אוקטובר 26, 2021

הקתדרא של עדנה קרנבל לחקר השפיטה

עדנה קרנבל העיתונאית הכי אמיצה במדינת ישראל

אספרצה אלון 220,000 ש”ח לאישה שנואפת עם כל השכונה על משיכת שערות לפני 28 שנה: “אין התיישנות בין בני זוג אפילו מימי הפלמ”ח”. עו”ד מיכל שקד יעצה לבוגדת לפברק תלונת שווא אחרי 28 שנים!!!!

1 min read

בחיפה יושבת בבית המשפט המחוזי שופטת בשם אספרנצה אלון, שופטת אשר הייתה ידועה כאימת הגברים בחיפה. כל גבר שהיה מגיע לאולמה כשופטת משפחה היה חוטף על הראש: הכפשות, צעקות, קנסות, הוצאות, ניתוק מהילדים, מרכזי קשר, מזונות שערורייתיים ומה לא.

השופטת אספרנצה אלון ידועה כמי שהיתה תופרת תיקים פליליים לגברים בחיפה ע”י תלונות במשטרה שהיא “מאויימת”. כך למשל הורתה למזכירה שלה להתקשר לגיא שמיר באמצע פגרה,אחרי שהוא כבר הגיש ערעור ואחרי שנתנה פסק דין להגיד לו שהיא מוציאה פסק דין משלים כדי לחבל לו בערעור עליה, וכשהוא אמר למזכירה שהשופטת תתעסק בענינים שלה ולא בעניינים של אחרים ושהתיק סגור, היא דפקה לו 40 יום מעצר בכלא קישון. https://תוצאות חיפוש תוצאות באינטרנט הקונספירציה של השופטת אספרנצה אלון נגד האבא גיא שמיר, https://חשש ממשי למשוא פנים בפרשת השופטת אספרנצה אלון, https://כתב האישום נגד גיא שמיר לא יבוטל. ישאר במעצר עד תום הליכים

אספרנצה אלון זונת מגדר קלינית עם דם גברים גרושים על הידיים

אחרי שהאבות יצאו להפגנות נגד השופטת הזו, הנהלת בתי המשפט הוציאה לה מניעות לשיפוט בהליכי משפחה, והיא נאלצה להתעסק בתביעות קטנות. זה לא הפריע לה לבקש קידום לבית משפט מחוזי. באמצעות הרקורד שלה כשופטת פמיניסטית רעה המתאכזרת לגברים, היא צלחה בהצלחה את וועדת השתיים בראשות עדנה ארבל. כיום שמו אותה ביחד עם חננהאל שרעבי (עוד פמינסט מוצהר אנטי גברים) לשבת בהרכבי ערעורי משפחה.

אספרנצה אלון – פמינאצית מתועבת – כל הגברים בחיפה שונאים אותה ומייחלים לה סרטן שחלות

בפסק הדין שתקראו כאן תוכלו לראות כיצד השופטת הזו, אספרנצה אלון, ממציאה הלכות חדשות, עושה לוליינות משפטית כדי להוציא מהגבר כסף ולהעביר לאישה כספים על כלום ושום דבר. מדובר באישה שבוגדת בבעלה בפרהסיה, ועוד עושה לו פרובוקציות, אשר נזכרה אחרי 28 שנה שבתיכון הוא משך לה בשערות כי היא לא רצתה ללכת הביתה. וואו, איזה סיפור!!!!

פסק הדין הוא משנת 2012. הצדדים התחתנו בשנות ה 70. חיו יחד 17 שנים. נפרדו ואחרי 11 שנים נוספות גם התגרשו – כלומר מדובר ב 28 שנים של יחד ולחוד עד הגירושין. פתאום האישה באמצעות עוה”ד מיכל שקד ממציאה סיפורים על הגבר הזה מתחילת היחסים שלהם, כלומר מלפני 28 שנים, שב”מעמד חגיגי של פתיחת תערוכת אומנות ולעיני כל, הנחית עליה הנתבע במפתיע מכות נמרצות על ראשה וגבה, גרר אותה בשיערותיה, תוך שהוא מטלטל את ראשה מצד לצד ואף נוזף בה בקולניות”.

כמובן שהעו”ד הנמרצת מיכל שקד תיבלה את הסיפורים בכל הטענות השגרתיות שהוא היה אלים וקמצן, והתעלל בה והיא ספוגת אלימות, והיא כל כך מסכנה, אבל בסופו של דבר האירוע בו דנה השופטת אספרנצה אלון בפתיחת תערוכת האמנות בבית ספר תיכון – קרה ב 1984!!!! פתאום האישה נזכרת והיא רוצה פיצויים בסך של לא פחות מ 350,000 ש”ח!!!!

שימו לב שהיא חיה איתו 17 שנים בלי אלימות, ובלי שהוא סוטר לה, מרביץ לה או מציק לה. היא גם עושה איתו עוד ילדים. אחר כך עוד 11 שנים עברו ופתאום הגברת נזכרת באיזה אירוע משנת 1984 ורוצה לא פחות מ 350,000 ש”ח.

האם זה נורמלי? כל אדם נורמלי היה אומר שבישראל יש התיישנות של 7 שנים, והסיפור הזה כל כך ישן ומיושן שמי בכלל יכול לזכור מה קרה ב 1984. אבל לא אצל אספרנצה אלון. זאתי כל מה שתיתן לה לטובת נשים היא תעשה מזה מטעמים.

הנה כאן נתנה לה העו”ד מיכל שקד סיפור עלוב, קדירה דלוחה של עובדות עבשות שעלה עליהן ריקבון, אולם אספרנצה יודעת איך להפוך את זה מטעמים ממסעדת מישלן, והופכת את הגרושה הזו לנערת פוסטר של המרכז למניעת אלימות נגד נשים. אנחנו מצטערים לומר אבל זו פשוט בדיחה. לא נתפלא אם עו”ד מיכל שקד היא חברה טובה של אספרנצה.

כך, למרות שחוק ההתיישנות הוא 7 שנים, מחליטה אספרמצה שבין בני זוג אין התיישנות לעולם, כך שגם אישה בת 70 יכולה לתבוע את בעלה על מנה שהוא עשה לה בשנות הפלמ”ח!!! מיכל שקד הביאה עד, איזה אדם ש”זוכר” מה קרה ב 1984 שהגבר רצה לעזוב את התערוכה ומשך את האישה כי נמאס לו מהתערוכה. ה”עד” כמובן תודרך היטב לומר שהוא היה מזועזע קשות, ועד היום המראה הזה לא מרפה ממנו. ויאללה, יש לנו פה עדות תומכת ונתפר התיק נגד הגבר.

כך מסכמת אספרנצה את הפיצויים, והכל על סמך עדות האישה אחרי 28 שנים: “אדגיש כי, בשיקוליי לקביעת סכום הפיצוי עמדה העובדה כי כל מקרה אלימות אינו עומד בגפו, אלא מצטרף לחברו ויחד נוצרת שרשרת של השפלה כאב וסבל אותם עברה התובעת, בשל מעשיי הנתבע כלפיה וכדברי ד”ר יפעת ביטון: – “לא יהא זה אך נזקה של האשה ממכה זו או אחרת אלא הנזק המצטבר מהיותה אשה מוכה כחוויית חיים”. (ד”ר יפעת ביטון, “חוויית-חיים נשית וצפיות של נזק”, משפטים, לג(3) 585 (תשס”ג). בגין מעשה התקיפה בבית הספר התיכון אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין כאב, סבל, השפלה ובושה שגרם לה, בסך של 100,000 ₪. בגין כל אחד מששת מעשי התקיפה הנוספים אני מחייבת הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ עבור כל מקרה ובסך הכל 120,000 ₪. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לפצות התובעת בפיצויים מוגברים בגין כאב, סבל, בושה ופגיעה בהערכה עצמית ולשלם לה סך כולל של 220,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין ולא – יישא הפרשי הצמדה וריבית, כחוק”.

הנה לפנינו התעריף: 100,000 ש”ח על משיכה בשערות בתערוכת אמנות בבית ספר תיכון כשלגבר נמאס והוא רצה ללכת הביתה, ועוד 20,000 ש”ח על כל “ארוע אלימות” (6 פעמים) שהגברת בכלל לא זוכרת מתי זה היה, ולדברי הגבר בכלל מדובר באישה פרובוקטיבית שכל הזמן הזדיינה עם כל השכונה, הגיעה הבייתה ועשתה פרובוקציות. ואלו הנשים שאספרנצה אלון מזדהה איתן – אלו שכל הגברים בשכונה תוקעים אותן. ממש יופי של פמיניזם.

מיכל שקד יועצת לנשים לפברק תלונות שווא מלפני 28 שנים

ורק כדי להבין איזה סוג של תובעת מדובר, אספרנצה נותנת לנו דגימה של הטענות נגד האישה הזו: “הגברת ניסתה… במסגרת הרבה שנים עם כל הבגידות שלה. היא תכננה את הדברים האלה. אני זוכר מקרה אחד וגם זה היה מוגבל לשנייה אחת אחרי פרובוקציה מאוד רצינית שהיא הסיטה את הילדים”… “אני זוכר שהיא אף פעם לא דאגה שהילדים צריכים להיות בבית בזמן או לאכול בזמן… הייתי שומר שהיא תגיע בזמן הביתה… היא אף פעם לא חשבה דקה קדימה… אני דורש את ארוחת הצהריים, היה צריך לשמור על איזשהו לוח זמנים כי אחרת הם היו מתפוררים. היא אף פעם לא עמדה בזה ואמרה את זה כאילו אני הרשע שדורש את זה…”

מיכל שקד סחטנית גברים מדופלמת מתמחה בעושק גזל וסחיטת גברים

                                                                                       

בעניין:האישה ע”י ב”כ עוה”ד: מיכל שקד ואח’התובעת
 נ  ג  ד 
 הבעל ע”י ב”כ עוה”ד: עמוס צדיקה ואח’הנתבע
  פסק דין

1.         רקע

            הצדדים הינם בני זוג לשעבר, אשר נישאו זל”ז כדמו”י בסוף שנות השבעים. לאחר 17 שנות נישואין, נפרדו ו-11 שנה מאוחר יותר התגרשו זה מזו. מנישואיהם נולדו להם 3 ילדים, כיום בגירים.

תמ”ש 9250-11-08 תביעת נזיקין

2.         טענות התובעת

            – לטענת התובעת, במשך שנות הנישואין סבלה התובעת מהנתבע מאלימות פיזית ונפשית קשה ביותר; לעיתים האלימות היתה בנוכחות אחרים. אלימות הנתבע חקוקה בצלקות על גופה ובנפשה עד לעצם היום הזה.

