לפנינו תביעה נגד משארת הבבונים מוריה בירושלים. התובע בעצמו שימש מתנדב במשטרת ישראל 35 שנים. השכנה שלו בלה מרדכי שגרה ברחוב יהודה הנשיא 23 בירושלים, התלוננה עליו שהוא נכנס לחצר ושהוא אלים, בעל נשק, חולה נפש, ומסוכן לילדיה. היא לא אמרה שהוא בסך הכל היה צריך להיכנס לחצר לצורך מילוי סולר, שכן השכנה בלה השתלטה על החצר המשותפת, שבה יש מיכל סולר המשמש את הדיירים. תא"מ 51744-02-14: ארגמן נ' מדינת ישראל. את התובע ייצג עו"ד משה מובשוביץ ואת המדינה הפרקליטונת כוכבית נצח דולף.
הרשם ניר נחשון קבע שהמשטרה התרשלה כשהחליטה לעצור את התובע, ושהמשטרה צריכה לפצות בסך 6,000 ש"ח ו 4,000 ש"ח הוצאות.
בפרקליטות: לגברים מוציאים את המיץ ולנשים מפצים מייד
נשאלת השאלה מדוע הפרקליטה כוכבית נצח דולב לא פיצתה את התובע בלי משפט? מדוע היא גררה אותו להוכחות והבאת עדים, והטרידה אותו והוציאה לו את המיץ???
תשובה: כי הוא גבר. ההנחיות הן שכאשר גרבר תובע פיצויים על רשלנות משטרה, לא משלמים לו ומוציאים לו את המיץ. כשאישה תובעת, מייד מציעים לה פיצוי ביד נדיבה, כי כספי המדינה זמינים לכל כוס ומנוש.
מה ששכנה אחת עם כוס יכולה לעולל רק כי היא נקבה
התוצאה היא שמשלחת שלמה של שוטרים הגיעו אל יעקב ארגמן, צרחו עליו שהוא מחביא נשק, שאין על גופו תעודת זהות (למרות שהוא נמצא בחצר של הבית שלו, העלילו עליו שאיים עליהם ונקטו ב"תגובה כוחנית".
"בדו"ח הפעולה שערך השוטר פנירי לאחר מעשה נטען, בכזב, כי התובע סירב להזדהות בפני השוטרים, שעה שהתובע היה מנוע מלהציג תעודת זהות, שכן מלכתחילה לא נשא אותה על גופו בהיותו בביתו ומשכך, זו לא הייתה ברשותו באותו רגע, אלא, ברכבו ובשל העובדה שהשוטרים מנעו ממנו לגשת לרכבו לצורך כך. השוטר פנירי, המשיך ותאר תיאור כוזב ושקרי בכך שטען, כי התובע הינו פורץ וכי ניסה להניף את מפתח הברגים ולתקוף אותו במפתח ברגים שהחזיק בידו ועל יסוד זה, השוטר פנירי דחף את התובע בחוזקה ואזק אותו באזיקים. בנוסף, טוען התובע, כי כתוצאה מאופן האיזוק נגרמה לו חבלה גופנית בעצב ידו הימנית ואף הגבלת תנועה בתנועת שורש כף יד ימין. התובע טוען, כי השוטר פנירי המשיך להתעלל בו ולהטיח בו דברי עלבון שלא לצורך ולהלבינו ברבים, זאת, מעבר לעצם הבושה הגדולה שנגרמה לו כתוצאה מהמעצר עצמו. בנוסף טען התובע, כי השוטר פנירי ערך דו"ח בשעה 15:00 וכתב בו, כי התובע "מסרב לחתום" וכי "אינו משתף פעולה" כאשר דו"ח זה כלל לא הוצג בפניו.
התובע הועבר לתחנת המשטרה "מוריה" שם המתין עד לשעה שמונה וחצי בערב על מנת לשטוח טענותיו כאשר לאחר חקירה על ידי השוטרת רס"ר רויטל חדד, הועבר לקצין החקירות אלי כהן אשר לאחר עיון של חצי דקה בתיק החליט על מעצרו, זאת, מבלי ליתן לו זכות שימוע כדין. התובע הובל לבית המעצר 'מגרש הרוסים' שם בבדיקה רפואית שנערכה לו הובהל לבית חולים "הדסה עין כרם" בשל בעיות בקצב ליבו שנבעו כתוצאה ממעצר השווא הנ"ל. בבקרו של יום הושב לבית המעצר ולאחר דין ודברים הוא שוחרר בתנאים מגבילים ונאסר עליו לשוב אל ביתו במשך שלושה ימים.
תלונה שהגיש התובע למחלקה לחקירות שוטרים נדחתה בלא מענה של ממש לטענותיו, בין היתר, בשל העובדה, כי השוטר פנירי פרש משורותיה. התיק הפלילי נגד התובע נסגר ביום 3.2.13 מהסיבה "לא נמצאו ראיות מספיקות" ובקשה מפורטת לשינוי עילת הסגירה לא נענתה"
הרשם הבכיר ניר נחשון סיפר ש"המחלוקת הנדרשת להכרעה – השאלה העיקרית הניצבת, איפוא, להכרעה בתיק זה היא האם קצין המשטרה התרשל בתפקידו בעת שהחליט על מעצרו של התובע במשטרת מוריה".
