מדריך עדנה קרנבל לגבר בגירושין 11: המשטרה ותלונות השווא. מה זה אלמ”ב? מה זה תקנה 2.5? למה מותר לנשים להעליל על גבר במדינת ישראל בלי עונש ובלי פיצויים?

עדנה ארבל, בהיותה פרקליטת המדינה לשעבר, ניסחה הנחיית פרקליטות שאותה המשטרה מפרשת כפטור גורף לנשים מהגשת כתב אישום בגין תלונות שווא.  במקביל בוטלה גם הדרישה כי תלונה של אישה על בן זוגה צריכה להיתמך בראיות כלשהן, ודי בכך שהאישה אומרת ש”הגבר איים עלי”, ללא ראייה, ללא עדים, וללא “דבר מה” תומך.

להנחיה 2.5 ישנה אחות תאומה, הוראת משטרה 30.300.226 המיישמת את הנחייה 2.5.  הוראת המשטרה היא  סודית.

שימו לב שקיימת גם הוראת תע”ס, המנחה את פקידות הסעד, ולפיה די בעצם הגשת התלונה כדי לתייג את הגבר מיידית כ”אלים”, ולהתחיל להראות לו מי באמת מושך בחוטים.  הוראת תע”ס של משרד הרווחה 3.28 “מניעה וטיפול בתופעת האלימות במשפחה“.  הוראה זו למעשה “מזמינה” את פקידת הסעד להתחיל להתערב “טיפולית” במשפחה, גם מבלי שעדיין הוכחה כל אשמה, ול”טיפולים” כפויים אלה תוצאות הרסניות במישור יחסי האבא עם הילדים, וביכולת לגשר או להגיע לפשרות, שהרי המערכת מאותת לאישה שעליה להמתין עד לקריסתו של הגבר, וה”שלל” הכספי והרכוש יפלו לידיה כפרי בשל, כמו גם היכולת לחלוש על יכולתו של האבא לראות את ילדיו, אם בכלל.

קיראו תעשייה של הרשעות סרק כתוצאה של פמיניזם.  קיראו גם את המדריך של ירון זכאי, אלוף ישראל במלחמה נגד האלמ”ב, המדריך האולטימטיבי לגבר המתגרש: כיצד תתגונן מתלונות שווא באלמ”ב.  שימו לב, שהחוק כל כך גורף, שגם גנבת זרע שאיתה אין כל קשר מלבד מין, יוצרת איתך קשר “משפחה”, וגם היא יכולה להתלונן עליך באלמ”ב.  על ניזקי האלמ”ב והנחייה 2.5 קיראו סיפור נוגע ללב:  לא האמנתי, גרושתי האשימה אותי באונס.  קראו למה לנשים קל יותר להגיש תלונות שווא נגד גברים? יצחק הלפרין, זמן מעריב 7/3/2012.

מהי הנחייה 2.5?

המדובר בהנחיית פרקליטות המדינה 2.5 שכותרתה “מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ושל קורבן עבירת מין או אלימות שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה“.  הנחייה זו  נותנת חסינות (כמעט) מוחלטת למתלוננות הפותחות תלונת כזב במשטרה נגד מי שעומד להיות הגרוש שלהן. את החסינות לאישה מפרשים לאור סע’ 7 להנחייה:  “רק במקרים נדירים ביותר, אם בכלל, יש מקום לנהל הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה, ובוודאי שאין מקום לעוצרו לצרכי חקירה”.

באמצעות התלונה האישה קונה לעצמה עדיפות טקטית ביריית הפתיחה של הליכי הגירושין.  הגבר מקבל צו הרחקה מהבית.  עליו למצוא לו דיור בחוץ.  הוא מאבד גישה לבגדיו, חפציו, מסמכיו והמחשב שלו.  הוא צריך לשכור עו”ד גם לדיני אישות וגם למשפט פלילי בעלות של עשרות אלפי שקלים, וכמובן הוא מנותק בבת אחת מילדיו, ומופעל עליו לחץ פסיכולוגי שהקשר בינו לילדיו יתנתק לחלוטין.  הנשים הזדוניות ביותר, אינן מהססות לטעון שהאבא התעלל מינית בילדים, ולחשוף את הילדים לתחקורים בלתי פוסקים בשאלה מה האבא עשה להם.

מרוב תחקורים, ו”טיולים בעולם הדמיון המודרך”, זיכרונות מתעתעים נשתלים במוחם של הילדים, ויש סכנה שהם באמת יתחילו להאמין שמה ששאלו אותם לגביו באמת קרה, ואם לא עכשיו אז בבגרותם תמיד תרחף השאלה הבלתי פתורה האם באמת הם קורבן של התעללות מינית.

הוראת הפרקליטות הפכה את המשטרה לנוגשת אלפי גברים מדי שנה מאז 1996.  בהתחשב בכך שמוגשים בין 9,000 ל 10,000 תביעות גירושין בשנה, הרי ברור שאם במקביל מוגשות אלפי תלונות על אלימות במשפחה, שלא היו קיימות ערב הגירושין, הרי התופעה רווחת.  כאשר אישה אחת מצליחה להפיק רווחים מתלונת שווא אחת, הרי זה עובר מפה לאוזן, ואין כמו עורכי הדין המתמחים בייצוג נשים, לדרבן, או לרמוז לאישה, כיצד לנצל את המערכת ללא חשש לסנקציות.