            – לטענת התובעת, אלימות הנתבע כלפיה באה לידי ביטוי באלימות פיזית קשה שהובילה לפגיעה גופנית חמורה בתובעת ולנזק נפשי; באלימות מילולית ונפשית – טרור, דיכוי, התעללות והשפלה; ובאלימות כלכלית וקמצנות חולנית, אשר מנעו ממנה חיים סבירים.

            – לטענת התובעת, במעמד חגיגי של פתיחת תערוכת אומנות ולעיני כל, הנחית עליה הנתבע במפתיע מכות נמרצות על ראשה וגבה, גרר אותה בשיערותיה, תוך שהוא מטלטל את ראשה מצד לצד ואף נוזף בה בקולניות; התובעת תמכה טענתה בעדות צד ג’.

            – לטענת התובעת, האלימות הפיזית הקשה של הנתבע כלפיה הובילה לנכות פיזית של ממש – אובדן שמיעה באוזן שמאל, נזקים פיזיים קשים ובלתי הפיכים אחרים ולנזק נפשי. הרישום הפלילי של הנתבע מעיד על אופיו האלים.

            – לטענת התובעת, היא והילדים סבלו מאלימות כלכלית קשה מצד הנתבע; חרף היות הנתבע אמיד ובעל רכוש רב, נכסים וממון, נהג הוא כלפי משפחתו בקמצנות חולנית וגרם למשפחתו לחיות בעוני מכפיר של ממש. להמחשה – סרב הנתבע לרכוש מכונת כביסה והתובעת נאלצה במשך שנים רבות לכבס ביד את כביסות בני הבית; בשל כך סובלת התובעת מבעיות קשות בכפות הידיים ואף נאלצה לצאת לפנסיה מוקדמת.

            – לטענת התובעת, אט אט חלחלה אליה ההכרה כי מרחפת סכנת חיים מעל לראשה וכי עליה לנוס על נפשה טרם יתרחש אסון. התובעת יצאה עם חפציה האישיים בלבד, כאשר כל יתר הרכוש המשותף נותר בבית לשימוש הנתבע ולנוחות הקטינים.

            – לטענת התובעת, בהיותה כפופה למרות הנתבע ומשועבדת לרצונותיו, נשללה במהלך הנישואין חירותה האישית ויכולתה לקבל החלטות ו/או לבצע בחירות משל עצמה. בשל אלימות הנתבע כלפיה והתנהגותו לאורך שנים, סובלת היא מחרדות ומתח נפשי קבוע והיא נוטלת כדורי שינה והרגעה וכן תרופות אנטי-דיכאוניות. בסמוך לעזיבתה את הבית פנתה פעמים מספר לסיוע פסיכולוגי.

            בשל כל אלו, טוענת התובעת כי הנתבע ביצע בה עוולת תקיפה, כאמור בסעיף 23 לפקודת הנזיקין הפר את חובת הזהירות המושגית החלה בין הצדדים בהיותם בני זוג, כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין וכן ביצע עוולה של הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין – הפרת סעיף 382 (ב) (1) לחוק העונשין התשל”ז-1977 – תקיפת בן זוג.

            התובעת טוענת כי היא זכאית לפיצוי בסך 350,000 ₪, בשל נזק ממוני שנגרם לה (לעבר ולעתיד – אובדן ימי עבודה, טיפולים רפואיים פסיכולוגיים, הוצאות ייצוג משפטי) ונזק לא ממוני (עוגמת נפש, השפלה ובושת פנים). התובעת טוענת כי יש לפסוק פיצויים עונשיים, זאת נוכח אכזריות מעשיו של הנתבע, כוונת הזדון שלו ובהתאם לרוח הפסיקה המתמודדת עם מקרי אלימות במשפחה.

3.         טענות הנתבע

            – לטענת הנתבע, האירועים הלכאוריים הנטענים אירעו בשנות ה-80′, קרי לפני כ-3 עשורים ומכאן שמדובר על התיישנות או על שיהוי כבד, העולה כדי זניחת הזכות לתבוע, במיוחד שבין הצדדים היה סבב הליכים קודם, בשנת 2001.

            – לטענת הנתבע, התובעת לא גיבתה טענותיה במסמכים רפואיים רלוונטיים, הנתבעת לא צירפה חוות דעת לביסוס טענותיה בדבר קשר סיבתי ו/או קביעת נכות, חרף הצהרת באת כוחה וחרף התנהלותה הדיונית, חסרת תום הלב.

            – לטענת הנתבע, חקירת התובעת העלתה כי אינה זוכרת את המועדים של האירועים הנטענים על ידה; חקירה נגדית של העד מטעמה העלתה כי האירוע היה לפני כ-15-20 שנה.

            – לטענת הנתבע, התובעת לא הצביעה על אירוע פרטני, אלא ייחסה לנתבע התנהגות כוללנית בדבר אלימותו וקמצנותו הכרונית. הנתבע אינו זוכר אירועים אלו, למעט אירוע אחד כלפי הקטין מלפני עשרות שנים, עליו הצטער. השיהוי הכבד בהגשת התביעה גורם לנתבע לנזק ראייתי כבד, שכן אינו זוכר כלל את האירועים הנטענים ואינו יכול להביא עדים מטעמו…

            – לטענת הנתבע, בשל השיהוי וההיזק הראייתי, יש לדחות התביעה. די בכך כי לא צורפה חוות דעת שברפואה על אף שב”כ התובעת הודיעה על כוונתה לצרף חוות דעת רפואית בכדי לדחות התביעה.

            – לטענת הנתבע, חקירתה העלתה כי אין כל קשר סיבתי בין טענותיה כלפי הנתבע לבין נזקיה הגופניים, הנטענים:- הפגיעה בעצב הקרפלי – התובעת עבדה במהלך השנים כמורה לאומנויות ופגיעה זו יכולה להיגרם גם מעבודתה כמורה לאומנויות ואף מדברים אחרים (עמ’ 29 לחקירתה). התובעת עברה שתי תאונות דרכים – בגינם היתה נתונה בסד צווארי ועברה טיפולי פיזיותרפיה בגין התאונות. התובעת לא ידעה להעריך את גובה נזקיה – עדותה בעמ’ 30 לפרוטוקול.

            – לטענת הנתבע, מניתוח הרישום הפלילי של הנתבע עולה כי רק אירוע אחד נטען היה בתוך תקופת החיים המשותפת (בנוסף להוצאת אוויר מהגלגל בשנת 1979).

            – לטענת הנתבע, גם לאחר הפירוד המשיכה התובעת להיות בקשר חברי וידידותי רציף עם הנתבע במשך שנים רבות והותירה את שלושת הקטינים המשותפים בחזקתו, לטיפולו וחינוכו ומכאן שתיאוריה בדבר אלימות, נסתרים.

            הנתבע טען כי נוכח כל אחד מאלה – שיהוי כבד, נזק ראייתי, היעדר חוות דעת, היעדר הוכחת קשר סיבתי, אי-המצאת תחשיב נזק, היעדר כימות הנזק, אי-ידיעת התובעת לגבי הנזק אל מול ההוכחה הפוזיטיבית כי התובעת סובלת מחוליים רבים שמקורם הוא אחר, אך תבעה אותם בתביעה זו – דין התביעה לדחייה, אגב חיוב בהוצאות לדוגמא, בשים לב לכל שנאמר לעיל ובשים לב להתנהלות הדיונית הבלתי נתפשת של התובעת.

דיון

4.         התיישנות ושיהוי

            אפתח בטענת ההתישנות, אותה העלה ב”כ הנתבע, לא לחינם, בשפה רפה.

           סעיף 13 לחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958:-

“בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה; בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, יראו את בעלי הדין לענין סעיף זה, כאילו היו נשואים זה לזה עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה.”

           מכאן, שטענת ההתיישנות – נדחית, שכן תביעת הנזיקין הוגשה 3 שנים לאחר הגירושין.

           באשר לטענת השיהוי – התובעת פירטה בסעיף 8 לתצהיר עדות ראשית שבע דוגמאות למעשי האלימות שהפעיל הנתבע כנגדה במהלך הנישואין – שאירעו בתחילת שנות ה-80′.

           נזכיר כי הגירושין בוצעו 11 שנה לאחר הפירוד. לא ברור מי עיכב ביצוע הגט – לטענת התובעת היה זה הנתבע שעיכב הגט (סעיף 25 לסיכומיה), ואילו הנתבע טען כי פעל בהתאם להחלטת בית הדין הרבני (סעיף 24-29 לסיכומיו). סוגיה לא היתה חלק מכתבי הטענות, הצדדים לא נחקרו בנושא זה ומכאן, שלא אדון בטענה זו במסגרת פסק הדין.

           אסכם בנקודה זו כי שעה שהגירושין בוצעו בשנת 2005, אבחן את מימד הזמן והשפעתו על מכלול הראיות תוך הפעלת שיקול דעת.

5.        תקיפה

           5.1.         סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ”ח- 1968 קובע כדלקמן: –

“(א)תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

      (ב) “שימוש בכוח”, לענין סעיף זה — לרבות שימוש בחום, באור,       בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם ……. במידה שיש בה להזיק.”

            5.2.       התקיפה בבי”ס התיכון

לטענת התובעת, האירוע החריג והמשפיל ביותר, היה במעמד חגיגי של פתיחת תערוכת אומנות, בנוכחות מאות מוזמנים – עת הנחית הנתבע מכות נמרצות על ראשה וגבה, גרר אותה בשערותיה, לכל אורך האולם, לעיני כל המוזמנים, תוך שהוא מטלטל את ראשה מצד אל צד ואף נוזף בה בקולניות.

התובעת הביאה לעדות את מרכז מחלקת אומנויות בתיכון אשר נכח באירוע, הגיש תצהיר מטעמו (ת/1), ונחקר בחקירה נגדית וחוזרת. בחקירתו הנגדית השיב כי אין הוא זוכר בדיוק את המועד לאירוע: –

            “15 עד 20 שנה, אני לא זוכר בדיוק. אני לא מדייק בזה. לפני הרבה שנים”.

