בשנת 1984 מחבלים השתלטו על קו 300. שניים מתו בפעולת החילוץ ושניים נשארו בחיים. הם הומתו באבנים ובסכינים על ידי אנשי שב"כ בפיקוד אהוד יתום ועל פי הוראות ישירות של ראש השב"כ אברהם שלום – אברום. הצזורה פעלה לאיסור פרסום שהמחבלים חוסלו ע"י סוכני שב"כ.
אלא מאי? כעבור שנתיים באו 3 פרקליטות ליועמ"ש יצחק זמיר, וענו שצריך להעמיד לדין את סוכני השב"כ, ממש כמו שעתה הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי, וכמו שעשתה הפצר"יה מאז ומתמיד. הפרקליטות היו דורית ביניש, משנה לפרקליט המדינה; יהודית קרפ, משנה ליועץ המשפטי לממשלה; ויהודית צור, עוזרת אישית ליועץ המשפטי לממשלה זמיר.
בתמונה השטינקר הראשי פלג רדי שמצפונו לא נרגע בגלל שהמחבלים חוסלו ע"י החברים שלו ועד היום מהללים את הכלב הזה כחושף שחיתויות. בפועל זה נבלה מסוג הפצ"רית.
את המידע שהגיע לפרקליטות סיפקו 3 בכירי שב"כ "מצפוניים", ראובן חזק שהיה המשנה לראש שב"כ, פלג רדי ראש אגף זרים בשב"כ, ורפי מלכא ראש אגף כוח אדם בשב"כ. דורית ביניש שמעה שהשב"כ הדיח אותם "בנסיבות מיסתוריות" והלכה מיוזמתה לתחקר אותם, אחר שנתיים "מסיבות מצפוניות וערכיות…. אותם סיבות שניענעו ליפעת תומר ירושלמי את הכוס.
הנה פה דורית ביניש בהפגנות של אחים לנשק שהבת שלה מיכל יוזמת.
הנה דורית ביניש עם 3 השטינקרים שפעלו לטובת ה PLO בתוך השב"כ: ראובן חזק, רפי מלכה, פלג רדי ודורית ביניש בת השטן מאושוויץ.
וכך נולדה פרשת קו 300 שבסופה הנשיא אבא של ההרצוגית, נתן חנינה לשבכ"ניקים.
אותה דורית ביניש הפכה נשיאת בית משפט עליון, ולאחר מכן בשיתוף עם הבת שלה, מיכל ביניש הפכה פעילה ב"אחים ואחיות לנשק".
אלה שלושת השטינקרים ה"מצפוניים" פעלו לטובת מחבלי ה PLO של יאסר ערפאת, וקיבלו גיבוי מלא של דורית ביניש. לאחר שהודחו פתלו חברת אבטחה בשם שפרן.
וכך יוצא שעד היום מהללים את שלושת השטינקרים השטינקרים פלג רדי, רפי מלכא וראובן מרדכי חזק, כאילו הם מצפוניים וערכיים, ומביאים אותם להשתלמויות בפרקליטות…. אבל בפועל הם היו משתפים שטינקרים לטובת ה PLO ויאסר ערפאת.
קראו גם את הזיכרונות של מי שהיה יועמ"ש יצחק זמיר, איך דורית ביניש הלכה לדובב את שלושת השטינקרים מיוזמתה, ופנתה אליו שתפתח חקירות פליליות. לטענתו של יצחק זמיר עמדתו ה"ערכית", לא הוערכה בממשלה, ובהליך בזק זרקו אותו, ומינו את יוסך חריש במקומו…..והיום הוא זה שנותן השתלמויות בפרקליטות על קו 300 ולא יוסף חריש.
כל אנשי קפלן מגיעים להשתלמויות פרקליטים על קו 300
מידי פעם עורכים בפרקליטות ימי עיון על "לקחים מפרשת קו 300", שבהם מהללים את השטינקרים שמלשינים על אנשי הביטחון שמחסלים מחבלים. ואת מי מביאים להשתלמויות? את דורית ביניש, את השטינקר ראובן חזק, ואת העיתונאים אמנון אברמוביץ,
הנה אחד המיילים עם אמנון אברמוביץ……
Date : 10/15/2018 6:46:47 AM
From : "פרקליט המדינה"<[email protected]></[email protected]>
To : "praklitim-artzi-only" <[email protected]>, "Praklitut-GRP" <[email protected]>, "Prak Mazkirut – All"<[email protected]></[email protected]></[email protected]></[email protected]>
Cc : "פרקליט המדינה"<[email protected]></[email protected]>
Subject : פרשת ״קו 300״ – לקראת הפאנל שיערך ביום ג' 16.10.18 במסגרת ההשתלמות השנתית באילת
Attachment : פרשת קו 300.docx;מאמר.קו 300.שורשים במשפט.docx;212975_image001.png;212975_image002.png;
עובדים יקרים,
במסגרת ההשתלמות השנתית באילת, אשר תתקיים בימים 16-18/10/2017 , יתקיים בערב ה- 16/10 פאנל בנושא פרשת קו 300.
הפאנל יערך בהנחיית העיתונאי מר אמנון אברמוביץ' ובהשתתפות: גב' דורית ביניש – נשיאת בית המשפט העליון ופרקליטת המדינה לשעבר, מר יצחק זמיר – שופט בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מר ראובן חזק – סגן ראש השב"כ לשעבר.
לאלה ביניכם המעוניינים להיזכר בפרטי הפרשה, מופצת כאן תמצית הפרשה, בתוספת מאמר מרתק שכתב מר יצחק זמיר – שופט בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר. המאמר עתיד להתפרסם בספר "שורשים במשפט".
