הרשמת עדי בר טל מירושלים דחתה תביעה של מפגין שמלאני אשר נכלא כליאת שווא ונפצע כאשר הותקף ע”י השוטר האלים דוד בן סעדון. הרשמת היא בתחילת דרכה השיפוטית והיא צריכה להראות לחונטה שהיא מזדהה עם המדינה ודופקת אזרחים. לכן רשמת כה זוטרה איננה יכולה לגלות אומץ שיפוטי ולהעניק למפגין את הפיצוי שמגיע לו.
ראו כיצד הרשמת מכפישה את המפגין והופכת את הקערה על פיה נגד התובע: אם כן, לסיכום הראיות שהוצגו ניתן לומר כי התובע פעל מתוך מטרה לעורר פרובוקציה ומהומה. התובע לא שעה להוראות השוטרים ובחר שוב ושוב להפר הוראות אלו, תוך שהוא מנסה לסכן את עצמו. גם לאחר שהתובע הוזהר מספר פעמים, הוא בחר לפעול באופן מתריס, מתוך כוונה ליצור עימות מכוון עם השוטרים. התובע הודה כי על אף העובדה שנאמר לו והוא הבין כי אסור לו לעבור את קו השוטרים, הוא חיכה להזדמנות, וכשהשוטר הסב מבטו, הוא ניסה לפרוץ את מחסום קו השוטרים (סעיף 17 לתצהיר התובע). התובע פעל להפרת הסדר הציבורי וכן להכשלת פעולת השוטרים. כאשר התובע פרץ את מחסום השוטרים ונתפס, השוטר בן סעדון הגיע לסייע בתפיסה, שכן התובע התנגד לתפיסתו. במהלך התפיסה, נגח התובע בבטנו של השוטר בן סעדון וזאת תוך שהוא מתנגד למעצרו. התובע נעצר כדין וזאת לנוכח העבירות שביצע בפני השוטרים.
כך שופטים מנסים ללמד לקח את מי שתובע את המשטרה, שאם הם יתבעו, זה יהיה גול עצמי, והשופט או הרשמת ידאגו להפוך את האזרח מקורבן לעבריין ואלים.
| בית משפט השלום בירושלים | ||
| הירשפלד נ’ מדינת ישראל | 12 נוב 2017 9097-05-16 | |
| הרשמת | עדי בר-טל | |
| התובע | ג.ה. ע”י עו”ד איתי מק | |
| – נגד – | ||
| הנתבעת | מדינת ישראל |
פסק דין
לפניי תביעה לפיצויים בסך של כ- 40,000 ₪ בגין עוגמת נפש אשר נגרמה לתובע, לטענתו, באירוע מיום 20.5.12, במסגרתו נערכו הפגנות פוליטיות בירושלים מצד ארגונים פוליטיים המזוהים עם השמאל (להלן: “ארגוני שמאל”) וארגונים פוליטיים המזוהים עם הימין (להלן: “ארגוני ימין”). התובע טוען כי התנהלות המשטרה כלפיו בעת פיזור ההפגנה, מקימה לו עילת תביעה בנזיקין כלפי המדינה, בין היתר בגין מעצר שווא וכליאת שווא.
רקע עובדתי וטענות הצדדים:
- התובע טוען בכתב התביעה, כי ביום 20.5.12 בשעה 17:00 לערך, הוא הגיע לאזור שער שכם שבמזרח ירושלים, על מנת להשתתף במשמרת מחאה של פעילי שמאל בתגובה לתהלוכה פוליטית של פעילי ימין, על רקע אירועי “יום ירושלים” שבמהלכם התקיימה “תהלוכת הדגלים”. התהלוכה עברה בצדו הדרומי של רחוב סולטאן סולימאן לכיוון שער שכם.
- לטענת התובע, בשעה 19:00 בקירוב, בעת שניסה לעבור דרך קבוצה של שוטרים שעמדה בתוך קבוצת מפגיני השמאל, וזאת על מנת להגיע לחבריו אשר עמדו מן העבר השני של קבוצת השוטרים, הוא נתפס על ידי השוטר דוד בן סעדון (להלן: “השוטר בן סעדון”), וזה הודיע לתובע כי הוא עצור. בסיועם של שוטרים אחרים, התנפל השוטר בן סעדון על התובע, הכה, משך, בעט, הפיל והצמיד את התובע באלימות למדרכה. לאחר מכן הכה השוטר בן סעדון באגרופו בראשו של התובע בעודו מצמידו בחוזקה למדרכה ושניות לאחר מכן חש התובע מכה עזה נוספת באזור הלסת, שנגרמה לטענתו מחפץ מוצק כלשהו. לטענת התובע, השוטר בן סעדון חנק אותו בחוזקה, התיישב על ראשו כך שאיברי מינו על פניו של התובע.
- עוד נטען בכתב התביעה כי השוטר בן סעדון תפס את ידו של התובע, משך ועיקם אותה לאחור, כך שהכאיב לתובע אשר חשש פן תישבר ידו. לאחר מכן נאזקו ידיו מקדימה. התובע הובל לתחנת המשטרה ועוכב שם עד לשעה 22:00. התובע נחקר בגין חשד לתקיפת שוטר לצורך הכשלתו בתפקידו. התובע ביקש בתחנה טיפול רפואי והשוטר בן סעדון הציע לו טיפול רפואי, לנוכח היותו חובש. התובע סרב לקבל מידיו טיפול ועל כן נבדק ע”י חובש אחר והוחלט להזמין לתובע אמבולנס.
- התובע טוען, כי אחריות הנתבעת נובעת ממספר עילות ובהן: תקיפה, כליאת שווא, הפרת חובות חקוקות ורשלנות. כמו כן טען התובע כי נגרם לו נזק ראייתי ע”י הנתבעת בהפרעת השוטרים לצילום האלימות כאמור וכן ע”י חוקרי מח”ש אשר כשלו בחקירת האירוע והגעה לחקר האמת.
- הנתבעת מנגד, מכחישה בכתב הגנתה את העובדות כפי שמתוארות על ידי התובע. לטענתה ביום האירוע, עסקו השוטרים במלאכתם לאבטח את האירוע ולמנוע התלקחות אלימה בין המפגינים השונים, אשר הפגינו בשני צידיו של רחוב סולטאן סולימאן. מדובר היה בתפקיד קשה, בהיות האירוע הומה אדם, זאת כאשר נדרש כח משטרתי רב על מנת לאבטח את ההפגנה שהיתה טעונה פוליטית.