"המסגרת הנורמטיבית – בהתאם לסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 נקבע, כי ניתן להכיר באחריות על מעשה או מחדל כאשר עסקינן ב-"רשלנות שבמעשה". על בית המשפט לבחון, האם יש לייחס לקצין המשטרה מעשה רשלני בעת קבלת החלטתו כאשר אין חולק, על הרשאתו החוקית לעשות כן. הווה אומר, אחריותה של הנתבעת כלפי התובע בגין עוולה של 'מעצר שווא' תקום אך ורק אם יוכח, כי מעצרו מהווה 'רשלנות שבמעשה'. לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכותרתו "כליאת שווא", כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו באמצעים פיזיים או על ידי הודעה של בעל סמכות. הוראות סעיף 27 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), מתנה את סמכות המעצר על ידי הקצין הממונה בקיום עילת מעצר לפי סעיף 13 לאותו חוק.
הלכה פסוקה היא, כי לא כל מעשה או מחדל מוטעה של השלטון מהווה עילה לקביעת חובת זהירות כלפי הנפגע. כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא, כי המדינה לא תחויב בנזיקין למעט במקרים חריגים. אולם יתכנו מקרים שבהם הפעלת שיקול הדעת חורגת מכל אמת מידה סבירה, שאז אל לו לבית משפט להימנע מהטלת אחריות.
אולם, כאשר מדובר בשלילת חירותו של אדם שהינה בגדר זכות יסוד מן המעלה הראשונה, משתנים ההדגשים באופן שיש בכך כדי להטות את כף המאזניים לטובת זכויות אדם. הגם ולאור סעיף 8 לחוק –יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן להגביל את חירותו של אדם מכוח הוראות חוק המעצרים, נקבע, כי נקודת המוצא עברה מן האינטרס הציבורי המסמיך הגבלת חירותו של אדם, וכיום עומדת לנגד עיני בית המשפט, קודם לכל, זכות היסוד של אדם לחירות, הקבועה בסעיף 5 לחוק היסוד, שרק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגבילה.
השאלה העומדת להכרעה ברקע דברים אלה הינה, האם שיקולי קצין המשטרה בהעדפת מעצרו של התובע על פני שחרורו בתום היום העצימו את הטעות מכדי טעות בשיקול דעת גרידא בה בית המשפט לא יטה להתערב עד כדי סטייה של ממש מחובת הזהירות המוטלת על הנתבעת ושלוחיה ותוך כדי התעלמות בלתי מוצדקת ובלתי מידתית מהוראות סעיף 11 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו העולה כדי התרשלות שבמעשה והדורשת התערבותו.
הרשם סיכם ש"נוכח האמור לעיל, סבורני, כי פעולות נציגי הנתבעת במצטבר, חרגו מרשלנות גרידא ועלו כדי 'רשלנות שבמעשה' והסבו לתובע נזקים לא ממוניים וכי אין מדובר כאן ב- 'חכמה שלאחר מעשה' אלא, ב-'סוף מעשה במחשבה תחילה'. ראוי לחזור ולשנות, כי הנזק הלא ממוני שנגרם לאדם בעקבות מעצרו ולו לדקה אחת ומקל וחומר לתקופה ארוכה יותר ושלילת חירותו אין לה מידה ואין לה שיעור. כאשר נדרש בית המשפט להעריך שיעורו של נזק מסוג זה עליו ליתן ביטוי לאובדן הנוחות הפיזית שנגרמה לתובע, הבושה, תחושת אובדן החירות והגבלת התנועה למשך התקופה בה היה נתון במעצר. עם זאת, הואיל ובסופו של יום התובע לא נכלא בבית מעצר באותו לילה ובשים לב ל-"אשמו התורם" כפי שפורט לעיל סבורני, כי יש לפסוק פיצוי על הצד הנמוך אשר הנני מעריכו בסך של 6,000 ₪.
תוצאה: יעקב ארגמן קיבל 6,000 ש"ח ועוד 4,000 ש"ח הוצאות.
.
להלן פסק הדין
| בית משפט השלום בירושלים | |
| תא"מ 51744-02-14 ארגמן נ' מדינת ישראל | |
| לפני | כב' הרשם הבכיר ניר נחשון
|
|
|
התובע: |
יעקב ארגמן |
|
|
-נגד-
|
||
|
הנתבעת: |
מדינת ישראל |
|
| פסק-דין |
מבוא:
- עניינה של התביעה שלפניי בנזקים לא ממוניים, על סך 40,000 ₪, שהורתם, לטענת התובע, בתלונת שווא שהוגשה נגדו על ידי שכנתו במסגרת סכסוך שכנים וסופם במעצר שווא אליו נקלע בעקבות מחדלי נציגי משטרת ישראל.
נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.
זהות הצדדים:
- התובע, אזרח ישראל, נשוי ואב לארבע בנות המתגורר יחד עם בני משפחתו בבית משותף המצוי ברחוב יהודה הנשיא 23 בירושלים. הנתבעת הינה האחראית על משטרת ישראל הפועלת מכוח פקודת המשטרה [נוסח משולב], תשל"א-1971.
טענות התובע בקצירת האומר:
- ברקע הדברים, עסקינן בסכסוך שכנים שנתגלע בין התובע לשכנתו, גב' בלה מרדכי, שנסוב סביב טענות נוגדות לזכויות חזקה ושימוש בחצר המשותפת של הבית המשותף במקום מגוריהם, בשל עמידתו של התובע על זכותו להיכנס לחצר הבית המשותף המצויה בחזקתה של שכנתו, בין היתר, לצורך שימוש במיכל הסולר הניצב בתוכה והמשמש אותו לצרכיו. סכסוך השכנים הוליד הליך משפטי שהתנהל באותם ימים אצל המפקח על הבתים המשותפים במחוז ירושלים במסגרת תיק מס' 175/09 והוביל, בין היתר, לאירוע נשוא תיק זה.
