מישהו צריך להקים וועדת חקירה על מה שמתרחש בוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי, וספציפית באיזו קלות מאשרים לנשים שממציאות טראומה מינית לקבל אחוזי נכות. לפנינו רישום של הפסיכיאטר ברוך שפירא שבהבל פה וללא שום בדיקות מאשר דיאגנוזות של טראומה מינית, לכל מי שמבקשת על מגש של כסף, והביטוח הלאומי פותח את הארנק הלאומי ומשלם על חשבון כולנו.
לפנינו "אבחון רפואי לבדיקה מחדש" של עורכת דין בשם "טלי מי-טל", בפני וועדה רפואית פסיכיאטרית כשהיא מופיעה בזום, והפסיכיאטר שבודק אותה הוא ברוך שפירא.
הגברת טלי מי-טל שיודעת איזה סיפורים צריך לדקלם כדי לקבל אחוזי נכות מפרטת: "אני לא יוצאת מהבית, מפחדת לצאת לבד, לא מרוכזת, לא מצליחה לשבת על המחשב, המון פעמים בהתקפי חרדה, שוכחת הרבה, חוסר אונים כי לא מצליחה להיות מי שהיתי בעבר, טיפוס שורד והייתה בי אופטימיות, כל מה שאני רוצה זה לגדל את הבן, לא מצליחה לעשות כלום אם אני לבד, הבן זוג שלי שליווה אותי הוא זה שפגע בי, אין לי אימון, ביום א' אמורה להתחיל טיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית, מציעים לי רק כדורים, המשפחה שלי לא בקשר".
שימו לב שהמשפחה שלה לא בקשר איתה כי היא אחת שרבה עם העולם, כולל המשפחה שלה. רק זה צריך להדליק נורה אדומה על יחסי האנוש שלה. עוד שימו לב שהיא שכחה לדקלם את הנדרש: סיוטי לילה…… וזאת עו"ד שמגיעה לבתי משפט, מנהלת דיונים, יוצאת מהבית, עובדת על המחשב ומפיקה אנציקלופדיות….
בתמונה החבר של ברוך שפירא, הפסיכיאטר פנחס גנון שגם הוא מחלק אישורי פוסט טראומה לכל ווגינה כמו לחמניות חמות….
ברוך שפירא: חירטוטים והבל פה מספיקים לקבל אבחנה של פוסט טראומה
על סמך הקשקושים האלה החליט ברוך שפירא לתת לה אבחון של "פוסט טראומה עקב פגיעה מינית", כולל: F41 הפרעות חרדה אחרות, F90 הפרעות קשב וריכוז והיפר אקטיביות, אסטמה, כאב בצוואר, כאבי ראש ותגובת דחק פוסט טראומטית PTSD.
אלא מאי? לא רק שהסימפטומים שהיא תיארה בכלל לא מצדיקים אבחנה של תגובת דחק פוסט טראומטית PTSD, אלא שבפועל כל הדברים האלה לא קרו בפועל והכל פרי דמיונה.
הבעיתיות של הסתמכות על מיחזור טענות של סימפטומים PTSD בלי בדיקה
כל המתלוננות בביטוח הלאומי על סימפטומים רפואיים לטראומה מינית יודעות שהן צריכות לחרטט באופן כללי סיפורים שהיא לא מצליחה לנשום, לא מצליחה לישון, יש לה חרדות, יש לה סיוטים בלילה, היא מפחדת להסתובב ברחוב שהפוגע לא יאנוס את הכוס שלה עוד פעם וכו' וכו'.
כל זה לא דורש הוכחות. מספיק שהיא מדקלמת, ומי ש"מטופלת במרכזי הסיוע" עובדת סימולציה לפני הוועדה הרפואית שאומרים לה בדיוק מה להגיד.
בוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי לא שואלים שאלות קשות, כמו איך את יכולה לעבוד כעורכת דין אם יש לה חרדות, ואיך את יכולה להגיע לבתי משפט אם את מפחדת לצאת מהבית. לא שואלים אותה לתאר אפילו מקרה אחד של התקפת חרדה, מה הדליק אותה, מה קרה לה? האם התמוטטה ונפלה לרצפה, האם חטפה שיתוק, כלום. מה התכיפות של הסימפטומים, מתי הם צצים. נאדה.
אפילו הטענה שהיא לא יכולה להתרכז מול מחשב היא דבר שבקלות אפשר לשלול אם היו שואלים אותה כמה שאלות על התיקים המשפטיים שהיא מעורבת ומבקשים ממנה להראות כמה מסמכים משפטיים שייצרה ב 3 חודשים שלפני ההופעה בוועדה הרפואית. או אז היו רואים שהאישה הזו מחברת מסמכים משפטיים ברמה של אנציקלופדיה. כמו כן כל שני וחמישי היא בתי משפט מגישה תביעות. אפילו נגד מפכ"ל המשטרה הקודם הגישה תביעות. בדיוק ההיפך ממה שהיא טוענת.
