לעוד שלושה סבבי טיפול בני 35 יום כל אחד שהראשון בהם החל.

לצד זאת הזכיר המכתב את המצב הקשה הכללי של המשפחה המתמודדת גם עם בן נוסף אוטיסט, את ההשלכות הקשות על מצבה הכלכלי והרגשי של המשפחה, ולאור נסיבות אלה נחתם המכתב במילים – "אבקשכם ללכת לקראת המשפחה בכל דרך אפשרית".

בעקבות מכתב זה ניתנה החלטתי מיום 28.11.19 בזו הלשון –

"בשים לב לאמור בהודעה זו יואיל התובע להודיע תוך 15 יום האם עומד הוא על תביעתו גם נגד הנתבעת 2."

בתגובה להחלטה זו הגיש התובע הודעה בה עמד על המשך ניהול ההליך גם נגד המשיבה 2 ובין היתר ציין בזו הלשון –

על הודעה זו נתתי ביום 11.12.19 את ההחלטה הבאה –

"הפניה לקבלת עמדת התובע נגעה להיבט האנושי ולא המשפטי, המצוי כולו בשיקול דעת התובע, לאור האמור במסמך שהועבר מבית החולים.

לאור עמידת התובע על המשך ניהול ההליך גם נגד הנתבעת 2 יתקיים דיון תזכורת במעמד התובע והנתבעת 2 ביום 4.5.20 בשעה 9:30."

בעקבות החלטתי זו הוגשה הבקשה הנוכחית.

בסעיף 3 לבקשה טען המבקש כי כבר את ההחלטה מיום 28.11.19 קיבל "בתדהמה: הוא התקשה (ועוד מתקשה) להבין, הכיצד ייתכן כי המותב הדן בתיק פועל, הלכה למעשה, כבא-כוחה של המשיבה 2 ומציע למחוק ו/או לדחות את התובענה נגדה; הדברים הם מקל וחומר, כאשר המשיבה 2 לא עתרה להורות כן." (ההדגשה במקור).

בעקבות החלטתי מיום 11.12.19 טען המבקש (בסעיף 7 לבקשה) כי לא רק שנקטתי יזמה כב"כ המשיבה 2 אלא אף הבעתי דעה מוקדמת כאילו ההיבט האנושי פירושו מחיקת התביעה נגדה והמשך ניהול ההליך מבטא התייחסות לא אנושית של המבקש כלפיה.

עוד טען המבקש כי ביטויים לדעתי המוקדמת עוברים כחוט השני לכל אורך ההליך, והפנה אל החלטתי מיום 19.12.18 בבקשה מס' 29 שניתנה טרם שנשמעו ההוכחות, כאשר לטענתו קבעתי כי דף הפייסבוק שמנהל המשיב 1 עוסק ב-"טיפול בשלל מי שחשודים בפדופיליה", וכי ביחס לפסק הדין שנתתי נגד המשיב 1 הכולל צו לסגירת דף זה קבעתי כי מדובר ב – "מהלך מרחיק לכת שבצידו פגיעה לא מבוטלת בחופש הביטוי, כאשר דף הפייסבוק עוסק לכאורה בנושא שלו חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה – זיהוי פדופילים ומניעת פגיעתם הרעה …".

לטענת המבקש (סעיף 11 לבקשה), בהחלטה זו קבעתי אף לפני שמיעת הראיות כי – "המבקש – כמו יתר הגברים הישראלים המהווים מושא לפרסומיו של המשיב 1 בדף הפייסבוק האמור – הוא פדופיל." (ההדגשה במקור. ההדגשות להלן שלי, אלא אם נאמר אחרת).

המבקש הסיק (סעיף 7 לבקשה) – "בהינתן קביעה זו ובשים לב להחלטתו האחרונה של בית המשפט הנכבד, מצטיירת תמונה של "משחק מכור": בית המשפט הנכבד, על סמך החלטתו האחרונה והתבטאויותיו בעבר, כבר נתן בלבו את פסק הדין, גם (אך לא רק) בעניינה של המשיבה 2".

לאור האמור ולאחר שהפנה לפסיקה טען המבקש (סעיף 16) כי – "מכלול הנסיבות כאמור מקים חשש למשוא פנים ולהתקבעות של דעה מוקדמת נגד המבקש, בעוצמה המצדיקה את פסילת המותב הנכבד מהמשך בירור התובענה. האובייקטיביות השיפוטית היא אחת מאבני היסוד במשפט; במקרה דנן, הפגיעה המובהקת והברורה בה מחייבת כי מותב אחר יהיה אמון על בירור התיק …".

כל המשיבים התנגדו לבקשה ולא אאריך בפירוט נימוקיהם.

 

המסגרת הדיונית

סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט קובע כך –

"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט."

סעיף זה פורש על ידי הפסיקה במקרים רבים כיוצר את המבחן הבא (כאן מתוך ע"א 3778/94‏ ‎‎צבי גרפינקל‎ ‎נ' נחמה לין‏, פ"ד מט(1) 309, 316 (23.1.1995) פסקה 15) (להלן: "פס"ד גרפינקל") –

"המבחן המגולם בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , תשמ"ד-1984, הינו מבחן החשש הממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הלכה היא כי לא חששו הסובייקטיבי של מאן דהוא הוא הקובע, אלא שהחשש הממשי צריך להתקיים לדעת בית המשפט לפי מבחן אובייקטיבי, היינו: האם מן הנסיבות החיצוניות מן ההכרח שנגיע לכלל התרשמות שקיימת אפשרות מסתברת מאוד שאכן בצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה."

עוד נקבע בענין המבחן לפסילת שופט בבג"ץ 4057/00‏ ישקר בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה (פ"ד נה(3) 734, 744 (23.4.2001), פסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט תאודור אור שהתקבל פה אחד. שינויי הגופן במקור) –

"המבחן לפסילת שופט הוא קיומה של "אפשרות ממשית" למשוא פנים, להבדיל מ"חשש סביר" בלבד … משמעות מבחן זה היא:

"…שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי^–הדין באובייקטיביות הדרושה" (שם, בעמ' 381).

במאמרו "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע" [15], בעמ' 118, מתווה הנשיא שמגר קווים מנחים ליישום למבחן האפשרות הממשית:

"… ההערכה של האפשרות הממשית אינה זו של הנוגע בדבר, ואף לא זו של מסתכל מן הצד אלא הערכתה של הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר המודדת את הנסיבות ומשמעותן והשלכותיהן על פי אמות המידה לפיהן פועל בית^–המשפט. הווה אומר, כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל (ההדגשה שלי – ת' א'), לדעת הערכאה השיפוטית (ההדגשה במקור – ת' א'), לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג (ההדגשה שלי – ת' א'). נקודת המוצא של בית^–המשפט היתה בדרך כלל כי המקצועיות של שופט בתור שכזו, הערכים אשר הם חלק מהכשרתו ומכשירותו, התפיסות של שופט בתחום המשפט, ובכלל זה השאיפה המתמדת להנתקות מהשפעות פסולות שהסביבה מולידה, כל אלה מונעים קיומה של אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה קדומה …"

כאשר אמורים הדברים בטענה ביחס לדעה מוקדמת של בית המשפט קיימת בפסיקה האבחנה הבאה (כאן מתוך ע"פ 1988/94‏‎ ‎דני בראון‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 623 (19.6.1994), פסקאות 14-13 לפסק הדין) (להלן: "הלכת בראון") –

"13. לפי ההלכה, כפי שנפסקה בהלכת שימל [1], בעמ' 462, קיימים שני סוגים עיקריים של משוא פנים. הסוג הראשון, החמור יותר, כולל "כל 'נגיעה' כספית או חפצית בנשוא הדיונים, קטנה או גדולה…". …

כך או כך, במקרה שלפנינו אין בנסיבות המקרה שום אחיזה לאפשרות שהשופט נגוע במשוא פנים מן הסוג הראשון, כלומר, שיש לו עניין אישי בנושא המשפט, ואף לא נשמעה טענה כזאת. האם יש, אם כך, אחיזה לאפשרות שהשופט נגוע במשוא פנים מן הסוג השני?

.14 הסוג השני של משוא פנים כולל … בסוג זה בולטים במיוחד המקרים שבהם נטען כי השופט נגוע בדעה קדומה לגבי הנושא הנדון לפניו. במקרים מסוג זה אין ההלכה אומרת כי כל דעה שיש לשופט בעניין הנדון לפניו, אף אם היא רופפת, די בה כדי לפסול אותו שופט. ההלכה מקבלת כי שופט, שבתוך עמו הוא יושב, יש לו דעות בעניינים מעניינים שונים. בוודאי יש לו עמדות בשאלות משפטיות, ולעתים יש לו השקפה גם בעניין הקשור לנושא הדיון. כדברי השופט ברק, "…שופט ללא דעה קודמת לא רק שאינו מצוי, אלא אף אינו רצוי": בג"צ 2148/94 [4], בעמ' .606לפיכך יש מקום להבחין בסוג זה של מקרים בין דעה קודמת לבין דעה קדומה. רק כאשר דעה קודמת הופכת להיות נחרצת וסופית, ללא אפשרות סבירה של שכנוע ושינוי, הרי היא דעה קדומה. ורק דעה קדומה יוצרת אפשרות ממשית של משוא פנים שיש בה כדי לפסול שופט. … לכן, למשל, אין פוסלים שופט שהוא אדם דתי מלדון בעניין בעל משמעות דתית רק משום שהוא אדם דתי. ראו, לדוגמה, המ' 525/63 ר' שמואל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה [7]. כאן אמר השופט לנדוי, בעמ' 466, כך:

"…מותר לשופט שתהיה לו השקפת עולם משלו. בוודאי שומה עליו לשמור ולהישמר שאמונותיו ודותיו על הויות העולם והחברה, בהם הוא חי, לא יעוותו את נאמנותו לחוקי המדינה, ככתבם וכרוחם. חזקה על שופטי ישראל, שהם יודעים לעמוד בחובתם זו. בשום אופן אין לתת מהלכים לרעיון שבעל-דין יישפט רק בפני שופט, שהשקפת עולמו רצויה לו. שום מערכת שיפוט לא תוכל לפעול בתנאים כאלה"."

בהמשך פסק הדין בהלכת בראון (שם, עמ' 626, פסקה 17) נאמר כך –

"לגבי התבטאויות השופט, הפסיקה מלמדת כי בדרך כלל אין די בהתבטאות מעליבה כלפי בעל דין, או בהתבטאות פוגעת אחרת, כדי לפסול את השופט בשל משוא פנים. כך, לדוגמה, סירב בית המשפט לפסול שופטים על שקראו לנאשם "הטיפוס הזה" או "הפסיכופאט הזה". … אכן, נראה כי המבחן הנוהג לגבי משוא פנים, הוא המבחן של האפשרות הממשית, אינו מצדיק פסילה של שופט בשל התבטאות במהלך המשפט, אלא במקרה קיצוני ביותר. צריך שההתבטאות תלמד כי השופט גיבש כבר עמדה נחרצת כלפי הנאשם או כלפי אשמתו, עמדה השוללת אפשרות סבירה של ניהול המשפט באופן אובייקטיבי והכרעה במשפט על יסוד הראיות והטענות שהובאו לפני השופט. כך קובע הדין לגבי פסילת שופט בשל דעה קדומה. ראו לעיל פיסקה .14 והוא גם הדין לגבי הבעת דעה על-ידי השופט במהלך המשפט"

ביחס להתבטאויות של מותב במהלך ניהול ההליך וטרם מתן פסק הדין עסק בית המשפט העליון למשל בע"א 6093/08 ש.מ נוה בר בע"מ נ' "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (9.12.2008), שם נטען כי המותב היושב בדין העיר לאחד הצדדים כבר בישיבת קדם המשפט כך (ההדגשות במקור) – "התביעה שלך מריחה לא טוב, וכדאי שתחשוב טוב אם אתה רוצה להמשיך אותה. התוצאה של ההליך נראית ברורה לחלוטין; למה הלקוח שלך לא בדק לפני שהוא קנה? אם הוא קנה משהו לא מוצלח, זאת בעיה שלו, ובכלל לא משנה מה אמר המוכר", וכן – "אל תביא בכלל את הארכיטקטית שלך, אין צורך. חוות הדעת מטעם התביעה לא שוות כלום, העדויות לא העלו דבר, ונראה לי שאפשר כבר לסיים את התיק. זו נראית לי תביעה פשוטה שבפשוטות, התוצאה שלה ברורה, וחבל על הזמן".

ביחס לאמירות אלה קבעה כב' הנשיאה (כתוארה אז) בייניש כך (פסקה 7 לפסק הדין) –

"אשר להתבטאויות המיוחסות לשופט, הרי אלה מוכחשות על ידו; אך אפילו אצא מנקודת הנחה כי אכן נאמרו, הרי שאין בהתבטאויות אלה כדי ללמד כי השופט כבר גיבש דעתו ביחס לתוצאת התביעה. … יש התבטאויות של שופט שהן ראויות ויש שאינן, אולם לא כל התבטאות בלתי ראויה מקימה בהכרח עילת פסלות ויש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו (יגאל מרזל, עמודים 189-190). ביחס לתיק שלפנינו, הגם שיכול שהמערערים או בא כוחם יחושו תחושה סובייקטיבית כי דעתו של השופט ננעלה ביחס לתוצאות ההליך, אין בהתבטאויות אלה (המוכחשות) משום ראיה לגיבוש דעה כאמור, אלא מדובר בהתבטאויות הקשורות לנקודת מבטו הדיונית של היושב בדין אודות ההליך שבפניו … לפיכך, אין מדובר בדעה קדומה וב"משחק מכור" באשר לגורל ההליך, כפי טענת המערערים. בית משפט זה קבע לא פעם כי התבטאויות הנוגעות להליך המתנהל בפני בית המשפט אינן מהוות כשלעצמן עילה לפסילה, אף אם הן בלתי ראויות …"

במקרה אחר בו מתח המותב (שם המפקחת על המקרקעין בכובעה השיפוטי) ביקורת על בעל דין קבע בית המשפט העליון כך (ע"א 5086/07 ענבר פולק נ' מני בן מאור (7.2.2008) פסקה 8) –

"הזכות לביקורת כלפי בעל דין או פרקליטו גם היא חלק מן היכולת לנהל את הדיון ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לבעל דין, צריך השופט לפסול את עצמו. … אין באמירה ביקורתית כשלעצמה ואפילו נאמרה בחריפות כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו, ויש לבחון בכל מקרה לגופו האם יש בדברים משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים … במקרה הנוכחי, יתכן ומדובר בהתבטאויות מיותרות, ומוטב היה שלא היו נאמרות. יחד עם זאת, הגעתי למסקנה כי ההתבטאויות אינן חריפות במידה כזו המקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך, ואינן מגיעות לעוצמה של התנהגות בלתי ראויה, אשר יש בה כדי להביא לפסילת שופט … לא שוכנעתי, כי בנסיבות העניין מגיעים הדברים לעוצמה הנדרשת כדי להעיד על כך שהמפקחת גיבשה עמדה סופית ונחרצת בהליכים שבפניה, וכי דעתה "ננעלה" בפני טענות המערערות. לא למותר להוסיף, כי המפקחת בהחלטתה הבהירה כי היא קשובה לכל טענה במישור הענייני. אפשר שבראייתן של המערערות נוצר חשש, כי דברי המפקחת בעניין המדרכה, החלטותיה והתבטאויותיה מצביעים על קיום משוא פנים כלפיהן. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (7.12.2004); מרזל, בעמ' 115)."

באשר להצעות שמעלה בית המשפט לסיום ההליך שלא בהכרעה שיפוטית, אפילו ביוזמתו, בדרך זו או אחרת שלעיתים יש בה משום נטיה מסויימת לקבל עמדת צד זה או אחר, עסק בית המשפט העליון בע"א 7386/08 אילת איין בע"מ נ' מיקי חכם (26.10.2008)‏‏ וכך קבע –

"העובדה שבית המשפט ניסה להביא את הצדדים לידי פשרה, כשלעצמה, אין בה כדי להקים עילת פסלות (ע"א 2634/07 מיכל זהבי נ' ציפורה היקרי (לא פורסם, 16.7.2007). ברי, כי כשופט מקצועי האמון על מלאכת השפיטה, חזקה על שופט בית המשפט כי לא יבוא לכלל הכרעה סופית בדין ובדברים שבפניו בטרם הסתיימו כל הליכי הדיון, וכי עצם העלאתה של הצעת פשרה על ידו אינה מצביעה על כך שבית המשפט גיבש דעה מוגמרת בהליך נשוא ההצעה … כאמור בהחלטת בית המשפט, מטרתה של הצעת הפשרה היא ייעול הדיון בנסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה. ייעול זה של הדיון יכול לכלול הערכה לכאורית של סיכויי התביעה או ההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי ואין בה, כשלעצמה, כדי להביא לפסילת השופט … הערכה זו גם אינה משליכה על מסקנתו של בית המשפט אם הנושא יועלה בפניו בכל זאת תוך פריסה מלאה של כל העובדות ומלוא הטיעונים … זאת ועוד, הצעת פשרה שמועלית כמו במקרה דנן, בסגנון זהיר, אינה פוסלת את בית המשפט, מניה וביה, מלהמשיך ולדון בתיק …"

נקודה נוספת שיש לשים אליה לב בהקשר זה היא מועד העלאת הטענה, כאשר תקנה 471ב' לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי –

"בתחילת הדיון בתובענה או בערעור, ולפני כל טענה אחרת, רשאי בעל דין לטעון טענת פסלות; לא היה באפשרותו לטעון טענת פסלות בשלב האמור, רשאי הוא לטענה לאחר מכן, ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות."

ביחס לתקנה זו קבע בית המשפט העליון בע"א 5156/08 שמעון סדגסי נ' כרמלי יהודה בע"מ (17.6.2008) כך –

"הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא"

בע"פ 1179/94‏‎ ‎נסים אשכנזי‎ ‎נ' מדינת ישראל (פ"ד מח(5) 320, 324 (21.4.1994) פסקה 4) קבע בית המשפט העליון את סדר פעולת בית המשפט בבואו לדון בבקשת פסלות וכך קבע –

"טענת פסלות שופט כדי שתתקבל צריך שתעבור דרך שתי מסננות:

(1) מסננת הרובד הדיוני – מועד העלאת הטענה;

(2) מסננת הרובד המהותי – קיום נסיבות שיש בהן כדי ליצור "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"."

 

מן הכלל אל הפרט

טענת הפסלות שבפי המבקש נשענת על שני אדנים, החלטתי מיום 19.12.18 בה, לטענתו, קבעתי אף לפני שמיעת הראיות כי – "המבקש – כמו יתר הגברים הישראלים המהווים מושא לפרסומיו של המשיב 1 בדף הפייסבוק האמור – הוא פדופיל." וכי כבר נתתי בלבי את פסק הדין, והחלטותי העוקבות מימים 28.11.19 ו-11.12.19 בהן, לטענתו, פעלתי בפועל כפרקליטה של המשיבה 2 וייחסתי לו חוסר אנושיות.

 

ההחלטה מיום 19.12.18

ראש לכל, ועל פי תקנה 471ב' והלכת בית המשפט העליון, לו אכן סבר המבקש כי החלטה זו מלמדת על קביעת עמדה המובילה לפסלות היה עליו לעתור לכך בסמוך לנתינתה, כשנה לפני הגשת הבקשה הנוכחית, אך הוא נמנע מעשות כן.

