זו לא פעם ראשונה וגם לא אחרונה שעו”ד יהונתן סורקין שמייצג את מנורה חברה לביטוח ממציא טענות מהגורן והיקב על מנת להתחמק מאחריות על פוליסה. אנשים משלמים ממיטב כספם לביטוח פרמיות כל שנה, ובבוא העת לממש את הביטוח – בישראל הן תמיד מתמהמהות ותמיד גוררות את הלקוח לבית משפט בכל מיני תירוצים.
אחד מעורכי הדין הידועים בתחום הזה הוא יהונתן סורקין שהתפקיד שלו מטעם מנורה חברה לביטוח הוא להמציא כל סיבה שהוא יכול לחשוב עליה כדי לטרטר את המבוטח, ולהתכחש לכיסוי הביטוחי (כלומר הטענה היא שהפוליסה מחריגה את האירוע). וזה חוזר על עצמו פעם אחרי פעם, ואף שופט בישראל, וגם לא המפקח על הביטוח נכנסים לגוגל ולמאגרים המשפטיים כדי לראות את עורכי הדין של הביטוח צברו לעצמם רקורד של ממציאי תירוצים שנדחים פעם אחר פעם, ושום דבר לא נעשה נגד התופעה.
נציין כי עו”ד יהונתן סורקין טוען שלא הוא הופיע בישיבות אלא מישהו אחר. אבל…. השופטת שמה את השם שלו על ההחלטה.
בתמונה: השופטת אורית ליפשיץ – באופן חריג לא פחדה מחברת הביטוח מנורה
להלן תגובתו של יהונתן סורקין, לבקשתו. לא נביע יותר מידי את דעתנו על דבריו. הקורא ישפוט למי הוא מאמין. הוא טוען שהשופטת חרגה מסמכותה לפסוק פיצוי למבוטח, אבל הוא אינו מפרט מה המצב בתיק, כמה זמן התיק המשפטי נמרח, כמה זמן נמרחו הליכי הבירור מרגע שהתקבלה אצל מנורה תביעת המבוטח עד שענו לו שמנורה מסירה ממנו כיסוי. הוא גם לא אומר אם מגיע למבוטח כסף, שהרי השופטת כן קבעה שכן יש כיסוי ביטוחי. גם לא הבנו את הטענה “אינני מייצג באופן אישי את מנורה” ו”הוקצו שני דיוני הוכחות, בהם לא הופעתי, אלא עורך דין אחר”….. זה לא מסתדר עם העובדה שהשופטת שמה את השם שלו על פסק הדין, אבל שיהיה…. גם לא הבנו מה הקשר של הילדים שלו לכתבה. אבא שלהם מתפרנס משירותים למנורה. הילדים לא צריכים לדעת איך אבא עושה את הכסף שמאכיל אותם ועל חשבון מי?
וזו התגובה של עו”ד יהונתן סורקין:
לפני כחודש פרסמתם כתבה בעניין פסק דין שנתנה השופטת אורית ליפשיץ נגד מנורה, ובה ציינתם כי אני מייצג את מנורה. כמו כן מצאתם לנכון להכפיש את שמי ללא שום סיבה, לקרוא לי שקרן וידוע לשמצה שמחפש רק לפגוע במבוטחים.
אין לי מושג מאיפה ואיך קיבלתם מידע שכזה, אבל מדובר בפרסום פוגעני המכפיש ופוגע לא רק בי אלא גם בבני משפחתי, ילדי והורי.
למען הסר ספק אני מעדכן אתכם במצב הדברים האמיתי….
1. ראשית, אינני מייצג באופן אישי את מנורה, אלא כחלק ממשרד עורכי דין אמיתי סביון.
2. בהתאם להסכמות דיוניות בין הצדדים, ב”כ התובע וב”כ מנורה, הוסכם כי ביהמ”ש ידון תחילה בשאלת הכיסוי הביטוחי בלבד, וכי יינתן פסק דין בשאלה זו בלבד. ביהמ”ש נעתר להסכמה דיונית זו.
3. לצורך הדיון בשאלה זו הוקצו שני דיוני הוכחות, בהם לא הופעתי, אלא עורך דין אחר. שוחחתי עם אותו עורך הדין והוא אינו מעוניין ששמו יופיע. לפיכך הנני מותיר את שמו חסוי.
4. לאחר מתן פסק הדין מיום 17.6.21 בו ביהמ”ש קבע כי יש להחיל כיסוי ביטוחי, וכן לשלם את נזקי התובע בסך 150,000 שקלים בתוספת 20,000 שקלים הוצאות, פנינו לב”כ התובע על מנת לבטל בהסכמה את החלק הכספי של פסק הדין לאור העובדה כי ביהמ”ש חרג מסמכותו. ב”כ התובע התעלם מפניה זו. עקב כך הוגשה בקשה לביטול החלק הכספי של פסק הדין, הן הנזק והן ההוצאות, היות וביהמ”ש חרג מהסכמות הצדדים, ופסק אף בנזקי התובע מבלי שהללו נידונו, וזאת חרף העובדה כי למנורה ולצד ג טענות ביחס לנזקי התובע. מעבר לכך, ישנה מחלוקת בדבר מי אחראי לתאונה, מה שמשליך באופן ישיר על שאלת זהות הגורם שיפצה ובאיזה היקף, וזאת מעבר להשלכות נוספות של שאלות משפטיות נוספות.
5. רק לאחר שהוגשה הבקשה וביהמ”ש הורה על קבלת תגובתו המהירה של התובע, נענה התובע, והודיע כי הינו מסכים לבטל את החיוב בגין הנזק לתובע אך לא את חיוב הההוצאות. קבלת תגובת התובע, ביום 29.6.21 ניתן פסק דין מתוקן בו ביטל את החיוב הכספי של 150,000 שקלים והותיר את החיוב בהוצאות המשפט.
6. מנורה פעלה בכנות ובתום לב על מנת לברר את מהלך העניינים בהליך התעבורתי במסגרתו נטען כי העבירה שבגינה נשלל רישיון הנהיגה של התובע בוטלה, לצורך כך קיבלה מנורה תעודות עובד ציבור התומכות בטענותיה, וכן צווים לעיון בתיק התעבורה שהתנהל בבימ”ש לענייני תעבורה בנצרת בעניינו של התובע, ואולם חרף צווים אלו, לא אפשרו לב”כ מנורה לעיין בתיק התעבורה ולקבל תמונת מצב מלאה של התיק, כך שלו רק מסיבה זו, הקביעה כי מנורה ניסתה להיבנות מטעויות טכניות של אחרים על מנת להתנער מכיסוי ביטוחי שגויה.
7. הופעתי בתיק הזה רק פעם אחת וגם זאת רק בדיון מקדמי ולא בהוכחות, לא כתבתי את טענות כתב ההגנה, ועל הסיכומים בעניין חתמתי כי לא היה מישהו אחר שיחתום.
8. לאור האמור לעיל: תוכן הכתבה שפורסמה על ידך ו/או מי מטעמך, לאחר שניתן פסק הדין המתוקן הינו שגוי באופן מהותי וחוטא באופן גס למציאות העובדתית והמשפטית, הן ביחס למנורה והן ביחס אלי. פרסום הכתבה על בסיס פסק הדין הראשון שעה שכשבוע קודם לכן תוקן פסק הדין ומבלי להידרש לתגובת מנורה ו/או משרדנו, מהווה עוול ופגיעה בשם הטוב של מנורה של המשרד ושלי.
10. בכך שאתם מציינים באותה הכתבה שאני עורך דין ידוע לשמצה שרק מחפש תירוצים עבור מנורה כדי שזו לא תשלם, אתם חוטאים בהבנתכם למציאות. חברת הביטוח נותנת הנחיות עובדתיות ומשפטיות לעורכי הדין מטעמה, ועורכי הדין פועלים בהתאם מכוח חובתם המקצועית כעורכי דין, ואין כל הבדל בין התנהלות זו של חברת הביטוח להתנהלות של לקוחות פרטיים ומבוטחים אחרים.
11.אינכם מכירים אותי כלל, ולמרות זאת מצאתם לנכון להשתלח לי ללא סיבה וזאת שעה שברמה המקצועית האישית, פעלתי ואני פועל תמיד ביושר ובהגינות לרבות בהליך זה, ואין במחלוקת מקצועית משפטית טהורה כפי שהיה בעניין, כדי להציג את הדברים בצורה כל כך פוגעת כלפי. מעבר לכך אני אף פועל להציל לקוחות פרטיים מהיעדר כיסוי ביטוחי של חברות אחרות, ובהצלחה. אין לי בעיה שתבקרו באופן ענייני את מנורה ובאופן הנאמן לעובדות המדוייקות, ככל שתמצאו לנכון לעשות כן, אבל אין כל סיבה להשתלח בי אישית, לפגוע בכך במשפחתי, פרנסתי, בקשרי המקצועיים עם לקוחות קיימים ועתידיים, וקשרי החברתיים.
12. אי לכך אבקש את הבאים:
א. הסרת שמי מתוכן הכתבה. ואת כל האזכורים המכפישים.
ב. תיקון ועדכון הכתבה באופן בולט בהתאם לאמור לעיל.
ג. הדברים נכונים במיוחד כאשר אנו נמצאים בחודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות שבו אנו פועלים בעיקר לכפר על עבירות שבין אדם לחברו.
ביקורת על ״מנורה״: הסתמכה על טעות טכנית כדי להתחמק מתשלום
החברה טענה שהפוליסה לא בתוקף מכיוון שבמשרדי משרד התחבורה הופיע שרישיונו של הנהג היה בשלילה במועד התאונה. היא התעקשה לנהל את ההליך גם אחרי שהתברר שהפסילה בוטלה
השופטת אורית ליפשיץ קיבלה לאחרונה תביעה נגד חברת הביטוח מנורה לתשלום נזק של כ-140,000 שקל שנגרם לרכב בתאונה מ-2016. החברה טענה שהפוליסה לא הייתה בתוקף במועד התאונה מכיוון שרישיונו של הנהג היה בשלילה עקב עבירת מהירות. בהליך התברר שפסילת הרישיון בוטלה אך הדבר לא עודכן במחשבי משרד התחבורה. השופטת הבהירה לחברה שאין סיבה להתנער מחוזה כספי לאחר שמתבררת טעות.
התובע סיפר שהוא משתמש ברכב שנמצא בבעלות החברה שלו. הרכב בוטח במנורה. ביוני 2016 הוא היה מעורב בתאונה שבעקבותיה נגרמו לרכב נזקים בגובה 140,581 שקל. למרות הסכם הפוליסה החברה סירבה לפצות אותו.
החברה טענה שבמועד התאונה רישיון הנהיגה של התובע היה בשלילה ובהתאם, לא היה כיסוי ביטוחי.
הנהג סיפר שלא קיבל כל הודעה על פסילת רישיונו וכשנודע לו על כך הוא עשה הכל כדי לבטל את העניין ואף הצליח בכך.
התובע הסביר שבדצמבר 2015 ניתנה בבית המשפט לתעבורה בנצרת הכרעת דין בהיעדרו, בה הוא הורשע בנהיגה מעל המהירות המותרת. העבירה שצולמה בתחילת אוגוסט של אותה שנה. באותו מעמד נגזר דינו, רישיונו נפסל לחודש ונרשמו לו 10 נקודות שהביאו בהמשך להתליית רישיונו במשרד הרישוי עד לביצוע קורס ומבחן תאוריה חוזר.
לאחר שקיבל את פסק הדין לידיו הוא פנה לבית המשפט לתעבורה בצירוף תצהיר של אישה שהודתה כי במועד בו צולמה עבירת המהירות היא נהגה ברכב. לאור זאת בוטל פסק הדין המרשיע שניתן נגדו, כולל הפסילה והנקודות, והעבירה הוסבה על שם האישה.
כשיר מהותית ועניינית
השופטת אורית ליפשיץ מבית משפט השלום בבאר שבע הבהירה כי לנוכח ביטול פסק הדין המרשיע שניתן נגד התובע, אין מחלוקת שלמעשה לא הייתה לחובתו כל פסילה והנקודות שנרשמו לחובתו בוטלו.
בנסיבות אלה במועד התאונה, לתובע היה רישיון נהיגה במלוא מובן המילה והוא היה כשיר מבחינה מהותית ועניינית לנהוג ברכב.
השופטת הדגישה שכשירות לנהיגה היא בראש ובראשונה עניין מהותי הנתון לקביעת בית המשפט, המשטרה או כל גוף המוסמך לכך בחוק, והרישום במשרד התחבורה הוא דקלרטיבי בלבד.
היא הוסיפה כי הנתבעת נתלתה בכך בשמועד התאונה סטטוס רישיונו של הנהג היא ״שלול״ במשרד התחבורה. ואולם, הוכח כי השלילה הייתה מבוססת על ההרשעה שבוטלה אך בשל טעות טכנית ו״קצר בתקשורת״ בין בית המשפט, המשטרה ומשרד התחבורה, הדבר לא עודכן במחשבי משרד הרישוי.
בנסיבות אלה התעקשות הנתבעת כי הפוליסה אינה חלה אינה ברורה. ״אין לי אלא להתפלא על הנתבעת, חברת ביטוח אשר התקשרה עם התובע בפוליסה, וכי על אף עדותה הברורה של נציגת משרד התחבורה לפיה הבעיה היא בממשקים בין המשרדים, התעקשה על המשך ניהול ההליך כנגד התובע״.
