טירטור מבוטחים בהכשרת הישוב חברה לביטוח. עו”ד רועי דבורין יטרטר את המבוטח- עובד בנין שנפל עליו קיר לבנים זכה בתביעה. שאדי אלמאדי טען שטויות בשם הכשרת היישוב

תביעה בגין נזק גוף שנגרם לעובד במהלך עבודתו.

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

א. מבוא:

1.התובע 1, יליד 1983 נפגע בתאונת עבודה שארעה ביום 19/10/17 (בן 34 במועד התאונה, בן 38 היום). התאונה ארעה בעת שעבד בהקמת עמודים בין קירות של בלוקים בגובה של מספר מטרים מעל הקרקע. לפתע התמוטט קיר בלוקים, שהיה צמוד למשטח עליו עמד התובע, נפל על התובע, והתובע נפל מהמקום עליו עמד (מגובה של כ – 4 מטרים), ונפגע הן מהנפילה, והן כתוצאה מהתמוטטות קיר הלבנים עליו.

2.במועד התאונה עבד התובע אצל הנתבעת 1 כטפסן.

הנתבעת 2 הינה חברה קבלנית שעסקה בבניית אולם ספורט גלי כרמל בטירת הכרמל.

בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 נחתם הסכם לפיו התחייבה הנתבעת 1 לבצע את עבודות השלד של אולם הספורט.

הנתבעת 3 בטחה את הנתבעות 1 ו-2.

התובע 2 הצטרף לתביעה בדרישת שיפוי בגין תגמולים ששילם וישלם לתובע בגין התאונה נשוא התביעה (סך של 721,344 ש”ח) מכוח הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

3הנתבעת 1 הינה כאמור המעבידה של התובע, וקיימת מחלוקת האם מדובר בחברת כוח אדם, שרק ספקה עובדים לאתר הבניה (כטענת התובעים) או האם מדובר בקבלן לעבודות שלד (כטענת הנתבעים) – ראה פירוט בהמשך.

כל הנתבעים מיוצגים על ידי אותו עורך דין (ככל הנראה בשל העובדה שכולם מבוטחים באותה פוליסת ביטוח), ואולם יובהר כי כתב ההגנה בתיק הוגש מטעם הנתבעות 2-3 בלבד. הנתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה, ורק זמן קצר טרם מועד ההוכחות הגיש ב”כ הנתבעות הודעה לפיה ביקש לראות את כתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות 2-3, ככתב הגנה גם מטעם הנתבעת 1.

4.בישיבת ההוכחות שהתקיימה העידו מטעם התובע (פרט לתובע): אשתו, עובד נוסף שעבד אתו אצל הנתבעת 1, ובעליה של חברה להתקנת אלומניום – מעביד נוסף שנטען כי התובע עבד אצלו במקביל לעבודתו אצל הנתבעת 1. בנוסף נחקר המומחה הרפואי שמונה מטעם ביהמ”ש בתחום הפסיכיאטרי (ראה פירוט בהמשך).

מטעם הנתבעת לא הובאו עדים.

ב”כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה בסוף ישיבת ההוכחות.

ב. החבות:

5.התובע טוען כי יש להטיל את מלוא החבות בגין האירוע על הנתבעות, שכן הנפילה נגרמה כתוצאה מהתמוטטות קיר בלוקים, ומהעובדה שמשטח העבודה עליו עמד לא היה בטיחותי (משטח צר, רעוע וללא גידור). כן מבוקש להחיל את כלל הדבר מדבר בעדו, ודבר מסוכן, ולהעביר את נטל הראיה לנתבעות, באופן שיש מקום לחייבן ברשלנות, משלא הרימו את הנטל להוכיח שלא התרשלו (הנתבעות כאמור לעיל לא הביאו מטעמן עדים כלשהם).

ביחס לנתבעת 1 נטען כי מדובר בחברת כוח אדם אשר שלחה את עובדיה לעבוד במקום עבודה לא בטיחותי, ומכאן שיש לחייבה ברשלנות.

ביחס לנתבעת 2 נטען כי היא המעוול העיקרי, שיש להטיל עליו את האחריות לתאונה, שכן עובד מטעמה שימש כמנהל עבודה, היה אחראי בשטח ונתן לעובדים את ההוראות.

6.גם התובע 2 (המל”ל) ביקש להטיל את החבות העיקרית על הנתבעת 2 בשיעור שלא יקטן מ – 90%), בטענה כי היא החברה שהעסיקה בפועל את התובע, כאשר מנהל עבודה מטעמה הוא שהיה בשטח, ונתן הוראות עבודה לעובדים.

7.הנתבעות טוענות, מנגד, כי התובע עסק בבניית קיר הבלוקים שהתמוטט, ומכאן שככל הנראה רשלנותו היא שהובילה להתמוטטות הקיר שגרמה לנפילתו.

באשר ליחסים בין הנתבעות, נטען כי ככל שתקבע חבות, אזי יש להטילה על המעביד הישיר, הנתבעת 1, שהיה חברה ששמשה כקבלן שלד אשר התובע הועסק על ידה כתפסן, והיא שצריכה לשאת במלוא האחריות לתאונה.

לצורך הוכחת תפקידה של הנתבעת 1 באתר הוגש הסכם התקשרות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 ממנו עולה, לטענת הנתבעים, כי הנתבעת 1 שימשה כקבלן שלד, בעוד שהנתבעת 2 הייתה המזמינה, ולא המעבידה בפועל.

8.הכרעה:

התובע העיד בתצהירו כי בשעה שעמד על קורות עץ קצרות, התמוטט עליו לפתע קיר של בלוקים והוא נפל מגובה של 4-5 מטרים. כן העיד כי לא נתנו לו אמצעי הגנה כלשהם מפני נפילה מגובה: לא רתמה, לא חגורה, ולא קסדה, וכי העמדה עליה עמד, הייתה צרה מאוד כך שהיה קשה לעמוד עליה, היא לא הייתה מגודרת, ולא היה בה מעקה.

בנוסף העיד התובע כי לא קיבל הדרכת בטיחות לפני העבודה, ובפרט לא קיבל הדרכה בנוגע לעבודה בגובה.