בחקירתו החוזרת השיב:-

האירוע היה אחד האירועים החשובים ביותר בתיכון בסיום השנה. הזמנתי גם את החברים שלי, בין השאר היתה התובעת, ולפתע תוך כדי האירוע כשמישהו מדבר, אני פתאום רואה את הנתבע נכנס, תופס את התובעת בשיער בצורה שנדהמתי, מושך אותה לאורך כל האנשים- כאשר כולם בהלם. אני בהלם שלא ראיתי עוד דבר כזה בחיים שלי- וצועק עליה. הפנים שלו אדומות לגמרי, אני אפילו לא זוכר מה הוא צעק עליה, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. זו הייתה סיטואציה בלתי מתקבלת על הדעת. לכל אורך – מאזור הבמה עד היציאה שהוא צועק עליה בצורה שלא שמעתי דבר כזה לפני כן. התובעת הייתה מכופפת והשערות היו משוכות ועד היום אני מזועזע מהדברים שראיתי… “.

(עמוד 25 שורות 18-26 לפרוטוקול מיום 24.01.2012)

            הנתבע השיב תשובות מעורפלות ומתחמקות בחקירתו הנגדית. בתחילה טען:-

            “מה שסיפר העד הקודם – אני לא מאמין שזה נכון , אני לא זוכר…”

(עמוד 46 שורה 1 לפרוטוקול מיום 24.12.2012)

            ובהמשך העיד:-

            ” … אז הייתי משתף את כל הקהל של התיכון ויכול להיות שמשכתי את             התובעת ואמרתי שבואי נלך כבר- היא אף פעם לא חשבה דקה קדימה”.

        (עמוד 46 שורות 7-8 לפרוטוקול מיום 24.12.2012)

בחנתי העדויות – התרשמתי מאותנטיות עדות העד ומפירוט עדותו. התרשמתי כי חרף השנים הלא מבוטלות שחלפו, עדיין נותר הוא מזועזע מאירוע אלים זה. מתיאוריו ומתשובותיו ניתן היה לחוש את עוצמת העלבון והשפלתה של התובעת, ולשער את ההלם והזעזוע של העדים לו. עדותו מחזקת את גרסת התובעת, שלא נחקרה חקירה נגדית ביחס לאירוע אלימות זה.

הנתבע, כאמור, טען בתחילה כי אינו זוכר את האירוע, אך לאחר מכן קשר עצמו לאירוע –  “מודה במקצת הטענה” (מסכת כתובות דף יח עמ’ א’). הנתבע ניסה לגמד אחריותו ואלימותו לאירוע, וכן ניסה להשליך את הסיבה (האשם) להתרחשותו על התובעת.

מכלל הראיות שהונחו בפניי ביחס לאירוע אלימות זה, אני מקבלת את גרסת התובעת ומוצאת כי הנתבע תקף את התובעת בפתיחת תערוכת האומנויות בבי”ס התיכון. אך טבעי הוא, כי באירוע אלים זה חוותה התובעת, בנוסף לאלימות גם חרפה ובושה עד ש: –

“…במשך חודשים נמנעתי מלהראות פניי לחבריי ולמכריי שהיו עדים לזוועה…”.

            (סעיף 8, תצהיר עדות ראשית)

            5.3.       6 אירועי אלימות נוספים

התובעת, בתצהיר עדות ראשית, ציינה עוד 6 אירועי אלימות שנקט כנגדה הנתבע במהלך שנות הנישואין. התובעת לא נחקרה אודות אירועים אלו, ובסיכומיה לא התייחסה לכל אירוע בנפרד, למעט טענתה הכללית בדבר אלימות הנתבע כלפיה, התפרצויות זעם, צעקותיו, איומיו וגידופיו.

אפרט את אירועי האלימות כמפורט בתצהיר התובעת:

כבר ב-1989, כאשר בני היה כבן שנה ומחצה בלבד, ובעת שהתארחנו בבית  חברים ברעננה – נהג כלפיי הנתבע באלימות קשה, לאחר שביקשתי ממנו כי יקום לתינוק אשר בכה באמצע הלילה”.

– “באירוע אחר, בעת שהייתי בהיריון מתקדם עם בתי… והתארחה בביתנו אחייניתו החורגת בת ה-10… פרץ הנתבע בצרחות וגידופים קשים ביותר, התנפל עלי בפראות תוך שהוא מפליא בי את מכותיו, בכל חלקי גופי, ובעיקר בפניי ובראשי, ולעיני האחיינית. נאלצתי לנוס על נפשי, מחשש פן יגרום הנתבע לפגיעה קשה בעובר”.

-“אירוע נוסף אירע חודשים מספר לאחר שנולדה בתי, ולאחר ששבתי מבילוי משותף עם קרובי משפחתי, ו”העזתי” לדבר עם הנתבע אשר ישב וצפה בטלוויזיה… או אז קפץ הנתבע מכיסאו וללא כל סיבה ו/או התרעה מוקדם התנפל עליי בברוטליות והפליא בי את אגרופיו, ובעיקר בפנים, באוזניים ובראש. הייתי המומה וניסיתי לברוח מפניו, אולם מעדתי על הרצפה והנתבע המשיך להמטיר לעברי בעיטות וגידופים, בעודי שותתת דם”.

-“במקרה אחר בו התנהגותי לא נשאה חן בעיני הנתבע, מסיבה עלומה – רדף אחרי הנתבע ברחבי הבית, כאחוז טירוף, תפס אותי, אחז בשערותיי, והטיח את ראשי באמבטיה בחוזקה. הנתבע אף המשיך לטלטל ולנער את ראשי לצדדים בחמת זעם, עד כי אחד מתנוכי האוזניים נקרע ושתת דם, וחלק ניכר משיער ראשי נתלש ונשאר בידיו”.

-“מקרה נוסף, אירע בשעה שהייתי טרודה בהכנת ארוחת צהריים… משלא עלה בידי למצוא את שביקש, התנפל עליי הנתבע בזעם, הכה אותי נמרצות, תוך שהוא מטיח אותי לרצפה וצורח עליי צרחות אימים. בעודי חבולה וכואבת, מיהרתי לצאת את הבית עם הילדים, עד יעבור הזעם. קבלן השיפוצים שהיה נוכח בבית – היה עד לאירוע כולו”.

-“מעשה אלימות חמור נוסף אירע כאשר בני היה תינוק כבן חצי שנה. במהלך ויכוח שנסב ביננו סביב האכלת התינוק – הטיח הנתבע אגרוף בראשי ובאוזניי בעת שאני מחזיקה את התינוק בזרועותיי. בשארית כוחותיי נמלטתי מפני הנתבע עם התינוק, ומאוחר יותר פניתי לחדר מיון לקבלת טיפול רפואי… תלונה זו הובילה להגשת כתב אישום כנגד הנתבע…”

בתצהירו התייחס הנתבע לחוסר ההגיון בטענות התובעת כלפיו, והודה באירוע אלימות אחד בלבד (סעיפים 19-21 לתצהירו): –

“19. גם טענותיה על אלימותי משך השנים מעלות תמיהה רבה – כיצד זה יכולה אישה אם לתינוק בן שנה וחצי בלבד לסבול אלימות קשה (כבר בשנת 1979), כדבריה, להישאר עמי ולהביא לעולם ילדים נוספים. התובעת מתארת כי בעת הריונה השני עם בתנו סבלה מנחת זרועי. למרות כל זאת נשארה עמי ואף הביאה לעולם את ילדנו השלישי.

אכן נסתר מעיני כיצד במדינה מתוקנת תמשיך אישה משכילה, מורה בישראל, לסבול סבל רב כל כך ולא תנסה להיחלץ ולחלץ את ילדיה.

20. סינדרום האישה המוכה אליו היא מנסה לטעון אינו הולם את מצבה שכן אישה מוכה לרוב אינה זונחת את ילדיה אלא לוקחת אותם עמה בעת מנוסתה.

21. ואמנם, פעם אחת איבדתי שליטה על עצמי, במהלך “השלטת טרור” בו נהגה התובעת; פרט לאירוע זה, בשנת 1987, עליו אני מיצר, לא נהגתי מעולם באלימות כלפי התובעת, מילולית או פיזית”.

הנתבע בסיכומיו מוסיף וטוען, כי התובעת בסיכומיה בחרה שלא להתייחס לאירוע פרטני כזה או אחר, אלא לדבר בצורה כוללנית על אלימות הנתבע ועל קמצנותו החולנית, כדבריה, וכן כי בחקירתה הנגדית לא זכרה את מועדי האירועים, אלא “זה היה לפני הרבה מאוד שנים, 24 עד 25 שנים”. טענתו זו נכונה היא, אך אין בה כדי לבטל גרסת התובעת, ואנמק:

ראשית, התובעת אמנם לא פירטה בתצהירה מועדים ספציפיים שבהם תקף אותה הנתבע, אך היא ציינה את המועד להתרחשותם בזיקה לגילאי הילדים ו/או הריונה. זאת ובנוסף, התובעת לא נחקרה חקירה נגדית ביחס לאירועים שציינה. הכלל הוא כי חקירה נגדית מהוה כלי משמעותי המסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת וכי להימנעות מחקירה נגדית יש משקל ומשמעות. יפים לעניין זה דבריו של המלומד כבוד השופט בדימוס יעקב קדמי:

“היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת: ראשית – על מנת לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה, שנית – על מנת לאפשר לעד לבחון עמדתו מחדש, לחזקה או לסטות ממנה, ושלישית – והוא העיקר – על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד “מגן” על גרסתו.

אשר על כן, כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסוים, ההנחה היא (בהעדר הסבר סביר אחר) כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא, ואפילו מוסברת אי ההתייחסות – יש לה משקל לטובת גרסת העד, באשר באותה נקודה לא היתה לעד הזדמנות “להגן” על עמדתו”

(יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי  עמ’ 1949 תש”ע- 2009)

ראה גם ע”א 6301/95 מכביאן נ’ נגרי, תק-על 97(1) 248, 249 (1997), וכן ע”פ 8748/08 ברכה נ’ מדינת ישראל, (פורסם במאגרים המשפטיים ביום 28.2.11).