לפיכך חייבה השופטת את הנתבעת לפצות את התובע בנזקי הרכוש וירידת הערך בסך של 133,551 שקל בקיזוז השתתפות עצמית ובתוספת עלות חוות הדעת שהוגשה בתיק בסך של 936 שקל.
הנתבעת חויבה בהצאות ושכ״ט עו״ד בסך 20,000 שקל.
- ב״כ התובע: עו”ד חודורוב
- ב״כ הנתבעת: עו”ד יהונתן סורקין
להלן פסק הדין:
| ת”א בית משפט השלום באר שבע |
54731-09-17
16/06/2021 |
| בפני השופטת: אורית ליפשיץ |
|
| – נגד – | |
|---|---|
| תובעים: 1. גידור הדרום בע”מ 2. קאמל אבו עאישעו”ד חודורוב |
נתבעים: 1. מנורה מבטחים ביטוח בע”מ 2. סימה יצחקי 3. הפניקס חברה לביטוח בע”מ 4. משרד התחבורה אגף הרישויעו”ד סורקין (ב”כ נתבעת 1) |
| פסק דין | |
| בין התובעים לנתבעת מס’ 1 | ||
מבוא
- התובענה שבכותרת הינה תובענה כספית בגין נזקי רכוש על הסך של 140,581 ₪ , אשר הוגשה ביום ה- 25/9/17, בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים בין רכב התובעת לבין רכב הנתבעת מס’ 2 וזאת ביום ה- 1/6/16 ( להלן: “התאונה מושא התביעה”).
- לטענת התובעים על אף הסכם הפוליסה עם הנתבעת מס’ 1, היא לא פיצתה אותם כנדרש בגין אירוע ביטוחי אשר ארע להם.
- המחלוקת בין התובעים לנתבעת מס’ 1 הינה באשר לתחולת פוליסת הביטוח על נזקי הרכוש שנגרמו לרכב התובע בתאונה מיום 1/6/16, שכן לטענת הנתבעת מס’ 1 הפוליסה לא היתה בתוקף שכן רישיון הנהיגה של התובע נשלל.מיהות הצדדים
- התובעת מס’ 1 הינה חברה רשומה העוסקת בעבודות קבלנות ובמועדים הרלוונטיים היה רכב מסוג מרצדס מספר 1022134 ( להלן: “הרכב מושא התביעה”) רשום בספריה כחלק ממצבת רכבי החברה.
- התובע מס’ 2 הינו אדם פרטי, תושב באר שבע והבעלים והמחזיק של הרכב מושא התביעה ואשר הינו הבעלים ובעל המניות בתובעת מס’ 1.
- הנתבעת 1 הינה חברת ביטוח, אשר ביטחה את הרכב מושא התביעה במועדים הרלוונטיים לתובענה דנא, בביטוח רכב מקיף אשר מספרה הינו 33353632161, המכסה נזקים עצמיים וכן תביעות צד ג’. ( להלן: “הנתבעת”).
- הנתבעת 3 ביטחה את רכב הנתבעת 2 במועד האירוע.טיעוני הצדדים
- לטענת התובע, על הנתבעת לפצותו בגין התאונה והאירוע הביטוחי עקב התקשרותו עימה בפוליסה. לטענתו, במועד התאונה הוא אחז ברישיון נהיגה תקף לרכב בו נהג. כמו כן, לטענתו, רכבו היה מבוטח בפוליסה מתאימה ותקפה.
- לטענתו סירוב הנתבעת לבטחו אינו כדין ואינו בהתאם לתנאי הפוליסה. עוד לטענתו, הוא לא קיבל כל הודעה על פסילת רישיונו וכאשר נודע לו עשה הכול כדי לבטל את העניין ואף הצליח בכך.
- לטענתו, עוד לפני התאונה עצמה, בוטלה פסילת הרישיון וכן הופחתו נקודות חובה מכרטיסו כך שהיו למעשה לחובתו פחות מ- 36 נקודות המחייבות אמצעי תיקון הכוללים פסילת רישיון.
- לטענתו, בשל איחור בדיווח המשטרתי, על השינוי שנבע מביטול פסק הדין בתיק נצרת 10549-11-15, עדיין לא עודכן מחשב משרד הרישוי בדבר ביטול ההגבלות נכון ליום התאונה.
- לטענת התובע- הוא נהג בתום לב, לא ידע כי רשיונו מותלה עקב ניקוד, ומיד כשנודע לו הדבר הוא פנה למשרד הרישוי ודאג לתיקון הטעות, ולכן היה רשאי לנהוג ברכב במועד התאונה.
- לטענת הנתבעת 1, בהגנתה, דין התביעה להידחות עקב העדר כיסוי ביטוחי במועד האירוע.לטענתה, עצם קיומו של רישיון נהיגה בר תוקף הינו תנאי סף לתחולת הפוליסה, ולא חריג שכן אין אף חברת ביטוח אשר תסכים לבטח אדם אשר אינו בעל רישיון נהיגה בר תוקף.
- לטענתה, לאחר שהתובע פנה אליה, במסגרת בירור שאלת הכיסוי הבטוחי הפיקה מנורה ביום ה- 14/7/16 שאילתא באמצעות מרכז הסליקה של חברות הביטוח בעניין תוקף רישיון הנהיגה של התובע נכון למועד קרות התאונה. בהתאם לשאילתא זו התחוור לנתבעת לראשונה כי לתובע לא היה במועד התאונה רישיון נהיגה בר תוקף היות והוא הותלה ולמעשה נפסל באמצעות שיטת הניקוד החל מיום ה- 9/3/16, וכן באמצעות שלילה מכוח הליך משפטי מיום ה- 17/2/15.
- לטענתה, היא מסרבת לפצותו ולבטחו היות ובמועד האירוע רישיונו לא היה בתוקף עקב ניקוד שצבר כפי שנמסר לה ממשרד הרישוי. לטענת הנתבעת, התובע לא עשה שום פעולה הנראית לעין במשרד התחבורה, זאת ועוד, לטענתה התובע חתום על אישור מסירה לפיו מודיעים לו שרישיונו מותלה לפי שיטת הניקוד.
- לטענת הנתבעת החריג מכוחו הפוליסה לא חלה על התאונה, הינו סעיף 15 לחלק 1 לפרק ג’ לפוליסה, היות ורישיונו של התובע היה מותלה והתובע מוחזק כמי שידע על כך. הנתבעת מפנה לתעודות ציבור אשר הוגשו לתיק ואשר מבססות את טיעוניה ביתר שאת: תעודת עובד ציבור מטעם רשות הדואר ומטעם משרד הרישוי.
- התובעת טענה בסיכומיה כי אף אם ניתן היה לקרוא את הפוליסה באופן אחר, הכלל הינו כי יש לפרש את פוליסת הביטוח לטובת המבוטח, ולרעת המנסח, ככל שהפרשנויות סותרות, ועת עסקינן בחוזה אחיד אשר הוכן ע”י חברת ביטוח מיומנת.ההליך המשפטי בעניין התובע בבית משפט לתעבורה
- הצדדים מפנים בטיעוניהם לקיומו של הליך משפטי בעניין התובע, בתיק תעבורה 10549/11/15 ( להלן: “תיק התעבורה”).
- עיון בתיק אשר הוגש לבית המשפט כמוצג, מעלה כי עסקינן בתיק תעבורה 10549/11/15, ממנו עולה כי ביום ה- 17/12/15 ניתנה הכרעת דין ואף גזר דין כנגד התובע, אשר הואשם בנהיגה מעל למהירות המותרת אשר ארעה ביום ה- 1/8/15. על פי הכרעת הדין עולה התובע/ הנאשם לא התייצב לדיון, על אף שהוזמן כדין ולכן התובע הורשע בהעדר התייצבות ובהתאם לגזר הדין שניתן באותו היום (ביום ה- 17/12/15 ) נקבע כי רישיון הנהיגה של התובע נפסל לחודש אחד. כמו כן נקבעה לו פסילה על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך של 1000 ₪.
- ביום ה- 7/2/16 הוגשה לתיק בית המשפט בתיק התעבורה בקשה של התובע ( הנאשם בתיק התעבורה) לביטול פס”ד שניתן בהעדר, ולעיכוב העונש עד לדיון, ובה נכתב ע”י התובע כי הוא לא אשם בעבירה וכי הוא לא החזיק ברכב במועד האירוע משוא כתב האישום שם. על פי החלטת בית המשפט לתעבורה מיום 9/2/16 עולה כי הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה שכן הנאשם הוזמן כדין והוא לא הציג סיכויי הגנה טובים.
- ביום ה- 10/2/16 הוגשה לתיק התעבורה בקשת דחופה נוספת של התובע לרבות תצהיר גב דנה גינון ת.ז. 201537123 ( להלן:”דנה”) אשר הצהירה כי במועד האירוע מושא כתב האישום בתיק התעבורה היא שהחזיקה ברכב בזמן הצילום.
- לאור זאת ביום ה- 10/2/16 קבעה כבוד השופטת מנאל חליחל דיאב כי פסק הדין מיום ה- 17/12/15 מבוטל ןנקבע דיון ליום 17/4/16. מהפרוטוקול שצורף עולה כי בסופו של יום נחתם הסדר טיעון בין המאשימה בתיק התעבורה לבין דנה לפיו הנקודות מושא הנהיגה המהירה בדרך שאינה עירונית במהירות של 126 קמ”ש ביום 1/8/15 , יוסבו על שמה וגזר הדין בעניינה יעמוד על פסילה על תנאי לתקופה של שנתיים וקנס של 800 ₪.
- למעשה ביטול פסק הדין שניתן כנגד התובע בהעדר התייצבות ותצהיר דנה לפיה היא נהגה ברכב ממהירות המצויינת בכתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין בסופו של יום כנגדה, מלמדים כי בגין הנהיגה ברכב מושא התביעה ביום 1/8/15 היתה ע”י דנה, היא שהורשעה בדין בגין נהיגה זו וכנגד התובע, לא היתה כל פסילה או נקוד בגין הנהיגה מיום 1/8/15.רקע שאינו שנוי במחלוקת:
- אין חולק כי במועדים הרלוונטיים לאירוע ביטחה מנורה את רכב התובע באמצעות פוליסה שמספרה 0033353632161, ע”ש אבו עיאש קאמל.
- אין חולק כי בהתאם לתנאיה של הפוליסה( ועל כך ראו עמוד 8, סעיף 15), לא יינתן כל כיסוי ביטוחי למי שנפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה.
- אין חולק כי התובע נשפט בבית הדין לתעבורה, בהעדרו, בשנת 2015. אין מחלוקת כי ביום 10.2.16 , לפני התאונה נשואת התובענה, בוטל פסק-דין בתיק 10594-11-15 בבית משפט לתעבורה בנצרת, בהעדר התייצבות, שניתן כנגד התובע, ופועל יוצא בוטל העונש שהוטל עליו והניקוד.
- אין חולק כי לאחר שנודע לו לתובע על מתן פסק הדין כנגדו בתיק התעבורה, , הוא הגיש בקשה לבטל את פסק-הדין, בין היתר בטענה שלא הוא נהג ברכב אלא נהג אחר- הגב דנה – והציג גם במסגרת הבקשה תצהיר של אותה נהגת שביקשה לקבל על עצמה את הכרעת הדין וגזר-הדין. בעקבות זאת בית המשפט ביטל את פסק-הדין בהחלטתו מיום 10/2/16 , כאשר ביטול פסה”ד משמעו לא רק ביטול גזר-הדין אלא ביטול ההרשעה שגוררת בעקבותיה 10 נקודות ואף פסילה לחודש ימים.
- אין חולק כי ביום 20.4.16, תוקן כתב האישום בתיק 10594-11-15, באופן שפרטי התובע נמחקו מכתב האישום ותחת זאת נרשמו פרטי המצהירה/הנהגת גב’ דנה נחמני כנאשמת וניתן נגדה הכרעת-דין וגזר-דין לאחר שהודתה כי היא נהגה ברכב ביום 1/8/15, הוא מועד האירוע מושא כתב האישום בתיק התעבורה.
- אין חולק כי ההרשעה הנ”ל כנגד התובע גררה בחובה רישום של 10 נקודות ופסילה מלנהוג למשך חודש ואין חולק כי בעקבות הכרעת הדין וגזר הדין מיום 20/4/16 הנקודות הוסבו על שם דנה והם נגרעו מהתובע.
- אין חולק כי כעולה מדיון שנערך ביום 20.4.16 – הסדר הטיעון קבע כי תהיה פסילה על תנאי לחודשיים, ולמעשה הפסילה לחודש בוטלה, וכתב האישום כולו הוסב על שם הגב’ דנה.
- אין חולק כי הנהגת, היא דנה, נכנסה בנעלי התובע, קיבלה על עצמה את הדו”ח ועל פי הסדר טיעון היא נשפטה לקנס 800 ₪ ושני חודשים על תנאי, והכול עד חודש אפריל 2016.
- אין חולק שהתובע לא נפסל מנהוג בגין האירוע מיום 1/8/15 ולמעשה לא היתה לחובתו כל פסילה ( פסק הדין מיום 17/12/15 שפסל את התובע מלנהוג בוטל ע”י בית המשפט ביום 10/2/16) או מספר נקודות המצדיקות במבחן תאוריה ועיוני חוזר ( הנקודות מושא הנהיגה מיום 1/8/15 הוסבו על שם דנה).