- במהלך האירוע התובע התבקש מספר פעמים לציית להוראות השוטרים ולהישאר על המדרכה בצד הרחוב בו עמדו פעילי השמאל. חרף מודעותו של התובע להוראות המשטרה, התובע בחר להתעלם מהן, תוך שהוא מתגרה בכוחות המשטרה. התובע ניסה לחצות את קו השוטרים שחצץ בין שתי קבוצות המפגינים כאמור. לאחר הניסיון הראשון, נהגו השוטרים באיפוק עם התובע תוך ציפייה שיציית לפקודותיהם, אך לאחר מכן ביצע התובע ניסיון אשר כמעט צלח – במהלכו הלך מעט לאחור והתקדם במהירות בכוונה ברורה להפר את הוראות השוטרים. התובע נתפס על ידי השוטרים והתנגד באלימות למעצר. על כן נאלצו השוטרים להפעיל כח סביר על מנת להשתלט על התובע ולעצור אותו בחשד של תקיפת שוטר, הפרת הסדר הציבורי, ניסיון להימלטות ממעצר וכן בעילה של חשד כי לא יופיע להליכי חקירה בשל ניסיון להימלט ממעצר.
- עוד טוענת הנתבעת, בין היתר, כי ככל שנגרמו לתובע נזקים, הרי שאלה נגרמו כתוצאה ממעשיו וזאת תוך כדי שהוא מסתכן מרצון ומתוך מודעות להשלכות המשפטיות והמעשיות של התנהגותו ובשל כך אין להטיל עליה אחריות ואין לפסוק לתובע פיצוי בשל כך. לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש לייחס לתובע אשם תורם מכריע ולהחיל את העיקרון המשפטי לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה.
- בנסיבות העניין לטענת הנתבעת, לא נפל פגם בשיקול דעתם של השוטרים וכי הם עשו שימוש בכח סביר לצורך השתלטות על התובע ומעצרו. כמו כן נטען כי אין לבחון שיקול דעתם “בתנאי מעבדה”. עוד טוענת הנתבעת, כי פעלה כנדרש וכמתחייב תוך הרשאה חוקית והפנתה לסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב-1955. כך גם מוכחשים על ידי הנתבעת נזקיו של התובע וכן קיומו של קשר סיבתי בינם לבין מעשה או מחדל של הנתבעת או שלוחיה.
- התובע הגיש תלונה נגד השוטר בן סעדון במחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח”ש”) וזאת בגין תקיפתו הנטענת (ראה נספח ה’ לתצהיר התובע). ביום 9.4.13 נשלחה הודעה בדבר סיום החקירה וסגירת התיק מחמת חוסר ראיות. על החלטה זו הוגש ערר ביום 20.5.13 למחלקת עררים בפרקליטות המדינה. ביום 24.10.13 נדחה הערר וזאת לנוכח הסרטונים שהוצגו ובהם רואים את התובע שולח את ידיו לכיוון אזור חלציו של השוטר בן סעדון והאחרון בתגובה אינסטנקטיבית של הגנה עצמית, נתן לתובע אגרוף בכיוון ראשו או פניו.
- כמו כן הוגשה תלונה במשטרה נגד התובע בגין תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו. תלונה זו נסגרה בשל היעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין (נספח ג’ לתצהיר התובע).
- התובע טען בתביעתו כי במקרה הנדון מוצדק להחיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “פקודת הנזיקין”). כמו כן טוען התובע לעוולת תקיפה, כליאת שווא ומעצר שווא, רשלנות כוחות המשטרה, לרבות רשלנות מח”ש בביצוע חקירתה וכן להפרת חובות חקוקות דוגמת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיפים שונים מחוק העונשין, הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע תשכ”ה – 1965 ועוד. דיון והכרעה:
- לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות שהוצגו בפניי, ובפרט הסרטונים שהוגשו, מצאתי כי דין התביעה להידחות.
- כבר בפתח הדברים אציין כי התובע לא חזר בסיכומיו על העילות המפורטות בסעיף 11 לעיל (ואף לא הובאו ראיות להוכחת היסודות העובדתיים והמשפטיים לעילות אלו). כעולה מסיכומי התובע, תביעתו מתמקדת בטענת עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהאלימות שלטענתו הופנתה כלפיו וכתוצאה ממעצר השווא שבוצע לטענתו.
- עוד אבהיר בראשית הדברים, כי הסרטונים שהוצגו בפניי צולמו כולם על ידי חבריו של התובע. חלק מן הסרטונים צולמו על ידי הגב’ שרה בנינגה וחלקם על ידי מר אייל רז ומר רענן אלכסנדרוביץ או מר צבי בנינגה, ויכול שאף על ידי אנשים נוספים. לא כל צלמי הסרטונים העידו בפניי (בפניי העידו הגב’ בנינגה ומר רז בלבד), ואין בית המשפט יודע מי צילם איזה סרטון. אולם, משהנתבעת לא טענה דבר לעניין קבילות הסרטונים, מצאתי לקבלם במלואם וליתן להם אף משקל ראייתי גבוה לצורך בחינת העובדות.
- התביעה הנדונה מחולקת הלכה למעשה לשניים: החלק הראשון עוסק ברקע – בתיאור ההפגנה והתנהלות הצדדים (המפגינים, השוטרים והתובע); וחלקה השני עוסק בתפיסתו ובמעצרו של התובע. בהתאם אחלק אף את פסק הדין ואתייחס הן לרקע ההפגנה והן למעצר.
- עוד אציין, כי הגם שהצדדים לא טענו בעניין, בעבר כבר נפסק כי המשטרה חבה חובת זהירות לנקוט באמצעים סבירים בעת הפעלת סמכויותיה, בכדי למנוע גרימת נזק למי אשר עלול להיפגע מפעולותיה (ראה: ע”א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז”ל נ’ מדינת ישראל (נבו מיום 21.3.11). נוכח האמור, בנסיבות המקרה היתה מוטלת חובת זהירות על המשטרה בנוגע להפעלת סמכויות המעצר. השאלה שנותרת לדיון נוגעת ליסוד ההתרשלות – האם בנסיבות העניין היתה בהתנהלות המשטרה כלפי התובע משום הפרה של חובת הזהירות וסטיה מרמת הזהירות הנדרשת מרשות ציבורית, הן בנוגע לתפיסת התובע והן בנוגע למעצרו. רקע ההפגנה והתנהלות הצדדים
- מתצהירו של התובע עולה כי ביום 20.5.12 בערך בשעה 17:00 החלה תהלוכה פוליטית של פעילי ימין, על רקע אירועי יום ירושלים. מהתצהיר עולה כי מדובר היה בתהלוכה המתקיימת מידי שנה, באישור וברישיון. מנגד, החליטה משמרת מחאה של פעילי שמאל, להפגין אל מול תהלוכה זו. כעולה מהתצהיר, לא התבקש רישיון להפגנת הנגד של פעילי השמאל (סעיף 2 לתצהיר התובע).
- משטרת ישראל מופקדת על קיום הסדר הציבורי ועל בטחון הנפש והרכוש בתחומי המדינה וזאת מכח הסמכויות שהוקנו לה בסעיפים 3 – 5 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל”א – 1971. מתוקף הוראות אלו, מוסמכת המשטרה להשליט סדר במהלך הפגנות, לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע חיכוך בין המפגינים השונים, ואף לעכב ולעצור משתתפי הפגנה אשר פועלים לסיכול מימוש מטרות אלו.