שנית, נגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין תקיפת התובעת, והנתבע הורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש. הנתבע שוב ניסה לגמד את אלימותו ואחריותו, וכן לאיין את משמעות הרשעתו: –

“זה מה שהתובעת בישלה לי והתובע אמר בוא נגמור את זה… קיבלתי משהו מגוחך, על תנאי או משהו. זה התיק שבגינו התובעת הגישה תלונה. הייתי לא מיוצג והתובעת אמרה שצ’יק צ’ק בוא נגמור את זה…”

(עמ’ 46 שורות 25-29 לפרוטוקול מיום 24.12.2012)

מתשובות הנתבע אני למדה כי הנתבע קושר עצמו לאירועים, מגמד את אחריותו ואת אלימותו ומטיל אשם תורם על התובעת, אשר גרמה לפרובוקציה. משנשאל הנתבע במסגרת החקירה הנגדית לגבי התפרצויות הזעם שלו כלפי התובעת, השיב:

       “הגברת ניסתה… במסגרת הרבה שנים עם כל הבגידות שלה. היא תכננה את הדברים האלה. אני זוכר מקרה אחד וגם זה היה מוגבל לשנייה אחת אחרי פרובוקציה מאוד רצינית שהיא הסיטה את הילדים”

                                                                                          (עמ’ 45 לפרוטוקול, שורות 31-32)

וכן: –

“אני זוכר שהיא אף פעם לא דאגה שהילדים צריכים להיות בבית בזמן או לאכול בזמן… הייתי שומר שהיא תגיע בזמן הביתה… היא אף פעם לא חשבה דקה קדימה… אני דורש את ארוחת הצהריים, היה צריך לשמור על איזשהו לוח זמנים כי אחרת הם היו מתפוררים. היא אף פעם לא עמדה בזה ואמרה את זה כאילו אני הרשע שדורש את זה…”

                                                                                         (עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 1-9)

באותו הלך רוח של העברת האחריות לאחר ומזעור האלימות, השיב הנתבע גם בהתייחס לגזר הדין באשר להיזק במזיד לרכוש: –

“…לא פוצצתי גלגל, הוצאתי אוויר וזה לא היזק…”

                                                                                          (עמ’ 46 לפרוטוקול, שורות 16-23)

וכן בעניין גזר הדין שהרשיעו בתקיפה הגורמת חבל של ממש, משנת 2005: –

“ילדה דחפה את הכסא גלגלים שלי בטיסת צ’רטר אמא שלה שפכה עלי קפה. הסנגור הציבורי במקום להלחם בשבילי נכנע. האשימו אותי בתקיפת ילדה בת 10-12. לא תקפתי אותה.”

(עמוד 48 לפרוטוקול שורות 11-16 מיום 24.12.2012)

שלישית, בסעיף 11 לפסק דינה של כב’ השופטת קינן, נקבע: –

“התמונה העולה מעדויות הצדדים ועדיהם אינה מציירת נישואים אידיליים והרמוניים. לצדדים היו ויש טענות הדדיות באשר לתפקוד זולתם במהלך החיים המשותפים. לא היה להם חשבון משותף, והנתבע לא עבד בצורה מסודרת. לטענת התובעת בדבר קיומה של אלימות פיזית של הנתבע כלפיה, יש סימוכין בחומר הראיות.” (ההדגשות שלי – א.א.)

מכאן, אני מקבלת טענת התובעת כי הנתבע תקף אותה בששת האירועים שציינה בתצהירה.

         5.4.   אלימות כלכלית

        התובעת טענה כי הנתבע הפעיל כלפיה אלימות כלכליות וקמצנות חולנית אשר מנעה ממנה חיים סבירים. לטענת התובעת, הנתבע סרב לשאת בעלות רכישת ביגוד ונעליים לבני המשפחה, סירב לשאת בתשלום עבור שירותים בסיסיים לבית המשפחה וסירב לשאת בכל הוצאה הנוגעת לילדים ולרווחתם. התובעת טענה, כי הנתבע סירב לרכוש מכונת כביסה ולפיכך נאלצה במשך שנים לכבס ביד את כביסות בני הבית. בהמשך, אסר הנתבע על התובעת להשתמש במכונת כביסה על מנת לחסוך בעלויות חשמל.

        כב’ השופטת קינן, בפסק דינה, התייחסה למצבם הכלכלי הדחוק של הצדדים. כב’ השופטת קינן קבעה כי הנתבע לא עבד בצורה מסודרת, ניסה ידו בעסקים ללא הצלחה יתרה וכי עסקיו הכושלים של הנתבע הביאו חובות, תביעות נושים ועיקולים – שחלקם מומשו מהרכוש המשותף עוד במהלך הנישואין, בין השאר, באמצעות מכירת הדירה בחיפה (סעיפים 10-13 ו-26 לפסק הדין), וכן ראה צווי העיקול המפורטים בחוו”ד השמאי.

        בחנתי הראיות ומצאתי כי התובעת לא הוכיחה טענותיה ביחס לאלימות כלכלית, לא פרטה הנזק והקשר הסיבתי שנגרם לה ולילדים בגין אלימותו הכלכלית של הנתבע, לא המציאה חוות דעת על הנזק ולא הציגה כל ראיה על הנזק שנגרם לה לכאורה, ומשכך אני דוחה רכיב זה בתביעתה.

        אוסיף ואעיר – כי ספק בעיניי האם ניתן לתבוע בנזיקין אלימות כלכלית שעה שניתן לתבוע מזונות מכוח הדין האישי והחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי”ט – 1959, אך אשאיר זאת בצריך עיון.

         5.5.   הנזק בגין התקיפה

        התובעת טענה, כי האלימות הפיזית הקשה שהפעיל הנתבע כלפיה הובילה לנכות פיזית של ממש – אובדן שמיעה באוזן שמאל, לנזקים פיזיים קשים ובלתי הפיכים אחרים ולנזק נפשי (חרדות, דיכאון וחוסר תפקוד טוטאלי).

        הנתבע טוען, כי התובעת לא צרפה לתצהירה כל מסמכים רפואיים רלוונטיים, לא הגישה חוות דעת רפואית, ומכאן לא הוכיחה קשר סיבתי לנזקיה.

        בנוסף, חקירתה הנגדית מלמדת כי פגיעתה בעצב הקרפלי נובעת מעבודתה כמורה וכי עברה שתי תאונות דרכים שבגינן קיבלה טיפולי פיזיותרפיה, מכאן טוען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין נזקיה לבין טענותיה כלפי הנתבע. גם לגבי הנזק הנפשי לא הוצגה כל חוות דעת והתובעת עצמה לא ידעה לכמת הנזק הכספי.

        מקבלת אני את טענת ב”כ הנתבע כי התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין הנזקים להם היא טוענת – אובדן שמיעה באוזן שמאל, פגיעה בעצב הקרפלי וחרדות – לבין מעשי הנתבע כלפיה.

יחד עם זאת, בעוולת התקיפה, להבדיל מעוולת הסל (דוגמת רשלנות והפרת חובה חקוקה), אין הכרח בקיומו של נזק לשם פסיקת פיצוי ודי בעצם ביצוע העוולה, על מנת לזכות את הניזוק (התובעת בענייננו) בפיצוי בגין כאב, עלבון, השפלה, צער נפשי וסבל אשר אף הם נכנסים בהגדרת נזק לפי סעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ”ח- 1968, ראה ע”א 243/83 עיריית ירושלים נ’ גורדון,  פ”ד לט(1) 113, (1985)); ראה ע”א 1730/92 מצרוואה נ’ מצרוואה, (פורסם במאגרים המשפטיים 29.03.1995); כב’ השופטת נ. מימון תמ”ש 2160/99 ל  נ’  ל  (פורסם במאגרים המשפטיים 31.08.2005); ד”ר יובל סיני וד”ר בנימין שמואלי, “הגיעו מים עד נפש” דרכי התמודדות עם התעללות בבן-זוג בדיני הנזיקין, בדין הפלילי ובדיני המשפחה: הצעת מודל חדש-ישן, מאזני משפט, כרך ו’, עמ’ 273-352 שם בעמ’ 282 (תשס”ז-2007)).

       5.6.                כאב וסבל

אני מוצאת כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בלבד עבור מעשי האלימות שפורטו בפסק הדין, ושארעו בתוך המשפחה.

מתוך המגמה לבער הנגע של הכאת נשים על ידי בעליהן, יש לעשות שימוש ב”פיצויים עונשיים” בעוולת התקיפה אשר יעבירו מסר של הבעת שאט נפש והוקעת האלימות. בדיני משפחה, פסיקת פיצויים עונשיים היא דרך נוספת להתמודדות עם תופעת האלימות במשפחה שהיתה לנגע שפשט בחברה.

“עלינו לפעול בכל כוחנו לשירושה של האלימות. מקום שבו מוכחת אלימות אמיתית צריך להיות ברור למי שהאשם בכך רובץ לפתחו, שתהיה תגובה משפטית משכנעת. בכך נתרום להגנה על קורבנות בכוח. בכך נתרום לשמירת כבוד האדם”.

       (כבוד השופט שמגר במאמרו – “כבוד האדם ואלימות” משפט וממשל ג’ כרך 1 

       33, 48 (תשנ”ה – 1995).

וכדברי השופטת שטרסברג-כהן (דנ”פ 3371/98 אזואלוס נ’ מדינת ישראל, פד”י נד (4) 502, 522 (2000):

“כאשר האלימות במשפחה פשטה במקומותינו… אין מקום למסר סלחני”.

6.         סוף דבר

“זאת יש לדעת, כי תוקפנות של בני זוג או התעללות אחד כלפי השני, לא רק פוגעת במרקם העדין של יחסי אישות, יחסי המשפחה במובן הצר ובמובן הרחב של המונח, אלא גם בכיסו של התוקף או הפוגע”.

                                  (בע”מ (י-ם) 595/04 פלוני נ’ אלמונית כב’ השופט י. שפירא)

אדגיש כי, בשיקוליי לקביעת סכום הפיצוי עמדה העובדה כי כל מקרה אלימות אינו עומד בגפו, אלא מצטרף לחברו ויחד נוצרת שרשרת של השפלה כאב וסבל אותם עברה התובעת, בשל מעשיי הנתבע כלפיה וכדברי ד”ר יפעת ביטון: –

“לא יהא זה אך נזקה של האשה ממכה זו או אחרת אלא הנזק המצטבר מהיותה אשה מוכה כחוויית חיים”.

(ד”ר יפעת ביטון, “חוויית-חיים נשית וצפיות של נזק”, משפטים, לג(3) 585 (תשס”ג).

בגין מעשה התקיפה בבית הספר התיכון אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין כאב, סבל, השפלה ובושה שגרם לה, בסך של 100,000 ₪.

בגין כל אחד מששת מעשי התקיפה הנוספים אני מחייבת הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ עבור כל מקרה ובסך הכל 120,000 ₪.

            אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לפצות התובעת בפיצויים מוגברים בגין כאב, סבל, בושה ופגיעה בהערכה עצמית ולשלם לה סך כולל של 220,000 ₪.