- לטענת התובע, בהתאם להחלטת הביניים שיצאה מלפני המפקח על הבתים המשותפים, ביום 8.12.10 הודיע הוא לשכנתו, גב' בלה מרדכי, כי הוא מבקש להיכנס לחצר המשותפת לצורך מילוי מיכל הסולר המצוי בה ועל כן, ביקש, כי תשאיר את דלת החצר הצמודה לדירתה פתוחה בכדי לאפשר לו לעשות כן. מכלית הסולר הגיעה בסביבות השעה 13:30-13:45. התובע לקח עמו מפתח ברגים (ג'בקה) על מנת לפתוח את מיכל הסולר וניגש לדלת החצר הצמודה לדירת השכנה וצלצל באינטרקום שלצד אותה דלת. אחד מילדי השכנים ענה והתובע הזדהה בפניו וביקש שיפתח לו את הדלת. היות והתובע הבחין שהדלת כלל לא הייתה נעולה, נכנס לחצר על מנת לפתוח את מיכל הסולר ולבצע מדידה של הכמות שנתקבלה.
- מתיעוד שנתקבל על ידי התובע במועד מאוחר יותר נודע לו, כי בשעה 13:59 התקבלה הודעה במשטרת ישראל מטעם השכנה, גב' בלה מרדכי, כדלקמן: "המודיעה מדווחת כי השכן שלה שהוא בן אדם אלים וחולה נפש פרץ לה לבית. בבית נמצאים הילדים שלה אחד בן 9 השני בן 10. המודיעה לא נמצאת כרגע בבית. המודיעה חוששת לילדים שלה. המודיעה מוסיפה כי לשכן יש אקדח". כמו כן, הודיעה המודיעה, כי "יש בידי עורך הדין שלה צו הרחקה כנגד החשוד".
- בעקבות תלונת השכנה הגיעו שוטרים למקום, התובע שהבחין בשוטרים פנה אליהם כאשר היה מלווה בשוטר משטרת ישראל שהינו אף שכן שלו, מר שמואל טל. בעודו מדבר עם השוטרים ומסביר להם פשר כניסתו לחצר השכנה, צעק עליו אחד השוטרים ושאל היכן האקדח שלו, התובע השיב, כי אינו נושא את האקדח עליו והמשיך להוביל את השוטרים למקום בו ממוקם מיכל הסולר בחצר משפחת מדרכי.
- השוטרים, ובראשם, השוטר פנירי, שאלו לפשר כניסתו לחצרי משפחת מרדכי, התובע ביקש להסביר את מעשיו ואולם, נתקל בתגובה כוחנית של השוטרים. בדו"ח הפעולה שערך השוטר פנירי לאחר מעשה נטען, בכזב, כי התובע סירב להזדהות בפני השוטרים, שעה שהתובע היה מנוע מלהציג תעודת זהות, שכן מלכתחילה לא נשא אותה על גופו בהיותו בביתו ומשכך, זו לא הייתה ברשותו באותו רגע, אלא, ברכבו ובשל העובדה שהשוטרים מנעו ממנו לגשת לרכבו לצורך כך. השוטר פנירי, המשיך ותאר תיאור כוזב ושקרי בכך שטען, כי התובע הינו פורץ וכי ניסה להניף את מפתח הברגים ולתקוף אותו במפתח ברגים שהחזיק בידו ועל יסוד זה, השוטר פנירי דחף את התובע בחוזקה ואזק אותו באזיקים. בנוסף, טוען התובע, כי כתוצאה מאופן האיזוק נגרמה לו חבלה גופנית בעצב ידו הימנית ואף הגבלת תנועה בתנועת שורש כף יד ימין. התובע טוען, כי השוטר פנירי המשיך להתעלל בו ולהטיח בו דברי עלבון שלא לצורך ולהלבינו ברבים, זאת, מעבר לעצם הבושה הגדולה שנגרמה לו כתוצאה מהמעצר עצמו. בנוסף טען התובע, כי השוטר פנירי ערך דו"ח בשעה 15:00 וכתב בו, כי התובע "מסרב לחתום" וכי "אינו משתף פעולה" כאשר דו"ח זה כלל לא הוצג בפניו.
- התובע הועבר לתחנת המשטרה "מוריה" שם המתין עד לשעה שמונה וחצי בערב על מנת לשטוח טענותיו כאשר לאחר חקירה על ידי השוטרת רס"ר רויטל חדד, הועבר לקצין החקירות אלי כהן אשר לאחר עיון של חצי דקה בתיק החליט על מעצרו, זאת, מבלי ליתן לו זכות שימוע כדין. התובע הובל לבית המעצר 'מגרש הרוסים' שם בבדיקה רפואית שנערכה לו הובהל לבית חולים "הדסה עין כרם" בשל בעיות בקצב ליבו שנבעו כתוצאה ממעצר השווא הנ"ל. בבקרו של יום הושב לבית המעצר ולאחר דין ודברים הוא שוחרר בתנאים מגבילים ונאסר עליו לשוב אל ביתו במשך שלושה ימים.
