Connect with us

Hi, what are you looking for?

בית המשפט

אתי כרייף רשמים מהכתבה ב”עובדה” הופעה מרשימה ומוצלחת – שי ניצן צלב אותה רק בגלל שהיתה קוץ בתחת לפרקליטות

אתי כרייף העלילו עליה ששכבה עם כחלון וביקשה שירים לה נטל הראייה

אתי כרייף.  היא היתה שופטת אהודה ופופולרית.  המשטרה והפרקליטות התלוננו עליה בלי סוף אצל שי ניצן שהיא לא ממושמעת ולא חותמת להם על הרשעות חותמת גומי.

למזלה הרע כאשר שי ניצן רצה חסל את אפי נוה, מצאו בטלפון של אפי בין שלל 29 המאהבות, הפילגשות והסטוציונריות שלו, גם את הההתכתבויות שלו איתה, ומבין כל הנשים הוחלט לעצור אותה, ואת הנימפומנית האנאלית סוזי עוזסיני ארניה אשת השופט רפי ארניה.

אתי כרייף בפרקליטות צלבו אותה כי עשתה חיים קשים למשטרה והפרקליטות

אתי כרייף בפרקליטות צלבו אותה כי עשתה חיים קשים למשטרה והפרקליטות

הופעה מרשימה וקוהרנטית אצל אילנה דיין

אתמול אתי כרייף התראיינה אצל עמרי אסנהיים ואילנה “חרטטנה” דיין ב”עובדה” 27/1/2022.  וואו זה היה ראיון פיגוזי.  השופטת אתי כרייף פשוט חישמלה אותנו בנכחות המרשימה שלה, במראה האטרקטיבי, בתשובות חדות הלשון, ביכולות הוורבליות המרשימות והחשוב מכל, בזה שהיא לא מתביישת, לא מצטנעת ולא מוכנה לסבול את הצביעות וההתחסדות המינית של כל צקצקני החונטה השיפוטית – שהיא כה רצתה להיות חלק מהם.

שיהיה ברור:  את אתי כרייף צלבו כמו מכשפה חולת מין פתיינית ונימפומנית לא בגלל שהיא באמת כזו, או שהיא שונה מהרבה אחרות שהתמנו לשפיטה בזכות הכוס וכישורי האוראלי וכישורי הבליעה.  לא ולא.

צלבו את אתי כרייף רק בגלל שלא הלכה בתלם, לא נתנה למשטרה להכניס ראיות לא קבילות, לא נתנה לפרקליטות לסובב אותה על האצבע ולא הסכימה להרשיע חפים מפשע – רק בגלל שככה הפרקליטות רוצה.  זו פשוט היתה הזדמנות להיפטר ממנה וללמד לקח את כל השופטים אשר חושבים שלא לתת לפרקליטות מה שהם רוצים על מגש של כסף.

בגלל שהיא “ערכית” השופטת מיכל נד”ב כתבה שהיא לא מתאימה לשפיטה

ראינו בכתבה שהיה כתוב עליה בסיכום קורס השופטים שהיא “ערכית”, ובגלל זה השופטת מיכל נד”ב חשבה שהיא לא מתאימה לשפיטה.  הבנתם את זה?  בגלל שיש לה ערכים והיא אומרת את האמת, השופטות בקורס השפיטה חשבו שהיא לא ראויה.

מה זה אומר על קורס השפיטה?  שרק נשים תחמניות, שקרניות, נבזיות ולא ערכיות (כמו הכלבה מיכל נד”ב בעצמה) ראויות לצלוח את קורס השפיטה.

ואלה הבוחנים של אתי כרייף בקורס השפיטה:  ניל הנדל מיכל נד”ב יעל וינר ברוך נבו חנה גורדון.  השלושה הראשונים הם שופטים מהמחליאים ביותר שיש.  פסולת אנושית.

זה דווקא כבוד גדול שאתי כרייף לא הומלצה ע”י פסולת אדם שכזו:  ניל הנדל מיכל נד”ב ויעל וילנר יימח שמם.

הבוחנים של אתי כרייף ניל הנדל מיכל נדב יעל וינר ברוך נבו חנה גורדון

הבוחנים של אתי כרייף ניל הנדל מיכל נדב יעל וילנר ברוך נבו חנה גורדון

ככה מאכילים את הציבור בהנדסת תודעה.  מספרים עליה שנכשלה בקורס השפיטה כאילו שהקורס הזה הוא באמת מבחן ניטראלי, אמין ומדד ראוי לכישורי המועמדים לשפיטה.  ההיפך הוא הנכון.

הקורס הזה מנוהל ע”י נחשי צפע פמיניסטיות שבודקות מי עומדת בקריטוריונים שלהם.  מי מוכנה להגיד על שחור שזה לבן.  מי מוכנה להגיד על ירח שזה שמש.  מי שאומרת את האמת, והיא ערכית, מדביקים לה תווית של כישלון.