            הסכום ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין ולא – יישא הפרשי הצמדה וריבית, כחוק.

תמ”ש 25267-02-11 – תביעה לפסק דין הצהרתי ופירוק שיתוף:

            מבוא:

7.         תביעת התובעת להצהיר כי היא בעלת מחצית מהזכויות בבית (להלן:”הבית“), מכוח “הלכת השיתוף” ו/או “מאמץ משותף” נבחנה על ידי כב’ השופטת קינן ונדחתה (להלן: “פסק הדין הראשון“).

בפסק הדין הראשון נתחה כב’ השופטת קינן הראיות, העובדות וטענות הצדדים וקבעה קביעות לגבי אורח חייהם של הצדדים, ההיבט הנורמטיבי החל על הצדדים (“הסדר איזון משאבים”) וכן קבעה קביעות באשר לאורח חייהם של הצדדים ואיכותם.

בפסק הדין, שהפך לחלוט, דחתה כב’ השופטת קינן את תביעת התובעת להצהיר כי היא זכאית להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בבית, על יסוד “חזקת השיתוף” שטענה לה התובעת: – 

            “28. הגם שהוכח כי הבית שימש למגורי בני הזוג ולילדיהם לאורך שנים, והגם שהוכח שבהרחבתו והשבחתו הושקע ממון בתקופת החיים המשותפים, אין מתבקשת מסקנה אוטומטית לקיומה של כוונה לשיתוף ו/או השקעה משותפת המזכה למעצר להשבה בגין ההשבחה במסגרת עשיית עושר ולא כדין.

למסקנה כזו ניתן היה להגיע אילו היתה הפנייה במפורש ובמפורט אל הדין המסוים עליו מסתמכים ובהתאם היתה נפרשת התשתית העובדתית המתאימה.

אלא שכך לא נעשה בענייננו, מכל מקום לא בבהירות הנדרשת ובפירוט הראוי.

תובע אינו יכול להסתמך על עילה שלא נטענה בכתב התביעה ולקבל סעד שלא התבקש בגדרו (ע”א 811/02 י.פ.ע.ם שווק והפצה בע”מ ואח’ נ’ צדוק ואחרים).

מהיעדר הפירוט הדרוש בכתב התביעה, מהיעדר הפנייה לחוק הספציפי המקים את הזכות ובהיעדר תשתית ראייתית מתאימה, אין לראות את העתירה של התובעת להצהרה על זכויותיה בבית כנובעות מכוח דין כללי כלשהו.

מכאן תביעתה של התובעת להכרזה על זכויותיה בבית המושתת על עצם קיום קשר הנישואין ועל “חזקת השיתוף” – שכמובהר לעיל אין לה תחולה בענייננו ולפיכך אין התובעת זכאית לקבלת הסעד המבוקש.

                                                                        (סעיף 28 לפסק הדין הראשון)

מכוח פסק הדין החלוט, הותירה כב’ השופטת קינן להכרעה את השאלה האם לתובעת זכויות בבית וזאת מכוח הדין הכללי או מכוח השבחות / השקעות שבוצעו במהלך החיים המשותפים – הא ותו לא: –

            “30. לגבי כלל הנכסים, למעט דירת המגורים ששמשה את הצדדים לא ניתן לומר כי הוכח ולו לכאורה כי הם נכסים בני אזון.

מאידך, לגבי בית המגורים הגם שלא נתקבלה עתירתה של התובעת להכרזה על זכויותיה בה מ”כח חזקת השיתוף” הרי לא נשללה זכותה של התובעת מכח דין כללי אחר.

מדברי הנתבע עצמו, בדירה בוצעו השקעות ניכרות במהלך החיים המשותפים שעל פי ההגיון השביחו באופן משמעותי את ערכה, עובדה זו יש בה כדי לבסס טענה לקיומה של זכות בדירה – או למצער לפיצוי ניכר בגין ההשבחה…”

                                                                                    (סעיף 30 לפסק הדין הראשון)

8.         טענות התובעת:

התובעת, במסגרת תצהירה, חקירותיה וסיכומיה, הרחיבה מעבר לנדרש, כאילו היה זה הליך ראשון ופסק דינה של כב’ השופטת קינן, אשר בו נדחתה תביעת התובעת למתן פסק דין הצהרתי בעניין הזכויות בבית, מכוח “הלכת השיתוף” או “מאמץ משותף”, לא הפך לחלוט.

אביא טענות התובעת כסדרם, על אף שחרגו מגדר הפלוגתאות שהותר, מאחר ובחנתי כל טענה וטענה. התנהלות מכבידה זו, תיבחן בעת פסיקת הוצאות משפט. 

התובעת טוענת כי יש ליתן פסק דין מצהיר כי התובעת הינה בעלת מחצית מהזכויות בבית ולפיכך יש להורות על פירוק השיתוף בו וחלוקת התמורה בהתאם לזכויות.

וביתר פירוט:

  • הנתבע כאן הגיש תביעה לאיזון משאבים. בתביעתו גילה דעתו כי לא הייתה כל הפרדה רכושית בין הצדדים במהלך הנישואים. זאת ועוד, התובע (הנתבע כאן) הודיע במסגרת תביעתו זו, תביעה שנמחקה, על הסכמתו לשלם לתובעת במסגרת הסכם פשרה – תשלום בסך של 150,000 $. הנתבע חזר בהליך הנוכחי על עמדתו כי הוא עודנו זכאי לזכויות שצברה התובעת. משנודע לתובעת במפתיע כי התביעה שהגיש הנתבע נמחקה, נאלצה היא להגיש תביעתה זו – לפירוק שיתוף ודמי שימוש.
  • לטענת התובעת, הנתבע דרש ממנה להעביר לידיו את כספי משכורתה וגרם לה להיות תלויה בו בכל דבר ועניין. במהלך הנישואין עלה בידי הצדדים לצבור רכוש רב (בניין, מבנה, 3 דירות נוספות בחיפה ודירה בירושלים) – את כל הרכוש הרב הצליח הנתבע להבריח מפני התובעת ו/או לשמר לעצמו.
  • לטענת התובעת, הוּכחה התנהלותו העסקית הפתלתלה של הנתבע וחוסר מהימנותו ואמינותו, החל מנסיונות להתל ברשויות המס וכלה בנסיון להסתיר את הנכסים שצבר מפני התובעת. התובעת מפנה לעדותו בעניין הפקדת כספי מט”ח ועוד.

הנתבע ניסה להציג את עצמו כמי שפעל ממניעים אלטרואיסטים בשעה שפעולותיו נועדו לצורך התחמקות מתשלום מס ו/או הברחה מפני התובעת – ראה לעניין הסיוע הכספי לגב’ ע’ (לצורך הסתרת כספים מהקיבוץ) ורכישת הדירה בירושלים.

  • לטענת התובעת, לאחר שנות נישואין כה רבות ונוכח תחבולותיו של הנתבע, יצאה ללא כלום, בעוד הנתבע מחזיק בנכסים רבים, שחלקם פורטו ועדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע להתנהלותו הכלכלית של הנתבע.
  • לטענת התובעת, היא פנסיונרית המתקיימת מגמלה של 1,300 ₪ בלבד ממשרד החינוך ומקצבת זקנה מהמל”ל, אותה היא מקבלת מאז פברואר 2011. התובעת מתגוררת בדירת מגורים קטנה שאינה שייכת לה. התובעת טוענת כי התוצאה לפיה לאחר שנות נישואין רבות, גידול שלושה ילדים, עבודה מאומצת בבית ומחוצה לו יוצא הנתבע עם רכוש ניכר ואילו היא יוצאת ללא כלום – הינה עיוות של ממש, שהדעת אינה סובלת ויש לתקנו – תיקון אותו יש לעשות על אחת כמה וכמה נוכח נסיבות חייה הקשות של התובעת והיקף הנכסים עמו נותר הנתבע.
  • לטענת התובעת, בפסק הדין שניתן ע”י כב’ השופטת קינן קבע בית המשפט את זכותה העקרונית לזכויות בבית, אך לא הכריע מה חלקה בנכס. התובעת עותרת לקבלת 50% מהזכויות בנכס, שאף הנתבע הכיר בזכותה בנכס, וזאת ניתן להסיק מהסכמתו לתשלום סכום הפשרה.
  • לטענת התובעת, הבית היה בית מגורים, אשר שימש את מגורי המשפחה מאז 1980 ולמעשה, עד היום, כאשר הבן, מתגורר בו ואף הנתבע.

המשפחה עברה להתגורר בבית במהלך שנות ה-80′, בית שהיה בן 3 חדרים בלבד ושופץ מהמסד עד הטפחות, הוכנסו בו שינויים מבניים רבים, שיפורים והשבחות; בין היתר הוסף חדר מדרגות, נבנתה קומה שנייה מפוארת ומושקעת, הוסף גג רעפים וכן הוקמה גינה גדולה ומטופחת. לטענת התובעת, השינויים וההשבחות שבוצעו העלו את ערכו של הנכס לאין שיעור ולמעשה מדובר בנכס חדש בן 10 חדרים. התובעת טוענת כי מתוך המסמכים והקבלות שצירף הנתבע עולה כי מדובר בהשקעה משמעותית והשבחה ניכרת של הבית.

  • לטענת התובעת, בהיות הנכס בית המגורים של המשפחה, היה לה ברור מעל לכל ספק כי המדובר בנכס המשותף לצדדים. התובעת הסתמכה על התנהגות הנתבע כי יש כוונת שיתוף בנכס זה. הנכס שופץ ממשאבים משותפים לצדדים והתובעת השקיעה בנכס את כל משאביה ואת כל כספיה, שהתקבלו מעבודתה המאומצת לאורך שנים.

התובעת תדגיש כי לא היתה משקיעה בנכס כספים ומשאבים אחרים, משביחה ומטפחת אותו אלמלא היתה מסתמכת על כי מחציתו שייך לה.

