אייכמן הידוע לשמצה, חברו הטוב של קסטנר הסבא של מירב מיכאלי, כתב יומן בזמן שהיה בכלא הישראלי. הכתבים כוללים 650 עמודי כתב יד – טקסט ועוד כ-800 עמודי כתב יד בטיוטות.  במשך שנים מדינת ישראל הסתירה את קיומו של היומן, שהרי המסורת היהודית אלופה בטיוחים, צא"פים, דלתיים סגורות, פטרוניות, וחוסר יכול להתמודד עם האמת AS IS.

למה הפרקליטות הסתירה את היומנים במשך 40 שנים?

כדי לא לפגוע במשפחה של קסטנר ומירב מיכאלי, וכדי לא לתת לאנטישמים כלים לנגח את היהודים כי אייכמן אמר שקסטנר היה תאום סיאמי שלו, ואם המתב היה הפוך, קסטנר עצמו היה מורה על השמדה המונית.

למה בסוף שחררו חלקים מהיומנים?

 

דוד בן גוריון הטיל חיסיון על היומנים למשך 15 שנים. לאחר דיוני התפלספות בפרקליטות, החליטו לפרסם חלקים סלקטיבים אבל בתנאי שליד כל פסקה יהיו הערות הבהרה של מדינת ישראל. כשהתחילו לכתוב את ההערות האלה גילו שזה ייקח להם 20 שנים.

בסופו של דבר הוחלט לפרסם את הזיכרונות באופן מיידי, לצורך משפט דיבה בלונדון.  ההיסטוריון מכחיש השואה דיוויד אירווינג תבע את הפרופסורית האמריקאית היהודיה הלוחמת בנאציזם דברה ליפשטדט. אירווינג טען שדברה משקרת ולא היתה שואה.  עוה"ד של דברה ביקשו את יומניו של אייכמן, להוכיח מפיו של אייכמן את התיאורים של גירוש ורצח ההמונים של יהודים, כראיה לרצח העם היהודי ע"י הנאצים. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין אישר לשלוח את החומרים ללונדון עם עותק לדיטר אייכמן.

בפרקליטות לא ידעו איך לצאת מהברוך

 

בשנת 1999 אליקים רובינשטיין היה היועמ"ש והוא יזם פגישה למציאת פיתרון שאפשר לחיות עימו…  האם לאייכמן יש זכויות יוצרים ביומן שלו, ואז יורשיו יכולים להרוויח כסף מהפרסום, או שלמדינת ישראל יש את הבעלות על היומנים, ואז אפשר לשלוט על אופן הנגשת המידע לציבור…..

ב 1999 שחררה הפרקליטות ציטוטים נבחרים מהיומן.  למשל הציטוט הבא:

"הייתי עד לפעולות המחרידות של מנגנון המוות; ציוד משולב בציוד, כמו שעון. זה היה ריקוד המוות הגדול והעצום ביותר בכל הזמנים"…"כשהגעתי למקום ההוצאה להורג, החמושים ירו לתוך בור בגודל של כמה חדרים. הם ירו מתת-מקלעים קטנים. כשהגעתי, ראיתי אישה יהודייה וילדה קטנה בזרועותיה בבור. רציתי לשלוף את הילדה, אבל אז כדור ריסק את גולגולתה של הילדה. הנהג שלי ניגב חלקיקי מוח ממעיל העור שלי."

"מכיוון שראיתי גיהנום, מוות ואת השטן, משום שהייתי צריך לצפות בטירוף ההרס, משום שהייתי אחד הסוסים הרבים שמשכו את העגלה ולא יכולתי לברוח ימינה או שמאלה בגלל רצון הנהג, אני מרגיש עכשיו נקרא ויש לי רצון לספר מה קרה."

ב 2014 כתבה הפרקליטה ליאת בן מאיר שלום ש"לא ניתן למצוא תיעוד כתוב ומסודר לסיכום הדיונים, אולם עולה כי בסופו של דבר הוחלט כי הבעלות בזכות היוצרים בכתב היד, שהוא יצירה ספרותית, שייכת לאייכמן ולאחר מותו – ליורשיו, בעוד שהבעלות הפיזית בו שייכת לארכיון המדינה. עוד עולה כי ככל הנראה הוחלט שלא לפרסם קביעה זו, מתוך חשש שמא יורשיו של אייכמן יפיקו רווח מזכות היוצרים ביומנים אלה, ויצא חוטא נשכר. מהחומר שנמצא וכן מהמצב הנוהג בארכיון המדינה מאז הדיונים, ניתן ללמוד שסיכום הדברים היה כי יש להעמיד עותק של כתב היד (ולא את המקור) או קטעים מתוכו לרשות חוקרים, לאחר שחתמו על התחייבות לכך שיבצעו בחומר "שימוש הוגן" בלבד (נוסח עמום שלא חידד את נושא הבעלות בזכות היוצרים על החומר). ככל הנראה, על-ידי ארכיון המדינה הועמדו לעיון הציבור רק עותקים מקטעים של היומנים, ולא עותק מלא. יצוין עוד כי לא הותר שימוש ביומנים לגורמים מסחריים. לפי מידע שנמסר מארכיון המדינה, במשך השנים פורסם לציבור עותק מלא של כתב היד, וככל הנראה ניתן לאתרו ברשת האינטרנט.  לא ידוע אם העמדת העתק, חלף המקור, נעשתה מטעמים פרקטיים או כחלק מהסיכום העקרוני".

 

 

לפנינו מכתב שכתב שמעון שטיין לטנה שפניץ בענין היומנים

 

שמעון שטיין גדל בפצ"ריה, שימש פרקליט בצה"ל, ומשנה לנשיא בית המשפט הצבאי לערעורים. ב 7/2002 מונה לשופט, ולפני חצי שנה סיים לכהן כשופטת עמית.

טנה שפניץ שימשה משנה ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין.

שמעון שטיין סבור שאי אפשר להתחמק מהבעלות של אייכמן על יומנו אבל אפשר לטרטר את היורשים שלו, ולהאט את תהליך המסירה של היומן.  לדעתו זה פיתרון לא רע, כי אם ייקבע שהמסמך בבעלות המדינה, אז המדינה תיאלץ להציג אותו לציבור…  ומי יודע איזה פרשנויות יוציאו מהנגשת המידע לציבור…..

לגבי האופציה של הכרזה שהבעלות היא של המדינה אין לו באמת הסבר משפטי מדוע, למעט חוסר המוסריות משפחת נאצי תפיק רווחים מפשעים שבוצעו על יהודים.  אבל בגלל שחוק גנזך המדינה יכפה על הצגת היומן לציבור, זה ממש לא רצוי, ולכן המציא קומבינה שהגנז יטען שיש חריג לפרסום, תקנה 5 "החומר דרוש אותה שעה לעבודתו הפנימית של הגנזך או מפקיד החומר".  חחח.  איזה קומבינות יש למוח היהודי….   חחח.  

 

ירושלים, ו׳ בתשרי תש״ס 16 בספטמבר 1999

תיק ־ 18 ־ 59

לכבוד

גב׳ טנה שפניץ

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה משרד המשפטים ירושלים

גב׳ שפניץ הנכבדה,

הנדון: פרסום יומניו של אדולף אייכמן ימ״ש

בהמשך לדיון שהתקיים אצל היועץ המשפטי לממשלה ביום 3.9.1999, בו נקבע כי יש להמשיך לפעול במשותף (משרד ראש הממשלה ומשרד המשפטים), על מנת למצוא פתרון משפטי ראוי ("שאפשר לחיות איתו", כלשון היועץ), ברצוני לעדכן על הצעות לפתרונות מסוימים שעלו במשרדי.

מצב הדברים מהבחינה המשפטית

 

אם נסכם את המצב בצורה סכמטית, אזי ניתן ללכת בשני מסלולים עיקריים אשר מהם נגזרות בעיות נוספות. מסלול אחד הוא, כי היומן וזכות היוצרים בו הינם של אייכמן ימ״ש, ומסלול שני מתבסס על כך שהיומן של מדינת ישראל וכן זכות היוצרים שבו.

1. היומן וזכות היוצרים בו הינם של אייכמן:

 

מסקנה זו, מתבססת על התייחסות משפטית לאייכמן ולזכויותיו ככל אדם אחר שהחוק חל עליו. תפיסה זו, שנראית על פניה כבלתי נסבלת מהבחינה הערכית, היא התפיסה שהנחתה את שופטיו של ג׳ון דמניוק.

