אזהרת פמינאציה: הדר גיל-עד כתבת זבל בידיעות אחרונות תדמיתנית בשכר של מרכז רקמן תעמולה ש”הנשים הגרושות מופקרות ע”י השופטים”

הדר גיל-עד כתבת הפמינאציה של ידיעות אחרונות

לפנינו עוד כתבת זבל של עיתונאית הזבל הדר גיל-עד  שהפעם מסיתה נגד גברים גרושים ונגד אבות בשם הפמינאציה.  בפעם הקודמת סקרנו כתבת זבל שלה מטעם איגוד העובדות הסוציאליות והעו”ס הפמינאצית ענבל חרמוני.

הנ”ל הדר גיל-עד עובדת בידיעות אחרונות ומציגה עצמה ככתבת רווחה אבל היא בעצם תדמיתנית של שדולת הווגינות ושל מרכז רקמן, מרכז ההסתה הרעיל ביותר במדינת ישראל נגד אבות וגברים.  הנה עוד אחת מאין ספור כתבות שהנבלה הזו מפיצה מטעם מרכז רקמן, מכון הידוע בההפצת סטטיסטיקות שקריות, סיפורים בדויים ותעמולת זבל פמיסטי.

הדר גיל-עד מקבלת תוכן מוכן מראש ממרכז רמן, הפעם מאיזו כלבה בשם קרן הורוביץ.  היא חותמת עליה כאילו היא כתבה את הזבל ומפיצה את התעמולה בידיעות אחרונות. היא כמובן אינה אובייקטבית.  היא לא טורחת לראיין אף גבר מארגוני הגברים כדי להדוף את הטענות.  על כל אישה בוכייה שהיא מתארת בסיפורי בכי ונהי, היא לא טורחת לחפש את הבעל או בא כוחו של הבעל כדי להביא את הסיפור מהצד האחר.  אין לה אפילו מינימום של בושה.  היא אפילו לא מתיימרת להיות נייטרלית.

שימו לב למילים המפוצצות “חוסר אונים”, “המערכת מפקירה נשים”, “נשים נאלצות להיות בקשר הדוק ושתלטני עם הבעלים במשמורת משותפת”….  באיזו מציאות היא חיה?  הנשים שולטות במערכת המשפט.  רוב השופטות למשפחה הן נשים פמיניסטיות.  הנשיאה בעליון אסתי חיות היא פמינאצית מורעלת ביותר.  כל העובדות הסוציאליות הן נשים רעילות שעוברות הכשרה בויצו ונעמת.  כל המשטרה שבויה בידיהן של יועצות משפטיות נשים שמוציאות נהלים שהנשים פטורות מהעמדה לדין על תלונות שווא.  במקרה של אלימות אישה כלפי הגבר, את הגבר המשטרה עוצרת……  ולכתבת הדר גיל-עד אין בושה לכתוב שהמערכת מפקירה נשים בחוסר אונים?  טינופת.  נקווה ששחלותיה של הדר גיל עד יתייבשו בטרם עת.

הדר גיל-עד כתבת הפמינאציה של ידיעות אחרונות
הדר גיל-עד כתבת הפמינאציה של ידיעות אחרונות – כלבה ארורה

 

בתמונה הכלבה הפמיניסטית התורנית ממרכז רקמן שעוסקת בהפצת רעל מגדרי נגד גברים – קרן הורוביץ.  כלבה פמיניסטית זו מחמאה עבורה.