  • לטענת התובעת, יש לתת למונח “השקעות” פירוש נרחב ולא להגבילו להשקעה כספית בלבד. כל אחד משקיע לפי יכולתו – אחד משקיע כסף, השני משקיע בטיפול וטיפוח פיזי ורגשי. כך נולדים חיי שיתוף, כפי שניהלו גם הצדדים בתיק זה – ראה בג”צ 2222/99 גבאי נ’ בית הדין הרבני הגדול ואח’, נ”ד (5) 401.
  • לטענת התובעת, הלכה פסוקה היא כי רכוש אשר נצבר במהלך הנישואין, ובלי כל קשר לאופן רישומו, נצבר במאמץ משותף של בני הזוג ולעניין זה יחסי הכנסותיהם של הצדדים אינו מעלה ואינו מוריד. הדברים מקבלים חשיבות יתרה שעה שעוסקים בבית המגורים של המשפחה, אשר הוכר בפסיקה כנכס המשותף המובהק ביותר של בני זוג. עוד נפסק כי בחלוף השנים מיטשטשים ההבדלים בהשקעה הראשונית וכי הנכסים הפרטיים נטמעים בנכסים המשותפים והופכים לאחד.
  • לטענת התובעת, היא זכאית למחצית מהזכויות בבית, חרף רישומו הפורמלי, וזאת מכוח הדין הכללי – חוק המקרקעין / דיני עשיית עושר ולא במשפט / דיני מתנה / הסכם מפורש / מכללה / עקרון ההסתמכות / חובת תום הלב.
  • לטענת התובעת, היא זכאית לדמי שימוש שעושה הנתבע בנכס שנים רבות. בעוד היא נאלצה, לאחר שנים של אלימות, לנוס על נפשה, ממשיך הנתבע לעשות שימוש בלעדי בנכס וגורם לה בכך חיסרון כיס משמעותי. התובעת טוענת כי יש הצדקה לעשות שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון על מנת שלא לקבע את חוסר הצדק שנוצר במהלך חיי הנישואין. אשר על כן, יש להעתר לתביעתה ולחייב הנתבע בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד.

9.         טענות הנתבע:

הנתבע טוען כי יש לדחות התביעה. התובעת לא הוכיחה שיתוף בבית, לא הוכיחה השקעה כלשהי בבית, לא הוכח כי נצבר כל רכוש משותף במהלך הנישואין אלא הוכח כי בין הצדדים חלה הפרדה כלכלית.

וביתר פירוט:

  • לטענת הנתבע, התובעת מטעה את בית המשפט – תביעתה הקודמת של התובעת לסעד הצהרתי נדחתה ע”י כב’ השופטת קינן, פסק דין שהפך לחלוט. כב’ השופטת קינן הותירה רק עניין אחד לפתחו של בית המשפט והוא הבית. בעניין זה, לא קבעה כב’ השופטת קינן כל זכויות לתובעת, אלא קבעה אך ורק כי העניין יתברר בעתיד. התובעת בחרה להמתין 8 שנים נוספות עד להגשת התביעה הרכושית הנוכחית. עיתוי הגשת התביעה מלמד כי הוגשה מטעם טקטיים גרידא ובהמשך להתנהלותה בבירור תביעתה הנזיקית.
  • לטענת הנתבע, 17 שנה חלפו מאז עזבה התובעת את הדירה ועד הגשת תביעתה ובשל שיהוי כבד זה נגרם לנתבע נזק ראייתי כבד ורק במאמצים כבדים עלה בידיו להשיג מקצת הראיות, המלמדות על מקור הכספים שהושקעו בדירה בשנות ה-80′, קרי, לפני כ-30 שנה ויותר.
  • לטענת הנתבע, מדובר בתביעה להצהרה על שיתוף מכוח הדינים הכלליים, שיכולים לחול בצד הוראות חוק יחסי ממון. מכאן שהפסיקה שציינה התובעת בסיכומיה והמתייחסים להלכת השיתוף (שמקורה טרם חוק יחסי ממון) אינה רלוונטית למחלוקות נשוא התביעה.
  • לטענת הנתבע, הבית הוענק לנתבע במתנה ע”י אמו ובשל כך, נרשם בלשכת רישום המקרקעין על שמו בלבד. אֵם הנתבע העניקה לנתבע דירה אחת ולאחותו דירה אחרת – אלה היו הענקות בתוך משפחת הנתבע ולנתבע בלבד.
  • לטענת הנתבע, התובעת, אשר הצהירה בתצהיריה כי השקיעה כספים בהשבחה, לא הוכיחה דבר וטענותיה הופרכו בחקירותיה. בסיכומיה שינתה התובעת גישתה וטענה כי לא השקיעה כספים בדירה אלא שיש ליתן למונח “השקעות” פירוש “רחב” הכולל “השקעה בטיפוח פיזי ורגשי“.
  • לטענת הנתבע, השיפוץ וההשבחה נערכו בתחילת שנות ה-80′, במקביל לקבלת הזכויות בדירה במתנה ע”י הנתבע ועוד בטרם מעבר הצדדים למגורים. במועדים אלו היו הצדדים בראשית דרכם ולא היה להם כסף למימון ההשבחה; הנתבע מפנה לתשובת התובעת – “…כמה כסף יכול להיות לאנשים בני 28-30?“. התובע טוען כי כל כספי ההשבחה מקורם בכספי האֵם והם ניתנו במקביל להענקת הזכויות בדירה במתנה אליו – המחאות האֵם, קבלות, הזמנות, חשבוניות אשר שולמו, רובן ככולן, מחשבון האם. הנתבע טוען כי לא נעשה כל נסיון לעמת את התובעת מול גרסתו הסדורה בתצהירו ואל מול שלל השיקים (מחשבון האם) והקבלות שצירף, שכולן, ללא יוצא מן הכלל, על שמו בלבד.
  • לטענת הנתבע, לאשה היתה דירה אחרת בחיפה, כשם שקיבל הוא מתנה מאמו – כך קיבלה גם התובעת דירה במתנה מהוריה. בדירה זו התגוררו הצדדים מספר שנים ולאחר מכן נמכרה הדירה והתמורה שנתקבלה הועברה לאחיה. כשם שהתובעת ראתה בדירה שקיבלה בירושה כשייכת לה בלבד, כך גם לגבי הבית שקיבל הנתבע במתנה.
  • לטענת הנתבע, התובעת מודה כי בנוגע למה שקיבל הנתבע במתנה – ביחס לדירה – אינו משותף – “החלק שהוא קיבל לפני השיפוץ אינו משותף” ותשובה זהה נתנה גם לגבי הדירה האחרת. הנתבע טוען כי התובעת תיארה אותו כרודן כלכלי וקמצן כרוני. היעלה על הדעת כי הפך את עורו והעניק לה שיתוף בבית? נהפוך הוא. תיאור הנתבע, כאמור ע”י התובעת, מתיישב היטב עם משטר ההפרדה הרכושי שתיאר הנתבע (ושלא נסדק כהוא זה).
  • לטענת הנתבע, גרסת התובעת באשר לשיתוף ו/או אי שיתוף ביחס לבית, לא היתה אחידה ומכאן יש להסיק לגבי מהימנות גרסתה, כמו גם עמדת התובעת כי אין היא שותפה לכשלונות הכלכליים המוכחים של הנתבע במהלך הנישואין (עמ’ 35 בפרוטוקול החקירה).
  • לטענת הנתבע, טענת התובעת כי נצבר רכוש רב במהלך הנישואין היא טענה חסרת ממש, שכן, הנתבע כשל בעסקאות שונות – הדירות שקיבל במתנה הינן דירות מוזנחות, עזובות ועליהן רובצים עיקולים וחובות. שאר הנכסים שתיארה התובעת, על אף שניתנו לו במתנה מאמו ולא נצברו במהלך חיי הנישואין, נמכרו ו/או הפכו לחסרי שווי כלכלי – תיאור הנתבע כאיש עסקים מצליח הינו מופרך. הוכח כי כמעט כל שנגע בו לא עלה יפה עד כדי כך שהוא נתון כיום בחובות כבדים.
  • לטענת הנתבע, הצדדים שמרו על הפרדה רכושית מלאה; הנתבע לא נחקר כלל בעניין זה ואף לא נעשה כל נסיון להראות שיתוף – כזה או אחר. לצדדים מעולם לא היה חשבון משותף או כספים משותפים. כל אחד מהם לא ידע ולא קיבל מידע על רכוש וחשבונות הצד האחר.
  • לטענת הנתבע, בעוד התובעת הפנתה לפסיקה המערבת שני תחומי משטרים רכושיים שונים  חזקת השיתוף (שנדחתה ע”י כב’ השופטת קינן) לבין איזון משאבים מכוח חוק יחסי ממון  הרי, על פי הפסיקה, יש להוכיח קיומם של זיקות קנייניות ומהותיות, לפי הדינים הכלליים, לנכס ספציפי. מתוך עדות התובעת וממארג הראיות, עולה תמונה הפוכה של היעדר שיתוף ספציפי.
  • לטענת הנתבע, אין להחיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון, סעדים להם עתרה התובעת בסיכומיה, מאחר ואין מדובר בתביעה לאיזון משאבים, אלא בתביעה העוסקת כל כולה בדירה, בהצהרה על שיתוף, פירוק השיתוף, דמי שימוש וכו’.
  • לטענת הנתבע, יש לדחות את טענת התובעת בעניין דמי שימוש – על התובעת היה להגיש תביעה נפרדת ועצמאית; לתובעת אין זכות בעלות בדירה ובוודאי שלא זכות נגזרת, כדמי שימוש; התובעת לא הוכיחה כי היתה לה מניעה לעשות שימוש בדירה ועליה היה להוכיח פוזיטיבית מניעה שכזאת ובנוסף לטענת ההתיישנות, השיהוי והויתור, הרי שהתובעת לא הוכיחה את שווי דמי השימוש.

אשר על כן, דין התביעה להידחות תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט לטובת הנתבע.

lawdata – דטהחוק10.    הבית

בפסק הדין הראשון, נקבעו קביעות עובדתיות לגבי הבית – הנתבע קיבל את הבית במתנה, אשר שימש למגורי  המשפחה למשך כ-14 שנה וכי בוצעו בבית השקעות נרחבות (ראה סעיף 9 לפסק הדין הראשון). הבית הינו בית בודד בחלקה שהוערכה על ידי מומחה בימ”ש בשיעור של כ-3 מיליון, בעוד ששווי ההשבחות שנערכו בו הוערכו בסך של 224,000 ₪ בלבד.

11.        המתווה הנורמטיבי על פי פסק הדין הראשון והפסיקה המאוחרת

כב’ השופטת קינן קבעה כי על הצדדים חל המשטר הרכושי של חוק יחסי ממון, התשל”ג – 1973 (להלן:”חוק יחסי ממון בין בני זוג“),(סעיפים 24, 27 ו-28 לפסק הדין הראשון).