9.עדות התובע כאמור לעיל קיבלה חיזוק מלא בעדות עד נוסף שהובא מטעמו, נאסים אבו בואס, עובד שעבד עם התובע באתר הבניה ביום התאונה.

נאסים העיד בתצהירו כי עבד בחלק הפנימי של קיר הבלוקים שהתמוטט, ואילו התובע עבד בחלקו החיצוני, כאשר בעדותו התייחס נאסים לעובדה כי המשטח עליו עבדו העובדים לא היה יציב, ולא היה בו גידור או מעקה.

גם עד זה אישר כעדות התובע כי לא ניתנה לעובדים הדרכה כלשהי הנוגעת לבטיחות עבודה בגובה, לא נעשה שימוש ברתמות או כל אמצעי הגנה אחר.

10.עדות התובע והעד מטעמו בכל הנוגע לאופן התרחשות התאונה הייתה מהימנה, והיא גם נתמכת בכל האמור במסמכים הרפואיים שנכתבו בסמוך לאירוע (ראה, למשל, האמור בדו”ח מגן דוד אדום: “הפצוע נמצא באתר בניה שרוע על הקרקע, לדברי הנוכחים לאחר נפילת קיר לבנים שפגע בו…”, וכן האמור בטופס בל 250: “במהלך העבודה נפל עליו קיר, איבד הכרה והועבר לבית חולים”).

11.הנתבעים לא הביאו ולא הציגו ראיה כלשהי לסתור גרסה זו, ומכאן שיש לקבוע כי נפילת התובע ארעה כתוצאה מהתמוטטות קיר בלוקים בעת שעמד בגובה של כ-4 מטרים, והעובדה כי עמד על משטח עבודה לא בטיחותי, לא מגודר וללא מעקה, כאשר הוא אינו קשור ברתמה ו/או בכל אמצעי אחר שיכול למנוע נפילה בסיטואציה כזאת, הביאה לפציעתו.

12.בנסיבות אלו, יש מקום להטיל חבות מלאה על הנתבעות, ואין מקום לקבוע אשם תורם כלשהו על התובע, שכן שני המבחנים שנקבעו בפסיקה להטלת אשם תורם (מבחן האדם הסביר – האם אדם סביר היה נזהר יותר מהנפגע, ומבחן “מידת האשמה המוסרית שעיקרו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה), אינם מלמדים על קיומו של אשם תורם מצד התובע.

13.באשר לנתבעת 1:

הלכה פסוקה היא כי מעביד חב כלפיו עובדו חובת זהירות רחבה, הכוללת את החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד בכל הנוגע לשיטת העבודה תוך יישום הוראות הבטיחות, וראה בענין זה: ע”א 663/88 שריזיאן נ’ לבידי אשקלון פ”ד מז(3) 225; ע”א 371/90 סובחי נ’ רכבת ישראל פ”ד מז(3) 345; ע”א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע”מ נ’ מרציאנו פ”ד לו(2) 592; ע”א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע”מ נ’ גוברין תק-על 92(3) 340.

במקרה דנן הוכח כי הנתבעת 1 לא נתנה לתובע הנחיות בנוגע לעבודה בגובה, לא ניתנה לו הדרכה ביחס לסיכונים הכרוכים בעבודה בגובה, משטח העבודה עליו עבד התובע לא היה בטיחותי, לא היה מגודר ואף לא היה בו מעקה, דבר שהוביל לנפילה.

בנסיבות אלה הפרה הנתבעת 1 את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כמעביד, לדאוג למקום עבודה בטוח, מה גם שע”פ עדות התובע והעד מטעמו אף נציג מטעם הנתבעת 1 לא היה בשטח, לא בחן את תנאי העבודה, ולא פיקח על העובדים.

אוסיף כי מנספח להסכם ההתקשרות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 המכונה – “הצהרה על קיום הסמכה בנושא עבודה בגובה”, עולה כי הנתבעת 1 הצהירה שהסמיכה עובדיה לעבודה בגובה בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה). עוד נקבע שם כי הנתבעת 1 מתחייבת למלא אחר כל התקנות הקשורות בעבודה בגובה, ולא לבצע עבודות בגובה אלא אם מתקיימים כל התנאים המפורטים בתקנות.

לא הוכח כי הנתבעת 1 פעלה בהתאם, ומכאן שיש לחייבה באחריות לקרות התאונה.

14.באשר לאחריות הנתבעת 2:

מעדות התובע והעד מטעמו עלה כי מלוא הוראות העבודה ניתנו להם על ידי מנהל עבודה מטעם הנתבעת 2 שהיה במקום, כאשר בשטח לא נכח אף נציג של הנתבעת 1, והם אפילו לא ידעו לומר מי היה אחראי עליהם מטעם הנתבעת 1, אם בכלל היה כזה:

” ש. מי נתן לכם הוראות באתר לעבוד?

ת. מנהל העבודה של חברת טנוס נתן לנו את ההוראות.

…

ש. היה מישהו מטעם אנדלוס שהיה אחראי עליכם?

ת. אני לא מכיר ולא יודע. היה מנהל עבודה של טנוס, לא זוכר איך קוראים לו.

…

ש. כשהגעתם לאתר מישהו מטעם טנוס אמר לכם משהו?

ת. אני רק מכיר את מנהל העבודה של טנוס שהוא אמר לכל אחד איפה להיות ואיפה לעבוד”. – חקירת העד נאסים אבו סואס, עמ’ 12 החל משורה 21 לפרוטוקול.

וכן ראה עדות דומה של התובע:

“ש. באתר העבודה שקרתה בו התאונה מי היה נותן לכם הוראות עבודה?

ת. מנהל עבודה בשטח של טנוס.

ש. גם סידור עבודה הוא היה נותן לכם?

ת. את כל ההוראות” – עמ’ 16 שורה 18 לפרוטוקול.

15.מעדויות אלו, שלא נסתרו ושלא הובאו ראיות נוגדות אחרות, עולה כי מלוא הוראות לביצוע העבודה והפיקוח בפועל נעשו ונתנו על ידי הנתבעת 2 כאשר מסתבר לקבוע מהעדויות כי גם הפיגום עליו עמד התובע ושממנו נפל סופק ע”י הנתבעת 2 – הגורם היחיד שהיה בשטח, ומכאן שיש להטיל עליה החבות העיקרית בתיק.