הנחייה 2.5 זו היא הבסיס לתעשיית תלונות הזדון שמפרנסת המוני עובדי מדינה ועורכי דין הטוחנים עד דק גברים יהודיים שנפרדו מבנות זוגן.  על פי ירון זכאי, “בעשרת הדיברות, שהם הבסיס לכל חוקי העולם התרבותי, נאסר על היהודים להעיד עדות שקר “לא תענה ברעך עד שקר”. בדומה לארצות רבות, חוקקה גם ישראל חוקים מפורטים נגד עדויות שקר בהשראת התנ”ך.  חוק העונשין מגדיר בצורה רחבה מאוד את כל האפשרויות למתן עדויות שקר בהליכים חקירתיים ומשפטיים רבים.

התוצאות האבסורדיות של הנחייה 2.5 והפטור מהעמדה לדין של נשים מעליניות

הנחיה 2.5 נותנת הגנה מלאה לנשים מעלילות!!! בשנת 1993 הוציא פרקליט המדינה את הנחיה 2.5 כדי לקבוע את “מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה“. הכוונה המקורית הייתה למנוע הפעלת לחץ על קטינים שהגישו תלונה נגד קרוב משפחה בנושאי אלימות ועבירות מין.  אלא שהחל משנת 1996 כיהנה הגברת עדנה ארבל כפרקליטת המדינה, והכניסה שינויים מהותיים בהנחיה 2.5, כך שהפכה אותה להנחיית חסינות המעניקה הגנה מוחלטת למתלוננות זדון בשל השוואת מעמדן לקטין נפגע עבירת מין. על-פי ההנחיה בגרסת ארבל:

1. לא נענשות מגישות תלונות שווא בגלל הענות המשטרה להוראות ההנחיה 2.5, ולא כמתחייב מחוק העונשין תשל”ז 1977.  בפועל, נראה שהנחייה זו בוטלה על-ידי התביעה, ואחר-כך על-ידי המשטרה בהוראה נסתרת, על מנת שלא להודות בפומבי בכשלון ההנחייה.
2. במקרה של תלונת שווא המשטרה מגרשת אוטומטית וללא שיקול דעת את הגבר מהבית המשותף. למעשה, כך נוצרות עובדות בשטח אשר לפיהן יקבע בפועל פסק הדין במשפט, כיוון שתלונת זדון ממוחזרת בבית המשפט ומביאה מיידית לגירוש ממושך בעזרת צו הרחקה.  לאחר מכן התלונה ממוחזרת בבית המשפט למשפחה וגורמת לפגיעה אנושה בזכויות הגבר לחלוקת רכוש ולראיית הילדים.  יתר על כן, ננקטות נגד הגבר סדרה של החלטות מנהליות פוגעניות במיוחד: הרחקה בפועל מילדיו, אי-יכולת לקבל מסמכים, כסף, תעודות וחפצים מביתו, ועוד. אם יש לו כלי נשק ברישיון, זה נתפס לרוב בתפיסה מנהלית. למעשה, יש בצעד כזה להחריב קריירה צבאית, משטרתית, ביטחונית וכדומה, ללא כל בדיקה.
3. בפועל, המשטרה מתעלמת לחלוטין מתלונות גברים, מסרבת לקבלן, או לפעמים הופכת את המתלונן לחשוד בניגוד לראיות ברורות.  כך הופכת המשטרה בעצמה לממציאת ראיות בדויות! בעניין זה יש שפע של תיעוד בארגוני זכויות הגבר.
4. רק מתלוננת גרושה (מגרשת גברים) נחשבת לאישה מתלוננת במעמד נפגעת עבירה. בנות מתלוננות נגד אימהותיהן, אינן נחשבות ל”נפגעי עבירה, וכנ”ל לגבי האימהות של הגברים שאינן נחשבות בכלל בעיני המשטרה.  לפיכך יכולה גרושתו של הגבר לחדור לבית אימו של הגבר, להתפרע, להטיל אימה ומורא, ואפילו להכות נשים אחרות, ובכל זאת אותה אישה תיחשב במשטרה כנפגעת עבירה בעלת זכויות למרר משפטית את חיי המוכים שנחקרים כעבריינים.  כך הפכה הוראה 2.5 של הפרקליטות את המשטרה לנוגשת אלפי גברים מדי שנה מאז שנת 1996.

 

קראו גם:  “המורשת המכוערת של עדנה ארבל“, מאת גיל רונן, פורסם באתר ארץ הצבי, 3/10/2004.

סטטיסטיקות לגבי הנחייה 2.5 ותלונות השווא

למשטרה אין סטטיסטיקה אמיתית בנושא ישום הנחייה 2.5.  המשטרה עושה מאמץ מכוון להסתיר את האמת מאחורי סטטיסטיקה מכובסת.   בכל זאת, דלינו נתונים והצלבנו אותם.  בשנת 2002 נפתחו 20,153 (עשרים אלף מאה חמישים ושלוש) תלונות על אלימות במשפחה. עקב כך בוצעו 4,573 מעצרים.  עולה כי המשטרה בעצמה הבינה כי 15,580 (חמישה עשר אלף חמש מאות ושמונים) מהתלונות היו תלונות כזב שאינן מצדיקות מעצר, אולם סביר להניח שבכולם הגבר כבר גורש מביתו.

באותה שנה הורשעו 1000 גברים בדין (ע”פ אורית אדטו). לפיכך היו 3,573 מעצרי שווא שפגעו בחירותם הבסיסית של הגברים.   על כל גבר שהורשע היו יותר מ-19 גברים שנחקרו לשווא וחלקם נעצרו לשווא.  גם בין המורשעים יש כאלו שלא עברו כל עבירה. חוק אלמ”ב מאפשר הרשעה בעבירה שטרם בוצעה, וענישה קשה בזוטות.  השלכת גביע-קוטג’ לרצפה נחשבת לפיו לאלימות קשה.  זהו חוק שאין דרקוני ממנו בארץ ואין כמוהו בעולם.  סביר להניח כי מרבית המורשעים לפיו הם בעצם קורבנות אלימות נשית לתפארת.