- אין חולק כי כפועל יוצא- גם הפסילה לחודש לא הייתה וגם הנקודות לא היו על שמו, דהיינו- גם הפסילה ו-10 נקודות בוטלו, ובגיליון ההרשעות של התובע לא מופיעה הפסילה ולא הנקודות.
- אין מחלוקת כי במועד התאונה מושא התובענה, קרי ביום 1.6.16, במשרד הרישוי היה מעודכן כי רישיון הנהיגה של התובע מותלה לפי שיטת הניקוד.
- אין חולק כי התאונה מושא ההליך אשר בגינה הוגשה התביעה שבכותרת בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב התובעים ואשר התרחשה ביום 1/6/16 ארעה לאחר קרות האירועים הנ”ל.דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ושמעתי את עדויותיהם הגעתי להכרעה כי דין טענות התובעים להתקבל, וכי הפוליסה חלה גם חלה על רכב התובע ועל התובעים במועד התאונה.
- למעשה קובעת אני כי לאחר ששמעתי את העדים אשר התייצבו בפני עולה בבירור כי במועד התאונה לתובע היה רישיון נהיגה באופן ענייני ומהותי, במלוא מובן המלה ועל כל המשתמע מכך, היה הוא כשיר מבחינה מהותית ועניינית לנהוג ברכב, ולא היתה לחובתו כל פסילה או מניעה על פי חוק או החלטה של גוף מוסמך, לנהוג.
- פקודת התעבורה קובעת כלהלן:”…איסור לנהוג בלי רישיון נהיגה10. (א) לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר.(ב) בעל רכב ומי שהשליטה על הרכב בידו לא ירשה לנהוג ברכב למי שאינו רשאי לפי סעיף קטן (א) לנהוג בו, ובלבד שלא יהיה בעל רכב או מי שהשליטה על הרכב בידו, אחראי בעד נהיגתו על ידי אדם שאינו רשאי לנהוג בו, אם הוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי שאותו אדם לא יוכל לנהוג ברכב.(ג) לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הרכב רשום בארץ או בחוץ-לארץ.
כשירות לרשיון נהיגה (תיקון מס’ 104) תשע”ב-2012
11. רשות הרישוי רשאית ליתן רשיון לפי סימן זה, ואם המבקש הוא נהג חדש צעיר – היתר נהיגה, אם שוכנעה שמבקש הרשיון כשיר לנהוג ברכב שעליו הוגשה הבקשה ואיננו פסול לפי הוראות פקודה זו ושילם את האגרה שנקבעה…”.
- בנוסף לפקודת התעבורה, עומדת לפנינו הפוליסה הביטוחית אשר קיימת בין הצדדים. לצורך קביעת תחולת הפוליסה יש לבחון האמנם במועד התאונה מושא התביעה היה לתובע רישיון נהיגה בפועל ומה הם התנאים המפורטים בפוליסה השוללים את תחולתה.
- הנתבעת טוענת להעדר תחולת הפוליסה במקרה דנא, ומפנה בעניין לסעיף 15 לפוליסה, המופיע בפרק ג- “תנאים כלליים לכל פרקי הפוליסה”, הקובע כלהלן:”…בני אדם הרשאים לנהוג ברכב יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שנכתב במפרט, ובתנאי שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב, או שהיו בעלי רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 החודשים שקדמו לנהיגה ברכב, ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה ע”פ הוראות החיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת:1. המבוטח2. אדם ששמו נקוב במפרט3. אדם הנוהג לפי הוראות המבוטח או ברשותו4. אדם הנמצא בשירות המבוטח ונוהג לפי הוראותיו או ברשותו
5. אדם הנוהג ברשות המבוטח ובלוויית אדם…
6. אדם חסר רישיון נהיגה…. בתנאי שהוא מלווה….”.
- בפתח הדברים מוצאת אני לנכון להדגיש כי כשירות לנהיגה הינה בראש ובראשונה עניין מהותי. וככל שנהג מוציא רישיון נהיגה כחוק, לבית המשפט ו/או למשטרה ו/או לכל גוף המוסמך לעשות כן על פי חוק, הסמכות לשלול אותו. הרישום במשרד התחבורה הינו רישום דקלרטיבי בלבד ואין ברישום עצמו כדי לקבוע פוזיטיבית ומהותית האם אכן הנהג מנוע מלנהוג, ענין שכאמור נתון לסמכותם של בית המשפט, משטרת ישראל ורשויות האכיפה. משרד התחבורה, נדרש לרשום בפניו את ההחלטה המהותית היוצרת את הפסילה וכאמור ההחלטה המהותית היוצרת את הפסילה נתונה בידי בית המשפט/משטרת ישראל/גוף מוסמך אחר הכל בהתאם להוראות החוק הרלוונטיות.
- בענייננו, כך עולה, נשלל רישיון הנהיגה של התובע בעקבות הרשעה בבית משפט לתעבורה ביום 17/12/15. לאחר שהתובע/הנאשם עתר לביטול פסק הדין וטען כי היא לא נהג ברכב ביום ביצוע העבירה מושא כתב האישום, ולכן לטענתו השלילה וההרשעה בוצעו בטעות, פסק הדין המרשיע ביום 17/12/15 בוטל בהחלטת בית המשפט מיום 10/2/16.
- למעשה ההרשעה מיום 17/12/15 אשר בוטלה בסופו של יום ביום 10/2/16 גררה עימה נקודות, ולא רק לבתי המשפט יש הסמכות לפסול רישיונות נהיגה של נהגים כסנקציות עונשיות, אלא שגם למשרד הרישוי הסמכות להורות על התליית רישיונות נהיגה של נהגים לתקופות לא מבוטלות. למשרד הרישוי הסמכות להורות על התליית רישיונות נהיגה של נהגים לתקופות לא מבוטלות, וזאת כאמצעי תיקון חינוכי, במקרים בהם נהגים צברו לחובתם נקודות רבות בעקבות הרשעות בגין עבירות תעבורה חמורות.
- במקרה דנן, הנהיגה שיוחסה לתובע ביום 1/8/15 וההרשעה בגין נהיגה זו, טמנה בחובה הן 10 נקודות לחובת התובע והן פסילת רישיון הנהיגה למשך חודש שלם. היות ולחובת התובע/הנאשם היו נקודות קודמות, הרי שההרשעה מיום 17/12/15 טמנה בחובה הן פסילה לחודש ימים והן צבירת נקודות המחייבות קורס ומבחן עיוני ותאוריה חוזרים.
- משההרשעה בוטלה והנהיגה מיום 1/8/15 הוסבה על שם אחרת היא דנה, הרי שהפסילה לחודש ימים בוטלה והנקודות מושא הנהיגה מיום 1/8/15 הוסבו אף הם של שם דנה. קרי, לתובע לא היתה כל פסילה לחובתו למשך חודש ואף לא היו לחובתו נקודות המצדיקות מבחן תאוריה ועיוני חוזר.
- סעיף 15 לפוליסת הביטוח מושא התביעה, קובע כי בהתאם לתנאיה הכלליים של הפוליסה ולתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח, אסור לעשות כל שימוש ברכב כאשר רישיון הנהיגה נשלל מכל סיבה שהיא ע”י הוראת חיקוק, פסק דין, החלטה של בית המשפט או רשות מוסמכת אחרת.
- באופן זה, כאמור לעיל, הנתבעת שבה וטענה בפני שהפוליסה לא הייתה בתוקף, היות וכעולה מרישומי משרד התחבורה, מעמדו של רישיון הנהיגה של התובע ביום 1/6/16 היה “שלול”. קרי, במשרד התחבורה הופיע כי רישיון הנהיגה של התובע היה בשלילה.
- דה עקא- והוכח בפניי כי הרישום במשרד התחבורה לפיו התובע היה בשלילה ביום 1/6/16 היה מבוסס על ההרשעה מיום 17/12/15 בתיק התעבורה והנקודות אותם צבר לחובתו, והיות וההרשעה בוטלה ביום 10/2/16 והנהיגה והנקודות הוסבו על אדם אחר בהתאם לפסק הדין מיום 20/4/16 , עולה בבירור כי הרישום הדקלרטיבי במשרד התחבורה לפיו רישיון הנהיגה של התובע היה בשלילה במועד התאונה, לא תאם את המצב המהותי והעובדתי בהתאם להחלטות בית המשפט.
- כפי שצויין לעיל, התובע פנה לבית המשפט וההרשעה ופסק הדין בעניינו בוטל – ועימו אף התבטלו הגזירות, קרי: פסילת רישיון הנהיגה ו10 נקודות לחובת התובע.
- דה עקא שהרישום של ביטול העבירה, ועימה הנקודות ואף ביטול פסילת הרישיון לחודש ימים- לא עודכן ברישום משרד התחבורה עד לאחר מועד התאונה.
- בנסיבות אלו סבורה אני כי התעקשות הנתבעת על טענתה בדבר אי עמידה של התובע בתנאי הפוליסה, כלל אינה ברורה: והלוא הוכח בפניי כי פסק הדין המרשיע בעניין התובע בוטל, וכי פסק הדין ועימו הנקודות בגין הנהיגה, הוסבו לנהגת אחרת וממילא בוטלה הפסילה לחודש ימים. בנסיבות אלו כלל לא ברור הכיצד מתעקשת הנתבעת לחזור על טיעוניה לפיהם לתובע לא היה רישיון תקף, כאשר אין חולק כי ההרשעה בעניינו ניתנה בטעות, בוטלה, וכי אקט הביטול ארע לפני קרות התאונה.
- על פי עדת משרד הרישוי, הגב’ רינת איפרגן , מנהלת תחום נהיגה, משרד הרישוי, אשר הופיעה בפני, ביום ה- 4/2/21, והעידה בעניין, הנקודות והשלילה בוטלו ארבעה חודשים לפני השימוע, וכן העידה היא כלהלן, כפי שיפורט בהרחבה.
- כעולה מעדותה של עובדת משרד הרישוי, רינת אפרגן, אשר הגישה את תעודת עובד הציבור מטעם משרד התחבורה, מנהלת תחום נהיגה של משרד הרישוי בב”ש, עולה כלהלן:”…ש.בסופו של דבר, נכון שהפסילה בוטלה, ועקב כך הוצאתם לו רישיון נהיגה?ת.הפסילה נסגרה עקב ביטול הדוח ב-9.8.16. הוא לא ביצע את הפסילה של ה-3 חודשים, כי הדוח עצמו בוטל, והיא נסגרה באופן אוטומטי דרך משטרת ישראל. הפסילה של ה-3 חודשים התבטלה ב-9.8.16, ביהמ”ש הסב את זה לנהג אחר, מן הסתם ביהמ”ש מעביר את זה למשטרה והמשטרה סוגרת את זה. לשאלת ביהמ”ש האם המשמעות היא שהוא עשה קורס או לא, אני אומרת שהפסילה התבטלה ב-9.8.16 עקב ביטול הדוח.ש.נכון שלצד הנקודות היתה לו גם פסילה של חודש באותו תיק?ת.לי זה לא מופיע.
ש.אני מפנה אותך לאישור טופס רישיון נהיגה, שם יש פסילה של חודש,?
ת.נכון.( עמוד 12 שורות 31 ואילך לפרוטוקול).
וכן:
“….
ש.המסקנה המתבקשת היא שבזמן השימוע הוא הציג לכם ביטול של הפסילה של ביהמ”ש?
ת.כן. אני מניחה שזה מה שהיה.
ש.מאחר והפסילה והרישום של 10 נקודות חובה כרוכים אחד בשני, באופן טבעי גם הייתם בזמן השימוע שזה בוטל, ההרשעה שלו בוטלה, ז”א הנקודות צריכות להימחק?
ת.את הנקודות אתה יודע שלא משרד הרישוי מוחק, אלא המשטרה, בגלל זה הוא קיבל את האופציה של זמני לחצי שנה, עד לביטול הדוח ממשטרת ישראל, וזה מה שנעשה בפועל, ואז בעצם הדוח התבטל באוגוסט.
ש.בכל התקופה הזו ממועד השימוע עד לאוגוסט היה לו רישיון נהיגה?
ת.כן.
ש.וגם אחרי זה? כי לפני התע”צ עד היום השלילה לא נכנסה מחדש לתוקף?
ת.כן. ואנחנו דיברנו על התאריך סביב ה-1.6.16.
ש.אם אומר לך שהפסילה של החודש והנקודות, בוטלו בתחילת פברואר, איך את מסבירה את זה שבתאריך 1.6 עדיין זה מופיע אצלכם?
ת.לא אלינו תפנה את העניין, תפנה למשטרה….”.( עמוד 13 שורות 11 ואילך לפרוטוקול).
מעדות הנציגה עולה בבירור שמהותית לתובע היה רישיון נהיגה פעיל והוא לא נשלל ע”י גורם מוסמך, ושפס”ד המרשיע בוטל. כמו כן עולה כי הסיבות שבשלהן הדבר לא עודכן במערכת של משרד התחבורה, הינן טכניות לחלוטין ולא מהותיות.
“…ש.אם פסק הדין הזה והנקודות והשלילה בוטלו, 4 חודשים לפני השימוע, מה יש לך להגיד על זה שביום השימוע עדיין הופיעו נקודות במחשב של משרד הרישוי?
ת.כבר השבתי לך על זה, זה תלוי במשטרה.
ש.ז”א שבעצם אם המשטרה היתה פועלת בזמן, או פועלת בכלל, אז לא היית מגיעה למצב של פסילות בהעדר בחודש מרץ?