בברכה,
לשכת פרקליט המדינה
טלפון: 02-6466550 פקס: 02-6467006
דוא"ל: [email protected]
והנה עוד השתלמות הפעם עם גידי וייץ ורונן ברגמן……
ואלה עורכי ההשתלמות: דן אלדד, פול לנדס, שלומי אברמזון, קרן דהרי בן נון, אסתר זנזורי ורואי כחלון.
להלן זיכרונותיו של היועמש יצחק זמיר על פרשת קו 300
פורסם בביטאון דינה זילבר "שורשים במשפט" 10/3/2019
"פרשת קו 300" מאת פרופ' יצחק זמיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה
פרשת האוטובוס בקו 300 התרחשה בשתי מערכות: הראשונה בשנת 1984; השנייה בשנת 1986. בשנים אלה הייתי היועץ המשפטי לממשלה. אני מספר על פרשה זאת במידה רבה מתוך ידיעה אישית.
מערכה ראשונה: 1984
תמונה ראשונה: חטיפת האוטובוס
ביום 12 באפריל 1984 יצא אוטובוס בקו 300 בדרכו מתל אביב לאשקלון. באמצע הדרך קמו ארבעה נוסעים, שמיד התברר שהם פלסטינאים, והודיעו שהם חוטפים את האוטובוס. אחד מהם החזיק מזוודה קטנה שממנה השתלשלו חוטים, הודיע שיש בה חומר נפץ, והוסיף שאם הנוסעים לא ינהגו על פי הוראותיהם, הוא יפוצץ את האוטובוס על נוסעיו. אחר שלף סכין, הצמיד אותו לצווארו של הנהג, וציווה עליו להמשיך בנסיעה מהירה דרומה. הנוסעים היו המומים.
שתי נשים, במושב האחורי של האוטובוס, טכסו עצה: מה לעשות? אחת מהן, שהיתה בהריון מתקדם, התחילה להעמיד פנים שתקפו אותה צירי לידה. היא התפתלה במקומה והודיעה לחוטפים שהיא חייבת לרדת מן האוטובוס. בלי להמתין לתשובה, היא התקדמה לעבר דלת האוטובוס, הנהג פתח לה את הדלת, והיא חמקה החוצה. החוטפים המופתעים ציוו על הנהג לסגור מייד את הדלת ולהמשיך בנסיעה. האוטובוס נכנס לרצועת עזה, והתקדם לעבר גבול מצרים. לאחר מעשה התברר כי לחוטפים היתה תכנית לפרוץ את קו הגבול, להיכנס לשטח סיני, ומשם לנהל משא-ומתן על שחרור הנוסעים תמורת שחרור אסירים פלסטינאים מבתי הסוהר בישראל.
התכנית סוכלה. האשה שירדה מן האוטובוס הודיעה למשטרה על החטיפה. המשטרה והצבא התארגנו במהירות, והצליחו לעצור את האוטובוס ליד דיר אל בלח. יחידות מובחרות של הצבא והמשטרה כיתרו את האוטובוס. תת-אלוף איציק מרדכי, קצין צנחנים ראשי, מונה מפקד הכוחות בשטח, והחל משא-ומתן עם החוטפים. בינתיים התאסף סביב האוטובוס המון עם רב של סקרנים, ובהם עיתונאים וצלמים. עם עלות השחר פרצה סיירת מטכ"ל לאוטובוס. בפריצה נהרגו שניים מן החוטפים ואחת הנוסעות. שני החוטפים שלא נפגעו בפריצה הורדו חיים מן האוטובוס, לעיני הקהל שהתגודד במקום, נמסרו לידי תא"ל איציק מרדכי, ולאחר שהוכו בידי חיילים הועברו לחקירה אל צוות של אנשי שירות הביטחון הכללי (שב"כ). שעות אחדות לאחר מכן הגיע טנדר של שב"כ לבית החולים באשקלון, ובו שני החוטפים מתים. היה ברור שהם מתו משברים בגולגולת.
בחדשות הבוקר ברדיו מסר דובר צה"ל הודעה כי ארבעת החוטפים נהרגו בפריצה לאוטובוס. זאת לא היתה הודעת אמת. לכן, כאשר התברר כי היו עדים רבים להורדת שני חוטפים חיים מן האוטובוס, הוציאה הצנזורה הצבאית צו שאסר כל פרסום בנושא זה. שאלה היא אם הצו הוצא במסגרת הסמכות של הצנזור, שהרי הדין מקנה לצנזור סמכות לאסור פרסום רק אם הדבר נדרש לצורך הגנה על ביטחון המדינה. מכל מקום, גם הפעם, כמו במקרים קודמים, לא היה בכוחה של הצנזורה למנוע את פרסום האמת. הידיעה כי שני חוטפים הורדו חיים מן האוטובוס, בצירוף צילום המתעד זאת, וכי הם נהרגו זמן קצר לאחר מכן, נמסרה לכתב חוץ, ופורסמה בהבלטה ברחבי העולם. לאחר מכן כבר אי-אפשר היה למנוע את פרסום הידיעה גם בישראל. הפרסום עורר סערה גדולה, בישראל ומחוץ לישראל, ודרישה לחקור כיצד נהרגו שני החוטפים.
נוכח הסערה הוציאה הלשכה של ראש הממשלה יצחק שמיר הודעה שהאירוע נחקר והלקחים הנדרשים הופקו. גם זאת לא היתה הודעת אמת.
