שבוע טוב לכולם,
ביום חמישי האחרון ניתן פסק הדין בפרשת רצח הילדה רוז פיזם. פסק הדין מצורף לעיונכם. את עובדות הפרשה העגומה כמעט ואין צורך להזכיר. עם זאת נבקש להצביע על מספר נקודות בעלות משמעות, החורגות גם מד' אמותיו של תיק זה.
נגד בני הזוג רוני רון ומארי פיזם הוגש כתב אישום המייחס להם עבירת רצח של הילדה רוז – בתה של מארי פיזם ונכדתו של רוני רון. בית המשפט המחוזי הרשיע את רוני רון בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, אם כי נקבע כי אופן קטילתה של רוז אינו ידוע, ואף המועד המדויק בו הושלכה הגופה לירקון – לוט בערפל (בין ה- 9.6.08, מועד בו נראתה לאחרונה, לבין יום מעצרם של המערערים – 12.8.08). מארי זוּכתה מחמת הספק מעבירת הרצח, אך הורשעה בעבירה של שידול לרצח. על שניהם הוטל עונש של מאסר עולם, והשניים ערערו לבית המשפט העליון. בערעורו טען רוני רון, לראשונה, כי מארי היא שרצחה את רוז, בעת ששהה מחוץ לבית, והוא אך סייע בידה של מארי להיפטר מהגופה והשליכהּ לירקון. עוד טען רוני רון כי הופרו זכויותיו במהלך חקירתו במשטרה, ובין היתר כי סבל ממכות, מניעת שינה ואוכל. מארי טענה כי היא ובתה המנוחה סבלו בעקביות מנחת ידו של רוני רון, כי הלה קטל את רוז בדרך שאינה ידועה לה, נפטר מהגופה ועדכן אותה בדיעבד על מעשיו. בהיותה (לטענתה) אישה מוכה, התלויה מבחינות רבות בבן זוגה, ובשים לב לאישיותה התלותית-פאסיבית, נמנעה מארי מלדווח על המעשה. ואולם, כך לטענתה, היא מעולם לא רצתה במותה של רוז – ולאור מערכת היחסים בינה לבין רוני רון – לא היה באפשרותה לשדל את המערער לביצוע עבירה.
נקדים ונציין כי בנוגע למארי פיזם, הרי שמעל ובנפרד מתשובותינו לטענותיה– ביקשנו להרשיעהּ כמבצעת בצוותא, וזאת הגם שלא הוגש ערעור מטעם המדינה על הכרעת הדין (לעניין זה התבססנו על ע"פ 4503/99 אפרים ואח' נ' מדינת ישראל). בנוסף, טענו כי לאור קביעות העובדה של בית המשפט המחוזי עצמו – הרי שנפלה שגגה במסקנתו כי לא ניתן לקבוע את המועד המדויק בו הושלכה הגופה לירקון. ביקשנו מערכאת הערעור לקבוע, כי רוז הושלכה למי הירקון בלילה שבין ה- 29-30.6.08. ראינו חשיבות בקביעה זו לביסוס הטענה כי יש לראות במארי כמבצעת בצוותא. זאת מאחר שבמהלך אותו לילה, עת אּוכן רוני רון בנסיעה מנתניה אל אזור הירקון, ובמהלך שהייתו שם במשך כשעתיים – שוחחה עמו מארי בטלפון מספר פעמים (שיחות אשר לפי קביעת בית המשפט המחוזי – לא היו 'שיחות חולין').
ערעורו של רוני רון נדחה. נקבע, בהתבסס על הודאתו של רוני רון, ועל ראיות נסיבתיות נוספות (המנויות בסעיף 125 לפסק הדין), כי רוני רון המית את רוז מתוך רצון להיפטר ממנה ולהעלים את גופתה. זאת, על אף שאופן גרימת מותה של רוז נותר בלתי ידוע. קו ההגנה החדש אותו הציג לראשונה בשלב הערעור – נדחה. נקבע כי מדובר ב"גרסה לקונית, שנמסרה מפי בא-כוחו של המערער, לפיה המערערת היא האשמה היחידה ברצח, הא ותו לא" (סעיף 144 לפסק הדין). גרסה חדשה זו אינה סבירה, ואינה משתלבת עם יתר הראיות בתיק. אף ההסבר שניתן בנוגע לכבישת גרסה זו – חסר כל משקל.

אשר למועד קטילתה של רוז והשלכתה לירקון קבע בית המשפט כי יש מקום להתערב במסקנות בית המשפט המחוזי, וכי "ניתן לקבוע כי זהו המועד שבו השליך המערער את גופתה של רוז לנחל הירקון. מארג הראיות מלמד, ברמה גבוהה של ודאות, כי ליל ה- 30.6.08 הוא המועד היחיד האפשרי להשלכת גופתה של רוז לירקון… על יסוד קביעה זו, ניתן גם להסיק כי מועד זה, ה- 30.6.08, הוא מועד הרצח" (סעיפים 134-135 לפסק הדין).

לעניין טענותיו של רוני רון בדבר מחדלי חקירה ופגיעה בזכויותיו נקבע, כי הגם שנפלו שגגות כלשהן במהלך החקירה, הרי שלמערער "לא נגרם כל עוול, וזכויותיו כחשוד וכעצור לא נפגעו באופן שיש בו כדי להשליך על הדיון בעניינו, ולוּ במעט" (סעיף 139 לפסק הדין). עוצמת הפגמים שנפלו בהליכי החקירה היא מינורית – ואינה מצדיקה קבלת הטענה בדבר "הגנה מן הצדק".

אשר לבקשתנו להרשיע את המערערת כמבצעת בצוותא נקבע, כי מתקיימים התנאים המאפשרים לעשות שימוש בסמכות בית המשפט, ולשנות את סיווג ההרשעה (סעיף 152 לפסק הדין): על מארי נגזר מלכתחילה מאסר עולם; ההרשעה המתבקשת אינה ב"עבירה שונה", אלא בנגזרת אחרת של העבירה; בכתב האישום יוחסה מלכתחילה למארי עבירת רצח, וניתנה לה הזדמנות נאותה להתגונן מפני האשמתה כמבצעת בצוותא – הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור.

בית המשפט בחן את הראיות הנוגעות למערכת היחסים המשותפת בין השניים, כמו גם התנהגותם סמוך לאחר 'היעלמה' של רוז וקבע כי "המערער לא היה מבצע את הרצח ללא שותפותה של המערערת, והמערערת לא היתה מהינה לפגוע ברוז בלי לתאם זאת מראש עם המערער. אין מנוס מן המסקנה הכואבת, כי חובתם של המערערים לדאוג לשלומה ולרווחתה של רוז, הפכה בפועל לשיתוף פעולה ביניהם ברצח של רוז ובהסתרתו מעין כל" (סעיף 175 לפסק הדין).

אשר ליסוד הנפשי נקבע, בהסתמך על קביעת בית המשפט המחוזי, כי מארי צפתה את אפשרות מותה של רוז וחפצה באפשרות זו, גם אם כמוצא אחרון. נקבע כי "לעיתים גם 'כוונה על תנאי' עשויה למלא את היסוד הנפשי של 'כוונה תחילה'… גם בהנחה שהמערערת העדיפה שיימצא מוסד שאליו ניתן יהיה להעביר את רוז, ורצתה במותה של רוז רק במידה שלא יימצא פתרון אחר, נראה כי הדבר ממלא את היסוד הנפשי של כוונה תחילה" (סעיף 180 לפסק הדין). בנוסף, מארג הראיות בעניין התנהגותה של מארי לאחר הרצח, ובאופן מובהק – התנהגותה ודבריה לאחר מעצרם, מוביל לסיווגה של מארי כמבצעת בצוותא. נקבע כי בהינתן תשתית ראייתית המלמדת על מעורבותה של מארי – עובר אליה הנטל להציע הסבר המתיישב עם חפּוּתה. משנדחה הסבר זה, וגם אם נניח לטובתה כי במסגרת מערכת יחסיה עם רוני רון, מעמדה היה 'נחות' יותר, הרי שהדבר אינו מפחית מאחריותה לביצוע הרצח (סעיף 184 לפסק הדין).

נקודה נוספת אותה נבקש להדגיש, היא כי בהרשעתו את שני המערערים כמבצעים בצוותא, הסתמך בית המשפט על פסק הדין בע"פ 4656/03 מירופולסקי (סעיף 186 לחוות דעתו של כב' השופט שהם, וכן פסקה ג' לחוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין). פסק דין זה מוכר ומצוטט רבות בכל הנוגע לקביעותיו בדבר הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות. מוכרת ומצוטטת פחות הקביעה, לפיה מקום בו מצטברות ראיות נגד שני נאשמים בביצוע עבירה – ניתן להרשיע את שניהם כמבצעים בצוותא, גם כאשר לא התברר מה חלקו של כל אחד מהם (פסקה 18 לפסק הדין בעניין מירופולסקי). למיטב בדיקתנו, מדובר באחת הפעמים היחידות (אם לא היחידה) מאז עניין מירופולסקי, בה קובע בית המשפט העליון קביעה מעין זו, בנסיבות בהן אופן ביצוע הרצח אינו ידוע.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

תפ״ח 08־09־10953 מדינת ישראל נ׳ רון (עציר) ואח׳

לפני:

כב׳ הנשיא אברהם טל, אב״ד

כב׳ השופט ד״ר אחיקם סטולר

כב׳ השופטת רות לורך

המבקשת                 מארי פיזם

1. רשות השידור

2. רוני רון

3. מדינת ישראל

נוכחים:

ב״ב המבקשת עו״ד טלי גוהר (מטע□ הסנגוריה הציבורית)

ב״כ המשיבה 1 עוה״ד יוסי מרקוביץ׳ ונתניאל אגו

ב״כ המשיב 2 עו״ד יערה רשף

ב״ב המשיבה 3 עוה״ד קרן וקסלר

ב״כ היועמ״ש של משרד הרווחה – הגב׳ חגית מזרחי

מטעם היועמ״ש של רשות השידור ליאת פיינרו

מצהיר מטעם רשות השידור – איתי נבו – לנדסברג

המבקשת באמצעות שב״ס

פרוטוקול

הגב^, חגית מזרחי:

אבקש להגיד דברים בעניין הקטינות ולכן אבקש שהדיון יתקיים בדלתיים סגורות.

החלטה

כמבוקש.

הדיון יתקיים בדלתיים סגורות, ואנו אוסרים פרסום כל פרט שיטען במהלך הדיון וכל מסמך שיוגש במהלכו.

---

עו״ד טלי גוהר:

קיבלנו את החלטת בית המשפט למנות סנגור למבקשת לצורך דיון בבקשה הזו רק אתמול בצהריים המאוחרים ובנסיבות הללו לא היה סיפק בידנו להיפגש איתה ולברר את הבקשה לעומק וללמוד את העניין לעומק ונבקש שהות של שבוע עד עשרה ימים.

המבקשת עומדת על בקשתה. על מנת שהייצוג שלה יהיה ראוי ויסודי בעניין הזה וגם עכשיו קיבלתי לעיוני לראשונה את תגובת המשיבה, לא מן הראוי שנדון היום בבקשה לגופו של עניין.

הבקשה קשורה בקשר ישיר לבנותיה הקטינות ובקשר עם הדבר הזה נמצאת כאן היועמ״ש מטעם משרד הרווחה, ואנו כמובן נצטרך להתייחס לדברים אלו לאחר שנלמד את הנתונים.

המבקשת מתייחסת בבקשתה להשפעה המתבררת של התכנים שיעלו, דברים שכנראה אולי לא היו נראים קודם לכן.

זו עתירה מידתית לבקש מבית המשפט למנוע במשך ימים ספורים את השידור ככל שיש בהם לחשוף את אותם תכנים מחדרי החקירות.

אנחנו לא מדברים על החשיפה של הציבור, אני מדברת על הדברים הנזכרים בבקשה. הבקשה לא נוגעת בהכרח לנושא ידיעת הציבור.

עו״ד מזרחי:

אני מעורבת בעניין הקטינות מאז תחילת הפרשה.

הקטינות היום נמצאות במשפחה אבל ההליכים המשפטיים בעניינם טרם הסתיימו. זה תהליך.

אין להם קשר עם ההורים הביולוגיים, המבקשת והמשיב, הן יודעות את סיפור חייהן, הן בנות 7.5 ו – 8.5 שנים. כאשר הקטינות הוצאו מהבית הן היו תקופה מסוימת במשפחת קלט, לאחר מכן במשך כשנה חיפשו עבורן משפחה לטווח ארוך. בד״כ תהליך כזה לא לוקח זמן כה ארוך אבל בגלל שמדובר בסיפור כל כך שידוע לכל, לקח פרק זמן מאוד ארוך עד שאותרה משפחה שהייתה מסוגלת והסכימה להתמודד עם גידול הילדות הללו.