ת.אני אסביר שוב, מה שקשור למערכת בתי המשפט והמשטרה אין לנו קשר לנושא. אם הוא הגיע ביום השימוע ב-7.6 עם הביטול פסילה, זה אומר שהמערכות של משטרת ישראל וביהמ”ש לא עשו את העבודה אז הוא בא עם הניירת פיזית, ואז זה בוצע אצלנו….”.( עמוד 15 שורות 7 ואילך לפרוטוקול).
- . מעדות העדה עולה בבירור כי הדבר נפל בין הכסאות:לטענתה: “…אם יש החלטה של ביהמ”ש על הסבת נקודות לצד ג’ האם החלטה כזו אמורה להיות מעודכנת במערכת משרד הרישוי, אני משיבה שהיא אמורה להתבטל, אבל זה תלוי במערכת בתי המשפט ומשטרת ישראל, הממשק, לוקח להם הרבה זמן עד שזה מתעדכן….”.( עמוד 13 שורות 15 ואילך לפרוטוקול).
- אמנם העדה הסכימה שמבחינת המערכת- מסתכלים על מה שרשום בה, לצד זאת- “אנחנו מסתכלים נטו על מה שמופיע במערכת, אלא אם הוא מציג מסמכים שהשלילה בוטלה, אז אני מבטלת לו את הפסילה…”.
- דהיינו- גם היא עצמה מבינה ומודה כי אם לכאורה האדם מוצג כפסול רישיון, ככל שיציג את המסמכים הרלוונטיים המעידים כי עסקינן בחוסר עדכון בנתונים- תבוטל לאלתר הפסילה.
- לא רק זאת אלא שמעדותה אף עולה כי עסקינן בבעיה ידועה ומוכרת:”…הייתי אומרת לו ללכת למשטרה ולעדכן את ההסבה של הנקודות וזה מה שאנחנו אומרים לכולם. אם הממשקים היו בריאים זה לא היה קורה…”.!( עמוד 16 שורות 4 ואילך לפרוטוקול).
- דהיינו, יש לפנות לשיטתה למשטרה מדוע לא נמחקה ההגבלה במשך ארבעה חודשים עד לתאונה, ולמעשה, ביום התאונה, היא מודה ללא כחל ושרק, לא היתה כל מניעה לתובע להחזיק רישיון נהיגה ורישיון הנהיגה לא נפסל ע”י גורם מוסמך, אולם ביטול הפסילה לא עודכן ע”י משטרת ישראל ו/או גורם אחר.
- ויודגש- מתוך עדותה עלה כי התובע פעל מול בית המשפט לביטול הפסילה שלו לחודש ואף פעל להסב ולבטל את הנקודות: לכן בפועל ביום התאונה לא היו לו נקודות המצדיקות פסילה, והפסילה של חודש שהושתה עליו בוטלה.
- בית המשפט וגם המשטרה לא הזינו את ביטול הפסילה והסבת הנקודות במערכת המשטרתית אלא רק ב- 9/8/16 ולכן רק אז בוטלה החלטת הפסילה אולם המשטרה יכלה בפועל, ללא כל הפרעה, לבצע עדכון מיידי של פסק הדין כבר סמוך למתן פסק הדין כנגד דנה אלא שלא עשתה כן.
- לטענת הנתבעת יש הסכמה חוזית שהתובע מנוע מלנהוג כאשר רישיונו אינו בתוקף, וכי מפרשנות הפוליסה ניתן לקרוא כאילו נאסר על התובע לנהוג במצב דברים זה, לצד זאת- לאחר עיון בפוליסה, איני סבורה כך, ולמעשה איני סבורה כי בסמכות חברת הביטוח לקבוע כללים חדשים בדבר כשרות חוקית לנהיגה.
- לטענת הנתבעת, התובע ידע גם ידע על השלילה וזה למעשה הכוח מכוחו יש את הפוליסה. ככל שהוא ידע שרישיונו מותלה אסור היה לו לנהוג, כעולה מהפוליסה. דה עקא שבשים לב לכך שעוד לפני התאונה בוטלה פסילת הרישיון של התובע והנקודות הוסבו לדנה, לא ברורה טענת הנתבעת.
- ויודגש- הרישום במשרד התחבורה הינו דקלרטיבי בלבד וככל שמתברר כי הרישום לא היה מעודכן, וכי רישיון הנהיגה של התובע לא נשלל ע”י רשות מוסמכת על פי חוק, הרי שהרישום אינו משקף את המצב העובדתי והמישפטי של רישיון הנהיגה של התובע.
- בנסיבות אלו אני קובעת עובדתית כי בשל איחור בדיווח על השינוי /שנבע מביטול פסק הדין בתיק נצרת 10549-11-15 עדיין לא עודכן מחשב משרד הרישוי בדבר ביטול ההגבלות נכון למועד התאונה ובמועד התאונה התובע לא היה מנוע מלהחזיק רישיון נהיגה והרישום במשרד התחבורה, לא שיקף את הצב המהותי והמשפטי העדכני.
- ויודגש- הסייג של חברת הביטוח כעולה מהפוליסה שצוטטה לעיל, הינו כלהלן:”…בני אדם הרשאים לנהוג ברכב יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שנכתב במפרט, ובתנאי שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב, או שהיו בעלי רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 החודשים שקדמו לנהיגה ברכב, ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה ע”פ הוראות החיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת:1. המבוטח2. אדם ששמו נקוב במפרט3. אדם הנוהג לפי הוראות המבוטח או ברשותו4. אדם הנמצא בשירות המבוטח ונוהג לפי הוראותיו או ברשותו
5. אדם הנוהג ברשות המבוטח ובלוויית אדם…
6. אדם חסר רישיון נהיגה…. בתנאי שהוא מלווה….”.
- סבורתני כי קריאת הפוליסה חזר ושנה לא מאפשרת קריאה אשר לפיה ניתן להחזיק מהתובע כאינו בעל רישיון בתוקף, בהינתן כי פסק הדין בעניינו, אשר הוא גרם לרישום הפסילה במשרד התחבורה בוטל בסופו של יום. ויודגש- הרישום במשרד התחבורה הינו דקלרטיבי והזכות לשלול רישיון נהיגה נתונה בידי הגופים המוסמכים לכך על פי חוק ואילו רשות הרישוי בכובעה זה רק דואגת ” לרישום ” המצב המישפטי המהותי.
- סבורתני כי בנסיבות הענין, ובשים לב לפסק הדין בתיק התעבורה, התובע עומד בתנאי הפוליסה: היה לו רישיון נהיגה בר תוקף, פסק הדין שפסל אותו מלנהוג בוטל, ולמעשה דה פקטו, התובע לא היה פסול מלהחזיק רישיון נהיגה. למעשה התובע יכול היה מבחינה מעשית ומהותית לנהוג.
- מתוך עדות נציגת משרד התחבורה עולה כי הגורמים הרלוונטיים לא עידכנו את משרד התחבורה מסיבות בירוקרטיות, ולא מסיבות ענייניות ומהותיות.
- בפועל, זאת יודגש, לנ”ל היה רישיון נהיגה בתוקף ופסק הדין המרשיע שניתן בעניינו בוטל. ככל שהדבר היה מובא משרד הרישוי בזמן- רישיונו- גם במחשבים שלהם וברישומיהם- היה בתוקף. העובדה שהמשטרה ו/או גוף אחר מוסמך לא הזינה את ביטול פסק הדין לא אמורה לפעול לרעתו ולחובתו של התובע.
- בפועל- במועד התאונה- ועל כך אין חולק- התובע היה כשיר מהותית ועניינית לנהוג, לא עמדו לחובתו פסקי דין של פסילה ואף לא היו קיימות לחובתו נקודות אשר בגינן נאסר עליו לנהוג ורישיונו הותלה.
- לאור כל האמור אין לי אלא להתפלא על הנתבעת, חברת ביטוח אשר התקשרה עם התובע בפוליסה, וכי על אף עדותה הברורה של נציגת משרד התחבורה לפיה הבעיה היא בממשקים בין המשרדים, התעקשה על המשך ניהול ההליך כנגד התובע.
- טעות לעולם חוזרת- וכך אף בענייננו. ייתכן שקיימת בעיה עם הממשקים, כפי שעלה מהעדות נציגת משרד התחבורה שהוצגה בפני, וייתכן כי קיימות בעיות טכניות אחרות. המחשב של משרד הרישוי יכול ליפול ועימו כל הנתונים על מחזיקי רישיון נהיגה. על אף האמור, בעת שמתקנים את הטעות ומבינים שהיתה טעות, וכי עסקינן ברישום לא מעודכן, אין כל סיבה להיאחז בתפל, ולנסות להבנות ולהתנער מחוזה כספי, בשל אי עדכון זה.
- בנסיבות אלו ולאור התנהלות הנתבעת, סבורה אני כי יש להביא הדבר בחשבון בעניין ההוצאות, היות וטוב היה אם הנתבעת היתה ממלאה את חלקה בחוזה, ולא מסתמכת ונבנית על טעויות טכניות של אחרים, בכדי לפטור עצמה מחוזה מהותי ותכליתי אשר התקשרה בו עם לקוח.
- בשים לב לקביעותיי לעיל, סבורתני כי אין כל רלוונטיות לשאלה האם התובע ידע על התליית רישיון הנהיגה.סוף דבר
- נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי פוליסת הביטוח בין התובע לנתבעת מס’ 1 היתה בתוקף ועל הנתבעת מס’ 1 לפעול בהתאם לפוליסה ולשלם לתובעים ביחד ולחוד את נזקי הרכוש וירידת הערך בהתאם לחוות הדעת מיום 28/6/16 אשר צורפה כנספח לחוות הדעת בסך של 106,217 ₪( נזקי רכוש) + 27,334 ש” ( ירידת ערך) , בניכוי ההשתתפות העצמית כמפורט בפוליסה וכן את עלות חוות הדעת בסך של 936 ₪ כשהסכומים נושאים ריבית והצמדה מיום עריכת חוות הדעת ( 28/6/16) ועד התשלום בפועל.
- בנסיבות העניין אני מחייבת את הנתבעת מס’ 1 לשלם לתובעים ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום ואם לא הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
- זכות ערעור כחוק.ניתנה היום, ו’ תמוז תשפ”א, 16 יוני 2021, בהעדר הצדדים.
והנה עוד מקרה מ 7/6/2018:
ביקורת על “מנורה”: השתמשה במות המבוטחת כדי להשיג יתרון בתביעה
המבוטחת נפטרה חודש לאחר מעורבותה בתאונה. שני אחיה ירשו את הזכויות ברכבה וביקשו מחברת הביטוח את הפיצוי על הנזק אלא ש”מנורה” דחתה את דרישתם בטענת התיישנות. ביהמ”ש קבע שהיא פעלה ב”שרירות לב”.
בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה תביעת פיצויים נגד חברת מנורה וחייב אותה לשלם כ-60 אלף שקל על ירידת ערך של רכב שעבר תאונה. את התביעה הגישו אחיה של המבוטחת, שנפטרה חודש אחרי מעורבותה בתאונה, משום שמנורה טענה שתקופת ההתיישנות חלפה. הרשמת הבכירה חן מאירוביץ מתחה ביקורת על מנורה ואף הטילה על הפיצוי ריבית גבוהה במיוחד: “בתיק זה ניתן היה להתרשם מהתנהלות בוטה ותוך שרירות לב של מבטחת עד כדי ‘קניית יתרון’ ממש מפטירת המבוטח”.
במרץ 2012 איבדה המבוטחת שליטה על רכבה וגרמה לתאונה עצמית. מנורה שילמה למוסך על תיקון הרכב אבל לא העבירה למבוטחת פיצוי על ירידת הערך שלו, שלפי שמאי מטעמה עמדה על 56,000 שקל.
המבוטחת נפטרה חודש לאחר התאונה, ובאוגוסט 2016 ירשו שני אחיה את זכויותיה ברכב. ארבעה חודשים מאוחר יותר הם שלחו למנורה דרישה לקבלת הפיצוי על ירידת הערך, אך כעבור כשבועיים נדחו בטענה שתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח חלפה.
בתביעה שהגישו נגד מנורה הם טענו כי מרגע שהיא אישרה את תיקון הרכב הרי שהיא הכירה בחבותה ולכן היה עליה לשלם לאחותם את תגמולי הביטוח המלאים תוך 30 יום.
לגרסתם, לא יעלה על הדעת כי המבטחת תחזיק כספי פיצויים שלא שייכים לה, תימנע מלברר האם למבוטחת יש יורשים ואז תטען להתיישנות על כספי הפיצויים. עוד לפי התובעים, בהתאם לחוק חוזה הביטוח תקופת ההתיישנות נעצרה מרגע שדווח על התאונה.
אולם מנורה טענה כי חלפו יותר מ-3 שנים מאז התאונה, כך שאין ספק שהתביעה התיישנה. בניגוד לנטען נגדה, לגרסתה היא דווקא ניסתה להעביר את תגמולי הביטוח למנוחה ולברר מיהם היורשים אך התובעים לא שיתפו עמה פעולה ולא העבירו לידיה את צו הירושה עד למכתב הדרישה ששלחו בדצמבר 2016.