משיחה שקיימנו עם השופט (בדימוס) צבי טל עולה כי בית המשפט אינו זז ולו מילימטר מלשון החוק ומהזכויות הקבועות בו, מקום בו הוא דן פושע נאצי. השופט טל הבהיר, כי רק במקום בו קבע המחוקק התייחסות שונה לפושעים הנ״ל (כדוגמת החוק לעשות דין בנאצים), יפעל בית המשפט בצורה זו. מקום בו לא גרע המחוקק מפושעים אלו את הגנת החוק מהזכויות המוקנות על ידו, אף בית משפט לא ייטה לעשות כן. תפיסה זו גוזרת כאמור, תוצאה, כי יש להעביר את היומן לבעל הזכות החוקית בו, ואיני רוצה להיכנס לדיון אם יורשיו של אייכמן הינם היורשים החוקיים של היומן או שמא יורשיו של עו״ד סרוואטיוס הינם היורשים כאמור (דיון זה הוא מבחינתי משני לחלוטין).

המדינה תוכל להעתיק את היומן לצרכי מחקר ולהוציאו בצורה עליה סוכם בישיבה האמורה אצל היועץ המשפטי. הווה אומר, ועדה מקצועית אשר ימנה הגנו, תחליט לאור השיקולים השונים (כשבין השיקולים, העדפה למסור את המלאכה למכון זר, הואיל ואין זה ראוי שמדינת ישראל תדקדק ותגיהה את כתביו של אותו פושע), על המוסד המחקרי המתאים והראוי ביותר לביצוע מלאכת המחקר וההוצאה.

לגבי העותק המקורי, היוצא מהאמור לעיל הוא, כי המדינה תאלץ למוסרו ליורשים עם דרישה (ניתוח מפורט מבחינה משפטית של דרך זו מצוי בחוות דעתו של עוזרי מר ארי צוקרמן, מיום 20.4.1999).

יתרונות וחסרונות:

החסרון הבולט בדרך זו הוא, בצורך למסור את המקור ליורשים עם דרישה. הדעת אינה סובלת מצב בו פושע נאצי נתעב מעלה על הכתב את מעלליו ומשפחתו זוכה לעשות הון מפרסומו והפצתו של הכתוב.

היתרון בדרך זו, הוא בעצם הקביעה כי היומן אינו שלנו. דרך זו מובילה למסקנה, כי אין הארכיון חייב להעמיד את היומן לעיון הציבור בצורה חופשית (שהרי חוק הארכיונים חל רק על מסמכים השייכים לארכיון), אלא הוא רשאי להשתמש בעותק לצרכי מחקר בלבד, באופן המתואר לעיל.

כך תימנע הפגיעה בערך ההיסטורי של המסמך, פגיעה שתקום אם יוצג היומן לעיון בצורה חפשית בה כל אחד יוציא את הדברים הנראים לו, תוך סילוף והוצאות דברים מהקשרם.

הפתרון המוצע לחסרון הקיים בדרך זו: ניתן להחליט על תחילת העבודה המחקרית ביומן תוך פעולה איטית ביותר ביחס לדרישת המשפחה ליומן. כאן ניתן להיכנס לספקות ביחס ליורשיו החוקיים של היומן ועל-ידי כך לעכב את מסירתו עד שתתברר נקודה זו, ואולי עד אז יצליחו החוקרים לסיים את עבודתם ולהוציא את היומן בצורה המחקרית הרצויה עוד לפני מסירת המקור למשפחה. כך כמובן, תמנע מהמשפחה עשית העושר מפרסום היומן והפצתו על־ידם.

2. היומן וזכות היוצרים בו הינם של מדינת ישראל

מסקנה זו מתבססת על התייחסות שונה לאייכמן ימ״ש ולזכויותיו מלאדם אחר.

התייחסות זו, שוללת את זכות היוצרים של אייכמן ביומן בעיקר נוכח העובדה שמקור תוכנו ויצירתו של היומן הינם הפשעים המחרידים של אותו פושע כנגד העם היהודי, אשר מן הראוי היה שלא יהיה בהם בכדי להעניק לו או ליורשיו זכויות ורווח. (לא אכנס כאן לדרך הביסוס המשפטית של תפיסה זו שכן על מלאכה זו שוקד עו״ד אפורי בימים אלה).

יתרונות וחסרונות:

יתרונה הבולט של גישה זו הוא באי־מסירת היומן לבעלי זכות הירושה בו הואיל והבעלות בו, היא של המדינה. החסרון הטמון בגישה זו, הוא בצורך להעמיד את היומן לעיון הציבור בצורה חופשית ללא יכולת למוסרו בצורה בלעדית למכון המחקר הגרמני על מנת שיפעל בו כפי שהוצע, ומיד אפרט.

המסקנה שהיומן שייך למדינת ישראל, גוזרת את החלת הוראותיו של חוק הארכיונים התשט״ו – 1955, עליו.

הכלל החל לגבי חומר ארכיוני המופקד בגנזך הוא, כי יש להעמידו לעיון הציבור בצורה חופשית, וכך קובע סעיף 10 (א) לחוק: "כל אדם רשאי לעיין בחומר ארכיוני המופקד בגנזך, אך אפשר להגביל זכות זו בתקנות, ויכול שההגבלה תהיה לפי סוגו של חומר ארכיוני ולפי תקופה קצובה מזמן היווצרו".

סעיף 10 (ג) (2) לחוק קובע: "הגנז באישור הועדה [ועדת שרים, כאמור ב־ א.3], רשאי לציין חומר ארכיוני כסודי מטעמים של פגיעה בבטחון המדינה או ביחסי החוץ של המדינה, וכחשאי, מסמכים של פגיעה בצנעת הפרט: הגנז רשאי, בהסכמת המועצה, לעשות כאמור מטעמים אחרים".

האם ניתן להכניס את עניינינו במסגרת ה״טעמים האחרים" בהם רשאי הגנז להשתמש על מנת לציין חומר כסודי או כחשאי? אפשרות זו נראית לי כפחות סבירה נוכח העובדה שהחוק מציין כי הטעמים האחרים אמורים להוביל למסקנה כי החומר סודי או חשאי. סודיות נגזרת מטעמים של חשש לפגיעה במדינה, וחשאיות מטעמים של חשש לפגיעה ביחיד. אך אין בחשש לפגיעה במחקר ההיסטורי (חשש אגב, שרבים יטענו נגד קיומו בענינינו) בכדי להגדיר חומר כחשאי או סודי. הגנז מעולם לא הכריז על חומר שיש בו ענין מחקרי-היסטורי רב כחשאי או כסודי, ולא נראה כי החלטה שכזו תעמוד בבחינת "החלטה מנהלית תקינה" לאור לשון החוק.

גם בתקנות שהותקנו מכח סעיף 10 לחוק הארכיונים, תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך), התשנ״ז – 1966, אין חומר בעל ערך מחקרי ־ היסטורי מנוי בתוספת לתקנות האמורות, ברשימת סוגי החומר המוגבלים לעיון. הואיל וכך, המסקנה המתבקשת היא כי יש להעמיד את היומן לעיון חופשי ללא כל מגבלות וזאת על אף הבעיתיות הקיימת בכך מהבחינה המחקרית־היסטורית.

הפתרון המוצע:

תקנה 5 (3) לתקנות האמורות קובעת: "הגנז רשאי לדחות את מועד העיון בחומר במקרים אלה… (3) החומר דרוש אותה שעה לעבודתו הפנימית של הגנזך או מפקיד החומר".

מהי "עבודתו הפנימית של הגנזך"?

בארכיון קיימת אופרציה של עיבוד והדפסה של חומר ארכיוני אשר אפשרות העיון בו בצורתו הגולמית מוגבלת וקשה. בעבודה זו, מממש הארכיון את זכות העיון של הציבור דה-פקטו, בכך שדואג שאכן החומר יעמוד בצורה קריאה ונוחה לעיון. אין ספק, כי כשמדובר ביומן הכתוב בכתב יד גרמני קשה שמעטים בקיאים בלשון זו ועוד שמדובר בכתב יד קטן וצפוף הקשה מאוד לקריאה, עבודת עיבוד הינה יותר ממתבקשת על מנת לממש את זכות עיונו של הציבור בצורה השלמה.

על מנת לבצע "עבודה פנימית" זו, ימנה הגנז, כפי שכבר הוצע, ועדה מקצועית אשר תחליט על זהות החוקר המתאים ביותר למלאכה (וכפי שכבר כתבתי, הרצון שהמלאכה לא תעשה בידי גורם ישראלי ־ יהודי מטעמים אתיים וערכיים ומובנים, הינה שיקול המכריע לכיוון העסקתו של מכון גרמני כדוגמת "מכון באואר").