כיום נחקרות כ-25,000 תלונות כזב נגד גברים מדי שנה, בהתחשב בגידול הטבעי באוכלוסיה. פעילות זו היא יותר ממחצית פעילות החקירה של המשטרה כולה.  למרות זאת, אין למשטרה הישגים ונרצחות מדי שנה עדיין כ-12 נשים.  לעומת זאת, המשטרה “מתברכת בהישג חדש”, ומתאבדים כ-60 גברים (ויש הסופרים כ 200) שאינם יכולים לשאת עוד את ההתאכזרות כלפיהם.  כך גרמו החוק והוראה 2.5 להתאבדותם של פי חמישה גברים מבלי שהצילו אישה אחת.  השאלה עומדת בעינה, איפה הן אותן נשים שחייהן הוצלו ושלמענן “נועדה” ההנחיה?

במסגרת שטיפת המוח ההיסטרית, שכאילו קיימת בעיה חמורה הדורשת השקעה של עשרות מיליוני שקלים, משתמשות בעלות העניין בפרופגנדה ש”רק כ 10% מאוכלוסיית הנשים המוכות פונה לגורמים הטיפוליים או הממונים על האכיפה”.  כך נטען ב”וועדה הבין משרדית לטיפול בבעיית האלימות במשפחה” משנת 1998.  כיום כאשר אין זה סוד, שמי שמציגה עצמה כאישה מוכה או קורבן אלימות מקבלת צ’ופרים שלא יסולאו בפז, האם באמת נכונה הטענה שרק 10% נשים מתלוננות?  מה הייתה המשטרה עושה אם הייתה מקבלת עוד 180,000 תלונות אלמ”ב במקום 20,000 בשנה?

מה השוטרים באמת חושבים על ההנחיות שהם מחויבים להן

המשטרה מקפידה להסתיר היטב את ההוראה המעשית שעל פיה היא פועלת ליישום החלטה 2.5 ומספרה 30.300.226.  הסיבה העיקרית להסתרה היא, לדעתנו, בושה.  במאמר שפרסם נצ”מ (בדימ.) ד”ר פיני יחזקאלי בירחון 187 של “מראות המשטרה“, כתב הקצין על מתלוננות הזדון כי:

“קבוצת אוכלוסיה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסיה ‘טפילה’ המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ומאבקים על רכוש וגם על-רקע מניעים רגשיים כמו נקמה. כיום רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהריים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם).

 

מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין ‘עצות חבריות’, ולצערנו מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא”.

קראו גם “הבעייתיות של הרחקה מהבית במקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה:  פרספקטיבה של לקיחת סיכונים“, מאת מיכאל בר אלי, מאיר בר-מוחא ודוד פרנקל, “משטרה וחברה 2004, גיליון 8, עמ’ 37-53.

מיכאל בר אלי הבעייתיות של הרחקה מהבית במקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה פרספקטיבה של לקיחת סיכונים

הכותבים מתיימרים להציע “מודל תיאורטי של קבלת החלטות וחיזוי בתנאי אי ודאות.  המודל מתיימר לאפשר להגדיר ארבעה מצבים אפשריים:  “קליעות”, “אזעקות שווא”, “החטאות”, ו”דחיות מוצדקות””.  למעשה, הכותבים מודים כי “במסגרת מערכת התגמולים החברתית הקיימת כיום, הגורמת לצירוף אסטרטגיות של “הימור שמרני”, יש סיכוי גבוה ל”אזעקות שווא“”, או במילים פשוטות, השוטר במשטרה מפחד שאולי באמת יש משהו בדברי האישה, ולכן הוא מקבל את התלונה ומעביר אותה הלאה.

כנ”ל גם בפרקליטות, מתוך ההנחה שאולי יש משהו בדברי האישה, מעבירים את תפוח האדמה הלוהט לבית המשפט, שהשופט יכריע.  השופט עצמו מפחד שאולי יש משהו בדברים, ואם יקרה משהו, יקומו עליו ארגוני הנשים והיחימוביצ’יות בזעקה, והתוצאה היא אינפלציה דוהרת של הרשעות שווא.  קראו גם:  “מהו השימוש הראוי בפוליגרף בחקירה הפלילית?  סקר עמדות של חוקרים פליליים“, מאת איתן אלעד, משטרה וחברה 2004, גיליון 8, עמ’ 175-198.

*  עובד ממאמרו של ירון זכאי ב NFC “תעשיית תלונות הזדון מתקרבת לסופה“, 26/5/2011

מתי תבוטל הנחיה 2.5?

אין ספק שמבחינת המשפט הבינלאומי, ההנחייה ויישומה מהוות הפרה של התחייבויות ישראל במישור הבינלאומי, לפיו זכאים גברים ונשים ליחס שווה כאשר המשפחה מתפרקת, וכמובן של זכויות היסוד לזכות אזרח בסיסיות.  אין ספק שגם במשטרה עצמה יש מי שנפגע מההנחייה, ושטיפת המוח שהיא מייצרת, ראו מקרה בר לב מול אורלי אינס.  היחידה שקמה ועשתה משהו בעניין היא חברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ’, אשר הגישה הצעת חוק להטלת סנקציות נגד מי שמבזבזת את משאבי המשטרה בגין תלונת שווא כוזבת. בין התומכות חברת הכנסת רונית תירוש.