- המשטרה פעלה מחד גיסא, לקיום ההפגנה שתוכננה על ידי פעילי הימין, ומאידך גיסא, לא מנעה מפעילי השמאל להביע התנגדות או מחאה כנגד ההפגנה, אך פעלה למנוע מגע בין המפגינים השונים, וזאת בכדי למנוע תגרה בין המפגינים המשולהבים.
- התובע טוען, כי המשטרה פעלה בחוסר הוגנות שעה שנתנה למפגיני הימין, אשר היו אמורים להיכנס ישירות לשער שכם, להגיע לאי תנועה שחצץ בין שני המחנות. המשטרה, לדברי התובע, במקום לדחוק את מפגיני הימין, דחקה את מפגיני השמאל לאזור צומת הרחובות דרך שכם וסולטאן סולימאן. כפי שהובהר לעיל (ולא הוכח בפניי אחרת), התנהלות השוטרים היתה בהתאם להוראות שהתקבלו, בהינתן העובדה כי מחד קיימת הפגנה חוקית וברישיון ומאידך קיימת מחאה ספונטנית ללא רישיון. התובע אשר טען כי מפגיני הימין לא עמדו בתוואי שאושר להם לקיום ההפגנה, לא הציג כל ראייה בעניין זה.
- התובע טוען, כי התנהגות השוטרים היתה מבלבלת, שרירותית ולא ברורה, שכן פעמים השוטרים אמרו לקהל מפגיני השמאל לעמוד על המדרכה ודחקו אותם לתוך דרך שכם, ופעמים השוטרים נסוגו ונתנו למפגיני השמאל להתקדם לכיוון הגדר (עמ’ 5 שורה 4 ואילך). בכך, מנסה התובע להסביר את התפרצותו לתוך קו חסימת השוטרים. לדידו, לא היה כל איסור או מחסום מעבר ולכן תפיסתו ועיכובו לא היו חוקיים או נעשו בחוסר סמכות.
- התובע מתאר הפגנה שנערכה למעלה משעתיים. הנתבעת מנגד טוענת, כי השוטרים פעלו באיפוק, הגם שמדובר היה בהפגנה פוליטית טעונה, אשר היה חשש כי תגרום להתלקחות אלימה באזור. השוטרים תפקדו בתנאים קשים, כאשר מפגיני השמאל הפרו את הוראות השוטרים באופן תדיר. הנתבעת טענה, כי לא היה כל בלבול או אי סדר וכי הוראות השוטרים היו ברורות.
- מהסרטונים שהוצגו בפניי, דוגמת סרטון 26 מתיקיית sd90guy; סרטון 92 בתיקיית sd90 dorit; סרטון 228 מתקית salah eyal; סרטון 93 מתיקיה sd90 sara; וסרטון 37 בתקיה sd90guy , עולה, כי פעמים רבות פנו השוטרים אל מפגיני השמאל וביקשו מהם לא להתקרב לכיוון הגדר שהפרידה בין המפגינים (להלן: “הגדר“). מהסרטונים עולה בבירור כי הוראות השוטרים הינן ברורות ואחידות.
- בסרטונים אף רואים בבירור את התובע עצמו, כאשר נאמר לו שוב ושוב ושוב לסגת לאחור ולעמוד על המדרכה ולא על הגדר. ראו למשל, סרטון מס’ 229 בתיקיה salah eyal; סרטון 32 מתיקיית sd90guy; סרטון 93 בתיקיית sd90 sara; וסרטון 228 בתיקיית salah eyal.
- אינני מקבלת את גרסת התובע וכן גרסת עדיו, הגב’ שרה בנינגה ומר אייל רז, אשר טענו כי הוראות המשטרה היו מבולבלות וחסרות הגיון. מהסרטונים שאוזכרו לעיל, עולה כאמור בבירור, כי ההוראות היו חד משמעיות וברורות. מפגיני השמאל נדרשו לעמוד על המדרכה ולהתרחק כמה שניתן מהגדר. בפרט, כאשר משך זמן ארוך פעילי הימין עמדו על הכביש בצמוד לגדר. אם פעילי השמאל היו מתקרבים לאותה גדר, היתה נגרמת תגרה רבת משתתפים, כאשר שני הצדדים משולהבים. המשטרה ניסתה ובצדק למנוע זאת. עוד אציין, כי מהסרטונים עולה שהיו אזורים דוגמת מעברי החציה, בהם לא היתה גדר, והחציצה בוצעה באמצעות גדרות ניידים נמוכים של המשטרה. כאמור, למשטרה לא היתה דרך למנוע התלקחות אלא באמצעות הסגת פעילי השמאל אחורה, בעוד פעילי הימין עוברים או נמצאים בצמוד לגדר. עוד אציין, כי מהסרטונים עולה שכמות פעילי הימין בהפגנה עלתה עשרות מונים על פעילי השמאל.
- העובדה שהמשטרה לא עמדה על המשמר כל העת ומידי פעם אפשרה לפעילים מסויימים לעבור קדימה, עדיין אין בה כדי להעיד על כך שהוראות השוטרים לא היו ברורות או לא הגיוניות כטענת התובע. השוטרים פעלו בהתאם לתנאי השטח ובהתאם למיקומם של פעילי הימין. בשים לב, כי לתובע ספציפית נאמר כי אינו רשאי לעמוד על יד הגדר. התנהלות התובע טרם מעצרו
- מבלי לגרוע מהאמור, באשר להוראות השוטרים במהלך שעות ההפגנה, יצוין, כי אין מחלוקת שלקראת השעה 19:00 יצרו השוטרים קו הפרדה ברור בין המפגינים השונים, כאשר מפגיני הימין עמדו ממש בצמוד לגדר ההפרדה בכביש.
- התובע בעדותו בעמ’ 6 לפרוטוקול שורות 5-10 מצהיר כי הוא אישית לא קיבל הנחיה מהשוטרים כיצד לפעול – “ש. מה ההנחיות שנתנו לך אישית ספציפית? ת. אני לא קיבלתי אישית, שוב כזכור לי לא קיבלתי שום הוראה, הנחיה אישית, זה היה כלפי כולם. בגלים שהמשטרה פשוט נכנסה בכח ובאלימות, נכנסה וחזרה לאחורה.” (ההדגשה אינה במקור – ע.ב)
- בפועל, עובדה זו התבררה כאינה נכונה. ניתן לראות מהסרטונים, כי התובע נדרש לעמוד על המדרכה ולא לעבור את קו המדרכה. התובע באופן ספציפי נדרש לכך, ואף התעמת עם השוטרים בשל כך. התובע פעל בניגוד מוחלט להוראות אותן קיבל מהשוטרים ואלה בכל פעם שלחו אותו מחדש למדרכה. אכן, ניתן לראות כי קיים קומץ של מספר אנשים הנמצא בצמוד לגדר על יד השוטרים והשוטרים אינם פועלים לסילוק קומץ אנשים זה. צפייה בסרטונים מעלה כי אותו קומץ בודד עמד על יד הגדר ולא עשה מאומה – לא החזיק כרזות או צעק. השוטרים פעלו לדחיקת כל אותם מפגינים אשר עוררו פרובוקציה או ניסו להתעמת עם מפגיני הימין באמצעות צעקות. התובע היה שייך לאותה קבוצה.