כן ניתן ללמוד מהאמור בהסכם ההתקשרות בין הנתבעת 2 לנתבעת 1, כי הנתבעת 2 שימשה, ככל הנראה, כקבלן ראשי ומבצע בניה, שכן התקשרה עם הנתבעת 1 להקמת השלד, וקרוב לוודאי שהתקשרה עם קבלנים אחרים ונוספים לביצוע עבודות אחרות, שכן מההסכם עולה כי מדובר בפרויקט בניה גדול שכלל בניית בית ספר ואולם ספורט לו הייתה הנתבעת 2 אחראית.

בתפקידה כקבלן ראשי ומבצע בנייה בוודאי שמוטלת עליה האחריות והחבות לקביעת נוהלי הבטיחות באתר העבודה והדאגה לבטיחות האתר.

עוד עולה מנספח להסכם ההתקשרות המכונה – “הצהרה על קיום הסמכה בנושא עבודה בגובה”, כי הנתבעת 2 הייתה רשאית – “…במידה והקבלן (הנתבעת 1 – לא במקור – ע.ב) לא יסמיך את עובדיו לעבודה בגובה ו/או לא יספק להם את הציוד הנדרש בתקנות, אזי מוסכם כי “טנוס” (הנתבעת 1 – לא במקור – ע.ב) תהא רשאית להסמיך או לספק את הציוד לעובדי הקבלן, על חשבונה…” – דבר שהוכח כי לא נעשה על ידה.

מכל מקום ונוכח העובדה כי העובדים במקום קיבלו הוראות עבודה וסרו למרותו של מנהל העבודה מטעם הנתבעת 2 בלבד, הגורם היחיד שהיה בשטח, אזי, גם אם לא היה מקום לקבוע כי הנתבעת 2 שמשה כקבלן ראשי, הרי שיש להטיל עליה את החבות העיקרית לאירוע התאונה.

16.לסיכום כל האמור ובשים לב לעדויות התובע והפועל הנוסף שעבד באתר בכל הנוגע לזהות הגורם היחיד שהיה בשטח (מנהל עבודה מטעם הנתבעת 2) ונתן הוראות לעובדים, ובהעדר ראיות כלשהן מטעם מי מעובדי הנתבעת 1 ו/או הנתבעת 2 (כאשר לא נטען ולא הוכח שלא ניתן היה לזמן מי מהם למתן עדות), ובשים לב לעולה מההסכם שנכרת בין הצדדים, יש לחלק האחריות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, שהינם מעוולים במשותף אשר חלוקת האחריות ביניהם מתבססת על מידת האשם הרובץ לפתחו של כל אחד מהם, כך שעל הנתבעת 1 תוטל אחריות בשיעור 35% ועל הנתבעת 2 – בשיעור 65%.

הנזק:

17.ממקום האירוע פונה התובע באמבולנס לבית חולים רמב”ם שם הוברר כי הוא סובל משבר בכתף שמאל, שברים בזיזים רוחביים בשלוש חוליות בגב, שבר בקרסול ימין, שברים בכף רגל שמאל. ידו הושמה במתלה, ושתי רגליו גובסו.

ביום 1/11/17 עבר התובע ניתוח לקיבוע בשבר בקרסול ימין, לאחר ששחזור סגור בכף הרגל נכשל. בקרסול שמאל בוצע שחזור סגור שהצליח.

ביום 9/11/17 הועבר התובע לשיקום בבית לוינשטיין, משם שוחרר לביתו ביום 18/1/18. מעבר לפגיעות האורטופדיות סובל התובע מאז התאונה מקשיי שינה, חרדות, מצב רוח ירוד וירידה בזיכרון ובריכוז, והוא מטופל ממועד התאונה ועד היום בכדורים פסיכיאטריים.

18.מטעם התובע הוגשו חוות דעת כדלקמן:

בתחום האורטופדי (ד”ר גורן) קבע נכות משוקללת בשיעור 47.5% בהתאם לפירוט הנ”ל:

10% לפי סעיף 48(3)(א) בגין מגבלות בכף רגל ימין; 10% לפי ס’ 49(4) בגין מטטרסלגיה פוסט טראומטית משמאל; 15% לפי סעיף 41(4)(ב) בגין הגבלה בתנועות כתף שמאל; 10% לפי סעיף 37(5)(א) בגין הגבלה קלה בתנועות עמ”ש צווארי; 15% לפי סעיף 37(7)(א-ב) בגין מצב לאחר שברים של זיזים רוחביים בחוליות L1-L3, הגבלה קלה-בינונית בתנועות עמ”ש מותני). כן קבע המומחה יש להפעיל את תקנה 15 באופן מלא.

בתחום הפסיכיאטרי (ד”ר בן אפרים) קבע נכות בשיעור 30% לפי סעיף 34ב(4) בגין ptsd ו- post concussion syndrome, וכי יש להפעיל את תקנה 15 באופן מלא.

19.מטעם הנתבעות הוגשו חוות דעת כדלקמן:

בתחום האורטופדי (ד”ר קליגמן) קבע נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני, ונכות בשיעור 5% בגין הגבלה קלה בטווח התנועות של כף רגל שמאל.

בתחום הפסיכיאטרי (פרופ’ פלד) קבע כי לא נותרה לתובע נכות כלשהי.

20.נוכח הפער בין חוות דעת מומחי הצדדים, מונו מומחים מטעם בית המשפט:

בתחום האורתופדי (פרופ’ צינמן) קבע נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 47(4)ב’ בגין הפגיעה בכף רגל ימין, נכות בשיעור 10% לפי סעיף 49(4) בגין הפגיעה בכף רגל שמאל, ונכות בשיעור 10% לפי ס’ 37(7)א’ בגין חבלה בגב התחתון לאחר שברים בזיזים רוחביים. המומחה הבהיר כי הפגיעה אצל התובע ארעה בשתי כפות הרגליים (רגל ימין פריקה של המפרק הסובטלרי עם שברי ניתוק קטנים –בוצע שחזור והרגל גובסה, וברגל שמאל שברים במסרק ובקוניפורם – שחזור מלא לא הצליח, לכן בוצע ניתוח במהלכו נעשה שחזור פתוח של כף הרגל והושם גבס), בעמוד שדרה מותני – נגרמו שברים בזיזים הרוחביים, וכן נגרמה חבלה בכתף שמאל שטופלה ע”י מתלה.