תמונה שנייה: חקירת הארוע
בשל החשד לביצוע עבירה פלילית חמורה, שעליו הצביעה גם העיתונות, פניתי אל שר הביטחון משה ארנס וביקשתי ממנו שיקים ועדת חקירה צבאית, על פי חוק השיפוט הצבאי, לבירור העובדות. הוא סירב. חזרתי ופניתי אליו עוד פעם ועוד פעם, אך הוא עמד בסירובו. לאחר ימים אחדים, כשהסערה טרם שככה, נודע לי שהוא בכל זאת החליט להקים ועדת חקירה. הופתעתי, אך בירכתי על ההחלטה. הוא הקים ועדה של אדם אחד: אלוף (מיל.) מאיר זורע, שפרש מן הצבא זמן רב קודם לכן, ושמו הלך לפניו כאדם הגון וערכי.
אך לאחר זמן קצר נודע לי שהוא החליט לצרף חבר נוסף לוועדת החקירה: את יוסי גינוסר, שהיה עובד בכיר בשב"כ. הבעתי בפניו את התנגדותי למינוי זה בנימוק שיש בכך ניגוד עניינים, משום שהוועדה אמורה לחקור גם את התנהלות שב"כ באותו אירוע. אך שר הביטחון עמד על דעתו, בטענה שגינוסר לא היה מעורב בשום צורה באירוע האוטובוס, והמינוי מאזן את הרכב הוועדה, שכן זורע היה איש צבא ולכן ראוי שגם שב"כ יהיה מיוצג בוועדה.
צו הצנזורה הצבאית אסר על פרסום ידיעה בדבר הקמת הוועדה. האם צו זה היה בגדר סמכות הצנזורה? ספק. אולם הפעם, כדי להבטיח שהידיעה לא תפורסם, נעשה שימוש בוועדת העורכים. ועדת העורכים היתה גוף שהוקם שנים אחדות לאחר הקמת המדינה, וכלל את כל העורכים הראשיים של התקשורת הכתובה והמשודרת, על בסיס הסכם בין העורכים לבין הממשלה.
מכוח הסכם זה הממשלה היתה מיידעת את העורכים בסודות הכמוסים של המדינה בתנאי שלא יפורסם שום דבר מסודות אלה. אכן, הניסיון לימד כי ועדת העורכים היתה מכשיר יעיל, יותר מן הצנזורה לשמירת סודות. ועדת העורכים שמעה מפי שר הביטחון על הקמת הוועדה, ונתבקשה לשמור ידיעה זאת בסוד, בנימוק שפרסום הידיעה יסכן את חייהם של שבויים ישראליים בסוריה.
אפשר לתמוה: פרסום הידיעה שכוחות הביטחון הרגו מחבלים שנתפסו חיים לא סיכן את חיי השבויים, ודווקא הידיעה שהממשלה החליטה לחקור את האירוע, היא שתסכן את חיי השבויים? אך וועדת העורכים, כדרכה, הסכימה. אולם הפעם נפלה תקלה. זמן קצר קודם לכן הוקם עיתון חדש, בשם "חדשות", שראה היתר לעצמו לפרסם דברים שעיתונים "מכובדים" לא פרסמו. הוא עורר עוינות רבה בקרב יתר העיתונים, ולכן לא צירפו את העורך הראשי שלו לוועדת העורכים. כיוון שכך, הצנזור הראשי התקשר באופן אישי אל העורך הראשי של "חדשות" וציווה עליו, באיום של עונש, שלא יפרסם בעיתונו דבר על הקמת הוועדה. העורך קיים התייעצות במערכת, ולאחר התלבטות החליט לפרסם את הידיעה. כך נודע לציבור דבר הקמתה של הוועדה. הפרסום לא גרם שום נזק, גם לא לשבויים בסוריה, אלא לעיתון "חדשות", שבלחץ ועדת העורכים, ובהחלטת הצנזור הצבאי, נסגר לימים אחדים.
ועדת זורע שמעה עדויות רבות. בסופה של החקירה כתבה דוח שסווג "סודי ביותר" ושוכפל במספר קטן מאד של עותקים. אחד העותקים נמסר לי. קראתי בדוח שהוועדה מצאה כי שני המחבלים שהורדו חיים מן האוטובוס נמסרו לידיו של תא"ל איציק מרדכי, הוכו על ידו בראשם עם קת אקדח, ולאחר מכן הוכו על ידי חיילים שהיו בשטח, עד שהועברו לידי צוות שב"כ לצורך חקירה שהתנהלה במקום, בשדה הפתוח. אולם הוועדה לא הצליחה לברר מי הורה על הריגת המחבלים ומי הרג אותם.
חשבתי שאין זה ראוי להשלים עם מסקנה כזאת, שהותירה עבירה חמורה ללא פענוח. לכן הקמתי ועדה נוספת, בראשותו של פרקליט המדינה יונה בלטמן, שתנסה להגיע לחקר האמת על יסוד הממצאים של ועדת זורע. אך גם היא לא הצליחה להשיב על השאלה מי גרם למותם של שני המחבלים.
עם זאת, כיוון שהתברר כי תא"ל איציק מרדכי היכה את המחבלים בראשם, המליצה הוועדה שהוא יועמד לדין צבאי בגין גרימת חבלה.
תמונה שלישית: המשפט בעקבות החקירה
העברתי את ההמלצה של ועדת בלטמן לפרקליט הצבאי הראשי. הוא החליט להעמיד את תא"ל איציק מרדכי לדין משמעתי. הדיון המשמעתי קוים ותא"ל מרדכי יצא זכאי. במקביל הועמדו לדין בפני בית דין למשמעת גם אנשי צוות החוקרים של שב"כ שנצפו מכים את שני המחבלים. אהוד יתום, ראש אגף מבצעים בשב"כ, שעמד בראש צוות החוקרים, הודה שנתן סטירת לחי לאחד המחבלים, ועל כך ננזף. השאר זוכו בדין.