יוער כי אין מדובר במקרה בו רק עתה טוען המבקש כי התחוור לו שבאמירות שנאמרו בהחלטה האמורה יש משום הבעת דעה מוקדמת, שכן הטענה הועלתה על ידו כבר בערעור שהגיש על אותה החלטה (ע"א (מחוזי מרכז) 4062-02-19, סעיף 61 להודעת הערעור שנדחה בסופו של דבר בשל אי הפקדת ערובה), אך למרות זאת נמנע המבקש מהגשת בקשת פסלות אז.

די בכך על מנת לדחות טענה זו, אך לא אסתפק בכך.

ההחלטה האמורה ניתנה ביחס לבקשת המבקש על פי פקודת בזיון בית המשפט כנגד המשיב 1 (בקשה  מס' 10), אשר בעניינו נתתי פסק דין בהעדר הגנה ואשר המבקש טען כי לא קיים את הוראות פסק הדין.

ההוראה הספציפית בפסק הדין שלטענת המבקש לא קיים המשיב 1 היתה –

 

ראוי לבאר כי מדובר בדף פייסבוק שאינו עוסק רק במבקש אלא דף שעל פי גרסת המשיב 1 (בפסקאות 19-18 של תשובתו לבקשה מיום 30.1.18) –

"18. העמוד ב Facebook מהווה גורם הרתעתי מעין כמוהו … מעלה את המודעות בקרב הציבור, בפרט הורים אשר לא מודעים לסכנות שיכולים (כך במקור – א.ב.) להגיע מכל אדם שנמצא בקרבתם. מאות פניות מגיעים (כך במקור – א.ב.) מצעירים שמספרים על מקרים שקראו (כך במקור – א.ב.) להם, ומהורים שנתקלו במצבים שבו (כך במקור – א.ב.) ילדיהם הוטרדו ולא ניתן לקבל מענה מידי מגורמי האכיפה והם מבקשים הדרכה וסיוע וזה העמוד היחידי שמסייע לאותם אנשים.

19. הפעילות של "נתפסו על חם" … הביאו למעצרם של אלפי גברים שהטרידו ילדים וילדות … ובמסגרת החקירה המשטרתית נתגלה כי ילדים "אמיתיים" נפגעו מהם."

המבקש ציטט מן ההחלטה קטע קצר שלטענתו מצביע על עמדתי הנעולה מראש, אך לשם הדיוק אבהיר כי הבקשה הוגשה לא רק כנגד המשיב 1 אלא גם נגד צדדים שאינם צד להליך, כגון חברת פייסבוק ופלונית אשר המבקש טען כי שתפה פעולה עם המשיב 1 בהפעלת דף הפייסבוק.

למען הסר ספק אבהיר כי ביחס למשיב 1 קבלתי את הבקשה וחייבתי אותו בקנס יומי מצטבר בסך 700 ₪ לכל יום בו לא יקיים את הוראת פסק הדין לסגור את דף הפייסבוק, אך דחיתי אותה לגבי המשיבים שכלל לא היו חלק מן ההליך וכמובן שלא כנגדם ניתן פסק הדין.

להשלמת התמונה והבנת הקשר הדברים אצטט מן ההחלטה מעט יותר בהרחבה –

"בהקשר זה אזכיר כי מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהעדר הגנה, מבלי שהתבררו לאשורן הטענות השונות ומבלי שמדובר בהכרעה מנומקת לגביהן, ועל כן הרחבת תוצאות פסק הדין על מי שלא היה צד אליו היא מהלך קשה שבעתיים אשר יש לנקוט בו בזהירות ובמשורה.

זאת ועוד, לא הוצגה כל ראיה כי כל הדף עוסק במבקש ומן המוצגים עולה דווקא תמונה הפוכה, של טיפול בשלל מי שחשודים בפדופיליה.

הצדק, איפוא, עם המשיבה 2 בכך שצו עשה המורה על סגירה מוחלטת של דף פייסבוק, ולא מחיקת פרסומים ספציפיים מתוכו, הוא מהלך מרחיק לכת שבצידו פגיעה לא מבוטלת בחופש הביטוי, כאשר דף הפייסבוק עוסק לכאורה בנושא שלו חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה – זיהוי פדופילים ומניעת פגיעתם הרעה – וייתכן כי גם שיקול זה ראוי שיכלל בשיקולי המדיניות הראויה ויוביל לכך שינקט ריסון יתר בהטלת הסנקציות שבפקודה, במיוחד על מי שלא היתה צד להליך במסגרתו ניתן פסק הדין."

אין בהחלטה זו כל אמירה המביעה עמדה כלשהי כלפי המבקש, אלא ההפך הוא הנכון.

צויינה בדברי דווקא העובדה שמדובר בדף העוסק באנשים רבים ושונים, אשר לטענת המשיב 1 נתפסו במעשים הנגועים בפדופיליה, ולאו דווקא במבקש, ואף הובהר כי מדובר בחשודים ובטענות לכאורה בלבד, כך שנהיר כי אין בדברים כל הבעת דעה מוקדמת כלפי המבקש אלא הצבעה על שיקולים שעלי לשקול בבואי לנקוט בסנקציות שבפקודה ביחס לדף פייסבוק זה ולצדדים שאינם בעלי דין ופסק הדין לא ניתן נגדם.

הדגש היה על העובדה שהסעד שניתן במסגרת פסק דין בהעדר הגנה היה סגירת דף הפייסבוק, שהוא סעד גורף, ולא מחיקת הפרסומים הספציפיים נגד המבקש שאותו היה קל יותר לאכוף.

דומני כי האמירה ביחס לחשיבות חופש הביטוי וביחס לצורך הכללי למנוע את פגיעתם הרעה של פדופילים אינה שנויה במחלוקת. מדובר בערכים שעל בית המשפט לשים לנגד עיניו בבואו להכריע בבקשה מסוג זה, ובודאי שאין הדבר עולה כדי דעה קדומה כמשמעותה בהלכת בראון.

לאור האמור אני סבור כי אין ממש בטענת המבקש ביחס להחלטה מיום 19.12.18.

 

ההחלטות מימים 28.11.19 ו-11.12.19

בהחלטות אלה טען המבקש כי פעלתי כפרקליטה של המשיבה 2 וייחסתי לו חוסר אנושיות.

כפי שהובא לעיל, לאחר סיום שלב ההוכחות – מלבד חקירתה הנגדית של המשיבה 2, ולאחר שניתן צו להגשת סיכומים ביחס ליתר המשיבים (זולת המשיב 1 שנגדו יש כבר פסק דין), הוריתי למשיבה 2 להעביר אסמכתא רפואית בדבר צפי הטיפולים בבנה על מנת שאוכל לדעת מתי ניתן יהיה לקבוע מועד דיון בעניינה אליו תוכל להגיע מבלי לפגוע בטיפול בבנה.

המכתב שהתקבל לתיק בית המשפט תאר, כמפורט לעיל, מצב משפחתי קשה מאוד בו נתונה כעת המשיבה 2, עת בנה האחד חולה במחלה ממארת ונתון בטיפולים קשים ובנה השני סובל מאוטיזם, מצב המשפיע ללא עוררין על חיי המשפחה כולה, הן מבחינת פניות, הן מבחינת יכולת לעבוד ולהתפרנס, הן מבחינת הוצאות והן מבחינת מצוקה נפשית קשה.

מאחר שלא היה בכוונתי לאפשר להליך לפגוע בטיפולה של המשיבה 2 בבנה – ענין של חיים ומוות במובנן הפשוט של המילים – סביר היה להניח כי המשך ניהולו ידחה במידה לא מבוטלת והיה בכך כדי להכביד גם על התובע.

בנסיבות אלה, כאשר מתוך 5 נתבעים ניתן כבר פסק דין לטובת המבקש נגד נתבע אחד ונקבעו מועדי הגשת סיכומים לגבי 3 נתבעים נוספים, העליתי בפני המבקש בהחלטתי מיום 28.11.19 מיוזמתי את האפשרות להסתפק במיצוי ההליך נגד 80% מן הנתבעים ובשים לב למצבה של המשיבה 2 לשקול לפנים משורת הדין ויתור על המשך ניהול ההליך נגדה.

אין בהצעה זו נקיטת צד, קל וחומר שלא שימשתי כבא כוחה של המשיבה 2, הגם שאני הוא שיזם את ההצעה – כפי שבתי משפט נוהגים לעשות מעת לעת בשים לב לנסיבות ההליך שלפניהם.

בתגובתו להחלטה האמורה טען המבקש, בין היתר, כך (מובא שנית לשם הבהירות) –{צונזר]

הגם שבית המשפט אינו אמור להבהיר לצדדים את עמדתו המשפטית ביחס לסוגיות הנדונות לפניו טרם מתן פסק הדין מצאתי לנכון להבהיר למבקש כי הצעתי כלל לא נגעה לפן המשפטי של ההליך אלא להיבט האנושי של התחשבות במצוקת המשיבה 2 – שבהקשר זה הוא לבר שיפוטי, מסור לחלוטין לשיקול דעתו ואין בו כדי להשפיע כלל ועיקר על ההכרעה בשאלות בהן עוסק ההליך – ועל כן כתבתי בהחלטתי מיום 12.11.19 כך –

"הפניה לקבלת עמדת התובע נגעה להיבט האנושי ולא המשפטי, המצוי כולו בשיקול דעת התובע, לאור האמור במסמך שהועבר מבית החולים."

אין באמירה זו ולו רמז כי המבקש אינו נוהג באנושיות או כי גישה אנושית משמעה היחיד הוא ויתור על המשך ניהול ההליך נגד המשיבה 2, ובוודאי שאין בה כדי לקבוע עמדה ביחס לתוצאה הסופית לו ימשך ניהול ההליך לגופו – לא לגבי המשיבה 2 וקל וחומר שלא לגבי יתר המשיבים.

בה בעת, סבורני כי אוי לה למערכת משפט אשר שופטיה יאבדו רגישות למצוקת המתדיינים לפניהם ויהיו כהי תחושה ואטומי מבע לסבלותיהם.

כך למשל נקבע בהחלטת נציב תלונות הציבור על שופטים מיום 23.2.16 (בתיק 782/15/עניינים מקומיים, פסקה 8) –

"הצמדות לטעמים פורמאליים … אינה מתיישבת עם האתיקה המחייבת שופט בהתנהלותו.

כללי האתיקה, כפי שיש לפרשם נכוחה, כוללים גם את החובה לשלב אנושיות מול פורמליסטיקה …"

במקרה אחר קבע הנציב בהחלטתו מיום 13.9.18 (בתיק 562/18/ענייני משפחה), ביחס לתביעת לשון הרע, כי התלונה מוצדקת באומרו –

"… אין חולק על כך, שהשופט פעל בגדר סמכותו. ואולם הרושם המתקבל במכלול נסיבות הענין הוא של דווקנות יתר, העדר רגישות ואי הבאה בחשבון, בעת מתן ההחלטות, את מצבו של המתלונן שהתאושש לא מכבר ממצב רפואי מסכן חיים."

גם שם דובר במצבו הרפואי של המתלונן במהלך ניהול ההליך, שאינו קשור בכל דרך שהיא לשאלות המהותיות שהיה על בית המשפט להכריע בהן בדונו בתובענות, אך הציפיה מבית המשפט היתה לגלות רגישות אנושית למצבו וקשייו ולא לנהוג רק על פי הדין או הפרוצדורה היבשים.

שופט מקצועי אינו אמור לאבד רגישותו אלא בעל יכולת להיות קשוב לסבל, רגיש ואמפתי אליו ובה בעת להכריע באופן ענייני, קר, שקול ומנומק בשאלות המונחות לפניו על פי הראיות והדין "ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף ל"ח עמוד ב).

לאור האמור אינני מקבל את טענת המבקש גם ביחס להחלטותי מימים 28.11.19 ו-11.12.19.

 

סיכום

הפועל הנובע ממכלול האמור לעיל הוא שבקשת המבקש לפסילתי נדחית.

 

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 10 ימים.

 

במידה שיגיש המבקש ערעור על החלטה זו יואיל להגיש על כך הודעה לבית המשפט בסמוך לאחר הגשתו, על מנת שעד להכרעת בית המשפט העליון לא ינתנו החלטות אחרות, ובמידה שלא תוגש הודעה כאמור תוך 15 יום אדון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט התלויה ועומדת.

תז"פ ליום 10.3.20.

ניתנה היום, א' אדר תש"פ, 26 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.

אלי ברנד

 

PDF

בקשה 52 ניב אביטל לפסילת אלי ברנד חרץ דעה שהוא פדופיל

 

גיא צברי ואסף דוק: מה זה תביעת בומרנג?

את ניב אביטל ייצגו גיא צברי ואסף דוק.  חתיכת פלופ לתבוע על 1,000,000 ש"ח ולצאת עם 6,000 ש"ח.

התביעה היתה כל כך מטופשת שקשה להתפלא טאיך גיא צברי ואסף דוק שכנעו אדם שנלכד במצלמות בבואו להיפגש עם קטינה בת 13 לשלם אגרה על מיליון ש"ח ולשלם שכר טרחה לניהול תביעת לשון הרע – כשבסוף השופט קבע "אמת דיברתי" ושהלקוח שלהם באמת פדופיל.   זה מה שנקרא תביעת בומרנג. 

 

 

PDF

 

פסד אלי ברנד ניב אביטל נ מאיה גירו שיתוף דוביצקי חובה מוסרית אדמין ערוך לא קביל 6000 שח

 

וכאן באותה תביעה נתן השופט אלי ברנד פסק דין נגד שלושת הנתבעים האחרים, משה סידי, מגזין אשדוד ואסתר אתי סבג חזן.  התביעה נגדם נדחתה לגופה.  אבל השופט אלי ברנד מאוד כעס שהם פרסמו הוראות מעקף DNS שיאפשרו לגולשים לראות את הכתבות באתר של דוביצקי.

השופט אלי ברנד קבע ש"לא עלה בידי התובע להוכיח כי מתוך הכתבה שפרסמו הנתבעים 4-3 ניתן היה בפועל להגיע אל פרסומי הנתבע 1 הנוגעים אליו תוך עקיפת הצו השיפוטי ואף לא כי מאן דהוא אכן הגיע אליהם בפועל בדרך זו".  כלומר לא הוכח יסוד הפרסום.

אבל השופט אמר שזה ממש לא בסדר שהם פרסמו הוראות לשנות את הגלישה בסללולרי ולעקוף את ה DNS (כלומר במקום לגלוש דרך ספק אינטרנט ישראלי שמכבד את הצו חסימה של פלינר אפשר לשנות הגדרות בטלפון או במחשב, ולגלוש דרך גוגל או ספקים בינלאומיים חינמיים ואז שום דבר לא חסום).

הנה מה שאלי ברנד אמר:  "הצדדים חלקו בשאלה האם פרסום ההוראות לעקיפת צו בית המשפט על ידי הנתבעים 4-3
נעשה בידיעה על קיום הצו, וכפועל יוצא מכך האם יש בכך משום הענקת אפשרות ביודעין להפרת צו שיפוטי אם לאו או למצער אם יש בכך משום עידוד ומתן פומבי להפרה כזו, כאשר התובע טען כי הנתבעים 4-3 היו מודעים לקיום הצו במועד הפרסום והם כפרו בכך….

…אני סבור כי ניתן לקבוע בוודאות שהנתבע 3 פרסם את הכתבה הכוללת הוראות לעקיפת צו בית המשפט בידיעה כי הוא פועל בניגוד למטרת הצו השיפוטי, וככל הנראה אף בידיעה כי הצו כבר בתוקף, והכל אף מבלי שטרח לבחון את הצו לגופו או את הנימוקים שהביאו להוצאתו.

… יוער כי לצורך עצם השירות לציבור שמעניקים הנתבעים 4-3 במסגרת עבודתם העיתונאית לשם מימוש זכות הציבור לדעת די היה בציון העובדות המופיעות בגוף הכתבה מבלי לצרף את ההוראות עצמן.

מהלך זה של פרסום הוראות להפרת הצו בידיעה כי כבר ניתן מתיישב גם עם ביקורתו של הנתבע 3 על מתן הצו, כפי שהועברה במפורש לנתבע 1 – "זה לא נראה לי אמיתי שעושים דבר כזה", ושוב יודגש – מדובר בביקורת שמתח הנתבע 3 לאחר ששמע את הדברים מפי צד אחד בעל אינטרס ללא בירור נוסף, כעולה מחילופי המסרונים בבירור.

דומה, איפוא, כי גם מבחינת איכות העבודה העיתונאית קיים כשל בהתנהלות הנתבע 4-3 , אך לא בכך ענייננו.

יאמר מיד כי אין כל פסול במתיחת ביקורת על החלטה שיפוטית ובהעלאת תוכנה לדיון ציבורי תוך הבעת עמדה חולקת, קל וחומר שלא על ידי התקשורת שתפקידה הוא לשמש במה וזרז לדיון ציבורי בעניינים עקרוניים, אולם מטרה זו ניתן היה להשיג בנקל גם ללא פרסום ההוראות לעקיפת הצו – הפסולות בתכלית, ובמידה שהכוונה היתה אכן לניהול דיון פומבי ענייני ראוי היה להביא לפחות גם את הנימוקים למתן הצו ואת עמדת הצד שכנגד".

סליחה אבל ממתי בפרסום הוראות איך לעקוף חסימה של ספקי אינטרנט ישראלים לגלוש גדרך ספקים בינלאומיים יש משום "סיכול של צו איסור פרסום" או "עידוד להפרת צו איסור פרסום", ולמה זה "אסור בתכלית"?

ההוראות עצמן מפורסמות באין ספור אתרים, ומי שרוצה יכול בלקלות למצוא אותן, ועל ההוראות עצמן אין צא"פ, וגם אי אפשר להטיל צא"פ.  אלה הוראות כלליות לשימוש באינטרנט. אלה לא עובדות מצונזרות שאסור שהציבור בישראל ייחשף אליהן.

אז מה פתאום של פרסום של משהו שהוא מותר בתכלית, הופך לאסור בתכלית?  השופט אלי ברנד התחרפן.

 

PDF

פסד ניב אביטל נ מגזין אשדוד אלי ברנד אסור לפרסם הוראות למעקף צו איסור פרסום 42937-11-17

 

בקשה 9: להצטרפות 3 ידידי בית משפט נדחתה

 

 

כבר בתחילת התיק הוציא אלי ברנד צו המורה לפייסבוק לסגור את הדף "נתפסו על חם" שלטענת התובעים מופעל ע"י אבי דוביצקי.  אבי דוביצקי שבכלל חי בארה"ב לא יכול היה להתגונן ולכן שלושה אזרחים פנו וביקשו להגן על קיומו של העמוד בפייסבוק קרן כץ, רועי יחיאל יאסי ואביאל ישראל מסיקה.  גם עו"ד תומר ישראל שסייע לדוביצקי לתבוע פדופילים הצטרף לבקשה.

השופט אלי ברנד זרק אותם לכל הרוחות.