לכשתסתיים עבודת ההעתקה וההגהה, שאמורה להיות מהירה, יפורסם היומן ובמקביל יועמד לעיונו החופשי של הציבור ללא כל מגבלה.

בדרך זו, ישתמש הגנז בנוהל קיים ובסמכות הנתונה לו כדין, ולדידי, דרך זו הינה ראויה ותעמוד במבחן שיפוטי.

בברכה

שמעון שטיין היועץ המשפטי

העתק: עו״ד אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה פרופי אביתר פריזל, גנז המדינה

PDF

מכתב שמעון שטיין לטניה שפניץ פרסום יומנו של אייכמן שכתב בכלא 16-9-1999

מכתב של אבייתר פריזל גנז המדינה לשמעון שטיין 10/1/1999

גנז המדינה הציע פיתרון אחר, למסור את היומן למכון מקצועי בגרמניה ולתת להם לשבור את הראש מה לעשות.  לדברי לא מדובר בחומר סודי או גילוים מרעישים.

 

חוות דעת ארי צוקרמן 20/4/1999

 

משרד ראש הממשלה היועץ המשפטי

ירושלים, ד׳ אייר, תשנ״ט 20 אפריל, 1999

תיק־ 18 – 31

אל: היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה

הנדון: יומניו של אדולף אייכמן – מצב משפטי

לבקשתך להלן חוות דעתי בנדון.

• 1. העובדות:

בזמן שהותו בכלא הישראלי, כתב הצורר אדולף אייכמן יומן המתאר את קורותיו בזמן מלחמת העולם השניה, בו הוא מתאר בפרוטרוט את חלקו בהשמדת יהדות אירופה באותן שנים (להלן היומן).

אייכמן קובע הנחיות למחזיק היומן תחת הכותרת "הערות לצנזור", בהם הוא אוסר על פרסום כתב היד ללא הסכמתו של ד״ר סרווציוס (עורך דינו), וכן הוא מעיד על סיכום שעשה עם האחרון לפיו, במידה והלה לא יקבל את היומנים לפרסום, יהיה הוא נוכח בעת השמדתם.

בחלק אחר ביומן מבקש אייכמן מד״ר סרוואטיוס כי יחלק עותקים של יומנו למקורבים וידידים אותם הוא מפרט באותו מקום.

יומנו של אייכמן מעולם לא פורסם, ואף לא נמסר לד״ר סרוואטיוס, והינו שוכב למעלה מ ־ 25 שנה כאבן שאין לה הופכין בארכיון המדינה.

לאחרונה, בעקבות פרסומו של סרט העוסק במשפטו של אייכמן, והמבוסס על סרטונים מקוריים מהמשפט עצמו, התעורר גל של התעניינות ציבורית בנושא, שכלל בקשות לפרסומו של היומן.

היות והיומן מוחזק בארכיון המדינה, שהינו יחידת־סמך במשרד ראש הממשלה, הפנה אלינו פרופי אביתר פריזל, גנז המדינה, את העניין לקבלת ייעוץ משפטי באשר לדינו של היומן.

השאלות המרכזיות העומדות על הפרק הן: למי הזכויות הקניניות ביומן, למי זכות היוצרים ביומן, האם יש למדינה זכות לעשות שימוש כלשהו ביומן, כשהשימוש המעניין אותנו הינו, פרסומו של האחרון.

• 2.    חשיבות היומן:

ב 29.4.99 התקיים דיון בנושא במשרדו של עו״ד שמעון שטיין, היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, בו נכחו, מלבד היועמ״ש, פו־ופי יהודה באואר, מומחה בחקר השואה וראש אגף המחקר ב״יד-ושם", פרופי אביתר פריזל, גנז המדינה והיסטוריון, עו״ד אלן זיסבלט, נציג משרד המשפטים, מר ארי צוקרמן, מתמחה משפטי במשרד ראש הממשלה (מצ״ב פרוטוקול הישיבה).

פרופ׳ באואר ופרופ' פריזל הדגישו בישיבה הנ״ל כי ליומן חשיבות היסטורית מן המעלה הראשונה, שכן הוא נותן לנו תמונה מקיפה על הנעשה בתקופת השואה מנקודת מבטו של אחד הפקידים הבכירים במכונת ההשמדה הנאצית. פרופ' פריזל הוסיף כי עובדת היותו של אייכמן אדם משכיל, מוסיפה רבות לערך ההיסטורי של היומן.

השניים הביעו דעה נחרצת באשר לנחיצות פרסומו של היומן. בנוסף, קבעו השניים כי חשיפת היומן לעיון חופשי לכל מאן דבעי, אינה ראויה, שכן הדבר יגרום להוצאת קטעים מהקשרם וסילוף, כשכל אדם מצטט את הקטעים הנראים לו מתוך היומן. בנוסף, חשיבותו ההיסטורית של היומן מחייבת את הוצאתו בשלמות לאחר הגהה והוספת הערות שוליים היסטוריות. –

פרופי באואר הבהיר בישיבה הנ״ל, כי שום מכון מחקר רציני לא ייקח על עצמו את המלאכה מבלי שתובטח לו בלעדיות בתקופת המחקר (הוה אומר, תקופת מחקר בה רק לו נתונה זכות העיון ביומן), שכן אף מכון לא יסכים למצב שבמקביל לעבודתו ביומן, יפורסמו קטעים ממנו ע״י גופים אחרים המעיינים ביומן. דבר שיוריד לטמיון את ערכה של עבודתו.

ניתן לסכם ולומר כי ליומן ערך מחקרי־היסטורי רב המחייב מסירתו למכון מחקר מקצועי להגהה ומחקר, כשבתקופת מחקר זו זכות העיון ביומן תהיה מוגבלת למכון המחקר בלבד.

המצב המשפטי

• 3.    קיומה של זכות יוצרים ביצירה:

סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911 [תיקון אחרון 6.4.58], (להלן החוק), קובע כי ""זכות יוצרים "פירושו זכות יחיד…אם זו יצירה שלא נתפרסמה ־ לפרסם את היצירה או כל חלק ניכר הימנה וכולל המונח את זכות היחיד – (א) להוציא לאור, להעתיק, להציג או לפרסם כל תרגום של היצירה".

סעיף 1(3) לחוק מגדיר פרסום כהוצאת העתקות מהיצירה לציבור.

סעיף 2(1) קובע כי "רואין זכות יוצרים ביצירה כאילו הופר ע״י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים".

על פי סעיפים אלה ניתן לסכם ולומר, כי היות ואייכמן ימ״ש, כתב את היומן, ויומן זה מוגדר כ״יצירה ספרותית" המוגנת ע״י החוק, זכות היוצרים ביומן הינה של אייכמן בלבד והוצאת העתקים ממנו לציבור, ע״י המדינה, תחשב כהפרת זכות יוצרים זו.

• 4. נטישת הזכות:

בספרות המשפט האמריקאית¹ מצויה הטענה כי אדם אשר הראה בצורה כלשהי על כוונת השחטת היצירה או השמדתה, ניתן יהיה לראות בו כאלו ויתר על זכותו ביצירה ותקל המלאכה על המעתיק להצדיק העתקתו. הראציונאל לדבר הוא, כי אדם אשר הראה כי אינו מתכוון להפיק רווחים מיצירתו, וכי אין בדעתו להשתמש בזכות היוצרים שלו הכוללת בעיקר את זכות הראשונים בפרסום עבודתו, הרי בעצם הפקיר את זכותו הנ״ל.

בהמ״ש שם², ייחס משמעות רבה ליוצר אשר השמיד את יצירתו, במחשבה כי העותק שבידו הינו העותק היחיד שלה (לגבי זכותו כי לא יפרסמו דברים שהוא כתב בניגוד לדעתו, ללא שום קשר להיבט הכלכלי, ראה בפיסקה לעניין ה״פרטיות").

בענייננו, אייכמן כותב כי במידה והיומן יושמד, רצונו הוא כי עורך דינו, ד״ר סרוואטיוס יהיה נוכח בהשמדה.

האם ניתן לייחס לאייכמן כוונה להשמיד את היומן ולהסיק ממנה על "נטישת" זכות היוצרים שלוי לענ״ד, התשובה לשאלה זו הינה שלילית.

אייכמן אינו רוצה בהשמדת היומן, אלא מניח אופציה כזו וקובע הנחיות למקרה מימושה. אולם, בעצם השארת האופציה הזו, של השמדת היומן, בידי מוצאי היומן, יש משום החלשת ההגנה שניתן לזכות היוצרים של אייכמן ביומן. אדם שמתיר למחזיק ביומנו להשמידו, יש לראות במתן ההיתר משום הפקרת תוכו היומן ובודאי גילוי על חוסר כוונה לנצל את הפוטנציאל הכלכלי שביומנו. באשר לרצון שלא יהנה ממנו איש, יש לבטלו למול אינטרס ציבורי חשוב המצדיק את השימוש בו.