למה באופן גורף לא שולחים בלשים אחרי מתלוננות הפוסט טראומה?
את הטענות האלה בקלות אפשר היה לשלול אם היו שולחים בלש פרטי, להתחקות אחרי האישה הזו כמה ימים לראות אם היא יוצאת מהבית, אם היא מגיעה לבתי משפט (שזה מראה שאין פגיעה בעיסוק שלה), אם היא מתפקדת כרגיל, וכו'. אלא מאי? בביטוח הלאומי שולחים בלשים רק נגד מי שטוען לחבלות גוף, למשל פציעה בעבודה (מי שטוען שהרגל שלו בגבס, ושולחים בלש לראות אם הוא באמת מסתובב עם גבס).
אבל אחרי מי שטענת שהיא "מפחדת לצאת מהבית", כשהיא במסגרת עבודתה חייבת לצאת לבתי משפט, לא שולחים שום בלש.
למה לא שולחים מתלוננות פוסט טראומה למעבדת שינה לבדוק אם יש לה סיוטים?
למה לא שולחים את הנשים האלה למכון שינה, לישון מחוברת לאלקרודות כדי שתוצאות המעבבדה יוכיחו אם באמת יש לגברת סיוטי לילה והפרעות שינה?
אמנם טלי מי-טל לא טענה שיש לה סיטוי לילה והפרעות שינה, אבל בדרך כלל תנאי בסיסי הוא שהאישה טוענת שיש לה סיוטים בלילה, ושהיא קמה מזיעה ומבוהלת.
למשל שורדי מחנות ריכוז והשמדה בשואה, או שורדי נובה, באמת יש להם סיוטים בלילה ואין בכלל ספק שהם היו עדים לטראומות מזעזעות. אבל מי שטוענת שהיא הזדיינה בהסכמה תחת מרות, או תלות, אין לה שום טראומה, כי היא לא ראתה את בני משפחתה עולים בעשן המשרפות, ולא ראתה מחבלי נוחבה שוחטים את בני משפחתה, וחתכים איברי גוף לבני אדם בעודם בחיים. אין לה זיכרון טראומטי.
מי שטוענת ששמו לה סם אונס, או שהיא השתכרה מאלכוהול ובכלל לא זוכרת, לא יכולה להיות לה טראומה, כי אין בזיכרון שלה שום דבר טראומטי שעלול לחזור על עצמו ולהציק לה בשגרה עם מראות מסוייטים.
מי שהסכימה להזדיין, והזדיינה כמה פעמים באותו לילה, אבל היא באה ומספרת שבאיזה רגע מסוים היא אמרה "לא", וביטלה את ההסכמה שלה לזיון, גם לה אין טראומה, כי היא בסופו של דבר נהנתה, וגם קיבלה אורגזמה.
מי שלמשל הזדיינה עם ערבי, דהרה וגהרה על הזין הערבי שלו, התמוגגה מאושר, והשפריצה מיצי כוס לכל הכיוונים, ואחר כך גילתה שהוא שיקר לה והוא יהודי, גם זאת לא אחת שחוותה טראומה.
בוועדות הרפואיות לא שואלים כלום מה זאת בדיוק הפגיעה המינית
אפילו על "הפגיעה המינית" לא שואלים כלום. פוסט טראומה דורשת שתהיה טראומה. היום כמעט בכל המקרים שמגיעים לוועדות, אין בכלל טראומה. מסתפקים בזה שהיא מספרת סיפור, או אולי מביאה תלונה במשטרה. אף אחד לא מעז לשאול אותה, אולי זה לא קרה?
וגם אם היתה סיטואציה מינית, ולא היתה בה אלימות, למשל מין תחת מרות, בעילה בהסכמה, זו אחת שאין לה טראומה. אבל אף פסיכיאטר לא מעז לשאול כלום.
למה לא שואלים את הפוגע מה גרסתו למה שקרה ואם יש לו ראיות השוללות טראומה?
מתחייב שאם אישה מעלילה על מישהו שהוא פגע בה מינית, שלפחות ישמעו גם אותו, מה לו יש לספר? אולי יש לו סמסים שמראים שאחרי האירוע היא כתבה לו כמה שהוא היה נפלא במיטה, ואיזה אורגזמה עילאית היא חשה בכוס? למה לא פונים לאותו פוגע מינית ומוודאים איתו לפני, ואחרי שבאמת הסיפור של הגברת אמין?