אין מחלוקת כי הבית ניתן לנתבע מאימו במתנה ונרשם על שמו. על פי סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני. על פי סעיף 5 (א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, נכס שהיה למי מהצדדים ערב נישואיהם או שנתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין ובלשון הפסיקה – נכס “חיצוני”, שלא יבוא בקהל הנכסים המשותפים בני-האיזון בפקיעת הנישואין. עם זאת יש לציין, שהפסיקה חזרה וקבעה כי אין בהוראותיו של סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי, לרבות על נכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, ובמיוחד ביחס לדירת המגורים. ראה למשל פסיקתה של כב’ השופטת בייניש (כתוארה אז) בע”א 7687/04 ששון נ’ ששון (פ”ד נט(5) 596, 615):

            “אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספיציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין”

ברוח זו קבעה כב’ השופטת קינן בפסק הדין הראשון: –

            “…מאידך, לגבי בית המגורים, הגם שלא נתקבלה עתירתה של התובעת             להכרזה על זכויותיה בה מ”כוח חזקת השיתוף” הרי לא נשללה זכותה של    התובעת מכוח דין כללי אחר…”.

                                                                                    (סעיף 30 לפסק הדין הראשון)

אוסיף ואציין, כי קביעתה של כב’ השופטת קינן תואמת את הפסיקה המאוחרת, בדבר שיתוף מכוח הדין הכללי לנכסים “חיצוניים”.

            על פי הרוב, נטתה הפסיקה לפרש כוונת שיתוף ספציפי בנכס מגורים, כאשר סייגה וקבעה כי שיתוף מכוח דיני הקניין יש לפרש “באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני הזוג” – רע”א 8672/00 אבו רומי נ’ אבו רומי (פד”י נו(6) 175 (2002)). נקודות הבוחן שנקבעו בפסיקה הם כי על מנת להקים מסקנת שותפות לגבי נכסים חיצוניים, נכסים שנפלו בירושה או ניתנו מתנה לאחד מבני הזוג ולא הושגו עקב מאמץ משותף או אורח חיים תקין של בני הזוג, מוטל על הטוען לשיתוף הנטל לשכנע כי מערך העובדות אכן מצביע על כוונה ליצור שיתוף בין בני הזוג בנכס החיצוני הנדון.

הלכה זו כונתה “הלכה בהתהוות” (ראה למשל ע”א 7750/10 בן גיאת נ’ הכשרת הישוב ביטוח בע”מ, ניתן ביום 11.08.11; בג”ץ 2533/11 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגודל לערעורים, ניתן ביום 26.10.11). “גבולות הגזרה” של ה”הלכה בהתהוות”, לעת הזו, אינם חדים וברורים, אלא הם מתפתחים ממקרה למקרה, בשים לב לנכס העומד לדיון ולכוונת בני הזוג לגביו (תא (ת”א) 1410/09 בנק הפועלים בע”מ נ’ שמואל מרשקוביץ, כב’ השופט מ. יפרח, 08.02.12 (טרם פורסם), וכן ראה תמ”ש(י-ם) 7343/04 ו-7342/04 כב’ השופטת נ. מימון, 31.10.2011 (טרם פורסם); תמ”ש(ת”א) 32105-05-10 א. ג. ש נ’ עזבון המנוח ס.ע. ש ז”ל, כב’ השופטת ש. גליק, 25.06.2012 (טרם פורסם)) וכן ראה פרופ’ שחר לישפיץ, “יחסי משפחה וממון אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס’ 4 לחוק יחסי ממון” (חוקים א’ 227, 258-259 (2009)); פרופ’ שיפמן, “ואף על פי כן – שיתוף נכסים” (משפטים כו 399, 406).    

12.       כב’ השופטת קינן קבעה בפסק הדין הראשון כי התובעת לא הניחה תשתית ראייתית ראויה להוכחת תביעתה. התובעת, אשר ביקשה כי בית המשפט יכיר בזכויותיה בבית מעצם רכישתו במהלך החיים המשותפים ומקיום “משאבים משותפים” במהלכם ובמילים אחרות – מכוחה של “חזקת השיתוף”, נדחתה על ידי כב’ השופטת קינן. יחד עם זאת, סייגה כב’ השופטת קינן  את קביעתה והגדירה את “גבולות הגזרה” שהתירה לתובעת – לטעון לקיום זכויותיה בבית מכוח הדין הכללי וככל שתניח תשתית ראייתית מספקת.

13.       משכך, ובהתאם ל”גבולות הגזרה” שהותרו על פי פסק הדין הראשון, אבחן האם הציגה התובעת ראיות פוזיטיביות לתביעתה, האם מכוח הדין הכללי שותפה התובעת לזכויות בבית.

           בין השאר אבחן: – איכות חיי הנישואין – קיומם של יחסי נישואין תקינים והרמוניים, משך תקופת הנישואין, האם אלו נישואין ראשוניים או שניים, טיב הנכס, מקור הנכס וההשקעות שבוצעו בו, נסיבות רישומו על שם בן הזוג ונסיבות/ראיות שניתן להסיק מהן כוונה/השערה על שיתוף בנכס החיצוני. ראה למשל ע”א 4181/99 בריל נ’ בריל, פ”ד נה(4) 709 (2001); ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי, פ”ד מח(3) 685 (1994); ע”א 2280/91 אבולוף נ’ אבולוף, פ”ד מז(5) 596 (1993); תא (ת”א) 1410-09 בנק הפועלים בע”מ נ’ שמואל מרקוביץ’, (פורסם במאגרים המשפטיים 08.02.2012).

           13.1.     איכות חיי הנישואין

            “אבן הפינה להעלאת טענה בדבר שיתוף בזכויות בנכס חיצוני מכוח הדין הכללי, מעוגנת בקיומם של יחסי נישואין תקינים והרמוניים, למשך תקופה ניכרת. זהו תנאי ראשוני, בבחינת מסד שבהעדרו לא ייכונו הטפחות”.

כדברי כב’ השופט מ. יפרח בתא(ת”א) 1410/09, פסקה 16.

הצדדים חיו זה עם זה 18 שנה. אין ספק כי מדובר בנישואין ממושכים. מנישואיהם נולדו להם 3 ילדים, אך נישואיהם לא היו אידיאליים והרמוניים כקביעותיה של כב’ השופטת קינן: –

            “התמונה העולה מעדויות הצדדים ועדיהם אינה מציירת נישואים אידיליים והרמוניים. לצדדים היו ויש טענות הדדיות באשר לתפקוד זולתם במהלך החיים המשותפים. לא היה להם חשבון משותף, והנתבע לא עבד בצורה מסודרת. לטענת התובעת בדבר קיומה של אלימות פיזית של הנתבע כלפיה, יש סימוכין בחומר הראיות. ואף על פי כן, ועל אף חוסר שביעות הרצון ההדדית והמשברים, לא הגיעו נישואי הצדדים לכלל קרע של ממש עד לשנת …”.

                                                                                   (סעיף 11 לפסק הדין הראשון)

גם מקביעותיי בפסק הדין בתביעת הנזיקין, מצטיירת התמונה כי לאורך שנות הנישואין היה חוסר שביעות רצון הדדית בין הצדדים וזאת לכל אורכם ועד למועד בו עזבה התובעת את בית המשפחה. חיי נישואין, שאינם איכותיים, מראשיתם, מחזקים את טענת הנתבע כי במצב דברים זה לא התכוון לשתף את התובעת בבית. עמדת הנתבע מתיישבת עם הראיות בתיק זה, עם קביעותיה של כב’ השופטת קינן כי התובעת לא הצביעה על מסכת עובדות המקימה תשתית לקיומה של זכות על פי דין כללי ספציפי כלשהו (הסיפא לסעיף 7 לפסק הדין הראשון), וכן עם נסיון החיים, המלמד כי חיים משותפים ומורכבים עם אדם נוקשה (כדוגמת הנתבע על פי התרשמותי ועל פי החומר שהונח בפני).

מכאן המסקנה כי לא הייתה כוונת שיתוף ספציפית לגבי הבית, תואמת את התא המשפחתי נשוא הדיון.

            13.2.     נישואין שניים

            לנתבע היו אלה נישואין שניים ואילו לתובעת נישואין ראשונים. הנתבע היה נשוי    בעבר זמן קצר והתגרש – כך מתוך סעיף 8 לפסק הדין הראשון.

            יש להניח כי הנתבע, שאלו לו נישואיו השניים ואת רכושו קיבל במתנה מאמו, לא   ימהר לשתף התובעת ברכוש שקיבל, שלא מתוך מאמץ משותף. השערה זו        מתחזקת שעה  שלצדדים לא היה חשבון בנק משותף.

            13.3      טיב הנכס

בית המגורים ששימש את המשפחה הוגדר לא אחת בפסיקה כ”גולת הכותרת של חזקת השיתוף” (ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי, פ”ד מח'(3) 685, 690 (1994)) ו/או כ”הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד” (רע”א 8672/00, אבו רומי נ’ אבו רומי, פד”י נו(6) 175, 179 (2002); בע”מ 5939/04 פלוני נ’ פלונית, פד”י נט(1) 665, 670 (2004)).

זאת גם במקרים בהם דירת המגורים הובאה לנישואים על ידי אחד מבני הזוג (ע”א 7687/04, ששון נ’ ששון, פד”י נט(5) 596, 615 (2005); בע”מ 4951/06 פלוני נ’ פלונית (לא פורסם) 14.6.06).

יש לזכור כי פסק דיני זה הינו פסק דין משלים/נוסף לפסק דינה של כב’ השופטת קינן וכפוף לקביעות החלוטות שבו.

מטעם זה, נעשו מספר ניסיונות להביא את הצדדים לידי הבנה (בין על ידי תשלום סכום מסוים ו/או העברת חלק מהנכסים שבבעלות הנתבע). יוער, כי בהליך הקודם, בפני כב’ השופטת קינן, הודיע הנתבע על הסכמתו לשלם לתובעת/לילדים סך של 150,000$. הצעה זו לא התגבשה לכלל הסכמה, ויש להצר על כך.

העובדה כי מדובר בנכס נאה ביותר ששווי המגרש הוערך על ידי המומחה, שמאי המקרקעין,בשיעור של כ-3 מיליון ₪, אף היא חיזקה את הניסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה.

            במצב דברים זה, וכאשר מדובר בבית מגורים, אשר התובעת התגוררה בו 14         שנה וגידלה בו את ילדיה, ולהוסיף לכך את העובדה כי לשטח בו בנוי הבית ערך       כלכלי גבוה, הקביעה כי לתובעת אין כל חלק בו, היא קביעה שאינה קלה. לצערי,        מדובר בקביעה המתבקשת נוכח העדר תשתית ראייתית.