לסיכומו של עניין זה, אין לראות באפשרות שנתן אייכמן להשמדת היומן משום נטישת היומן וזכויותיו בו, אך יש לתת משקל רב לדברים אלו בבואנו לאזן בין האינטרס הציבורי בהעתקת היומן, לבין האינטרס הפרטי באי העתקתו.

• 5.     פגיעת בפרטיות:

ניתן לטעון, כי בעצם העתקתו של יומן שעדין לא נתפרסם יש משום פגיעה בפרטיותו של כותב היומן שאולי לא רצה בפרסום היומן ולא רצה כי מחשבותיו והגיגיו יתגלו לעיני זר.

מעיון בחוק הגנת הפרטיות^3 4 עולה, כי אין המחוקק מגן בצורה גורפת על פרטיותו של הכותב, שכן החוק קובע כי פגיעה בפרטיות היא ׳*העתקת תוכן של …כתב… שלא נועד לפרסום…או שימוש בתוכנו.. בלי רשות הכותב והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנה מיום כתיבתו."

המחוקק אינו מגן על פרטיותו של הכותב במקום שהיא מתנגשת עם אינטרסים ציבוריים, כדוגמת ידע היסטורי. בנוסף, קובע המחוקק מין תקופת התיישנות, של חמש עשרה שנה, הניתנת להגנה על הזכות לפרטיות של הכותב.

הואיל ובענייננו הכתב הוא ללא ספק בעל ערך היסטורי ואף עברו יותר מחמש עשרה שנה מיום כתיבתו, לא תעמוד הגנת הזכות לפרטיות כמגן לכותב, ואין בזכות זו בכדי לכבול את ידי המעתיק או המפרסם.

• 6.    זכות היוצרים של אזרח זר:

אייכמן, כידוע, היה אזרח זר, שהובא לארץ לצורך שפיטתו.

סעיף 4 לפקודת זכות יוצרים* קובע כי יצירה שלא נתפרסמה, תהא למחברה זכות יוצרים עליה, אם היה המחבר בזמן חיבורה אזרח ישראל או תושב ישראל.

מסעיף זה עולה לכאורה כי אייכמן, שלא היה אזרח או תושב ישראל, אינו נהנה מהגנת זכות היוצרים אותה העניק המחוקק לאזרחי ישראל או תושביה בלבד.

אולם, בסעיף 6 לפקודה קובע המחוקק כי אם נחתם כתב־אמנה בין ישראל ובין מדינה אחרת בעניין הגנת זכות יוצרים, אזרחי המדינות החתומות על האמנה בכל מדינה החתומה על האמנה, או שישראל הצטרפה לאמנה בעניין זה, רשאי שר המשפטים להורות בצו שיפורסם ברשומות, כי היצירות שהאמנה מחייבת את הגנתן, יהיו מוגנות בישראל על פי ההוראות שבצו.

בעקבות הצטרפותה של ישראל ל״אמנת ברן", המגנה על זכות יוצרים של יוצרים זרים במדינות החתומות על כתב האמנה, הוציא שר המשפטים צו, "צו זכויות יוצרים" (אמנת ברן), תשי״ג 1953.

סעיף 3 לצו קובע כי "יצירה שלא פורסמה ושמחברה היה בעת חיבור היצירה נתין או אזרח ארץ איגוד, (מדינה החתומה על האמנה), תהא מוגנת כאילו היה מחברה אזרח ישראלי".

בענייננו, הואיל ואייכמן היה אזרח גרמני, כשהובא לארץ לצורך שפיטתו, וגרמניה חתמה על האמנה הנ״ל ב 9.9.1886 , הרי שהחוק הישראלי מגן גם על יצירתו של אייכמן כאילו היה יוצרה אזרח ישראלי.

• 7.     פרסום עובדות היסטוריות:

ניתן לטעון, כי היות והיומן עוסק בעובדות היסטוריות בעלות משמעות כבירה להיסטוריה של העם היהודי, אין לאיש זכות יוצרים על עובדות שהינן היסטוריות, ולכן יש לשקול התרת פרסום היומן⁵.

טענה זו עלתה בפ״ד" Beibo film production נגד חברת מוניטין בע״מ ואח׳ תא (ת״א) 1143/83 פס״מ תשמ״ז [ב], 391

בפ״ד הנ״ל דובר בראיון טלויזיוני עם מר אלי מן, לוכדו של אייכמן. חברת "מוניטין עיתונות בע״מ" שפרסמה את הראיון שערכה חברת בילבו טענה כי היות ומדובר בפרסומן של עובדות היסטוריות (סיפור לכידתו של אייכמן), אין לאיש זכות יוצרים עליהן.

ביהמ״ש שם קבע, כי אמנם עובדות היסטוריות כשלעצמן אינן מוגנות והינן נחלת הכלל, אך האופן שבו הובעו, ניסוחן, אופן הביטוי, תיאור חוויותיו ורגשותיו של הכותב, כפי שבאו לידי ביטוי באותו ראיון שנדון שם, באלה יש ויש זכות יוצרים, והינם נחלתו הבלעדית של יוצרם.

מן הנ״ל עולה כי אין בעובדה שתוכן יומנו של אייכמן עוסק בעובדות היסטוריות בכדי לשלול את זכותו של האחרון ביומן.

• 8.    העתקה למטרת מחקר- איזון אינטרסים

סעיף 2(1) לחוק קובע כי: ״המעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים:(1) כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר בקורת, סקירה או תמצית עיתונאית".

המחוקק ברצותו לאזן בין אינטרס הפרט, בעל זכות היוצרים, לאינטרס הציבורי הדורש פרסום, קבע רשימה של מטרות המצדיקות פרסומה של יצירה המוגנת בהגנת זכות יוצרים וזאת למרות אי קבלת הרשאה לכך מבעל הזכות.

בקובעו רשימה זו, קבע המחוקק כי אין זכותו הפרטית של בעל זכות היוצרים זכות מוחלטת וכי יש להשיגה מקום שהיא מתנגשת עם אינטרס ציבורי ראוי. בין המטרות ראה המחוקק לציין את מטרת ה״מחקר" כמטרה המצדיקה פגיעה שכזו בזכות היוצרים של בעליה.

היות והאיזון הנדרש בין זכותו של הפרט לאינטרס הציבורי משתנה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו (מהו האינטרס הציבורי ומה משקלו במקרה הקונקרטי, עד כמה ראוי להגן על זכותו של הפרט במקרה הנדון וכד׳), ראה המחוקק להוסיף את המילים "טיפול הוגן", לאמור כי אין להשיג אוטומטית את זכות היוצרים בפני האינטרס הציבורי המגולם במטרות המפורטות בסעיף, אלא יש ליצור איזון אד-הוק שיהיה הוגן כלפי היוצר וזכויותיו.

בפס״ד ״דודו גבע״⁴ נדרש בהמ״ש לשאלת הגדרת ה״טיפול ההוגן״ וקבע: "בפסיקה האנגלו־אמריקאית התגבשו קווים מנחים לדיון בשאלה זו. ההכרעה בדבר הגינות השימוש (או הסיפול) נופלת בסופו של דבר בכל מקרה לאור הנסיבות הספציפיות…עם זאת, מפסקי הדין הרבים, שנגעו בסוגיה, ניתן למצות ארבעה שיקולים עיקריים להכרעה (אשר קבלו, כאמור, גם ביטוי חקוק בסיפא לסעיף 107 בחק האמריקאי) והם:

• 1.     מטרת השימוש ואופיו;

• 2.     טבעה של היצירה המוגנת;

• 3.     היקף השימוש (מבחינה איכותית מהותית) ביחס לכלל היצירה המוגנת;

• 4.     והשפעת השימוש על ערכה של היצירה המוגנת ו/או על השוק הפוטנציאלי שלה.

יצויין, כי שיקולים אלה הם אמנם העיקריים אך לא היחידים; גם בארה״ב, שם מנויים, כאמור ארבעת השיקולים העיקריים במפורש בחוק, מפעילים בתי המשפט לעיתים "שיקולים נוספים".

בהמשך פסה״ד מפרט בהמ״ש את דרך בחינת ה״טיפול ההוגן״^6 7: "מן הפסיקה האמריקאית עולה, כי בבחינת השיקול הראשון יילקחו בחשבון שני פרמטרים עיקריים: מחד גיסא־ אופיו המסחרי של השימוש, להבדיל משימוש שלא למטרות רווח, ומאידך גיסא־ תרומתו של החיבור לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה, (חינוך, תרבות, יצירתיות, מחקר וכיו״ב).