- תלונה שהגיש התובע למחלקה לחקירות שוטרים נדחתה בלא מענה של ממש לטענותיו, בין היתר, בשל העובדה, כי השוטר פנירי פרש משורותיה. התיק הפלילי נגד התובע נסגר ביום 3.2.13 מהסיבה "לא נמצאו ראיות מספיקות" ובקשה מפורטת לשינוי עילת הסגירה לא נענתה.
- לטענת התובע, משטרת ישראל כלל לא טרחה לבדוק לאחר מעשה האם יש אמת באותו דיווח אודות מחלת נפש או צו הרחקה. התובע שימש כמתנדב במשטרת ישראל במשך 35 שנים בשורותיה, זאת, עד להוצאתו משורות משטרת ישראל בעקבות אותה תלונת שווא העומדת ביסוד תביעה זו. התובע בריא בנפשו ומעולם לא הוצא צו הרחקה נגד התובע. התובע מוסיף ומפרט שורה של כשלים ומחדלים של משטרת ישראל בעניינו תוך הפנייה להוראות הדין.
טענות הנתבעת בקצירת האומר:
- הנתבעת מכחישה טענות התובע בכתב ההגנה שהוגש על ידה וטוענת כדלקמן: ביום 8.2.10 התקיים דיון בנוכחות התובע ושכנתו אצל המפקח על הבתים המשותפים בו הוסכם, כי לתובע תינתן זכות כניסה לחצרי שכנתו לצורך בדיקה או תחזוקה של שעון הגז ומיכל הסולר המוצבים בחצר וזאת בתיאום מוקדם עם הצד שכנגד. רק בשלב מאוחר יותר לאירוע נשוא תיק זה, בעת מתן פסק הדין מיום 10.2.11, ניתנה פסיקה המורה כי הכניסה לחצרי השכנה מותרת אף ללא תיאום מראש.
- אצל הנתבעת התקבלה הודעה מהשכנה, כי ילדיה של השכנה יצרו עימה קשר וסיפרו לה שהשכן האלים נכנס לחצר שלהם מבעד לדלת הנעולה. התובע סירב להזדהות בפני נציגי הנתבעת שהגיעו למקום ובאותה עת המשיך להתעסק עם מיכל הסולר באמצעות מפתח ברגים שהיה ברשותו. התובע עוכב נוכח סירובו להזדהות ובשל אי שיתוף פעולה עם השוטרים והכשלתם בתפקידם ומשכך, הוחלט לעוצרו ולהביאו בפני קצין משטרה לצורך פתיחה בחקירה. אף בתו של התובע שנכחה במקום, ביקשה לסכל המעצר תוך שהפריעה לשוטרים בפעולתם. התובע סירב לחתום על דו"ח העיכוב והמעצר והתעלם מהוראות השוטרים. התובע הועבר תחילה לחקירה בתחנת המשטרה ולאחר מכן, הועבר לבית המעצר ואולם נוכח מצבו הרפואי הובהל לבית חולים. התיק כנגד התובע נסגר מהסיבה של 'העדר ראיות מספיקות' והואיל ומדובר בסכסוך אזרחי בין הצדדים ובשים לב לכך שעסקינן בחצר משותפת ואולם, בקשתו לסגירת התיק מ-'חוסר אשמה' נדחתה. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי נוכח האמור ובשים לב להתנהגותו של התובע עצמו, התנהגות השוטרים הייתה שקולה וסבירה, תלונת התובע במחלקה לחקירת שוטרים נדחתה ואף ערר שהוגש עליה נדחה.
- התובע הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת תוך שהדגיש, כי עיקר גירסת הנתבעת מבוססת על דו"ח הפעולה שערך השוטר פנירי אשר נסתר, מיני וביה, מעדותו של השוטר שמואל טל ומר פנירי בעצמו במח"ש.
עדויות התובע:
- בדיון שמיעת ראיות שהתקיים בפניי במעמד הצדדים ביום 16.6.15 נחקרו הצדדים בפניי. התובע העיד את העדים מטעמו כדלקמן:
14.1 עת/1 – התובע העיד, כי נכנס לחצר המשותפת לאחר תאום מראש עם השכנה וכי הספיק למלא את המיכל בסולר בטרם הגיעו השוטרים למקום. בנוסף, העיד, כי ביקש להראות ולהסביר לשוטרים פשר מעשיו בחצר. התובע שלל קיומו של צו שיפוטי האוסר עליו כניסה לחצר. לדבריו, תלונת השכנה הייתה מעשה מכוון שנועד לפגוע בו במהלך ההליך המשפטי שהתנהל בפני המפקח על הבתים המשותפים. ב"כ התובע הבהיר, כי ככל הנראה, תלונת השכנה באשר להפרת צו שיפוטי התייחסה להסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים אצל המפקח על הבתים המשותפים וקיבל תוקף של החלטה, כי ככל שהתובע יבקש להיכנס לחצרי השכנה לצרכיו, יהא עליו לתאם זאת מראש ולדבריה, הוא לא קיבל הסכמה מראש ובכך הפר את ההחלטה. בנוסף ציין התובע, כי לאחר שכל הראיות והעדויות באו בפני המשטרה היה על קצין המשטרה לשחררו לביתו. התובע הכחיש, כי היו אירועים קודמים במסגרת סכסוך השכנים למעט פעם אחת בה ביקש לבנות סוכה בחצר הבית המשותף בחג סוכות והשכנה הזמינה את המשטרה למקום. התובע הודה, כי היה קיים סכסוך שכנים וכי השכנה ביקשה להתנכל לו. לדבריו, התנכלות השכנה הסבה לו נזקים רבים מעבר למעצר השווא. התובע שלל את האפשרות שהיה נסער בתחילה, אלא, רק לאחר שהשוטר פנירי דחפו בחזה בחצר.