הצעת החוק הוצגה בכנס שערה ח”כ שמאלוב ברקוביץ בתאריך 25/5/2011 “הכנס השני לשוויון בין המינים”.  בצנרת, ישנה גם הצעת חוק לתיקון חוק האפוטרופסות והכשרות המשפטית (שוויון בין המינים), אשר מופיע באתר זה.

בינתיים, מומלץ למפכ”ל המשטרה לבדוק כל תלונת אלימות במשטרה באמצעות פוליגרף.  די בכך שנשים מתעללות ידעו כי הן יוזמנו לבדיקת מכונת אמת, כדי לצמצם משמעותית את כמות תלונות השווא.  אין צורך להפנות את כל המתלוננות לפוליגרף.  די בכך שיפתח קמפיין המיידע את הציבור כי מתוננות אלמ”ב יכול ותקראנה לבדיקה רנדומאלית, לביעור הנגע, ושחרור משאבי המשטרה לעבודות השיטור האוטנתיות לשמן היא קיימת.

יש המציעים כי במקרה של תלונת אלימות מינית, אין סיבה שלא להשתמש בהיפנוזה, כדי לדלג על ה”זיכרון המושתל” בתת המודע באמצעות תשאולים מודרכים החוזרים ונשנים.  לאחרונה פורסמה הרשעה שהתשתית הראייתית לה היא “חלום“.  עם כל הביקורת האובייקטיבית על הסתמכות על “חלום”, שאולי היה ואולי לא היה, ואין עדים היכולים להעיד כי באמת היה חלום, הרי שאם ראיות מסוג חלום הן קבילות, אין כל הצדקה לאי שימוש בפוליגרף ואולי גם היפנוזה, שאז קיימים עדים שניתן לחקור אותם, אלה שביצעו את הבדיקה.   למשטרה עצמה יש אינטרס שלא לבזבז זמן על תלונות שווא.  אם כן מדוע שלא יוזמנו כל מתלוננות 2010 לבדיקת פוליגרף, ויפורסמו תוצאות הסקר ברבים?

דרישות ארגוני הגברים להתחיל להשתמש בפסיקה החלו לחלחל, לפחות במסדרונות בית המשפט בטבריה.

השופט אסף זגורי שלח אישה שהתלוננה נגד בעל, מורה ומחנך, שהתלוננה כי הבכל פגע פיסית בה ובילדים, לבדיקת פוליגרף םעמיים.  האם נכשלה במכונת האמת ונקנסהבסך הכול בסך של 5,000 ש”ח בגין מעצרו של הגבר, והעובדה שאיכות הקשר שלו על ילדיו נפגעה בגלל שעובדות הסעד העבירו אותו למרכז קשר.  ראו דברי השופט:  “יש קושי בבירור האמת במחלוקות על אלימות במהלך הסדרי ראיה של אב עם ילדיו, משום שהאם אינה נוכחת במפגשים, ומהילדים קשה לחלץ גירסה ברורה ומהימנה.לא פעם מוסיפים הילדים דברים שאותם שמעו מהאם, שלעתים מבקשת מהם לומר את הדברים בחקירה משטרתית.  ביהמ”ש נותר בדרך כלל עם שתי גירסאות מנוגדות, ועם מעט מאוד ראיות ישירות (אם בכלל), כאשר בדרך כלל מדובר בעדויות קרובי משפחתם של בעלי הדין“.  קשיים אלה “כולאים את ביהמ”ש בין הפטיש לסדן ובלב המוקד של טענות, אינטרסים ומחלוקות קשות להכרעה מבחינה ראייתית אך גם מהותית. מחד גיסא, ביהמ”ש מזדעק כשמועלית טענה של הורה להתעללות של אחד ההורים בילדים. בכך מגשים ביהמ”ש את תפקידו ‘כאביהם של ילדים’, וזאת הוא עושה בין השאר במתן צווי הגנה כנגד הורים מכים ומתעללים”.  מאידך גיסא, “באותה נשימה כמעט, נדרש ביהמ”ש לזהירות מירבית שעה שהוא מצווה לבחון גם את טענת ההורה ‘המואשם’ באלימות, לפיה מדובר בעלילה זדונית שנרקחה כנגדו”.  המסקנה היא שיש להיענות לצווי הגנה ולהרחיק בעל מדירתו רק בהתקיים צבר ראייתי איכותי של מעל מאזן הסתברויות, כאשר יש לשקול שימוש זהיר באמצעים מסייעים להערכת מהימנות בעלי הדין ובין השאר ע”י בדיקת פוליגרף.

ספריית  ההורדות למאמרים וחומר רקע בעניין תלונות השווא – אלמ”ב:

הנחית פרקליטות המדינה 2.5 “מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ושל קורבן עבירת מין או אלימות” 2003

“חוסר אונים?” דר פיני יחזקאלי, מראות משטרה מס’ 187, עמ’ 18 (ינואר-פבר’ 2002)  בינואר 2002 חשף ניצב משנה במשטרה, דר’ פיני יחזקאלי במגזין המשטרה “מראות המשטרה” לראשונה את “אוכלוסיית מקרי השווא”:  “זוהי קבוצת האוכלוסיה הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט ואינם מעלים את הנושא בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסיה “טפילה”, המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה.

כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה, וכאשר החומר היחידי הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן, וגם בהם ובקריירה שלהם). מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להתגלגל להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים בהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין “עצות חבריות” ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי דינן להגיש תלונות שווא.  הנושא מוסתר על-ידי המשטרה וכל נסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העבודה הסוציאלית ומבחינתן בצדק. זאת כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהן היא 100% אמיתית, ועל-כן נראות לה טענות כאלה כשובניזם, ונקיטת עמדות התומכות במתעללים. אני יכול להעיד באופן אישי, שכאשר בניתי, בתפקידי כראש המחלקה לשיטור קהילתי, ביחד עם ארגונים מקצועיים, את מודל הטיפול המערכתי באלימות בין בני-זוג, קיבלתי עצות טובות להשמיט נושא זה מן המודל, אם ברצוני להביא לשיתוף פעולה עם כל הגופים הפועלים בתחום.

קבוצה אחרת המרבה להיתקל בתופעה היא השופטים. שופטים שרכשו להם שם של כאלה ש”חתימתם קלה” חווים בעת התורנות שלהם “הצפה” של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים הנתפסים כקפדנים וכמחמירים יעבירו תורנות “שקטה”, נטולת פניות כאלה כמעט. מפגש נוסף עם התופעה הוא, כאשר המשטרה דורשת בבתי המשפט, מסיבות של כסת”ח, הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (מי מאיתנו לא מכיר את המשפט: “עדיף שבית-המשפט ישחרר”) או כאשר מוגשים כתבי אישום במקרים מובהקים שבהם היה התיק צריך להסגר.  גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב….”

“למה חשוב לטפל בקבוצה זו? בעיקר בשל גודלה (היא יכולה להוות מעל 50% מהפניות לתחנת משטרה!), וכיוון ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תבניות עבודה. אם שלושת האירועים האחרונים בהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, ייטה השוטר לראות גם במקרה הבא ככזה ולהיפך”.

פיני יחזקאלי - חוסר אונים - למה אנחנו לא מצליחים להתמודד בהצלחה עם תופעת האלימות נגד נשים

אבי חימי הזהיר מפני תלונות השווא כבר ב 2007

 

גברים כקורבנות של פרוצדורה פלילית 2007 ,חימי,א., חימי , ח., וייס, מ. ורביד, מ. (2007). גברים כקורבנות של פרוצדורה פלילית מתוך: קים, י, בר-זוהר,י. ולוי,ע. (עורכים). קורבנות – אכיפת החוק, מין וחברה. הוצאת מסדה , עמ’ 133- 156

 

אבי חימי גברים כקורבנות של פרוצדורה פלילית 2007

שימו לב:

 

“המורשת המכוערת של עדנה ארבל” (הנחייה 2.5) – גיל רונן

“הבעיתיות של הרחקה מהבית במקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה”, בר-אלי, בר-מוחא ופרנקל

“מהו השימוש הראוי בפוליגרף בחקירה פלילית”, איתן אלעד

האם בדתה מליבה את אלימות הבעל – הפוליגרף חשף את השקר, זה-פה 23/5/2011 השופט אסף זגורי על השימוש בפוליגרף לחשיפת תלונות אלמ”ב כוזבות, והצורך ב”צבר ראייתי איכותי” התומך בטענות האישה”.  לקריאת פסה”ד של השופט אסף זגורי פוליגרף ותלונות שווא, משפחה, טבריה מתאריך 22/3/2011 בתיק  27474-01-11 [PDF], ולנוחיותכם גם ב [WORD].

פס”ד השופט יהורם שקד “לא כל תגרה מצדיקה גירוש מדירה” תמ”ש 48054-03-10 [WORD] וגם ב [PDF] -החלטה בכיוון הנכון לגבי ביטול צו הגנה, והחזרת הגבר לבית ממנו סולק מתאריך 4/4/2011 ע”י כב’ השופט יהורם שקד, בית המשפט למשפחה ת”א, בו השופט קובע ש”האישה מבקשת להשיג יתרונות זרים ע”י כך שהבעל יורחק מהדירה וביאושו יסכים לתכתיביה הכספיים של האישה“, “בע”א 352/84 אלברט איזסק נ’ אנה איזסק, פד”י לט(1) 186, נקבע כי לא כל תגרה המצויה בחיי בני הזוג, במיוחד כאשר השלום אינו שוכן במעונם, יש בה כדי להצדיק גירושו של אחד מהם מדירת מגוריו, ואף לא כאשר תגרות אלה חוזרות על עצמם…התרענו והזהרנו על כך לא אחת והדגשנו, שכאשר אין מדובר באלימות קיצונית, וכשאין סכנה מוחשית מיידית יש להקדים אזהרה לצו האמור…רק אם נוכח ביהמ”ש כי אזהרותיו אינם מועילות וכי כל דרך אחרת לא תצלח רק אז, בלית ברירה, ייתן את הצו ויגבילו מראש… הצו לא נועד ליצור סטטוס של פירוד הזר לדין שלנו…”.

גזר דין נדיר: מאסר בפועל לאישה על תלונת מעשים מגונים כוזבת במשטרה NFC 6/5/2011

דו”ח 1 “הועדה הבין-משרדית לטיפול בבעיית האלימות במשפחה” 1998 – קריאה מומלצת לגבר שעדיין לא הבין כמה כסף שופכת המדינה על תעשיית הטיפול באלימות במשפחה, וכמה אנשים מתפרנסים רק מליבוי היצרים והטיפול במה שמתקרא “האלימות במשפחה”.  האם לא עדיף שאישה מוכה תקבל צ’ק מהמדינה כדי שתוכל להתחיל חייה מחדש, במקום לבזבז את אותו הכסף על סדנאות, פוסטרים, הוסטלים, מטפלים, הכשרות, עו”סים, פק”סים ועלוקות למינהן הניזונים משטיפת המוח ההיסטרית.  ראו למשל מי ישב בוועדת המשנה ל”פתרונות חדשניים“: רבקה מקייס, רות רזניק, עדה פליאל טרוסמן, ציפי נחשון-גליק, שוש צימרמן, נעמי לירן, סימה גורן, טל קורמן, רונית לב ארי, מלכה סופר וחיותה שנבל.  עד כה, ספרנו 11 שמות נשים ואפס שמות גברים.