- בסרטון 228 רואים את השוטרים מורים למפגיני השמאל לעמוד אך ורק על המדרכה, כאשר התובע מנסה לעבור את קו השוטרים ושוטר אוסר עליו. רואים כי התובע מרים ידיו לכיוון השוטרים ומנסה לדחוף אותם וזאת כדי להתקדם קדימה למרות האיסור המפורש. בסרטון 229 שוב רואים את התובע, כאשר שוטר אומר לו להישאר מאחור. סרטון 32 הינו משעה 18:56 – התובע מצולם כאשר שוטרים מורים לו להישאר על המדרכה. סרטון 93 משעה 19:00 במסגרתו רואים שוטר המורה למפגינים לסגת למדרכה, גם התובע שומע זאת. רואים את התובע מתגרה בשוטרים וישנם “חילופי ידיים”. בסרטון 98 בשעה 19:13 רואים כיצד השוטרים הודפים את מפגיני השמאל ואינם נותנים להם לרדת מהמדרכה. גם התובע מצולם כאשר הוא עומד בשורה הראשונה מול השוטרים ומבקש ללכת לכיוון הגדר, אך השוטרים אינם מתירים לו.
- מהסרטונים ברור שקיימת שורת שוטרים שלא ניתן אישור לעבור אותה. מהסרטונים אף ברור שניתנו הנחיות ברורות וחד משמעיות לתובע, אך הוא בחר להתעלם מהן וזאת בניגוד גמור לעדותו. גם עדי התובע אישרו, כי הם לא עברו את קו השוטרים – כך הגב’ בנינגה בעמ’ 14 שורות 22-24 העידה: “ש. את עוברת את קו השוטרים? ת. אני לא חושבת שעברתי אותו”. ומר אייל רז אישר כי היה קו שוטרים ברור (עמ’ 13 שורות 19-20).
- אם כן, בשלב מסויים, אף אם לטענת התובע לא כך היה לפני כן, היה ברור לכל כי אין לעבור את קו השוטרים. למרות האמור, התובע החליט כי הוראות אלו אינן חלות עליו ולמרות האיסור המפורש שהופנה אף אליו, הוא בחר לנסות ולפרוץ קו זה.
- התובע העיד על כך בעצמו, שהיו הוראות ברורות בנוגע למיקום בו צריכים להיות מפגיני השמאל (עמ’ 8 שורות 34-36): “ת. בסביבות רבע לשש חמש וחצי שנתנו ואפשרו להגיע לאי תנועה. לאט לאט שוטר פה שוטר שם, כנראה אמרו לנו תעברו, עד שזה הגיע בצורה יותר, אני לא זוכר אם זה עם מגה פון או משהו דומה ותחמו אותנו בכביש לגדר של הכביש המעבר של הכביש”. ובהמשך בעמ’ 9 שורה 15: “יש הבדל בן סרטון של עשרים לשש לבין שש ו.. שכנראה תחמו אותנו.” ובשורות 20-22: “..היה שם מפקד בשטח רק כשההוראה ירדה ממנו הם פעלו לסגור את זה, באותה מידה אותו שוטר יכול להגיד לי לך הביתה, גם את הייתי צריך למלא את הפקודה שלו?” (ההדגשות בציטוטים אינן במקור – ע.ב) מעצרו של התובע
- לאחר שהתובע ניסה לעבור את קו השוטרים ללא הצלחה, כאשר השוטר בן סעדון מבהיר לו שלא ניתן לעבור את קו השוטרים (ראה סרטון 230,דקה 1:15), ראה התובע כי השוטר שעומד לידו מסב פניו ממנו. התובע מצא בכך הזדמנות פז לנסות ולפרוץ את מחסום השוטרים (ראה עדות התובע עצמו עמ’ 10 שורות 20-21). בסרטון 230 בתיקיה salah eyal רואים את התובע ממתין לשעת הכושר ואז מתפרץ לתוך שורת השוטרים בניסיון לעבור אותה ולהגיע לגדר אל מפגיני הימין (ראה דקות 1:44-1:46). בניסיון זה נתפס התובע על ידי מספר שוטרים, כאשר מהסרטון עולה בבירור שהתובע התנגד לתפיסתו. התובע התפתל וקיפל את גופו, כך שכאשר השוטר בן סעדון תפס אותו, ראשו של התובע נכנס בחוזקה בתוך גופו של השוטר בן סעדון.
- התובע טוען בתצהירו בסעיף 18, כי כאשר ניסה לעבור את קבוצת השוטרים הוא היה במצב עמידה ולכן לא יכול להיות מצב ולפיו הוא נתן מכה לשוטר בן סעדון באיזור הבטן מעט מעל איזור החלציים, וזאת בניגוד לדברי השוטר בן סעדון, שטען כי בעת ניסיון כניסת התובע דרך השוטרים, הוא קיבל מכה מהתובע.
- בסעיף 9 לתצהירו מעיד השוטר בן סעדון כי “התובע הלך מעט לאחור והתקדם במהירות ובכח בכוונה ברורה לעבור את קו השוטרים ולהפר את ההוראות אשר ברור כי היה מודע להן והבין אותן. על פי דוח הפעולה אני הרגשתי איזושהי מכה באזור הבטן, התעשתי מהמכה, סייעתי לבצע את המעצר והודעתי לתובע שהוא עצור.” בתצהירו השוטר בן סעדון לא מבהיר מתי אירעה המכה שקיבל מהתובע.
- בדוח הפעולה (נספח ב’ לתצהיר השוטר בן סעדון) לא נאמר שהפגיעה בשוטר בן סעדון היתה כאשר התובע ניסה להתפרץ ולעבור את שורת השוטרים. השוטר בן סעדון תיאר את ההתגרות של התובע ולאחר מכן כלל לא תיאר את ההתפרצות של התובע (כפי שרואים בסרטון) אלא טוען ש”לפתע החשוד הלבוש … נכנס עם כתפו הימני באיזור בטני בין הווסט לבין איבר מיני. התעשתי מהמכה והודעתי לו כי הינו עצור בגין תקיפת שוטר והפרת סדר ציבורי, אך הנ”ל הסתובב והחל לנסות להמלט..”
- בעדותו טען השוטר בן סעדון שהוא הרגיש את המכה וכן כי הוא זוכר בוודאות שהמכה התקבלה בניסיון החדירה של התובע (עמ’ 16 שורות 20-22). דברים דומים נאמרו גם בעדות שמסר השוטר בן סעדון באזהרה במח”ש (נספח ו’ עמ’ 2 שורות 76-79).