איחרו מסיבות אובייקטיביות
הרשמת הבכירה מאירוביץ לא קיבלה את טענותיה של מנורה. הרשמת קבעה שמהראיות עולה כי היא לא עשתה שום מאמץ כדי ליידע את התובעים על זכאותם לתגמולים. מנגד, התובעים איחרו בהגשת תביעת הביטוח מסיבות אובייקטיביות שלא היו תלויות בהם, בין היתר משום שהם סברו שהרכב שייך לביטוח הלאומי שסיפק אותו לאחותם – שהייתה נכה.
משכך הרשמת קבעה כי יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות מהרגע שעורך הדין של התובעים הבין שהרכב הוא בבעלותה הפרטית של אחותם המנוחה והתקבל צו הירושה – באוגוסט 2016.
לפיכך, התביעה של האחים לא התיישנה והשופטת קבעה כי מנורה צריכה להעביר להם את תגמולי הביטוח החסרים.
לקראת סיום מתחה הרשמת ביקורת חריפה על התנהלותה של חברת הביטוח, שלשיטתה “נהגה באופן הסותר בתכלית את קיומה”. היא המשיכה וכתבה כי “בתיק זה ניתן היה להתרשם מהתנהלות בוטה ותוך שרירות לב של מבטחת עד כדי ‘קניית יתרון’ ממש מפטירת המבוטח”.
לפיכך, הרשמת קיבלה את התביעה במלואה וחייבה את “מנורה” לשלם לתובעים 58,000 שקל בתוספת ריבית מיוחדת בשיעור של פי 3 מהריבית הקבועה בחוק, החזר הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 8,500 שקל.
- ב”כ התובעים: עו”ד אלי אהרונסון, עו”ד סבג
- ב”כ הנתבעת: עו”ד יונתן סורקין
והנה פסק הדין:
| תא”מ בית משפט השלום תל אביב – יפו |
59271-01-17
27/05/2018 |
| בפני הרשמת הבכירה : חן מאירוביץ |
|
| – נגד – | |
|---|---|
| תובעים: 1. זאב הרינגמן 2. הרינגמן זיזקינדעו”ד אלי אהרונסון עו”ד סבג |
נתבעת: מנורה חברה לביטוח בע”מ עו”ד יונתן סורקין |
| פסק דין | |
זכאותם של יורשים לקבלת תגמולי ביטוח מתוקף ירושה ודינה של טענת התיישנות שטוענת מבטחת בהתאם לחוק חוזה הביטוח- זהו עיקרה של המחלוקת שלפניי.
רקע עובדתי
1.התובעים, יורשי המנוחה גב’ ש.ה. ז”ל (להלן: “המנוחה”) הגישו תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סכום של 57,744 ₪ בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב המנוחה בתאונה עצמית שהתרחשה ביום 19.3.12 עקב אובדן שליטה של המנוחה על רכבה (להלן: “הרכב”). הרכב בוטח במועד הרלבנטי ביטוח מקיף אצל הנתבעת.
2.המנוחה דיווחה לנתבעת אודות התאונה, מיד לאחריה, ורכבה תוקן במוסך שכלול בהסדר מוסכים עם הנתבעת. שמאי אמד את נזקי הרכב בסך של 114,366 ₪ וכן שם את ירידת ערך בסך 56,236 ₪. ביום 3.5.12 שילמה הנתבעת למוסך עבור תיקון הרכב, אך הותירה בידיה את סכום התגמולים בגין הנזק של ירידת הערך, שהיה אמור להיות משולם לידי המנוחה, שהינו הסכום הנתבע.
2.ביום 19.4.12 הלכה המנוחה לעולמה.
3.בתאריך 24.8.16 התקבל צו ירושה על שם התובעים במסגרתו ירשו את הזכויות ברכב. ביום 12.12.16 שלחו התובעים לנתבעת הודעת דרישה לקבלת הפיצוי אותו הייתה המנוחה זכאית לקבל בגין ירידת הערך לרכב.
4.ביום 25.12.16 דחתה הנתבעת את הדרישה לקבלת הפיצוי בטענה שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח , תשמ”א -1981 (להלן: “חוק חוזה הביטוח”) ולאור סעיף 18 לחוק ההתיישנות, תשי”ח -1958 (להלן: “חוק ההתיישנות”).
טענות הצדדים
5.התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת לשלם לידם את הפיצוי שהיה אמור להיות משולם למנוחה בגין ירידת ערך הרכב שנפגע בתאונה בהתאם לקביעת השמאי. באשר לטענת ההתיישנות שטוענת הנתבעת טוענים התובעים שיש לדחותה, שכן במועד התאונה פנתה המנוחה אל הנתבעת, ביקשה להפעיל את הפוליסה ובזיקה לכך נשלח רכבה לתיקון במוסך הסדר. הנתבעת שילמה למוסך עבור תיקון הרכב. לטענתם אילו המנוחה הייתה בחיים במועד העברת הכספים לידי המוסך, לא הייתה כל מניעה, להעביר לידה גם את הסכום הנתבע שכן אין בידי הנתבעת ולו טענה אחת שיש בה כדי למנוע ממנה לקבל את הכספים המגיעים לה בגין התאונה, ובהתאם לפוליסה.
6.התובעים מסתמכים בטיעוניהם על סעיפים 23, 22 ו- 27 לחוק חוזה הביטוח לפיהם מעת שמבטח מקבל הודעה אודות מקרה הביטוח והועברו לידיו מלוא המסמכים הדרושים לבירור חבותו, עליו לפעול לתשלום תגמולי הביטוח. לדידם משעה שאושר תיקון הרכב במוסך הסדר הרי, שהמבטחת הכירה בחבותה, ולכן היה עליה לשלם למנוחה את תגמולי הביטוח לרבות ירידת הערך בתוך 30 ימים.
7.לטענתם העלאת טענת התיישנות כעת, לאחר שהתביעה כבר סולקה, הינה חסרת תום לב וחסרת הגיון ומשפטי, תוך ניסיון להתעשר על חשבון יורשי המנוחה. עוד נטען שעילת התביעה לתגמולים התגבשה ביום התאונה- 19.3.12 ,בעוד שהפיצוי בגין נזקי התאונה שולמו למוסך עם גמר תיקון נזקי הרכב בהתאם לחשבונית שהוצאה ביום 3.5.12. בנסיבות אלה, ברי כי גם התשלום בגין שיעור ירידת הערך כפי שנקבע על ידי השמאי בחוות הדעת, היה אמור להיות משולם למבוטחת ו/או לעזבון כך שלא יעלה על הדעת שהמבטחת תחזיק כספי פיצויים לא לה, ולא תעשה כל מאמץ ולו הקלוש ביותר בכדי לברר האם למנוחה יש שארים, ולאחר מכן לטעון שעל הכספים שמגיעים ליורשים, חלה התיישנות.
8.בהתאם לחוק חוזה הביטוח תקופת ההתיישנות הינה שלוש שנים ומירוץ ההתיישנות נעצר בעת שהמנוחה דיווחה למבטחת על קרות המקרה. בהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות, אין בדרישה כיום להשבת הכספים המגיעים ליורשים, כתביעה חדשה, שכן קיימת זהות מוחלטת בין התביעות כאשר ההבדל ביניהן הוא רק בזהות של נציגו של העיזבון. אין לראות בדרישת היורשים לקבלת הכספים מיום 12.12.16 כתביעה שהתקבלה לראשונה.
9.לטענת התובעים גם אין משמעות למועד בו הוצא צו הירושה או למועד שבו שלחו את מכתב הדרישה למבטחת לעניין ההתיישנות, שכן זכות המנוחה נסובה לעיזבונה כבר ביום פטירתה ומיום התביעה שהינו מועד התאונה ועד לפטירה חלף פרק זמן של חודש ימים בלבד שעצר את מרוץ ההתיישנות. כלומר, זכות התובעים נוצרה עם פטירת המנוחה ביום 19.4.12. השיהוי בדרישה להשבת הכספים שכבר אושרו לתשלום כאמור בחוות דעת השמאי נבעה מהעובדה, שהיורשים לא ידעו ולא נמסר להם דבר ע”י הנתבעת באשר לזכאותם לקבל את הכספים ולא נעשה כל מאמץ מטעמה כדי לאתרם.
10.באשר לנזק עצמו טוענים התובעים, כי ברע”א 3577/93 הפניקס הישראלי חב’ לביטוח בע”מ נ’ אהרון מוריאנו (להלן : “הלכת מוריאנו”) נקבע שעילת התביעה הן לעניין הנזק התאונתי והן לעניין ירידת הערך מתגבשים בו זמנית במועד התאונה, והם מהווים תביעה אחת וכך גם הפיצוי יינתן ביחס לשניהם.
11.עוד נטען כי ככל שימצא שמדובר בתביעה חדשה חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו כאשר נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, תחל תקופת ההתיישנות רק ביום שנודעו עובדות אלה לתובע. התובעים פנו לנתבעת מיד עם היודע להם זכותם לקבל את תגמולי הביטוח.
טענות הנתבעת :
12.לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן על תביעה זו חל סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח הקובע תקופת התיישנות של 3 שנים ממועד קרות מקרה הביטוח. מקרה הביטוח אירע בתאריך 19.2.13 והנתבעת הכירה בחבותה ונשאה בעלויות תיקון הרכב במוסך הסדר בהתאם לחוו”ד שמאי, וממועד מתן חוות הדעת והתשלום למוסך, חלפו למעלה משלוש שנים.
13.הנתבעת טוענת שיש בידיה ראיות לכך שהיורשים או מי מטעמם ידעו על זכות המנוחה לכל המאוחר בחודש ספטמבר 2012 , וייתכן אף שקודם לכן. לדידה המועד שבו נסבה הזכות לידי היורשים הינה בעת פטירת המנוחה המבוטחת ואין בהוראות סעיף 18 לחוק ההתיישנות כדי להאריך את התקופה מעבר ל – 3 שנים שנקצבו לה מעיקרא.
14.לטענת הנתבעת הודעת המנוחה התקבלה אצלה ביום 21.3.12 והיא הופנתה ל”הסדר מוסכים”. השמאי ששם את הנזק איננו מטעם הנתבעת ואי לו סמכות להורות על העברת התשלום שכן תפקידו מתמצה בשומה בלבד. ההוראה להעביר את הסכום למבוטח יסודה בחוק חוזה הביטוח, המגדיר תקופת התיישנות של 3 שנים.
15.הנתבעת טוענת שניסתה להעביר את תגמולי הביטוח לידי המנוחה ולאחר מכן לפנים משורת הדין, ניסתה לברר את זהות היורשים וליצור עימם קשר. התובעים לא המציאו צו ירושה ולא שיתפו פעולה ולמעשה “ישנו” על תביעתם עד לחודש דצמבר 2016 שאז נשלח מטעמם מכתב דרישה. דרישת תשלום תגמולי הביטוח אינה חשובה לעניין עצירת מירוץ ההתיישנות וכך גם מכתב הדרישה מיום 12.12.16 , אלא רק הגשת התביעה שהוגשה ביום 25.1.17. לטענת הנתבעת יש למנות את תחילת מירוץ ההתיישנות מיום 19.3.12 שהוא מועד התאונה ולא 19.4.12 שהוא מועד פטירת המנוחה.
16.בסיכומים שהגישו התובעים הם שבו על טענותיהם תוך התייחסות לעדויות והראיות. הנתבעת טענה אף היא על יסוד הראיות שהוגשו תוך הפנייה לדין וטענה שצו הירושה הוצא לאחר תום תקופת ההתיישנות, שכן התקופה הקבועה בחוק חוזה הביטוח הנמנית החל ממועד התאונה ובמצורף עם הסבת הזכות מתוקף ירושה בהתאם לסעיף 18 לחוק ההתיישנות, המעניק שנה נוספת, מורה שהתביעה התיישנה ביום 19.3.16 או לכל המאוחר ביום 3.5.16 אם מונים זאת החל ממועד התשלום שבוצע למוסך ביום 3.5.12.
דיון והכרעה
17.אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים , שמעתי את העדויות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל.
18.כדי למקד את הדיון ולבחון את טענת ההתיישנות שבטבורה של המחלוקת אמקד את המועדים הדרושים לדיון ואלו הם: התאונה אירעה ביום 19.3.12 , המנוחה דיווחה לנתבעת אודות התאונה ביום 21.3.12, המנוחה נפטרה ביום 19.4.12 , הנתבעת שילמה למוסך עבור תיקון הרכב ביום 3.5.12 , צו הירושה התקבל ביום 24.8.16 , התובעים פנו לנתבעת ביום 12.12.16 בדרישה לקבלת הפיצוי ונענו ביום 25.12.16 שחלה התיישנות.
19.אך טרם אתייחס לגופם של דברים אייחד קמעה למוסד ההתיישנות באופן כללי. התיישנות במהותה מהווה חסם דיוני המונע קבלת תביעה מהותית של אדם שמגישה בחלוף תקופה המוגדרת בחיקוק כתקופת התיישנות. מוסד ההתיישנות טומן בחובו מתח מתמיד בין שתי זכויות, מחד גיסא זכותו הדיונית של הנתבע למנוע בירור של תביעה שלא הוגשה במועד, ומאידך גיסא הזכות המהותית של התובע הזכאי לבירור תביעתו ללא מגבלת זמן על הגשתה. יפים לעניין זה דבריו של כב’ הנשיא ברק בע”א 165/83 – יתרו בוכריס נ’ דיור לעולה בע”מ ואח’, פ”ד לח(4), עמ’ 560-561 אשר קבע שם לאמור:
“דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו …הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים…. הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח. איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו…”.