14.2 עת/2 – מר ניר ניסים. העד הינו שכן של התובע אשר ראה את ההתרחשות ממרפסת סלון ביתו. לדבריו, לא שמע את כל הדברים שנאמרו בין הצדדים ואולם, שמע את התובע מסביר להם, כי נכנס למתחם של הסולר כדי לפתוח את המיכל.
14.3 עת/4 – גב' יעל זמיר. בתו של התובע העידה, כי צילמה את האירוע מחלון הבית ואף המשיכה לצלם את האירוע לאחר מכן, עת ירדה מביתה למקום האירוע. לדבריה, הסרטונים שצילמה לא נשמרו. העדה הכחישה טענת השוטרים, כי חסמה את דרכם והפריעה להם במהלך פעולתם.
14.4 עת/5 – מר שמואל טל, שוטר בדרגת רס"ר במשטרת ישראל מזה כ-14.5 שנה העיד, כי היה עד לחלקו של האירוע. העד העיד, כי שמע את ניידות המשטרה חונות וכן, שמע את התובע והשוטרים צועקים האחד על השני. בתחילה לא שמע את תוכן הצעקות. לדבריו, קיימת לו היכרות מוקדמת עם התובע ועם השוטר פנירי ועל כן, ביקש להרגיע את המצב. עוד ציין, כי התובע הינו איש חוק ומתנדב במשטרה ושאינו מסוג האנשים שנתקלים במשטרה 'מהצד השני'. העד ראה את השוטר פנירי תופס את התובע ועוצר אותו וכי התובע היה נסער, ככל הנראה, כתוצאה מהמעצר או ממשהו אחר שאינו יודע אודותיו. העד אישר את תוכן ההודעות שמסר במשטרת ישראל מיום 16.12.10 ובמח"ש מיום 6.2.11.
- הנתבעת העידה את העד מטעמה כדלקמן:
עה/1 – מר אלי כהן, ראש מחלקת חקירות בתחנת מוריה, נחקר בפניי. לדבריו, הוא לא טיפל בעניין באופן אישי, אלא, קצין מטעמו, מר יוסי אהרון. עילות המעצר בעת שהותו של התובע בתחנת המשטרה הייתה 'מסוכנות' ו-'חשש לשיבוש', כאשר, המשטרה בקשה להשלים חקירה. את ההחלטה על המעצר נתן לאחר שראיין את העצור, כאשר בוצעו פעולות חקירה לאחר מעצרו וגם לאחר שחרורו. לטענתו, הוחלט על מעצרו בשעה 20:00 ולאחר מכן, הוא לא נכלא מסיבה רפואית בהתאם להחלטת רופא בית המעצר ונשלח לבית חולים עד לבוקרו של יום כאשר הוחלט על שחרורו במסגרת הרחקה מביתו למשך 3 ימים. לדברי העד, האירוע הוגדר כאירוע חמור בהתאם לתלונת השכנה. השוטרים התרשמו, כי מדובר באירוע עם מסוכנות. המתלוננת סיפרה, כי היו שני אירועים קודמים, האחד שפיכת מים ואירוע נוסף של איומים. לדבריו, המתלוננת הגיעה בערב והוציאה צו שיפוטי שהוא הפר אותו. העד לא ידע לאשר האם בדק טענות המתלוננת בגין אירועים קודמים שנטענו על ידה או צו ההרחקה. עם זאת, השיב באופן כללי, כי במקרה של סכסוך שכנים ואנשי מרות שבאים לטפל באירוע נאלצים להשתמש בכוח זה מגדיל את המסוכנות. עוד ציין, כי בעת שהוא מחליט על מעצר הינו עושה זאת על בסיס הראיות שבאו בפניו באותו רגע והעובדה, כי השוטר פנירי העיד במח"ש כי לא הייתה תקיפת שוטר, ככל שהינה נכונה, לא הוצגה לו בזמן אמת.