המסקנה היתה קשה. מצד אחד היה ברור כי המחבלים נהרגו זמן קצר לאחר שנחקרו על ידי צוות שב"כ. לכאורה בוצעה עבירה של הריגה או רצח. מצד שני, אף כי היה ידוע מי נמצא אז בשטח, אי-אפשר היה לגלות מי הרג את המחבלים. התיק נסגר: עבריין לא נודע. התוצאה היתה מתסכלת. אך נראה היה שאין יותר מה לעשות.
הציבור לא היה מודע להתפתחויות בפרשה זאת. הסודיות נשמרה. יתירה מזאת. נראה היה שהפרשה נשכחה, ומכל מקום אף אחד לא גילה עניין לדעת כיצד הסתיימה.
מערכה שנייה: 1986
בספטמבר 1985, כאשר מלאו שבע שנים לכהונתי כיועץ משפטי לממשלה, הודעתי לשר המשפטים משה ניסים על רצוני לפרוש ממשרתי. אך שר המשפטים וראש הממשלה ("ממשלת הרוטציה") שמעון פרס לא הצליחו להסכים על יועץ חדש. חודשים חלפו, למרות הפצרות ולחץ מצדי, עד שבינואר 1986 החלטתי, כדי לזרז את התהליך של בחירת יועץ חדש, להודיע בפומבי על כוונתי לפרוש ממשרתי.
נקבע מועד בפברואר למסיבת עיתונאים לצורך זה. אך יום לפני המועד שנקבע, באו ללשכתי שלוש משפטניות בכירות: דורית ביניש, משנה לפרקליט המדינה; יהודית קרפ, משנה ליועץ המשפטי לממשלה; ויהודית צור, עוזרת אישית ליועץ המשפטי לממשלה. יש להן, כך אמרו, מידע מרעיש. על יסוד רמזים שהגיעו אלי קודם לכן, שיערתי כי המידע מתייחס לפרשת קו 300. אמרתי שאשמע את המידע לאחר מסיבת העיתונאים. וכך היה. מיד לאחר שהודעתי במסיבת העיתונאים על כוונתי לפרוש ממשרתי, שמעתי סיפור שלא ידעתי ולא שיערתי על פרשת קו 300.
את הסיפור שמעתי מפי דורית ביניש. לדורית, שהיו לה קשרי עבודה עם אנשי שב"כ, נודע כי שלושה מראשי שב"כ הודחו מתפקידיהם בנסיבות מסתוריות: ראובן חזק, שהיה המשנה לראש שב"כ; פלג רדי, ראש אגף זרים בשב"כ; ורפי מלכא, ראש אגף כוח אדם בשב"כ. מה קרה? תעלומה. היא ניסתה לברר מה קרה. תחילה שמעה מראובן חזק שהודח משב"כ עקב פרשת קו 300, ולאחר מכן הצליחה להיפגש בחשאי עם שלושת המודחים ולשמוע מהם את סיפור הפרשה.
וזה הסיפור:
תמונה ראשונה: הפשע והטיוח
לאחר שצוות שב"כ סיים את החקירה של שני המחבלים בשדה הפתוח, הורה ראש שב"כ, אברהם (אברום) שלום לאהוד יתום, ראש אגף מבצעים בשב"כ, להרוג את המחבלים. יתום העלה את שני המחבלים על טנדר, לצידם של אנשי שב"כ, התרחק מן המקום, והם הרגו את המחבלים במכות אבן בראש. לאחר מכן הסיעו את הגופות לבית החולים באשקלון.
למחרת היום, כאשר נודע לראש הממשלה שמיר כי שני מחבלים נתפסו חיים ונהרגו זמן קצר לאחר מכן, הוא זימן את ראש שב"כ כדי לשמוע מה קרה, ושמע מפיו את האמת. אך מדוע הורית להרוג אותם? תמה ראש הממשלה. ראש שב"כ השיב שעשה זאת לפי הוראה של שר הביטחון.
ראש הממשלה הופתע, וביקש לברר אצל שר הביטחון אם ומדוע נתן את ההוראה. שר הביטחון נדהם לשמוע שכך אמר ראש שב"כ, והכחיש זאת באופן מוחלט ונמרץ. או אז החליט שר הביטחון להקים את ועדת זורע שתחקור את האירוע. כאשר ראש שב"כ שמע על ההחלטה, הוא דרש שאיש שב"כ, יוסי גינוסר, יצורף כחבר הוועדה. שר הביטחון הסכים. על דעת ראש הממשלה הוסכם שהמידע על הריגת המחבלים והידיעה על הקמת הוועדה יישמרו בסוד.
הצירוף של יוסי גינוסר כחבר בוועדת זורע לא היה תמים, אלא צעד ראשון בתכנית מבצע שראש שב"כ תכנן כדי למנע את גילוי האמת, והיא בוצעה על ידי אנשי שב"כ באופן מדויק ויעיל להפליא. לפי התכנית, יוסי גינוסר קיבל על עצמו להיות חבר בוועדה לא כדי לקדם את החקירה אלא כדי לשבש אותה: להרחיק כל חשד שאנשי שב"כ הם שהרגו את המחבלים על פי הוראה של ראש שב"כ. לצורך זה, לאחר יום חקירה בוועדה, גינוסר היה נפגש באופן חשאי בביתו של אחד מאנשי שב"כ עם צוות של אנשי שב"כ, מדווח על העדויות שנשמעו בוועדה, ומשתתף בתדרוך העדים שיופיעו למחרת היום בפני הוועדה למסור עדות שקר. התכנית הצליחה באופן מלא: דוח וועדת זורע ניקה את שר הביטחון מכל אחריות; גם השב"כ יצא נקי מכל חשד; ונותר רק חשוד אחד, תא"ל איציק מרדכי, שנצפה על ידי רבים מכה את המחבלים, אף ששב"כ ידע היטב שלא הוא גרם למות המחבלים.