הילדות נמצאות שם תקופה של משהו כמו 6 שנים עם צפי לאימוץ.

מה שקרה כל גורמי הטיפול סביבן חששו מאחר והסיפור כל כך חריג ומפורסם, הילדות יזוהו והסיפור יוטח בפניהן. לכן קרו כל מיני דברים גם נעשה שינוי של שמות, גם "הושתקו והושקטו" כל מיני גורמים שזיהו ודיברו.

הילדות מלוות כל העת בטיפולים נפשיים, פסיכולוגיים, ויש מעורבות גדולה של הסביבה לנסות לגדל אותן בצורה שתדחה ככל האפשר את ההתמודדות שלהן עד השלב בו הן יהיו יותר חזקות.

מה שקורה היום שבכל פעם שהפרשה צצה בכל צורה שהיא, והיו פרסומים כאלו ואחרים, בכל פעם שהשם רוז עלה לתקשורת החלו פניות לדוברת משרד הרווחה לגבי מה קורה עם האחיות ואיפה הן נמצאות. אנחנו מרחיקים ומשתיקים ואומרים שיש איסור פרסום ולא עונים.

אנחנו יודעים שמזהים אותן. אנחנו לא מעורבים בהליך הפלילי.

בקשות לא הופנו אלינו מעולם.

מה שקרה היום שנכון שיש דברים גלויים אבל לא השכנים או הילדים מהכתה קוראים את הפרוטוקול. בטלוויזיה רואים את כולם.

אנחנו התמודדנו בכל פעם נקודתית עם מצבים שעלו.

מה שקורה היום שהמשפחה שמגדלת את הילדות מאז יום שישי בטלטלה וסערה.

כפי שציינתי קודם, ההליכים המשפטיים בעניין הקטינות טרם הושלמו. שוחחתי אתמול בעניין הזה גם עם השופטת שדנה בנושא האימוץ, הופעתי אצלה בתיק אחר ושאלה אותי בקשר השידורים משום שברור לכל מי שמעורב היום בטיפול בקטינות שהפרסום ברמה הזו ובהיקף הזה הוא חריג לעומת כל מה שהיה עד היום ועלול לגרום שם אפילו לסיכול האימוץ.

מבחינתנו אנחנו מודאגים מאוד מההשלכות על המשפחה שמגדלת אותן, על הילדות עצמן.

בכל פעם שקרה מקרה טרגי בעניינים של ילדים צץ סיפור הקטינה רוז.

נכון שלנו נודע באיחור ניכר. לי נודע על הכתבה הזו ביום שישי. אני מטפלת בתיק.

אם היינו יודעים היינו מתערבים הרבה קודם. מבחינתנו ההקרנה בהיקף ובתהודה היא פוטנציאל לאסון. אנחנו מנסים לשמור עליהן ולהשתיק את הסיפור כמה שניתן סביבן בידיעה שהיכולת שלנו מוגבלת אבל במקומות בהם אנו מצליחים, ובמקרה הזה אני חושבת שהתהודה הרבה מעבר לכל מה שפורסם קודם.

אוסיף גם שהילדות גם קצת גדלו. הן יותר חשופות ממה שהיו כשהיו פעוטות. אני אוסיף שיש להן גם חברות באותו גיל, והורים לחברות, היום הסביבה יותר ערנית.

נעשו טשטושים מסוימים. הילדות מזוהות במידה מסוימת. הייתה התחשבות מצד הסביבה עד היום. אנחנו מנסים בכל דרך למנוע את העוול שהפרסומים הללו עושים.

אני חושבת שכאן קיבלו הסכמות מכולם חוץ ממי שעלול להיפגע.

עי״ד קרו וקסלר:

לא ידענו את המצב שמדובר בבנות כמתואר על ידי עו״ד מזרחי, שמדובר בילדות שיודעות את הזהות שלהן ולכן תהיינה חשופות לתכנים שהם מעבר לפרסומים הרגילים בתקשורת כמו כתבות, אלא באמת לתיעוד הוויזואלי של החקירות שהוא בעל משמעות אחרת, ויש לו אפקט אחר.

עו״ד מזרחי:

הייתי רוצה לחדד ולומר שהילדות האלו מבחינתנו הן ילדות בסיכון מיוחד. זה שיש דברים שהוקרנו עד כה, יצריך את הטיפול.

עו״ד יוסי מרקוביץ׳:

זה יוקרן בשעה 21:00.

אני שומע שמבוקש למנוע עיסוק בפרשייה, זו הסעד שמבוקש.

העיסוק בפרשיה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון מטבע הדברים וגם אם נשדר בהיקף מצומצם, הסדרה 6 שעות שמרואיינים שם שוטרים וזה לא קשור לבקשה. זה עדיין יצור את אותו הד. הגב׳ מארי התראיינה על פני 7 עמודים בידיעות אחרונות ואצל עמנואל רוזן, אני לצורך העניין בבקשה מאוד מצומצמת שבית המשפט הכריע בה על בסיס עובדות של הסכמה של הגב׳ והאדון.

מה שמפריע לחברתי זה העיסוק ולא הקלטות.

אם חברתי תרצה, תפנה בצו צנזוריאלי ותאסור עיסוק בפרשייה וזה לא מה שעומד בפני בית המשפט לכן אנו מתנגדים לכל דחייה, השקענו בעקבות פסק הדין של ביתה משפט בשחקנים שינינו וטרחנו בחדרי עריכה ערב ובוקר. הבקשה הזו לא רלוונטית אלינו בכל הכבוד.

נבקש שבית המשפט ידחה את בקשת מארי שעומדת לדיון.

אפשר לשאול את הגב׳ ואני חושב שלא תהיה מחלוקת שנתנה את ההסכמה, פירטנו במעטפה הסגורה פרטים, שנוגעים בגרעין הקשה של צנעת הפרט והתחייבנו לא לפרסם.

דווקא רשות השידור שפעלה על פי דין, להבדיל מאמצעי תקשורת אחרים, פה במסגרת הזו הגב׳ תתראיין ותתן את עמדתה ויש לה גרסה והיא אמרה שהיא רוצה להשמיע את גרסתה, ואותן ילדות ישמעו את הגרסה וידעו שזו אמן.

עו״ד מזרחי:

בחלק המידתי אני חולקת כי גם אם עיקרון שמירת הילדים אני חושבת שלקחת את שתי הילדות הללו שעברו חיים לא פשוטים, ולהקריב אותן לצורך העיקרון הזה, אלו ילדות שהיו אז צעירות.

עצם העובדה שהערעור נדחה זה דבר שאי אפשר היה למנוע.

זה טופטף במהלך טיפול פסיכולוגי והן היום יודעות.

הסיפור הזה מאוד קשה, אין חולק. גם למבוגרים ששומעים כקהל הוא קשה ומזעזע.

כאשר ילדות בגיל כזה אמורות להתמודד, מנסים לטפטף להן את הסיפור כל פעם כמידת היכולת מבלי לשבור אותן. הילדות הללו גדלות אצל הורים שמנסים לעשות את המקסימום עבורן, עם עזרה מקסימלית של שירותי רווחה וגורמים נוספים והקושי הוא גם להן. אם אנחנו מזעזעים את הסביבה שהצלחנו לייצר עבורן, הרעיון לעורר סערה סביבן עלול להרוס אותן.

יש סכנה שהליך האימוץ לא יסתיים.

הגב׳ ויויאן פנתה ללשכת הרווחה.

עו״ד יוסי מרקוביץ׳;

איפה היו שירותי הרווחה כל אותן שנים?

עו׳׳ד גוהר;

אני עומדת על דחיית הדיון כי נשמעה עמדה חשובה ומשמעותית שקשורה למבקשת. אנחנו צריכים ללמוד על מידת הסכמתה ואופי הסכמתה של המבקשת. כל מה שקיבלנו זה את העתק הבקשה ולא אוכל להתייחס לטיעונים שנשמעו כאן היום.

לראשונה קיבלתי את תגובת רשות השידור, אני לא מכירה את החלטת בית המשפט מיום 5.2 אנחנו צריכים לקבל את מלוא התמונה כדי לדון בהיבט המשפטי והעובדתי המלא של הדברים.

עו״ד יערה רשף:

לאור הדברים שנשמעו כאן, חשוב לי שהלקוח שלי יהיה נוכח וישמע את התגובה.

שמעתי את דברי עו״ד מזרחי, שהתקשרה אלי וידעתי על קיום הדיון מכיוון שחברתי התקשרה אליי אתמול ב – 11 ושוחחה איתי בטלפון. לפי מה שהצלחתי להבין, התגובה של מארי הגיעה לידיה.

עו״ד חגית מזרחי:

אני בעקבות יום שישי ביום ראשון בבוקר התקשרתי לפרקליטה לשאול. נאמר לי שממילא מתקיים דיון היום.

עי״ד יערה רשף:

הטענות שאני שומעת היום מעו״ד מזרחי הן נשמעות לראשונה מפני שנוהל הליך אימוץ ונוהלו הוכחות בהליך האימוץ, לאורך כל הדרך המדינה עמדה על כך שהילדות לא יודעות מיהם הוריהן הן לא מכירות את סיפור חייהן ואני תמהה מניין צצה הטענה החדשה הזו.

דבר נוסף שאני רוצה לספר לבית המשפט שמתחילת ההוכחות ולכל אורכו בהליך האימוץ, נאמר לי וללקוח שלי שהגב׳ מארי פיזם לא מבקשת לנהל הליך ולא מתנגדת להליך האימוץ מאחר שהסכימה בכתב להליך האימוץ ולכן אחרי שסיימנו את ההליך שלנו מצד מר רון, ולאחר שהובהר לנו שמארי הסכימה מלכתחילה בלי לנהל הליך, אני לא מבינה איך הליך האימוץ לא הסתיים עדין.

לכן כל הטענות שאני שומעת כרגע הן חדשות.

לגופם של דברים, ברור שהמשיב הוא אוהב את הבנות שלו. לכן בכל מקו□ שייגרם להן נזק הוא לא ירצה להרחיב אותו או לגרום נזק נוסף. בהיבט הזה אני מסכימה עם חברתי אבל בגלל שהטענות הללו חדשות שלא שמענו מעול□ והיום זו פעם ראשונה אחרי שנוהלו הליכי□ ובית המשפט דן בדברים והן לא מגובות בשום דבר, איזו חוות דעת טיפולית או שום דבר, אז קצת קשה לנו והמשיב חש שהוא קצת נמצא בין הפטיש לסדן, שעה שניתנה הסכמתו ובית המשפט קיבל את עמדתו של המשיב שהוא מבין ויודע מה המצב החוקי אבל הוא מבקש שהדברים יהיו כפופים לכך שתינתן לו זכות להגן על עצמו, התקשורת לא בית המשפט. היה חשוב לי להבהיר את העמדה כי זו פעם ראשונה שאנו שומעים את הדברים.

עי״ד חגית מזרחי:

ההליכים שהתנהלו בעניין מארי ורוני הם הליכים שונים. לא כל מה שקורה בעניין הליכים מול מארי רון מודע וההליכים נפרדים. הליך האימוץ התנהל מול רוני לאחר שהייתה הסכמה של מארי לאימוץ.

ההמשך היה הליך שהסתיים בעניין רוני והיו□ יש הליך אחר שקשור למארי ולא קשור לענייניו של רוני כי ההליך לגביו הסתיים. הילדות הוכרזו בנות אימוץ כלפיו. לאימוץ יש שני שלבים, יש שלב של הכרזה ופרק זמן עד לצו אימוץ. הסכמה לאימוץ מצד מארי הייתה והיום אנו בשלב ביניים לפני צו אימוץ ומתנהלים הליכים מסוימים בקשר למארי ולא רוני, כי הוא משפטית לא שייך יותר.

ההליך שהיום מתנהל בעניין הילדות קשור לצו האימוץ, זה הליך שעדיין לא הסתיים.

לפני שניתן צו אימוץ יש אפשרות לנהל הליכים לגבי מתכונת האימוץ לכשיינתן צו.

רק מארי ביקשה דבר מסוים שנדון בדלתיים סגורות במסגרת תיק אימוץ.

עו"ד יערה רשף;

עכשיו עו״ד מזרחי אומרת שהן יודעות מי ה□ ההורי□ שלהם? אנחנו נעמוד על אימוץ פתוח אחרי שאנחנו שומעים את הדברים האלה.