ערוץ “על תלונות שווא נגד גברים בגירושין” ביוטיוב:  ראיון של עו”ד יפית אוליאל בערוץ 10

עו”ד בדה תלונה שמרשו מתכוון לרצוח את אישתו והגבר נעצר  Ynet שיפלותם של עורכי הדין לדיני משפחה מתגלה בכיעורה בכתבה זו על עו”ד מפ”ת שנקם בלקוחו, וסיפר למשטרה שלקוחו מתכונן לרצוח את אישתו.  הגבר נעצר, אבל שוחרר ע”י השופט נחום שטרנליכט למחרת.  המשטרה כמובן טענה ש”הגבר מסוכן” ללא בדל של ראייה.  השופט קבע שמדובר ב”טענה ספקולטיבית ללא בדל של ראייה”.  המגוכך בסיפור הוא שהמתלונן, עו”ד, אינו אישה ואינו מתלונן אלמ”ב.  לכן פעל השופט על פי דיני הראיות, וביקש משהו שיוכיח את הדברים.  בתיק אלמ”ב רגיל, הפתח תקוואי היה יושב, ויושב הרבה.

הלמה בפטיש בבעלה ולא תיכלא: “הייתה קורבן”  פורסם ב ynet 8/9/2011 – רופאת שיניים ניגשה לבעלה בעודו ישן והורידה על ראשו פטיש במשקל 5 קילו.  היא הודתה בתקיפה, ורקיבלה רק 140 שעות עבודות שירות.  השופט כספי מצא שהאישה בעצמה קורבן של אלימות, וזו האלימות שזיכתה את האישה ברחמי השופט:  “הוא היה מכניס לי הביתה כל מיני חפצים ישנים ושם לי אותם במרכז הבית כדי שלא יהיה אפשר לעבור…מנע ממני להביא חברים הביתה ואסר זאת גם על הילדים. כמו כן, הכריח אותי לענות לשיחות וידאו שלו אליה כדי לראות מה [אני] היא עושה”.  ואנו שואלים:  זאת האלימות הקשה ממנה סבלה רופאת השיניים שהצדיקה הנחתת פטיש על ראשו של הגבר?   חפצים ישנים שהפריעו לה לעבור בבית, זו “אלימות”?

הועדה הבין משרדית – דו”ח בן שלום בנושא אלימות נגד נשים במשפחה

מגמות בחקיקה בתחום האלימות בין בני זוג – זלוצ’ובר 2004

נתוני המטה הארצי אלמ”ב

שורש הרע של ציר הרשע – ניב עמית  “על-פי מקורות אמינים שיפורטו להלן, הפכה הגשת תלונות-שווא על אלימות לחלק בלתי נפרד בתיקי גירושין ומהווה בין 50 ל-90 אחוז מהתיקים(!), תלוי את מי שואלים. הגשת תלונה על אלימות על-ידי אישה כנגד בעלה, מובילה תמיד להוצאה מידית (לפני כל בדיקה וחקירה ולמרות האמור להלן) של הבעל הנילון מביתו-מבצרו, הרחקתו ממעוז כוחו והפקרתו לגורלו ככלב ברחוב (או במקרים רבים אפילו מעצרו), ניתוקו מילדיו והפקעת רכושו, מצב בו, נקבעו כבר de-facto פסקי הדין במשפטי הגירושין כך שלמעשה הדיון המשפטי התייתר (כי מה כבר נותר לעשות לאחר מכן – המורחק יאלץ, אם בכלל יוכל, להוציא כספים רבים ולהמתין זמן רב עד שיתברר עניינו בביהמ”ש לענייני משפחה וגם אז סיכוייו שיוחזר המגיע לו – קלושים, בלשון המעטה, הטראומה כבר התקבעה).  בנוסף, תמיד תפנה המתלוננת, כבר למחרת בבוקר, לביהמ”ש לענייני משפחה ותבקש (ותקבל כמעט אוטומטית) צו הגנה/הרחקה שיקבע את העוולה ואף ישמש אח”כ בהליכים כהוכחה-כביכול להאשמותיה של האשה (הנה, הרי הצליחה לשכנע שופט וקבלה צו…). לתשומת ליבכם – למרות שמדובר בדין פלילי לכל דבר ועניין, לא חלה על הוצאת צו ההגנה/הרחקה חובת ההוכחה כמו בכל דין פלילי אחר… מספיקה עדות המתלוננת בלבד!”

“עיון בנתוני המטה הארצי, חטיבת חקירות, מדור נפגעי עבירות אשר נמסרו ע”י סנ”צ נורית זיו לוועדת-המשנה “לבדיקת טענות על מדיניות של החמרה כלפי גברים בדבר תלונות כזב של נשים” בכנסת בראשות ח”כ חיים אמסלם בישיבה מיום 18.12.07.  ניתוח פשוט וקצר של הנתונים המופיעים שם יביא למסקנה כי מדובר בכ-90% תלונות-שווא מסך כל התלונות שהוגשו למשטרה בתחום האלמ”ב”.