מיכל נדב המגעולה שאמרה על אתי כרייף שהיא לא מתאימה כי היא ערכית

מיכל נדב המגעולה שאמרה על אתי כרייף שהיא לא מתאימה כי היא ערכית

זה מה שהמגעולה מיכל נד”ב אמרה לכלכליסט:

“נדהמתי כשראיתי את שמה של אתי כרייף ברשימות כמועמדת לשיפוט, ונדהמתי עוד יותר כשהיא מונתה. הדעה פה אחד בצוות הקורס, כולל הפסיכולוגים, היתה שהיא אינה מתאימה למשרת שיפוט, כי הרמה שלה היתה בינונית מינוס בכל התחומים שבהם היא נבחנה”.  נדהמתי שכרייף מועמדת לשיפוט ועוד יותר שמונתה.

מיכל נד”ב, שעדותה במשטרה הודלפה לכלכליסט כתבה עם שני שופטים נוספים ושני פסיכולוגים את חוות הדעת הסופית של צוות קורס ההתאמה לשיפוט על אתי כרייף, בראשית 2016. גיליון הציונים המלא של הקורס שבו השתתפה כרייף, שמתפרסם גם הוא לראשונה, חושף שהיא קיבלה בסופו ציון ממוצע נמוך מאוד – 4.5 מתוך 10. כאשר הציון העובר עומד על 7. ההערכה המילולית של מידת התאמתה לכהונה כשופטת, לאחר הקורס בין חמשת הימים שכולל מבחני בקיאות, סימולציות, כתיבה והערכה התנהגותית, היתה ברורה: “המועמדת ערכית, מאופקת בהתנהגותה, אך כישוריה אינם מתאימים למשרת שיפוט“.

מיכל נד”ב הלכה למשטרה להעיד נגד אתי כרייף.  כאמור עדותה הודלפה לכליסט.  מיכל נד”ב נשאלה האם יתכן שכרייף נמצאה “לא בשלה” כלומר שייתכן שבעתיד תתאים לשיפוט. היא השיבה בנחרצות: “לא מדובר בשום גבוליות. לא היתה התלבטות שהיא לא מתאימה וכך נכתב. הציון הוא על הצד המרחם. אנחנו יודעים שאת ההערכה המילולית מקבל המועמד ולכן אנחנו מנסים להגיד גם משהו חיובי”.

חוקר: “כלומר אם לא הייתם זהירים בניסוח יתכן וההערכה והציונים שהגיעו לגברת כרייף היו נמוכים יותר?”

נד”ב: “זו דעתי. במקרה הזה אני אומרת לך שהיא היתה ממש לא מתאימה וזו גם היתה דעת הצוות והפסיכולוגים”.

חוקר: “אחרי שראית שהיא מונתה שוחחת בעניין עם השופטים האחרים בצוות המקצועי של הקורס?”

נד”ב: “כן דיברנו על זה שכולנו נדהמנו, כולנו הופתענו מאוד. באופן כללי יש מועמדים שלטעמי לא היו אמורים להגיע לקורס. כרייף לדעתי היא אחת מהם, אבל היא לא מקרה חריג. מידי קורס יש מועמדים שלא היו צריכים להגיע”.

חוקר: “את 10 שנים בצוות המקצועי של הקורס ועוברת הרבה מועמדים, איך את זוכרת את כרייף כל כך טוב?”

נד”ב: “זה מקרה חריג ומקרה חריג נחרט בזיכרון”.

ההופעה הרדודה של עמית חדד העו”ד שלה – מכר אותה לפרקליטות

ראינו גם את עו”ד עמית חדד העו”ד של אתי כרייף ולא התרשמנו ממנו.  אם היינו צריכים לבחור סנגור, אותו או אותה, היינו בוחרים בה. הוא יצא ממש פאלש.  סתם קשקש על הדס שטייף שפתחה את הטלפונים של אפי נוה, כאילו היא הרעה בסיפור, והיא זו שהמיטה את האסון על הלקוחה שלו אתי כרייף.

מה עמית חדד רצה מהדס שטייף?  היא עיתונאית.  זהו תפקידה לחשוף עוולות.  יש לה זכות לחיסיון עיתונאי.  מה זה משנה אם מישהו מדליף טיפ בעל פה להדס שטייף או מוסר לה טלפון בחסינות של מקור עיתונאי?  עיתונאים אמורים להיות סקרניים.

הכיוון הזה של עמית חדד לתקוף דווקא את הדס שטייף היה דבילי וילדותי.  הרי המשטרה יכלה לקחת את החומר ללכת לשופט, להחתים אותו על כל צו במעמד צד אחד ולהכשיר את כל מה שהדס שטייף עשתה, או לא עשתה.  השופטים הרי תמיד חותמים חותמת גומי על כל מה שהמשטרה מבקשת.