עו״ד חגית מזרחי:

אני חולקת על הדברים שנאמרו על ידי חברתי, אבל כרגע אתעלם מזה משום שהדברים שצריכים להיות במסגרת תייק האימוץ והליכי האימוץ התנהלו שם. היום חשוב לי לנסות ובכל דרך לעצור את מה שעדיין לא הצלחנו לעצור, הנזקים עלולים להיגרם ה□ עלולים למוטט מאמצי□ של שנים לנסות ולשקם את הילדות הללו וגם א□ אנחנו מביאים את העמדה באיחור נבקש מבית המשפט את איסור הפרסום והשידור של הקלטות הללו משום שזו טובתן של הילדות.

היו שלבים שונים וגילאים שונים. הייתה מהומה גדולה והבנו שאי אפשר למנוע, אבל את השידור הזה כן. אנחנו חושבים שיש הבדל בין לפרסם את פסק הדין ובין לפרסם את הקלטות מהחקירות. ההבדל הוא בהיקף, באפקט על הציבור. שכנים, הורים וילדים בבית ספר לא רואים ולא קוראים את הפרוטוקולים ואת החלטות.

הייתה פה בעיה תיאום זה נכון אנחנו נפיק את הלקחים שלנו בהקשר הזה.

לגבי הילדות הללו, חשוב לנו לנסות לעצור את הפרסום. כל מה שנעשה כבר נעשה.

אבל מה שעוד לא נעשה, והסדרה לפנינו עם פרומואים שחוזרים כל שעה ועם תכנית שתעשה הדים גם בדיבורים וגם במדיה. אם בית המשפט ירצה חוות דעת לגבי הנזקים שצפויים לילדות, נביא חוות דעת.

עו"ד יערה רשף:

קודם כל קצת הנוכחים שכחו שרשות השידור כבר שידרה חלקים נרחבים מהסדרה בדמות שחקנים.

לכן הוא אמר הדבר כבר נעשה אז רק תנו לי להגן על עצמי וכך בית המשפט קרא את התגובות שלי. רציתי להעיר את זה ועכשיו נוצר מצב שהוא לא כל כך יודע איך להלך בין הטיפות.

היה חשוב לי להסביר למה ניתנה ההסכמה והוא נמצא בבעיה כי הוא שומע את הדברים בפעם הראשונה.

חשוב לי להדגיש לפרוטוקול שמבחינת המשיב הבנות מגיעות לפניו. לכן אם באמת בית המשפט יקבע שאכן יש סכנה בצורה כה קיצונית כמו ששמענו כאן, ברור שהמשיב ישים את טובתו שלו בצד. אבל לא ראיתי שהעניין נתמך במשהו.

עו״ד יוסי מרקוביץ׳:

אני חוזר לנקודה שהדיון הוא לא מענייננו במובן זה שמה שמבוקש לעצור את פרסום הפרשייה.

אנחנו משדרים שבועיים פרומו. כלומר הבאנו את זה לידיעת הציבור והציבור מחכה, נקרין באמצעות שחקנים אז מה ההבדל? זה לא ישנה כהוא זה מבחינת העניין הציבורי והפגיעה בילדות ולהיפך, משרד הרווחה צריך לשים לנגד עיניו כי אם היה שם לנגד עיניו את טובת שאר הילדות שקולן לא נשמע, איפה היו שירותי הרווחה לאורך כל השנים? בית המשפט העליון עמד על זה.

פעם שנייה קולה של הילדה, איש לא מייצג אותה, לא שמרנו עליה בתור החברה ואת זה אי אפשר להשתיק ולו בשמן של הילדות שצריך לשמור עליהן ככל שניתן.

אני לא חוזר על כל נימוקי הבקשה, כתבנו את הדברים כאילו לא ניתנה הסכמה והדברים נכתבו בהרחבה. אני לא רואה מקרה יותר מובהק מהמקרה הזה, בתמצית הסתיימו הליכי הערעור, הטענות של המבקשת אינן נוגעות לפגיעה בפרטיות בכלל. אין מקרה שאני יכול לחשוב שיש בו אינטרס ציבורי יותר גדול. אדבר בשמה של רשות השידור שכול□ ישדרו, זה נמצא ברשת וייווצר מצב שפעלנו כשורה, השקענו משאבי□ עצומים וחלילה נקבל את הצו הזה.

עו״ד מזרחי:

שקלנו את עמדתנו. אני רוצה לומר שהילדות אחיות של רוז הן ספיח לפרשה הפלילית שהייתה, כל המבוגרים שבעניינם השידור ניתנת להם אפשרות להגן על עצמם ולהסביר את עמדתם.

לגבי הילדות האלו אנחנו מפרסומים קודמים לעיתים היינו מודעים רק לאחר המעשה.

את הדברים שנעשו אי אפשר להחזיר. אנחנו חושבים שלפרסום הזה יש נזק נוסף שאותו אנחנו מנסים למנוע.

עו״ד מזרחי:

אנחנו טענו מה לדעתנו טובת הילדות, ואני עומדת מאחורי זה.

א□ התשובה של בית המשפט איפה היינו כמשרד הרווחה, אני חושבת שמצבן של הילדות הוא כזה שאם טובת□ מפינו אינה מספיקה לבית המשפט, אבקש לשקול אפוטרופוס לדין שייצג אות□ באופן עצמאי.

עו״ד יוסי מרקוביץ׳:

אנחנו מתנגדים.

עו"ד וקסלר:

עוד לא שמענו את המבקשת לכן עוד לא הגבנו בעניין הזה.

כל עוד המבקשת מתנגדת לפרסום, אז אנחנו מצדדים בעמדה שלה.

זו תמיד הייתה העמדה שלנו. היא גם לא טענה כרגע אז לא ראיתי צורך להשיב.

מלכתחילה התנגדנו.

לשאלת בית המשפט, א□ עמדת המדינה שאני מייצגת אותה תשתנה לאור דברי עו״ד מזרחי, אני עונה אנחנו לא שאלנו ולא הבענו את עמדת משרד הרווחה כי מבחינתנו זה לא השיקול. לא ידענו שמדובר בילדות שיודעות את הזהות שלהן ולכן לא חשבנו שתהיה לזה כל השפעה עליהן. רק התייחסנו לעמדות הנחקרים רק כפי שהתייחסנו לעמדות הנאשמים ושל רוני רון ואחיותיו ומאחר והם לא נתנו את ההסכמה שלהם, ביקשנו תנאים מסוימים שרשות השידור תעמוד בהם.

אני לא יודעת מה גרם למבקשת לשנות את דעתה.

עו״ד מזרחי:

במסגרת טיפול פסיכולוגי לאט לאט מטפטפים להם את זהות ההורים. יש להן שמות צרפתיים. פסיכולוגיים חשבו שלא נכון עבורן לשנות את השם הפרטי. הן מאוד דומות.

עו״ד יוסי מרקוביץ׳:

היינו מבקשים שבית המשפט יחליט שבמסגרת ההליך המצומצם בו אנו פועלים לא יינתן מקום לטענות משרד הרווחה. בידיו הכלים המשפטיים ומבקשים להשתיק את הדיון בפרשייה כולה, זו הבקשה. ההליך הזה המצומצם הסתיים. כעת בית המשפט ייתן פתח להשמיע את קולה של המבקשת, ניחא, אפשר לקיים את זה היום או מחר, אנחנו יומיים לפני הסדרה. איך נגיש סיכומים? חברתי רוצה להגיש חוות דעת. אנחנו אחרי הפרומואים.

אנחנו היום במצב אבסורדי. שודר במאקו, אני אשלח לבית המשפט. אני מקיש את השם רוז פיזם במנוע חיפוש גוגל, ואני מקבל סרטונים ב – YNET, נענע 10, עיתון הארץ ואוכל להמשיך ברשימה.

החלטה

נדחה לדיון בבקשה על מנת שב׳׳כ המבקשת תבוא בדברים עם המבקשת ותגיש עמדה בכתב.

הדיון יתקיים ביום 22.2.15 בשעה 15:00.

ב״כ המבקשת תגיש עמדה בכתב עד יום 19.2.15 בשעה 11:30.

המבקשת והמשיב 2 יובאו משב״ס.

איננו נעתרים לבקשת עו״ד מזרחי, שלא לשדר את הקדימונים כפי ששודרו עד כה.

ניתנה והודעה היום כ״ז שבט תשע״ה, 16/02/2015 במעמד ב״כ הצדדים והמבקשת.

תפ״ח 08־09־10953 מדינת ישראל נ׳ רון(עציר) ואח׳

לפני:

כב׳ מנשיא אברחם טל, אב״ד

כב׳ משופט ד״ר אחיקם סטולר

כב׳ משופטת רות לורך

ממבקשת                 מארי פיזם

נגד

ממשיבים                  1. רשות השידור

2. רוני רון

3. מדינת ישראל

נוכחים:

ב״כ המבקשת עו״ד אלי הלם (מטעם הסנגוריה הציבורית)

גב׳ נירה אליאב – אפוטרופא על פי חוק אימוץ ילדים

פרוטוקול

עו״ד רכניץ ויוי:

 

אני רוצה לתקן כי הייתה שגיאה בכל התגובות, אינני שייכת למשרד הרווחה ואינני קשורה אליהם כי היו כמה תגובות רועמות. אני מטעם בית המשפט.יש לי חוות דעת שמדברת על הסיכון בחשיפה שלהן. זו תגובה שהוגשה במסגרת ההליך האחר, שהוא חסוי בפני כולם ובסוף קיבלתי אישור מיוחד לקבל את המסמך. אני לא אוכל להראות את זה לצדדים אלא רק לבית המשפט.הילדות יודעות שהיו להן הורים אחרים, שיש להן אחות שהן עברו להתגורר במשפחה בה הן נמצאות עקב מותה של אותה אחות בנסיבות מאוד קשות ולכן אין להן קשר עם ההורים שלהן, זה מה שהן יודעות. הן לא יודעות את פרטי הפרטים, דהיינו, שהוריהן הורשעו ברצח אחותן. הן יודעות את שם האחות – רוז, מי זו אחותן אבל הן לא יודעות את פרטי הפרטים.  חוות הדעת חוזרות ואומרות שאסור לחשוף אותן בפני הפרטים האלו.

עו״ד יערה רשף:

ראינו את התמונות העדכניות של הקטינות. אנחנו התרשמנו שזה מיקס של מארי ורוני, אבל בוודאי לא דומות לרוז. רוז ז״ל דומה לאביה. ראינו תמונות עדכניות.משרד הרווחה סירב להשאיר את התמונות אצלנו.

עו״ר חגית מזרחי:

לרוני רון ניתן היה לצפות באופן חד פעמי בתמונות מסוימות שהוצגו בפניו. הוא לא ראה את הקטינות והיכולת שלו היום להתרשם אם הקטינות דומות היא מוטלת בספק, אם קיימת בכלל.הקטינות

ב״3 המשיבה 1:

אין מקום שלא פורסמה תמונתה של רוז.

עו״ד חגית מזרחי:

פסק הדין בעניין רוני רון ניתן לפני 4 חודשים. פסק הדין בסופו של דבר ניתן על בסיס הסכמתו של רוני רון, שבמסגרת ההליך הזה הובאו תסקירים בפני בית המשפט שדן באימוץ, לגבי מצב הילדות.

עו״ד רבגיץ מוי:

אני לא יכולתי ביום שישי לגרום למטפלת הקטינות לכתוב מסמך לבית המשפט ליום זה. אני בהחלט חושבת שלאורך כל הדרך דיברנו ואני יודעת שגם ההורים המעומדים לאימוץ מתנגדים לחשיפה שכן לטענתם החשיפה עלולה לפגוע בכל מה שארע עד עכשיו.עד כה קולן של שתי הקטינות לא היה בפני אף אחד, גם לא בפני ההורים, אבל מדובר בשתי קטינות בנות 7,8 הקטינות מודעות היטב והן יודעות את שמה והמראה של אחותן. יש הבדל בין להבין מה ההורים עשו לאחותן לבין שקרה משהו נורא לאחותן. אני חושבת שיש הבדל מאוד גדול בין לשבת כקטינה ולצפות ולשמוע מכל העולם על הפרטים המאוד קשים של לדחוף את אחותם לתוך מזוודה, זה משהו שהן לא יכולות לקלוט ולהבין. יש הבדל בין לשבת ולשמוע את הקלטות החקירה ולשמוע את כל הפרטים לבין לראות כתבה בעיתון או ב־61ו1ץ.