בתחום הפסיכיאטרי (ד”ר עיסאם דאוד) קבע נכות בשיעור של 20% בגין הפרעה נוירו-קוגניטיבית קלה עקב פגיעה מוחית טראומטית בדרגת חומרה קלה, והפרעת הסתגלות עם תסמינים רגשיים והתנהגותיים בדרגת חומרה קלה, כאשר 2/3 מנכות זו ייחס המומחה בחוות דעתו לתאונה, ו-1/3 בגין מצב קודם לתאונה. המומחה קבע כי התובע סבל מבעיות התנהגות וקשיים סוציאליים שהשפיעו על מצבו הנפשי גם עובר לתאונה. בפרט ציין המומחה כי התובע חווה קשיים בתקופה בה התגורר בתל אביב, במסגרתה גם נעצר בגין נהיגה בשכרות, והיה מעורב באירוע פלילי נוסף עליו לא הסכים לפרט.

21.התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונה עבודה.

התובע הוכר כנכה נזקק בשיעור של 100% מיום התאונה ועד ליום 1.3.19. החל ממועד זה נקבע לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 23% ע”פ הפירוט הבא:

10% בגין הפגיעה בכף רגל שמאל, 5% בגין הפגיעה בכף רגל ימין, 5% בגין הפגיעה בחוליות גב תחתון, 5% נכות פסיכיאטרית. כן הופעלה תקנה 15 ב – 1/3, כך שהנכות הכוללת הועמדה על 29%.

ג. הנכות הרפואית:

22.באשר לנכות בתחום האורטופדי – הנתבעים בקשו לסטות מהאמור בחוות דעת המומחה שמונה בטענה כי הוא לא התייחס לתאונות קודמות שעבר התובע (בפרט תאונה משנת 2005 שבמהלכה נפגע בגבו). על כן נטען כי אין לייחס את מלוא הנכות שנקבעה על ידי המומחה לתאונה נשוא תביעה זו.

אין בידי לקבל טענה זו.

הנתבעת לא בקשה לחקור את המומחה ואף לא שלחה לו שאלות הבהרה, ומכאן שאין כל סיבה לסטות מהאמור בחוות הדעת, ויש לראות הצדדים כמי שמסכימים עם תוכנה. ראה בעניין זה ע”א 214/68 אברהם נ’ משה פ”ד כב(2) 858, קדמי, על הראיות עמ’ 828, ריבלין – ת”ד סדרי דין וחישוב פיצויים עמ’ 598.

למעלה מן הדרוש אוסיף גם לגופו של עניין כי המומחה אכן לא ציין בחוות דעתו דבר ביחס לתאונות הקודמות שעבר התובע, על אף שתיעוד ביחס אליהן מצוי בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים ובתיק קופת חולים שהובא לעיון המומחה, ואולם העובדה שהמומחה אינו מציין ו/או מתייחס אליהן אינה מלמדת כי לא היה ער להן, ולא נתן דעתו לתאונות הקודמות. כאמור לעיל לו סברה הנתבעת כי יש מקום לשאול את המומחה בנושא היה עליה לזמנו לחקירה או לשלוח לו שאלות הבהרה.

על כן יש לקבוע כי הנכות הרפואית האורטופדית של התובע בגין התאונה היא בהתאם לקביעת המומחה, ומורכבת מנכויות בשלושה אברים שונים (גב, רגל שמאל, רגל ימין).

23.באשר לנכות בתחום הפסיכיאטרי:

המומחה זומן ע”י ב”כ התובע, ונחקר על ידי שני הצדדים.

מחקירתו עלה כי הנכות שקבע לתובע בשיעור 20% הינה על בסיס צירוף שני סעיפים שונים שכל אחד מהם מקנה 10% נכות:

האחד – הפרעה נוירוקוגניטיבית קלה עקב פגיעה מוחית טראומטית בדרגה בינונית – “זה אומר שיש לו פגיעה מבחינת עצבית המשפיעה על הקוגניציה…יש ירידה בקוגניציה…ירידה קלה בתפקוד הקוגניטיבי”. נכות זו מבוססת על סעיף 32א(1)(ב) לתקנות המל”ל.

השני – הפרעת הסתגלות (בהתאם לסעיף 34(ב)(2) לתקנות המל”ל).

לנכות הכוללת שקבע ייחס המומחה חלק (שליש ממנה) לעברו של התובע, זאת על רקע אירועים קודמים שחווה בתקופה בה התגורר בתל אביב, בפרט אירוע משמעותי שקשור לנהיגה בשכרות.

בחקירתו הנגדית הוצג למומחה, לראשונה, חומר רפואי, בגין תאונות עבודה קודמות שעבר התובע. לאחר שהמומחה עיין בחומר, הוא תיקן את חוות דעתו כך שקבע כי יש לייחס מחצית מהנכות שקבע לתאונה הנוכחית, ומחצית, בין היתר גם בגין תאונה קודמת שעבר התובע בשנת 2005 במהלכה נגרמו לו שברים בחוליות ובעצם ההומרוס – “מדובר במנגנון דומה ב 2005 שגם שם לא הייתה פגיעה ישירה בראש, זה ענין של זעזוע. אתה לא יכול לשבור חוליות ועצם ההומרוס בלי שהראש שלך יזוז. לא מדובר בשבירת אצבע, שברת חוליות וצריכה להיות קינטיקה משמעותית” – עמ’ 9 שר’ 22.

24.ב”כ הנתבעת מבקש לאמץ תיקון זה, ולקבוע כי הנכות הרפואית הקשורה בתאונה עומדת על 10% בלבד. ב”כ התובע מבקש, מנגד, לקבוע כי בהתחשב בכלל הגולגולת הדקה – יש לראות במלוא הנכות שקבע המומחה (20%) כנכות הקשורה בתאונה נשוא התביעה.