ככל שישא השימוש אופי מסחרי יותר, ייטה בהמ״ש לסווגו כבלתי הוגן. לעומת זאת, ככל שיהא השימוש יצירתי יותר ויקדם מטרות חדשות, שונות מאלה של היצירה המקורית, תגבר הנטייה להכשירו…ואולם, מכך אין ללמוד, שלהבחנה זו משמעות קונקלוסיבית ביחס להגינות השימוש. השימוש עשוי להיחשב הוגן לאור מטרתו ואופיו גם אם אלה מסחריים, אם מדובר בשימוש המקדם מטרות חברתיות…קביעה זו היא היא הכרח המציאות, משום שבעולם המודרני מרבית הפעילויות לקידום מטרות חברתיות אינן ניתנות לניתוק ממניעים כלכליים. פסילת כל שימוש מסחרי ביצירה מוגנת כבלתי הוגן תוביל לפיכך לדיכוי פעילויות שהחברה דווקא מעוניינת לעודד".

לגבי המקרה הנדון באותו פס״ד, קבע בהמ״ש כי הואיל ומטרת השימוש הינה ביסודה מסחרית והואיל ואין ערך חברתי חשוב המקודם באמצעות שימוש זה, אין השימוש הנ״ל עובר את משוכת השיקול הראשון.

לגבי השיקול בדבר "היקף השימוש", קבע בהמ״ש כי "הגישה השלטת בארה״ב ביחס לפרמטר של היקף השימוש היא, שהעתקה גורפת ומדוייקת (מילולית או ויזואלית־ על פי ההקשר) של היצירה המוגנת־ תמנע סיווג היצירה כהוגן. ..ואולם, בהקשרים מסויימים, מוגבלים ביותר, כשהפונקציות שנועדו היצירה המקורית וההעתק לשרת שונות זו מזו־ קיימת נטייה להכשיר גם העתקה מלאה"⁸.

הגישה האמריקאית התקבלה בארץ בפס״ד "בלבו"’, שם קבע בהמ״ש כי בהעתקת מרבית היצירה אין משום "שימוש הוגן".

בענייננו, "מטרת השימוש" המבוקשת אינה מסחרית כלל וכלל. מדובר במטרה בעלת ערך חברתי עצום (ראה בסעיף "חשיבות היומן"), שאין ביסודה כל מטרה מסחרית ולפיכך לפי שני הפרמטרים המרכיבים את השיקול הראשון, יש לראות בטיפול המבוקש ביומן משום "טיפול הוגן".

מנגד, הואיל והשימוש המבוקש כולל את העתקתו של בל היומן, דבר שכאמור שולל את הגדרתו כ״טיפול הוגן", יש לבחון האם המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם "הקשרים מסויימים", עליהם דיבר השופט מלץ, שיחשבו בכ״ז ל״טיפול הוגן".

בנוסף, ייתכן ופרסומו של מחקר על היומן, או הוצאת עותק מוגהה מחקרית, תפגע בפוטנציאל המסחרי של היצירה ויגרע מהרווח הפוטנציאלי של יורשיו של אייכמן בפרסום היומן. ברם, העתקה שנועדה ביסודה לצרכי מחקר גרידא, ללא פאן מסחרי, לא בהכרח תפגע בפוטנציאל המסחרי של היומן, באם קיים אחד כזה⁹.

מלבד זאת, גם במקרה של פגיעה פוטנציאלית כזו, יש לשקול להצדיק פגיעה שכזו מקום שהרווח הציבורי מהענייו עולה על ההפסד הפרטי ממנו¹⁰.

בפס״ד 9 Williams & Wilkins co. V. United States Of America, (487 F.2d 1345,180 U.S.P.Q התיר בהמ״ש האמריקאי העתקת מאמרים מכתב-עת של התובע הואיל והמאמרים שימשו למטרות לא מסחריות ולצורך מחקרים רפואיים. בהמ״ש קבע שם, שקבלת התביעה תפגע קשות במחקר (שהינו אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה א.צ), ועל כן דחה אותה למרות הפגיעה שסבל התובע באותה פרשה.

הואיל ובענינינו, כאמור¹¹, אי מסירת היומן למכון מחקר רציני תגרום לפגיעה בחקר השואה, (שתקודם רבות ע״י מסירת היומן למחקר רציני), יש לראות בפסה״ד האמריקאי כתקדים מלמד לענינינו.

לאור כל הנ״ל, נראה לי כי האינטרס הציבורי הקיים בענייננו במסירת היומן לצורכי מחקר עולה על פגיעתו הפוטנציאלית של בעל זכות היוצרים.

מה עוד, שאיני סבור שפגיעה שכזו תהיה משמעותית אם בכלל, שכן המשפחה תוכל לדרוש את העותק המקורי של היומן, בכל עת שתחפוץ, ותוכל לפרסם מיד עותקים ממנו עוד בטרם תסתיים עבודת המחקר. בנוסף, ניתן להחתים את המוסד שיקבל על עצמו את עבודת המחקר ביומן, על התחייבות שתאסור עליו להשתמש ביומן למטרות מסחריות¹².

ברצוני לסייג את המסקנה אליה הגעתי באיבחון חשוב ביותר.

בהמ״ש בארה״ב¹³ קבע כי במאמר שלא פורסם, יהיו כללי ה״טיפול ההוגן" נוקשים ביותר.

אין ספק כי במאמר שלא פורסם, אשר בו לא הגיע הפוטנציאל הכלכלי לכדי מימוש כלל ואשר לא זכה עדין המחבר לקרדיט כיוצר, תקשה המלאכה על המעתיק להוכיח קיומו של "טיפול הוגן". במאמר שכזה, מאזני האיזון ייטו מראש לטובת בעל זכות היוצרים ועל המעתיק תוטל המשימה להניח שיקולים כבדי משקל באופן מיוחד, לשם הטית הכף לטובתו¹⁴.

הואיל ובענייננו מדובר ביומן שלא פורסם עד היום, יש לבחון האם יש בשיקולים המצדיקים העתקת היומן משום להטות את הכף לטובת העתקה זו.

9. סיכום

זכות היוצרים ביצירה היתה ונשארה של יוצרה, הווה אומר של אייכמן.

היות וכך, אין למדינה זכות להעתיק את היומן או לפרסמו, והיות והזכות הקניינית ביומן היה ונשאר של אייכמן ימ״ש, אין למדינה גם את הזכות להחזיק ב״מקור" שברשותה ועליה להשיבו לבעליו עם דרישה.

השאלה הגדולה (שבחרתי שלא להכריע בה), הינה האם יש למדינה זכות להעתיק את היומן ולהשתמש בו לצרכי מחקר.

שאלה זו (הנשענת בעיקרה על החריג הקבוע בחוק המתיר הפרתה של זכות יוצרים לצרכי מחקר), תלויה בהגדרת ה״טיפול ההוגן" אותו דורש החוק. הגדרה זו, נקבעת אד-הוק על פי "מבחן איזון" בין האינטרס הציבורי המונח על כף המאזניים (חשיבותו של האינטרס הציבורי, מידת הפגיעה בו במידה וידחה וכר), לבין האינטרס הפרטי של בעל זכות היוצרים.

לענ״ד, הואיל והאינטרס הציבורי של העם היהודי, שכמעט ונכחד בשואה, בחקר פרק זה בתולדותיו הינו בעל חשיבות עליונה, והואיל וחשיבות היומן מבחינתו של אייכמן ומשפחתו אינה נראית ככבדת משקל, (אייכמן עצמו, כאמור לא פסל את השמדתו של היומן, ולגבי הפגיעה בפוטנציאל הכלכלי הטמון ביומן, כלל לא ברור עד כמה פגיעה זו ממשית ומכריעה, שכן המשפחה יכולה לתבוע את ה״מקור" בכל זמן שתרצה ותוכל לעשות בו ככל העולה על רוחה), כפות מאזני מבחן האיזון והצדק ייטו לטובת השימוש לצורכי מחקר.

שימוש זה ביומנו של הצורר הגרמני הינו המינימום של המינימום של "טיפול הוגן".

(בשולי הדברים, ברצוני להוסיף, כי לא נדרשתי בחוו״ד זו, לדרך בחירת מכון המחקר שיטפל ביומן ולבעיית השיוויון הכרוכה בנושא. לענ״ד, ראוי לכנס מומחים בעניין, כדוגמת אלה שנכחו בישיבה שהתקיימה במשרדינו, (ראה עמ׳ 2), על מנת שישבו ויקבעו קריטריונים ראויים, לבחירת החוקר המתאים).