עו״ד חגית מזרחי:

אני חושבת שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהקטינות האלו הן נפגעות עבירה. הן קרבנות המקרה הזה. הן גדלו בבית ואח״כ כל העולם שלהן התהפך. הקטינות האלו עברו שלבים מבחינת 472ההתפתחות ומבחינת החשיפה שלהן. יש הבדל בין לראות ויזואלית את ההורים שלהן מדברים כפי שמדברים בחקירה, אני חושבת שבשבוע שלאחר הקרנת הפרומואים והחלק של התכנית ביום שישי שעבר, התגובות שהיו בציבור והיו תגובות, לרבות פניות לדוברת משרד הרווחה שהתעניינו בקטינות. האפקט הוא שונה מיכולת אקראית של גולשים באינטרנט לצפות בקטעים.אנו חושבים שהאפקט יהיה אחר אם יהיו שחקנים במקום ההורים.אנו חושבים מבחינת טובת האימוץ וטובת הילדות שהפרסום הזה של הקלטות גם במתכונת של שחקנים הוא רע מאוד. הקלטות האלו מבחינתנו הוא האפקט הרע ביותר, גם מבחינת הילדות והחשיפה שלהן וגם מבחינת ההשלכות עליהן.

גב׳ נירה אליאב:

אני מקבלת דיווחים שוטפים מהעו״סית שמטפלת בקטינות.  הילדות טופלו פסיכולוגית עד לפני כשנה. במסגרת הטיפול באמת נחשף הסיפור. דהיינו, מה שהילדות יודעות – הבת הגדולה, ג׳ולייט נזכרה שהייתה לה אחות. היא שאלה מה קרה לה. בטיפול סופר לה שהיא מתה, היא מתה כי ההורים עשו לה משהו רע אבל ההערכה הטיפולית הייתה שאי אפשר עדיין לספר מה בדיוק היה שם והילדה הסתפקה בתשובה. הילדה השנייה, הילדות טופלו יחד, אז גם היא נחשפה. הילדה הקטנה בשלה פחות. היא צעירה בהתפתחות הרגשית שלה. נכון להיום הן ראו תמונה של רוז, יש להן בהישג יד אך ההערכה הטיפולית הייתה שאי אפשר עוד לספר מה היה שם. זה עניין של זמן. מתי נדע שזה הזמן? כשהילדות יתחילו לשאול שאלות מה באמת היה שם. זה לא משהו שחושפים אותן לפי תאריך. חושפים אותן כאשר הן יתחילו לשאול שאלות.  אנו סבורים שהילדות, בטח הגדולה מביניהן, זוכרת את ההורים. אני סבורה שהסיפור לא היה צריך להגיע לאן שהוא הגיע.

עו״ד חגית מזרחי:

בזמנו היה מדובר בקטינות צעירות הרבה יותר, המצב התפקודי שלהן היה אחר ומצב ההבנה שלהן היה אחר.אזכיר כי מבחינת הציבור, מדובר בזכות הציבור לדעת. הציבור ימשיך בחייו כך או כך – בין אם זה ישודר עכשיו, עוד חמש שנים ואם בכלל. אנו סבורים שהשידור הזה צפוי להרוס. ההשפעה תהיה גם עליהן וגם על ההורים המועמדים לאימוץ, משום שהם אלה שאמורים להתמודד בפועל עם השלכות וסיפור של אימוץ גם כך מסובך להתמודד איתו וכשמלווה לו כזאת טרגדיה והציבור מעורב ומכיר ויש לו דעה, אנו חושבים שהטלטלה הזאת חורגת מכל פרסום שהיה עד כה. סדרה של שישה פרקים כשכול הציבור ער והתקשורת מתעסקת, אי אפשר למנוע מה שאפשר למנוע לגבי ילדה בת 3. ההחלטות בנוגע לפרסום ניתנו ממזמן. אני מזכירה שגם ההליך המשפטי בעניין הילדות עדיין לא נגמר. אם היום אנו "מצליחים׳^, לקלקל אותו אז לילדות אין שום סיכוי אחר. המלחמה הגדולה שלנו הייתה לנסות להציל אותן מסיפור חיים נורא שלמבוגרים קשה להתמודד אז לבקש מהילדות להתמודד זו משימה שהן לא מסוגלות לה וכל התא המשפחתי הזה שאנו מנסים ליצור עבורן עלול לרדת לטמיון. אני חושבת שיש לתת קדימות להצלת הילדות ולא לעקרונות של "הצלת קטינים". תכנית טלוויזיה כזו או אחרת לא תציל ברמה של הנזק שעלול להיגרם לילדות האלו.

עו״ד יערה רשף:

אני רוצה להסב את תשומת לב ביהמ״ש לסעיף 5ב׳ לתגובה שהגשנו וגם לסעיף 11.

עו״ד חגית מזרחי:

חברתי מביאה דברים שקשורים לבקשת אימוץ מלפני כמה שנים. אני מתפלאה על כך שיכולה לעלות בדעתה שמצבן של קטינות נכון למרץ 2013 הוא כפי שהנו בפברואר 2015.

עו״ד יערה רשף:

פקידת הסעד נחקרה הרבה אחרי מרץ 2013.אני טענתי טענות לגבי החקירה הנגדית של פקידת הסעד שנחקרה הרבה אחרי מרץ 2013, הכל מפורט. לבוא להגיד שאני מטעה? אני לא מטעה. המדינה מטעה.

עו״ד חגית מזרחי:

החומר שהמציאה חברתי הוא חומר שמתייחס לשלב שבו הוגשה בקשה לתיקון שם המשפחה של הקטינות, הרציונל שהכתיב את הבקשה ההיא הוא למעשה רציונל שמכתיב את עמדתנו גם היום -אני אומרת שהרציונל הזה מלווה אותנו כחוט השני בטיפול בילדות.

עו״ד רכניץ ויוי:

אמרתי שאין לי בעיה לקבל מסמכים.

עו״ד מרקוביץ:

 

ראשית שלל העובדות שנטענו פה יש להתייחס אליהן בזהירות רבה. ראינו כבר מה קרה כשהתייחסנו לדברי משרד הרווחה ברצינות יתרה, צר לי שבבקשה מהסוג הזה אני צריך לתת התייחסות כזאת. והדברים נכתבו.לעניין טענת חברתי, משרד הרווחה לאורך כל השנים וביהמ״ש יראה זאת בחומר שצירפנו בדיסק, מינפו את הפרשייה, לטובה, כפי שרשות השידור רוצה לעשות, העלו אותה על נס פעם אחר פעם, די אם אקריא את הכותרת מאותו נספח שצורף – בעקבות רצח רוז: קמפיין למען ילדים בסיכון. משרד הרווחה מצא ובדק כי לאחר פרסום פרשת רציחת הילדה, חל גידול במספר הפניות למוקד משרד הרווחה. לקחו שחקנים בתשלום, קמפיינים, הדיסק מלא לעייפה בחומרים שלא הבאנו. אם הייתה מוגשת תגובה, היינו מגיבים. מי שרואה את טובת הילדים שקולם לא נשמע פה, מי שרואה את קולן של האמהות האחרות שצריכות טיפול היה משרד הרווחה בדיוק כמו רשות השידור בהקשר הזה והציבור הרחב.נטענו פה שלל עובדות לגבי מה שפסיכולוגים של ילדים הגדירו לי כפאניקה מוסרית. זה פאניקה מוסרית, כך זה מוגדר בספרות המקצועית ולא בכדי לא הובאה חוו״ד. ביהמ״ש ישמע בדברי הטוענים והמתנגדים אין התייחסות ספציפית לסדרה. מדובר בהד.לא רציתי לשחות בבקשה הזאת מטעמים פרוצדוראליים. אנו גוף תקשורת גדול אך קודם כל אנו גוף ציבורי. אני רוצה שביהמ״ש יחליט כי ניתן לשדר זאת בשל טובת הציבור.אתייחס גם במישור של הסכמה מדעת.הרעש הציבורי שייגרם חלילה מצו מניעה, מצנזורה על סדרה מהסוג הזה, יהיה גדול לאין ארוך משידורה. אני לא מכיר תקדים לדבר הזה. זה הכול פאניקה מוסרית ברמת סיסמאות ונפנופי ידיים. אני לא מכיר תקדים שבימ״ש בישראל עצר שידור סדרה מהסוג הזה.הראיתי לביהמ״ש שהקלטות הספציפיות הקשות, מה קורה עם ידיעות אחרונות? חדשות זה צהובון. רצו ופרסמו את הדברים הצהובים, הקשים. מה שנשאר זה סדרה מאוזנת. היא מראה את האהבה שלהם לילדות האלה.המשיב 2 לא חוזר בו. הוא אומר אם ביהמ״ש יקבע שיש נזק, לא חוזר. יש הסכמה.משרד הרווחה אני מזכיר שלא הגיש את תגובתו.זה נפנופי ידיים. למה לא הגישו חוו״ד וזה לא עניין של זמן.

עו״ד אבידוב:

לא העלינו על דעתנו שהילדות האלה שהיו אז תינוקות בנות פחות משנה ושנתיים, שמישהו סיפר להן מי הן. ואני אישית הוכיתי בתדהמה ששמעתי את זה. זה לא המקום שלי להיכנס לשיקולים מקצועיים. יש פה אנשי מקצוע שכך עשו, ואנו לא מקלים ראש. אם קיים נזק לקטינות זה משפיע על עמדתנו.

עו"ד מרקוביץ:

ניתן לגרום לכך שהקטינות לא תחשפנה לשידור הסדרה באותן שעות.ואם ייטען שלא ניתן, אז על אותו מטבע לא ניתן למנוע את חשיפתן לכל מה שנחשף עד כה. זה נמצא באתר יוטיוב. אז שלא תראה את הכתבה בשעות הלילה. זה על אותו מטבע.

הגישה הטיפולית הנוהגת היום היא לגרום להיחשפות, לדעת להתמודד עם הדברים ולא לצנזר אותם. אם עד כה, איפה היינו לפני חודש? איפה היינו בביהמ״ש העליון?בבקשה שלנו הגענו עד לביהמ״ש העליון, שהתיר שידור שחקנים, עשה רעש, סרט בערוץ 2. לא קרה כלום. לא באו וקפץ משרד הרווחה ואמר אוי גוועלד. מה קרה?אותו הד שהיה אז, יהיה כאן גם היום. אותו נזק שמתיימרים לקיומו כביכול קרה גם אז.

עו״ד קלס:

אני רוצה להזכיר שאנו באמת לא בעניין הסדרה, אני מאמין שהרכב אחר ידון בעניין הסדרה ואז עו״ד מרקוביץ יוכל לומר שבחיים לא עצרו סדרה ואיך אפשר לעצור סדרה.כאשר נבקש לעצור את הסדרה וזה יהיה הצעד הבא, אז נראה מה זו הסדרה הזאת. כרגע אנחנו לעניין הקלטות וכאשר אנו בעניין הקלטות אני, בעיניי מבחינתי כמי שבא לייצג את הזכות לפרטיות של הגב׳ פיזם. היא לא הבינה מה היא עושה כשנתנה את הסכמתה. אם היה עו״ד מסביר לגב׳ פיזם מה המשמעות של להראות את הקלטות, אני קראתי את פסקי הדין, אותן הקלטות של החקירה זה הדברים הנוראיים ביותר על הגב׳ פיזם, של איך היא נראית בחקירה במשטרה. צריך להיות כסיל גמור כדי להגיד שאתה מסכים להראות את הקלטות האלה לציבור.בעניין ההסכמה שלה שיראו את הקלטות,; אם אני הייתי מייצג את הגב׳ פיזם לפני חודש ואומר לה תקשיבי רוצים להראות את קלטות החקירה שלך, שלדעתי זו פורנוגרפיה, אבל בטח ובטח במצב שלה. אין ספק שבמקרה של הגב׳ פיזם, זה רק מתגבר. הרי הגב׳ פיזם נראית במצב הכי גרוע והכי נורא שלה, בבור של התחתית בחקירה שלה – אז היא אומרת בואו תראו את זה לכול העולם וזה יישאר גם למשך חמישים שנה כי זה יהיה בארכיב הדיגיטלי, לכן מרגע שיש לגב׳ פיזם עו״ד סביר, אז האמירה הסבירה כאן זה שיש התנגדות קטגורית.בנוסף, אנו שמענו פה את העניין שלא הובאו חוו״ד. אני חייל ותיק בעניין של איסורי פרסום, כשמגיע נציג של משרד הרווחה זה נשק בלתי קונבנציונאלי. כי כאשר כמו שפעם היו מגיעים נציגי שב״כ לבתי משפט והיו מקבלים מה שהם רוצים, אותו דבר זה נציגים של משרד הרווחה. מדובר פה, אני לוקח את הסיטואציה בה אנו היום לעומת הסיטואציה משנת 2011. ומה יש לנו מאז? הגיעו הנציגים, הגב׳ מזרחי אין לה אינטרס. זה לא כמו עו״ד מרקוביץ או עו״ד הלם, כאשר הגב׳ מזרחי שאני לא מכיר אותה, טוענת טענה היא טוענת אותה בשם טובת הציבור וטובת הילדות. הלקוח שלה זה המדינה. זה לא כמוני וכמו עו״ד מרקוביץ. היא פחות צריכה להביא מומחה. כנ״ל לגבי האפוטרופסית.עו״ד מרקוביא:לגבי ההסכמה שדיבר חברי בשם המבקשת, אני מזכיר כי המבקשת הייתה זו שפנתה מיוזמתה למר לנדסברג נבו. ייצוג לא קשור.לגבי משרד הרווחה, אוי ואבוי לנו אם נחשוב שזה אכן נשק יום הדין. משרד הרווחה, רואה לא רק את טובת הילדות בתיק הזה, וצר לי שוב שאני נאלץ להפנות את ביהמ״ש לדיסק. משרד הרווחה עמד במוקד הביקורת הציבורית הן לגבי התנהלות משרד הרווחה בהקשר הילדה הספציפית, הן בדוח ועדת וינטר שהוקמה בעקבות רצח הילדה רוז. משרד הרווחה בדק את התנהלותו בהקשר הזה. הפנינו לפרסומים ענפים בהקשר של משרד הרווחה. עת לא הוצג בפני ביהמ״ש שום חוו״ד, שום אמירה פוזיטיבית אמיתית. להיפך.לאחר שהמלצות ועדת וינטר לא הושמו, זכה משרד הרווחה לקיתונות של ביקורת בהקשר של ההד התקשורתי, אני אזכיר שהשרים שהיו אמונים על משרד הרווחה הרבו להתראיין לרבות יצחק הרצוג, והביקורת הזו, אני לא מדבר על היסטוריה, אני מדבר על 2013/2014 ויראה ביהמ״ש בתוך הדיסק, לרבות המועצה לשלום הילד שמר יצחק קדמן שתהה כמה ילדים עוד צריכים להירצח עד שמשרד הרווחה יפיק את המסקנות.בתמצית, אין לעיניו של ביהמ״ש אלא מה שהוא רואה. ואני אומר את הדברים אחרי שיחות עם פסיכולוגים של ילדים, אנו עוסקים בפאניקה מוסרית.