התכנית של בידוי הראיות חזרה על עצמה בדיונים של וועדת בלטמן, וכנראה גם, בפעם השלישית, בדיונים בפני בית הדין למשמעת שדן את אנשי שב"כ שחקרו את שני המחבלים באלימות.
נדהמתי לשמוע את הסיפור, ושאלתי את עצמי מה עלי לעשות עכשיו, לאחר שהודעתי ברבים על כוונתי לפרוש ממשרתי. מצד אחד, הפרשה נחקרה, הסתיימה, ולא נותר ממנה זכר בתקשורת. אני יכול, במהלך הדברים הטבעי, לפרוש ולהניח את הטיפול בפרשה למי שיבוא במקומי. האם, בכל זאת, אפתח חזית נגד שב"כ?
בעבר ניסיתי פעמים אחדות לברר טענות נגד שב"כ, אך תמיד נתקלתי בחומה בצורה שגוננה על שב"כ, ואף פעם לא הצלחתי לפרוץ אותה. שב"כ היה כביכול מחוץ לתחום: ממלכה סגורה ומסוגרת, נשלטת ללא עוררין על ידי ראש שב"כ, שהטיל אימה ועורר הערצה לא רק במסגרת שב"כ אלא גם בממשלה עצמה. וכעת, בפעם הראשונה, מדובר במאבק גורלי נגד ראש שב"כ עצמו, שנחשד בביצוע העבירות החמורות ביותר.
האם בכלל יש סיכוי למאבק כזה, בייחוד כאשר אני נמצא עם רגל אחת מחוץ למערכת? מצד שני, היועץ המשפטי לממשלה, אם הוא נאמן לתפקידו, אינו יכול להעלים עין ממידע על ביצוע עבירות כאלה. התפקיד מחייב חקירה. והיה לי יתרון גדול בביצוע חקירה כזאת: המעמד והניסיון שרכשתי לעצמי במשך שנות שירותי, והידיעה שאין לי מה להפסיד, שהרי ממילא אני בדרכי החוצה. לכן היה ברור לי שאם יש סיכוי למאבק כזה, הסיכוי הוא שלי, ולא של יועץ חדש שיבוא במקומי, ולכן גם האחריות מוטלת עלי. בלב כבד החלטתי שאני מקבל על עצמי את הטיפול בפרשה, ודוחה את מועד הפרישה ממשרתי עד לאחר סיום הטיפול. וכך הודעתי לצוות שהביא את הידיעה אלי. הסכמנו שננהל את המאבק ביחד, תוך שמירה על הסודיות שהוכתבה על ידי הצנזורה.
תמונה שנייה: המאבק לקיום חקירה
הצעד הראשון היה ניסיון לברר את האמת. רציתי, קודם כל, לשמוע את הסיפור באופן אישי וישיר מפי כל אחד משלושת בכירי השב"כ: חזק, רדי ומלכא. ביקשתי שיתייצבו אצלי לחקירה. הם השיבו שישמחו לעשות זאת, אך רק לאחר קבלת אישור מראש שב"כ. ראש שב"כ סירב. ביקשתי כי שני היועצים המשפטיים של שב"כ, שלפי הסיפור היו שותפים לבידוי הראיות, יגיעו אלי לשיחה. גם הם, אף שהיו כפופים למרות המקצועית של היועץ המשפטי לממשלה, סירבו. רק לאחר השתדלות ואיומים, שנמשכו כחודשיים, נתקבל האישור לפגישה עם שלושת המודחים משב"כ.
הם התייצבו בלשכתי בשעת לילה, בחשאיות מוחלטת, ונחקרו על ידינו אחד אחד באופן יסודי. כפי ששמענו, הם הגיעו למסקנה, כל אחד לעצמו, כי התנהלות שב"כ בפרשה זאת חצתה את הקווים האדומים שהיו מקובלים בשב"כ עד אז, בעיקר בגלל ההונאה השיטתית של רשויות המדינה, וכי הפרשה מעכירה את היחסים הפנימיים בשב"כ, בעיקר בגלל העדפות תמוהות של אנשי שב"כ שהיו שותפים לסוד השמור.
לכן הם חברו יחד כדי לומר לראש שב"כ כי טובת שב"כ וטובת המדינה דורשות שהוא יפרוש מתפקידו. ראש שב"כ סירב. הוא מיהר ליידע את ראש הממשלה שמעון פרס בנעשה, קיבל ממנו גיבוי מוחלט, ואז הדיח את שלושת הבכירים מתפקידיהם. ראובן חזק, שלא ידע על כך, ביקש להיפגש עם ראש הממשלה כדי לספר לו מה שארע אז בקו 300 ומה שמתרחש עכשיו בשב"כ. בפגישה התברר לו שראש הממשלה יודע הכל, אך מסרב להתערב. שלושת בכירי שב"כ נותרו מחוץ למחנה: בודדים, מנותקים ומנודים.