25.הכרעה:

ככלל הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של נפגע מסורה לבית המשפט ומשמעותה – אפשרות סטייה ממסקנות המומחה, כאשר חוות דעתו של מומחה רפואי אינה אלא ראיה, בין מכלול הראיות, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת אם להסתמך עליה או לדחותה כולה או חלקה. ראה בעניין זה האמור בע”א 2160/90 רז נ’ לאף פ”ד מז(5) 170, ע”א 2541/02 לנגר נ’ יחזקאל פ”ד נח(2) 583, ע”א 3212 נהרי נ’ דולב ניתן ביום 24/11/05).

לאחר שמיעת חקירת המומחה ועיון במלוא המסמכים הרפואיים אני סבורה כי אין מקום לסטות מהאמור בחוות הדעת המקורית של המומחה, ואין לקבל את השינוי שעשה המומחה בחקירתו הנגדית לאור החומר החדש שהוצג בפניו, שכן שאין בחומר הרפואי אינדקציה כלשהי להפרעה בתחום הנפשי לאחר התאונה משנת 2005.

מהחומר שצורף (תיק קופת חולים) לא ניתן ללמוד פרטים מלאים ביחס לתאונה משנת 2005, פרט לעובדה כי מדובר בנפילה בזמן עבודה, שהביאה לשבר בזרוע יד שמאל – שבר שהתאחה לאחר גיבוס היד אף מבלי שהתובע נזקק לניתוח. כן לא הוברר אם מדובר היה בתאונה שכללה נפילה מגובה, מאיזה גובה וכו’. בנוסף מדובר בתאונה שארעה בשנת 2005 כאשר התובע היה צעיר מאוד (בן 22 בלבד), וכאמור לעיל אין בחומר הרפואי מאז ועד היום אינדיקציה כלשהי המלמדת כי סבל מפגיעה נפשית כלשהי בגין אותה תאונה, ו/או כי פנה לקבלת טיפול. נהפוך הוא – התובע עבד לכל אורך השנים לאחר התאונה משנת 2005 בעבודות פיזיות קשות, שעות ארוכות, התמיד בעבודתו, ולא סביר בעיני כי לו הייתה נגרמת לו נכות נפשית כלשהי בעקבות אותה תאונה, לא היה בנמצא רמז או סימן תפקודי כלשהו לאותה פגיעה.

26.כן אין בידי לקבל את טענת ב”כ התובע המבקש לסטות מהאמור בחוות דעת המומחה, ולייחס את מלוא הנכות שקבע המומחה לתאונה דנן בטענה כי מדובר בגולגולת דקה.

אכן עובר לתאונה, כפי שכבר צוין לעיל, אין בנמצא תיעוד המלמד על הפרעות נפשיות ואולם המומחה הבהיר כי האירוע הטראומטי שעבר התובע (מעצר פלילי שחווה) הינו בעל משמעות, וכן הבהיר בתשובותיו כי הנכות שייחס לתאונה הייתה נגרמת לתובע בכל מקרה גם אלמלא הפגיעה הקודמת: “ש. הנכות שהיא קשורה לתאונה ונובעת מהתאונה זה למעשה 13.3% ? ת. נכון. ש. נניח שהנבדק היה מגיע אליך להיבדק בגין התאונה ואין את הרקע הקודם מה הנכות שלו ? ת. 13.3% (ראה בעמ’ 7 שר’ 27).

לסיכום האמור לעיל ובהתאם לקביעות המומחים שמונו יש לקבוע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע (האורטופדית והפסיכיאטרית) הינה בשיעור של 37%.

ד. הנכות התפקודית, בסיס השכר והפסד כושר ההשתכרות:

27.ב”כ התובע מבקש לקבוע כי הנכות התפקודית גבוהה בהרבה מהנכות הרפואית זאת בשים לב למקצועו של התובע, והעובדה כי טרם חזר למעגל העבודה נוכח מגבלותיו. מבוקש לערוך החישוב בהתאם לנכות תפקודית בשיעור של 70%.

ב”כ הנתבעת מבקש, מנגד, לקבוע כי הנכות התפקודית נמוכה מהרפואית, שכן מדובר באוסף נכויות לא גבוהות.

28.הכרעה:

הלכה פסוקה היא כי הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, אם כי ברור כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת שיעורה של הפגיעה התפקודית, ולרוב משקפת הנכות הרפואית גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד (ראה ע”א 4302/08 שלמייב נ’ בדארנה ניתן ביום 25.7.10, ע”א 8799/08 הדסה נ’ פלוני, ניתן ביום 21.3.11).

כן יובהר כי גם קביעת הפגיעה התפקודית אינה בגדר סוף פסוק לצורך הערכת הפיצוי לו זכאי הנפגע, שכן ככל שמדובר בגריעה מכושר ההשתכרות חובה על בית המשפט לבחון מה השפעת הפגיעה התפקודית על יכולתו של הנפגע לעבוד ולהשתכר. לעניין זה נקבע כי:

“ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד” – רע”א 8532/11 כהן נ’ קרקובסקי, ניתן ביום 5.3.12.

יחד עם זאת, ועל אף ההנחה לפיה אין מקום לקבוע “מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות” – ע”א 2577/14 פלוני נ’ הפול ניתן ביום 11.1.15, הובהר כי הנכות התפקודית והפגיעה התפקודית שבעקבותיה הן:

“מקור השראה להערכת הגריעה בכושר ההשתכרות כאשר בנכויות אורטופדיות עסקינן וכאשר משלח ידו של הנפגע כרוך בעבודה פיזית” – ראה בענין פלוני, וכן ראה ההלכות בע”א 3049/93 גירוגיסיאן נ’ רמזי פ”ד נב(3) 792, שם נקבע כי בדרך כלל משקפת הנכות הרפואית גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד.

29.לאחר שקילת העדויות וטענות הצדדים אני סבורה שיש להעמיד הנכות התפקודית של התובע בשיעור של 40%, ולקבוע כי נכות זו משקפת גם את הגריעה בכושר ההשתכרות.