עו״ד רכניץ;

עו״ד מזרחי:

מצטרפת לבקשה של עו״ד רכניץ. אנו חושבים שיש חשיבות ככל שביהמ״ש לא מסתפק בדברים שנאמרו, להביא חוו״ד מסודרת כיוון שיש גורמי טיפול המכירים את הילדות ואת מצבן. אנו נמצאים מבחינת הילדות במגננה ולא במתקפה. הן לא נשק יום הדין, אנו מנסים לשמור עליהן. כל עיכוב בשידור יכול להיות מאוד מהותי מבחינת הילדות ויש לשקול את הנזקים מבחינת השידור.

החלטה

1.     ביום 5.2.15 ניתנה החלטת ביהמ״ש לפיה הוא מתיר שידור קלטות החקירה והשחזור של המבקשת (להלן: ״מארי״) ושל המשיב 2 (להלן: "רוני רון") שהוצגו בפנינו במהלך הדיון המשפטי בתפ״ח 08־09־10953.ההחלטה ניתנה בהתאם להסכמות הצדדים לבקשת רשות השידור, קרי, מדינת ישראל, מארי ורוני רון. החלטה זו היא נושא הדיון שבפנינו.

11.    לא נוכל לסיים החלטה זו מבלי להעיר כי התנהלות משרד הרווחה בכל הקשור לעיתוי התנגדותו לפרסום קלטות החקירה במסגרת הכתבות, תמוהה בעינינו, שכן למרות שלא היו צד פורמלי לבקשה מתוך הנחה שמדינת ישראל מביעה את דעתם של כל משרדי הממשלה הרלוונטיים, הרי מן הראוי היה שיבקשו להצטרף מיוזמתם לבקשה מיד לאחר פרסום הקדימון הראשון, על מנת למזער את הנזק שכבר נגרם לקטינות כתוצאה מפרסום הקדימון, אשר איננו מבקשים להחמיר אותו על ידי פרסום קלטות החקירה והשחזור שבהן נראים הוריהם הביולוגיים.

12.    סיכום:

1.     אנו מצרפים את הקטינות באמצעות האפוטרופא, עו״ד ויוי רכניץ, כצד לבקשה.

3.     אנו אוסרים פרסום פרוטוקול הדיון וההחלטה למעט ציון העובדה שניתנה בהתחשב בצדדים ג׳ שלא היו צד להחלטה המקורית.

ניתנה ונודעה מיום ג׳ אדר תשע״ח, 22/02/2015 במעמד באי כוח הצדדים.

PDF

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  2476/15

 

לפני:	כבוד השופט י' דנציגר
	כבוד השופט נ' הנדל
	כבוד השופט ע' פוגלמן

 

המערערת:

רשות השידור (בפירוק)

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:	1. מדינת ישראל
	2. פלוני
	3. פלונית
	4. פלונית
	5. פלונית
	6. פלונית

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 22.02.2015 בתפ"ח 10953-09-08 [פורסם בנבו] שניתנה על ידי כבוד השופטים א' טל, א' סטולר ור' לורך

 

בשם המערערת:

עו"ד יוסי מרקוביץ; עו"ד נתנאל אגו

 

בשם המשיבה 1:

עו"ד נעמי גרנות; עו"ד דינה דומיניץ

 

בשם המשיבים 2 ו-4:

עו"ד יערה רשף

 

בשם המשיבה 3:

עו"ד אלי הלם

 

בשם המשיבות 5 ו-6:

עו"ד ויוי רכניץ

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002: סע'  13

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע'  68, 70, 71

חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971: סע'  9

 

מיני-רציו:

* בימ"ש אסר את שידורן של קלטות החקירה במשטרה של משיבים 2 ו-3 אשר הורשעו ברצח בתה של משיבה 3. נפסק כי נוכח מכלול השיקולים, ובין היתר, החשש הממשי כי בנותיהן האחרות של משיבים 2 ו-3, שהן קטינות, תיפגענה מהפרסום, אין טעם המצדיק חריגה מהכלל שהינו איסור פרסום, הקבוע בסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים).

* דיון פלילי – חקירת חשודים – איסור פרסום קלטת

* דיון פלילי – חקירה במשטרה – איסור פרסום קלטת

* ראיות – תיעוד חזותי וקולי – פרסומו

.

משיבים 2 ו-3 הורשעו ברצח בתה של משיבה 3, בהיותה כבת 5 שנים. על שניהם הושת עונש של מאסר עולם. ערעור זה מופנה כנגד החלטת בימ"ש המחוזי, שלא להתיר את פרסומן של קלטות החקירה המתעדות באופן חזותי וקולי את חקירת משיבים 2 ו-3, במסגרת סדרה תיעודית שערכה המערערת (להלן: הקלטות). בימ"ש המחוזי קבע כי פרסום קלטות החקירה עלול לפגוע בקטינות, בנותיהם האחרות של משיבים 2 ו-3 (להלן: הקטינות), ובהליכי האימוץ שבהם הן נתונות.

.

בית המשפט העליון (מפי השופט הנדל ובהסכמת השופטים דנציגר ופוגלמן) דחה את הערעור ופסק כי:

לפי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) (להלן: החוק), אין איסור על פרסום התוכן של תיעוד החקירה כשלעצמו, אלא על פרסומו על דרך "תיעוד חזותי או קולי". מדובר באיסור שנועד למנוע הן פגיעה בהליך המשפטי לגופו, והן בפרטיותם וכבודם של מוסרי ההודעות או העדויות; בפסיקה הותוו השיקולים שעל בימ"ש לשקול בבואו להכריע בבקשה להתיר פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה (שאינם בגדר רשימה סגורה): הכלל הינו איסור פרסום, והתרתו בגדר חריג לכלל. על מבקש ההיתר לשכנע כי מתקיימות נסיבות מיוחדות ואינטרס משמעותי המצדיקים חריגה מהכלל; יש להביא בחשבון את עמדת הנחקרים ואינטרסים של צדדים שלישיים, שאינם הנחקרים; ככל שההליך המשפטי מצוי בשלב מוקדם יותר, כך תיטה הכף לעבר איסור פרסום החקירה; על פרסום קלטת החקירה להיות בעל חשיבות ממשית לצורך בחינת התנהלות הגורם השלטוני והמשטרה בכללו וכי ישרת אינטרס ציבורי חשוב וממשי; מידתיות. האיזון בין השיקולים הנוגדים נעשה הן ברמה העקרונית והן ברמה הקונקרטית, ביישומם על נסיבות המקרה ותוך התחשבות בייחודו.

סעיף 13 לחוק חל על נסיבות המקרה. המערערת לא הראתה כי חל שינוי נסיבות המחייב סטייה מההחלטה הקודמת. אמנם, מאז ההחלטה הקודמת גזר הדין בעניינם של משיבים 2 ו-3 הפך לחלוט, ואולם אין זה השיקול העיקרי. לאחר סיום המשפט האינטרסים ש"מחוץ להליך גופו", עוברים לקדמת הבמה ובהם הגנה על פרטיות הנחקרים וכיבוד רצונם. בענייננו, משיבים 2 ו-3 מתנגדים לפרסום, ובנוסף, פרסום תיעוד חזותי או קולי של הקלטות יפגע בקטינות. פתרון של הוצאת קטעים מסוימים מהסדרה אינו מספק די הצורך בנסיבות העניין. שיקול נוסף הוא מתן צו אימוץ בעניינן של הקטינות, ונראה כי תקופה זו רגישה במיוחד, ואין צורך להכביד על הצלחת התהליך אף לאחר מתן הצו. ודוק, גם ללא נקודה זו בדבר האימוץ, התוצאה הייתה עומדת בעינה.

העובדה כי ניתן להגיע אל החומר באינטרנט אינה מביאה למסקנה בדבר התרת הפרסום. נראה כי הסדרה מקיפה וסדורה יותר, ושידורה כשלעצמו עלול לפגוע בקטינות. די בכך כדי שלא להעניק רשות פרסום. לא תמיד ניתן לאפשר פגיעה רק כי היא תיתכן גם ממקור אחר. כך ביתר שאת כאשר הדבר עלול לפגוע בטובת קטין. שנית, על הגורמים הרלוונטיים לדאוג להסרת החומר האמור מהאינטרנט בהקדם. לסיכום, על רקע מכלול השיקולים, בהעדר טעם המצדיק חריגה מהכלל הקבוע בסעיף 13 לחוק, ולנוכח החשש הממשי כי הקטינות תיפגענה מהפרסום הערעור, נדחה.

 

 

 

 

פסק-דין

 

השופט נ' הנדל:

 

ברקע ערעור זה פרשה מכמירת-לב ועצובה עד כאב. משיבים 2 ו-3  הורשעו ברצח ילדה, בתה של משיבה 3, בהיותה כבת חמש שנים. על שניהם הושת עונש של מאסר עולם. הפרשה סוקרה בהיקף נרחב בתקשורת ובמדיות השונות, ופרטיה החרידו את שומעיהם. ערעור זה מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.2.2015 (תפ"ח 10953-09-08, [פורסם בנבו] כב' הנשיא א' טל והשופטים א' סטולר ו-ר' לורך), שלא להתיר את פרסומן של קלטות החקירה המתעדות באופן חזותי וקולי את חקירתם של משיבים 2 ו-3, במסגרת סדרה תיעודית בת שישה פרקים שערכה המערערת (להלן: הקלטות ו- הסדרה).

 

פרסום קלטות החקירה – רקע והליכים קודמים

 

1. לקלטות מושא הערעור דנא ושאלת פרסומן יש היסטוריה דיונית, הרלוונטית הן להצגת התמונה במלואה והן להכרעה. נפתח בה.

 

בשנת 2009, בזמן שנוהל ההליך המשפטי בעניינם של משיבים 2 ו-3 בערכאה קמא, הגישה המערערת בקשה להתרת פרסום קלטות החקירה והשחזור של מעשה הרצח, שהוגשו כראיות במסגרת פרשת התביעה (להלן: הבקשה הראשונה). בקשה זו לפרסום חזותי או קולי של הקלטות נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטתו, עמד בית המשפט קמא על האינטרסים שבבסיס האיסור על פרסום קלטות חקירה, הקבוע בסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: חוק חקירת חשודים), ועל השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להתיר פרסום. יישומם של אלה בנסיבות הבקשה הראשונה הוביל, כאמור, לדחייתה. זאת, בין היתר, לנוכח השלב המוקדם של ההליך המשפטי (תום פרשת התביעה), והחשש לפגיעה בפרטיות הנחקרים. לצד האיסור על פרסום הקלטות, הותר פרסום התמלילים או פרסום קולי של תוכן הקלטות, שלא בקולותיהם של הדוברים המקוריים.