בברכה,

ארי צוקרמן

 

¹  Paul Goldstein: “Copyright; Principles, Law and Practice”, Boston, Toronto, London.:^ יראה לעניין

²  Vo (3), p’157.

Pacific & S. Co. V.Duncan 572F.supp. 1186.1196, 471 U.S. 1004 (1985).²ראה ״

³  חוק הגנת הפרטיות התשמ״א – 1981

⁴   חא״י, כרך א‘, עמי (ע) 364, (א) 389.

⁵   טענה זו, כפי שראינו לעיל, הינה בעלת משמעות כבירה ביחס לשלילת הגנתה של הזכות לפרטיות.

⁶   עמ׳ 277-278 רע״א 2687/92 דודו גבע נ׳ חברת וולט דיסני פ״ד נזח(1), 251

⁷   שם, עמ׳ 278

⁸  שם®

⁹  אין ספק כי יש לבדוק קיומו של פוטנציאל מסחרי שכזה° Paul Goldstein: "Copyright; Principles, law and practice", Boston Toronto London / :ראה לענין זה"

¹⁰   Vo-(3), p 193

¹¹  יראה הפיסקה בענייו חשיבות היומן.

¹²  ישרה פרזנטי, ״דיני זכויות יוצרים״ כרך שני, הוצאת בורסי ת״א תשנ״ב, ענו׳ 548

¹³  (1985) 1073 Harper & Raw V. Nation Ent', 471 U.S 539, P 225. U.S.P.Q

¹⁴  ’ראה הע״ש 7 שם, ענו׳ 528

 

 

PDF

 

חוות דעת ארי צוקרמן על הבעלות של יורשי אייכמן ביומני אייכמן

בשנת 2018 הפרקליטה אריאלה קלעי אסרה גישה ליומני אייכמן

 

שלום רב,

 

1. בקיץ 2016 פנה ד"ר גיא פסח מהאוניברסיטה העברית למשרד המשפטית (הילה טנא-גלעד מהמחלקה הבינלאומית בייעוץ וחקיקה), בבקשה לעיין בתיקי שבנדון וכן לצלם מסמכים מתוכו. הבקשה הגיעה בעקבות מחקר בנושא "זכויות יוצרים והשואה", במסגרתו עוסקים החוקרים גם בהיבטי זכויות יוצרים הנוגעים ליומן (זיכרונות) שכתב אייכמן בעת שהותו בכלא טרם פרסום גזר דינו.

 

2. התיקים שנמצאים ברשותנו כוללים תיקי יעוץ משפטי שעניינם יומני אייכמן וכן תיק פרקליטות שעניינו האוניברסיטה העברית נ' ארכיון המדינה. בתיקים תכתובות רבות וחוות דעות שונות. בין השאר, ישנן התכתבויות עם עורך הדין של בנו של אייכמן בו הוא טוען שזכות היוצרים על היומן שייכת לו. בנוסף, בתיקים יש מסמכים המסווגים כ"סודי ביותר" ו"סודי", וכן חוות דעת פנימיות ופרוטוקולי ישיבות פנימיות שלא בשלה השעה לפרסמם.

 

3. בנסיבות אלה, לא נראה שניתן לאפשר לחוקרי האוניברסיטה העברית לעיין בתיקים הרלוונטיים בעת הזאת.

 

4. אנו מציעים כי משתוקם מחלקת חשיפה במשרד ייבדק החומר שנית.

 

בברכה,

אריאלה קלעי

ראש תחום חקיקה

 

PDF

28-1-2018 תגובת אריאלה קלעי לבקשת גיא פסח לפרסום תיק החקירה של אייכמן

 

ב 2014 הפרקליטה שירן שושנה ממשרד רוה"מ כתבה שעדיין לא ברור למי שייכים היומנים

 

 

 

 

‏י"ט אדר א' תשע"ד ‏19 פברואר 2014

אל:  עו"ד הווארד פולינר

ממונה בכיר בתחום הקניין הרוחני מחלקת ייעוץ וחקיקה (אזרחי)

משרד המשפטים

 

 

שלום רב,

 

הנדון: כתב היד של אייכמן – הפקת פרסום מדעי וסוגיית זכויות היוצרים

 

בהמשך לשיחותינו ולהתכתבות שנוהלה בנושא שבנדון, הריני לפנות אליכם כדלקמן:

1. בראשית שנות ה-60 בסמוך לאחר תום הליכי המשפט שניהלה מדינת ישראל נגד הצורר אדולף אייכמן הופקדו בארכיון המדינה חומרים רבים שנאספו על ידי היחידה המשטרתית שטיפלה בנושא. בכלל זה, הופקד בארכיון המדינה כתב יד שחיבר אייכמן בתקופת שבתו בכלא הישראלי ("Goetzen").

כתב היד  כולל 650 עמודי כתב יד – טקסט ועוד כ-800 עמודי כתב יד – טיוטות. על פי מידע שנמסר לי, בחיבור זה אין חידושים היסטוריים משמעותיים, ואולם הוא מהווה עדות אישית של אחד מבכירי הצוררים הנאציים, ועל כן הוא מקור היסטורי חשוב לחקר השואה.

 

2. בשלהי שנות ה-90, ועד ראשית שנות ה-2000 ניהלו ארכיון המדינה והלשכה המשפטית במשרד רה"מ יחד עם היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר אליקים רובינשטיין, דיון נרחב בשאלת הבעלות בזכויות היוצרים בכתב היד, ובהשלכות שונות של השאלה, במיוחד השלכות הנוגעות לאפשרות לפרסם את כתב היד לציבור ובדרכים הראויות לעשות כן. מהתכתובת הרבה ומסיכומי הישיבות שמצאנו (ואשר העתקם הועבר לידיכם) עולה כי הנוגעים בדבר הביאו בחשבון שיקולים שונים וביניהם שיקולי האינטרס הציבורי שבפרסום החומר, ומנגד השיקול ש"לא יצא חוטא נשכר", ואשר על פיו אין לייצר מצב שבו יורשי הצורר יזכו לרווחים כלשהם בגין פרסום כתב היד. הרושם הכללי מעיון בתיעוד האמור מבהיר כי השותפים לדיון חשו כי הסוגייה שלפניהם היא סוגיה טעונה, אשר יש לפתור באופן יצירתי.

 

3. כידוע לכם, בחיפוש שנערך בתיקי ארכיון המדינה ובחיפוש שנערך על ידכם לא נמצא סיכום של הדיונים, הכולל הנחייה סופית וברורה מאת היועץ המשפטי לממשלה, באשר לשאלת הבעלות בזכות היוצרים ו/או באשר לדרך הפעולה שיש לנקוט בנוגע לפרסום החומרים; ברם, מהתכתובת הנזכרת ומהפרקטיקה הנוהגת בארכיון המדינה מראשית שנות ה-2000 ועד כה, ניתן ללמוד כי סיכום הדברים היה כי יש להעמיד עותק של כתב היד/קטעים מתוכו לרשות מעיינים-חוקרים החפצים בכך, וזאת לצורך ביצוע "שימוש הוגן" בלבד, ותחת התחייבות חתומה באשר לכך.

יצוין, כי ברבות השנים, בדרך זו או אחרת, פורסם לציבור עותק שלם של כתב היד, ועל פי הידוע לנו אף ניתן לאתרו ברשת.

 

4. לאחרונה התקבלו בארכיון המדינה מספר פניות של חוקרים מחו"ל המבקשים להפיק פרסום מדעי של כתב היד. לצורך זה מבקשים החוקרים לראות ולהעתיק את העותק המקורי המלא של כתב היד בארכיון המדינה, ואף מבקשים לברר למי שייכות זכויות היוצרים בכתב היד.

 

5. נוכח האמור לעיל, ובנסיבות שבהן בחלוף העיתים חלו תמורות אשר שינו את פני המציאות ביחס לתפוצת כתב היד והנגישות אליו, מצאנו לנכון לשוב ולפנות אליכם בבקשה לקבל את התייחסותכם לסוגיה בעת הזו.

יצוין, כי הואיל והעתקי התכתובת המרכזית – הכוללת את השיקולים השונים שנבחנו במסגרת הדיונים בשעתו – הועברו לידיכם, וכן בנסיבות שבהן, להבנתנו, תקופת ההגנה על זכות היוצרים בכתב היד עודנה חלה, לא ראינו לנכון להרחיב בנושאים אלו במסגרת פניה זו. במידת הצורך תוכלו, כמובן, לשוב ולפנות אלינו בענין.