- מהסרטון, הגם שצולם מזווית שאינה מאפשרת מבט כולל על זירת האירוע, עולה לפחות על פניו, שהשוטר בן סעדון לא קיבל את המכה בעת שהתובע ניסה לפרוץ את מעגל השוטרים. המכה התקבלה בעת תפיסת התובע.
- לא נעלמה מעיני הסתירה הקיימת בין העדות בפני מצ”ח ובבית המשפט לבין אשר נכתב בדוח הפעולה ובתצהיר. כמו כן לא נעלמה מעיני עדותו של שוטר נוסף, מר אמיר דוקרקר, אשר נכח בעת האירוע והיה שותף למעצר התובע, אך לא הובא לעדות. מר דוקרקר בדוח הפעולה שכתב (נספח ב’ לתצהיר השוטר בן סעדון), טען כי המכה שקיבל השוטר בן סעדון היתה בעת ניסיון הפריצה.
- כאמור, חרף קיומן של סתירות אלו, הגעתי למסקנה כי עדות השוטר סעדון אמינה עליי. השוטר סעדון, אכן קיבל מכה מהתובע, אלא שהמכה לא אירעה בעת ההתפרצות, כי אם בעת שהשוטר בן סעדון תפס את התובע לאחר התפרצותו, וזאת כעולה מסרטון 98 בתיקיה sd90 sara וכן מסרטון 230 בתיקייה salah eyel.
- מהסרטונים עולה כי מדובר באירוע מהיר אשר בו נכחו מספר שוטרים. אין ספק כי קשה לזכור בדיוק את אשר אירע ולנתח לפרטים כל דקה ודקה מהאירוע. אני מאמינה שהשוטר בן סעדון אכן הרגיש מכה שקיבל מהתובע – בחינת סרטון 230 לעיל בדקה 1:41 עד 1:44 מעלה בבירור כי דברים אלו נכונים. השוטר בן סעדון תפס את התובע כאשר השוטרים החזירו אותו מההתפרצות ובאותו הרגע, בעוד התובע מתנגד לתפיסתו, הוא נתן מכה חזקה לשוטר בן סעדון עם ראשו או כתפו, בבטנו של השוטר בן סעדון. הדברים נראים באופן ברור בסרטון.
- התובע הקדיש כמעט את כל סיכומיו לעובדה, כי הוא לא נתן מכה לשוטר בן סעדון במהלך ההתפרצות. התובע כלל לא התייחס לכך שהמכה ניתנה דקה לאחר מכן, בעת תפיסתו. להבדלים אלו אולי היתה משמעות, אם התובע לא היה מתנגד למעצרו, ובטעות היה נוגח בשוטר בן סעדון. אולם כאמור לעיל, לא כך היו פני הדברים.
- בעדותו של התובע במח”ש (נספח ד’ לתצהיר התובע עמ’ 2 שורות 69-72) טען התובע כי עם תפיסתו הוא “התמסר” לשוטרים ולא התנגד. ראה אף עדותו עמ’ 12 שורות 1-15: “ש. בזמן המעצר התנגדת אמרת לא? ת. לא. ש. בעצם שיתפת פעולה? ת. לא התנגדתי, כן. ש. ניסית לברוח? ת. חס וחלילה.” הסרטונים מראים בבירור שלא כך היה (ראה סרטון 98 בתיקיית sd90 sara שניות 0:00-0:17). התובע הפעיל את חלק גופו העליון וראשו, תוך שהוא מוריד את הראש למטה. בכך למעשה נגח התובע בשוטרים, ודרך התנגדות זו הביאה למקסום הפעלת כח כלפי השוטרים ובפרט כלפי השוטר בן סעדון.
- עדותו של התובע אף סותרת את האמור בכתב תביעתו – כך למשל בסעיף 24 לתביעה, מודה התובע כי התנגד למעצר – “מעצרו של התובע בנסיבות הללו, הקים לו את הזכות להתנגד למעצר בכוח סביר”.
- במצב דברים זה אין זה משנה האם המכה ניתנה בעת ההתפרצות או בעת התפיסה שבאה למנוע הפרת הסדר הציבורי – מדובר באותה תוצאה – תקיפת שוטר.
- בשים לב, כי התביעה הוגשה 4 שנים לאחר האירוע והעדויות ניתנו מעל חמש שנים לאחר האירוע. אין זה סביר כי השוטר בן סעדון יזכור בפרטי פרטים את אשר אירע באותה הפגנה ובפרט, כאשר כעדותו, הוא היה שוטר יס”מ ונכח באירועים דומים רבים. (ראה עדותו עמ’ 18 שורות 13-16, עמ’ 21 שורות 9-10 וכן נספח ו’ לתצהירו, חקירתו במח”ש עמ’ 1 שורה 30).
- מדוח המעצר (נספח ב’ לתצהיר הנתבעת) עולה כי התובע נעצר בגין “תקיפת שוטר, הפרת סדר ציבורי, ניסיון להימלט ממעצר והתנגדות למעצר.” מהסרטונים שהוצגו בפני בית המשפט עולה כי האמור בדוח המעצר תואם את המציאות. אציין כי בדוח המעצר נכתבה אף תגובת התובע למעצר ולפיה “אתם פותחים מלחמה ואם היית לבד הייתי עובר אותך”. דברים אלו מחזקים את הטענה שטענה המשטרה ולפיה התובע הפר את הסדר הציבורי וכי הוא היה מודע לכך שקיים איסור לעבור את קו השוטרים.
- במקרה זה אינני מקבלת את ניסיון התובע לטעון, כי מעצרו בוצע אך בשל הטענה כי בניסיון הפריצה הוא תקף את השוטר בן סעדון, וכי משהתברר כי הדבר לא נעשה בניסיון הפריצה, מעצרו הינו מעצר שווא.
- התובע בראש ובראשונה הפר את הסדר הציבורי בכך שפעל בניגוד להוראות מפורשות שניתנו לו על ידי השוטרים ובכח ניסה לפרוץ את קו ההגנה של השוטרים כדי להגיע לגדר וככל הנראה לבצע פרובוקציה או גרוע מכך, להתעמת עם מפגיני הימין וליצור התלקחות. סעיף 216 (א)(4) לחוק העונשין קובע: “(א)העושה אחת מאלה, דינו – מאסר ששה חדשים:(1)מתנהג באופן פרוע או מגונה במקום ציבורי;(2)….;(3)….(4)מתנהג במקום ציבורי באופן העלול להביא להפרת השלום;”
- נשאלת השאלה מהי אותה התנהגות ומהו אותו “אופן העלול להביא להפרת השלום”?