 

בשנת 2011, לאחר שניתן פסק הדין בעניינם של משיבים 2 ו-3 בערכאה הדיונית ובעוד הערעורים על הרשעתם תלויים ועומדים בפני בית משפט זה, שבה ועתרה המערערת להתיר את פרסום הקלטות (להלן: הבקשה השנייה). גם בקשה זו נדחתה, וערעור שהוגש לבית משפט זה נדחה אף הוא (ע"פ 5127/11, [פורסם בנבו] מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופט ס' ג'ובראן ואנוכי. להלן: ההחלטה הקודמת בערעור). בדחותו את הערעור, הדגיש בית משפט זה את תכלית האיסור שבסעיף 13 לחוק חקירת חשודים, הכוללת הגנה על טוהר ההליך השיפוטי כמו גם על כבודם ופרטיותם של נחקרים. התרת פרסום חזותי או קולי של חקירה היא אמנם אפשרית, אך כחריג לכלל ולצורך הגשמת אינטרסים מתחרים אחרים ובהם זכות הציבור למידע בפרשות הנחקרות על ידי רשויות החוק, והיכולת לבקר את פעולותיהן. המסקנה הייתה כי לא נתקיים טעם המצדיק מתן היתר. ההחלטה הקודמת בערעור נחתמה כך:

 

"אכן, מעבר הזמן עשוי לשמש גורם המובא בחשבון המאזן הנדרש בעת שבית המשפט שוקל בקשה להיתר פרסום חזותי וקולי מחדר החקירות. כל בקשה, אם תוגש בעתיד, תישקל לגופה. המערערת מדברת על הצורך ההיסטורי בפרסום האמור. גם צורך זה צריך שיישקל, אולם בפרספקטיבת הזמן הנכונה".

 

2. בתקופה האחרונה, ולאחר שהוכרעו הערעורים בעניינם של משיבים 2 ו-3 בבית משפט זה (ע"פ 5706/11, ע"פ 6292/11), [פורסם בנבו] פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי – בשלישית – בבקשה להתיר את פרסום הקלטות (להלן: הבקשה הנוכחית). לטענת המערערת, השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטות הקודמות שדחו את הבקשה הראשונה והבקשה השנייה אינם קיימים עוד, ולמצער אינם גוברים על האינטרס הציבורי שבפרסום. עוד נטען כי משיבים 2 ו-3 – וכמותם המדינה – נתנו את הסכמתם לפרסום המבוקש, בכפוף להסתייגויות מינוריות שהמערערת נכונה לקבלן. המערערת אף התחייבה, כך צוין בבקשה הנוכחית, לטשטש כל דמות של צד שלישי שלא הסכים לפרסום באופן שאינו מאפשר את זיהויו, ובכלל זאת לטשטש את קולה של משיבה 4 – אימו של משיב 2 – שהתנגדה לפרסום. על פי קו זה, גם השיקול בדבר פגיעה בפרטיות הנחקרים אינו רלוונטי יותר.

 

בית המשפט המחוזי התיר את פרסום הקלטות, בכפוף למספר תנאים (להלן: ההחלטה המתירה פרסום הקלטות). כשבוע לאחר מכן, ולאחר עריכת תיקונים נדרשים בסדרה התיעודית על ידי המערערת, היא החלה בפרסום קדימונים לסדרה, שכללו קטעים נבחרים מתוך הקלטות. גופי תקשורת אחרים פרסמו גם הם קטעים מהקלטות באותם ימים.

 

בסמוך לפרסומים אלה, הגישה משיבה 3 בקשה דחופה לבית המשפט המחוזי, לקיים דיון חדש בהחלטה ולהשמיע את עמדתה המתנגדת לפרסום הקלטות. לדיון שהתקיים בפני הערכאה קמא הופיעה גם ב"כ היועצת המשפטית של משרד הרווחה והביעה, בשם משיבות 6-5 – אחיותיה הקטינות של הילדה המנוחה (להלן: הקטינות), התנגדות לפרסום הסדרה והקלטות בטענה לנזקים שעלולים להיגרם להן עקב השידור. למחרת הגישו הקטינות, באמצעות האפוטרופא לדין – עו"ד רכניץ ויוי, בקשה דחופה להצטרף להליך כמשיבות – שהתקבלה. יצוין כי הקטינות הוצאו מחזקתם של משיבים 2 ו-3 עם מעצרם לפני כ-8 שנים, ונקלטו במשפחת אומנה שהפכה ברבות הימים למשפחתם המאמצת. צו האימוץ ניתן לאחר שהוגשה הבקשה הנוכחית.

 

דיון נוסף התקיים בפני בית משפט קמא, אליו התייצבה גם האפוטורופא לדין. גב' אליאב האפוטרופא מטעם השירות למען הילד, ציינה כי מדיווחים שוטפים שהיא מקבלת מהעו"סית שמטפלת בקטינות, עולה שהן ראו את תמונת אחותן המנוחה, יודעות את שמה וכן את העובדה שהיא מתה כתוצאה ממעשים חמורים שעשו לה הוריהן. משיבה 3 טענה בדיון כי הסכמתה לפרסום ניתנה שלא מדעת או שלא מהבנה מלאה, ואילו משיב 2 טען כי הסכמתו התבססה על מצב עובדתי לפיו הקטינות אינן מעורות בפרטי הפרשה, אך לאור המידע החדש ואם הפרסום יגרום נזק לקטינות – הוא חוזר בו מהסכמתו. זו הייתה גם עמדתה העקרונית של המדינה.

 

על רקע זה, החליט בית המשפט המחוזי לשנות מהחלטתו הקודמת, ולהורות על איסור פרסום הקלטות (להלן: ההחלטה האוסרת פרסום הקלטות). נקבע כי –

 

"פרסום קלטות החקירה במהלך שש הזדמנויות עלול לפגוע בקטינות ובהליכי האימוץ שבהן הן נתונות. איננו מתעלמים מכך שלא הוצגה בפנינו חוות דעת עדכנית באשר לנזק הצפוי לקטינות כתוצאה מפרסום הקלטות, וזאת בשל סד הזמנים הקצר שקבענו לדיון בבקשה בהתחשב במועדים הצפויים לשידור הכתבות הכוללות את קלטות החקירה והשחזור נושא הבקשה, אך בהתחשב בכלל שאוסר על פרסום הקלטות החקירה והשחזור, די בנתונים ששמענו מפי גב' נירה אליאב כדי לאסור על פרסומן".

 

על ההחלטה האוסרת פרסום הקלטות הוגש הערעור שבפנינו.

 

 

טענות הצדדים

 

3. בפי המערערת מספר טענות, שאלה עיקרן: ראשית, נטען כי שגה בית המשפט קמא עת אסר על פרסום הקלטות, אף שלא הייתה בפניו טענה קונקרטית כנגד הקלטות עצמן או כנגד הסדרה, כי אם כנגד העיסוק הכללי בפרשה. עוד נטען כי לא הוכח שיש קטע ספציפי בקלטות או בסדרה שעלול לפגוע במאן דהוא, לרבות הקטינות, וכי משיבים 3-2 כבר נתנו את הסכמתם לפרסום. שנית, נטען כי לא ניתן המשקל הראוי לאינטרס הציבורי העצום שבפרסום הסדרה. אינטרס זה כולל, לשיטת המערערת, הרתעת הציבור מפני מעשי אלימות דומים; הבהרת התמונה כיצד בדיוק נרצחה הילדה המנוחה; הגברת המודעות והעמקת הדיון הציבורי על האופן שבו התפתחה הטרגדיה וכיצד היה ניתן למנעה; חיזוק אמון הציבור במשטרת ישראל ובחוקריה; ותיעוד היסטורי של הפרשה כפי שהוא מתבטא בקלטות, שהוא בעל חשיבות רבה. שלישית, הנזק הנטען שייגרם לקטינות הוא ערטילאי ורחוק, המבוסס על עדות מפי השמועה שנתנה גב' אליאב וללא חוות דעת מתאימה. כך, החשש כי פרסום הסדרה עלול לגרום לזיהוי הקטינות על ידי סביבתן או התקשורת אינו מבוסס, שכן הקטינות לא מופיעות בסדרה או נחשפות בה ואין חשש לפגיעה בפרטיותן. גם החשש כי הקטינות תיפגענה מעצם החשיפה לפרטי הפרשה אינו רלוונטי בשים לב לפרסום הנרחב שלה. בנוסף, החשש מפני פגיעה בהליך האימוץ בשל ההד התקשורתי לא הוכח אף הוא ואינו מתקיים שעה שמאז הדיון בפני הערכאה קמא כבר הושלמו הליכי האימוץ של הקטינות. רביעית, ומן הפן המשפטי, נטען כי החשש לפגיעה בקטינות חורג מהשיקולים שיש לשקול בגדר סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, וכי לאחר ההחלטה המתירה פרסום הקלטות השתנה נטל ההוכחה וכעת הוא מונח על המבקשים לאסרו. בנטל זה לא עמדו, כך המערערת, לנוכח השיקולים הנוגדים ועוצמתם. חמישית, נטען כי ההחלטה האוסרת פרסום הקלטות אינה מידתית ואינה בוחנת אפשרויות אחרות שפגיעתן בזכות הציבור לדעת היא פחותה.

 

בעיקרי הטיעון מטעם המדינה (משיבה 1) נטען כי הנימוקים שביסוד החלטות העבר האוסרות על פרסום הקלטות עומדים בעינם וביתר שאת. הודגש כי יש לשקול את הסכמתו של הנחקר לפרסום – הסכמה הנעדרת בנסיבותינו – וכן את הפגיעה בזכויותיהם של מעורבים אחרים. עוד נטען כי כאשר המעורבים האחרים הם קטינים, קיימת "מעטפת חקיקתית" נוספת שנועדה להגן עליהם מפני פרסום מזיק, כאשר מעל לכל חולש עיקרון טובת המאומץ. עיקר טענתה של המדינה – שגובתה בתסקיר, חסוי ברובו – הוא כי הפרסום יביא לפגיעה הרסנית בקטינות, עד כדי איבוד עולמן.

 

משיב 2 הדגיש בטיעוניו כי ככל שבית המשפט יקבע כי לקטינות עשוי להיגרם נזק חמור מהפרסום, הגובר על האינטרס הציבורי שבפרסום – הרי שהוא מתנגד לפרסום הקלטות. ככל שייקבע היפוכו של דבר, מבקש משיב 2 זכות תגובה כפי שנקבע בהחלטה המתירה פרסום הקלטות שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי. משיבה 4, אימו של משיב 2, התנגדה לפרסום חומרים בהם היא מוצגת.

 

בדומה למדינה, גם משיבה 3 טוענת כי העובדה שניתן פסק דין חלוט בעניינה ובעניין משיב 2 אין בה כדי לשנות מההחלטה הקודמת בערעור. ההחלטה זו (ואחרות שאסרו את הפרסום) נדחו בעיקר בגלל הזכות לפרטיות של המשיבים. עוד הודגש החשש לפגיעה בקטינות הכרוך בפרסום, לרבות במישור של דיני האימוץ. נטען כי "אפילו יש סיכוי, ולו קל שבקלים ועקיף, כי פרסום הסדרה [קל וחומר הקלטות] יחשוף את זהותם של הקטינים אפילו בקרב מס' אנשים מצומצם – יש בכך כדי להוות טעם כבד משקל כנגד הפרסום". כך גם בהיבט הכללי והעקרוני של טובת הילד.

 

האפוטרופא לדין הגישה עיקרי טיעון בשם הקטינות. נטען כי על בסיס היכרות ארוכת שנים, מקיפה ומעמיקה עם הקטינות ונסיבות חייהן, שידור הסדרה ופרסום הקלטות יפגע בטובתן. כך עולה גם מחוות דעת קודמות שנערכו בעניינן של הקטינות. במשך שנים נעשים מאמצים לטשטש את זהותן ולמנוע את חשיפתן לסיפור חייהן באופן שעלול לערער את מצבן הנפשי. הפרסום המבוקש עלול להסב לקטינות הצעירות בימים נזק עצום ובלתי הפיך.

 

4. בדיון שבפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם. בא-כוחה של המערערת הטעים כי אין תחולה לסעיף 13 לחוק חקירת חשודים בנסיבות המקרה, כי אם לסעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). האיזון במסגרתו של סעיף זה הוא אחר, המצריך וודאות קרובה לפגיעה על מנת לשלול את האינטרס הציבורי של זכות הציבור לדעת. מנגד, טענה המדינה כי סעיף 13 לחוק חקירת חשודים הוא הרלוונטי, וכי המערערת לא הוכיחה כי מתקיים חריג לו. לגופם של דברים, הוטעם על ידי המשיבים כי למעשה אין בנמצא הסכמת הנחקרים וכי השידור כרוך בפגיעה קשה בפרטיותם ובקטינות, כפי שעולה מצפייה בקלטות, באופן שעלול גם להכשיל את האימוץ.