 

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 42937-11-17 אביטל נ' ג'ירו-כהן ואח'

 

 

			מספר בקשה:9
בפני	כבוד השופט  אלי ברנד
מבקשים		1. קרן כץ 2. רועי יחיאל יאסי 3. אביאל ישראל מסיקה
נגד
משיבים		1. ניב אביטל 2. אבי דוביצקי (ניתן פסק דין) 3. מאיה ג'ירו-כהן 4. משה סידי 5. מגזין אשדוד עיתונות ותקשורת בע"מ 6. אסתר אתי חזן
ב"כ המבקשים: עו"ד יובל חרש ב"כ המשיב 1: עו"ד גיא צברי ב"כ המשיבה 3: עו"ד יובל חרש
ב"כ המשיבים 5-4: עו"ד ארז צ'צ'קס
החלטה

רקע

לפני בקשת המבקשים להעניק להם מעמד של "ידיד בית המשפט" בתובענה שהגיש המשיב 1 נגד יתר המשיבים, לקבל את התנגדותם לצו שניתן בפסק הדין נגד המשיב 1 המורה על סגירת עמוד המרשתת "נתפסו על חם" ולבטל צו זה.

ברקע הדברים תובענה שהגיש המשיב 1 נגד יתר המשיבים בגין פרסומים שונים המציגים אותו כפדופיל, בעילות של לשון הרע, פגיעה בפרטיות והפרת חובה חקוקה.

במסגרת תובענה זו עתר המשיב 1 לסעד כספי בסך 1,000,000 ₪, לצוי עשה המורים להסיר פרסומים שונים המייחסים לו עבירות מין בכלל ופדופיליה בפרט באתרי מרשתת ובדפי פייסבוק שונים ולצו המונע מהם בעתיד כל פרסום כאמור, לצוים המונעים פרסומים דומים באמצעים חלופיים וכן לחייב את המשיבים 2, 3 ו-6לפרסם התנצלות כלפיו.

אחד הצוים להם עתר המשיב 1 היה צו שיורה למשיבים 3-2 לסגור את דף הפייסבוק "נתפסו על חם" שהם מפעילים לטענתו.

כלל הנתבעים, לבד מן המשיב 2, הגישו כתבי הגנה ואילו המשיב 2 אשר המצאת כתב התביעה אליו בוצעה על פי היתר לתחליף המצאה לא הגיש כתב הגנה במועד.

בנסיבות אלה עתר המשיב 1 למתן פסק דין בהעדר הגנה נגד המשיב 2 ופסק דין כאמור ניתן.

לאחר מתן פסק הדין הוגשה בקשתם הנוכחית של המבקשים ובנוסף הוגשו בקשות שונות על ידי המשיב 2 לרבות בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, וברי כי הוא מודע לקיומו של הליך זה והדרך פתוחה בפניו להביא את עמדתו לפני בית המשפט.

בגדר הבקשה דכאן הוגשו תשובת המשיבים, לבד מן המשיבה 6, כאשר המשיבים 5-4 הותירו את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט, המבקשים אף הגישו בקשה להתיר להם הגשת תצהיר משלים, המשיב 1 התנגד להגשת התצהיר המשלים והמבקשים אף השיבו על התגובה.

ניתן תוקף של החלטה להסדר דיוני בין הצדדים בו נקבע כי הצדדים יגישו סיכומים קצרים אשר על פיהם, לצד החומר המצוי כבר בתיק בית המשפט, תוכרע הבקשה.

בשולי הדברים אעיר כי בשלב מסויים, בתגובה לבקשת למתן הוראות ובקשה להארכת מועד להגשת תצהיר משלים מטעם המבקשים התווסף לפתע לרשימת המבקשים מבקש נוסף, עו"ד תומר ישראלי, אשר זיקתו הנטענת לפרשה נזכרת בטיוטת התצהיר שצורף לאותה תגובה, כל זאת ללא בקשה לצירוף מבקש נוסף לבקשה ותוך שבסיכומים מטעם המבקשים נפקד שמו, ועל כן אתייחס רק אל המבקשים המקוריים בבקשה.

 

 

 

טענות המבקשים

בקצירת האומר, המבקשים טוענים כי הם אזרחים שומרי חוק ומוסר המסייעים מעת לעת לחברה בישראל בהתראה על פדופילים ומסייעים בתפיסתם וכי מטרת הבקשה היא לסייע לבית המשפט ולספק הסבר על פעילותם, על הארגון במסגרתו הם פועלים והכל במטרה למנוע את הצו המורה על סגירת דף הפייסבוק "נתפסו על חם".

המבקשים טוענים כי מדובר בדף שעוקבים אחריו עשרות אלפים, הפועל במשך שנה ואשר כלל אינו כולל את שמו או תמונותיו של המשיב 1 אשר כלל לא פנה אל מפעילי הדף ישירות בבקשה להסיר פרסום כזה.

המבקשים הוסיפו וטענו כי הם מקפידים לטשטש את פני הגברים להם מיוחסות בדף הפייסבוק פעילויות פדופיליות וכי ככל שיש תוכן ספציפי בדף הפוגע בזכויות המשיב 1 הם מצפים כי יפנה אותם לתוכן כזה אשר יוסר לאלתר.

לסיכום טענותיהם טענו המבקשים כי הצו המורה על סגירת העמוד, הגם שאין בו כל פרסום הפוגע במשיב 1, אינו מידתי ומאחורי הבקשה מסתתרת מטרה אחרת לחלוטין.

בסיכומים מטעמם הוסיפו המבקשים את הטיעון המשפטי התומך – לטעמם – בבקשתם, אולם לשם הקיצור והיעילות לא אפרטו כאן והשאלות המשפטיות יידונו בפרק הדיון וההכרעה בהחלטה זו.

 

טענות המשיב 1

המשיב 1 טען כי המשיב 2 הוא מפעילו של דף הפייסבוק "נתפס על חם" ונמנע מהגשת כתב הגנה, בעוד שלמבקשים אין כל מעמד ביחס לביטול פסק הדין נגדו הגם שפועלים הם בשליחותו, וכל מטרתם היא סיכול הצו בפסק הדין המורה על סגירת דף הפייסבוק "נתפסו על חם" באמתלות שונות.

המשיב 1 הוסיף וטען כי המבקשים אינם עומדים בתנאים שנקבעו בפסיקה לשם קבלת המעמד של "ידיד בית המשפט" במיוחד בשל העובדה שאין להם יכולת לתרום לדיון, הם אינם בעלי מומחיות ונסיון בתחום הרלוונטי וכן אין מדובר בגופים ציבוריים שלכמותם ניתן, דרך כלל, מעמד כזה.

המשיב 1 אף ציין כי המבקשים 3-2 הם עבריינים מורשעים והתיימרותם להציג עצמם כאזרחים שומרי חוק שמטרתם אלטרואיסטית נעדרת בסיס.

המשיב 1 אף ציין את העובדה שהמבקשים לא תמכו בקשתם בתצהיר כנדרש על פי התקנות.

גם כאן לא אפרט את הטיעון המשפטי אשר יידון בפרק הדיון וההכרעה, וסיכומה של תשובת המשיב 1 היא התנגדות נחרצת לבקשה.

 

דיון והכרעה

ככלל, הצדדים להליך המשפטי הם מגישי ההליך ומי שנגדו הוגש, הם ואין בלתם.

במ"ח 7929/96 אחמד קוזלי נ' מדינת ישראל (פ"ד נג(1) 529, 553 (16.2.1999)) (להלן: "הלכת קוזלי") בחן כב' הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק את מוסד "ידיד בית המשפט" ואת התנאים להכרה בו וכך כתב –

"42. המוסד "ידיד בית-המשפט" מוכר בשיטות משפט שונות זה מאות בשנים … בהמשך התפתח המוסד "ידיד בית-המשפט" כצד להליך, שאינו דווקא ניטרלי ואובייקטיבי, אלא שהוא מייצג – מתוקף תפקידו או עיסוקו – אינטרס או מומחיות שמן הראוי שיישמעו בפני בית-המשפט בסכסוך ספציפי. כך, באותם המקרים שבהם קיים גורם שלישי – שאינו מעורב בסכסוך עצמו – ניתן יהיה לצרפו כ"ידיד בית-המשפט", אם יהא בנוכחותו בהליך כדי לתרום לגיבושה של ההלכה בעניין מסוים, זאת על יסוד הצגת מלוא העמדות הרלוונטיות בעניין הנדון ותוך מתן ייצוג ופתחון פה ודעת לגופים מייצגים ומקצועיים …

43. מוסד ה-Amicus Curiae, ככזה, אינו מוכר בחוק החרות הישראלי … בה בעת, ניתן למצוא בחקיקה שורה של מוסדות וגופים שניתן להם מעמד מיוחד כצד להליך, גם בהליכים שבהם אין הם מעורבים ישירות. הבולט שבהם הוא היועץ המשפטי לממשלה … ניתן למצוא גופים ו"ידידים" נוספים של בית-המשפט. כך, למשל, מעמדה של הרשות לניירות ערך מכוח סעיף 35טו לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968; מעמדה של הרשות להגנת הצרכן והמועצה הישראלית לצרכנות מכוח סעיף 16(א) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 ותקנה 3 לתקנות החוזים האחידים, תשמ"ג-1983. מעמד דומה ניתן לארגון העוסק בזכויותיו של מי שאסור להפלותו, זאת מכוח סעיף 13 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988.
44. האם הוראות חוק אלו – והגופים המנויים בהן – מהוות רשימה סגורה של "ידידי בית-המשפט" ושל ההליכים שבהם יכולים הם להופיע? תשובתי לשאלה זו הינה בשלילה. אכן, בצד הכלל העקרוני שלפיו בפני בית-המשפט מצויים בעלי-הדין הנוגעים בסכסוך הספציפי … מצווה בית-המשפט הדן בסכסוך ליתן דעתו – במקרים המתאימים לכך – גם להיבטים כוללניים יותר של הסכסוך שבפניו. מטעם זה, מוסמך לעתים בית-המשפט לצרף צדדים להליך עצמו מיוזמתו שלו, כדי להכריע בסכסוך באופן יעיל ושלם (ראו תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). …
45. הנה-כי-כן, מסקנתי היא כי הסמכות לצירופו של גוף או אדם כ"ידיד בית-המשפט" קיימת באופן עקרוני. אולם סמכות לחוד ושיקול-דעת לחוד. יש לעמוד על המשמר בעניין זה ולוודא, שאכן יש בצירוף צד נוסף להליך כדי לתרום הן לדיון עצמו והן לאינטרס הציבורי. יש לבחון בכל מקרה ומקרה, אם אין בצירוף האמור משום פגיעה ביעילות הדיון, בצדדים לסכסוך עצמו ובזכויות היסוד שלהם. …

אכן, בטרם תינתן לגוף או לאדם הזכות להביע עמדתו בהליך שבו אין הוא צד מקורי, יש לבחון את תרומתה הפוטנציאלית של העמדה המוצעת. יש לבחון את מהות הגוף המבקש להצטרף. יש לבדוק את מומחיותו, את ניסיונו ואת הייצוג שהוא מעניק לאינטרס שבשמו מבקש הוא להצטרף להליך. יש לברר את סוג ההליך ואת הפרוצדורה הנוהגת בו. יש לעמוד על הצדדים להליך עצמו ועל השלב שבו הוגשה בקשת ההצטרפות. יש להיות ערים למהותה של הסוגיה העומדת להכרעה. כל אלה אינם קריטריונים ממצים."

נמצא כי לצד הסמכות העקרונית לצרף צד נוסף להליך במעמד של "ידיד בית המשפט" אין מדובר בענין שבשגרה ויש לשקול היטב ובשום שכל את השיקולים הנזכרים בפסק הדין דלעיל ועוד שיקולים הרלוונטיים לנסיבות המקרה העומד להכרעה לפני בית המשפט.

יש לשים לב כי הדוגמאות לגורמים אשר המחוקק הזכיר כי זכאים לקבל מעמד בהליך שאין הם צד ישיר אליו הם גופים ציבוריים, ברובם זרועות מזרועותיה של המדינה, ופסק הדין אף מציין את העובדה שיש מקרים בהם יהיה הגיון בצירוף "ידיד בית המשפט" להליך לשם קבלת היבט כוללני יותר של הסכסוך ודאגה לאינטרס הציבורי (ראה גם עת"מ (תל אביב) 2498/09 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב (20.01.2010)).

יש להזכיר כי בפסיקה הובעה גם ביקורת שנועדה לסייג את מוסד "ידיד בית המשפט" ולצמצם את נוכחותו בהליכים המשפטיים מנימוקים שונים (לסקירה ראה ישראל דורון ומנאל תותרי-ג'ובראן, "לידתו והתפתחותו של "ידיד בית-משפט" ישראלי", עלי משפט ה', עמ' 78 (תשס"ו)).

נשאלת, איפוא, השאלה לאור העקרונות שנסקרו לעיל האם בענייננו אנו יש הצדקה להעניק מעמד של "ידיד בית המשפט" למבקשים.

לשם ההכרעה אבחן את השיקולים שהובאו בהלכת קוזלי לצד עניינים הנוגעים ספציפית להליך זה.

• התרומה הפוטנציאלית של העמדה המוצעת – כמעט אין צורך להבהיר כי התרומה הנדרשת היא "תרומה מחדשת" (ראה ת"א (שלום תל אביב) 22755-06-14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' אורבן נדל"ן י.ד. בע"מ (6.7.2017)), היינו תרומה שיש בה כדי לתרום להליך היבט או זוית חדשה שלא יהיו נוכחים בו, או לא במידה מספקת, לולא צירוף הצד המבקש להצטרף במעמד של "ידיד בית המשפט".

בענין ההליך דנן, ציינתי כבר לעיל כי המשיב 2, אשר המבקשים טוענים כי מעוניינים הם לתמוך בעמדתו ולהסביר את חשיבות פועלו, החל להגיש בקשות לתיק בית המשפט בגדר הליך זה ולפיכך, ככל שיפעל כדין ובמידה שיבוטל פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה, יוכל להביא עמדה זו באופן ישיר לפני בית המשפט.

אינני סבור כי תפקידו של "ידיד בית המשפט", ודאי שלא כדבר שבשגרה, לשמש תחליף או מחסה לצד שניתן נגדו פסק דין בהליך אליו הוא צד.

לכך יש להוסיף את העובדה שכל המידע שטוענים המבקשים כי מעוניינים הם להביא לפני בית המשפט אודות אתר המרשתת "נתפסו על חם" ופועלו של המשיב 2 יוכל להתקבל כחלק מעדות שיתנו, והדברים קל וחומר מקום בו מיוצגים הם על ידי אותו פרקליט המייצג את המשיבה 3 והמעורה היטב בהתפתחויות סביב הליך זה.

• מהות הגוף המבקש להצטרף – ראינו כבר כי ככל שמדובר בגוף ציבורי או כזה המייצג אינטרס ציבורי, הנטייה היא לבחון את ההענות לבקשה באור חיובי יותר.

בענייננו, מדובר בשלושה (או ארבעה) אנשים פרטיים הטוענים להכרות עם עובדות רלוונטיות ועם פועלו של המשיב 2 אך טיעוניהם מצביעים גם על מעורבות מסויימת בסכסוך הכולל, וברי כי אין מדובר בגורמים המייצגים את האינטרס הציבורי – ודאי שלא כדבר שבשגרה.

בהקשר זה הצביע המשיב 1 על הרשעות בפלילים של המבקשים 2 ו-3, ולמרות טענותיהם אודות העדר הרלוונטיות של עובדה זו ובמיוחד לאור קביעת בית המשפט העליון כי מיהות המבקש להצטרף להליך רלוונטית סבורני כי קשה להתעלם מן הטענה שקיים קושי מסויים בקבלה כ"ידיד בית המשפט", ובמיוחד לטובת הצבעה על חשיבות הוקעת עבריינות, אנשים בעלי רקע פלילי בעצמם.

• מומחיות המבקש להצטרף בסוגיה הנדונה – ככל שמדובר בעניינים בהם יש במומחיות צד כדי לתרום לבירור הסוגיה, כאשר מדובר על תרומה באופן שאינו יכול להנתן באמצעות מינוי מומחה מטעם בית המשפט, למשל מקום בו יש חשיבות לנוכחות הגורם המומחה במהלכו השוטף של ההליך המשפטי, יש מקום להעתר לבקשה כזו.

דא עקא, אמנם מדובר במי שמתיימרים להכיר את פועלם של המשיב 2 ושל מערך המתנדבים הפועל במטרה לאתר ולהביא לדין פדופילים אולם ספק אם מדובר במומחיות, קל וחומר שספק אם מדובר במידע שלא ניתן יהיה להביא לפני בית המשפט במסגרת עדות.

• סוג ההליך והפרוצדורה הנוהגת בו – מדובר בהליך אזרחי של תביעה בעילות לשון הרע, פגיעה בפרטיות והפרה חובה חקוקה, הגם שבין השאלות העולות במעלה הדרך בה הוא מתקדם מצויות כאלה שיש בהן משום נגיעה אפשרית באינטרסים ציבוריים, אולם מתמקד הוא בפועלו של המשיב 2 שהינו היבט מוגדר וממוקד של סוגיות מסוג זה אשר אמור לקבל מענה הולם גם תוך הסתפקות בהעדת המבקשים.
• השלב בהליך בו הוגשה בקשת ההצטרפות – אכן מדובר בשלב ראשוני של ההליך שלפני אולם, כפי שצויין לעיל, בעניינו של המשיב 2 ניתן כבר פסק דין וככל שמבקש הוא להביא לפני בית המשפט את עמדתו כראוי שומה עליו להקדים ולעמוד בתנאים הנדרשים לשם ביטול פסק הדין ואז להביא את עמדתו וראיותיו, כך שהגם שמדובר בשלב ראשוני של ההליך בתיק זה אין מדובר, לטעמי, בתנאי מספק לשם התרת צירוף המבקשים לתיק כ"ידידי בית המשפט".
• מהותה של הסוגיה העומדת להכרעה – עמדתי כבר על כך כי בתובענה זו מדובר גם בסוגיה שייתכן כי מערבת גם שיקולים ציבוריים או בעלי השפעה כללית ועקרונית, היא סוגיית הלגיטימיות של ארגון מאבק פרטי בעבריינות.

עם זאת, מדובר בסופו של דבר בתביעה בעילות של לשון הרע, פגיעה בפרטיות והפרת חובה חקוקה, מסוג ההליכים העוסקים דרך כלל בסוגיות שיש להן גם היבטים ציבוריים ועקרוניים שונים, אך לא במידה כזו שקיים הכרח בצירוף "ידיד בית המשפט".

עמדת הצדדים הפורמליים להליך בקשר לבקשת ההצטרפות – ציינתי כבר לעיל כי המשיב 1 מתנגד לבקשה מכל וכל וכי המשיבים 5-4 הותירו את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

לצד מכלול האמור לעיל יש להוסיף ולהעיר כי בקשת המבקשים, כמו גם בקשות ביניים נוספות הכוללות טיעון עובדתי נכבד, הוגשו ללא תמיכה בתצהיר.

גם לאחר שעלתה טענה בענין זה מצד המשיב 2 הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת תצהיר מטעמם ועימו טיוטת תצהיר אולם תצהיר ערוך וחתום כדין לא הוגש לתמיכה בטענות אלה.

את חשיבותו המהותית של תצהיר לתמיכה בטיעון עובדתי בבקשה בהליך אזרחי הבהיר בית המשפט העליון (למשל בע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' שמעון קופר (11.4.2013)), וגם מסיבה זו לכאורה דין הבקשה להדחות.

לאחר בחינת מכלול השיקולים הנזכרים לעיל, על בסיס הלכת קוזלי, לא מצאתי כי יש הצדקה בענייננו לחרוג מן הנורמה הנוהגת בהליכים מסוג זה ולצרף אל ההליך "ידידי בית המשפט".

לפיכך, הבקשה נדחית.