 

בברכה,

 

שירן שושנה, עו"ד

 

העתק: דר' יעקב לזוביק, גנז המדינה, ארכיון המדינה

גב' גליה וייסמן, אולם הקריאה, ארכיון המדינה

גב' מיכל זפט, תיעוד והנצחה, ארכיון המדינה

עו"ד נעמה דניאל, מח' ייעוץ וחקיקה (אזרחי), משרד המשפטים

PDF

 

 

חוות דעת שירן שושנה יועמש ראש הממשלה על זכויות היוצרים של אייכמן 19-2-2014

 

 

חוות דעת הפרקליטה ליאת בן מאיר שלום 3/11/2014

 

לדבריה "איני רואה בסיס משפטי למנוע זאת".. את העמדת המקור במלואו לציבור.

מזכר

אל: אורית קורן, משנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה)	תאריך: י' חשון תשע"ה (3 נובמבר 2014)
מאת: ליאת בן-מאיר שלום	תיקנו: 803-09-2012-000121 סימוכין: 803-99-2014-085606
הנדון: העמדה לעיון של יומני אייכמן

 

בזמן שהייתו של אדולף אייכמן בכלא הישראלי, נכתב על-ידו יומן. עם סיום הליכי משפטו והוצאתו להורג, הופקד יומן זה בארכיון המדינה. בסוף שנות ה-90' ובתחילת שנות ה-2000 התנהלו דיונים בלשכת היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר אליקים רובינשטיין, בעניין כתב יד זה. הדיונים עסקו בשאלת הבעלות הפיזית בכתב היד עצמו, בבעלות בזכות היוצרים ביצירה שהוא מגלם, וכן בשאלת פרסומו לציבור.

לא ניתן למצוא תיעוד כתוב ומסודר לסיכום הדיונים, אולם עולה כי בסופו של דבר הוחלט כי הבעלות בזכות היוצרים בכתב היד, שהוא יצירה ספרותית, שייכת לאייכמן ולאחר מותו – ליורשיו, בעוד שהבעלות הפיזית בו שייכת לארכיון המדינה. עוד עולה כי ככל הנראה הוחלט שלא לפרסם קביעה זו, מתוך חשש שמא יורשיו של אייכמן יפיקו רווח מזכות היוצרים ביומנים אלה, ויצא חוטא נשכר. מהחומר שנמצא וכן מהמצב הנוהג בארכיון המדינה מאז הדיונים, ניתן ללמוד שסיכום הדברים היה כי יש להעמיד עותק[1] של כתב היד (ולא את המקור) או קטעים מתוכו לרשות חוקרים, לאחר שחתמו על התחייבות לכך שיבצעו בחומר "שימוש הוגן" בלבד (נוסח עמום שלא חידד את נושא הבעלות בזכות היוצרים על החומר). ככל הנראה, על-ידי ארכיון המדינה הועמדו לעיון הציבור רק עותקים מקטעים של היומנים, ולא עותק מלא. יצוין עוד כי לא הותר שימוש ביומנים לגורמים מסחריים. לפי מידע שנמסר מארכיון המדינה, במשך השנים פורסם לציבור עותק מלא של כתב היד, וככל הנראה ניתן לאתרו ברשת האינטרנט.

יצוין, כי הנוהג לגבי כל חומר אחר המופקד בארכיון המדינה, ואשר זכות היוצרים בו אינה שייכת למדינה (מדובר, אגב, בסיטואציה שאינה שכיחה), הוא שונה: מתאפשר עיון במקור עצמו, תחת התחייבות דומה, אלא אם כן מטעמים ארכיוניים (כגון שימור) מעדיף הארכיון להעמיד לעיון עותק של החומר.

לאחרונה התקבלה פניה מארכיון המדינה בעניין זה, ולפיה התקבלו אצלם פניות מחוקרים שמעוניינים להעתיק את המקור עצמו לשם פרסומים מדעיים (שלא ניתן לבססם על עותק שאינו המקור עצמו). לדברי החוקרים, בידיהם אישור מאחד מבניו של אייכמן והם מבקשים מהמדינה להצהיר כי היא אינה בעלת זכות היוצרים ביומנים.

ארכיון המדינה מבקש לקבל עמדתנו בנושא בשים לב לבקשה החדשה ולכך שכאמור, במשך השנים שחלפו מאז הדיונים הקודמים פורסם לציבור עותק מלא של כתב היד. עוד נמסר מארכיון המדינה כי ככל הנראה הערך הפוטנציאלי המסחרי ביומנים אלה כיום הוא נמוך מאוד, אם קיים ערך כזה כלל.

בשיחה עם עוזר היועץ המשפטי לממשלה, אסף הראל, הובהר כי ככל שארכיון המדינה מעוניין לשנות מהמצב הנוהג בעניין היומנים, יש לקבל לכך את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. מכאן פנייתי אליך.

עמדתי

לאחר שבחנתי את הנושא והתייעצתי עם נעמה דניאל, עם שירן שושנה, היועצת המשפטית לגנזך המדינה, ועם יעקב לזוביק, גנז המדינה, אני סבורה שאין בסיס משפטי למדיניות הנהוגה עד כה בעניין יומני אייכמן, ולכן יש להתאימה לנוהג שחל במקרים אחרים בהם אין זכויות היוצרים שייכות למדינה. דהיינו, לטעמי יש לאפשר עיון במקור, לצד ניסוח ההתחייבות באופן שמבהיר שזכויות היוצרים בחומר אינן שייכות למדינה ושהמעיין מתחייב לעשות בחומר שימוש הוגן, או בהתאם להרשאת בעל זכויות היוצרים[2].

בהיבט של דיני זכויות היוצרים, לעמדת המחלקה האזרחית אין מתעוררת בעניין זה כל שאלה. יוצר של יצירה זוכה לאגד של זכויות לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. לפי החוק, רשאי היוצר למנוע מכל אדם לבצע כל פעולה המנויה באגד הזכויות, אם אינו מסכים לביצועה. אלא, שזכות העיון כלל איננה מנויה באגד הזכויות המוקנות ליוצר. כלומר, מבחינת דיני זכות יוצרים אין מניעה לאפשר לכל אדם לעיין בחומר מקורי כלשהו המופקד בארכיון המדינה, בין אם זכות היוצרים בחומר זה מצויה בבעלותה של המדינה בין אם לאו.

זכות ההעתקה, לעומת זאת, מצויה באגד הזכויות של היוצר. מבחינה זו, לעמדת המחלקה האזרחית, כאשר מדובר ביצירות שהבעלות בזכות היוצרים בהן אינה שייכת למדינה, די בטופס עליו מחתים ארכיון המדינה את המבקשים להעתיק את החומר או את המעיינים בו. ליתר דיוק, לעמדת המחלקה האזרחית על הטופס לקבוע כי המעיין מצהיר כי ידוע לו שמדינת ישראל אינה בעלת זכות היוצרים בחומר, וכי הוא מתחייב לעשות בחומר רק שימוש המותר לפי הדין, דהיינו שימוש מותר או שימוש בהרשאת בעל זכות היוצרים.

כמו כן, לעמדת המחלקה האזרחית אין לשנות מהקביעה המהותית הפנימית שנקבעה בעבר לעניין הזכויות ביומנים, ולפיה זכויות הקניין הרוחני בעת כתיבת היומנים והוצאתו להורג של אייכמן היו שייכות לאייכמן ולאחר מותו – ליורשיו, ואילו זכויות הקניין הפיזי שייכות לארכיון המדינה, וזו העמדה המשפטית המקובלת על המחלקה.

לבסוף, המחלקה האזרחית מבקשת להדגיש כי עמדת המדינה צריכה להיות כי היא אינה מעניקה ייעוץ משפטי פרטי, ולכן לשם בירור סוגיית זכות היוצרים יש לפנות לייעוץ משפטי עצמאי. בהמשך לכך, קיומה של הרשאה זו או אחרת בטרם העיון בחומר או בטרם העתקתו, אינו צריך להיבחן על-ידי ארכיון המדינה או לשנות מהנוהל שהונהג לגבי כל יצירה אחרת: עיון ביצירה המקורית יהיה מותר בין אם יש הרשאה בין אם לאו, והעתקתה תותר בכפוף להתחייבות כי המעתיק עושה כן למטרות שימוש מותר, או בהרשאת בעל זכות היוצרים.

שיקולי מדיניות אחרים –  התרת העיון במקור במלואו יש בה משום שינוי מהמצב הקיים, משום שכיום מתאפשר עיון אך ורק בעותקים של חלקים מהיומנים. לא ידוע לנו מדוע הועמדו לעיון הציבור העתקים בלבד, אך ככל שהטעם לכך היה הרצון שלא לאפשר פרסומים מדעיים בנושא, הרי שהעמדת המקור לעיון עתה תאפשר פרסומים אלה. איני רואה בסיס משפטי למנוע זאת.