שמענו אותם במשך שעות ושוכנענו כי הם דוברים אמת וכי הם פעלו מתוך כוונה כנה להחזיר את שב"כ לפסים ראויים של גוף ממלכתי. עם זאת רציתי, כפי שכלל בסיסי במשפט מחייב, לשמוע גם את הצד השני: את ראש שב"כ. אך הוא דחה את בקשתי להיפגש עמי. רק לאחר זמן נענה לבקשתי. נפגשנו, בסוד ארבע עיניים, והוא הודה בפני כי סיפור האירוע, אותו שמענו משלושת בכירי שב"כ, הוא סיפור אמת.
על יסוד המידע שהיה בידי נפגשתי עם ראש הממשלה שמעון פרס, הסברתי לו את חומרת המעשים המיוחסים לראש שב"כ, והודעתי לו שהפרשה מחייבת חקירה רשמית על ידי המשטרה. הוא השיב שהוא מתנגד. קבענו פגישה נוספת כדי להמשיך בדיון, ולאחריה פגישות נוספות, והמצב לא השתנה: אני בשלי והוא בשלו. לאחר זמן, כאשר הבנתי שהמחלוקת תישאר בעינה, החלטתי להפעיל את סמכותי: הכנתי כתב תלונה, מפורט ומנומק, ובסופו הוראה לפתוח בחקירת הפרשה על ידי המשטרה. ביקשתי להיפגש עם המפכ"ל דוד קראוס כדי למסור את התלונה לידיו. הוא קבע מועד לפגישה, אך כשהתקרב המועד ביטל אותו. קבענו מועד חדש, וגם הוא בוטל. וכך ארבע או חמש פעמים. לא היה לכך תקדים. אך התמונה היתה ברורה: המפכ"ל תודרך מראש למנוע ממני את הגשת התלונה. המצב היה מתסכל יותר מאשר מגוחך: הסמכות היתה בידי; התלונה היתה מוכנה; ואינני מצליח להגיש אותה.
כאשר המתח בין ראש הממשלה לביני גבר, וראש הממשלה ידע על החלטתי להגיש את התלונה, הוא הזמין אותי לדיון על הפרשה עם "פורום ראשי הממשלה": שמעון פרס, יצחק שמיר ויצחק רבין. אמרתי שאגיע עם דורית ביניש. אך הם ביקשו שאגיע ללא ליווי. הדיון בפורום היה קשה: פרס ושמיר ניסו ככל שיכלו (רבין ישב ולא הוציא הגה מפיו) לשכנע אותי לסגור את התיק. לא שוכנעתי. הוזמנתי לדיון בפורום עוד פעם ועוד פעם, והדברים חזרו על עצמם.
בדיונים אלה, כמו בפגישות האישיות עם פרס, הבעתי את דעתי שחומרת העבירות, וכן גם האיום הטמון בהתנהלות שב"כ על יסודות המשטר ועל ערכי היסוד, אינו מאפשר לעצום עיניים ולחזור אל סדר היום כאילו דבר לא אירע. חובה, אמרתי, לקיים חקירה, ואחר כך לשקול מה המסקנה. שאלתי: מה השיקול שיכול להצדיק את סגירת התיק בשלב זה? קיבלתי תשובות אחדות שלא היה בהן ממש, להוציא תשובה אחת: הביטחון. ביטחון המדינה, כך אמרו, מונע קיום חקירה: החקירה תהרוס את שב"כ; היא תעלה בדם חפים מפשע; הם הממונים על הביטחון ולא אני, והם יודעים טוב ממני מה הם צורכי הביטחון, ולכן עלי לקבל את דעתם.
השבתי שאכן הביטחון הוא שיקול כבד, אך ביקשתי לדעת מדוע וכיצד קיום חקירה (חשאית) יפגע בביטחון. לא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת. לדעתי, אמרתי, נוכח המתרחש בשב"כ עקב הפרשה, ביטחון המדינה מחייב חקירה, ודווקא אם המצב יישאר כפי שהוא, התפקוד של שב"כ יתערער ויסכן את הביטחון. התוצאה של הדיונים: תיקו. גם בשטח שרר עדיין קיפאון: התלונה בידי; מחוץ לחוג מצומצם מאד של יודעי סוד, שוררת אפלה של סודיות מוחלטת סביב הפרשה; וכמו במבוי סתום, אין לי לאן להתקדם.
ואז, במפתיע, חל שינוי דרמטי. מישהו (עד היום איני יודע מי) הדליף לטלוויזיה בקווים כלליים את דבר המשבר הקשה והמתמשך ביחסים שבין הממשלה לבין היועץ המשפטי לממשלה. עד מהרה נחשפה תמונה כללית של הפרשה, והיא הפכה להיות נושא מרכזי בשיח הציבורי.
תוך זמן קצר התברר שכמעט כל התקשורת, ונראה היה שכמעט כל הציבור, היו נגד הדרישה לחקור את הפרשה. באחד ממשאלי דעת הקהל כמעט תשעים אחוז מן הנשאלים תמכו בעמדת הממשלה. רק לאחר זמן חל שינוי בדעת הקהל, בעיקר לאחר שהתקשורת התחילה לדווח כי שב"כ "העליל" על גיבור ישראל תא"ל איציק מרדכי.
עצם השיח הציבורי הזיז דברים. יום אחד, ימים אחדים לאחר הפרסום בטלוויזיה, הזמין ראש הממשלה את דורית ביניש ואותי למעונו בשעת ערב מאוחרת, ובקיצור רב הודיע שהוא מאפשר לנו להגיש את התלונה למפכ"ל. בלי לאבד רגע, יצאנו ממעון ראש הממשלה, ובאמצע הלילה נסענו לביתו של המפכ"ל בתל אביב, והגשנו לו את התלונה. הוא הודיע שהוא מניח את התלונה בכספת, שכן למחרת הוא יוצא את הארץ לשבועיים, ויטפל בתלונה עם שובו.