20.מאחר וההתיישנות במהותה חוסמת- מסיגה את זכותו המהותית של התובע, נקבע לא אחת בהלכה הפסוקה שיש לבכר את זכות התובע לבירור האמת על פני החסינות שרוכש הנתבע מכוח טענת ההתיישנות’ ויש לפרש בצמצום את טענת ההתיישנות ראו; ע”א 1245/99 המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נד 543 (2000)ו- ע”א 244/81 פתאל נ’ קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ”ד לח(3) 673, 678 (1984).
21.חוק ההתיישנות מהווה הסדר כללי השונה מחוקים ספציפיים המחילים תקופות קצרות יותר, וההוראה בו הינה שתובענה (שאינה במקרקעין) תתיישן לאחר 7 שנים מיום היווצרות עילת התביעה. זוהי אפוא נקודת המוצא לחישוב תקופת ההתיישנות שכן לצידה קבועות בחוק הוראות המאריכות את התקופה הבסיסית הקבועה בה והן נחלקות לשתי קטגוריות – עילות השעיה ועילות הארכה.
22.עילת השעיה מוגדרת כ” עילה שבהתקיימה מושעה מירוץ ההתיישנות (בטרם הסתיים) למשך פרק הזמן שבו מתקיימותהנסיבות המוגדרות בה” ומכונה “כלל הגילוי” (ראה בספרו של השופט טל חבקין התיישנות 32-22 (2014) (להלן: חבקין)). בגדר עילת השעיה נכללת סיטואציה שבה נולדה עילת התביעה בעת שהתובע לא ידע ולא היה צריך לדעת את העובדות המבססות אותה ואז תושעה תקופת ההתיישנות עד ליום שבו הוא יכול היה לדעת.
23.עילת הארכה כשמה, מאריכה את תקופתה ההתיישנות הבסיסית לאחר שהסתיימה, ותקפה לרוב במקרים בהם נוצר קושי להגיש את התובענה במועד. עילה זו חלה לדוגמא במקרה שהתובע שהחזיק בעילת התביעה הלך לעולמו (סעיף 18 לחוק ההתיישנות) והחוק מעניק תקופת חסד נוספת להגשת התובענה, מעבר לתקופה הבסיסית.
24.אולם התביעה שבפניי הינה תביעה ביטוחית במהותה ולכן בחינת הטענות המוטלות על הכף הינה לאורו של חוק חוזה הביטוח המגדיר באופן ספציפי את תקופת ההתיישנות, וככלל מתוקף היותו דין מיוחד הוא גובר על הדין הכללי שבחוק ההתיישנות. תקופת ההתיישנות מוגדרת בחוק חוזה הביטוח בסעיף 31 בזו הלשון:
“תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח” (ההדגשה אינה במקור).
25.בשונה מהדין הכללי שבחוק ההתיישנות לפיו תובענה (שאינה במקרקעין) מתיישנת לאחר שבע שנים, חוק חוזה הביטוח מקצר את תקופת ההתיישנות לכדי שלוש שנים ובנוסף מגדיר את מועד תחילת מניית מירוץ ההתיישנות- המכונה ה”מועד המזניק” למועד “מקרה הביטוח” להבדיל מ”עילת התביעה” המוגדרת כמועד המזניק בדין הכללי.
26.מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן המועד המזניק ממנו נמנית תקופת ההתיישנות הינו במועד התאונה, קרי ביום 19.3.12. אילו הייתה המנוחה בין החיים הרי שאין מחלוקת בין הצדדים לעניין עצם זכאותה לקבל תגמולי בגין ירידת הערך שנגרמה לרכבה עקב התאונה במשך שלוש שנים שלאחר מועד התאונה.
27.אולם מאחר ועסקינן בתובעים שהינם למעשה באים בנעלי המנוחה ומתוקף ירושתם תובעים מהנתבעת את התגמולים אותם הייתה זכאית לקבל המנוחה, הרי הם בגדר חליפיה וחל במקרה דנן סעיף 18 לחוק ההתיישנות שהינו בגדר הסדר כללי ומשלים לדין המיוחד. סעיף 18 קובע כך:
“לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות”.
28.בהתאם לסעיף זה המהווה “עילת הארכה” של התקופה, מונים שנה מהמועד שבו נעברה הזכות ובעניינו עם פטירת מנוחה, כחודש לאחר מועד התאונה. לפיכך מועד ההתיישנות בהתאם לכך חל ביום 19.4.16 . התביעה דנן הוגשה רק בשנת 2017 ולכן מבחינת מנייה לקונית ופשוטם של דברים, דינה להידחות מפאת התיישנותה. אציין בהקשר זה, כי כל ניסיונות מנייה אחרים של תקופה בין אם מיום התשלום למוסך ,בין אם מיום הוצאת השמאות, אין בהם ממש שכן חוק חוזה הביטוח מגדיר מפורשות שהמועד המזניק הינו יום התאונה ובצירוף עם חוק הירושה , הרי שעסקינן בתקופה של 4 שנים לכל היותר. גם להוראות המקדימות טרם בירור החבות מצד המבטחת אין משמעות בעניינו וניכר שגם התובעת זנחה טיעוניה בהקשר זה בסיכומים לאור ההוראות המפורשות שבחוק חוזה הביטוח.
29.על פניו ניתן היה לעצור הדיון בשלב זה ולהורות על דחיית התביעה מפאת התיישנותה אולם כפי שציינתי בתחילת הדברים בחוק ההתיישנות ישנן גם עילות השעיה בעטיין חל “כלל הגילוי” – the discovery rule ובגדרן נכלל גם מקרה של ירושה. כלל הגילוי מעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ולהלן נוסחו:
“נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה”.
30.בזיקה לכך מירוץ ההתיישנות יושעה כל עוד נעלמו מעיניו של התובע העובדות החיוניות להגשת התובענה בהתקיים שני תנאים מצטברים: 1. שהתובע לא ידע מהעובדות הללו מסיבות שאינן תלויות בו 2. שבזהירות סבירה הוא לא יכול היה למנוע את אי הידיעה. המבחן שאומץ בפסיקה לכלל הגילוי הינו “מבחן אובייקטיבי” (ראו ע”א 393/08 שגיא נ’ כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע”מ (פורסם בנבו 23.2.10)), קרי עובדה תחשב גלויה אם אדם סביר שבא בנעלי התובע, היה יכול וצריך היה לגלותה בתוך תקופת ההתיישנות הבסיסית ראו ע”א 288/95 – ג’ורג’ט נקולא סארגי לחאם נ’ נימר סלים אל פ”ד נד(2), 598 ,עמ’ 622-623.
31.כב’ השופט יצחק עמית עמד על משמעות הידיעה הנדרשת מהתובע מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות בע”א 1422/13 זוארס ואח’ נ’ התעשייה הצבאית ישראל בע”מ , בעמ’ 11-10 (פורסם בנבו 18.8.16) וכך אמר:
“במצב הרגיל, מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר קמה לתובע עילת תביעה, התובע יודע או יכול לדעת אודותיה ובידי התובע כוח תביעה מושגי וכוח תביעה מהותי-ממשי-מעשי (ע”א 7589/13 establishment adoka נ’ מכון ויצמן למדע [פורסם בנבו] (8.6.2015)). רכיב הידיעה כולל מודעות, למצער ברמה של “קצה חוט”, לכל העובדות, להבדיל מדין או מראיות, הנדרשות להגשת התביעה (ראו: ע”א 4114/96 אבידור המאירי נ’ הכשרת הישוב חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נב(1) 857, 866 (1998); ע”א 2206/08 סיגמן נ’ חברת דובק בע”מ, [פורסם בנבו] פס’ 14 (11.7.2010)). עובדות אלו כוללות, בין היתר, את זהות המזיק, מהות המעשה העוולתי, טיב הנזק, והקשר הסיבתי בין המעשה (או המחדל) לבין הנזק. כאשר מתגבש אצל התובע חשד, בפועל או בכוח, לאפשרות קיומם של רכיבים אלו, מתחיל מירוץ ההתיישנות. זאת, על מנת שלא ייווצר מצב בו בעל הזכות חושד כי קיימת לו זכות, אך הוא “ישן על חשדותיו” עד שיעלה הרצון לפניו לחקור את הנושא ולהתחיל את מירוץ ההתיישנות (ראו: עניין גיא-ליפל, פס’ 47-46)”.
32.כהערת ביניים אוסיף, כי נטל ההוכחה בדבר טענת התיישנות מוטל על הטוען לה בעוד שנטל ההוכחה בדבר התיישנות שלא מדעת בהתאם לסעיף 8 לחוק מוטל על מי שמבקש לחסות בצילה של הגנה זו מפני החסם הדיוני ובעניינו חל על התובעים. כעת יש לבחון בהתאם לתשתית הראייתית שבפניי האם הייתה לתובעים יכולת לברר את העובדות החיוניות לתביעה , לגלותן ולהגיש תביעה בגינן ואם ראוי לדרוש מהם בנסיבות לעשות כן.
33.התובע 1 אחיה של המנוחה הגיש תצהיר בו פירט שידע , כי עובר לפטירת המנוחה היה בבעלותה הרכב שהינו רכב נכים ושהיא קיבלה אותו מהביטוח הלאומי נוכח שיעור נכותה הגבוה (100%) המוכר על ידי מוסד זה. מתצהירו עלה שהוא היה מצוי בקשר טלפוני עם המנוחה בתקופות שקדמו לפטירתה וזאת בניגוד לתובע 2 שלא היה עמה בקשר מאחר וריצה מאסר בין השנים 2014-2004. התובע 1 הצהיר שגם הוא ריצה מאסר זמן קצר לאחר פטירת המנוחה למשך 8 חודשים וכלל לא היה מעורה בהליכים הנוגעים לרכב. לאחר שחרורו מבית הסוהר הוא לקה בלבו וטופל רפואית. בזיקה לטענת הנתבעת לפיה היא יצרה קשר עם אשתו הוא הצהיר שזה נעשה בעת שריצה מאסר כאשר המצב הכלכלי של בני הזוג היה קשה.
34.בהתאם לתצהירו המידע ביחס לרכב הובא לידיעתו רק בשנת 2016 בעת שפנה אליו עו”ד ומסר שהרכב נמצא במוסך בתל אביב מאז התאונה ובעל המוסך דורש מהתובעים תשלום עבור דמי אחסנת הרכב במשך כל התקופה שהרכב היה במוסך. לטענתו עד לשלב זה הם לא חשבו שהמנוחה הותירה אחריה רכוש כלשהו ולא נתקלו בכל דרישה כלשהי ביחס לכך. התובע 1 הצהיר שעוה”ד הנחה אותו שיש להוציא צו ירושה לצורך שחרור הרכב מהמוסך ובזיקה לכך הוצא הצו ביום 24.8.16. בחודש נובמבר שלאחריו הודיע לו עוה”ד על זכאותו לקבל תשלום בגין ירידת הערך לרכב עקב התאונה. לאחר שפנו לנתבעת והתקבלה תשובתה הדוחה את הדרישה לתשלום, שיחה שערך עם אשתו העלתה שבעת שהוא ריצה מאסר פנתה אליה סוכנת ביטוח שמסרה שהרכב נמצא במוסך וכדי לשחררו יש לשלם לחברת הביטוח כסף. לאור המצב הכלכלי הקשה סירבה לכך אשתו ואף עדכנה את הפונה באשר למצבה.
35.בחקירתו הנגדית הבהיר התובע 1, כי היה שרוי בעצב רב עקב פטירת המנוחה וכן העיד נסיבות חייו שלא הקלו עליו בהתמודדות הכללית. הוא העיד, כי המנוחה התקיימה מעבודה סמלית בחברת המשקם במסגרת מגבלתה הגופנית, מקצבאות המוסד לביטוח לאומי והתגוררה בדירה שבבעלות המדינה. הרכב נרכש בתחילה מכספים שהוא נתן למנוחה ממענק צבאי שקיבל בשעתו. לאחר פטירתה הוא סבר שהותירה אחריה רכוש מינימלי וכן את הרכב וזכויות בקרנות פנסיה. לדבריו הם החלו לקדם את הליך הירושה לצורך קבלת הכספים לאחר שבא כוחם יצר עמם קשר. בהמשך דבריו אמר שהוא חשב שכל הרכוש שנותר שייך לביטוח הלאומי וכך גם הרכב שהיה עליו להיות מוחזר למוסד זה ובאשר לכך העיד: “אין לי שום זיקה לרכב הזה. את הרכב אחותי קיבלה מביטוח לאומי נתתי לה את הכסף הראשון שקיבלתי מהצבא במענק בלירות. שמעתי שקיבלה הלוואה ותרומות. הרכב על שמה בלבד עם ביטוח לאומי עם כל הזכויות שקיבלה” (עמ’ 11 סיפא לפרוט’).
36. התובע 1 שב והבהיר, כי הנושא של התביעה צץ רק לאחר שבא כוחו פנה אליו ועדכן אותו שנותר רכוש. את הרכב הם מכרו בסכום של כ- 40,000-50,000 ₪. הוא הגדיר את ניסיונות ההתקשרות עמו טרם נודע לו אודות זכויותיו ברכב כ”תקשורת לוחצת מבחינה פיננסית לבוא ולשחרר את הרכב ” (עמ’ 13 לפרוט’ ש’ 20-19) וכן תיאר זאת בכך “לא ידענו מה מגיע לנו – צלצלו רק בדרישות” (עמ’ 15 לפרוט’ ש’ 8). הוא שב והעיד על הקושי שלו בתקופה שלאחר הפטירה שנבע בין היתר גם מהמאסר שריצה.