הקרבנות הנעלמים של האלימות במשפחה – גדעון ברוידא

להשפיל את הרוב הדומם – דודו פישלזון– “אילו הייתי מספר לכם שמישהו יום אחד יתעלל בכם נפשית יגיש נגדכם תלונות שווא במשטרה ייקח לכם את רכושכם יוציא אתכם מביתכם ינתק אתכם מילדכם  –  וכשה תלכו לבית המשפט ותגישו תלונה –  השופט יצדיק את הפושעים – הייתם אומרים שזה לא יכול להיות! שזה קורה רק בסרטים!  אילו הייתי אומר לכם שלא רק שהשופט יצדיק את הפושעים הוא גם יעניש אתכם? כל זה קורה, כן כן קורה פה במדינת ישראל כל יום! ולא, האנשים שזה קורה להם הם לא מיעוט. הם לא חלשים. הם לא מסכנים. לא ולא. אלה פשוט גברים, רגילים, שהאשה שאיתם החליטה שהיא לא רוצה אותם יותר. ולא זה לא טעות, זה קורה לכל אחד, רק שהמערכת “משתיקה” את העניין.  ככה פשוט: “…אין עניין לציבור…”; “…ואולי באמת היה משהו, לך תדע?…” וגם: “…יש 50 נשים נרצחות במדינת ישראל בשנה, אז למה שהמערכת תגן על גברים?” להשתקה הזו קוראים “בדלתיים סגורות” ( וגם די פדיחה – אז אולי עדיף ככה? אולי? העניין מתחיל בהחלטה של האישה להתגרש. שיחה קצרה עם עו”ד תבהיר לה שהדרך הקלה ביותר זה ע”י תלונה במשטרה  קל ופשוט  –  וגם אין סיכוי שהיא תיתפס משקרת –  כי אין מי שאיכפת לו. אין עניין לציבור להעניש נשים  –  הן סובלות מספיק, וגם יש להן לובי חזק והרבה ארגונים שתומכים. אחרי תלונה במשטרה הגבר מוזמן לחקירה  –  לא חשוב מה תוצאות החקירה  – לא משנה אם יש או אין קשר למציאות. במיידי: הגבר מורחק מהבית!  אלה ההוראות של  מחלקת אלימות במשפחה של המשטרה  –  גם אם אין שום סיבה מתקבלת על הדעת –  ההרחקה מצננת את העניינים. להרחקה עצמה כמעט שאין משמעות ארוכת טווח מעבר לעובדה אחת חשובה  –  היא שווה כסף! כן כן, גבר שמורחק מביתו לחוץ, לא נוח לו, יותר קשה לו להתגונן, וכן – גם יותר קל להגיד על גבר שהורחק שהוא “מסוכן”: “…שהרי למה המשטרה החליטה להרחיק אותו?”

נתוני אלימות פיקטיבים -האגדה פמיניסטית – גיל רונן

במעמד צד (נשי) אחד, גדעון סער ונדיה חילו מחמירים ענישת גברים – גיל רונן

בנות המשעא’ז נגד 2,000,000 גברים, משטרת המחשבות הפמיניסטית משתלטת על הכנסת

גבר הולך לאיבוד, המשטרה מסרבת לחקור את תופעת תלונות השווא (2007) – ועדת המשנה לבדיקת הטענות על מדיניות של החמרה כלפי גברים בכל הקשור לטיפול בתלונות נשים על אלימות ו/או התעללות מינית במשפחה וטיפול הגורמים הרלוונטיים בתלונות כוזבות” נתקלת בחוסר שיתוף פעולה של המשטרה. סנ”צ נורית זיו עובדת על הוועדה שמינה הח”כ אבהרהם רביץ.

[משטרה] הטיפול בתלונות שווא בשל קיומה של אלימות בין בני זוג

נירה לידסקי מסירה את הגלימה  “בבית משפט השלום נדונים הרבה מקרים של נשים שמסוכסכות עם בעליהן ולא רוצות גט כי הבעל הוא מקור פרנסה. הן מקבלות עצות מגורמים שונים שלפיהם יש לגרום לפרובוקציה בנוכחות הבעל, שתגרום לו לנקוט כלפיה אלימות ואז היא תשיג נגדו צו הרחקה ותגרום לו לצאת מהבית בחסות החוק. הגברים לא עומדים בפרובוקציות האלה ומחטיפים לנשים מכות ואחר כך עומדים למשפט ומורשעים באלימות. הבסיס לסיטואציה הזו לא תקין בעיני. כשופטת היה לא פעם קשה מאוד להבחין מי בדתה את הסיפור ועשתה פרובוקציה ומי דוברת אמת, והיו די הרבה מקרים שבהם מדובר בפרובוקציות. כשהבעל הודה באלימות נאלצתי להרשיע אותו, אף שהבסיס לתלונה נבע מפרובוקציה שרבים וטובים לא היו עומדים בפניה, אבל העונש לטעמי במקרים כאלה צריך להיות הרבה יותר קל וארגוני נשים לא אוהבים את זה.

“נדון בפני מקרה שבו היתה גברת מגבעתיים שהחליטה להוציא את בעלה מהבית, שיגעה אותו, נהגה לקחת לו את הסבון כשהתקלח, עד שלבסוף הוא דחף אותה. היא נפלה ונחבלה וצרחה:’הוא הורג אותי’. הרשעתי אותו כי הוא נהג באלימות ודחף אותה. אבל אם אותה אישה חשבה שאוציא את הבעל להורג, היא טעתה. נתתי לו עונש קל, מאסר על תנאי, כי הגבר הזה לא היה מסתבך כלל עם החוק אלמלא אשתו הוציאה אותו מדעתו”.