כמו כן, נוסח ההתחייבות המוצע מחדד כי המדינה אינה בעלת זכות היוצרים בחומר. הצהרה זו של המדינה יכול שתחשוף את המדינה לטענות שונות, למשל לעניין חוקיות ההפקדה המקורית, ואולם אין בכך, לדעתי, כדי לשנות מההמלצה שלעיל.

אודה להכרעתך.

 

העתק: ארז קמיניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (אזרחי)

איל זנדברג, ראש תחום משפט ציבורי, ייעוץ וחקיקה (חקיקה)

הווארד פולינר, ממונה בכיר בתחום הקנין הרוחני, ייעוץ וחקיקה (אזרחי)

נעמה דניאל, ייעוץ וחקיקה (אזרחי)

[1] לא ידוע אם העמדת העתק, חלף המקור, נעשתה מטעמים פרקטיים או כחלק מהסיכום העקרוני.

[2] אין כוונה לקבוע פוזיטיבית למי שייכות זכויות היוצרים במקרה זה, או במקרים אחרים.

 

PDF

מזכר ליאת בן מאיר שלום לאפשר עיון ביומני אייכמן ללא מגבלה 3-11-2014

 

 

עדותו של יוסף בוזמינסקי במשפט אייכמן

 

אחת מהנשים שהיו בבונקר דחפה את בתה דרך החלון של הבונקר, כדי שהיא תוכל להציל את עצמה. כאשר הבת זחלה (מהאשנב), אנשי הס״ס ראו את זאת, התחילו להכות בה, בעטו בה, והיא הראתה להם איפה הכניסה לבונקר.

ש. ואז הוציאו אתכם מהבונקר?

ג כן.

א: בית הדין גם אתה היית בבונקר הזה ?

העד בוז׳מינסקי כן. אנשי הס״ס והגסטאפו עמדו בשורה, ולכל אחד היה מוט בידו. כל אחד שיצא מהבונקר קיבל מכות. למי שהיה כוח – הצליח לרוץ, קיבל מכות אבל הצליח לרוץ. ובסוף צריך היה לעמוד בשורה. החלשים קיבלו מכות ונהרגו במקום. בין היתר ילדה אחת, בתו של עורך דין אחד, שהיתה חולה. הביאו אותנו לכיכר, העמידו אותנו בשורה, לקחו מאתנו את כל חפצי הערך שהיו, והעמידו אותנו כדי להמית אותנו בירייה. אני עמדתי בשורה יחד עם אחי, ובכוונה ניסינו לעמוד מול לועי הרובים כדי שיפגעו בנו בלב.

היועץ המשפטי: מדוע?

העד בוז׳מינסקי: כי ידענו שכרגיל יורים רק ירייה אחת, ומי שעוד נשאר בחיים – נקבר חי, ואחרי זה הוסיפו סיד לבור, לקבר. ברגע האחרון באה קבוצה של אנשי ס״ס ושאלו מה זה. אחד מהם הודיע שהוציאו חמישים יהודים מהבונקר ויורים בהם בהתאם לפקודה. על כך אמר המפקד שלהם: אלה הם יהודים שמנים, כולם טובים לסבון. ואז הביאו אותנו לרכבת, טרנספורט שעוד עמד בטרם שיצא. ההטענה היתה בצורה כזאת: היו אלה קרונות משא רוסיים גבוהים, לא היו מדרגות וכל אחד היה צריך להרים את השני כדי להכניסו לתוך הקרון. מסביב עמדו אנשי ס״ס עם כלבים, ועמדה קבוצת אנשים לפני כניסתם לקרון. היתה שם אישה זקנה אחת, וברגע מסוים שיסה בה איש הס״ס את הכלב. הכלב קפץ עליה וקרע נתח מבשרה, מהישבן, והביא את הנתח לבעליו. היא מרוב פחד צעקה וקפצה לתוך הקרון הגבוה, מעל האנשים. כל הגרמנים צחקו מאוד. הטעינו אותנו למעלה ממאה איש בקרון הזה, וסגרו בכוח את הדלת.

ש. ד״ר בוז׳מינסקי, אתם ידעתם שזה משלוח למוות?

ת. כן.

ש. מדוע עליתם לקרון?

ת. היינו חסרי ישע. הדפו אותנו לשם, ורוחנו היתה שבורה לחלוטין. הם הכינו אותנו במשך חודשים רבים לרגע זה. לשמע כולם כבר איבדנו את רצוננו. רעדנו. היתה זו פסיכוזה המונית. אנשים לא יכלו להתגבר עליה.

כולם נדחקו ונדחפו בקרון, ולפני הקרון עמדו אוקראינים ששמרו עלינו וצחקו ואמרו: "טוב, יהיה לנו הרבה סבון", "כולם נוסעים לעשות גולאש".

ש. אולי נקצר עכשיו, ד״ר בוז׳מינסקי, אתה קפצת מהרכבת הזאת?

ת. כן.

ש. הלכת בכיוון ליער, הסתתרת וחזרת לפשמישל?

ת. כן.

ש. לאחר כמה זמן נכנסת לבונקר עם עוד כמה אנשים ושם הסתירה אותך אישה פולנייה?

ת. קודם חזרתי לאישה הפולנייה הזאת, כי לא היה לי לאן לחזור. היא נשארה גלמודה, את אביה הרגו ואת יתר בני משפחתה העבירו לגרמניה לעבודה. היא נשארה עם אחותה הקטנה, בת השבע. כשראתה אותי שותת דם כולי ושבור – היא, שקודם היתה שכנתי במקום שגרתי – קיבלה אותי, רחצה אותי, ונתנה לי מקום שיכולתי לישון בו.

ש. ושם נשארת עד שהגיע הצבא הסובייטי לפשמישל ושחרר אתכם?          .                                    <

ת. אני עוד חזרתי קודם לגטו ובגטו ראיתי גרמני אחד, שוומבורגר, אשר ירה ורצח והרביץ ברצועה 80 מכות לנער.

ש. אתה רואה כאן בבית המשפט את אותו הנער שקיבל 80 מכות?

ת. כן.

ש. זה הקצין גולדמן שיושב על ידי?

ת. כן. כרגיל ילד לא היה יכול להחזיק מעמד אחרי 50 מכות. ובאופן רגיל אחרי 50 מכות היה הילד מת. הואיל והוא החזיק מעמד אחרי 80 מכות, והוא ציווה עליו גם לרוץ – והוא רץ, השאיר אותו בחיים. אחר כך ראיתי איש גסטאפו אחר בשם  רייזנר (Reisner), שנכנס בערב לגטו כדי להשתעשע עם נשים. הוא פגש שם נער יהודי כבן 18 ועמד לירות בו. הנער התנפל על איש הגסטאפו, דקר אותו בסכין ולקח ממנו את האקדח וברח. איש הגסטאפו רק נפצע, לקחו אותו לבית החולים, ולקחו 50 יהודים כבני ערובה. למחרת תפסו את הנער, והוציאו להורג 25 מבני הערובה ואת הנער הזה עם עוד שניים ועוד כלב תלו בפומבי בגטו.

ש. אתה חזרת אחר כך לבונקר, הסתתרת שם וכך ניצלת?

ת. כן…

אב בית הדין ברור שעבר עליך הרבה ויש לך הרבה מה לספר, אבל נצטרך להסתפק בכך, כי אנחנו צריכים להמשיך במסגרת המשפט.

העד בוז׳מינסקי אני רוצה להוסיף עוד משהו ולסיים.

אב בית הדין בבקשה.

העד בוז׳מינסקי בהיותי בבונקר, כשלושה חודשים לפני השחרור, ראינו שבחצר שיחקה ילדה, כבת 6 או 7. הגיעו אנשי הגסטאפו והס״ס והקיפו את החצר. היתה זו משפחה פולנית בת שמונה נפשות. התחיל להכות במגלבים את הילדה ואת כולם הוציאו להורג בחצר. אחר כך נודע לאשתי שהיתה זו ילדה יהודייה והמשפחה הזאת הסתירה אותה, ולכן הוציאו להורג את כל בני המשפחה.

ש. אחר כך התחתנת עם האישה שהצילה אותך והיא נמצאת אתך בארץ, והיא אשתך?

ת. כן, התחתנתי אתה ודאגתי לאחותה הקטנה, שהיא עכשיו רופאה בפולין, ואני כאן עכשיו עם אשתי.

אב בית הדין ד״ר סרבציוס, יש לאדוני שאלות לעד?

ד״ר סרבציוס אין לי שאלות לעד.