תמונה שלישית: נפטרים מן השליח
בינתיים היה עלי לטפל בעתירה שהוגשה לבג"ץ (על ידי עורך-דין מישאל חשין) נגד ראש הממשלה ונגד ראש שב"כ מטעם רפי מלכא שביקש כי ראש שב"כ יחויב לפרוש מתפקידו וכי הוא יורשה לשוב לתפקידו. העתירה סווגה סודית ביותר, וגם בממשלה לא היה כמעט שר שידע עליה.
הופעתי בבג"ץ והודעתי שאהיה מוכן להגן על ראש הממשלה בתנאים מסוימים, אך לא אהיה מוכן להגן על ראש שב"כ. בג"ץ דחה את המשך הדיון ליום 4 ביוני 1986.
ראש הממשלה חשש מן הדיון בבג"ץ. לכן כינס במעונו, ימים אחדים לפני מועד הדיון, ישיבה עם מספר קטן של שרים יודעי סוד. בדיון סוכם כי בישיבת הממשלה, שתתקיים יומיים לאחר מכן, ימונה יועץ משפטי חדש, והוא יופיע בפני בג"ץ.
למחרת היום, בהתיעצויות קדחתניות שערך שר המשפטים יצחק מודעי, אותרו שני מועמדים למינוי: יוסף חריש ומרדכי בן-דרור, שניהם שופטים בבית המשפט המחוזי. יום לאחר מכן, 1 ביוני 1986, בישיבת הממשלה השגרתית, לקראת סוף הישיבה, הועלתה בהפתעה מוחלטת הצעה למנות את יוסף חריש למשרת היועץ המשפטי לממשלה בתוקף מיידי: היה עלי להתפנות מן המשרד עוד באותו יום.
שרי הממשלה, כמו כל הציבור בישראל, ידעו על המחלוקת הקשה בין ראש הממשלה לביני, אך רובם לא היו מודעים כלל לבהילות של סילוקי מן המשרד, כלומר, הדיון הקרוב בבג"ץ. אף על פי כן, כולם הצביעו בעד הצעת ההחלטה: אני מסיים את תפקידי ויוסף חריש מתמנה להיות היועץ המשפטי לממשלה.
היתה זאת הפעם הראשונה (ובינתיים גם האחרונה) שהיועץ המשפטי לממשלה מסולק מתפקידו על ידי הממשלה בשל עמדה מקצועית שנקט. מאותו יום המשיכה הפרשה להתגלגל בלעדי. המשכתי לעקוב אחריה מבחוץ.
אפילוג
היועץ המשפטי חריש התבקש, מיד עם מינויו, לסגור את תיק הפרשה, אך הוא הודיע, לאכזבת הממשלה, שאינו רואה עצמו מוסמך לבטל את התלונה שהגשתי למפכ"ל. כיצד, אם כן, ניתן למנוע את חקירת המשטרה? היה מי שהגה רעיון מקורי: להסדיר אצל נשיא המדינה חנינה לאנשי שב"כ המעורבים בפרשה.
ראש הממשלה אימץ את הרעיון, והיועץ המשפטי לממשלה אישר אותו. לאחר שכל אחד מאנשי שב"כ המעורבים בפרשה הודה בכתב שעבר עבירות פליליות, וראש שב"כ התחייב לפרוש מיד מן השירות, נתן הנשיא חיים הרצוג חנינה מלאה לכולם. נגד החלטת החנינה הוגשה עתירה לבג"ץ, בטענה שהנשיא מוסמך על פי חוק לתת חניה ל"עבריינים", אך אינו מוסמך לתת חנינה לאנשים שאפילו לא הוגש נגדם כתב אישום. העתירה נדחתה ברוב של שניים (הנשיא מאיר שמגר והמשנה לנשיא מרים בן-פורת) כנגד אחד (השופט אהרן ברק).
אך בכך לא נסתם הגולל על הפרשה. ראש שב"כ, אף שהודה בכתב בביצוע עבירות, הצהיר שהוא פעל "ברשות ובסמכות". כיוון שראש שב"כ כפוף רק לראש הממשלה, היה ברור שהוא אומר כי ראש הממשלה שמיר נושא באחריות אישית בפרשה. שמיר נתקף זעם, הכחיש ודרש שתיערך חקירה בשאלה זאת. לצורך זה מונתה במשרד המשפטים ועדה מיוחדת. לאחר חקירה יסודית קבעה הוועדה כי שמיר נקי מאחריות.
הפרשה המשיכה להתגלגל באופן בלתי-צפוי בכיוונים שונים. בין השאר, היא התגלגלה בעקבות פרשה נוספת (פרשת נאפסו) לדרך שהובילה להקמת ועדת חקירה ממלכתית (בראשותו של משה לנדוי, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון) לבירור שיטות החקירה של שב"כ.
אנשי שב"כ שהופיעו בפני הוועדה טענו כי שב"כ עושה מלאכת קודש של הצלת חיים, ולכן הוא אינו כפוף לחוק. הוועדה דחתה טענה זאת בתוקף. בדוח הוועדה (משנת 1987) היא אמרה: "נקל לראות שבדרך זו עלולה השליטה על השירות ליפול באחד הימים בידי אדם או קבוצת אנשים חסרי מעצורים, ומכאן כפשע בינו ובין שלטון העריצות של מדינת משטרה. אם לא נשמור בקנאות על שלטון החוק גם בשטח זה, רבה הסכנה שמלאכתם של המתנכלים לקיום המדינה מבחוץ תיעשה בפעולות של הרס עצמי מבפנים". דוח הוועדה אושר על ידי הממשלה.