בקביעה זו נתתי דעתי לדברים הבאים:

נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על 37% כאשר היא כוללת נכות אורטופדית ונפשית.

התובע בוגר 12 שנות לימוד אך ללא תעודת בגרות ו/או השכלה אחרת.

לאחר סיום לימודיו עבד במספר מסעדות בתל אביב, ולפני 5-6 שנים החל לעבוד בבניין.

דהיינו מדובר באדם עובד כפיים חסר הכשרה מקצועית אחרת וחסר השכלה כאשר ברור כי עבודתו כטפסן הינה עבודה פיזית מאומצת.

מאז התאונה סובל התובע מהגבלות תנועה בשתי רגליו ובגבו, וכן סובל מחרדות ופחדים, הפרעות בשינה, פגיעה בביטחון העצמי, קשיי ריכוז, וקשיי זיכרון. התובע מתקשה להתכופף, קשה לו לעמוד זמן ממושך, והוא מתקשה בעמידה ממושכת.

בכל הנוגע להפרעות הקשורות בנכות הנפשית אוסיף כי מהחומר הרפואי שצורף (סיכומי ביקור אצל הפסיכיאטר המטפל ד”ר שביטה) עולה תמונה לא פשוטה של הפרעה שפוגעת בתפקוד התובע (קשיי שינה משמעותיים, סיוטים וחרדות, התפרצויות, חוסר שליטה בהתנהגויות וכו’).

מאז התאונה ועד היום לא חזר התובע למעגל העבודה.

בשקלול כל האמור לעיל, ומשנתתי משקל גם לעובדה כי מדובר בנכויות מצטברות במספר אברים שונים שנפגעו (אף שכל אחת בפני עצמה לא גבוהה מאוד) כאשר צירוף הנכויות בתחומים השונים מעצים את ההשלכה התפקודית, מצאתי לנכון להעמיד הנכות התפקודית על 40%, ושיעור זה גם ישקף את הגריעה מההשתכרות.

30.באשר לבסיס השכר:

התובע החל עבודתו אצל הנתבעת 1 בחודש מאי 2017 ועבד שם עד מועד התאונה.

בנוסף נטען כי מספר חודשים לפני התאונה החל לעבוד במקביל כמחסנאי בחברה שעוסקת ביצור והתקנת אלומיניום.

שכרו הממוצע ב – 5 החודשים שקדמו לתאונה אצל הנתבעת 1 עמד על סך של 5,160 ₪.

ביחס לעבודתו כמחסנאי הוצגו תלושי שכר ל – 5 החודשים שקדמו לתאונה מהם עולה כי שכרו הממוצע עמד על סך של 4,000 ₪, כך ששכרו המלא ערב התאונה עמד על סך של 9,160 ₪ בשערוך להיום הסכום הינו 9,200 ₪.

הנתבעת טענה כי אין מקום להכיר בסכום המלא שפורט לעיל, שכן אין זה סביר שהתובע יכול היה לעבוד בשתי עבודות במקביל מבחינת שעות העבודה. כן נטען לקיומן של סתירות בין עדות התובע, בעניין זה, לבין עדות המעביד הנוסף שנטען כי התובע עבד אצלו בכל הנוגע לשעות עבודתו של התובע. עוד נטען כי בחינת עברו התעסוקתי של התובע לאורך השנים מלמדת כי פרט לחודש פה חודש שם, הוא מעולם לא עבד במקביל בשתי עבודות, ועל כן תמוה כיצד מספר חודשים לפני התאונה החל לפתע לעבוד באופן מסודר בשתי עבודות.

31.הכרעה:

לאחר שמיעת העדים אני מקבלת במלואה את עדות התובע, והעד שהובא מטעמו (מנהל החברה הנוספת בה עבד התובע – חברה לייצור והרכבת חלונות), שהיו אמינות ומשכנעות.

הוברר כי אין שום קשר חברי או משפחתי בין התובע למנהל החברה.

מנהל החברה העיד כי חיפש עובד למחסן – עובד שלא יעבוד כל יום, והדבר התאים לתובע שלא יכול היה להתחייב על עבודה מלאה (ראה עדות ג’ברין בעמ’ 10 שר’ 29). כן הבהיר העד כי עובדי המחסן עובדים חלק מהימים:

“כל עובד עובד חלק מהימים, כל אחד לפי המשרה שלו” – עמ’ 11 שר’ 2.

העד לא זכר מה היו שעות העבודה של התובע, וכמה ימים בשבוע עבד, ואולם אישר כי ניתן היה לעבוד במחסן גם בשעות מאוחרות (אחרי השעה 16:00):

“שעות העבודה הן מ-7:00 עד 16:30, יש חלק שממשיכים, תלוי בלחץ העבודה” – עמ’ 11 שר’ 11.

התובע הבהיר בחקירתו כי עבד במחסן 4 ימים בשבוע, ואולם אם הייתה עבודה מלאה בבניין היה הולך לעבוד בבניין. כן העיד כי עבד במחסן בשעות אחר הצהרים, ונהג לעבוד שם עד שעה 21:00 בלילה. עדות זו של התובע לא עמדה בסתירה לעדות מנהל החברה.

יודגש כי במועד הרלבנטי היה התובע צעיר (בן 34), היה לו ילד אחד בלבד. התובע ואשתו מתגוררים בבניין משפחתי (עם אחיו והוריו), כך שסביר כי אשת התובע נעזרה בבני המשפחה המורחבת באופן שהתובע יכול היה לצאת לעבוד למשך שעות ארוכות.

אוסיף כי גם אם נפלו סתירות מסוימות בנושא שעות העבודה של התובע, בין עדותו לעדות ג’ברין, הרי שהעובדה שהעדים לא זכרו כל פרט הינה טבעית לחלוטין, משמדובר בתקופת עבודה קצרה בת 5 חודשים, שארעה לפני זמן רב (בשנת 2017). מכל מקום ידוע כי עבודת בנין היא עבודה תלויית מזג אויר, תלויה לעיתים בחומרי בניין שמתעכבים, ולעיתים לא מדובר בעבודה רצופה מבחינת ימים, כך שאפשר לשלב עמה עבודה נוספת, בפרט אם ניתן לבצע את העבודה הנוספת בשעות אחר הצהרים והערב.