- בנוגע ל”התנהגות” הנדרשת, הפסיקה קבעה כי מדובר בכל צורה של התנהגות, וכי זו אינה מוגבלת לפעילות גופנית בלבד, אלא כוללת גם דיבור, הקנטת עוברים ושבים, ועשויה להתקיים גם ללא דיבור (ר’ י’ קדמי, על הדין בפלילים, חלק ד’ מהדורה מעודכנת, תשס”ו-2006, עמ’ 2248-2249). עוד נקבע כי רכיב זה יכול להתקיים גם כאשר מדובר בהתנהגות אשר היא כשלעצמה כשרה וחוקית, ויש בה כדי לממש זכות יסוד, אך אותה התנהגות עלולה להיחשב כאסורה, אם נסיבות ביצועה מלמדות על כוונה להביא להפרת השלום (ראו ת”פ (י-ם) 3691/00 מדינת ישראל נ’ פרלמן (נבו 20.10.2002) וכן ת”א (י-ם) 8965-10-13 אריה זוננברג נ’ מדינת ישראל (נבו 26.10.16).
- 53. “עלילות” – מלשון הסעיף עולה, כי לא נדרש שההתנהגות גרמה בפועל להפרת השלום, אלא די בכך שזו “עלולה” לגרום להפרת השלום. המבחן הקובע האם אותה התנהגות עלולה הייתה להפר את השלום הוא מבחן הוודאות הקרובה לכך שנגרמה תוצאה זו, כלומר אין צורך בוודאות ברורה או מיידית, אך מאידך אין די באפשרות תיאורטית (ת”פ 48257-11-13 מדינת ישראל נ’ גזאוי (נבו 26.6.16)).
- בנוסף, התובע במהלך תפיסתו על ידי השוטרים, אשר ביקשו למנוע ממנו את הפרת הסדר והתלקחות ההפגנה, תקף את השוטרים וכן את השוטר בן סעדון. מעשים אלו עונים על הגדרת עבירת תקיפת שוטר בהתאם לסעיף 273 לחוק העונשין, התשל”ז – 1977 (להלן: “חוק העונשין”), וחמור מכך, כעולה מן העובדות, התובע תקף את השוטר בן סעדון, על מנת להפריע או להכשיל אותו במילוי תפקידו, תוך כדי שהוא מנסה לברוח ולהימלט מהשוטרים, ובכך עונה הוא גם על הגדרת סעיף 274(1) לחוק העונשין לעניין תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.
- סעיף 23 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו – 1996 (להלן: “חוק המעצרים”) מסמיך שוטר לבצע מעצר כאשר יש יסוד סביר לחשד כי האדם עבר עבירה בת מעצר וכי אותו אדם יכול לסכן את ביטחון הציבור או הוא לא יופיע להליכי חקירה. כך קובע הסעיף: “23. (א)שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר והתקיים אחד מאלה:(1)האדם עובר בפניו או עבר זה מקרוב עבירה בת מעצר, והוא סבור, בשל כך, שהוא עלול לסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;(2)יש לו יסוד סביר לחשש שהחשוד לא יופיע להליכי חקירה;(3)יש לו יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לידי שיבוש הליכי משפט ובכלל זה העלמת רכוש, השפעה על עדים או פגיעה בראיות בדרך אחרת;(4)יש לו יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;”
- העבירות שתוארו לעיל הינן עבירות “בנות מעצר” אשר נעברו בפניו של השוטר בן סעדון, והעלו את החשש כי התובע עלול לפגוע בשלום הציבור באם לא ייעצר. על כן קמה לשוטרים סמכות לעצור את התובע.
- זאת ועוד, כאשר בוחנים את התנהלות השוטרים בזמן אמת ותחת מתח ההפגנה והחשש מ”התחממות” האירוע, עולה כי התנהלותם היתה סבירה וראויה. מכל מקום, ניתן לראות בסרטון, כי עוד בטרם התובע נעצר באופן רשמי, ובעודו מתנגד לתפיסתו, הוא תקף את השוטר בן סעדון, כך שגם לדידו של התובע, לא ניתן לומר שמעצרו (הגם שכאמור כלל עבירות נוספות מלבד תקיפת שוטר) היה מעצר שווא.
- התובע טען בסיכומיו, כי לא היה צריך לעצרו, שכן התנגדות פאסיבית סבירה אינה מקימה עבירה ומפנה לפסק הדין תפ 24534-05-10 מדינת ישראל נ’ ויידן אשרמן (נבו), אלא שעובדות פסק הדין שם שונות מענייננו. במקרה הנדון אין עסקינן בהתנגדות פאסיבית של התובע, כי אם בהתנגדות אקטיבית למעצר, התנגדות שהצריכה מאמץ רב וכח על מנת לרסן את התובע, תוך חשש כי בכוונתו לברוח. כמו כן הפרת הוראות המשטרה, בוצעה באופן אקטיבי, תוך הפעלת כח כלפי שוטרים שעמדו מול התובע. בפסק דין אשרמן דובר על מפגינים אשר ישבו על הכביש שלובי ידיים ומיענו להתפזר. אין קשר בין הדברים.
- אם כן, לסיכום הראיות שהוצגו ניתן לומר כי התובע פעל מתוך מטרה לעורר פרובוקציה ומהומה. התובע לא שעה להוראות השוטרים ובחר שוב ושוב להפר הוראות אלו, תוך שהוא מנסה לסכן את עצמו. גם לאחר שהתובע הוזהר מספר פעמים, הוא בחר לפעול באופן מתריס, מתוך כוונה ליצור עימות מכוון עם השוטרים. התובע הודה כי על אף העובדה שנאמר לו והוא הבין כי אסור לו לעבור את קו השוטרים, הוא חיכה להזדמנות, וכשהשוטר הסב מבטו, הוא ניסה לפרוץ את מחסום קו השוטרים (סעיף 17 לתצהיר התובע). התובע פעל להפרת הסדר הציבורי וכן להכשלת פעולת השוטרים. כאשר התובע פרץ את מחסום השוטרים ונתפס, השוטר בן סעדון הגיע לסייע בתפיסה, שכן התובע התנגד לתפיסתו. במהלך התפיסה, נגח התובע בבטנו של השוטר בן סעדון וזאת תוך שהוא מתנגד למעצרו. התובע נעצר כדין וזאת לנוכח העבירות שביצע בפני השוטרים.
- כאמור, התובע התנגד למעצר. מספר שוטרים תפסו את התובע וניסו להרגיעו, כאשר בסופו של דבר וכעולה מהסרטון, נראה שהשוטר בן סעדון, הוא זה שהשתלט על התובע ואזק אותו. האם הופעל כח בלתי סביר
- התובע טוען כי תפיסתו ואזיקתו לוו באלימות רבה, תוך הטחת אגרוף בראשו. מסרטון 230 דקות 1:51-1:53 עולה, כי התובע הפעיל התנגדות רבה והשוטר בן סעדון נדרש לכח רב כדי לרסנו.
- בסרטון רואים את מאבק התובע בשוטרים וכן רואים את הכח שהוא מפעיל כנגדם. נדרשו תחילה מספר שוטרים כדי לרסן את התובע. רק לאחר שהשוטר בן סעדון תפס את התובע וריתק אותו לרצפה, הפסיק התובע להתנגד.