במקום לזיין את השכל נגד הדס שטייף היינו מצפים מעמית חדד לתקוף את החוקרים ואת שי ניצן בראש ובראשונה.  הוא הרי היה בטלביזיה כדי לספר על עוול שנעשה למרשתו אתי כרייף, אז לפחות שיידע להצביע על מי שאשם בעוול ולנקוב בשמות.

הוא לא עשה את זה כי הוא לפלף וספק אם באמת יש לו תכונות ויכולות סנגוריאליות ששוות משהו.

יתרה מכך, מסתבר שהיה זה דווקא עמית חדד שחיסל לאתי כרייף את הקריירה.

הוא זה שדחף אותה לעשות עסקה ולהציע לפרקליטות דיל של ויתור על השפיטה בתמורה לאי הגשת כתב אישום על מחיקת 5 שמות מהטלפון הפרטי שלה.  איזו עסקה דבילית הוא הציע.  היום ברור שאתי מתחרטת על העסקה הזו שעמית חדד תפר לה.

הטיוח של דוד רוזן – עולב במיטבו

ראו את חוות דעת טייח התלונות נגד הפרקליטים הליצן  דוד רוזן, איך הוא מצטט את הפרקליטות שטוענת שעמית חדד הוא זה שהציע שאתי תוותר על הג’וב שלה כשופטת.

רוזן החלטה אתי כרייף 662-21 26-12-2021

המכתב העלוב של עמית חדד

ראו גם את המכתב העלוב שעמית חדד שלח בשמה של אתי כרייף לפרקליטות בדרישה לפיצוי כספי.  הוא מתאר שם עובדות בלי לנקוב בשמות כאילו הדברים נעשו ע”י יד נעלמה, או ע”י רוח הקודש.

זה מכתב זה?  זה משהו שבפרקליטות ייקחו ברצינות?  זה עולב.

(16)אתי כרייף - מכתב התראה לפני נקיטה בהליכים

למה עמית חדד לא מתלונן על יצחק עמית ונועם סולברג שהתירו את דמה של אתי כרייף?

אנחנו ממש מתפלאים למה עמית חדד שותק על מה שעשו יצחק עמית ונועם סולברג לאתי כרייף.  הם אלה שהחליטו לפגוע בכבודה ולפרסם את שמה.  יחד עם אתי כרייף הייתה גם הנימפומנית סוזי עוזסיני ארניה שהחפיצה את התחת שלה לאפי נוה והשתוקקה שתרגיש אותו גומר לה בפנים התחת, ובתמורה ביקשה שאפי יקדם את בעלה רפי ארניה.

עמית חדד לפלף מכר את אתי כרייף לפרקליטות

עמית חדד לפלף מכר את אתי כרייף לפרקליטות

עליה יצחק עמית כתב שהיא אישה פרטית ולא אישר לפרסם את שמה.  אחר כך הוגשה עתירה לניל סולברג ע”י אריאל פורמנובסקי בה נטען שזו הפליה ושיש לפרסם גם את שמה של סוזי.  גם סולברג סבר שאת אתי צריך לצלוב בכיכר העיר ואת סוזי אפשר להשתיק ולהצניע.

למה יצחק עמית עשה אבחנה בין אישה לאישה?  למה הוא התיר את דמה של אתי כרייף ואת סוזי עוזסיני ארניה הותיר בצתללים תחת מעטה של צא”פ?  למה עמית חדד לא יודע לפתוח את הפה שלו נגד השופט הנאלח הזה יצחק עמית???

ראו החלטה ניבזית של שופט הזנונים יצחק עמית:

בבית המשפט העליון
בש”פ  1039/19

 

לפני: כבוד השופט י’ עמית

 

המבקשת: הוצאת עיתון הארץ בע”מ
נ  ג  ד
המשיבים: 1. שופטת אלמונית
2. עו”ד פלונית
3. עו”ד אפרים נווה
4. משטרת ישראל
5. גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע”מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיקים ע”ח 61407-01-19 ו- 62309-01-19 שניתן ביום 4.2.2019 על ידי כבוד השופט ציון קאפח
תאריך הישיבה: כ”ח באדר א התשע”ט (5.3.2019)
בשם המבקשת: עו”ד טל ליבליך
בשם המשיבה 1: עו”ד אופיר סטרשנוב ועו”ד מתן עמוס
בשם המשיבה 2: עו”ד עדי כרמלי ועו”ד מורן נר-גאון
בשם המשיב 3: פטור מהתייצבות
בשם המשיבה 4: עו”ד לינור בן אוליאל ועו”ד רפ”ק עודד אררה
בשם המשיבה 5: אין התייצבות
החלטה

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב’ השופט צ’ קאפח) מיום 4.2.2019, בה נדחה ערר שהגישה המבקשת על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב’ השופט ע’ מסארווה) מיום 23.1.2019, בה הורה על הארכת תוקפו של צו איסור הפרסום המתייחס לפרטי המשיבות 2-1.