- בסיכומי התובע ועל יסוד ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, צומצמה יריעת המחלוקת והתמקדה, סביב שאלת חוקיות המעצר על ידי קצין המשטרה בלילה שבין יום 8.12.10 ליום 9.12.10 שנגרם בעקבות תלונת השווא של שכנתו של התובע. השאלה הינה מדוע זה היה צורך לעצור את התובע ולהרחיקו מביתו למשך כשלושה ימים נוספים והאם לא ניתן היה לבחון אמצעי פוגעני פחות. נימוקי המעצר הינם שניים. א. 'שיבוש הליכי חקירה' ב. 'סיכון בטחונו של אדם'. אלא, ששתי עילות המעצר אינן נכונות. הנימוק של שיבוש הליכי חקירה, כביכול, אינו עולה בקנה אחד עם העובדה, כי לא בוצעו הליכי חקירה נוספים של מי מהשכנים, למעט, חקירת בעלה של השכנה, מר ראובן מרדכי, ביום 15.12.10 כשבעה ימים לאחר מכן. משכך, ברי, כי לא הייתה הצדקה לחשש לשיבוש הליכי חקירה. אשר לנימוק של 'סיכון בטחונו של אדם' משטרת ישראל לא טרחה לבדוק את אמיתות תלונתה של השכנה, כך לא ביקשה שיוגש לעיונה 'צו הרחקה', או כל הוכחה אחרת בדבר מסוכנותו של התובע. לטענת התובע, על יסוד החומר שהיה מצוי בידיה בעת מתן ההחלטה על מעצרו, היה צריך להבין את הסיטואציה, כי עסקינן בסכסוך שכנים במסגרתו מבקשת שכנתו לפגוע בו ולהורות על סגירת התלונה בעניינו ולכל היותר להסתפק בחלופת מעצר. התובע הפנה לעדותו של השוטר שמואל טל בפני המחלקה לחקירות שוטרים ובפני בית המשפט והדגיש את אי התייצבותו של השוטר פנירי למתן עדות בפני בית המשפט. בנוסף ציין, כי המשטרה לא נקטה באמצעי חקירה פשוטים כגון ביצוע עימות בין התובע לשכנתו כאשר הינה בוחרת לקבל גירסה אחת מבלי לערוך בדיקה מינימאלית של טענותיה ודוחה את גירסת התובע.
- בסיכומי הנתבעת טוענת היא, כי לא ניתן לבחון המקרה 'כחכמה שלאחר מעשה' ולבסס אחריות המשטרה על עובדות ופרטים שידועים רק לאחר מעשה ויש לבחון הפעולות של המשטרה, שיקול הדעת והחלטותיה, על יסוד השיקולים שעמדו בפניה באותה עת מתוך אחריות לשלום הציבור ובניסיון להביא לרגיעה ובירור המחלוקת כאשר ברקע הדברים עמדו בפני המשטרה עדויות המצביעות על סכסוך פעיל ומתמשך.
עוד הדגישה הנתבעת, כי התובע בחר שלא לתבוע את שכנתו שהולידה את הפאניקה ובין היתר, גרמה לסיווג האירוע כאירוע בעל מסוכנות גבוהה. בנוסף ציינה, כי התובע בעדותו חוזר ומצהיר על כך, כי שכניו הינם הנתבעים הנכונים. בנסיבות אלה, סבורה הנתבעת, כי על בסיס המידע שהיה קיים בפניה ההחלטה על מעצרו הייתה סבירה. בנוסף טוענת הנתבעת, כי התובע לא הקל את המלאכה על מקבלי ההחלטות אצל הנתבעת בכך שסרב להזדהות והתעמת עם השוטרים. כמו כן, על רקע העדויות, כי קיימים יחסים עכורים בין השכנים והעניין אף מצוי במחלוקת משפטית וכי היו אירועים קודמים. בנוסף מציינת הנתבעת, כי אין בעדויות התובע כדי להרים את הנטל להוכחת גירסתו וכי יש לקבל את עדותו של רפ"ק אלי כהן כמקצועית ומהימנה. כמו כן, ציינה, כי אין באי התייצבותו של מר פנירי לעדות כדי לפגוע בגירסת הנתבעת זאת נוכח הודעותיהם של כ-4 שוטרים נוספים שנכחו במקום.
דיון ומסקנות:
- לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בתצהירי הצדדים ובחנתי עדויות העדים בפניי נחה דעתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי.
- המחלוקת הנדרשת להכרעה – השאלה העיקרית הניצבת, איפוא, להכרעה בתיק זה היא האם קצין המשטרה התרשל בתפקידו בעת שהחליט על מעצרו של התובע במשטרת מוריה.
- המסגרת הנורמטיבית – בהתאם לסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 נקבע, כי ניתן להכיר באחריות על מעשה או מחדל כאשר עסקינן ב-"רשלנות שבמעשה". על בית המשפט לבחון, האם יש לייחס לקצין המשטרה מעשה רשלני בעת קבלת החלטתו כאשר אין חולק, על הרשאתו החוקית לעשות כן. הווה אומר, אחריותה של הנתבעת כלפי התובע בגין עוולה של 'מעצר שווא' תקום אך ורק אם יוכח, כי מעצרו מהווה 'רשלנות שבמעשה'. לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכותרתו "כליאת שווא", כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו באמצעים פיזיים או על ידי הודעה של בעל סמכות. הוראות סעיף 27 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), מתנה את סמכות המעצר על ידי הקצין הממונה בקיום עילת מעצר לפי סעיף 13 לאותו חוק.
- הלכה פסוקה היא, כי לא כל מעשה או מחדל מוטעה של השלטון מהווה עילה לקביעת חובת זהירות כלפי הנפגע. כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא, כי המדינה לא תחויב בנזיקין למעט במקרים חריגים. אולם יתכנו מקרים שבהם הפעלת שיקול הדעת חורגת מכל אמת מידה סבירה, שאז אל לו לבית משפט להימנע מהטלת אחריות.
אולם, כאשר מדובר בשלילת חירותו של אדם שהינה בגדר זכות יסוד מן המעלה הראשונה, משתנים ההדגשים באופן שיש בכך כדי להטות את כף המאזניים לטובת זכויות אדם. הגם ולאור סעיף 8 לחוק –יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן להגביל את חירותו של אדם מכוח הוראות חוק המעצרים, נקבע, כי נקודת המוצא עברה מן האינטרס הציבורי המסמיך הגבלת חירותו של אדם, וכיום עומדת לנגד עיני בית המשפט, קודם לכל, זכות היסוד של אדם לחירות, הקבועה בסעיף 5 לחוק היסוד, שרק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגבילה.