 

קרן הורוביץ בהמת מגדר קלינית ממרכז רקמן סובלת מקנאת פאלוס אקוטית
קרן הורוביץ בהמת מגדר קלינית ממרכז רקמן סובלת מקנאת פאלוס אקוטית

להלן כתבת הזוהמה של הנבלה הדר גיל עד:

“חוסר אונים”: כך מפקירה מערכת המשפט נשים וילדים נפגעי אלימות במשפחה

בתי הדין הרבניים ובתי דין לענייני משפחה מטפלים בעתיד משפחות נפגעות אלימות לאחר שהתיקים נסגרים במשטרה, אף שאין להם כלים לכך. “הרגשתי שהם לא מבינים מה זה גבר אלים”, מספרת אם לשלושה. “במשך 5 שנים בעלי סירב לתת לי גט וטען שאני משקרת – והגישה שלהם הייתה של שלום בית'”

שטח ההפקר: לא קל לצאת ממעגל האלימות. הקושי להודות במצבך, כמו גם הפחד מאותו אדם שישן כרית לידך, משתקים נשים רבות נפגעות אלימות במשפחה, שרוצות עבור עצמן וילדיהן מציאות אחרת. כשהן כבר מחליטות ללכת ולהתלונן, נשים רבות מוצאות עצמן נתקלות במחסומים שמציבה בפניהן המערכת.
לפי נתוני התנועה לחופש המידע, 77% מתיקי האלימות במשפחה נסגרו ללא אישום מאז 2016. נתון זה מצייר באופן מובהק כמה מהנשים ימצאו עצמן בתהליך היציאה ממעגל האלימות ללא הגנה. אלו מהן שיחליטו להמשיך את תהליך ההיפרדות ולהתגרש ימצאו עצמן מנהלות מאבקים משפטיים בבית הדין הרבני או בית דין לעינייני משפחה שבמקרים רבים מתנהלים במנותק לחלוטין מההליך הפלילי.
“צריך לפעול לכך שהמערכת תדע להגן על נשים וילדים כולל כאשר המקרה מגיע לדיון בערכאות השיפוטיות במקרה של פירוד”, מסבירה עו”ד קרן הורוביץ, מנכ”לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר-אילן.
“היום, המצב רחוק מלספק הגנה כזו. הגישה שרואה בקשר עם שני ההורים כחזות כל והתייחסות לתלונות על אלימות או התעללות שלא הוגש בהם כתב אישום כתלונות שווא היות והראיות בתיק לא חצו את הרף הראייתי הנדרש להרשעה, מובילה למצב בו ילדים נשלחים למשמורת משותפת או לשהות ללא פיקוח עם הורה אלים ו/או מתעלל”.
הורוביץ מסבירה שכתוצאה מכך, נשים נאלצות להיות בקשר הדוק ושתלטני, כפי שנדרש במשמורת משותפת, עם מי שפגע בהן. “הדרך לשינוי מתחילה בהכשרות של כל הגורמים המטפלים במשפחה כמו גם הכרה כי חובתם היא קודם כל לספק הגנה לקורבנות, למי שנפגעו מהאלימות או למי שהיו חשופים לאלימות, ורק אח”כ לבדוק מורכבויות אחרות של הסכסוך”.
והמשמעויות נערמות בשטח. כך למשל קבע דיין בבית הדין הרבני כי הרוב המוחלט של תלונות אשה כנגד בעלה לפני הגירושין הן תלונות שווא שנועדו להרוויח נקודות במאבק הגירושין והמשמורת. “אנו רואים פעם אחר פעם שתלונה במשטרה שמגישה אישה נגד בעלה שוברת את האמון הזוגי והמשפחתי באופן שכמעט לא ניתן לאחות והופכת את המגורים איתה מבחינת לדור עם נחש בכפיפה אחת, כך שהבעל צריך לחשוש כל רגע, שאם משהו לא ימצא חן בעיני אשתו תזמין לו משטרה, דבר הכרוך בפחד, אימה ובושה, ובשבירת ביטחון העצמי והכבוד של כל אדם באשר הוא אדם”.