כך יוצא שאלפי נשים כל שנה עובדות על המל"ל, ומרמות את הביטוח הלאומי, מקבלות אחוזי נכות, תגמול חד פעמי ענק ואלפי שקלים בחודש, כשבפועל אין טראומה, ואין שום פגיעה מינית.
היום פסיכיאטרים בישראל להוטים לאשר אחוזי נכות למתלוננות השווא האלה, בלי שום אמות מידה רפואיות, רק בגלל שזה הטרנד…. "אנחנו מאמינות לך". כל מי שבא לה, באה מספרת סיפור והופה מקבלת על מגש של כסף אבחון "מקצועי" ומבול של גמלאות חודשיות.
להלן סיכום דוח הוועדה הרפואית של עו"ד טלי מי-טל
טלי מי טל ביטוח לאומי סיכום וועדה רפואית על פגיעה מינית ופוסט טראומה אצל ברוך שפירא
קיימת תעשיה שלמה של זיופי פסיכוזות אצל החרדים
למען ההגינות נציין שאצל נערים חרדים בני 18 קיימת תופעה של השתמטות מצה"ל על סמך חוות דעת פסיכיאטריות שהם משוגעים, כלומר שהמוח שלהם נשלט ע"י גורמים חיצוניים, כמו המשיח, משה רבינו או בעלי חיים. "אני חתול".
מי שאחראי לסינון המתחזים הוא יעקב רוטשילד ראש אגף בריאות הנפש בצה"ל. הוא אכן נוקט יד קשה באישור חרדים עם פסיכוזות, אבל כאשר חיילת טוענת ששכבה עם המפקד שלה תחת מרות, למרות שלא היתה שום טראומה, הוא מיידית מאשר לה חבילת סיוע כספית, וצרור אישורים מפוברקים כדי שתוכל לסחוט את קצין התגמולים של צה"ל… מטעמי פמיניזם כמובן.
יהודה ברוך מאברבנאל חטף תלונה ממטופלת על טיפול אירוטי כל יומיים במשך שנה
ראו למשל את הפסיכיאטר הזה מאברבנאל. הוא הואשם בטיפולים ארוטים עם מטופלת. המתלוננת שטענה כי ד"ר ברוך קיים עמה יחסי מין היא מאיה ברגר, שהתראיינה בפנים גלויות במאי 2016 אצל הערפדות עמליה דואק ויונה לייבזון בחדשות 2 וסיפרה שבזמן שהייתה מטופלת שלו ו"נמצאה במצב נפשי קשה", הוא ניצל את המצב ופתח לה את הכוס כל יומיים במשך שנה.
אלא שב 1/5/2019 שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר גרשון גונטובניק, לא כל כך האמין למתלוננת הזו, וקבע שיהודה ברוך יוכל לחזור לטפל במטופלות במרפאתו הפרטית אך בליווי אדם נוסף, וכך ביטל את כל הגבלות שהטיל משרד הבריאות על ד"ר ברוך. השופט קבע כי כל המגבלות שהטיל מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, על ברוך חורגות ממתחם המידתיות, וכי יש לבטלן. עש"א (תל-אביב) 26654-01-19 ברוך נ' גרוטו.
את התיק נגד יהודה ברוך תפרה הקולגה שלו אלה בלאו. אלה בלאו ידועה בתור שונאת גברים קלינית, פמיניסטית רעילה ביותר. מדריכה נשים לתלונות שווא, וגם מעודדת נשים לבצע ניכור הורי, ולפעמים גם עוסקת בבתי משפט למשפחה במבחני מסוגלות הורית, שם היא שוחטת את האישיות של כל גבר, ועל כל גבר היא כותבת שהוא לא ראוי להיות אבא. אלה בלאו היא ממש מנגלה שטן עם כוס מהפלוגות הנאציות של משרפות אושוויץ.
נו…. האם אותה מאיה ברגר סובלת מפוסט טראומה? הרי יחסי המין לא היו אלימים, והיא אפילו קיבלה אורגזמות בשפע כל יומיים במשך שנה, מה שמעיד שלגוף שלה החוויה היתה נעימה.
לכן הגוף שלה לא יכול לייצר תופעות של פוסט טראומה, כי המוח שלה לא זוכר שבוצעה בה טראומה.
לטענתה היא היתה סטודנטית לרפואה שנה חמישית בהונגריה עם רצונות להתאבד. היא טופלה ע"י פסיכולוגית אבל עזבה אותה כי חשה שהיא פיתחה תלות כלפיה. היא אושפזה באברבנאל שם טופלה ע"י יהודה ברוך, והתאווה למוות בהתאבדות נפסקה. טיפול באברבנאל פירושו שרושמים לה תרופות. זה הכל.