בשלב זה של ההליך ונוכח סימני השאלה הרבים העומדים על הפרק, כעולה גם מבקשות נוספות שהוגשו, אינני עושה צו להוצאות.

 

 

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ח, 22 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.

 

אלי ברנד

PDF

בקשה 9 הצטרפות ידידי בימש לביטול צו סגירת דף פייסבוק פדופילים נדחה

 

בקשה 29: לקבוע שדובצקי בביזיון בימ"ש התקבלה – קנס של 700 ש"ח ליום

 

 

אחרי שהשופט אלי ברנד הוציא פסק דין המעמד צד אחד נגד דוביצקי ובו רשימה של אתרים שהשופט הורה לדוביצקי לסגור ולמחוק אותם, התובעים הגישו בקשה לביזיון בית משפט נגד דוביצקי ועוד אחת, קרן כץ שהיא בכלל צד ג' ולא נתבע בתיק.

השופט קבע שקרו כץ היא לא צד בתיק ולכן הצו שבפסק הדין נגד דוביצקי בכלל לא חל עליה, וזאת למרות שפייסבוק הודיעה לבית המשפט שקרו כץ היא אחת המנהלות הרשומות של הקבוצה בפייסבוק של דוביצקי.

לגבי דוביצקי השופט קבע כי הוא הפר פסק דין והוציא נגדו קנס של 700 ש"ח ליום עד שהאתרים יימחקו פלוס הוצאות 5,000 ש"ח.

הפסיקה להוצאות שווה לתחת כי לדוביצקי אין נכסים בישראל.  אבל הפסיקה של 700 ש"ח ליום היא בעייתית.

קודם כל אסור לפסוק קנסות ועונשים המצטברים עד עולמי עד וקץ הימים.  שופט אחראי היה צריך לקצוב את הקנס לתקרה מסוימת או לתאריך מסוים, ואז להעריך אם הסנקציות שלו אפקטיביות. הרי ככה יכולים הסנקציות להצטבר למיליונים עד שנת 9999.

והדבר השני היותר בעייתי, האתרים הם בחו"ל.  חלקם באירלנד.  חלקם ברוסיה.  מנין לשופט סמכות בינלאומית של אדם שלא גר בישראל, לא אמור להיות כפוף לסמכות שיפוט בישראל, כל הפרסומים בוצעו מחו"ל והם מצויים בשרתים שמחוץ למדינה.  מנין לאלי ברנד סמכות להטיל קנסות בהעדר סמכות בינלאומית??????

ראו מה קבע השופט בפסק הדין בהעדר הגנה נגד דוביצקי:

"לא יפיץ בעתיד את הפרסומים שעשה נגד התובע בימים 26/08/2017 ו- 11/08/2017, באתרי אינטרנט שבכתובות ו/או שמות המתחם: 72.28.214.79,huntpedo.co, evilmen.net megap.biz, pedofilim.ru ו- evilmen.ru ו/או כל אתר ו/או כל מתחם חלופיים ולרבות בכרטיסים ו/או דפים ו/ או חשבונות YouTube, Facebook ו/או בכל אמצעי ו/או אתר ו/או שירות אחר"

"לא יפיץ באמצעות WhatsApp ו/או בכל שירות מסרים חלופי, את הפרסומים שבסעיפים 4(ב) ו-5(א) דלעיל – לרבות קישוריות ו/או הפניות לפרסומים אלה – באמצעות קווי הטלפון 054-4987054 ו-1-305-746-9291 או בקווי טלפון ו/או מספרים חלופיים, בכותבת הדואר האלקטרוני  [email protected]  ו/או בכל כתובת ו/או אמצעי חלופי".

 

להלן ההחלטה:

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 42937-11-17 אביטל נ' ג'ירו-כהן ואח'

 

 

			מספר בקשה:29
לפני	כבוד השופט  אלי ברנד
מבקש		ניב אביטל
נגד
משיבים		1. אבי דוביצקי 2. קרן כץ 3. Facebook Ireland Ltd. – נמחקה 4. Facebook Inc – נמחקה.
ב"כ המבקש: עו"ד גיא צברי ב"כ המשיבה 2: עו"ד יובל חרש
החלטה

לפני בקשת המבקש על פי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה") להטלת סנקציות על המשיבים 2-1 בשל העובדה שלא קיימו את הוראות פסק הדין שניתן נגד המשיב 1 (הוא הנתבע 1 בהליך העיקרי) ביום 20.6.18 בהעדר הגנה, המורה לו, בין היתר –

 

המשיבה 2 אינה צד להליך העיקרי אולם לטענתה היא המנהלת היחידה של דף הפייסבוק הנזכר בפסקה א' המצוטטת מפסק הדין לעיל (להלן: "דף הפייסבוק").

על פי טענת המבקש, בכך שכמנהלת דף הפייסבוק לא פעלה המשיבה 2 לביצוע הוראות פסק הדין האמור סייעה למשיב 1 לרוקן מתוכן את הוראות פסק הדין נגדו, ועל כן ומכח הוראות סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט יש מקום לאכוף עליה את ביצוע פסק הדין בקנס או במאסר.

המשיבה 2 מתנגדת לבקשה מכל וכל בטענה כי פסק הדין לא ניתן נגדה וכי לא היתה צד להליך, אין היא פועלת יחד עם המשיב 1 לסיכול ביצוע פסק הדין ולא קבלה כל פניה, דרישה או התראה על פיהן עליה לבצע את פסק הדין קודם להגשת הבקשה שלפני.

המשיב 1 הגיש תגובה בכתב לבקשה אשר לא נתמכה בתצהיר ואף בחתימתה (סעיף 7) נאמר כי אין בכוונתו להגיע לדיון עקב שלל סיבות אשר לא פורטו ולטענתו (גם היא לא מפורטת) חלקן אינן בשליטתו וכי הוא מותיר לשיקול דעת בית המשפט כיצד לנהוג בשל כך.

ברקע הדברים יש להעיר כי טרם מתן פסק הדין דלעיל עתרה המשיבה 2 עם אחרים להתיר לה להצטרף להליך שלפני במעמד של "ידידי בית המשפט" על מנת להביא לפני בית המשפט ראיות מהותיות לגוף ההליך, בקשה אשר נדחתה על ידי.

עוד יוער כי קודם למתן פסק הדין האמור אך לאחר שניתן בהעדר הגנה ובוטל פסק דין קודם נגד המשיב 1 עתרה המשיבה 2 לבית משפט השלום הראשון לציון נגד המשיבה 3 בבקשה לסעד הצרתי אשר יורה כי הדף מצוי בניהולה וכי רק לה מוקנית האפשרות לסגור אותו או לעשות בו שינויים מהותיים (ה"פ 15602-04-18) ובקשה זו נמחקה בהסכמת הצדדים.

בתגובתה לעתירה האמורה הודיעה המשיבה 3 לבית המשפט בראשון לציון כי המשיבה 2 אינה המנהלת היחידה של דף הפייסבוק האמור וכי המנהל הראשון אשר יצר את הדף והעניק סמכות ניהול למשיבה 2מחזיק באותן סמכויות ניהול ביחס אליו, כאשר מדובר במשיב 1 דכאן, ובסיכומים שהגישה ביחס לבקשה לצירוף ידידי בית המשפט נכתב במפורש כי מי שיזם את הקמת העמוד הוא המשיב 1.

בדיון שהתקיים לפני נחקרו המבקש והמשיבה 2.

 

דיון והכרעה:

א. המסגרת הנורמטיבית

עתירת המבקש מבקשת להסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון (פ"ד לד(4) 232, 239 (24.6.1980) פסקה 7, להלן: "הלכת מוניות לוד") כי –

"סעיף 6 לפקודה מעניק לבית-המשפט כוח לכוף ציות לצו. המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ' 306/50, כי על-פי לשונות, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו – שהרי הצו אינו מכוון כלפיו – אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו. על כן, נקיטת אמצעים כלפי אלמוני היא במסגרת הכוח הניתן לבית-המשפט "to enforce by fine or imprisonment obedience to any order"."

מהחלטה זו מבקש המבקש לגזור גזירה שווה לענייננו ולטעון כי המשיבה 2, כמי שמנהלת בעצמה את דף הפייסבוק ופועלת בצוותא עם המשיב 1 – כעולה לטענתו מבקשתה להצטרף להליך זה כידידת בית המשפט, מבקשתה לסעד הצהרתי ומחקירתה – גורמת לאי קיום פסק הדין ועל כן ניתן להפעיל נגדה את הסנקציות הקבועות בפקודה.

ביחס להלכת מוניות לוד מצינו כבר בפסיקה ניתוח מפורט של המגבלות על הטלת הסנקציות שבפקודת בזיון בית המשפט על מי שלא עליו הוטל הצו שהופר, וכך נאמר בעפ"א (מחוזי חיפה) 101/02 אורי גליקמן נ' דגנית השקעות ומקרקעין בע"מ ((10.9.2002) פסקאות 14-12, ההדגשות שלי זולת במקום בו נאמר אחרת במפורש) –

"12. … לשון סעיף 6 לפקודה, מאפשרת גם אכיפת צו מסוג "עשה" …

ייתכנו מקרים, בהם נאכוף על צד זר, גם צו מסוג "עשה". כך לדוגמה, מקום בו חייב בית המשפט חברה נתבעת בתביעת לשון הרע, לפרסם התנצלות או להמציא מסמכים. במקרה כזה, ניתן להטיל על מנהל החברה, כאורגן, צו לפי פקודת בזיון בית משפט, אם הנתבעת מפרה את ההחלטה השיפוטית ואינה מפרסמת את ההתנצלות, או אינה מוסרת את המסמכים.

13. עם זאת, יש לשמור על הגבול הדק בין הטלת סנקציה על אורגן של החברה – או כל צד זר להליך – כדי שלא יסכל בהתנהגותו את ביצוע ההחלטה השיפוטית המופנית כלפי החברה, לבין הטלת אחריות אישית על האורגן, במקומה של החברה, מקום בו ההחלטה אינה מופנית כלפי האורגן.

… קו התיחום הוא בין מעשה או מחדל של האורגן – או הצד הזר להליך – שיש בו כדי לסכל באופן ישיר את ביצוע ההחלטה השיפוטית.

…

אולם, אין לחייב את הצד הזר לבצע בעצמו את החיוב נשוא ההחלטה השיפוטית, במקום הצד כנגדו ניתנה ההחלטה השיפוטית, שאם כך נעשה, נמצאנו מטילים על צד זר, חיוב בהליך שהוא לא היה צד לו.

לדוגמא: ראובן, הגיש תביעה בגין ליקויי בנייה … בית המשפט הורה בפסק הדין כי על שיכון בע"מ לתקן ליקויים בדירות, אלא שזו אינה מקיימת את פסק הדין וראובן עותר לבית המשפט בבקשה להטלת סנקציות מכוח פקודת בזיון בית משפט. קשה להלום, כי בית המשפט יפסוק, במסגרת הליך של בזיון, כי על מנהליה של שיכון בע"מ לשאת בעלות התיקון, אם זו לא תבצע את פסק הדין. …

14. …

מדובר בצו עשה – שהוא כשלעצמו חריג במסגרת הליך של בזיון – החורג מהחיוב הישיר בפסק הדין …  לא לכך נתכוונה הלכת מוניות לוד, ויש להיזהר ביישומה, שלא לטשטש ההבחנה בין מי שהיה צד להליך לבין צד זר להליך. כך עולה מדברי השופט ברק (שם, עמ' 239):

"נקיטת אמצעים כלפי אלמוני [הזר להליך – י.ע.] נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו – שהרי הצו אינו מכוון כלפיו – אלא כדי להביא את פלוני [הצד להליך כנגדו ניתן הצו – י.ע.] לידי קיום הצו" (ההדגשה שלי – י.ע.)"

גם בית המשפט העליון הבהיר את הדברים וברע"א 9191/05 גיורא מלר נ' יעל כהן (6.1.2020) קבע כדלקמן (ההדגשה שלי) –

"כדין נהג בית המשפט המחוזי במוצאו כי אין מקום, בגדר הליך לביזיון בית משפט שהתנהל לפניו, לחייב את מלר באופן אישי לבצע את צווי העשה שהופנו כנגד הקבלן בלבד. צווי העשה לא הופנו כנגד מלר באופן אישי. לפיכך, אי-ביצועם של אותם צווים, עשוי, לכל היותר, להוביל לנקיטת הליכי ביזיון בית משפט כלפי מי שהיה חייב בביצועם, הוא הקבלן. ככלל, אין לנקוט הליכי בזיון בית משפט כלפי אדם או גוף שמלכתחילה אינו מחוייב על פי הצו, נשוא בקשת הבזיון."

במקרה אחר הבהיר בית המשפט העליון (רע"א 4036/14 חסן מסעודין נ' אלכסנדר קושניר – מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב (29.12.2014) פסקה 23, ההדגשה שלי) –

"לא מצאתי ממש בטענות המבקש לעניין האפשרות לנקוט בהליכי בזיון נגד "זרים" להליך, אפשרות חריגה כשלעצמה"

עיון בהלכת מוניות לוד מלמד כי גם מגופה ניתן ללמוד כי מדובר במקרה ייחודי אשר אינו יכול לשמש בנין אב כללי בנושא זה, אלא למקרים הספציפיים ההולמים את נסיבותיו.

בהלכת לוד דובר בצו מניעה אשר אסר במפורש על חברת מוניות לוד לרבות חבריה, נהגיה השכירים וכל הפועלים בשמה ומכוחה להסיע נוסעים מנתב"ג, כאשר בית המשפט איפשר הטלת סנקציה על פי הפקודה על נהג שהסיע נוסעים בניגוד לצו וקבע כי הצו חל גם על נהגי החברה וכן כי הדרך היחידה בה יכולה היתה חברת המוניות להפר את הצו היתה באמצעות נהג מטעמה, אשר על כן נקבע כי היה מקום להטלת הסנקציה על פי הפקודה גם עליו.

גם בלשון הלכת מוניות לוד מצינו לגבי אותו נהג (שם, ההדגשה שלי) –

"שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו – שהרי הצו אינו מכוון כלפיו – אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו."

עתה באה העת לבחון את משמעות האמור ביחס למשיבים 2-1 דכאן, ואפתח דווקא במשיבה 2.

 

ב. האם יש מקום להטיל סנקציות מכח הפקודה על המשיבה 2

בענייננו, גם אם אקבל את טענת המבקש כי המשיבה 2 מנהלת את הדף בצוותא עם המשיב 1, ואינני סבור כי הדבר הוכח, עדיין אין בכך כדי לקבוע כי מחדליה הם המביאים להפרת הצו שכן לכאורה יכול המשיב 1 בעצמו – כמי שלטענת המבקש העניק למשיבה 2 את זכויות הניהול בדף, אך שמר אותן גם לעצמו – לקיים את צו בית המשפט והמנעותו מעשות כן אינה נובעת או נגרמת על ידי פעילות המשיבה 2 בדף הפייסבוק.

גם לאחר חקירת המשיבה 2 בדיון לא מצאתי שהמבקש הוכיח כי המשיבה 2 היא עושת דברו של המשיב 1 ומי פועלת כ"זרועו הארוכה" בניהול דף הפייסבוק.

רישום שמו של המשיב 1, מספר הטלפון הנייד וכתובת הדוא"ל שלו בפרסומים בדף הפייסבוק שבמוצגים מב/1 – מב/3 אינו מלמד בהכרח על היותו מנהל משותף של הדף עם המשיבה 2, כפי שהסבירה זו בחקירתה וטענותיה לא נסתרו, וקל וחומר שלא על היותו מי שמפעיל אותה בניהול הדף ופועל באמצעותה.

בהקשר זה אזכיר כי מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהעדר הגנה, מבלי שהתבררו לאשורן הטענות השונות ומבלי שמדובר בהכרעה מנומקת לגביהן, ועל כן הרחבת תוצאות פסק הדין על מי שלא היה צד אליו היא מהלך קשה שבעתיים אשר יש לנקוט בו בזהירות ובמשורה.

זאת ועוד, לא הוצגה כל ראיה כי כל הדף עוסק במבקש ומן המוצגים עולה דווקא תמונה הפוכה, של טיפול בשלל מי שחשודים בפדופיליה.

lawdata – דטהחוקהצדק, איפוא, עם המשיבה 2 בכך שצו עשה המורה על סגירה מוחלטת של דף פייסבוק, ולא מחיקת פרסומים ספציפיים מתוכו, הוא מהלך מרחיק לכת שבצידו פגיעה לא מבוטלת בחופש הביטוי, כאשר דף הפייסבוק עוסק לכאורה בנושא שלו חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה – זיהוי פדופילים ומניעת פגיעתם הרעה – וייתכן כי גם שיקול זה ראוי שיכלל בשיקולי המדיניות הראויה ויוביל לכך שינקט ריסון יתר בהטלת הסנקציות שבפקודה, במיוחד על מי שלא היתה צד להליך במסגרתו ניתן פסק הדין.

יש להעיר כי ענין ציבורי שכזה בתוכן הפרסומים בדף הפייסבוק הוא חלק מיסודות הגנת האמת בפרסום בדיני לשון הרע שביסוד תובענה זו, וגם שיקול זה ראוי להביא בחשבון.

הוסיף בית המשפט העליון בהלכת מוניות לוד וקבע (פסקה 10 רישא) –

"גישתנו העקרונית, כי אף "זר" לצו המניעה עשוי במקרים מתאימים להתחייב באחריות על-פי סעיף 6 לפקודה, מעוררת את השאלה מיהו אותו "זר". נראה לי כי בענין זה אין זה אפשרי ואף אין זה רצוי, לקבוע מבחנים נוקשים. רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המרית צו בית-המשפט בעתיד."

אמירה זו של בית המשפט העליון כמו גם רשימת הדוגמאות ל"זרים" אשר ראוי להטיל עליהם סנקציות לפי פקודת הבזיון, המובאות בפסק הדין מיד לאחר הציטוט דלעיל, מלמדות כי מדובר במי שהוא הגורם הישיר בפועל להפרת הצו, מה שאין כן בענייננו.

כל העת יש לזכור כי הכלל של מתן יומו של אדם בבית המשפט הוא כלל בעל ערך מעין חוקתי בשיטת המשפט הישראלית ובהטלת סנקציות כאמור על מי שלא היה צד להליך במסגרתו ניתן פסק הדין שלא קויים יש משום פגיעה בזכות הטיעון שלו כנגד עצם מתן פסק הדין, אם פסק הדין אמור להיות מקויים גם על ידו, ושוב מדובר בסיבה לפרשנות מצמצמת של המקרים בהם יוטלו הסנקציות על "זר" להליך במסגרתו ניתן פסק הדין.

עוד יש להזכיר כי בנידון דידן התנגד המבקש התנגדות נחרצת לאפשר למשיבה להצטרף להליך, הגם שדובר על מעמד של ידידת בית המשפט, ובכך השפיע באופן אקטיבי על מניעת מעורבותה בהליך ועימה מניעת אפשרותה לטעון כנגד הצו גופו, והרי לנו שיקול נוסף שלא למהר ולהטיל על המשיבה 2 את הסנקציות כמבוקש.

 

 

בהמשך הלכת מוניות לוד (פסקה 11, ההדגשות שלי) נקבע –

"מחד גיסא, זר שאינו יודע על קיומו של הצו השיפוטי, אין להביאו לדין בגין ביזיון על הפרתו. ידיעה קונסטרוקטיבית אינה מספקת. מאידך גיסא, אין כל סיבה שלא להטיל אחריות על זר למרות שהצו לא נמסר לו. אכן, הגישה הראויה היא, כי המצב הנפשי הנדרש מהזר – כמו המצב הנפשי הנדרש ממי שהצו עצמו חל עליו – הוא מודעות בפועל על דבר קיום הצו השיפוטי, תוכנו, והפרתו."