 

 

דיון והכרעה

 

סעיף 13 לחוק חקירת חשודים – היקף, תכליות ואיזונים

 

5. סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, שכותרתו "איסור פרסום קלטת – עונשין", קובע:

 

"המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה; לענין סעיף זה, "חקירה" – לרבות חקירה בידי רשות אחרת המוסמכת לחקור על פי דין, שהוצא לגביה צו לפי סעיף 16(ג)".

 

לאמור, לפי סעיף 13 אין איסור על פרסום התוכן של תיעוד החקירה כשלעצמו, אלא על פרסומו על דרך "תיעוד חזותי או קולי". לנקודה זו נחזור בהמשך. בעניין זדורוב (בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.9.2007), להלן: עניין זדורוב), ניתח בית משפט זה (מפי השופט י' אלון) את היקפו של הסעיף ותכליותיו. הוא עמד על כך כי חקירה משטרתית במובנה בחוק אינה מוגבלת לחשוד או לנאשם אלא גם להודעות ותשאולים של עדים, מתלוננים וגורמים נוספים המעורבים בהליך. במישור הזמן, נקבע כי האיסור אינו תחום לתקופה מסוימת, אלא הוא חל הן לפני פתיחת המשפט (ככל שנפתח), הן במהלכו ואף לאחר שהסתיים. כמו כן, הודגשו החשש כי פרסום תיעוד חזותי או קולי של קלטת חקירה ירתיע ממסירת עדות או הודעה, וכן הפגיעה בפרטיות ובכבוד האדם העלולה להתלוות לפרסום כזה. כפי שנקבע, מדובר באיסור "הנועד למנוע הן פגיעה בהליך המשפטי לגופו, והן בפרטיותם וכבודם של מוסרי ההודעות או העדויות". גם בהחלטה הקודמת בערעור, נקבע כי "לשון ההוראה, כשלעצמה, אינה מלמדת אם תכלית האיסור המתואר בסעיף זה היא להגן על טוהר ההליך השיפוטי או על אינטרס שמחוץ להליך גופו, ובמקרה זה – ההגנה על כבודו ועל פרטיותו של הנחקר…" (פסקה 5. ההדגשה הוספה). לאמור, יש אינטרסים חיצוניים להליך המשפטי ואלה אף אינם נוגעים רק לנחקרים עצמם.

 

6. סעיף 13, בדומה להוראות חוק אחרות שעניינן פרסום או פומביות הדיון (ראו, למשל, סעיפים 68, 70 ו-71 לחוק בתי המשפט; סעיף 9 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971), משקף נקודת איזון שקבע המחוקק ביחס לאינטרסים וערכים נוגדים. כפי שנקבע בעניין תורג'מן:

 

"סוגיית הפרסום ברבים של קלטת חקירה כורכת עמה, אפוא, התנגשות בין עקרונות חשובים, מהם בעלי היבטים המשיקים לעקרונות יסוד של השיטה, ולזכויות אדם בעלות מעמד חוקתי. מתמודדים אלה מול אלה אינטרסים של הגנה על פרטיותם וכבודם של הנחקרים ושל צדדים אחרים שעניינם עולה בחקירה, העלולים להיפגע מחשיפה בציבור של חומר חקירה הקשור בהם. כן עולים שיקולים של מניעת פגיעה במוסד החקירה הפלילית ובנכונות עדים פוטנציאליים להעיד, מחשש לפרסום עתידי ברבים של חומר חקירה הנוגע אליהם. מתלווים לכך שיקולים של הבטחת תקינות ההליך השיפוטי הפלילי והגנה מפני חשיפתו ל"משפט הציבור" בטרם ניתנה הכרעה שיפוטית. מנגד, ניצב עקרון פומביות הדיון, הנגזר מעקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, העומדים בתשתית המשטר החוקתי-דמוקרטי, וביסוד פעולתן התקינה של מערכות השלטון. עקרון פומביות הדיון נועד לחשוף לעיני הציבור את ההליכים השיפוטיים, ובכללם גם את חומר הראיות שהוצג במשפט. הוא נועד, בין היתר, לאפשר ביקורת קונסטרוקטיבית בדבר סטיות מהתנהלות תקינה של רשויות השלטון, ולאפשר בצידה תיקון ליקויים ושיפור דרך פעולתם של הגופים הציבוריים" (ע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' רון תורג'מן [פורסם בנבו] (14.5.2009), פסקה 49 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה. להלן: עניין תורג'מן).

 

7. ומכאן לרמת הפשטה נמוכה יותר. הן בעניין זדורוב והן בעניין תורג'מן הותוו השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה להתיר פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה.

 

ראשית, נקבע כי "על בית המשפט לשוות לנגדו כי הכלל שקבע המחוקק לעניין זה הינו באיסור הפרסום, וכי התרתו אמורה להיות מסווגת כחריג לכלל" (עניין זדורוב, עמ' 13). על מבקש ההיתר לשכנע כי מתקיימות נסיבות מיוחדות ואינטרס משמעותי המצדיקים חריגה מהכלל. העניין בולט לנוכח סעיף 68 לחוק בתי המשפט, לפיו נקודת הפתיחה היא הפוכה. לאמור, הכלל הוא פומביות הדיון ויש להצביע על עילה להגבילה.

 

שנית, לנוכח התכלית של הגנה על כבודם ופרטיותם של הנחקרים, יש להביא בחשבון את עמדתם. כך, התנגדות הנחקר לפרסום מהווה שיקול נכבד שלא להתיר את הפרסום (ראו עניין זדורוב, סעיף 2 בפרק "שיקול דעת בית המשפט על פי סעיף 13"). מן הצד השני, אין די בהסכמת הנחקר לפרסום שכן יש להמשיך ולבחון את שאר התכליות העומדות ביסוד האיסור (שם. ראו גם עניין תורג'מן, פסקה 56).

 

שלישית, כפי שעולה במפורש גם מעניין זדורוב ומעניין תורג'מן, ובאופן המתיישב עם לשונו הרחבה של סעיף 13 לחוק חקירת חשודים – בהחלטה האם לאסור על הפרסום יש להביא בחשבון גם את האינטרסים של צדדים שלישיים, שאינם הנחקרים, העלולים להיפגע מהפרסום ולשקול את טובתם.

 

רביעית, יש לתת את הדעת לשלב הדיוני בו מצוי ההליך המשפטי. ככל שמדובר בשלב מוקדם יותר, כך תיטה הכף לעבר איסור פרסום החקירה, מחשש להשפעה על ניהולו התקין של המשפט וטוהר ההליך. יחד עם זאת, ברי כי אין בכך כדי להוביל בהכרח למסקנה כי פרסום יוּתַר בשלבים מתקדמים של ההליך, ובייחוד לאחר שהסתיים. בנקודת הזמן הזו, יש לאזן בעיקר בין אינטרס הפומביות לבין הגנה על פרטיות המעורבים בחקירה – במעגלים הקרובים והרחוקים יותר (עניין תורג'מן, פסקאות 54-51).

 

חמישית, יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבבסיס בקשת הפרסום. "העניין הציבורי לצורך היתר פרסום קלטת חקירה צריך להיות בעל משקל ומשמעות, שיש בהם כדי לגבור על הזכות לפרטיות של נחקרים, עדים וצדדים שלישיים שעלולים להיפגע מהפרסום. לאור האינטרסים המתמודדים בסוגיה זו, לא די בכך ש"הענין לציבור" בפרסום יהיה ערטילאי. נדרש, כי פרסום קלטת החקירה יהיה בעל חשיבות ממשית לצורך בחינת התנהלות הגורם השלטוני, והמשטרה בכללו, וכי ישרת אינטרס ציבורי חשוב וממשי" (שם, פסקה 55).

 

שישית, סוגיית המידתיות. עניין זה עדין. ניתן לסבור כי היקף איסור הפרסום בסעיף 13 לחוק חקירת חשודים מוגבל מטבעו. דהיינו, האיסור מתייחס לתיעוד חזותי או קולי ולא לעצם פרסום תוכן החקירה או המלל שלה בדרכים אחרות. אף לכך יש חשיבות בבוא בית המשפט לשקול את הדברים.

 

אין בכוונתי לומר כי שיקולים אלה מהווים רשימה סגורה או ממצה, אך על בית המשפט להעמידם לנגד עיניו בבואו להכריע בבקשה מעין זו שבפנינו. האיזון בין השיקולים הנוגדים נעשה הן ברמה העקרונית והן ברמה הקונקרטית, ביישומם על נסיבות המקרה ותוך התחשבות בייחודו. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בעניין תורג'מן:

 

"בדרך האיזון בין השיקולים הנוגדים, על בית המשפט לייחס את המשקל היחסי הראוי לכל אחד מהם, בהתאם לעקרונות היסוד של השיטה. במלאכת האיזון, יש לתת משקל למעמדם של השיקולים השונים בהיבט המשפטי-עקרוני. בצד האיזון "העקרוני", יש לתת משקל לנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון, ולערוך איזון "קונקרטי" המתחשב בתנאים המיוחדים של הענין. האיזון העקרוני והקונקרטי משתלבים, אפוא, בתהליך שקילת האינטרס השונים שיש להתחשב בהם לצורך הענין. תיתכנה נקודות איזון שונות בשלבים שונים של ההליך הפלילי, בהתחשב באיזון העקרוני הנדרש המתבסס על העקרונות המתנגשים, ולאור האיזון הקונקרטי, הנותן משקל לנתונים המיוחדים של המקרה העומד להכרעה" (שם, פסקה 50).

 

נפנה כעת לעריכת האיזון "העקרוני והקונקרטי" במקרנו, ונראה כי תוצאתו היא דחיית הערעור.

 

מן הכלל אל הפרט

 

8. בפתח הדברים ולנוכח טענות המערערת בדיון בפנינו, נדגיש כי סעיף 13 לחוק חקירת חשודים חל על נסיבות המקרה. תחולתו של הסעיף תואמת את לשונו, וכך גם הפרשנות שניתנה לסעיף, לתכליותיו ולשיקולים שצפים במסגרתו – כעולה מפסיקתו של בית משפט זה. בהינתן זאת, נזכיר שוב כי על המבקש את רשותו של בית המשפט לפרסם תיעוד חזותי או קולי לשכנע כי מתקיימות נסיבות מיוחדות ואינטרס משמעותי המצדיקים פרסום כזה. כך במישור הכללי. במישור הקונקרטי, יש ליתן את הדעת על ההחלטה הקודמת בערעור. החלטה זו בחנה אף היא את סעיף 13, שקלה את השיקולים השונים ואיזנה ביניהם, ותוצאתה הייתה איסור הפרסום של הקלטות. זוהי נקודת המוצא גם לבקשה הנוכחית. המערערת לא הראתה כי חל שינוי נסיבות כזה המחייב סטייה מההחלטה הקודמת בערעור. אמנם, מאז ההחלטה הקודמת בערעור הוכרע דין ערעורם של משיבים 2 ו-3 בבית משפט זה וגזר הדין בעניינם הפך לחלוט. ואולם, השלב הדיוני בו מצויים ההליכים אינו אלא אחד השיקולים – ואפשר אף לומר שאינו בהכרח העיקרי שבהם, בנסיבות דנא – בהכרעה בשאלת התרת פרסום של תיעוד חקירה.

 

כאשר ההליך המשפטי הסתיים, הפגיעה בטוהר ההליך הספציפי כבר אינה רלוונטית (כמובן שגם אז, יש להביא בחשבון פגיעה אפשרית בהליכים אחרים, כגון ההשפעה על נכונות עדים פוטנציאליים להיחקר במשטרה בעתיד. ראו עניין תורג'מן בפסקה 54). במילים אחרות, לאחר סיום המשפט, האינטרסים ש"מחוץ להליך גופו", כלשון המשנה לנשיאה א' ריבלין בהחלטה הקודמת בערעור, עוברים לקדמת הבמה. בכללם, באים השיקולים של הגנה על פרטיות הנחקרים וכיבוד רצונם. בענייננו, אמנם משיב 2 אינו מתנגד לפרסום כשלעצמו אלא רק ככל שהוא פוגע בטובת הקטינות, ואולם משעה שכך הוא, כפי שיבואר בהמשך, הרי שלמעשה משיב 2 מתנגד לפרסום. משיבה 3 מתנגדת אף היא לפרסום, בין מטעמים שבפרטיותה ובשמירה על כבודה במישרין ובין מטעמים של הגנה על הקטינות. המערערת טוענת כי עובר למתן ההחלטה המתירה פרסום הקלטות, התקבלה הסכמתה של משיבה 3 לפרסום – ואין להתיר כעת את חזרתה בה. גם אם תתקבל טענה זו של המערערת בדבר שינוי עמדתה של משיבה 3, אינני סבור כי יש לתת משקל מכריע לשינוי זה. בין ההחלטה המתירה פרסום הקלטות לבין זו האוסרת אותו חלפו ימים ספורים. נראה כי המערערת נקטה פעולות לקידום שידור הסדרה עוד לפני שניתנה ההסכמה, והסתמכותה על ההסכמה – בפרק הזמן הקצר שבין שתי ההחלטות שניתנו על ידי הערכאה קמא – לא הסבה לה נזקים קשים כל כך המצדיקים התרת הפרסום, בייחוד על רקע כל המונח על כפות המאזניים. יתרה מכך, נראה כי בכגון דא – איסור פרסום – טענת ההסתמכות נסוגה מפני טובת הקטינות, אשר כפי שיבואר מהווה שיקול ממשי בענייננו.