משהתייצבה ויצאה מבית המשוגעים, לאחר מכן ניהלה במשך שנה רומן אינטימי עם הפרופסור. שנה שלמה קיבלה זין כמעט כל יומיים!!!!!!!
לטענתה "התיישבתי מולו, והוא אמר לי: 'אני רוצה לזיין אותך פה, על השולחן, ולא אכפת לי מי ישמע'. כל הגוף שלי קפא. ניסיתי להיות חזקה ולא התרגשתי מזה, ואז הוא חיבק אותי צמוד לשולחן, הרגשתי את הארקציה (זיקפה) שלו. לא דיברנו על זה והלכנו כל אחד לדרכו".
זמן קצר לאחר הפגישה הזו -מאיה שוב מנסה להתאבד מול עיניו, לאחר עוד טיפול. "הוא אסף אותי מהמצב הכי נמוך שבו רציתי ותכננתי למות. הוא פשוט נהיה הכל בשבילי".
אחרי זה שנה שלמה פתחה לו כוס ותחת, כל יומיים, בגלל שפיתחה תלות, לטענתה כי הרגישה שבלעדי הזין שלו בתוך הגוף שלה היא היתה חוזרת לחשוב על מוות בהתאבדות.
לטענתה "הייתה מוכנה לעשות כל מה שנדרש על מנת שימשיך את הטיפול בה כדי שלא תתאבד: "פיתחתי תלות כזו נוראית שהפחד לאבד אותו היה יותר מהכל. אמרתי לעצמי שאתן לו מה שהוא רוצה ונמשיך את הטיפול, הייתי עושה הכל. זה משהו שאי אפשר להסביר במילים". "אני זוכרת שישבנו בנמל תל אביב והוא אמר לי בפעם הראשונה: 'אני חושב שאני מעורב רגשית יותר מדי, שאולי כדאי שתלכי למטפל אחר' . אמרתי לו שאני לא מוכנה, אז זה נגמר באמצע היום באוטו שלו. בשלב הזה קיימנו יחסי מין על בסיס קבוע, אצלי בבית או באיזה מקום בו אפשר היה להשכיר חדר. ההורים שלי לא ידעו מה קורה בינינו".
לטענתה באוקטובר 2015 היא נכנסה להיריון, וחשפה בפני אמה את מה שקרה והחליטה לעבור הפלה. "רשמתי לו שעשיתי הפלה והוא ענה לי: 'זה כואב'. הוא כתב שהכל כואב. רשמתי שאני פונה לוועדת האתיקה, למשרד הבריאות ולמשטרה והוא כתב שקיבל את זה בצער וכאב", היא מספרת. זו הייתה השיחה האחרונה ביניהם.
אז איך אחת כמוה רוצה להיות רופאה בישראל כשהיא חולת נפש עם פסיכוזות פעילות? ובכלל איך יש לה תלות אם היא הצליחה לגבש החלטה מודעת עצמאית לעשות הפלה בלי לשאול את האיש שהיא תלויה בו???
או שהיא תלויה או שהיא לא תלוייה, אבל אי אפשר להיות תלויה לענין הסכמה ליחסי מין, ובכל דבר אחר היא עצמאית ולא תלויה.
ושוב אנו שואלים… אחת כזו, איפה היתה לה טראומה? הרי היחסים היו אינטנסיביים במשך שנה. היא רק קיבלה אורגזמות עמוקות ומשמעותיות, ולא התאבדה. אז איפה הטראומה?
אם הסתיימו היחסים והיא לא התאבדה אז איפה התלות?
ובכלל למה היא עדיין חיה ולא התאבדה בסיום היחסים עימו? הרי הטענה היא שהיתה תלויה בו שירפא אותה מהרצון להתאבד והאמינה שרק הוא יכול לרפא אותה מהרצון למות.
אז כשהסתיימו היחסים איתו, למה לא התאבדה? זה אומר שהיא לא באמת האמינה שהיא תלויה בו שירפא אותה, כי עובדה שהמשיכה בחייה.
ומה זה הטיפול? הוא רשם לה תרופות פסיכיאטריות. האם אין פסיכיאטרים אחרים שיכולים לרשום תרופות פסיכיאטריות? למה לא הלכה לרופא פסיכיאטר אחר לקבל את המרשמים לתרופות?
מה זה החירטוט הזה ש"היתה מוכנה לעשות כל מה שנדרש כדי שימשיך את הטיפול בה", כשבסך הכל מדובר ברישום מירשמים לתרופות??? ואם היא כבר יודעת איזה תרופות מונעות ממנה את הרצון למות, אז היא לא צריכה אותו בכלל לחידוש מירשמים.
בתמונה: אבישי גרינצייג שמכין כתבת תחקיר מקיפה על הזנזונת טלי מי-טל.