בקשר לקביעה זו יוזכר כי המשיבה 2 טענה במפורש כי לא הומצא לה פסק הדין ואף לא נשלחו אליה פניה, דרישה או התראה כי עליה לקיימו טרם הבקשה והמבקש לא הוכיח אחרת, ועל כן דומה כי אין היא עומדת גם בקריטריון זה להטלת סנקציות כנגד "זר" להליך.

על כל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה שבהחלטתי מיום 19.6.18, עובר למתן פסק הדין והחתימה על הפסיקתה הנובעת ממנו, הוריתי לב"כ המבקש במפורש לנסח את הפסיקתה כך שתהא מופנית כנגד המשיב 1 "בלבד", להסיר ממנה הוראות כלליות שאינן מופנות כלפיו ישירות (כגון – דף הפייסבוק יסגר, הפרסומים נגד התובע יוסרו וכד') ולהמירן בהוראות המוטלות במפורש על המשיב 1 בלבד ואף להסיר מן הפסיקתה הוראה המוטלת על המשיב גם באמצעות אחרים.

פסק הדין נוסח, איפוא, באופן מפורש ומובהק כך שביקש למנוע טענה כי מאן דהוא זולת המשיב 1 עצמו חב מכוחו בחיוב כלשהו ודומני כי עמידה על הבקשה ביחס למשיבה 2 יש בה גם משום נסיון לא ראוי לעקוף את ההחלטה שקדמה למתן פסק הדין.

הפועל היוצא ממכלול האמור לעיל הוא כי אני דוחה את הבקשה כלפי המשיבה 2.

 

ג. האם יש להטיל סנקציות מכח הפקודה על המשיב 1

אשר למשיב 1, כאן שונים פני הדברים תכלית השוני.

מדובר במי שכלפיו ניתן פסק הדין אך לא קיימו, אשר הגיש תגובה לבקשה – שלא נתמכה בתצהיר בניגוד להוראות תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי (ולענין חשיבותו המהותית של תצהיר לתמיכה בעובדות ראו ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' שמעון קופר (11.4.2013)) – ובסעיף 7 שלה ציין במפורש כי הוא מודע לדיון אך לא יתייצב אליו, כפי שאכן קרה בפועל, ואף לא עתר לאפשר לו להשתתף בדיון בדרך חלופית דוגמת היוועדות חזותית – אמצעי שכבר איפשרתי לו לעשות בו שימוש בתובענה זו לצורך מתן עדות.

לפיכך, סבור אני כי יש מקום לקבל את הבקשה ביחס אל המשיב 1, בהעדר התייצבות ובהעדר הגנה של ממש.

דא עקא, המבקש עתר להטלת עונש של מאסר על המשיב 1 לצורך אכיפת ביצוע פסק הדין נגדו.

בע"פ 2595/13 רחל סופר נ' ארז איתן, עו"ד (29.9.2014) קבע בית המשפט העליון כי במקרה של אי התייצבות "ממרה" לדיון בבקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט דרך המלך היא הבאתו באמצעות צו הבאה, כהוראת סעיף 6(2) לפקודה, ולא קבלתה במעמד צד אחד.

ברם בענייננו מדובר במהלך בעייתי עת עסקינן במי שלגביו טען המבקש, ואף אישר זאת בכתב בעצמו, שמתגורר בחו"ל ונמנע באופן קבוע מהגעה ארצה, לרבות בכל הקשור להליכים משפטיים המתנהלים נגדו ואף להליך ספציפי זה.

עוד קבע בית המשפט העליון בע"פ 2595/13 האמור (פסקה 24 לפסק הדין) כי –

"הלכה היא, כי תכלית הסנקציות הקבועות בפקודת הביזיון היא אכיפתית ולא עונשית. במילים אחרות, צו שניתן בבקשה לפי הפקודה, מטרתו להביא לציות להחלטה שיפוטית שלא קוימה, ולא להעניש את המפר … על כן, במקרה בו האדם שכלפיו מופנית ההחלטה השיפוטית אינו יכול לקיימה, אין מקום, ככלל, להפעיל את פקודת הביזיון ... זאת ועוד, הפקודה מאפשרת הטלת קנס או מאסר, או שילוב של אלה. בפסיקה נקבע כי על בית המשפט לנקוט סנקציה מידתית, לבל תהפוך הסנקציה לעונשית במהותה …"

לאור האמור ותוך איזון בין המגמה האמורה של הסנקציות הקבועות בפקודה, העובדה שהמשיב 1 לא התייצב אך גם לא הוצא נגדו צו הבאה, ועוצמת הסנקציה ומידת פגיעתה, הדעת נותנת כי לא זה המקרה בו יש מקום להטיל עליו – ודאי שלא בשלב זה – סנקציה של מאסר אלא יש להסתפק בהטלת קנס.

אשר לגובה הקנס, עוד בע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן (פ"ד לג(3) 101, 107 (23.5.1979) בפסקה 2 לחוות דעת השופט (כתוארו אז) אהרון ברק נאמר –

"חברי הנכבד השופט אשר, קבע כי יוטל על המשיב הממרה קנס בסך של 500 ל"י לכל יום של המריית הצו בעתיד. לכך אני מסכים, שכן כפייה זו עולה בקנה אחד עם המטרות העומדות ביסודו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. הטלת קנס "בפועל" עשויה להכביד על הממרה, אך היא עשויה לעתים להחטיא את המטרה, שכן אין בה התמריץ המספיק להימנע מלהמרות הצו בעתיד. בנסיבות אלה, הטלת קנס ההולך וגדל בסכומו על ידי הצטברותו, הוא לעתים אמצעי כפייה יעיל (ראה ע"א 88/71).

שיטה זו של קנסות "עתיים" נהוגה בישראל במסגרת בתי הדין לעבודה, שםהצטבר ניסיון רב בענין זה, ומן הראוי שנלמד מניסיון זה … קביעת סכום הקנס צריכה להיעשות על רקע מטרותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. כאמור, המטרה אינה ענישה אלא כפייה. סכום נמוך מדי לא יגשים את מטרת הכפייה. סכום גבוה מדי יהיה בו יסוד עונשי, והוא עשוי אף להחטיא את מטרת הכפייה. כפי שנאמר בפסק דינו הנזכר של בית הדין הארצי לעבודה:

 "הקנס צריך שיהא משמעותי מבחינת כוח הכפיה אשר בו. כשם שקנס בסכום קטן לא ישיג את מטרתו, כך לא ישיג את מרטתו קנס בסכום שמעבר ליכולתו של העומד לשלמו; הן הקנס הקטן והן הקנס הגדול – חדלים להיות "משמעותיים" – בעוברם את הגבול הראוי: הקטן – כי לא ירגיש בו החייב בתשלומו, והגדול – כי הוא מעבר ליכולתו של העובד, אם בדעתו להמשיך לעבוד, לתרום את חלקו לפעולות המפעל, ולהתקיים משכר עבודתו". (ע' 416).

 סכום הקנס צריך איפוא להיות קשור, במקרים מסוג המקרים שלפנינו, בהם ההמריה קשורה בשיקולים כלכליים- עסקיים, למידת ההנאה הכלכלית שעשוי הממרה להפיק מהמרת הצו בעתיד, באופן שהמריה זו תיהפך לבלתי כדאית מבחינתו, ובכך תביא אותו לכדי קיום הצו."

במסגרת ההליכים בתיק העיקרי טען כבר המבקש עצמו כי המשיב 1 פושט רגל וענין זה ראוי להביא בחשבון לצורך קביעת סכום הקנס.

 

סיכום

לאור מכלול האמור אני מטיל על המשיב 1 קנס יומי מצטבר בסך של 700 ₪ לכל יום בו לא יקיים את הוראת פסק הדין מיום 20.6.18 לסגור את דף הפייסבוק, המצוטטת בפתח בקשה זו.

למען הסר ספק מובהר כי סנקציה זו אינה חלה בכל הקשור לרכיבים הנוספים שבפסק הדין.

הבקשה ביחס למשיבה 2 נדחית.

בנסיבות הענין ישא המשיב 1 בהוצאות המבקש בגין הבקשה ביחס אליו בסך 5,000 ₪.

מנגד, ובשים לב למידת מעורבותה של המשיבה בהליך הנוכחי גם קודם למתן פסק הדין ולכך שיש לה בכל זאת זיקה מסויימת אל המשיב 1 ואל אי ביצוע פסק הדין, ישא המבקש בהוצאות מופחתות בגין הבקשה לטובת המשיבה 2 בסך 2,000 ₪.

 

ב"כ המבקש ידאג להמציא עותק החלטה זו לידי המשיב 1 בדרך שנקבעה לצורך המצאה לידיו בהחלטה קודמת בהליך זה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד תוך 45 יום.

ניתנה היום, י"א טבת תשע"ט, 19 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

 

אלי ברנד

PDF

 

בקשה 47  עוד בקשה מטושפת לביזיון

מכיון שהבקשה הקודמת התייחסה לפייסבוק, גיא צברי ואסף דוק הגישו עוד בקשת ביזיון והפעם הם מתלוננים על הפצה של פרסומים על הפדופילים בכל מיני ערוצים שונים, טלגרם, מסנג'ר ואתרים חדשים עם דומיינים שהמילה "דוק" מופיעה בהם ולטענתם הכוונה היא לאסף דוק.

הבעיה שוב היא שהשופט אלי ברנד כותב שבקשות לביזיון נועדו לכפות ציות, אבל בפועל אין למה לציית כי הנתבע אבי דוביצקי חי בחו"ל והוא שם זין על התובעים.

לראייה הקנס של 700 ש"ח ליום לא הרתיע אותו, ונפתחו שלל ערוצים חדשים המפנים למה שהתובעים רוצים להסתיר.

עוד פעם אנו רואים שאלי ברנד מתעלם לחלוטין מהשאלה מה האפקטיביות של הוצאת צווים שנועדו לכפות על מי שגר בחו"ל, וזה לא מזיז לו בכלל.

התובעים דרשו להוציא נגד דוביצקי צו מאסר.  אלי ברנד לא התייחס אפילו לשאלה איך אוכפים צו מאסר על מי שלא גר בישראל.  הוא התחמק מזה בטענה סתמית שזו סנקציה חמורה מידי, במקום זאת הרחיב את ה 700 ש"ח לא רק לפייסבוק אלא לכל אתר אחרי המפנה לפייסבוק והטיל עוד 6,000 ש"ח הוצאות ושכר טרחה.

מה שמעניין בדבריו של אלי ברנד מופיע בסע' 49-53 להחלטה.  עכשיו מדובר בשאלה אם כששופט מוציא צו איסור פרסום, כל מה שקשור לתובע הופך אסור בפרסום, או רק מה שהשופט הוציא עליו איסור פרסום???

הרי זה תיק שמתנהל בדלתיים פתוחות, אז מה אוסר מדוביצקי לפרסם פרוטוקולים מדלתיים פתוחות????

הנה התשובה של אלי ברנד:

"יתר על כן, לאור הסייגים והפרשנות המצמצמת הנדרשת כפי שהבאתי מתוך הפסיקה בפתח הדיון, אינני משוכנע כי פרסום סרטון מעצרו של המבקש מהווה הפרה של פסק הדין ולעומת זאת ברי כי פרסום פרוטוקול דיון מן ההליך הנוכחי – שאינו מתנהל בדלתיים סגורות או תחת איסור פרסום כלשהו וכאשר מדובר בדיון שהתקיים הרבה לאחר מתן הצו – אינו מהווה הפרה שכזו.

אמנם סרטון זה הוא חלק מן הפרסום האסור אולם לא כל פרט מתוך תרכובת שלמה זהה לתרכובת בכללותה ולא בהכרח חלים עליו אותם כללים החלים על התרכובת בשלמותה.

יש לזכור כי מדובר בתיעוד אירועים שאין חולק כי התרחשו, הסרטון כשלעצמו אינו כולל את כל שפורסם בפרסומים שאת הפצתם אסרו הצווים ואין בו אמירה כלשהי ביחס להיות המבקש פדופיל או מהם המעשים המיוחסים לו, בשונה מן הפרסומים האסורים הכוללים מידע נוסף ואף אמירות של המשיב שיש בהן כדי לפגוע במבקש.

דברים אלה האחרונים יפים גם לגבי הנטען ביחס לערוץ הטלגרם, שכן גם אם הייתי מקבל את הטענה שברמה הראייתית הנדרשת הוכח כי מדובר בערוץ בשליטת או בניהול המשיב – ואינני משוכנע כי זה המצב – הרי שלא הוצג פרסום אסור על פי הצו בערוץ זה ולעניין הנטען ביחס לפרסום הסרטון יפים הדברים שנאמרו לעיל".

 

 

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 42937-11-17 אביטל נ' ג'ירו-כהן

 

 

			מספר בקשה:47
לפני	כבוד השופט אלי ברנד
מבקש		ניב אביטל
נגד
משיב		אבי רועי דוביצקי
ב"כ המבקש: עוה"ד גיא צברי ואסף דוק
החלטה

עיקרי המחלוקת

1. לפני בקשה להטלת סנקציות על המשיב (נתבע 1 בהליך העיקרי), על פי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה") בטענה שהפר את הוראות פסק הדין שניתן נגדו ביום 20.6.18 בהעדר הגנה.
2. הבקשה מתייחסת לסעיפים 5(א) ו-5(ג) לפסק הדין מיום 20.6.18, אשר סעיף 5(א) בו מורה כי המשיב –

"לא יפיץ בעתיד את הפרסומים שעשה נגד התובע בימים 26/08/2017 ו- 11/08/2017, באתרי אינטרנט שבכתובות ו/או שמות המתחם: 72.28.214.79,huntpedo.co, evilmen.net megap.biz, pedofilim.ru ו- evilmen.ru ו/או כל אתר ו/או כל מתחם חלופיים ולרבות בכרטיסים ו/או דפים ו/ או חשבונות YouTube, Facebook ו/או בכל אמצעי ו/או אתר ו/או שירות אחר"

סעיף 5(ג) בפסק הדין מורה כי המשיב –

"לא יפיץ באמצעות WhatsApp ו/או בכל שירות מסרים חלופי, את הפרסומים שבסעיפים 4(ב) ו-5(א) דלעיל – לרבות קישוריות ו/או הפניות לפרסומים אלה – באמצעות קווי הטלפון 054-4987054 ו-1-305-746-9291 או בקווי טלפון ו/או מספרים חלופיים, בכותבת הדואר האלקטרוני  [email protected]  ו/או בכל כתובת ו/או אמצעי חלופי".

3. בבקשה נטען כי המשיב מציג את הפרסום מיום 11.8.17, אותו נאסר עליו להציג, באתר מרשתת בשם "נתפסו על חם" המופעל על ידו משם המתחם (=domain) com בכתובת URL: https://DokCaught.com/?p=5662.
4. כן נטען כי את הפרסום מיום 26.8.17, אותו נאסר עליו לפרסם, מפרסם המשיב ב"עותק" נוסף של האתר "נתפסו על חם" תחת שם המתחם com בכתובת URL: /ניב-אביטל-נתניה-המעצרhttps://www.CaughtDok.org/uncategorized/.
5. לבקשה צורפו צילומי מסך מיום 23.9.19, לאחר מתן פסק הדין, המתעדים את הפרסומים האמורים כשבתחתית כל תדפיס מופיעה כתובת ה-URL בה – כך נטען – הוא מופיע (נספחים 4-3 לבקשה).
6. המבקש עתר לכך שבית המשפט יפעיל את סמכותו בהתאם להוראות סעיפים 6 ו-7 לפקודה מאחר שלטענתו בפרסומים אלה מפר המשיב את הוראות פסק הדין.
7. המבקש הוסיף וטען כי המשיב הופיע בשידור וידיאו חי בדף פייסבוק (Facebook) בשם "הקמת מרשם פדופילים בישראל" ונקב בשמו הפרטי תוך טענה שהוא פדופיל.
8. עוד טען המבקש כי באמצעות אותו דף פייסבוק הפנה המשיב אנשים המתגוררים בנתניה לפנות אליו בהודעה פרטית במידה שהם מעוניינים לראות משהו "בלעדי" ולאחר שהוא עצמו פעל כך, ופנה אל המשיב ביום 22.9.19 בהודעה פרטית ממספר שהמשיב לא מכיר כשלו, שלח לו הלה את סרטון מעצרו ואת פרוטוקול הדיון מיום 12.9.19 (ישיבת ההוכחות במהלכה נחקרו כלל בעלי הדין זולת הנתבעת 2) כראיה להוכחת הטענה שהוא "פדופיל".
9. לטענת המבקש גם פעולות אלה מהוות הפרה של הצווים שבפסק הדין.
10. המבקש טען גם כי המשיב משתמש בשירות המסרים המידיים מסנג'ר (Messenger) ובערוץ של יישומון טלגרם (Telegram) ובאמצעותם שולח קישורים המפנים אל פרסומי סרטון מעצרו ואל דף הפייסבוק שלו תוך ציון שמו וטענה שהוא פדופיל, ולטענתו גם פעולות אלה מהוות הפרה של הצווים שבפסק הדין.
11. המשיב הכחיש את המיוחס לו, טען כי לא הפר את הוראות פסק הדין וכי למעשה המבקש וב"כ וכן מתחזים נוספים מקימים בשמו אתרים שכביכול מפרים את פסק הדין במטרה לייחס את ההפרות אליו, זאת – לטענתו – כהמשך למהלכים שונים שהם נוקטים בישראל ובארה"ב, מקום מושבו, במטרה לנהל נגדו הליכים משפטיים חסרי בסיס ותוך ביצוע עבירות שונות של התחזות, שיבוש ראיות, הדחת עדים ועוד.
12. לטענת המשיב חיפוש במנוע החיפוש google מפנה למאמרים שנכתבו על ידי באי כוח המבקש המציגים את שם האתר, תכניו וקישור לפרסומים שכנגדם הוצא צו המניעה הקבוע, כך שהם אלה האחראים על הקמת האתרים והפרת צווי בית המשפט ולא הוא.
13. עוד טען המשיב שלא הוכח כי הוא האחראי לפרסומים ולא הוכח מועד פרסומם, כאשר ניהול ועריכת דף הפייסבוק אליו הפנה המבקש מבוצעים ע"י מספר אנשים ולא רק על ידו, כך שלא הוכח הנטען כלפיו.
14. המשיב טען גם כי ההליך המשפטי הנוכחי אינו חסוי ואינו מתנהל בדלתיים סגורות כך שאין מניעה מפרסום הפרוטוקולים שלו והתייחסות אליו ובכך אין הפרה של הוראות פסק הדין.