- השאלה העומדת להכרעה ברקע דברים אלה הינה, האם שיקולי קצין המשטרה בהעדפת מעצרו של התובע על פני שחרורו בתום היום העצימו את הטעות מכדי טעות בשיקול דעת גרידא בה בית המשפט לא יטה להתערב עד כדי סטייה של ממש מחובת הזהירות המוטלת על הנתבעת ושלוחיה ותוך כדי התעלמות בלתי מוצדקת ובלתי מידתית מהוראות סעיף 11 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו העולה כדי התרשלות שבמעשה והדורשת התערבותו.
- מן הכלל אל הפרט – התובע לא הוכיח, לטעמי במידה הנדרשת, את נסיבות כניסתו לחצר השכנה לשם מילוי סולר ודבר תיאומו ביצוע המעשה מראש עם השכנה, ואת העובדה ששער החצר היה פתוח, למעט עצם כניסתו לצורך בדיקת מיכל הסולר כשלעצמו. עדותו זו נמצאה עדות יחידה של בעל דין ללא כל סיוע ולא התיישבה עם מבחן השכל הישיר. שכן, לו הכניסה לוותה בהסכמת השכנה ושער החצר היה פתוח מלכתחילה, מדוע זה היה צורך לצלצל באינטרקום של דירת השכנים. ניתן להניח, כי לו הייתה ניתנת הסכמת השכנה מראש הדברים לא היו מתדרדרים למצב אליו הם הגיעו. בנוסף עדות התובע בעניין מכלית הסולר אינה מתיישבת עם מבחן השכל הישר והראיות שבאו בפניי. על פי הראיות שהוצגו, פעולת המשטרה הייתה מהירה והיה ניתן להניח, כי לו הייתה מכלית הסולר מגיעה על מנת לבצע פעולת מילוי המיכל היא לא הייתה מספיקה לפעול פעולתה במהירות כה רבה ולהסתלק מהמקום, כפי עדות התובע. התובע לא צירף את השכנה כנתבעת בתיק, זאת, הגם וברי, כי עיקר טענותיו מופנות כלפי תלונת השווא שהוגשה נגדו ואף לא טרח לזמנה למתן עדות בבית המשפט. יש בכל אלה כדי לפגום בעדותו בכל הנוגע לעובדות הנ"ל.
- עדת התביעה, גב' יעל זמיר, בתו של התובע, העידה, כי צילמה את ההתרחשות משלב מסויים כשאביה ביקש ממנה לעשות כן בעת העימות עם השוטר פנירי ואולם לא הציגה את הסרטונים מהטעם שלדבריה הם לא נשמרו. בחקירתה הנגדית, ציינה לעומת זאת, כי אי שמירת סרטונים בטלפון הנייד שלה 'אינה דבר שכיח'. בהודעה שמסרה גב' זמיר במשטרה (עמ'2 שורה 9) ציינה, כי צילמה את האירוע ואולם לא טענה, כי הסרטונים לא נשמרו. בנסיבות אלה, היה על העדה להמציא אישור מעבדה או להציג את הטלפון הנייד בבית משפט לבחינת טענותיה. הימנעותה מלעשות כן, פוגע בעדותה בעניין זה. סבורני, כי אי צירופה של ראיה זו יש בה כדי לשמש נגד התובע בכל הנוגע לגרסתו בכל הנסיבות של התרחשות העניינים עד להגעת השוטרים ולאיזוקו על ידם. מאידך גיסא, אין בכך כדי לקבל את גירסת הנתבעת שנשענה, רובה ככולה, על יסוד הדו"ח שמולא על ידי השוטר פנירי שכאמור לא התייצב למתן עדות. כמו כן, יתר השוטרים שהיו עדים לאירוע לא התייצבו למתן עדות בבית המשפט.
- בכל הנוגע לנסיבות שאירעו עד למעצרו של התובע, הנני מקבל את עדותו של מר שמואל טל כמהימנה. עדותו נתמכה בהודעותיו במשטרה ובמח"ש ( ת/1 ו-ת/2 ). הנני מייחס משקל רב לנסיבות שתוארו בהודעות אלו, זאת, בין היתר, הואיל ומדובר בעד אובייקטיבי. מר שמואל טל לא ידע להעיד אודות הנסיבות שהובילו להתלהמות בין הצדדים התובע שגרמה למעצרו בתום האירוע ואולם, על יסוד עדותו, ניתן לקבוע, כי התובע היה שרוי בסערת רגשות בעת העימות עם השוטר פנירי והתנגד התנגדות פסיבית לעיכובו ולמעצרו.
- יוער כבר עתה, כי נוכח צימצום המחלוקת שבין הצדדים הנוגעת לשאלת חוקיות מעצרו של התובע על ידי קצין המשטרה בתחנת מוריה, לכאורה, לא היה מקום להידרש להכרעה באשר לנסיבות שפורטו לעיל ואולם, האמור לעיל חיוני לצורך הכרעה בתיק זה בכל הנוגע לשאלת ה-'אשם התורם' שיש לייחס לתובע.