            13.4.     מקור הנכס וההשקעות שבוצעו בו

           הנתבע קיבל את הבית בירושה/במתנה ולא מתוך כספים שנצברו ב”מאמץ משותף”. השיפוץ וההרחבות נערכו בתחילת שנות השמונים, כ-4 שנים לאחר            נישואי הצדדים.

           בבית בוצעו השקעות רבות וכדברי כב’ השופטת קינן:

“ממסמכים ומקבלות שהנתבע עצמו צירף, עולה כי מדובר בהשקעה     משמעותית  ובהשבחה ניכרת של הבית”

                                              (סעיף 9, שורות 19-20, עמ’ 37 לפסה”ד הראשון)

המומחה  העריך  התוספות  וההשבחות  שנעשו  בבית והעריכם בסך של 

224,000 ₪.

עמדת הנתבע כי המימון לשיפוצים ולהשבחות נעשה מכספי אימו מתיישב עם עמדת התובעת כי במהלך ההשבחות היו בתחילת חייהם המשותפים וללא משאבים כספיים , וכתשובתה בחקירה הנגדית – “כמה כסף יכול להיות לאנשים בני 28-30?”.

כן מתיישבת עמדת הנתבע עם קביעותיה של כב’ השופטת קינן באשר ליכולתם      הכלכלית (המצומצמת) של הצדדים: –

“לאורך שנות החיים המשותפים לא זכו הצדדים לרווחה כלכלית. הם חיו בצמצום, ולטענת התובעת ב”אווירת עוני, דלות וסגפנות”. מציאות זו חייבה קבלת עזרת ההורים”.

                                       (סעיף 13, שורות 12-14, עמ’ 38 לפסק הדין הראשון)

אמנם המימון לתוספות ולהשבחות נעשה מכספי האם, אולם כספים אלו ניתנו, לשני בני הזוג, לתא המשפחתי המשותף ומכאן שהתובעת תהיה זכאית למחצית שווים.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת מחצית משווי ההשבחות שהוערכו על ידי המומחה שאיש מהצדדים לא ביקש לזמנו לחקירה.

היינו, הנתבע ישלם לתובעת סך של 112,000 ₪ כשהם צמודים ליום חוות הדעת.

14.        בחינת הראיות

מכאן ובהתאם לפסק הדין הראשון, שהפך לחלוט, על התובעת היה בהליך זה להוכיח באופן פרטני ובראיות כי כוונת הנתבע ו/או הצדדים כי הבית יהיה משותף לה ולנתבע, וזאת בהתאם לדין הכללי. האם עמדה התובעת בנטל זה? לטעמי, התשובה לכך היא בשלילה.

            התובעת לא הראתה במהלך עדותה ו/או ראיותיה כל ראיה ספציפית המלמדת על כוונת הנתבע לשתפה בבית. הבית, כזכור, נתקבל בירושה, והוא רשום על שם הנתבע.

התובעת לא הביאה כל ראייה להשקעה כספית בבית – לא ממנה ולא מצד הנתבע ו/או כתוצאה מ”מאמץ משותף”. התובעת לא הראתה כי לצדדים הייתה יכולת כלכלית עצמאית לבצע שיפוצים בנכס וכי חרף המגורים המשותפים בבית למשך 14 שנה, לא הצליחה התובעת להצביע על ראיה ממנה ניתן להסיק על כוונת שיתוף ספציפית בבית.

            מהלך שמיעת הראיות ובחינתן לאחר מכן, כאשר אני משקללת את הסממנים המאפיינים את חיי הנישואים של הצדדים – איכותם ויכולתם הכלכלית, אני נאלצת להגיע למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל הראיה הנדרש ממנה, להוכיח כוונת שיתוף ספציפית ביחס לבית. אין לי אלא לחזור ולהפנות לסעיף 28 לפסק הדין הראשון:-

“28. הגם שהוכח כי הבית שימש למגורי בני הזוג וילדיהם לאורך שנים, והגם שהוכח שבהרחבתו והשבחתו הושקע ממון בתקופת החיים המשותפים, אין מתבקשת מסקנה אוטומטית לקיומה של כוונה לשתוף ו/או השקעה משותפת המזכה למצער להשבה בגין ההשבחה במסגרת עשיית עושר ולא כדין.

למסקנה כזו ניתן היה להגיע אלו היתה הפנייה במפורש ובמפורט אל הדין המסוים עליו מסתמכים ובהתאם היתה נפרשת התשתית העובדתית המתאימה.

אלא שכך לא נעשה בענייננו, מכל מקום לא בבהירות הנדרשת ובפרוט הראוי.”

            ב”כ הנתבע, עו”ד ע. צדיקה, הפנה לפסק דינה של כב’ השופטת נ. מימון בתמ”ש 020674/04 ב.א נ’ ב.מ  (פורסם במאגרים המשפטיים ביום 24.7.08):-

“עוד יצוין כי כשם שניתן במשטר איזון המשאבים להוכיח כי נכס הינו נכס משותף מתוך “כוונת שיתוף ספציפית” של בני זוג, כך ניתן להוכיח כי נכס מסוים הינו נכס השייך לאחד מבני הזוג בלבד, ואין להכניסו למסת נכסי האיזון לאמור, קיימת כוונת “אי שיתוף ספציפית”, כוונה שנכס מסוים יישאר של בן זוג אחד לבדו, כוונה ספציפית של בני הזוג שנכס מסוים לא ייכלל בנכסי האיזון.”

            בנסיבות תיק זה ולאחר שניתחתי את התא המשפחתי ואת אבני הבוחן שנקבעו בפסיקה      באשר לכוונת שיתוף בנכס חיצוני, לא נותר לי אלא לדחות את תביעת התובעת למתן פסק       דין הצהרתי מכוח הדין הכללי, אולם אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת מחצית    משווי ההשקעה, סך של 112,000 ₪ נכון ליום עריכת חוות הדעת.

15.        כללי והוצאות משפט

            טענות התובעת בסיכומיה אינם מתיישבים כלל עם מסכת הראיות שנפרשה בפניי, וכן עם   קביעותיה החלוטות של כב’ השופטת קינן. כך למשל, טענת התובעת כי הנתבע צבר רכוש         רב בתקופת החיים המשותפים נדחתה ע”י כב’ השופטת קינן – סעיפים 12-13 וכן הסיפא            לסעיף 26 לפסק הדין הראשון; טענת התובעת בדבר “מאמץ משותף” ו/או “הלכת   השיתוף” נדחו ע”י כב’ השופטת קינן – סעיפים 24, 27 ו-28 לפסק הדין הראשון.

            טענת התובעת כי יש להסיק את הודאת הנתבע במשטר של איזון משאבים בין        הצדדים מתביעתו, שנמחקה (תמ”ש 30162/01), אינה תואמת סעיפי תביעתו (ראה למשל           סעיף 6 לכתב התביעה. כך גם לגבי הרחבת חזית לעניין שכ”ד ו/או דמי שימוש ראויים.

            אין לי אלא לקבוע כי התנהלות ב”כ התובעת בתיק זה היתה התנהלות מכבידה. אפנה לפרק א’ וכן לפרק ג(1) בסיכומי הנתבע, שם מפרט ב”כ הנתבע את ההתנהלות שאינה תואמת סדרי דין ו/או החלטות משפט, בין השאר צירוף חוברת עבה של נספחים לסיכומים, חזרה על טענות שנטענו ונדחו בפני כב’ השופטת קינן ועוד.

            בנסיבות אלו, לא נותר לי אלא לחייב התובעת בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה. בשל ההתנהלות המכבידה, אני מחייבת את התובעת לשלם לאוצר המדינה סך של 20,000 ₪.

16.        סוף דבר

16.1.     תמ”ש 9250-11-08 תביעת נזיקין

            אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 220,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת        פסק הדין.

16.2.     תמ”ש 25267-02-11 – תביעה לפסק דין הצהרתי ופירוק שיתוף:

            אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 112,000 ₪ המהווים מחצית משווי ההשבחות שהוערכו על ידי המומחה כשהם צמודים מיום מתן חוות הדעת ועד ליום מתן פסק הדין, 15.08.2012, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

            שאר הסעדים שנתבעו בתביעה – נדחים.

16.3.     סכום שלא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

16.4.     אני מחייבת את התובעת לשלם הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בסך 20,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 4 חודשים על מנת לאפשר לתובעת לגבות את הכספים שנפסקו לה.

16.5.     אין אני פוסקת הוצאות משפט לצדדים זה כלפי זה, וזאת נוכח תוצאת פסק הדין.

פסק הדין הותר לפרסום לאחר שעבר עריכה והושמטו בו פרטים מזהים.

ניתן היום, 15 אוגוסט 2012, כ”ז אב תשע”ב, בהיעדר.

                                                                                    _________________

                                                                                    אספרנצה אלון, שופטת

1 thought on “אספרצה אלון 220,000 ש”ח לאישה שנואפת עם כל השכונה על משיכת שערות לפני 28 שנה: “אין התיישנות בין בני זוג אפילו מימי הפלמ”ח”. עו”ד מיכל שקד יעצה לבוגדת לפברק תלונת שווא אחרי 28 שנים!!!!

  1. תלונות שווא זה הזוי, אין התיישנות זה הכי הזוי, לצערי שהתחתנתי לא ידעתי מה קורה בסדום. בגירושי למדתי על בשרי אפליה מגדרית.

    אם היו הרבה אתרים כאילו גברים לא היו עושים טעות ומתחתנים. אין שום היגיון לגבר בחתונה במציאות חוקית כזו.

    אני מניח שזו הסיבה שהאתר מציין שהשלטון רוצה להוריד אותו כל הזמן. אני מניח שזו הסיבה שפעילים חברתיים שפועלים נגד משרד ממשלתי שנקרא “משרד הרווחה” מושתקים – הם יודעים שאם האמת תצא – גברים לא יתחתנו

    בשביל כוס חלב לא קונים פרה ומגע לא מבוקר עם נשים הוא התאבדות לגבר בסדום. אם הילדים של האשה שתלך לבנק הזרע, הגבר הסביר לא מוכן להיות כספומט.

    אני מקווה שתמצא הדרך לחשוף לעולם הנאור את משטר הגזענות המגדרית בסדום, תקנה 2.5, חזקת הגיל הרך, מזונות רק לגבר, ועוד ועוד עוולות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Copyright © 2021 EDNAKARNAVAL.COM All rights reserved. | Newsphere by AF themes.