 

דיון והכרעה

15. אעיר כבר עתה כי אגב הדיון, הטעון והאמוציונאלי, שנוהל הועלו טענות שונות באשר לנושאים בלתי רלוונטיים למחלוקת הנוגעים לעניינים אישיים של המשיב ושל ב"כ המבקש שאינם נוגעים במישרין לנושא הטעון הכרעה ואינם דרושים לשם ההכרעה – הגם שהצדדים ניסו לקשרם בדרכים מלאכותיות לכאן – וכבר עתה אבהיר כי אינני מתכוון לעסוק בהם.
16. יש לזכור כי בהליך על פי פקודת בזיון בית המשפט אין צורך להוכיח מחשבה פלילית של כוונת הפרה או יסוד נפשי דומה ודי בכך שמי שנטען כלפיו כי הפר את הצו ביצע את המיוחס לו וכי הוא מודע למחדליו ולהפרת הצו (ראו ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' הניה שמעוני (פ"ד נא(1) 661, (23.6.1997) (להלן: פס"ד מובי"), פסקאות 9-8 לחוות דעת כב' השופט חשין)
17. המבקש עתר לכך שבית המשפט יפעיל את סמכותו לפי סעיפים 7-6 לפקודה הקובעים –

"6. (1) בית המשפט העליון … ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.

 …

7. מי שהאשימוהו בהמראה ואי אפשר למצוא אותו בתוך תחומי שיפוטו של כל בית משפט בישראל, רשאי בית המשפט ליתן צו המטיל קנס או מאסר ככל אשר ימצא לצודק, או לצוות שינתן כתב ירידה לנכסיו, ואותו כתב ירידה לנכסים ישעבד את נכסי המקרקעים שלו באותו אופן ובאותו שיעור מכל הבחינות כדין צו ירידה לנכסים במשפט אזרחי…"
8. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע לעניין הטלת סנקציות על פי פקודת בזיון בית המשפט (כאן מתוך רע"א 1068/12 דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר-סנפיר תוכנה וייעוץ (21.6.2012) פסקה 5. ההדגשות בכל הציטוטים שלי, אלא אם יאמר אחרת) –

"סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט מורה … בבסיסו של הסעיף, מתן משמעות אופרטיבית ליכולת אכיפתם של צווים והחלטות שיפוטיות, אשר לא ניתן להגשימם במסגרת שבילי האכיפה הרגילים – למשל, הוצאה לפועל בהליך האזרחי או צו מאסר בהליך הפלילי. כבר נפסק שבהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, קיימים יסודות המצויים ב"איזור דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" … ויודגש, המטרה הראשונית הניצבת בבסיסו של הליך הביזיון הינה אכיפת ההחלטה השיפוטית שניתנה במבט צופה עתיד … כידוע, במסגרת הליכי הביזיון ניתן לכוף בעל דין בקנס או במאסר. ועדיין, צעידה בתוואי הסנקציות המצויות בהליך הבזיון, תעשה על פי רוב כצעד אחרון. מצאנו בפסיקת בית משפט זה כי על צו שיפוטי שאכיפתו מתבקשת במסגרת הליך הבזיון, להיות ברור, בלתי משתמע לשתי פנים, ונטוע היטב בקרקע משפטית או עובדתית. ככל שצו שיפוטי אינו עומד ברף זה, אין מקום להניע את גלגלי הליך הבזיון."

19. גם בע"פ 2595/13 רחל סופר נ' ארז איתן, עו"ד (29.9.2014) קבע בית המשפט העליון ביחס לתכלית הסנקציות על פי הפקודה גם את הדברים הבאים (פסקה 24) –

"הלכה היא, כי תכלית הסנקציות הקבועות בפקודת הביזיון היא אכיפתית ולא עונשית. במילים אחרות, צו שניתן בבקשה לפי הפקודה, מטרתו להביא לציות להחלטה שיפוטית שלא קוימה, ולא להעניש את המפר … זאת ועוד, הפקודה מאפשרת הטלת קנס או מאסר, או שילוב של אלה. בפסיקה נקבע כי על בית המשפט לנקוט סנקציה מידתית, לבל תהפוך הסנקציה לעונשית במהותה …"

20. בשולי דברים אלה אזכיר את שכתבתי כבר בהחלטתי מיום 19.12.18 בבקשה לסעד דומה, כי הצווים שניתנו במסגרת פסק הדין מרחיקי לכת וגורמים פגיעה לא מבוטלת בחופש הביטוי, כאשר הנושא העקרוני בו הם עוסקים פרסומי המשיב הוא נושא בעל חשיבות ציבורית – זיהוי פדופילים ומניעת פגיעתם, כמובן מבלי להביע בשלב זה עמדה באשר לשאלה האם כל פרסום ספציפי, לרבות לגבי המבקש, כולל מידע מדוייק ועונה על עקרון זה.
21. בנסיבות אלה ראוי לנקוט משנה זהירות טרם הטלת סנקציות באופן העלול להחמיר את הפגיעה בחופש מעבר למידה שנקבעה בפסק הדין.
22. בה בעת יש לזכור כי המשיב נמנע מלהתגונן מפני תביעת המבקש וגם לאחר שפסק דין אחד שניתן נגדו בהעדר הגנה בוטל והוענקה לו הזדמנות נוספת להתגונן מפניה לא עשה זאת ובחלוף זמן ניתן פסק דין נוסף נגדו בהעדר הגנה שאותו כלל לא ביקש לבטל, וברי כי בנסיבות אלה אין לו להלין אלא על עצמו על הפגיעה של פסק הדין בחופש הביטוי שלו, אך ברי כי אין הדבר מוביל לכך שיש הצדקה לפגיעה נוספת.
23. בנוסף על האמור, כך קבע בית המשפט העליון באשר לרמת ההוכחה הנדרשת (פס"ד מובי, פסקה 9 לחוות דעת כב' השופטת שטרסברג-כהן שאומצה פה אחד) –

"יש לזכור כי מדובר בהליך בעל אוריינטציה פלילית … ואף שרמת ההוכחה הנדרשת לצורך חיוב לפי פקודת בזיון בית המשפט טרם נתבררה בבית-משפט זה, מקובל לחשוב כי היא גבוהה מזו הנדרשת בהליך האזרחי … סביר הוא כי לצורך חיוב לפי הפקודה תידרש רמת הוכחה גבוהה מזו הנדרשת לשם הוצאת צו-מניעה"

24. עתה אל הנידון דידן. נספחים 4-3 לבקשה מצביעים לכאורה על הפרות של הצו, שכן יש הם כוללים את הפרסומים שנאסרו בפסק הדין (אשר צורפו אף הם כנספחים 2-1 לבקשה) ואשר פורסמו במקור על ידי המשיב.
25. אמנם שמו של המשיב אינו מופיע במפורש כמפרסם באתרים אלה, כאשר במתחם com מופיע תחת שמו של העומד מאחורי פרסום הדברים הכינוי Baby Hunter ובמתחם CaugthDok.org הכינוי ADMIN, האחרון מצביע בדרך כלל על אחד ממנהלי האתר, אך נהיר כי מדובר בכינויים ויש להבין האם הוכח מי עומד מאחוריהם.
26. המשיב טען כי ב"כ המבקש הם האחראים להפעלת מתחמים אלה ולא הוא, באופן שהם גורמים למראית עין של הפרת הצו על ידו וכי לא הוצגה כתובת ה-URL של הפרסומים.
27. אולם כתובת ה-URL של המתחמים בהם פורסמו פרסומים אלה מופיעה לכאורה בתחתית תדפיסי הפרסום המהווים נספחי הבקשה, המשיב לא הראה כי מדובר בתדפיסים מזוייפים או שנערכו בהם שינוים כך שאין משמעות לטענה זו של המשיב ביחס לפרסומים אלה.
28. כאשר נשאל המשיב בחקירתו הנגדית האם מדובר בפרסומים שלו השיב, בין היתר, כך (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 20-14):

ש: … מדוע באתר "נתפסו על חם" בדוק DOKcught.com אתה מפרסם לינקים לפייסבוק הפרטי של משה אביטל מי שאתה מכנה "אבא של המטרידן".

ת: ענינו על השאלה. אמרתי לך שאתה הזמנת את האתר הזה כנראה מאותו אדם שבנה את האתרים האחרים. שניכם הזמנתם אותו.

ש: בהמשך לתשובתך כעת אני מציג לך את האתר "נתפסו על חם" בכתובת cught.dok.org (מציג לך במצלמה).

ת: מכיר את זה טוב.

ש: בהמשך לתשובתך הקודמת, מה לדעתך ההיגיון בכך שאני ועו"ד דוק נפתח אתרים שיהיו רווים בדברי ההלל העצמאיים שאתה מרעיף על עצמך ונשתמש בשם משפחתו של עו"ד דוק?

ת: כפי שהיה אצל השופט מסאלחה בבימ"ש השלום, התשובה היא כסף. אתם עושים מזה מאות אלפי שקלים. עוד בקשה ועוד תביעה. השופט אמר שכל המשרד שלכם הוא אבי דוביצקי. אתה מייצג אנשים שבאו להיפגש עם ילדות."

29. למעשה טענה זו של המשיב מייחסת לב"כ המבקש פעולה של התחזות אליו וביצוע פרסומים כביכול היה זה הוא שביצע אותם אגב הפרת צווים שיפוטיים, על מנת להפילו בפח ולקבל עבור זאת כספים במסגרת פעילותם המשפטית לאכיפת הצווים שכביכול הפר.
30. מתקשה אני לקבל טענה זו של המשיב.
31. ראשית, אין חולק כי "נתפסו על חם" היא כותרת בה הכתיר המשיב בהזדמנויות שונות אתרי מרשתת, דפי פייסבוק ואמצעי תקשורת המונים מקוונים שונים בהם עשה שימוש על מנת לפרסם את פרסומיו.
32. המשיב לא התכחש לעובדה שבאמצעים שונים הוא ממשיך לפרסם מידע המייחס למבקש פדופיליה, כגון בראיון בשידור חי בפייסבוק, בכתבות שונות ועוד, וגם אם ייתכן שלא כל הפרסומים האמורים בהכרח מפרים את הצווים שניתנו נהיר כי לא פסה ממנו המוטיבציה לפרסם פרסומים כאלה ביחס למבקש.

עוד יוזכר כי בהחלטתי מיום 19.12.18 קבעתי כבר כי המשיב הפר את הצווים שבפסק הדין.

33. יתר על כן, שמות המתחמים בהם פורסמו הפרסומים המפרים לכאורה כוללים את שם משפחתו של אחד מב"כ המבקש – עו"ד דוק – אשר המשיב אסר עליו מלחמה בשל טענתו כי הלה מייצג פדופילים רבים ועושה פעולות בעלות גוון פלילי במסגרת ייצוג זה בנסיון לפגוע בו, תוך קישור בין שמו לבין המילה "caught" המשדרת משמעות של מי שנתפס לכאורה בקלקלתו.
34. לא זו אף זו, באחד מפרסומים אלה מוצגים פניו של ב"כ המבקש עו"ד דוק בהדבק תמונות (=קולאז') לצד מי שהפרסומים טוענים כי נתפסו על חם כפדופילים (בעמוד האחרון של נספח 3 לבקשה).
35. הדעת נותנת כי לו ב"כ המבקש היו אלה שמתחזים למשיב ומפברקים פרסומים המתיימרים להתבצע על ידו במטרה להציגו כמפר צו שיפוטי היו נמנעים לפחות מהשחרת פני עצמם ומסתפקים בפרסומים המהווים הפרה ממוקדת של הצווים.
36. קשה לקבל את הטענה שאין בצידה ראיה כי איבת ב"כ המבקש כלפי המשיב סימאה את עיניהם עד כדי שהיו נכונים להכפיש את שמם שלהם על מזבח המטרה של פגיעה בו, מעין קריאת שמשון – "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (שופטים ט"ז, ל), ובניסיון להתחזות אליו הרחיקו לכת עד כדי הצגת אחד מהם, לפחות במשתמע, כמי שנתפס על חם בפדופיליה.
37. מנגד, ניכר מהתנהלות המשיב – הן בטיעוניו והן בחקירתו הנגדית והן בפרסומים שלא הכחיש כי ביצע – כי לו דווקא יש עניין להכתים את שמם של ב"כ המבקש, מבלי שאביע עמדה האם מדובר במידע נכון אם לאו, מאחר שהדבר לא התברר לפני ואינו נחוץ להכרעה זו, ועל כן מכלול האמור לעיל מתיישב בהחלט עם הטענה שמדובר בפרסומים שלו.
38. יתר על כן, בפרסום שבנספח 3 לבקשה יש תוספת מידע וקישור אל הקלטות נוספות של המבקש, לכאורה, שיש בפרסומן כדי לפגוע בו פגיעה נוספת מעבר לפרסומים המובאים בהם שכבר פורסמו בציבור במועד מוקדם יותר ופרסומם נאסר על המשיב בפסק הדין.
39. שוב נשאלת השאלה – מה אינטרס יש למבקש וב"כ לפגוע בעצמם הרבה מעבר לנדרש לשם השגת המטרה המיוחסת להם, הצגת המשיב בכחש כמפר צווים, אם יכולים היו להשיגה על ידי הפרסומים המדוייקים שנכללו בכתב התביעה המקורי ולא לפרסם בציבור ביוזמתם מידע מכפיש נוסף ביחס למבקש?!
40. זאת ועוד, בשונה מטענתו של המבקש בדבר נטל השכנוע והבאת הראיות קבע כבר בית המשפט העליון כי (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006) פסקה 54) –

"בתחילת המשפט, בעל הדין עליו מוטל נטל השכנוע נושא בנטל הבאת הראיות, ובמקרה בו הביא די והותר ראיות עובר הנטל אל בעל הדין השני."

41. המבקש הביא ראיות לכאורה התומכות בכך שמדובר בפרסומים שניתן לקושרם אל המשיב ועתה הנטל על המשיב להביא ראיות התומכות בגרסתו שלו ומצביעות על כך שלא אלה הם פני הדברים.
42. lawdata – דטהחוקאל האמור יש להוסיף את עמדת הפסיקה שנקבעה בע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.4.2013, פסקה 15) –

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות … נשאלת השאלה מה דינה של טענת הגנה המבקשת לקעקע את גרסת התובע באשר לטענה שעליו להוכיח ובה בעת רומזת למעשה מרמה שביצע התובע? על פניו, נראה כי יוטל על הנתבע להוכיח את טענת המרמה העומדת לו כטענת הגנה, תוך עמידה ברף הראיות הגבוה שנקבע בפסיקה, שאם לא כן תתקבל גרסתו העובדתית של התובע."

(בפסק הדין הובאו אמנם סייגים מסויימים לקביעה עקרונית זו אך הללו אינם מתאימים לנידון דידן)

43. דא עקא, זולת העלאת הטענה כי ב"כ המבקש ביצעו את הנטען, טענה שכפי שהראיתי לעיל יש ספק רב בהגיון שבה ובסבירותה, לא הביא המשיב ולו בדל ראיה להוכחת טענה בעלת אופי פלילי זה ולתמיכת גרסתו, כאשר זו היתה הטענה היחידה שהעלה כנגד טענת המבקש כי אלו פרסומים שלו.
44. לאור האמור אני סבור כי עלה בידי המבקש להוכיח שהפרסומים שבנספחים 4-3 לבקשה הם פרסומים שהמשיך המשיב לפרסם לאחר מתן הצו בפסק הדין וכי הללו מהווים הפרה של פסק הדין.
45. המבקש טען גם כי המשיב הפיץ בדף הפייסבוק "הקמת מרשם פדופילים בישראל" את החומרים האסורים באמצעות הזמנה לפנייה פרטית על מנת לקבל אינפורמציה בלעדית רלוונטיות למתגוררים בנתניה, כאשר בעקבות פנייה פרטית אליו כהזמנתו ביישומון מסנג'ר שלח הלה קישור אל דף הפייסבוק של המבקש וכן את סרטון מעצרו המהווה חלק מן הפרסומים האסורים, ולטענתו בכך הפר את הצווים.
46. לטענת המבקש המשיב הוא מנהלו הבלעדי של דף הפייסבוק ועל כן הוא אחראי לפרסומים שהועלו בו, טענה שהמשיב חלק עליה מכל וכל וטען כי ישנם מספר מנהלים לדף וכי הוא רק חבר בצוות הדף עם אפשרות לעריכה אך אינו מנהלו (עמ' 31 לפרוטוקול שורה 23 – עמ' 32 שורה 8).
47. בתדפיס מתוך הדף (עמ' 14 בקובץ התגובה לתשובת המשיב) ניתן לראות שהמשיב מופיע כ"חבר צוות" (team members) ולא כמנהל, תיאור היכול להעיד על כך שקיימים מנהלים נוספים הגם שהללו לא מופיעים בתדפיס זה, אולם לא ניתן לדעת האם מדובר בתדפיס חלקי או רישום המתייחס לפרסום הספציפי שלצידו הוא מופיע.

לצד האמור ראוי להדגיש כי בדף הפייסבוק לא הופיע כל פרסום הנוגע למבקש.

48. לאור האמור לעיל לא עלה בידי המבקש להוכיח כי המשיב הוא שפרסם בדף את ההזמנה לפנות באופן פרטי באמצעות יישומון מסנג'ר (עמ' 37 לקובץ הבקשה), שלא ברורה זיקתו אל התדפיס המתאר את המשיב כ"חבר צוות", ואף לא שהוא זה שביצע את ההתכתבות באמצעות יישומון מסנג'ר אשר לא הוכח בכל דרך שהיא כי הוא קשור אליו.
49. יתר על כן, לאור הסייגים והפרשנות המצמצמת הנדרשת כפי שהבאתי מתוך הפסיקה בפתח הדיון, אינני משוכנע כי פרסום סרטון מעצרו של המבקש מהווה הפרה של פסק הדין ולעומת זאת ברי כי פרסום פרוטוקול דיון מן ההליך הנוכחי – שאינו מתנהל בדלתיים סגורות או תחת איסור פרסום כלשהו וכאשר מדובר בדיון שהתקיים הרבה לאחר מתן הצו – אינו מהווה הפרה שכזו.
50. אמנם סרטון זה הוא חלק מן הפרסום האסור אולם לא כל פרט מתוך תרכובת שלמה זהה לתרכובת בכללותה ולא בהכרח חלים עליו אותם כללים החלים על התרכובת בשלמותה.
51. יש לזכור כי מדובר בתיעוד אירועים שאין חולק כי התרחשו, הסרטון כשלעצמו אינו כולל את כל שפורסם בפרסומים שאת הפצתם אסרו הצווים ואין בו אמירה כלשהי ביחס להיות המבקש פדופיל או מהם המעשים המיוחסים לו, בשונה מן הפרסומים האסורים הכוללים מידע נוסף ואף אמירות של המשיב שיש בהן כדי לפגוע במבקש.
52. דברים אלה האחרונים יפים גם לגבי הנטען ביחס לערוץ הטלגרם, שכן גם אם הייתי מקבל את הטענה שברמה הראייתית הנדרשת הוכח כי מדובר בערוץ בשליטת או בניהול המשיב – ואינני משוכנע כי זה המצב – הרי שלא הוצג פרסום אסור על פי הצו בערוץ זה ולעניין הנטען ביחס לפרסום הסרטון יפים הדברים שנאמרו לעיל.
53. אין די בעובדה שביחס לערוץ זה נאמר כי המצטרפים אליו יקבלו "מידע עדכני ללא צנזורה" (נספח 5 לתגובה לתשובת המשיב) או כי בערוץ מצויים "תמונות וסרטונים ללא מחיקות של כל מי שנתפס מתכתב עם ילדים וילדות!" (נספח 9 לבקשה) על מנת לקבוע שמדובר בהפרת הצו, שכן לא הוצגו פרסומים ספציפיים מערוץ זה המפרים את הצווים שבפסק הדין.
54. גם השימוש בהדבק התמונות בערוץ הטלגרם (נספח 9 לבקשה) אין בו לכאורה כדי להוות הפרה של הצווים שכן כלל לא ניתן לראות בהדבק את תמונתו של המבקש, ובאשר לתמונת ב"כ המבקש המופיעה שם אין היא כלולה בפסק הדין.
55. עתה באשר לקטע הווידאו אשר פורסם בדף הפייסבוק "נתפסו על חם" (הקישורים מופיעים בסעיף 2 לבקשה) בו נראה המשיב משוחח, בין היתר על ההליך הנוכחי.
56. מדובר בקטע באורך כולל של כ-26 דקות העוסק במספר נושאים, כאשר בחלק אחד של הקטע מתייחס המשיב אל "מפדלים" הצופים במשדר "ומפחדים שאני אגיד את השם שלהם. נכון, ניב?" ובחלק אחר – דקות ארוכות לאחר המשפט המצוטט – הוא מתייחס אל ההליך הנוכחי מבלי לציין את פרטי התיק או את זהות התובע-המבקש אך תוך הצעה למי שמעוניין לקבל את הפרוטוקול, ואז אומר – "… ואתם יכולים לקרוא מה קורה לטמבל שבא להפגש עם ילדה קטנה, טמבל מנתניה – כן? … אני לא יודע איך הוא השתכנע בכלל שמגיע לו מיליון שקל על היותו פדופיל …".