כלקח מן הפרשה התחוללו שינויים חשובים גם בשב"כ, בדרך התפקוד שלו, ובמערכת הפיקוח עליו. בין השאר, נקבע כי בשב"כ ימונו מבקר פנימי שיהיה כפוף למבקר המדינה ויועץ משפטי מחוץ לשירות; שהשיחות בין ראש הממשלה וראש שב"כ לא יתנהלו יותר בסוד ארבע עיניים, ויתועדו; שתוקם ועדה פרלמנטרית מיוחדת לפיקוח על שב"כ; שתיקבע תקופת כהונה קצובה לראש שב"כ, ושמו יפורסם ברבים; שיוכן חוק המסדיר באופן מקיף את המעמד, הסמכויות, הכפיפות והדיווח של שב"כ, והחוק נחקק (בשנת 2002).
חשוב יותר: בשנים שלאחר הפרשה חל שינוי מהותי בדרכי ההתנהלות של שב"כ לאור הלקחים שהופקו מן הפרשה. האם השינוי פגע בתפקוד וביעילות של שב"כ? אני יכול לומר, על יסוד שיחות רבות עם ממלאי תפקידים בכירים בשב"כ, כי ההיפך הוא הנכון: כיום שב"כ הוא גוף מתוקן, מבוקר ויעיל יותר משב"כ שהיה לפני הפרשה. מעז יצא מתוק.
הלקחים
במבט לאחור יכול כל אדם להפיק לקחים חשובים מן הפרשה. אפשר לומר, בין השאר, כי הפרשה הוכיחה פעם נוספת שאין להאמין באופן עיוור לכל ההודעות הרשמיות היוצאות מגופים ציבוריים, נכבדים ככל שיהיו; כי ייתכן שאנשי שלטון יסתתרו מאחורי טענה של ביטחון המדינה, ללא כל יסוד, רק כדי לגונן או לקדם אינטרסים אחרים; כי יש למנוע מצב של ניגוד עניינים בהרכב של וועדות למיניהן, כי במצב כזה טמונה סכנה של השחתה; כי העצמאות המקצועית של היועץ המשפטי לממשלה חיונית כדי להגן על שלטון החוק, גם מפני התנכלות של אנשי שררה; כי לתקשורת עצמאית נודע תפקיד מן המעלה הראשונה בחשיפה של כשל ועוול במערכת השלטון ובפיקוח על השלטון שלא יעשה שימוש לרעה בסמכויות העצומות שהציבור הקנה לו; וכי הנסיבות עשויות לחייב איש ציבור ללכת במילוי תפקידו כפי שנדרש על פי החוק, המצפון וטובת הציבור, גם נגד הרוח הנושבת בממשל ואף בציבור.
לעתים אני נשאל כיצד היה בי האומץ לעמוד נגד הממשלה ומול הטענה של סכנה לביטחון המדינה. התשובה שלי היא, שלא הייתי זקוק לאומץ, שכן חשתי שאין לי ברירה, יהיה אשר יהיה. לא היה בי ספק שאסור בתכלית האיסור להשלים עם מה שקרה ולתת אישור בשתיקה לדרך שבה התנהל שב"כ. לנגד עיני ריחפה כל הזמן התמונה של משטרה חשאית שעומדת מעל החוק ועושה כרצונה, כפי שפעלו משטרות חשאיות במשטרים עריצים, כמו ברית המועצות, ארגנטינה ומדינות נוספות.
אמרתי לעצמי שאם ראש שב"כ, הגוף החשאי כל כך והעוצמתי כל כך, רשאי להחליט את מי ומתי ניתן להרוג, להוליך במירמה את רשויות המדינה, ואפילו להעליל על אחרים, וכל זאת בידיעה ובהשלמה של היועץ המשפטי לממשלה, הדרך תהיה פתוחה להפוך את מדינת ישראל למדינת משטרה שאין בה ערך לזכויות אדם ואף לחיי אדם. וכי מה יעשה היועץ המשפטי לממשלה לאחר מכן, אם (חלילה) ראש שב"כ יחליט לעצור ואולי גם לחסל, לא מחבלים פלשתינאים, אלא יהודים "בוגדים"? לדעתי, התועלת החשובה ביותר שצמחה מפרשת קו 300 היא המודעות של כל הרשויות, ולא רק שב"כ, כי בישראל אין גוף העומד מעל החוק.
לסיום: הפרשה, שמקובל כי היא אחת הפרשות הקשות והחשובות שהתרחשו בישראל, דעכה במשך השנים, אך לא שבקה חיים. מפעם לפעם היא מרימה ראש: ממשיכים לחקור אותה; כותבים עליה בספרים חדשים ובמאמרי עיתונות; מציגים אותה בסרטים; מרצים עליה לא מעט בגופים שונים, אקדמאיים ואחרים. היא קיימת כמצפן או כרמזור. וטוב שכך.
לא אחת מתעוררת השאלה: האם פרשה כזאת יכולה להתרחש שוב בישראל? התשובה ששמעתי פעם אחר פעם מדורית ביניש ומראובן חזק היתה: פרשה כזאת לא תתרחש יותר, שכן הלקח נלמד, גם בשב"כ; אך פרשה דומה, חמורה לא פחות, בהחלט יכולה לחזור על עצמה; אם לא נעמוד על המשמר.