- זאת ועוד, מסרטון 98 בתקיית sd90 sara בשניות 0:15-0:16 עולה בוודאות כי התובע שלח יד לאזור החלציים של השוטר בן סעדון וזה באופן מידי נתן לתובע אגרוף בראשו או סמוך לכך.
- נוכח הסרטון, המהווה הראיה הטובה ביותר, עולה כי גרסת התובע אינה תואמת את שהתרחש במציאות. יכול וגם התובע לא ממש זכר את האירועים כפי שאירעו בפועל אלא הסתמך על תחושותיו הסובייקטיביות, אלא שלתחושות אלו אין אחיזה במציאות כפי שזו נגלית מהסרטונים (סרטונים שכאמור צולמו על ידי חבריו של התובע והוצגו על ידו).
- אינני סבורה כי השוטר בן סעדון הפעיל כח בלתי סביר כנגד התובע. ניתן לראות מהסרטונים (230 ו – 98) כי התובע לא הקל על השוטרים עם תפיסתו וניסה לברוח או להתנגד, כך שנדרשו מספר שוטרים לתופסו. כמו כן, ניתן לראות בבירור את הכח שמפעיל התובע מול השוטר בן סעדון, עד שזה מרתקו לרצפה. השוטר בן סעדון הצהיר כי מרגע איזוקו של התובע – חדל משימוש בכח שנדרש למעצרו (סעיף 11 לתצהיר השוטר בן סעדון). התובע לא הכחיש זאת.
- עוד ראוי לציין, כי כאשר התובע הובא לתחנת המשטרה, השוטר בן סעדון ביקש לטפל ולחבוש אותו, בהינתן כי הינו חובש, אך התובע סירב לקבל ממנו טיפול.
- התובע טען כי כלל לא ניסה לשלוח ידיים אל גופו של השוטר בן סעדון, כי אם לסדר את ידיו בתנוחה נוחה נוכח ריתוקו לרצפה. אינני מקבלת טענה זו לנוכח הסרטונים שהוצגו. בסרטון 98 ניתן לראות בבירור, כי אם אכן התובע היה מתמסר כטענתו ולא מתנגד למעצר, לא היה כל צורך ב”סידור ידיים”, כטענתו.
- התובע הביע תמיהה על כי השוטר בן סעדון לא כתב בדוח הפעולה דבר על האגרוף שנתן לו. בעניין זה אציין, כי גם התובע אשר נחקר על ידי המשטרה בסמוך לאירוע בחר שלא לומר דבר על האגרוף שניתן לו (ראה נספח א’ לתצהיר התובע). מכל מקום, הסרטון מדבר בעד עצמו ובסרטון רואים בוודאות את ידו של התובע נשלחת לאיזור חלציו של השוטר ואילו והשוטר באופן מיידי מגיב במתן אגרוף (ראה אף עדות השוטר בן סעדון בעמ’ 18 שורות 17 ואילך וכן עמ’ 19 שורות 1-13). עוד אציין כי הן במהלך חקירתו במח”ש והן בבית המשפט העיד השוטר בן סעדון כי לאחר האירוע הוא פנה לטיפול רפואי בשל כאבים במרפקו וכן באזור החלציים, אלא שהתיעוד הרפואי לא נמצא בתיק מח”ש ואף לא הוצג בפניי. לא מצאתי ליתן משקל לכך, באשר הסרטון מדבר בעד עצמו ולאחר צפייה בו לא נדרשו ראיות נוספות כדי להבין את אשר אירע בעת המעצר.
- התובע ממשיך וטוען כי הוא הוכה כך שנגרמו לו חתכים והוא אף חש מכה חזקה באזור הלסת מחפץ מוצק כלשהו (סעיף 19 לתצהירו).
- מהסרטונים עולה, כי אכן במהלך התנגדותו של התובע וניסיונו באמצעות ראשו לנגוח בשוטרים, הוא נחבל. אינני שוללת את גרסתו של השוטר בן סעדון, אשר הבהיר, כי היה לבוש בווסט מצוייד ברימונים ואביזרים נוספים, לרבות רובה. סביר להניח שבמהלך השתלטותו על התובע, התובע קיבל מכה מהאבזרים שהוצמדו לאפוד המגן (ראה דוח הפעולה). אינני סבורה כי מדובר בנוגע לחתכים אלו בהפעלת כח בלתי סביר.
- כדי לחזק את טענתו בדבר אי התנגדותו למעצר, טען התובע כי הוא חולה במחלת כאב אשר אינה מאפשרת לו כל סיטואציה של תקיפת שוטר והשיב כי “מעבר לדרך החיים ואמונה באי אלימות, אני נזהר מאוד גם באלימות שתופעל כלפי כי יש לזה השפעה אחרי זה לאורך זמן” (עמ’ 6 שורות 19-22).
- אלא שמילים לחוד ומעשים לחוד. מהסרטונים עולה בבירור כי התובע התנגד לתפיסתו ולמעצרו ונקט באלימות פיזית כלפי השוטרים שתפסו אותו מלפרוץ את המחסום. הדבר אף עולה מהאמור בסעיף 24 לתביעה, שם מבהיר התובע כי נקט בהתנגדות סבירה למעצרו. יתירה מזאת, התובע הודה בחקירתו, כי לא שאל את רופאיו האם הוא יכול להשתתף בהפגנה והוא החליט להשתתף, תוך נטילת סיכון שהדבר יפגע בבריאותו (עמ’ 6 שורות 25-27). התובע אם כן הסתכן מרצון. יותר מכך, התובע בחר להיות משתתף אקטיבי בהפגנה, חרף מצבו הרפואי הנטען. מצופה היה מאדם הטוען כי הינו חולה במחלת כאב, כי יתרחק מתגרות ומאירועים שיכולים להשפיע עליו פיזית. בפועל, כאמור, התובע בחר לעמוד בקו ראשון מול השוטרים. הוא אף בחר, להבדיל מיתר חבריו, להמרות את הוראות השוטרים ולנסות לפרוץ קו זה. בשים לב, כי מהסרטונים שהוצגו בפני בית המשפט, התובע הינו היחיד שפעל בדרך זו.
- גם מהתעודות הרפואיות שצירף התובע לתצהירו (נספח ו’) עולה, כי לתובע לא נגרמו נזקים אשר מעידים על הפעלת כח לא סביר בנסיבות שתוארו לעיל. התובע כאמור, סירב לקבל טיפול רפואי בתחנת המשטרה ולכן פונה ל”טרם” – רפואה דחופה. בסיכום הביקור עולה כי התובע דיווח “לפני 6 שעות הותקף ע”י משטרה, קיבל מכות לראש, חזה בטן וגב, ללא איבוד הכרה, ללא הקאות, נחתך במצח ושפה מתלונן על כאבים בכל הגוף, ללא שינוי ראיה.” “בבדיקתנו – נינוח, לא במצוקה, ללא קשיון עורף ראש: הימטומה באיזור parietal מימן, פצע שטחית מדממת במצח, חתך שטחי בשפה עליונה משמאל, עיניים – תנועות תקינות ללא דמם, סימני חבלה בעפעפי עין ימין. Perrl תקין. צוואר: מספר שריטות וסימני חבלה קלים. חזה: מס’ סימני חבלה קטנים, ללא רגישות במישוש….” התובע שוחרר לביתו באותו היום, עם הוראות מעקב לגבי החמרה וטיפול במשככי כאבים במידת הצורך. ניתן להניח כי אם היה מופעל כח בלתי סביר ע”י השוטרים, הדבר היה נותן את ביטויו בתיעוד הרפואי.