- אשר לגירסת ההגנה – אין בידי לקבל את תוכן דוחו"ת הפעולה מס' 6-1-88-2 ומס' 6-001-0088-02 ואת הודעות השוטר פנירי במשטרה ובמח"ש, זאת, הואיל ונערכו על ידי השוטר רס"ל פנירי שלומי אשר לא התייצב לעדות, לא אישר תוכנן הדברים ולא עמד בפני חקירה נגדית. אולם מאידך גיסא, אין חולק, כי למצער, הדו"ח הראשוני של השוטר פנירי עמד בפני קצין המשטרה בעת שהורה על מעצרו של התובע.
- כאמור לעיל, העובדה, כשלעצמה, כי לתובע עילת תביעה נגד שכנתו, אינה מעלה או מורידה בעת בחינת אחריותה של הנתבעת לבצע פעולתה כראוי בזמן אמת ולהפעיל שיקול דעת סביר. כאשר עסקינן בסכסוך שכנים יש לנקוט בזהירות הנדרשת בטרם מגיעים לכדי מסקנה על מעצר. אין בסכסוך שכנים פעיל, כשלעצמו, הגם ומתנהל ביניהם הליך משפטי אצל המפקח על הבתים המשותפים בכדי להביא לידי מסקנה חד משמעית, כי אחד השכנים הינו מסוכן באופן הדורש את מעצרו. יש לזכור, כי לעיתים דווקא ביצוע פעולה דרסטית של מעצר עלולה ליצור החמרה של היחסים והעלאת רמת הסכסוך שבין הצדדים. ברי, כי יש לבחון כל מקרה לגופו וכי ייתכנו מקרים בהם אירוע פעיל ומתמשך של סכסוך שכנים עלול להביא למצבי קיצון של אלימות ואף לסכנת חיים ואולם, ברי מאידך, כי לא כל סכסוך שכנים המגיע לפתחה של המשטרה טומן בחובו פוטנציאל לסיכון מסוג זה.
- נדמה, כי כבר בשלב שקילת המעצר או חלופות המעצר על ידי קצין המשטרה, הואיל והשכנה נחקרה בשעה 18:30 בה בעת שהתובע המתין בתחנת המשטרה, היה מקום לערוך עימות בין התובע לבין שכנתו. כמו כן, היה מקום לבדוק טענות השכנה באשר לטענתה שהתובע הינו חולה נפש וכי הוצא נגדו צו הרחקה. כמו כן, היה מקום לבדוק טענותיה לאירועים קודמים ברישומי המשטרה ולבחון את עצימותם של האירועים, שכן, כאמור לעיל, לא כל אירוע של סכסוך שכנים הינו ברמה כזו העולה כדי סכנת חיים אף אם אחד השכנים סבור כך מבחינה סובייקטיבית. תפקידו של קצין המשטרה לא לקבל את דברי השכן הניצי כ-'כזה ראה וקדש', אלא, לבחון הדברים בהקשר כללי במיוחד כאשר מנגד מדובר בשלילת זכויות יסוד של התובע כאשר עסקינן באדם ללא כל עבר פלילי ו/או אלימות ובשוטר מתנדב במשך 35 שנה וללא כל רקע נפשי וללא צו הרחקה.
- בנוסף, יש לזכור, כי פעולות מעצרו ואיזוקו של אדם עשויה להיתקל בהתנגדות מסויימת מצד אזרח מן היישוב שמעולם לא היה חשוד בפלילים ושהינו סבור, כי לא עבר כל עבירה כאשר פעולות אלה נחשבות כפעולות פוגעניות מצידו- אף אם הינן מוצדקות ומבוצעות בסמכות. התנגדות זו, כשלעצמה, אינה עולה כדי מעשה אלימות או תקיפת שוטר ובצדק הדבר אף לא בא לידי ביטוי בעילות המעצר נגד התובע. בנוסף, לטעמי, היה על קצין המשטרה ליתן משקל רב לכך שבניגוד לפנייה הטלפונית, הרי שבחקירתה במשטרה מסרה השכנה, כי לא הוצא 'צו הרחקה' נגד התובע בשום הליך משפטי. אף בהודעה שנגבתה מרס"ל פנירי לא עלה, כי התובע ביקש לתקוף שוטר, אלא, כי עסקינן לכל היותר בהתנגדות פסיבית בלבד.
- נוכח האמור לעיל, סבורני, כי פעולות נציגי הנתבעת במצטבר, חרגו מרשלנות גרידא ועלו כדי 'רשלנות שבמעשה' והסבו לתובע נזקים לא ממוניים וכי אין מדובר כאן ב- 'חכמה שלאחר מעשה' אלא, ב-'סוף מעשה במחשבה תחילה'.
- ראוי לחזור ולשנות, כי הנזק הלא ממוני שנגרם לאדם בעקבות מעצרו ולו לדקה אחת ומקל וחומר לתקופה ארוכה יותר ושלילת חירותו אין לה מידה ואין לה שיעור. כאשר נדרש בית המשפט להעריך שיעורו של נזק מסוג זה עליו ליתן ביטוי לאובדן הנוחות הפיזית שנגרמה לתובע, הבושה, תחושת אובדן החירות והגבלת התנועה למשך התקופה בה היה נתון במעצר. עם זאת, הואיל ובסופו של יום התובע לא נכלא בבית מעצר באותו לילה ובשים לב ל-"אשמו התורם" כפי שפורט לעיל סבורני, כי יש לפסוק פיצוי על הצד הנמוך אשר הנני מעריכו בסך של 6,000 ₪.
- סוף דבר- אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 6,000 ₪ בגין נזק לא ממוני. כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.
המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ז תשרי תשע"ו, 30 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.