יש שופטים שלא יודעים מה זה זיכוי – שלי טימן “יש שופטים שלא מכירים את המלה זיכוי. ברגע שהם רואים כתב אישום הם יכולים כבר לכתוב את גזר הדין”, אומר השופט שלי טימן. “אני מכיר שופט שהיה מקבל את התיק, ועוד לפני הקראת כתב האישום כבר התחיל לנסח את פרטי כתב האישום בהכרעת הדין, כשברור לו שמדובר בהרשעה. פעם אמרתי לשופט בהרכב שאני רואה בעייתיות בראיות בתיק. אפילו לא דיברתי על זיכוי, והוא אמר לי, ‘אתה יודע מה יעשו לנו פה אם נזכה?”

טימן נשאל:  “והשופטים עוזרים “לקדם” זיכויים?  וענה:  “התביעה לפעמים אינה מוצלחת מספיק והשופט הרבה יותר חכם או מנוסה. או שהתביעה אינה יכולה על פי דיני הראיות לשאול שאלה מדריכה, ולפעמים שופטים שואלים שאלות הבהרה כדי לעזור לה. המצב הזה בולט במיוחד בעבירות מין. זה קורה בעקבות לחץ חברתי, תקשורתי, של שדולות הנשים. הרי רוב האינוסים אינם אינוס רחוב, אלא אינוס היכרות. השאלה שעומדת לדיון היא ‘הסכימה’, או לא ‘הסכימה’. לא צריך להוכיח שימוש בכוח. הפסיקה כיום היא כזאת שמי שטוענת לאונס לא צריכה לזוז, כי היא כנראה מאובנת ולא יכולה להשמיע קול. לא נותנים לשופט כלים נוספים מלבד מתן אמון באחד הצדדים – במתלוננת או בנאשם.  הבעיה היא שקשה מאוד להילחם בכך אחרי 25 שנים, כשאין ראיות. אדם יכול להתלונן על הוריו על מעשה שעשו בו עד גיל 38. חוץ מעבירות על פשעים של הנאצים ועוזריהם, אין עוד עבירה כזאת שאין עליה התיישנות. אני מדגיש – אם מדובר בתלונת אמת, יש לתת לקורבן העבירה את כל התנאים כדי שלא תתבזה בבית המשפט ולא תדבר על עברה המיני, שתהיה מלווה על ידי מרכזי סיוע. עם זאת, אני חושש מתלונות כזב. שים לב שלא מעמידים לדין את מי שהגישה תלונת כזב, בנימוק שצריך לעודד מתלוננות”.

כדאי לקרוא גם חקירת ילדים – איך פקידות סעד שותלות זיכרונות ומדריכות ילדים להעיד “הורים, אם משרד הרווחה חקר את ילדיכם עליכם ומאחורי גבכם דעו כי זכותכם לקבל את קלטת החקירה בתום החקירה, על מנת שתוכלו לצפות בה ולבדוק האם בוצעה חקירה רשלנית או לא. בשנת 2006 קבע בג”צ בפסיקה 10271/02, אברהם פריד והאגודה לזכויות האזרח נגד משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, כי זכותו של כל אזרח לקבל את כל חומר החקירה בעניינו אם וכאשר נסתיימה כל החקירה כולה, גם אם תיק החקירה נסגר ללא כתב אישום. הפסיקה התייחסה אמנם לאדם בגיר שתבע לראות את תיק החקירה בענינו אך היא תקפה גם לגבי תיקי חקירה בהם נחקרו ילדים ולהורים זכות לקבל את כל חומר החקירה בענינים או עניני הילדים.  על הפסיקה הזו יש להסתמך בבואכם לדרוש קבלת חומר חקירה בענינכם או בעניני ילדיכם, גם אם לא הוגש כתב אישום נגדכם. אם ברצונכם לתבוע את חוקרי הילדים מטעם משרד הרווחה על רשלנות מקצועית וגרימת נזק נפשי לילדים הנחקרים, עליכם לדרוש את קלטת החקירה. משרד הרווחה. רונית צור מפרסם הנחיות מוטעות לחוקרי הילדים של הרווחה, ועל פי הנחיות שגויות אלו הם מבצעים חקירות ילדים לא מקצועיות”.

פרוטוקול ועדת משנה של ועדת העבודה והרווחה בכנסת “מדיניות ההחמרה כלפי גברים בתחומי רווחה ומשפחה” 1-1-2008  דיון מרתק בוועדת משנה בכנסת בינואר 2008 בו שוטחים הגברים טענותיהם ונציגות הפמיניזם הרדיקלי מתייצבות להילחם בטענות הגברים:  אורלי לוטן ממרכז המידע של הכנסת, אשר מקושרת ישירות למרכז רקמן, וילמה מאור, מזכירת ועדת הרווחה, נורית זיו מהמשטרה ויעל הרמל ממשרד הרווחה.   בפרטוקול זה נדונות השימוש בנתונים כוזבים סטטיסטיים לניפוח סטטיסטיקות אלימות במשפחה מטעם נשות הפמיניזם הרדיקלי, הרחקות גברים מהבית ע”י המשטרה, פקידות סעד שקרניות שתמיד ממליצות לטובת האישה ואף מעודדות תלונות שווא, ומרכזי הקשר הידועים לשמצה.

מאמרו של יואב מזא”ה – מדוע שופטים מסרבים לפצות גברים קורבנות של תלונות שווא

 

יואב מזאה תלונות השווא הפגיעה בנילון והזכות לסעד