32.באשר לטענת הנתבעת כי מדוח רציפות ביטוח של המל”ל לא ניתן ללמוד על ביצוע עבודה במקביל בתקופות קודמות אומר כי בשנת 2012 כן ניתן לראות כי גם בחודש 3/12 וגם בחודש 4/12 עבד התובע בשני מקומות.

יתר על כן – התובע העיד כי בתקופה בה גר בתל אביב (עובר לעבודתו אצל הנתבעת 1) הוא עבד בשתי מסעדות, וכי בחלק מהעבודות שולם לו שכר בשחור, מבלי שנעשה דיווח למוסד לביטוח לאומי, כך שבהחלט יתכן כי גם במועדים נוספים (מעבר לשנת 2012 כאמור לעיל) עבד התובע בשתי עבודות במקביל, מה גם שביחס למסעדות הרי שבתאם לעדותו מדובר במסעדות שהיו שייכות לאותם בעלים, דבר שיכול להסביר דיווח יחיד בשונה משני מעבידים בדו”ח הביטוח הלאומי.

לסיכום האמור לעיל יש לקבוע כי בסיס השכר של התובע הינו צירוף שתי המשכורת בשני מקומות העבודה בהן הוכח שעבד ערב התאונה, ולהעמיד חישוב הפיצוי על שכר כולל של 9,200 ₪.

בשים לב לגילו של התובע במועד התאונה (34) ולהשכלתו, אין מקום לקבל הטענה כי היה צפוי להתקדם ולהשביח שכרו מעבר לשכר כאמור לעיל.

ה. עזרת צד ג’, הוצאות (רפואיות ונסיעות):

33.במהלך תקופה ארוכה לאחר התאונה נאלץ התובע להתנייד בכיסא גלגלים, ואזכיר כי נפגע בשתי רגליו, שגם היו מגובסות. בהמשך נאלץ התובע להיעזר בהליכון וקביים לתקופה נוספת, כאשר נטען כי גם היום הוא זקוק לקביים כאשר הוא נדרש ללכת למרחקים ארוכים יותר.

נטען כי בסמוך לתאונה נזקק התובע במשך תקופה ממושכת לעזרה אינטנסיבית ממשפחתו המורחבת, שכן אשתו הייתה בהריון, וטפלה בילד נוסף קטן.

עוד נטען כי ערב התאונה עבדה אשת התובע בחברת קיטרינג בשכר של 3,000 ₪, וכי עקב התאונה נאלצה להפסיק עבודתה.

34.כן הוברר כי התובע ואשתו מתגוררים בקומה רביעית בבית קומות (כאמור בקומה הראשונה מתגוררים הורי התובע, ובקומות 2-3 מתגוררים אחיו של התובע), וכי לאחר התאונה, ונוכח מצבו הרפואי של התובע, נאלצה המשפחה לבנות מעין גשר לקומה 4 כדי שהתובע יעלה קומה אחת בלבד עד לביתו ולא יותר מכך – הוצגה תמונה של הגשר שנבנה.

35.באשר למצבו הנוכחי הוברר, כאמור לעיל, כי בשים לב לפגיעה הנפשית (זאת מעבר לפגיעה האורטופדית), סובל התובע מקשיי שינה, נוטה להתפרץ, ובשל אוירה עכורה בביתו, נוהגת אשתו לעזוב את הבית מפעם לפעם עם הילדים לתקופות קצרות של שבועיים, בהן היא עוברת לגור עם הוריה, עד יעבור זעם, כאשר נטען כי בתקופות בהן עוזבת האישה את הבית, נעזר התובע באמו ובאחותו.

36.אשר על כן מבוקש לפסוק פיצוי לעבר בגין עזרה בסך של 92,400 ₪ (מבוסס על חישוב של 5,000 ₪ למשך 3 חודשים ראשונים, ובהמשך 2,150 ₪ לחודש עד היום). לעתיד מבוקש פיצוי בסך 615,000 ₪ על בסיס חישוב של 2,150 ₪ בחודש.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי לא הוצגו ראיות בדבר הפסד כלשהו מצד בני המשפחה. הוצע לפסוק סכום של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

37.הכרעה:

בשים לב לפציעת התובע, לתקופת האשפוז והשיקום, לעובדה כי הפציעה הייתה מורכבת ובמספר אברים שונים, ובכלל זה פגיעה בשתי הרגלים (שגובסו), בגב ובכתף, דבר שהגביל את התובע מאוד, בשים לב לעובדה כי במועד התאונה הייתה אשתו בהריון (עם ילד שני), ברור כי בתקופה הסמוכה לפציעה נדרש התובע להיעזר בבני משפחתו הקרובה והמורחבת – עזרה שבוודאי חרגה מעזרה הניתנת בין בני משפחה כאשר אחד נופל למשכב.

יחד עם זאת לא הוכח כי אשת התובע אכן עבדה לפני התאונה – לא הוצג ולו תלוש שכר אחד של האישה ו/או ראיות אחרות כלשהן התומכות בטענה זו, מה גם שאשת התובע ממילא העידה כי הייתה במועד התאונה בהיריון, כך שגם אם אכן עבדה, ברור כי הייתה מפסיקה עבודתה ללא קשר לפציעת התובע אלא בשל העובדה שילדה זמן קצר לאחר התאונה.

בהתחשב באמור לעיל ובשים לב לעובדה שחלק מהנכות הינה נפשית ולא אורטופדית, יש לפסוק פיצוי בסך 20,000 ₪ לעבר, ופיצוי גלובלי לעתיד בסך 80,000 ₪.

38.באשר להוצאות מבוקש לפסוק סכום של 30,000 ₪ (עבור: אביזרי עזר, נסיעות, חניה, רכישת אוכן מוכן וכו’), וסך של 113,000 ₪ בגין התאמת דיור, וסך של 229,000 ₪ בגין הוצאות ניידות מוגברות על בסיס 800 ₪ בחודש.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי אין מקום לפסיקת פיצוי כלשהו שכן מדובר בתאונת עבודה במסגרתה מכוסות ההוצאות על ידי המל”ל, כי נכות התובע אינה מצדיקה פיצוי בגין ניידות, וכי לא הוכח הצורך בקבלת טיפולים עתידיים שיהיה בהם כדי להביא להוצאות.