במקרה אחר שבו התגרשה אישה מבן זוג שהורשע בעבירות אלימות נגדה ובעבירות מין קשות נגד משפחתו וחברותיה של בתו ונידון ל-25 שנות מאסר, טען אחד הדיינים כי לא ניתן לסמוך על פסיקת בית המשפט שהרשיע את הבעל וקבע כי כל זמן שקיים ספק לא ניתן לפסוק לאשה את מלוא כתובתה.
במקרה נוסף שהתנהל בבית דין לענייני משפחה, אישה ששהתה במעון לנשים נפגעות אלימות במשפחה יצאה מהמקלט ועברה להתגורר עם הוריה בעיר מרוחקת מהעיר שבה גרה לפני הגירושין. האב תבע שהאם תשוב לגור בסמיכות למקום המגורים המשותף האחרון. בית המשפט חייב את האם לגור בקרבת האב למרות האיום.
“סירב לתת גט וטען שאני משקרת, הדיינים היו בגישה של שלום בית”
הילה (40), אם לשלושה ילדים, מכירה טוב את המצוקה שנובעת מהפער בין ההליך הפלילי לאזרחי. אחרי שנים של אלימות שהופנתה כלפיה וכלפי ילדיה היא מוצאת עצמה נלחמת במערכת כדי להגן עליהם. “חוויתי אלימות קשה מאוד”, היא מספרת. “אלימות נפשית מהיום הראשון של הנישואים שהחמירה לאלימות כלכלית ואלימות פיזית. הוא היה משפיל אותי, לא יכולתי להביע דעה. אמר לי שאני לא שווה כלום, שיש לי מזל שהוא התחתן איתי, שאני אימא גרועה, אישה גרועה. בשלב מאוחר יותר אם לא הייתי מקשיבה לו הוא היה מעניש אותי. לפעמים היה נועל אותי ולפעמים מכריח אותי לעשות דברים קשים פיזית”.
“למדתי להקשיב לו וללכת בדרך שלו, אבל זה רק הלך והחמיר והגיע למצב של אלימות פיזית – סטירות, מכות. הייתי מכוסה בסימנים כחולים ובהמשך הבנתי שהוא גם פוגע מינית בילדים. יום אחד הלכתי לטיפת חלב, הם זיהו את המצוקה שלי. הופניתי לרווחה והם הוציאו אותי מהבית”.
הילה והילדים הגישו תלונה במשטרה אבל הפרקליטות סגרה את התיקים בגלל חוסר ראיות. היא הגישה ערעור על ההחלטה במקביל למאבקים שהיא ניהלה בבית הדין הרבני ומנהלת בבית המשפט לענייני משפחה. “הדבר הכי נורא שאימא יכולה להרגיש זה שהיא לא יכולה להגן על הילדים שלה. זה חוסר אונים מול המערכת”, היא מסבירה.
“בבית הדין הרבני הרגשתי שהם לא מבינים מה זה גבר אלים. במשך חמש שנים הוא סירב לתת לי גט וטען שאני משקרת לגבי האלימות, והדיינים היו בגישה של שלום בית. לבית המשפט לענייני משפחה בו מתנהלים הדיונים על הסדרי ראיה אני מרגישה שאין את הכלים להגן עליי ועל הילדים שלי. הם העידו בבית משפט על מה שעברו, עברו אבחונים וטיפולים, אבל עדיין בית המשפט מתעקש שינהלו קשר לא מפוקח עם האבא למרות שהם לא רוצים בכך”.

One Comment

  1. מכל הכתבות שלה אפשר לחשוב שאנחנו מדינת עולם שלישי ויש פה אנשים שגרים ברחובות תמיד היו ויהיו אנשים עניים תמיד היא מביאה איזה סיפור קורע לב גם מדינות שקיימו בעבר מדניות רווחה מופלגת חזרו בהן ראו מדינות סקנדינביה היא גם מתעלמת שיש מדינות עשירות שהיגיעו לפשיטת רגל מה
    עוד שאצלנו בעיות הביטחון אינן מאפשרות גם מדיניות רווחה מופלגת ודי עם המוגזמות כלום אינו מתמוטט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button