לטענת המבקש מדובר בהפרת הצווים נוכח גילוי שמו וכתובתו וכינויו "פדופיל".

57. המשיב לא הכחיש פרסום משדר זה ואת שנאמר בו וכך השיב כאשר נשאל מדוע למרות הצווים הוא מכפיש את המבקש ומכנה אותו פדופיל (עמ' 31 לפרוטוקול שורות 16-11) –

"אני אמרתי התייחסתי לבן אדם בשם ניב לא אמרתי שם משפחה והוא לא גר בנתניה יותר, אני התייחסתי לפרוטוקול מ- 09/19 שאין עליו שום חיסיון אני רואה בזה חופש הביטוי. אם בית המשפט היה אומר לי לא לדבר על תיק מסוים או אם היה חסוי לא הייתי מדבר. יכלתי להקריא מילה במילה את כל הפרוטוקול הזה אם הייתי רוצה. התיק הזה שמתנהל האזרחי הוא פתוח וכל אחד יכול להסתכל ולעיין באינטרנט הוא לא תחת שום חיסיון. לא הזכרתיו את שם המשפחה של המבקש ולא כתובת המגורים הנוכחית שלו. דיברתי ספציפית על פרו' שלא מתנהל בדלתיים סגורות."

58. גם בהקשר זה לא מצאתי כי האמירות שהושמעו בסרטון מהוות הפרה של הצווים שבפסק הדין, על פי הפרשנות שיש להעניק להם.
59. הצווים אינם מונעים בכל דרך שהיא התייחסות להליך הנוכחי, עליו חלים עקרונות פומביות הדיון הקבועים בחוק יסוד: השפיטה, ואין מניעה מפרסום לגביו – מה גם שהמבקש לא ביקש מעולם הטלת חיסיון או איסור על פרסום חלקים ממנו ואף הוא וב"כ פרסמו פרטים מתוכו.
60. אינני סבור כי אזכור העובדה שמאן דהו בשם "ניב" חושש פן המשיב יזכיר את שמו מהווה הפרה של הצווים, מה גם שאינני סבור כי ניתן לקשור בין השם "ניב" הבא בחלק אחד של המשדר לבין מי שהמשיב מתייחס אליו בשלב מאוחר הרבה יותר של המשדר בתור "אחד המפדלים מנתניה" שהגיש תובענה זו, כפי שמנסה המבקש לחבר בין הדברים בטיעוניו, גם אם מי שהי מעיין בפרוטוקול היה מוצא את הקשר, אך לא הוכח שהיה מי שעשה זאת בעקבות המשדר.
61. נמצא כי מבין כל טענות המבקש באשר להפרת פסק הדין על ידי המשיב, רק הפרסומים שבנספחים 4-3 לבקשה אכן מהווים הפרה של הצווים שבפסק הדין.
62. כפי שצוטט לעיל מתוך ע"א 2595/13 – "צו שניתן בבקשה לפי הפקודה, מטרתו להביא לציות להחלטה שיפוטית שלא קוימה, ולא להעניש את המפר".
63. המבקש עתר לאכוף על המשיב את קיום הצווים תוך הפעלת מאסר וקנס במקביל, על פי העקרון שנקבע בבש"א 214/89 משה ישראל גלצר נ' יצחק גלצר (פ"ד מג(2) 89, 94 (12.6.1989) פסקה 6).
64. דא עקא, העובדה שיש לבית המשפט סמכות עקרונית לעשות שימוש במקביל בשני אמצעי האכיפה – שכל אחד מהם קשה כשלעצמו – אין בה די על מנת להפעילם במקרה דנן ויש להראות כי ענייננו מתאים לכך.
65. בע"פ 7174/09 אלי רייפמן נ' עו"ד איתן ארז (21.9.2009) אשר עסק בסנקציה של מאסר בלבד קבע בית המשפט כי – "הוראה בדבר כפיית המפר לציית לצו שיפוטי, ודאי בדרך של מאסר, חייבת אמנם להיעשות במשורה ובמקרים חריגים" (פסקה 30).
66. הדברים קל וחומר באשר לשילוב של שני אמצעי הכפיה במקביל – מאסר ובצידו קנס – ולא בכדי לא מרובים הם המקרים בהם משתמש בית המשפט בשילוב של סנקציות אלה, ולא הוצגו לפני במלואן נסיבות החלטת כב' השופט אמיר לוקשינסקי-גל בת"א (פ"ת) 37183-12-17 הוד צדקני נ' אבי רועי דוביצקי (26.1.2019) המורה כך.
67. לאור האמור, אני סבור כי די בהטלת הסנקציה של קנס על מנת לאכוף על המשיב את קיום הצו, כאשר מובן כי במקרה בו לא יהיה בכך די לשם השגת המטרה והלה ימשיך בהמראתו יוכל המבקש לשקול צעדיו שנית.

 

סיכום

68. העולה מן המקובץ הוא שאני מטיל על המשיב 1 קנס יומי מצטבר בסך של 700 ₪ בגין כל יום, מכאן ולהבא, בו לא יסיר את הפרסומים שבנספחים 4-3 לבקשה מכל אתר או שם מתחם שבשליטתו במרשתת ומכל דף או חשבון שבשליטתו ברשת פייסבוק ולא ימנע מהפצתם בכל אמצעי העברת מסרים או פרסום אחר.
69. בשים לב לתוצאה, לרבות העובדה שחלק ניכר מן ההפרות הנטענות לא הוכחו, ישא המשיב בהוצאות המבקש בגין הבקשה בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 45 יום.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה אל המשיב לכתובת הדוא"ל שמסר בתום ישיבת יום 2.6.20.

ניתנה היום, כ"ד חשוון תשפ"א, 11 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

אלי ברנד

 

PDF

בקשה 47 סנקציות ביזיון 700 שח פרסום מדלתיים פתוחות לא מפר צאפ

 

 

 

 

 

בקשה להעיד את אבי דוביצקי בהיוועדות חזותית אושרה

 

 

כאמור אבי דוביצקי עזב את ישראל ב 2014 ועבר למיאמי.  בתביעה זו כתוב שהוא לא התגונן וניתן נגדו פסק דין.  אנחנו לא מאמינים שהוא לא התגונן כי השופט מסתיר את פסק הדין נגד דוביצקי ולא ברור אם השופט לא אישר לו היוועדות חזותית להגן על עצמו.

מה שכן ברור הוא שאבי דוביצקי נלחם במלוא הכוח. כשהשופט הוציא צו נגד פייסבוק הוא ארגון שלושה אזרחים מודאגים ואת העו"ד שלו תומר ישראל מחיפה שיבואו ויציגו את עמדתו במסווה של ידידי בית המשפט.

כשהגיע התור של שאר הנתבעים להיחקר בהוכחות, דוביצקי שש לעזור להם ולא הפקיר אותם, והיה מוכן להעיד בהיוועדות חזותית לטובת הנתבעים.  זאת מבלי להפיק שקל עבור הזמן שהוא משקיע….

מי שלא רצה שהוא יעיד היו דווקא גיא צברי ואסף דוק שטענו שהוא חייב להגיע לישראל כדי שהשופט יתרשם מהפרצוף שלו, ואולי גם יריח את הריח שלו…..  הם ידעו שבגלל שטף התביעות היה ברור שאם דוביצקי מגיע לישראל הוא גם ימות בה, כי לצאת מישראל אף אחד לא יתתן לו – במיוחד שייזמו נגדו פשיטת רגל, ומי שיש נגדו פשיטת רגל אסור לו לעזוב את ישראל.

השופט אלי ברנד קבע כי: "אני שב ומזכיר את קביעת בית המשפט העליון בפסק דין בולפון על פיה הוחלט לקבל עדות בהיוועדות חזותית, בין היתר בשים לב לכך –

"שהאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם בצורה ישירה מהעד המעיד בכינוס וידאו ואף לפקח על חקירתו ולכוונה בזמן אמת. בית המשפט יכול, אפוא, לקבל תמונה ברורה, תרתי משמע, באשר למהימנותו של העד, ועל כן קטן החשש מפני העדרה של התרשמות ישירה מן המעיד ומן העדות ..."

(ברע"א 4718/13 ‏מדינת ישראל נ' בולפון יון).

 

להלן ההחלטה:

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 42937-11-17 אביטל נ' ג'ירו-כהן ואח'

 

 

לפני	כבוד השופט  אלי ברנד
תובע		ניב אביטל
נגד
נתבעים		1. אבי דוביצקי (ניתן פסק דין) 2. מאיה ג'ירו-כהן 3. משה סידי 4. מגזין אשדוד עיתונות ותקשורת בע"מ 5. אסתר אתי חזן
ב"כ התובע: עוה"ד גיא צברי ואסף דוק ב"כ הנתבעת 2: עו"ד יובל חרש
ב"כ הנתבעים 4-3: עו"ד אהובה ריבוש
החלטה

לפני בקשת הנתבעים 5-2, אשר עלתה במהלך ישיבת היום להתיר את העדת הנתבע 1 בקשר להליך הנוכחי בעניינם באמצעות היוועדות חזותית נוכח העובדה שהוא חי כיום בארה"ב ומסרב להגיע ארצה.

יש לציין כי הנתבע 1 עצמו עתר להשתתף בדיון מטעמו שלו בדרך זו אולם בקשתו נמחקה לאחר שניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה.

הנתבעים 5-2 טוענים כי עדותו של הנתבע 1 חיונית לבירור תובענה זו הנוגעת בעיקרה לפעילותו במרשתת, כי נגיעתם בפרשה כולה נגזרת מהפניות אל פרסומים שלו וכי קיימת חשיבות מהותית לבירור אופן הגעת המידע לידיו ואמיתותו, שאלות אשר בירורן מחייב את העדתו.

מאחר שהנתבע 1 מסרב להגיע ארצה ואינו נתון לשליטתם עותרים הנתבעים 5-2 לאפשר את העדתו בהיוועדות חזותית ומבהירים כי הוא נכון לכך.

מנגד מתנגד התובע נחרצות לבקשה זו ובאי כוחו הטעימו בישיבת היום בענין החשיבות הרבה שיש בהתרשמות הישירה של בית המשפט מן העד שנמצא בפניו באופן בלתי אמצעי, במיוחד כאשר מדובר בנתבע 1 שהוא גם חייב שמתנהלים נגדו הליכי פש"ר ונמלט מהארץ.

לטענת באי כח התובע, לאזהרת הנתבע 1 לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק לא תהא כל משמעות מעשית בהיותו מחוץ לטרטוריה של ישראל, כאשר הלה נמנע אף מהגעה לנציגויות דיפלומטיות ישראליות בהן חל הדין הישראלי לצורך חיקור דין.

ב"כ התובע אף טען כי למיטב זכרונו, רק במקרה אחד איפשר בית המשפט העליון לעד להעיד באמצעות היוועדות חזיתית כאשר דובר בעדים מומחים בעניין שבמומחיות והעדים חששו מפני הגעה לישראל על רקע ארועי האינתיפאדה השנייה.

כן הפנו ב"כ התובע אל תגובתם לבקשת הנתבע 1 בענין זה ובקשו כי טיעוניהם המפורטים שם, אשר תומצתו בתגובתם בישיבת היום, יחשבו כטיעונים גם לענין הבקשה הנוכחית.

 

המסגרת הנורמטיבית

ברע"א 1920/12 אהרון לוינגר נ' עו"ד ניצה פוזנר, כונסת הנכסים ((3.5.2012) פסקה 7 לפסק הדין) נקבע כי –

"השיקולים המנחים בבחינת בקשה להעדה באמצעות כינוס וידאו הם שהבקשה הוגשה בתום לב, כי העדות רלבנטית למחלוקת וכי קיימת סיבה טובה לכך שבעל הדין או העד אינם יכולים למסור עדותם בבית המשפט…"

אשר לענין תום הלב, מדובר בבקשה אשר עלתה בישיבת קדם המשפט הראשונה, לאחר שבקשה דומה של הנתבע 1 עצמו נמחקה בשל מתן פסק הדין נגדו, ונומקה בחשיבות עדותו לצורך ההכרעה בהליך – ענין שיבחן להלן.

אינני מוצא כל סיבה להניח כי בקשה זו כשלעצמה מוגשת בחוסר תום לב מצד הנתבעים אשר העלו אותה, ואף לא עלתה טענה בנושא, כל זאת מבלי להתייחס בשלב זה לשאלת תום ליבו של הנתבע 1 עצמו.

אשר לענין הקושי בהתרשמות בית המשפט מחקירה באמצעות היוועדות חזותית, ענין זה נדון במספר פסקי דין, וברע"א 4718/13 ‏מדינת ישראל נ' בולפון יון (29.6.2014, להלן: "פסק דין בולפון"), שם עוסקת המחלוקת בחקירת צדדים להליך בהיוועדות חזותית ולא רק עדים שאינם בעלי דין כבדידן, נקבע (ההדגשה שלי) –

"נקודת המוצא לדיון היא עדיפותה של העדות בין כותלי בית המשפט … משום כך, אין לפתוח פתח רחב מדי ובלתי מוגבל לגביית עדות באמצעות היוועדות חזותית ואין לוותר על הדרישה להציג, בתום לב, סיבה מספקת למתן עדות בדרך זו … יחד עם זאת, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו, שוכנעתי כי אין מניעה לאפשר את מסירת עדותם של המשיבים על דרך של היוועדות חזותית. … על–פניו דומה כי מדובר בסוגיה פשוטה ותחומה באופן יחסי, שאין מניעה ממשית שהמשיבים יחקרו לגביה בדרך של כינוס וידאו … זאת במיוחד בהתחשב בכך שהאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם בצורה ישירה מהעד המעיד בכינוס וידאו ואף לפקח על חקירתו ולכוונה בזמן אמת. בית המשפט יכול, אפוא, לקבל תמונה ברורה, תרתי משמע, באשר למהימנותו של העד, ועל כן קטן החשש מפני העדרה של התרשמות ישירה מן המעיד ומן העדות ..." (פסקה 10)

במקרה האמור דובר בבעלי דין שלא רק שלא היו מצויים בטריטוריה ישראלית אלא כלל אינם אזרחי ישראל וקשה להניח כי מרות הדין הישראלי מוטלת עליהם יותר מאשר על הנתבע 1 דכאן.

הנלמד מן האמור הינו כי גם כאשר בעל דין ביקש כי חקירתו תשמע בהיוועדות חזותית איפשר זאת בית המשפט בנסיבות בהן היתה מורכבות אובייקטיבית קשה ביחס להתייצבות המשיבים לדיון, אך טענת החשש מפני התרשמות פגומה מן העדות נדחתה.

מניעת חקירת העד בדרך זו תביא, ככל הנראה, למניעת עצם שמיעת עדותו וסבור אני כי מדובר במחיר אשר אין הצדקה לגרום לנתבעים 5-2 לשלם תוך פגיעה ביכולתם לקבל – "את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה" כלשון כב' השופט ברנזון (בע"א 189/66 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477, 479 (18.7.1966)), מה גם שכאמור לעיל מדובר בעדות מהותית לחקר האמת ובירור התובענה ועל כן באינטרס של ההליך המשפטי עצמו.

עוד יש להעיר כי עמדת הפסיקה ביחס לדיני הראיות בכללותם הולכת ונוטה למעבר ממבחני קבילות למבחני משקל, ראה למשל ע"פ 7293/97 עאמר ז'אפר נ' מדינת ישראל (פ"ד נב(5) 460, 473 (16.12.1998)) שם, בענין פלילי לגביו כללי הפרוצדורה והראיות נוקשים יותר, נקבע כי קיימת –

"מגמה הכללית של דיני הראיות בישראל, שבמסגרתה מועבר הדגש מכללים פורמאליים של קבילות לכללים גמישים של משקל"

בע"פ 8704/09 יחזקאל באשה נ' מדינת ישראל (11.11.2012) התעוררה אמנם מחלוקת בין כב' השופטים הנדל ועמית ביחס להגמשת דיני הראיות על פי המגמה האמורה אולם גם כב' השופט הנדל, שגישתו במקרה האמור היתה מצמצמת יותר ביחס לשינוי מגמה זה בדיני הראיות, נקט גישה מצמצמת זו רק ביחס למשפט הפלילי אך הצדיק אותה ביחס למשפט האזרחי בו עסקינן.

מגמה זו מסמנת לטעמי את הגישה הכוללת בה יש לנקוט בדיני הראיות, למצער בהליכים האזרחיים, באופן המאפשר לבית המשפט להתרשם ממירב העדויות הרלוונטיות ולהקדיש את עיקר המאמץ השיפוטי להכרעה בשאלת משקלן של העדויות, מהימנותה עדים ומידת תרומתן לבירור הענין.

 

מן הכלל אל הפרט

אין כל ספק כי עדותו של הנתבע 1, הגם שניתן כבר פסק דין נגדו, מהותית ומרכזית לבירור המחלוקות גם ביחס ליתר הצדדים באשר כל המיוחס להם נוגע לקישורים או הפצה נטענים של פרסומים שלו.

כל המבקשים העלו בכתבי הגנתם, בין יתר טענות ההגנה, את טענת "אמת דברתי" אשר לצורך בירורה יש בהחלט רלוונטיות, שלא לומר חיוניות, בחקירת מפרסם המידע עצמו.

אשר לנושא הקושי בהעדת הנתבע 1 בבית המשפט, כבר באי כוח התובע עצמם הצביעו על העובדה שאפילו בידיה של משטרת ישראל לא צולחים המאמצים לגרום לנתבע 1 להתייצב אפילו בנציגויות דיפלומטיות ישראליות, קל וחומר בבית המשפט, ואם משטרת ישראל כך הנתבעים בהליך אזרחי זה על אחת כמה וכמה.

נמצא כי ככל הנראה שלא בדרך של היוועדות חזותית לא תובא כלל עדותו של הנתבע 1 לפני בית המשפט, וכאמור – מדובר בעדות רלוונטית ומהותית לבירור התובענה.

במידה שהנתבע 1 נכון להעיד בהיוועדות חזותית אזי, למצער, זוהי הדרך הפחות גרועה והיחידה האפשרית לקבלת עדותו בהליך זה, אשר ביחס לרלוונטיות שלה אין חולק.