הכרעה: לאחר שקילת טענות הצדדים, עיון בקבלות הבודדות והמעטות שהוצגו, מתן התייחסות לגשר שנאלץ התובע לבנות לביתו, ובשים לב לאופי הפציעה, ומשלא הוכח צורך בהמשך קבלת טיפולים כלשהם (פרט לטיפול פסיכולוגי), ובהתחשב בעובדה שמדובר בתאונת עבודה במסגרתה מכוסות ההוצאות על ידי המוסד לביטוח לאומי, מצאתי לנכון לפסוק פיצוי גלובלי בגין הוצאות לעבר ולעתיד בסכום של 30,000 ₪, כאשר בקביעת סכום זה נתתי דעתי גם לפסיקת סכום מתון מאוד בגין הוצאות ניידות מוגברות בשים לב לפגיעה בשתי הרגלים.

ו. ניכויים:

39.ב”כ הנתבעים טען כי מאחר ומדובר בתאונת עבודה, היה על התובע למצות זכויותיו במל”ל, שכן קיים פער בין הנכויות שקבעו מומחי בית המשפט (37%), לבין הנכויות שנקבעו במל”ל (23%), ועל כן נטען כי משהתובע לא פנה למל”ל בבקשה להגדלת הנכות שנקבעה לו בהתאם לנכויות שנקבעו ע”י מומחי בית המשפט בתיק, אזי, יש מקום לבצע ניכוי תגמולי המל”ל מחלקו של המעביד, בהתאם לנכות שנקבעה ע”י מומחי בית המשפט.

יש לדחות טענה זו, שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.

הטענה לא הועלתה ולא נטענה בכתב ההגנה שהוגש כאמור לעיל רק ביחס לנתבעות 2 ו-3.

ואולם גם לגופו של עניין יש לדחותה, שכן חלקו של המעביד בהתאם לחלוקת האחריות לעיל הינו בשיעור של 35%, וממילא תגמולי המל”ל (כפי ששולמו וישולמו על בסיס הנכות שנקבעה במל”ל) עולים על חלק זה (לענין ניכוי מלוא סכום התגמולים מסכום הפיצוי כאשר מדובר במעביד שאחריותו לנזק עובד נקבעה רק למקצת הנזק ראה האמור בע”א 390/06 גרינשטיין נ’ אקרשטיין ניתן ביום 22/7/08).

ז. חישוב הפיצוי:

בשים לב לכל האמור לעיל להלן חישוב הפיצוי:

כאב וסבל:

ב”כ התובע עותר לפסיקת פיצוי בסכום של 500,000 ₪.

הנתבעת, מנגד, מציעה סך של 50,000 ₪.

לאחר ששקלתי הפציעה והטיפולים שעבר התובע, הנכות הצמיתה שנותרה, משך האשפוז (91 ימים), יש להעמיד הפיצוי על סכום של 200,000 ₪.

הפסד השתכרות בעבר:

בשים לב למצב הרפואי של התובע לאחר התאונה, הניתוח שעבר, ותקופת השיקום הממושכת בשים לב לעובדה כי נפגע גם בשתי רגליו, יש להכיר באי כושר מלא לעבודה למשך מלוא התקופה בה הוכר על ידי המל”ל כנכה נזקק, דהיינו, עד ליום 1/3/19, כלומר 17.5 חודשים בהם יחושב פיצוי מלא:

9,200 ₪ X 17.5 חודשים ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך של 180,000 ₪.

מחודש 3/19 ועד היום (33 חודשים), בהתאם לנכות תפקודית של 40% על בסיס שכרו עובר לתאונה.

9,200 ₪ X 40% X 33 חודשים בצירוף ריבית מאמצע התקופה, במעוגל 130,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד:

9,200 ש”ח X 40% X מקדם היוון ל – 28 שנים (227) – במעוגל 835,000 ₪.

הפסד פנסיה:

12.5% מסכום הפיצוי לעבר ולעתיד במעוגל – 143,000 ש”ח.

עזרת צד ג’ (עבר +עתיד): 100,000  ₪.

הוצאות: 30,000 ש”ח.

סה”כ נזקו של התובע 1 – 1,618,000 ₪ נטו

מסכום הנזק יש לנכות מפיצוי התובע 1 תגמולי המל”ל בסך 721,344 ₪, כך שנותר 896,656 ₪ נטו.

אופן התשלום בהתאם לחלוקת החבות בין הנתבעים הינו כדלקמן:

על הנתבעת 1 לשאת ב- 35% מסכום הנזק: 1,618,000 ₪ X 35% = 566,300 ₪. מסכום זה יש לנכות את מלוא תגמולי המל”ל בהתאם להלכת גרינשטיין (ע”א 390/06 ראה אזכור לעיל), ומכאן שיש לדחות התביעה כנגד הנתבעת 1, שכן תגמולי המל”ל עולים על חלקה.

הנתבעת 2 צריכה לשאת ב-65% מהנזק, דהיינו, 1,618,000 ₪ X 65% = 1,051,700 ₪ נטו.

מתוך סכום זה עליה לשלם לתובע 1:

896,656 ₪ נטו בצירוף שכ”ט בסך 20%+מע”מ, וכן החזר הוצאות המומחים הרפואיים (5,000 ₪ ד”ר גורן, 5,000 ₪ ד”ר בן אפרים, 3,510 ₪ ד”ר דאוד, 3,000 ₪ ד”ר צינמן, שכר העדים שנפסק – 1,755 ₪+350 ₪+250 ₪, והחזר אגרה (1,213 ₪) – סכום כולל של 1,126,551 ₪.

לתובע 2 (מל”ל):

עליה לשלם את ההפרש בין 1,051,700 ₪ (חלקה בנזק נטו) לבין 896,656 ₪ (נזקו של התובע נטו) דהיינו 155,044 ₪ בצירוף שכ”ט 20%+מע”מ, סה”כ 191,324 ש”ח.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ה’ טבת תשפ”ב, 09 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.