- עוד אציין, כי התובע לא אזכר בתלונותיו בפני רופא חדר המיון (בטרם), כי עוקמה ידו ויש חשש כי נשברה או ישנה חבלה אחרת בידו.
- אין ספק, כי חל איסור על השוטרים להפעיל כח בלתי סביר ובלתי נדרש. האומדן של מידת הכח המופעלת בשעה ששוטרים מנסים לעצור אדם המתנגד לכך, איננו פשוט. יש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות שבהן פעלו השוטרים, כאשר מהסרטונים (230 ו – 98) עולה כי התובע התנגד למעצר ואנשים מהקהל אף סייעו לו וניסו להוציאו מידי השוטרים. כמו כן, כאשר בוחנים את רמת ומידת הכח שהופעלה יש ליחס משמעות גם לתוצאות שנגרמו או שלא נגרמו, כתוצאה מהפעלת הכח.
- בענייננו, השוטרים הגיעו לסיטואציה לא פשוטה, כפי שתוארה לעיל והם התנהלו באיפוק רב אל מול המפגינים, הגם שאלו תקפו מילולית לא פעם את השוטרים. בסרטונים רואים את השוטרים למרות הקריאות נגדם, עושים מלאכתם נאמנה ופועלים באיפוק. כמו כן ניתן לראות כי רק במועד תפיסת התובע נזקקו מספר שוטרים לפעול בכדי שהתובע שהתנגד קשות לא יברח. לאחר מכן, שוטר אחד טיפל במעצרו של התובע, השוטר בן סעדון. אם כן גם כמות השוטרים שפעלו מול התובע היתה מידתית. זאת ועוד, לתובע הוצע טיפול רפואי כבר בתחנת המשטרה, ומשסירב התובע, ניתן לו טיפול רפואי חיצוני. כאן המקום אף לומר שהתובע שהה בתחנת המשטרה פחות משלוש שעות, כאשר האירוע אירע מספר דקות לאחר השעה 19:00 ומעצרו של התובע היה בשעה 19:20 עת הובא לתחנת המטרה, דקות הליכה ספורות ממקום האירוע. מעיון במסמכים הרפואיים שהציג התובע עולה כי הוא פנה לטיפול רפואי חיצוני בשעה 22:23 בערב. קרי, כשלוש שעות לאחר מעצרו. אם כן, העובדה שהתובע ציין בטופס פנייתו לקבלת טיפול רפואי כי הוא הוכה לפני 6 שעות, אינה נכונה. התובע הוחזק במעצר כשעתיים וחצי, כאשר בזמן זה הוצע לו שוב ושוב לפנותו לטיפול רפואי (בשל החתך בראשו), אך התובע סירב.
- לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי השוטרים השתמשו בכח לא סביר ואני מוצאת כי התנהגותם היתה מידתית בשים לב למציאות בה פעלו כפי שתואר לעיל. כמו כן מצאתי כי מעצרו של התובע היה מוצדק.
- ברור כי במקרה הנדון התובע חש פגוע מהליך המעצר ולתחושותיו ועמדותיו, על המדינה לפצותו. אולם כפי שנפסק בעבר, אין די במעצר שלא הוביל להרשעה, כדי לחייב את המדינה לפצות את מי שנעצר. אין להטיל על המדינה לפצות מי שנעצר, כאשר מעצרו לא נבע מרשלנות מצד המדינה (ראה אף סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי”ב – 1952). האינטרס הציבורי מחייב לאפשר למדינה, באמצעות גורמי החקירה והאכיפה, למלא את תפקידם ללא מורא ומבלי להצר את צעדיהם. ראו בעניין זה למשל, ע”א (מחוזי ירושלים) 3238/09 מדינת ישראל נ’ טלי בן-לולו (נבו): “… אין מקום להצר את צעדיה של המשטרה על-ידי הרחבת האפשרות למצאה חייבת בנזיקין מעבר להכרחי, ויש להישמר מפני קביעת נורמת זהירות שתביא ליצירת משטרה הססנית שתירתע להפעיל שיקול דעת ולממש את סמכויותיה במקרים הראויים (או שתמהר להפעיל סמכותה במקרים שאינם ראויים)”.
- לאור המסקנה האמורה, ומשלא עלה בידי התובע להניח תשתית ראייתית לקיומו של נזק שנבע ממעשה שאינו כדין, הרי שאין מקום לפסוק לו כל פיצוי בגין המעצר (שלא הוכח כי היה מעצר שווא שנבע ממעשה רשלני), או בגין האלימות שלטענתו הופנתה כנגדו.
- לסיום אחזור על שהובהר כבר בראשית פסק הדין, כי העילות בגין פגיעה בשם הטוב, הפרת חובות חקוקות וכן עילות רבות נוספות אשר נטענו על ידי התובע, נזנחו בשלב הסיכומים (על ידי שני הצדדים) ולכן לא מצאתי לנכון לדון בהן, וממילא אף לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית מתאימה על ידי התובע. עוד אעיר, כי נוכח תוצאת פסק הדין, לא ראיתי להידרש לטענות הנתבעת בדבר אשם תורם בשיעור 100% של התובע, והטענה לפיה “מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה”.
- אם כן, ולאור האמור לעיל, התביעה נדחית. לנוכח הנסיבות של תיק זה, מצאתי לפסוק הוצאות על הצד הנמוך.התובע יישא בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום. המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים. ניתן היום, כ”ג חשוון תשע”ח, 12 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים. .
Views: 16
One Comment
“התובע נעצר כדין וזאת לנוכח העבירות שביצע בפני השוטרים.”
א. תמיד חובה לבדוק חלופה פוגענית פחות ממעצר, כגון עיכוב ובכך הרשמת הלא נכבדה לא דנה.
ב. לא נערך שום דיון לגבי השאלה “האם התובע נעצר כדין”.
ג. אותו דבר לגבי לא מעט רשמים מתחילים, כגון הרשמת טלי להב מ”שלום” ירושלים.
ד. אנחנו לא יודעים מה פסה”ד מסתיר ומה הוא מציף באופן מופרז. למה לא מבקשים עיון בתיק?
ה. אולי בעקבות פס”ד זה ואחרים יבינו שמאלנים רבים שהם חיים בדקטטורה שיפוטית ולכן יפסיקו לתמוך בכנופיית השופטים המנוולים.