37.התובע 2 הצהיר שהוא לא היה מצוי בקשר עם המנוחה במשך 8 שנים שקדמו לפטירתה וכל ידיעותיו באשר אליה נובעות מאינפורמציה שמסר לו התובע 1. הוא הצהיר שריצה מאסר בכלא צלמון בין השנים 2014- 2004. בשנת 2016 עידכן אותו התובע 1 שפנה אליו עו”ד ומסר לו שהרכב נותר במוסך ושיש צורך לשלם את דמי אחסנתו. וכן שהוא ביקש מעוה”ד לטפל בצו ירושה כדי להעביר את הרכב על שמם ולשחררו מהמוסך עוד הוא הצהיר שסבר כמו התובע 1 שהמנוחה לא הותירה אחריה כל רכוש לאור מצבה הרפואי והכלכלי והסיוע שקיבלה מביטוח לאומי. עוד עלה מתצהירו שגם עם אשתו שוחחה סוכנת ביטוח ביחס לרכב שנמצא במוסך ושצריך לשלם כדי לשחררו כמו גם לחברת הביטוח, ושהיא עדכנה את הסוכנת בדבר מצבה הכלכלי הקשה וריצוי המאסר של התובע 2.
38.בחקירתו הנגדית העיד התובע 2 שהוא כלל לא ידע על פטירת המנוחה בזמן אמת אלא רק בחלוף מספר ימים לאחר שעודכן על ידי מפקד האגף בכלא בו ריצה מאסר. הוא התגרש מהאישה עמה שוחחה סוכנת הביטוח ואינו מצוי עמה בקשר. לדבריו הוא לא ידע שנותר למנוחה רכוש והתובע 1 אמר לו שחברת הביטוח רוצה שהם ישלמו כסף. הוא סיפר שהתובע 1 היה בקשר עם עוה”ד שכן בתקופה שלאחר שחרורו ממאסר בשנת 2014 הוא היה עסוק בשיקום.
39. מטעם התובעים הוגש גם תצהירה של גב’ ז.ה. אשתו של התובע 1. היא הצהירה שבעלה שמר על קשר טלפוני עם המנוחה. מתצהירה עלה שבסמוך לאחר פטירת המנוחה , בתקופה שבה התובע 1 ריצה מאסר יצרה עמה קשר סוכנת הביטוח שהסבירה לה שעליהם לשלם כסף לחברת הביטוח. נוכח המצב הכלכלי הקשה והעובדה שהתובע 1 ריצה מאסר היא אמרה שאין באפשרותם לשלם כרגע. היא הצהירה שהתקיימה ר שיחה אחת עם סוכנת הביטוח.
40.מגמתיותה של גב’ ה’ בלטה בעדותה שכן היא התאמצה לשוות לתובע 1 נופך של אדם לקוי קוגניטיבית שאינו ” זוכר הרבה דברים ” כדבריה (עמ’ 19 לפרוט’). היא סיפרה שהוא החל לרצות מאסר כשנה לאחר פטירת המנוחה ובעת המאסר לקה בלבו וסבל מבעיות בריאותיות רבות. היא הבהירה שכאשר סוכנת הביטוח יצרה עמה קשר היא נשאה לבד בעול גידול ילדיה והייתה נתונה במצב כלכלי קשה ולכן עניין הירושה לא עניין אותה. היא סיכמה זאת בכך שדיווחו לה שעליה לשלם והיא אמרה שאינה יכולה לאור מצבה.
41.בנוסף היא אמרה שסברה שהרכב שייך לביטוח לאומי ובמידה והייתה יודעת שהינה זכאית לקבל תשלום הייתה פועלת לעשות כן לאור מצבה הכלכלי הקשה. לדבריה עד שעורך הדין לא פנה אליהם הם לא ידעו שזכאים לירושה כלשהי.
42.מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של גב’ סיוון קריכלי שבו צוין, שהגברת שימשה כרפרנטית במחלקת תביעות רכב ורכוש אצל הנתבעת במועדים הרלבנטיים לתובענה. בתצהיר ציין כי הרכב שועבד לביטוח הלאומי למחלקת ניידות . ההודעה על התאונה התקבלה אצל הנתבעת בסמוך להתרחשותה והם עמדו ביחס לכך בקשר רציף עם גב’ שני פינקלשטיין מסוכנות הביטוח שהייתה בקשר עם המנוחה ולאחר פטירתה, עם בני משפחתה. גב’ קריכלי פירטה ביחס לתכתובת שנשלחה למנוחה במסגרת בירור זכאותה לקבלת תגמולים וכן על הטיפול בתביעה והשמאות שנעשתה. לדבריה הנתבעת לא ידעה אודות פטירת המנוחה ובתאריך 23.5.12 נשלח למנוחה מכתב אליו צורף דו”ח השמאי ונרשמה בו זכאותה לקבלת סך של 51,676 ₪ לאחר ניכוי אקסס מאת הנתבעת. כמו כן נדרשו במסגרת מכתב זה פרטי החשבון שלה לצורך העברת התשלום. רק בחודש אוגוסט 2012 הוברר לנתבעת שהמנוחה נפטרה.
43.עוד הוצהר, כי לאחר היוודע הפטירה נתקלה הנתבעת בקשיים ממשיים לאתר את בני משפחת המנוחה לצורך הטיפול בדרישתה מכוח הפוליסה ואך נערכה חקירה לצורך איתורם. ביום 8.8.12 התקבל דיווח מסוכנות הביטוח לפיו התנהלה שיחה עם אשתו של התובע 1 והיא מסרה שהוא מצוי בכלא ולא ידוע מועד שחרורו. ובאותה עת שהו שני התובעים במאסר. לכן בקשה גב’ ה’ מהסוכנת שתתחשב במצבה כדי שניתן יהיה לבדוק את האופציות בסוף החודש אל מול אחי המנוחה. בזיקה לכך ביום 9.8.12 העבירה נתבעת העבירה לידי סוכנות הביטוח סיכום שיחה טלפונית לפיה למנוחה מגיע תשלום בגין ירידת הערך ויש להמציא לצורך כך צו ירושה. משיחה נוספת עם גב’ ה’ צוין בסעיף 17 לתצהיר כך : “במסגרת הדיווח נמסר על ידי אשת אח המנוחה אמרה מפורשות שאין למנוחה כל יורשים , והם לא מעוניינים בכך ולכן גם לא דואגים לנושא הזה כן נאמר במסגרת השיחה שמבחינתם המדינה תיקח את הירושה”. עקב חוסר שיתוף הפעולה הופסק הטיפול.
44.בראשית עדותה הבהירה גב’ קריכלי שהיא עובדת רק משך כשנה אצל הנתבעת ולא כפי שרשום בתצהיר. עוד עלה שהנתונים שציינה בתצהיר מבוססים על תיעוד שקיים ותכתובת שנעשתה בין אורלי שהייתה אחראית במועד הרלבנטי על כך מטעם הנתבעת מתוקף תפקידה כמיישבת תביעות, לבין שני. כאשר נשאלה על ידי מדוע אורלי שבקיאה בפרטי התיק לא הובאה לעדות היא השיבה תשובה שאינה מניחה את הדעת לפיה היא בספק אם אורלי זוכרת ואישרה שהיא מעידה על יסוד התיעוד הקיים בתיק בלבד ולא על יסוד מעורבותה בהתנהלות אל מול התובעים.
45.בהמשך העדות אמרה שאין עוררין על קביעות השמאי שאמד את הנזק לרכב אך בהעדר תעודת פטירת וצו ירושה לא ניתן היה להעביר את הפיצוי לידי היורשים. הפעולות של ניסיון העברת התשלום לידי התובעים הופסקו בחודש ספטמבר 2012 .לדבריה העדה הנוספת , גב’ פינקלשטיין יכולה לבאר היטב מה דובר בשיחות אם אשת התובעים.
46.גב’ שני פינקלשטיין הצהירה שהיא שימשה במועדים הרלבנטיים כפקידה בסוכנות הביטוח באמצעותה בוטח הרכב של המנוחה אצל הנתבעת. מהתצהיר עלה שמהנוח דיווחה למבטחת אודות התאונה ביום 21.3.12 ובמסגרת הטיפול בתובענה היא עמדה בקשר עם רפרנטית במחלקת תביעות רכב רכוש אצל הנתבעת, בשם אורלי שמעוני. במהלך חוד אוגוסט נודע שהמנוחה נפטרה ואורלי שמעוני ביקשה ממנה לעמוד בקשר עם משפחת המנוחה. בתאריך 9.8.12 העבירה גב’ פינקלשטיין דיווח לאורלי שמעוני לפיו היא שוחחה עם אשתו של התובע 1 והאחרונה מסרה לה שהוא מרצה מאסר וכך גם האח השני (התובע 2) וכן נכתב ” ואין הם יכולים לסייע כלל. משכך ביקשה אשתו של ז’ כי נבקש מאת מנורה להתחשבות במצבם המיוחד בכדי שניתן יהיה בסוף החודש לבדוק את האופציות מול אחי המנוחה” (סעיף 10 לתצהיר).
47.עוד הוצהר, כי יום למחרת קרי, בתאריך 9.8.12 גב’ שמעוני העבירה לידי המצהירה ולסוכנות סיכום שיחה טלפונית עם אשת התובע 1 לפיו למנוחה מגיע תשלום בגין ירידת הערך אולם לצורך כל יש להמציא תעודת פטירה וצו ירושה ולכן היה צורך ליצור קשר בשנית עם המשפחה. לאחר מכן היו ניסיונו נוספים לקדם את הטיפול בתביעה אך ביום 4.9.12 היא הודיעה מפורשות לגב’ שמעוני כי אשת התובע 1 אמרה לה מפורשות שאין למנוחה כל יורשים וכי הם לא מעוניינים בכך ושמבחינתם שהמנוחה תיקח את הירושה.
48.בעדותה ציינה גב’ פינקלשטיין כי מלאו השתלשלות האירועים זכורה לה היטב ונעשו ניסיונות לאתר את היורשים. לדבריה היא שוחחה ראשית עם התובע 1 אך התיעוד ביחס לכך הוא תיעוד פנימי שלא נשמר. אולם בניגוד לכך תיעוד שיחה עם אשתו של התובע 1 קיים. גב’ פינקלשטיין נשאלה היכן התיעוד שבו היא אמרה מפרושות לגב’ זו’ ביחס לזכאות לקבל את כספי המנוחה והיא השיבה שבהתאם לתכתובת מיום 4.9.12 (נספח ז’ לתצהיר) בה נכתב שגב’ זו’ אמרה שאין למנוחה יורשים ועל יסוד זה כך העידה: ” אם הגענו בכלל לעניין יורשים ז”א שיש פה פיצוי שהאי צריכה לקבל, היא תיקנה את הרכב במוסך הסדר, משמע היא לא אמורה לקבל פיצוי על הנזק מחברת הביטוח, מלבד ירידת הערך, אם ישנה. אם הגענו לעניין של ירושה, וצו ירושה ובקשה הקשורה בנושא הזה ז”א שהיה פה משהו לעניין פיצוי כלשהו שהוא ירידת הערך” (עמ29 לפרוט’ ש’ 3-6).
49.בהמשך עומתה עם העובדה שכתבה בתיעוד שנמסר לה שגב’ זו’ ואחי המנוחה נעדרי ממון והיא הבהירה שסכום ההשתתפות העצמית שהיה עליהם לשלם לצורך קבלת הפיצוי הינו בסך של כ- 2,000 ₪ לערך. כמון כן אמרה שגב’ זו’ הייתה בקשר עם התובע שכן הוא היה מצוי במאסר ולנתבעת לא היה קשר איתו והם סברו שאשתו מעבירה לו את המסר. בהמשך חקירת הנגדית היא אישרה שאין תיועד מפורש לכך שאמרה לאשת התובע 1 גב’ ה’ שהם זכאים לבל את סכום הפיצוי בגין ירידת הערך, אך לדעתה המסר היה מאוד ברור.
50.בנוף הוברר כי גב’ זו’ ביקשה מהעד לשוב ולשוחח עמה בעוד כחודש לשם תשלום שכן היא הבינה שעליה לשאת בסכום כסף מסוים. בשלב זה של העדות דרשתי מהעדה לומר בבירור האם הבהירה לגב’ זו’ שהיא זכאית לקבל כסף והיא השיבה כך :” לא יודעת מה חשבו באותו זמן, אולי לא רצו לקחת אחריות על כל נושא הרכב. בסופו של דבר אמרה לי אנו לא היורשים, מבחינתנו שיעברו למדינה” (עמ’ 30 לפרוט’ ש’ 10-11).