אינני מקל ראש בטענות באי כוח התובע באשר לשאלות כבדות המשקל ביחס למהימנות הנתבע 1 נוכח התנהלותו ועברו – לא רק בהליכים אחרים אלא אף בהליך זה, אולם מדובר בטענות נכבדות הנוגעות לשאלת המהימנות אשר ישקלו בבא העת בכובד ראש, אך אין בהן כדי למנוע את עצם העדת הנתבע 1 בדרך המבוקשת בהעדר אלטרנטיבה.

בהקשר זה אני שב ומזכיר את קביעת בית המשפט העליון בפסק דין בולפון על פיה הוחלט לקבל עדות בהיוועדות חזותית, בין היתר בשים לב לכך –

"שהאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם בצורה ישירה מהעד המעיד בכינוס וידאו ואף לפקח על חקירתו ולכוונה בזמן אמת. בית המשפט יכול, אפוא, לקבל תמונה ברורה, תרתי משמע, באשר למהימנותו של העד, ועל כן קטן החשש מפני העדרה של התרשמות ישירה מן המעיד ומן העדות ..."

הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא כי אני מתיר את העדת הנתבע 1 בהיוועדות חזותית בשלב ההוכחות בתנאים הבאים –

א. הנתבעים 5-2 ידאגו לזמינותו של הנתבע 1 במועד שיקבע לשמיעת פרשת ההגנה. אי זמינות הנתבע 1 במועד האמור כמוה כאי התייצבות מצהיר להחקר על תצהירו.

ב. באחריות הנתבעים 5-2 לוודא המצאות האמצעים הטכנולוגיים הנדרשים לקיום ההיוועדות החזותית במועד שיקבע ברשות הנתבע 1 ולתיאום מראש עם מזכירות בית המשפט בדבר הצבת האמצעים הנדרשים באולמי באותו מועד ווידוא אפשרות התקשורת באיכות סבירה עם הנתבע 1. לא ידאגו הנתבעים 5-2 לאמור יחשב הדבר כאי התייצבות העד להחקר על תצהירו.

ג. באחריות הנתבעים 5-2 להזכיר את הצורך בתיאום היוועדות חזותית עם הנתבע 1 בעת קביעת מועד ההוכחות בתיק זה, על מנת שהמועד שיקבע יעשה תוך לקיחת הענין בחשבון.

ד. שמורות לצדדים כל טענותיהם לענין משקל ומהימנות עדות הנתבע 1, לרבות בשל משמעות האזהרה שמזהיר בית המשפט עדים ביחס אליו, לשלב הסיכומים וההכרעה בהליך העיקרי.

זולת האמור יחולו יתר ההוראות שניתנו בהחלטתי בתום ישיבת היום.

המזכירות תשלח עותק אל ב"כ הצדדים ואל הנתבעת 5.

ניתנה היום, כ"ו חשוון תשע"ט, 04 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

אלי ברנד

PDF

בקשה להיוועדות חזותית של דוביצקי אושרה תא 42937-11-17

 

בקשה 49 להתנות השתתפות אבי דוביצקי בדיון ביזיון בהיוועדות חזותית גם היא אושרה ללא ערובה כספית

הפעם מדובר בבקשה של התובעים להעניש את אבי דוביצקי על אי סגירת דף הפייסבוק נתפסו על חם.  אבי דוביצקי טען שמי שמפעיל את הדף הוא אלעד בן נון (זה שהועמד לדין על סחיטה של 30 פדופילים והשופטת מיקי ברנט הוציאה צא"פ על שמות 30 הפדופילים).

גיא צברי ואסף דוק דרשו שדוביצקי יפקיד ערובה כתנאי להשתתפותו בדיון שבו הוא נשפט על ביזיון בית משפט להבטיח את ההוצאות שלהם אם יפסיד. כאן דוביצקי לא מעיד כעד לטובת אחרים אלא כבעל דין בעניין הופנה נגדו אישית.

השופט אלי ברנד קבע שלא צריך שום ערובה ודוביצקי יעיד ללא תנאים כספיים והפקדות כספיות.

 

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 42937-11-17 אביטל נ' ג'ירו-כהן ואח'

 

			מספר בקשה:49
בפני	כבוד השופט אלי ברנד
מבקש		ניב אביטל
נגד
משיב		אבי דוביצקי
ב"כ המבקש: עוה"ד גיא צברי ואסף דוק

 

החלטה

לפני בקשת המשיב לאפשר את קיום הדיון בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט שהגיש נגדו המבקש בדרך של היוועדות חזותית בשל היותו תושב ארה"ב.

 

המבקש לא התנגד לבקשה במישור העקרוני אך ביקש להתנות את ההיעתרות לה בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו בשיעור ריאלי.

 

נוכח הסכמתו העקרונית של המבקש, ובשים לב לנימוקים שהבאתי בהחלטה קודמת בתיק זה אשר עסקה בסוגיה דומה מיום 4.11.18, אני נעתר לבקשה והדיון יתקיים בהיוועדות חזותית.

 

אשר לבקשה להעניק היתר זה כפוף להפקדת ערובה, אינני סבור כי יש לכך הצדקה.

קיום הדיון בהיוועדות חזותית הוא אמצעי לאפשר קיומו בשים לב לתושבות המשיב בארה"ב.

 

יש לזכור כי דיון תוך שימוש בעזר דומה התקיים כבר ביום 12.9.19 ועצם קיומו בדרך זו אינו מכביד על יכולת הגביה של המבקש את ההוצאות שנפסקו לזכותו.

 

עוד יוזכר, כפי שציין המבקש בבקשתו, כי בגדר החלטה קודמת בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נגד המשיב הוטל על המשיב קנס יומי מצטבר בגין המשך הפרותיו את פסק הדין ולכאורה ניתן כבר מענה להפרות הנטענות גם בבקשה הנוכחית, שהן המשכן של הקודמות, כך שיש להבין את עצם הצורך בהגשת הבקשה הנוספת.

 

מניעת קיום הדיון בהיוועדות חזותית עלולה להביא לכך שלמבקש לא יהיה בפועל יומו בבית המשפט והבקשה לא תתברר לאשורה, וברי כי לא זו מטרת ההליך המשפטי, ובנסיבות אלה אינני מוצא הצדקה להתנות את עצם קיום הדיון בבקשה שיזם המבקש בהפקדת ערובה על ידי המשיב.

 

 

לאור האמור, יתקיים הדיון בהיוועדות חזותית ללא כל התניה ביום 4.5.20 בשעה 9:30.

המזכירות תדאג להערכות מתאימה לקיום היוועדות חזותית עם המשיב לקראת מועד הדיון.

ניתנה היום, ז' אדר תש"פ, 03 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.

אלי ברנד

PDF

בקשה 49 חוזרת של אבי דוביצקי להיוועדות חזותית ודרישת ניב אביטל להטיל ערובה

 

בקשה 62: דוביצקי ביקש להוסיף ראיה שהמנהל הוא אלעד בן נון

 

התקיים דיון בקשה לביזיון נגד דוביצקי,

במהלך הדיון שאלו את דוביצקי: "אתה מכיר עוד ישראלים שמכנים את עצמם "צייד הפדופילים" ובמקרה גם משתמשים בתמונה של עוה"ד אסף דוק משום מה?".  דוביצקי ענה שכן והתבקש "ש: תן לנו שמות?", והוא ענה "למשל אלעד בן נון".

מייד לאחר מכן ביקש דוביצקי לצרף את כתב האישום של אלד בן נון, ועורכי הדין צברי ודוק התנגדו מהטעם שמרחיבים להם את החזייה.  השופט אלי ברנד הסכים לקבל את הראייה.

כאמור, אלעד בן נון הוא עוד צייד שפרקליטות מחוז מרכז העמידה אותו לדין על סחיטת הפדופילים.  בין הניצודים של אלעד בן נון הוא ח"כ חיליק טרופר.

 

חילי טרופר תבע מיליון ש"ח מנתבעים שהפיצו את הידע שהוא בין הפדופילים שהתכתבו עם אלעד בן נון: ת"א 4297-04-23 חיליק טרופר נ' אבירהם טל מיס ומירי ברבי.

להלן ההחלטה:

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 42937-11-17 אביטל נ' ג'ירו-כהן

 

 

			מספר בקשה:62
לפני	כבוד השופט אלי ברנד
מבקש		אבי דוביצקי
נגד
משיב		ניב אביטל
ב"כ המשיב: עוה"ד גיא צברי ואסף דוק

 

החלטה

המשיב הגיש נגד המבקש בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (בקשה מס' 47) בטענה כי הלה מפר את פסק הדין שניתן נגדו בתיק זה בו, בין היתר, נאסר עליו להפיץ פרסומים נגד המשיב המייחסים לו פדופיליה וניתנה לו הוראה להסיר פרסומים כאלה ולסגור דף פייסבוק שעסק בכך.

הבקשה הנוכחית המונחת לפני היא בקשת המבקש (הוא המשיב בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט), שהוגשה לאחר קיום הדיון בבקשה האמורה, להתיר לו להגיש עותק של כתב האישום בת"פ (מחוזי מרכז) 21053-05-20 לאישוש תשובתו בחקירה כי קיימים אנשים המפרסמים תחת התואר המיוחס לו בדרך כלל (צייד הפדופילים) פרסומים המייחסים למבקש פדופיליה.

המשיב מתנגד וטוען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה ולחילופין, במידה שתותר הגשת המסמך, מבקש כי יוגש כפוף לקבלת הסתייגויותיו שפורטו בתשובה לבקשה.

הבקשה להגיש את המסמך האמור נבעה משאלות שהופנו אל המבקש בחקירתו הנגדית ותשובותיו עליהן, המובאות להלן לשם הבהירות (עמ' 35 לפרוטוקול שורות 28-21) –

"ש: מפנה לעמ' 46 לכתב הבקשה. אתה מכיר עוד ישראלים שמכנים את עצמם "צייד הפדופילים" ובמקרה גם משתמשים בתמונה של עוה"ד דוק משום מה?

ת: כן, אני מכיר.

ש: תן לנו שמות?

ת: למשל אלעד בן נון.

יש בחור שלפני בערך שבועיים הוגש נגדו כתב אישום, אוכל למצוא את מס' תיק ביהמ"ש, שהשתמש בשמי העתיק חומרים שלי וסחט אנשים תמורת מאות אלפי שקלים. הוא נתפס ולפני שבועיים הוגש נגדו כתב אישום ואחת הטענות היתה שהוא צייד פדופילים."

עתה עתר המבקש להתיר לו להגיש כתב אישום כנגד צד שלישי אשר מיוחסת לו סחיטה באיומים אגב הצגת עצמו כמי שעובד במשרד העוסק באיתור פדופילים ועשיית יד אחת עם אותו אלעד בן נון אליו התייחס המבקש בתשובתו.

הרציונל שבבסיס האיסור על הרחבת/שינוי חזית הוא מניעת מצב בו בעל דין יופתע ולא יוכל להערך להתמודדות עם הטענות המועלות כלפיו על ידי הצד שכנגד (ראו למשל רע"א 6814/15 נויה יהלומים בע"מ נ' יהלומי מזל נ.א בע"מ (21.12.2015) פסקה 8 וכן ראו גם אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 146-145 (מהדורה 11, 2013) והאסמכתאות שם).

הלכה היא מקדמת דנא כי שינוי חזית לא יתאפשר אלא אם הותר על ידי בית המשפט או אם הסכימו לכך הצדדים במפורש או מכללא (ראו למשל בקצרה ברע"א 4712/08 ‏ מחמד עקילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ–סניף כפר קאסם (5.11.2008) ובאשר ליסודה בעבר הרחוק ראו למשל ע"א37/48  בנק הפועלים בע"מ נ' יעקב קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146 (13.1.1949)).

עוד נקבע בפסיקה כי הכלל האוסר על הרחבת או שינוי חזית הוא בעל משנה תוקף כאשר מדובר בתובע, ובענייננו במשיב שהוא המבקש בבקשה העיקרית – יוזם ההליך, וחשיבותו פחותה כאשר הנתבע או המשיב הוא שהרחיב את החזית כפי המצב בנידון דידן (לענין זה ראו למשל רע"א 9123/05‏‏ אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.2007) פסקה 12 בחוות דעת כב' השופטת (כתוארה אז) עדנה ארבל).

יוער כי ברע"א 9123/05 הנ"ל (פסקה ב.3. לחוות דעת כב' השופט (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין) התייחס בית המשפט לכך שלאור השינוי בתפיסת ההליך המשפטי, הכולל ריכוך היסודות האדוורסריים שבו ואימוץ כלים אינקוויזיטוריים, אזי, בין היתר, כאשר יש בחריגה מכתבי הטענות כדי לשרת את בירור המחלוקת וההכרעה בה היא תוכר כלגיטימית.

בהמשך לגישה המרוככת שהוצגה לעיל, קבע כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין גם כך (רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15.5.2008) פסקה ה.5.) –

"הכלל הוא, כפי שציין בית משפט זה … שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללא … הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש, כמובן; וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, ניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות עצמן או בתצהירי העדויות, תוך שבית המשפט עושה מלאכתו לשמור על הגינות כלפי כולי עלמא. כדברי המלומד קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, מה' 15 תשס"ז–2007, כרך א' 526: "כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חרגו מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד אך ורק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרתן של עובדות נוספות כלשהן – אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'" … וכבר ציין הנשיא שמגר בע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503:

"בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון, אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים."

ראו גם קשת שם, 529. אפשרות אחת היא כמובן תיקון כתב התביעה, אך לא תמיד ייקוב הדין את ההר."

על כך יש להוסיף כי ההסכמה מכללא לשינוי החזית יכולה לנבוע גם מעצם מהלך הדיון, וכך למשל במקרה בו עילת תביעה נזיקית מסויימת כלל לא נטענה בכתבי הטענות כלפי אחד מבעלי הדין אלא רק בהמשך ההליך, קבע בית המשפט העליון (בע"א 1694/92‏ חברת אול שירותים‎ ‎נ' גבריאל מושיץ (פ"ד מט(2) 397, 412 (16.5.1995) פסקה 19. ההדגשה שלי) כך –

"על כך יש להשיב כי זכרה של עילת תביעה נזיקית נגד מושיץ לא בא אמנם בכתב התביעה. אלא שבמהלך הדיון חל שינוי חזית באופן שנדונה גם שאלת סבירות פעולותיו של מושיץ, וכל בעלי הדין התייחסו לכך בטענותיהם …"

לאור עמדת הפסיקה המובאת לעיל יש לבחון את עניינו שלנו, בו מי שיזם את העלאת הסוגיה של הכרות עם מי שהתחזה למבקש או למצער עשה שימוש בתואר המיוחס לו היה ב"כ המשיב בחקירה הנגדית.

במציאות כזו אין כל הצדקה למנוע ממי שנחקר בחקירה נגדית והוטחה בו שאלה להשיב עליה ואף לבסס את טענתו כאשר ענין ספציפי זה עלה לראשונה בחקירה הנגדית מבלי שיכול היה להיות ערוך להוכחת תשובתו.

אין שום ספק כי המשיב לא הופתע מענין שהוא עצמו העלה ויזם ואף עצם הכוונה להגיש מסמך תומך לתשובת המבקש עלתה כבר בגוף תשובתו, באמירה (ההדגשה שלי) – "אוכל למצוא את מס' תיק ביהמ"ש, שהשתמש בשמי העתיק חומרים שלי וסחט אנשים תמורת מאות אלפי שקלים. הוא נתפס ולפני שבועיים הוגש נגדו כתב אישום ואחת הטענות היתה שהוא צייד פדופילים".

אין צורך לציין שב"כ המשיב לא הביע כל התנגדות לאיתור והגשת כתב האישום למשמע תשובה זו של המבקש, אך גם אם היה מתנגד ספק אם היה מקום לקבל התנגדות בנסיבות שתוארו.

יתרה מכך, הנסיון למנוע מבעל דין שאינו מיוצג, אשר נשאל שאלה בחקירה נגדית והשיב עליה ומבקש לתמוך את תשובתו בראיה שספק אם יכול היה להעריך שתדרש, אנו הגון ומהווה למעשה נסיון לפגוע ביכולתו לבסס את הגנתו.

לאור מכלול האמור לעיל, אינני סבור שנכון יהיה למנוע מן המבקש את האפשרות לאשש תשובה שנתן במהלך חקירתו הנגדית, כל זאת מבלי לפגוע בזכות הטיעון הנגדית של המשיב.

בהקשר זה נהיר, וכמעט לא היה צורך שהמשיב יעלה את ההתניה החלופית, כי קבלת המסמך כראיה תתאפשר כפוף לשמירת זכותו להתייחס אל המסמך.

מובן כי קבלת המסמך לא תהיה "כפוף לקבלת הסתייגויות המשיב", כפי שביקש בתשובתו, שכן בית המשפט אינו מקבל א-פריורי טענות צד ואינו מתנה הגשת מסמך בכך שטענת הצד שכנגד ביחס אליו תתקבל, אלא כפוף לשמירת טענותיו – כפי שעלו בתשובה וכפי שתהיה לו הזכות להרחיב בסיכומים מטעמו, והשאלה אם לקבלן אם לאו תוכרע בהחלטה הסופית שתנתן בבקשה העיקרית.

 

לאור האמור, אני מתיר את הגשת כתב האישום כפוף לשמירת טענות המשיב ומורה על הגשת סיכומי הצדדים בבקשה העיקרית כדלקמן–

א. המשיב בבקשה זו, הוא המבקש בבקשה העיקרית, עד יום 9.7.20.

ב. המבקש בבקשה זו, המשיב בבקשה העיקרית, עד יום 19.7.20.

תז"פ ליום 20.7.20.

ניתנה היום, ז' תמוז תש"פ, 29 יוני 2020, בהעדר הצדדים.

אלי ברנד

PDF

 

בקשה 62 של אבי דוביצקי להגיש כתב אישום של אלעד בן נון כראייה התקבלה

 

הסאגה ממשיכה: גיא צברי אסף דוק ואמיר זוהר ביקשו סעד הצהרתי שמותר לפרסם על דוביצקי

 

עוד הפסד משפטי לעוה"ד גיא צברי ואסף דוק.  עורכי הדין ביקשו מבית המשפט בהמרצת פתיחה אישור מקדמי לפרסום עתידי (פרה רולינג) שמשטרת ישראל חקרה את דוביצקי על וונדלים בבית משותף כפי שעולה מתיק 62256-02-16 שטופל אצל רונית פוזננסקי.  מספר התיק ה"פ 20241-06-19 אסף דוק ואח' נ' אבי דוביצקי.

השופט יונה אטדגי זרק אותם מכל המדרגות.  דוביצקי הפעיל את הקשרים שלו במשטרת ת"א, כדי שאלה יכתבו לו מכתב המלצה, והשופט אטדגי הבין את הרמז ודחה את התביעה.

לפני שדוביצקי עזב את ישראל ב 2014 (לפני 9 שנים) הוא עשה עסקה עם מחלקת הסייבר הכושלת של הונאה ת"א, לפיה הוא יתחזה לקטינות וברגע שיתאם פגישה, הוא יצלצל ל"סייבר" שישלחו את שוטרי הסייבר לקטוף את השלל, להזמין תקשורת ולקבל צילומי יח"צ בתקשורת.

דוביצקי הביא להם תעסוקה בלי לעבוד, והשוטרים הצטלמו לתקשורת כאילו הם הביא את התפיסות.

 

 

PDF

 

פסד אסף דוק וגיא צברי נ אבי דוביצקי לסעד הצהרתי שדוביצקי השחית רכוש נדחתה 20241-06-19