 

9. המערערת שבה ומדגישה בטיעוניה את האינטרס הציבורי העצום הגלום בשידור הסדרה, וקלטות החקירה במסגרתה. לשיטתה, "תרומתה הייחודית של הסדרה היא בהבנה עמוקה של הפרשה, הכאה על חטא באי מניעת הפשע הנורא וזריעת ההבנה שיש למנוע את הפשע הבא" (סעיף 18 לעיקרי הטיעון). עוד מוסיפה המערערת כי אינטרס ציבורי חשוב זה אינו זוכה למענה מפרסום לשונו היבשה של התמלול, שהותר כבר בשנת 2011, לרבות באמצעות הקראתו והצגתו על ידי שחקנים. זאת מכיוון שלגישתה, פרסום התמלול בלבד "מרדד את השיח הציבורי בפרשה ומטשטש את עוצמתה" (שם). המערערת סבורה שקיים הבדל מהותי ודרמטי, היורד לשורש העניין, בין פרסום תמלול החקירות לבין פרסום הקלטות המהוות תיעוד חזותי או קולי שלהן.

 

אכן, הבדל זה מוצא עיגון באיסור הקבוע בסעיף 13 לחוק. פרסום תוכן החקירה במדיום חזותי או קולי – אסור (אלא ברשות בית המשפט); פרסום התוכן באופן אחר – מותר (בכפוף להוראות דין אחרות). במוקד – המדיה ולא המלל. כפי שנקבע בעניין תורג'מן:

 

"ההנחה הטמונה בהסדר זה היא כי, בהעדר מגבלות אחרות לפרסום תוכן החקירה על פי הוראות דין אחרות, הצגה לעיני הציבור של תוכן מילולי של חקירה באמצעות תמליל אינה פוגענית במידה כזו המצדיקה את איסור פרסומה, בהתחשב בעקרונות חופש הביטוי, חופש הפרסום ופומביות הדיון, המושרשים עמוק בשיטה המשפטית החוקתית בישראל. לעומת זאת, הערך המוסף של פגיעה הכרוכה בפרסום חזותי או קולי של התנהלות החקירה על פני פרסום תמליל החקירה, הוא בעל משקל משמעותי, המצדיק איסור פרסום של תיעוד החקירה במדיומים אלה, בכפוף להיתר שיפוטי לפרסום במקרים בהם איזון השיקולים מטה את הכף לכך. הפער האיכותי בין פרסום התוכן המילולי של החקירה, לבין פרסום תיעוד חזותי או קולי שלה מבחינת פוטנציאל הפגיעה הטמון בו מצדיק, לגישת המחוקק, את הטלת האיסור האמור" (פסקה 37).

 

בין פרסום תוכן החקירות לבין פרסומן בתצורתן המקורית – דהיינו תיעוד חזותי או קולי – קיים, אפוא, הבדל ברור. השפעות הפרסום בדרך האחת לעומת האחרת שונות זו מזו במובהק ובצורה ניכרת. על כך אין מחלוקת. הבדל זה הוא ה"דלתא", אותה תוספת המשתקפת בסעיף 13 לחוק חקירת חשודים ומבטאת למעשה את האיזון שהתקבל במסגרתו. על מנת להתיר פרסום תיעוד חזותי או קולי, על מבקש הפרסום לשכנע מדוע לא ניתן להסתפק בחומר החקירה הכתוב, או בהצגתו על ידי שחקנים למשל. יש להצביע מדוע לפרסם את התיעוד החזותי או הקולי דווקא ולא להסתפק בדרכים אחרות, כגון פרסום התמליל. בייחוד כאשר ניצבים מנגד אינטרסים כבדי משקל.

 

10. כאן הגענו לנקודה המרכזית – והיא טובת הקטינות. ממכלול החומר שהובא בפנינו, לרבות התסקיר החסוי בעניינן של הקטינות הכולל גם המלצות של הגורמים הטיפוליים, עולה בבירור כי פרסום תיעוד חזותי או קולי של הקלטות יפגע בהן. בין אם הקטינות תצפינה בקלטות בעצמן, ובין אם ניתן יהיה למנוע זאת ורק סביבתן – בוגרים וקטינים כאחד – תצפה בהן, נראה כי הדבר יהיה כרוך בפגיעה בשלומן ובטובתן. לטענת המערערת התגלו סתירות בסוגיה עד כמה הקטינות מכירות את סיפור חייהן ואת אחותן ז"ל או עד כמה הן דומות לה, אך נראה כי גם לשיטתה – הקטינות מכירות את שם אחותן, מחזיקות בתמונתה ומודעות לכך שהוריהן הביולוגיים "עשו לה משהו נורא". נראה כי די בתשתית ידיעה זו כדי לערער את עולמן של הבנות עם שידור הסדרה. לכך יש להוסיף כי לטענת המדינה שנטענה בעקבות צפייה בקלטות – הן מרכיבות את חלק הארי בסדרה, וקיומן של הקטינות אופף אותן. בכיין נשמע ברקע, ומחקירת משיבים 3-2 עולה התייחסות מכאיבה ומפלה בינן לבין אחותן המנוחה. בנסיבות אלה נראה גם כי הפתרון המוצע של הוצאת קטעים מסוימים מהסדרה אינו מספק די הצורך. ישנו חשש ממשי כי דבר הסדרה והאופן בו הדברים יוצגו בה בהינתן התיעוד החזותי והקולי – אותה "דלתא" המוזכרת לעיל – יובאו לידיעת הקטינות, אף אם לא תצפינה בה במישרין. ודוק, מדובר בקטינות בגיל בית הספר היסודי. ילדים בגילן חשופים לתקשורת במדיות שונות, לרבות האינטרנט והטלוויזיה. הנחה סבירה היא כי חבריהן לספסל הלימודים, או הוריהם, יזהו אותן עם סיפור המעשה באופן שעלול לפגוע בהן.

 

שיקול נוסף הוא העובדה שלאחרונה ניתן צו אימוץ בעניינן של הקטינות. נראה כי תקופה זו רגישה במיוחד, ואין צורך להכביד על הצלחת התהליך אף לאחר מתן הצו. בפנינו קטינות שעברו תלאות רבות בחייהן הקצרים. העובדה כי הליך האימוץ הושלם לאחרונה אינו מאיין את החשש. תחושת הביטחון של הקטינות, שהוקנתה להן במאמץ רב ובמשך שנים, בעיקר על ידי המשפחה המאמצת, שברירית היא. יש להיזהר מכל משמר מפני סדיקתה. יובהר כי גם ללא נקודה זו בדבר האימוץ, התוצאה אליה הגעתי הייתה עומדת בעינה. אך בהיותה קיימת, היא מצטרפת לשאר הנימוקים המובילים לדחיית הערעור.

 

11. לטענת המערערת בדבר זמינות המידע על הפרשה באינטרנט, לרבות קטעים מהחקירה שפרסומם מבוקש, נשיב בשניים: ראשית, העובדה כי ניתן להגיע אל החומר אינה גוררת בהכרח את המסקנה כי יש להתיר את הפרסום המבוקש. נראה כי הסדרה, גם לשיטת המערערת, היא מקיפה וסדורה יותר, ושידורה כשלעצמו עלול לפגוע בקטינות. די בכך כדי שלא לחרוג מהכלל הקבוע בסעיף 13 לחוק חקירת חשודים ולהעניק רשות פרסום. לא תמיד ניתן לאפשר פגיעה רק כי היא תיתכן גם ממקור אחר. כך ביתר שאת כאשר הדבר עלול לפגוע בטובת קטין. שנית, ובה בעת, על המדינה והגורמים הרלוונטיים לדאוג להסרת החומר האמור מהאינטרנט בהקדם, ככל שהדבר טרם נעשה.

 

ודוק, אין להיתמם ולחשוב כי הקטינות לא תיחשפנה לסיפור חייהן הקשה, במלוא עוצמתו וחריפותו. השאלות שעל הפרק הן כיצד ומתי. כאשר שאלות אלה באות לבחינה בפני בית המשפט, כבמקרנו, יש להבטיח כי החשיפה לא תפגע בקטינות. לכן גם נבחנה הבקשה הנוכחית לגופה. הצורך ההיסטורי בפרסום, עליו הצביעה המערערת ושהוזכר בהחלטה הקודמת בערעור, צריך אמנם להישקל "בפרספקטיבת הזמן הנכונה", כלשון ההחלטה האמורה, ואולם זו טרם באה לעולם. סבורני כי האינטרסים עליהם מצביעה המערערת יוכלו לבוא על סיפוקם בעתיד, כשהקטינות תגדלה ותתבגרנה, מבלי שהדבר יהא כרוך בפגיעה בטובתן ושלומן כבעת הזו.

 

סוף דבר

 

12. על רקע מכלול השיקולים – בהעדר טעם המצדיק חריגה מהכלל הקבוע בסעיף 13 לחוק חקירת חשודים ולנוכח החשש הממשי כעולה מהחומר כי הקטינות תיפגענה מהפרסום – לו תישמע דעתי אציע לחבריי לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות.

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט י' דנציגר:

 

 

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט נ' הנדל.

 

1. השאלה הדרושה הכרעה במקרה זה היא אם יש להתיר שידורן של קלטות החקירה של המשיבים במשטרה. חברי מיקד את עיקר הדיון בנזק שעלול להיגרם לקטינות. איני מקל ראש כל עיקר בטובתן של הקטינות, שכעולה מן התסקיר שהוגש לעיוננו, ושאותו קראתי בעיון, חייהן עד כה היו רצופים קשיים בלתי מבוטלים. הלב דואב מן המחשבה ששידור הסדרה התיעודית יסב להן צער ועוגמת נפש מעבר לכל אלה שידעו עד כה. ברם, עם כל הצער שבדבר, את שאלת הנזק שייגרם לקטינות – שבהחלט נדרש להביאו בחשבון בגדר האיזון בין השיקולים השונים במקרה זה – יש לבחון ביחס לשידור הקלטות וביחס לכך בלבד, שכן זו השאלה העומדת להכרעתנו. גם לאחר קריאת התסקיר, נראה שעיקרו של הנזק טמון ב"הצפת" הפרשה ובעיסוק התקשורתי בה, ולא בהכרח בשידור קלטות החקירה.

 

2. על אף האמור לדעתי אין להיעתר לערעור. נזכיר ונזכור כי תכלית ההוראה שבסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 היא "למנוע, בגבולות הראויים, הוצאת הנחקר מד' אמותיו של חדר החקירה אל כיכר השוק" (ע"פ 5127/11, [פורסם בנבו] פסקה 6 (10.10.2011)), בצד מניעת פגיעה במוסד החקירה הפלילית ושיקולים נוספים שעליהם עומד חברי. בהינתן התנגדות המשיבים-נחקרים במקרה זה, כל אחד מהם מטעמיו, ובהינתן השיקולים הנוספים הרלוונטיים לעניין הסעיף האמור, מצטרף אני למסקנת חברי כי הכף אינה נוטה לעבר התרת ההקרנה.

 

אבהיר כי החלטתנו ממוקדת כאמור בשידור קלטות החקירה, ואין בה כדי להביע עמדה ביחס לשידור הסדרה התיעודית עצמה במתכונת עריכתית אחרת.

 

על רקע דברים אלה אני מצטרף כאמור לתוצאה שאליה הגיע חברי.

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

 

אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

ניתן ביום, ‏כ"ו באדר ב התשע"ו (‏5.4.2016).

תוקן היום, ח' באייר התשע"ו (16.5.2016).

שופט                                        ש ו פ ט                                             ש ו פ ט

י' דנציגר

PDF