51. מבחינת מכלול העדויות עדותם של התובעים הותירה עליי רושם שעסקינן באנשים שהגורל לא שפר עליהם , בלשון המעטה, בין אם באחריותם ובין אם לאו, עסקינן בסיטואציה של נסיבות חיים לא פשוטות שאף קיימת בהן מעורבות בפלילים וריצוי מאסר מאחורי סרוג ובריח. דווקא בסמוך לאחר פטירתה של המנוחה נקלע התובע 1 , שהיה האח המעורב מבין שני התובעים, למאסר ולמצב רפואי שלא אפשר לו לפעול באשר ליתרת הרכוש. מעדותו התרשמתי שהוא אף האמין שין לו כל זכאות ביחס לרכב שכן מבחינתו היה זה רכב השייך למוסד לביטוח לאומי לאור הרקע הרפואי של המנוחה. האזנתי בקשה רב לעדות זו ומצאתיה משכנעת , התרשמתי שאלמלא פניית ב”כ התובעים אליהם , תחילה מטעם המוסך, על רקע אחסנת הרכב והצורך בשחרורו לא היה מובא לידיעתם דבר באשר לזכאות לפיצוי מושא תביעה זו. מהסבריו הפשוטים של התובע כולל ” הטעמה” מנסיבות חייו התרשמתי שהוא לא ידע אודות זכאותו לרשת את מהנוחה באשר לזכויות הפיצוי שנותרו בידי הנתבעת.
50.תמיכה בגרסה זו מצאתי בעדותה של גב’ זו’, אשת התובע 1. אמנם מצאתי את עדותה מוטה לאור ניסיונותיה לשוות לתובע תדמית של אדם שאינו בריא בנפשו , כולל תיאורים מופרזים , אולם עם זאת כאשר העידה באשר לפניית סוכנות הביטוח אליה בדרישה לשלם עבור אחסנת הרכב ותיאורה את נסיבות חייה הקשים שבעטיין נשאה באותה עת לבדה בעול גידול ילדיה, ופרנסתם לא נותר בליבי ספק שגרסתה ביחס לשיחה עם סוכנות הביטוח והמידע שנמסר לה, גרסת אמת היא. התרשמתי שגב’ זו’ באותה תקופה קשה שבעלה התובע 1 ריצה מאסר לא הייתה מתנגדת לקבל סכום כסף שהיה עבורה סכום גבוה ללא ספק על רקע תיאורה שאין לה כסף לשלם את חשבונות המחייה. אני מקבלת את גרסתה לפיה מהשיחה עם סוכנות הביטוח והנתבעת היא לא הבינה כי הינה זכאית לקבל כסף, המידע היחיד שנצרב בתודעתה הינו שעליה לשלם כסף ולכן ביקשה מהסוכנת לשוב אליה בעוד כחודש לאחר השיחה כדי שתבדוק האם יש בידה אפשרות לשלם.
51. גרסתה של זו’ מוצאת חיזוק בגרסאות שתי עדויות עדות הנתבעת שמיד אתייחס אליהן. התובע 2 לא תרם תרומה של ממש לליבון המחלוקת שכן מדובר באדם ששהה שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח ולא היה בקשר עם המנוח וכך גם לא מעורה בקורותיה, הניתוק שלו היה כה מוחלק כך שהוא גם עודכן אודות פטירת המנוחה באיחור. עדותו לפיה הוא שהה עד שנת 2014 במאסר ולאחר מכן ניסה להשתקם, לא נסתרה. ברי שבנסיבות העניין האדם הדומיננטי והרלבנטי הינו התובע 1.
52. מנגד, קיימות עדותן של גב’ קריכלי וגב’ פינקלשטיין. שתי העדות הללו העידו במגמתיות בולטת תוך ניסיון לרצות את הצד מטעמו זומנו להעיד. גב’ קריכלי אמרה בהגינות כי היא עובדת רק כשנה אצל הנתבעת כך שלמעשה אם נקצין את ידיעותיה – עדותה מהווה הקראה של התיעוד המצוי בתיק הביטוח, הא ותו לא. העדה לא יכלה להעיד על דברים שבידיעתה שכן במועדים הרבלנטיים היא לא עבדה אצל הנתבעת. דווקא גב’ אורלי שמעוני, לגבי העידה גב’ קריכלי שהיא הייתה הגורם המעורה בפרטים ובכל ההליכים מטעם הנתבעת, שעודנה עובדת אצל הנתבעת- נפקדה מעדות מבלי שסופק לכך הסבר מניח את הדעת. אני מוצאת להשתית בעניין זה את חזקת ההימנעות מהעדת עד רלבנטי שברי שפועלת בנסיבות אלה לחובת הנתבעת שנמנעה מהעדתה של גב’ שמעוני, כפי שנקבע ב-רע”א 12/15 עזבון המנוחה אליה פרג’ ז”ל נ’ אסף אלעזר, (פורסם בנבו, 1.3.15) וכך נאמר: “כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו” (ע”א 548/78 נועה שרון נ’ יוסף לוי פ”ד לה(1) 736, 760, מפי השופטת בן-עתו (1980); ראו גם ע”א 9656/05 שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ, [פורסם בנבו] פסקה 26 (2008); ע”א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ’ אבילפזוב, [פורסם בנבו] פסקה כ”ד (2009))”.
53.אני מוצאת שאין תרומה של ממש בעדותה של גב’ קריכלי שכן לעיין בתיעוד שצורף ובתכתובת ניתן היה לעשות גם בלא סיועה ולכן אין בה כדי להטות את הכף לטובת הנתבעת], נהפוך הוא מעודת זו כאשר עולה בבירור קיומה של פרסונה רלבנטית אחרת שלא התייצבה , יש בה בסופו של יום רק להחמיר מעמדה הראייתי של הנתבעת.
54. עדת הנתבעת הנוספת, גב’ פינקלשטיין לא הותירה עליי רושם חיובי. הגב’ ששוחחה במישרין עם גב’ זו’ מסרה עדות מתפתלת ומתחכמת שכל מטרתה להראות שהיא יידעה את גב’ זו’ על זכאותה לקבל פיצוי מאת הנתבעת. ככל שעדות זו העמיקה ונמשכה שוכנעתי בדיוק ההיפך, קרי שלמעשה שהגב’ שהעידה בביטחון רב, לא טרחה להבהיר לאנשים קשי יום כי הם זכאים לקבל כסף, חלף זאת היא עסקה בהנמקות בדבר ידיעתם כגון שימוש במילה ירושה , באופן עקיף ומפותל שלפיו מכך השתמע שיש לתובעים זכאות לקבל כספים ועל יסוד זאת גב’ זו’ בוודאי הבינה את המשמעות, כך לדידה. דווקא מעדות זו שנתמכת בתיעוד ורישומים שערכה גב’ פינקלשטיין שוכנעתי כי לא הייתה כל הבהרה מפורשת כלשהי מצד הנתבעת אודות זכאות של התובעים לקבל ממנה פיצוי. הדגש בשיחה הושם על צורך בתשלום דמי ההשתתפות העצמית הנמוכים ביחס לזכאות וזה הדבר היחיד שנצרב בזכרונה של גב’ זו’ שביקשה שישוחחו עמה שוב שתברר אודות התשלום. לא בכדי תועד בתרשומת שגב’ זו’ מעדכנת בשיחות שהיא נעדרת כל ממון , ושלמנוחה אין כל יורשים. גב’ זו’ שהעידה כי התרשמה שהיא נדרשת לשלם עשתה ככל שלאל ידה על מנת להרחיק מעמה כל דרישה נוספת לתשלום שעה שהיא כורעת תחת עול הפרנסה כשבעלה מרצה מאסר.
55.התכתבות האחרונה עליה נסמכה גב’ פינקלשטיין ביום 4.9.12 בה היא מפרטת את כל הנסיבות האישיות כולל ציטוט מפי גב’ זו’ ” שהיא אינה יכולה לסייע לי , אין לה כסף והיא בחובות עצומים” תומך היטב במסקנה לפיה ברקע הדברים הייתה דרישה של הנתבעת לשלם ולא נאמר במפורש הזכאות לקבלת תשלום. בקביעתי זו לא נעלמה מעיני העובדה שבאותו סיכום שיחה גם נכתב מפי גב’ זו’ שאין למנוחה יורשים ושהמדינה תיקח את הירושה, סבורני שהדבר נבע ממצוקה כלכלית שאין בצידה הבנה באשר לזכאות לקבלת התגמול.
56.הסבריה של גב’ פינקלשטיין בעניין זה אינם מניחים את הדעת כאמור, התרשמתי שמדובר היה בשיחה בין שתי נשים אלה שאינו הלם את ההבנה עד כי ניתן לכנותו “שיח חרשים” שכן המסר בדבר הזכאות לא עבר ליורשים ואילו ההתנגדות לשלם סכום כלשהו ביחס לרכב נבעה ממצוקה כלכלית ולא מהבנה של זכאות. לכל אלא מצטרפת העובדה שרק כחודש לאחר שוחחו לראשונה עם התובעים הנתבעת מיהרה “להרים ידיים” וזאת במודע תוך שבסיכום שיחה מיום 9.8.12 כותבת גב’ פינקלשטיין (שוורצברג דאז) שמדובר במשפחה קשת יום שאין בידם ממון אף לרכוש מזון.
57. על רקע דברים אלה עולה תמיהה גדולה מדוע למשמע נסיבות חיים כה קשות לא נעשה מאמץ מטעם הנתבעת ונציגיה להסביר ביתר פירוט שקיימת זכאות לקבלת תגמולים באופן
שיהא בו לסייע בנסיבות חיים כה קשות וחלף זאת בוחרת נתבעת להותיר בכיסה בשרירות לב של ממש את הסכום שיכול לסייע לתובעים שכה נזקקים לו.
58.לאחר כל זאת זונחת הנתבעת את ניסיונותיה לשלם את הכסף לידי התובעים בחודש אוגוסט 2012.
59.האם בכל ההתנהלות שפורטה לעיל יש כדי לבסס קביעה לפיה התובעים “ישנו” על זכויותיהם באופן שאין בו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות? סבורני שהתשובה לכך הינה בשלילה מוחלטת. מהעדויות בלט, כי באופן ברור כי עסקינן במצב בו נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן, שכן המבטחת לא טרחה להודיע באופן מפורש וברור, כי קיימת הזכאות לקבלת התגמולים. התובעים באופן לגיטמי וסביר למדיי סברו כי הרכב שייך למוסד לביטוח לאומי על רק נסיבותיה הקשות של המנוחה ולכן האיחור בהגשת התובענה נבע מסיבות אובייקטיביות. לדידי עסקינן במקרה קלאסי של עילת השעיה של המועד המזניק כך שהתובעים גילו את זכאותם לקבל פיצוי רק עם פניית בא כוחם אליהם מטעם המוסך , לצורך שחרורו הרכב בשנת 2016. בהקשר זה אעיר כי מתעוררות תהיות אתיות במערך היחסים שבין התובעים לבא כוחם, אך סבורני שאין זה ממן עניינה של ערכאה זו לדון בכך ולכן אני דוחה את טענות הנתבעת במישור זה.
60.לאור כל האמור לעיל אני סבורה שעלה בידי התובעים להוכיח, כי עסקינן בסיטואציה של התיישנות שלא מדעת ולכן הם חוסים בצילה של הגנה זו ולכן תביעתם לא התיישנה כטענת הנתבעת, כך שהתקופה ממנה נמנית ההתיישנות מתחילה ביום שנודע להם על הזכאות, קרי בשנת 2016.
סוף דבר
61.טרם אחתום את פסק הדין אני מוצאת לציין כי בתיק זה ניתן היה להתרשם מהתנהלות בוטה תוך שרירות לב של מבטחת עד כדי “קניית יתרון” ממש מפטירת המבוטח. לא מעט נכתב בפסיקה ובספרות על מערך היחסים הלא שיוויוני ופערי הכוחות הקיימים בין מבטח למבוטח. מערך יחסים זה כשלעצמו מקנה נופך שונה לטענת התיישנות המועלית בהקשרים אלה. במרקם היחסים שבין מבטח למבוטח, המבטח נתפס כגורם האיתן שבידו מצויים המשאבים הכלכליים המעמידים את המבוטח בנחיתות משמעותית אל מולו. לאורך כל תקופת הביטוח המבוטח תורם לאיתנותו של המבטח מעין “ענק” שכוחו הולך ומתעצם מכוח הפרמיות בהן נושא המבוטח. האחרון, שהינו הגורם החלש במערך יחסים זה מצפה שביום בו יתדפק הגורל על דלתו ויכה בגופו או ברכושו הוא יפשוט ידו ויבקש סיועו של הגוף הכלכלי- לו שילם לאורך השנים, ואז יעמוד לצדו ה”ענק” הביטוח וישלם לו את תגמולי הביטוח שיידרש להם. בתיק זה למגינת הלב נגוזה ציפייה זו של המבוטחת וגם של היורשים שבאו בנעליה , שכן חברת הביטוח נהגה באופן הסותר בתכלית את קיומה.
62.לאור כל המקובץ לעיל ונוכח העובדה שהנתבעת כלל לא חלקה על סכום התביעה ועל הזכאות לקבל את הפיצוי בגין ירידת הערך ומשעה שטענתה התמצתה רק ביחס להתיישנות, אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 57,744 ₪.
63.כמו כן בנסיבות העניין , אני מוצאת לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים תשלום ריבית מיוחדת על פי סעיף 28 א’ לחוק חוזה הביטוח, תשמ”א-1981, דהיינו, פי 3 מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית על תגמולי הביטוח שהייתה צריכה לשלם, כלומר – על סכום של 57,744 ₪. המועד יחושב מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
64.בנוסף תשלם הנתבעת את אגרת המשפט ששולמה, שכר עדה כפי שנפסק בדיון וכן שכ”ט עו”ד בסך של 8,500 ₪.
65. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
67.המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י”ג סיוון תשע”ח, 27 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
One Comment
שלום למפרסם
אבקש שתשוב אליי לנייד 054
יש לי משהוא חשוב למסור לך