  1. המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות) חשודות במתן טובות הנאה למשיב 3 לשם קידום עניינן האישי או המשפחתי, מתוקף מעמדו של האחרון בהליכי מינוי שופטים. המסגרת העובדתית הלכאורית עליה נסבה פרשה זו פורטה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ואף קיבלה הד תקשורתי נרחב בשבועות האחרונים, כך שאיני רואה להרחיב מעבר לכך.
  1. המשיבה 4, משטרת ישראל, הגישה לבית משפט השלום בקשה להאריך את תוקפו של צו איסור הפרסום, ככל שהוא נוגע לפרטים מזהים של המשיבות. בית משפט השלום קבע כי פרסום שמותיהן של השתיים עלול לגרום להן ולבני משפחותיהן נזק חמור, וכי עצם הפרסום עלול לגרום לתהליך שאין חזרה ממנו. עוד צוין כי בהיבט הראייתי, הועלתה טענה כי החשדות נגד המשיבות נולדו בעקבות השגת ראיות אגב ביצוע עבירה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, ועל כן יש מקום להשאיר “שוליים של ביטחון” בטרם הסרת צו איסור הפרסום. בית המשפט היה ער לקיומו של אינטרס ציבורי התומך בפרסום שמותיהן, וכן לסימן השאלה סביב אפקטיביות צו איסור הפרסום, לנוכח העובדה שפרטיהן של השתיים פורסמו באפיקי תקשורת מסוימים. למרות האמור, בית המשפט קבע כי אין בכך כדי להכריע את הכף לטובת הסרת צו איסור הפרסום, בפרט בהינתן החשש לפגיעה בצדדים שלישיים, בכללם ילדיהן של המשיבות. בקשת המשטרה התקבלה אפוא, וצו איסור הפרסום נותר על כנו.
  1. על החלטה זו של בית משפט השלום, הגישו המבקשת והמשיבה 5 עררים לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 27.1.2019 הורה בית המשפט המחוזי על הארכה זמנית של תוקף צו איסור הפרסום, וקבע את הבקשה לדיון בפניו ליום 3.2.2019. למחרת הדיון, ביום 4.2.2019, נתן בית המשפט את החלטתו עליה נסבה בקשת רשות הערר שלפניי (החלטה זו הוכתרה כ”פסק דין”).

בהחלטה נקבע כי הנזק העלול להיגרם למשיבות כתוצאה מהסרת צו איסור הפרסום הוא בבחינת “נזק חמור”. בנוסף, בית המשפט בחן את חומר הראיות שנאסף בתיק, ולשם כך ביקש מהגורם המשפטי המלווה את החקירה להציג חוות דעת בנושא, וזאת לצד הצגת חומר הראיות העדכני. בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי לאחר איזון בין האינטרסים השונים, ובהתחשב בהתפתחויות בחקירה והחשש לשיבושה (תוך הפניה לחלק מן החומר החסוי שהוגש לעיונו), אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום. העררים שהגישו המבקשת והמשיבה 5 נדחו אפוא, וצו איסור הפרסום נותר על כנו.

מכאן הבקשה למתן רשות ערר שלפניי לפי סעיף 70ד(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק).

  1. טענה עיקרית של המבקשת היא כי אסור היה לבית המשפט המחוזי לבקש “חוות דעת משפטית מטעם המדינה בנוגע לנזק החמור העלול להיגרם לחשוד”, שכן מלאכה זו מסורה לבית המשפט, האמור להכריע על בסיס חומרי החקירה הגולמיים.

אקדים ואומר כי בטענה זו אין ממש, ויש להצר על האופן בו הוצגו הדברים בבקשה. עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מלמד כי בניגוד לטענת המבקשת, בית המשפט לא נזקק לחוות הדעת המדוברת לצורך בירור “מידת הנזק” העלול להיגרם למשיבות, אלא לצורך בחינת חומר הראיות ומשקלן, וזאת לאחר שכבר קבע כי הנזק העלול להיגרם להן הוא “נזק חמור”. אביא את הדברים כלשונם מתוך ההחלטה:

“8. […] משכך, יש לקבוע כי הנזק העלול להיגרם למשיבות הינו בבחינת נזק חמור.

  1. מכאן לסוגיה הבאה: כיצד מכריעים בין האינטרסים המושכים לצדדים, כלשונו של השופט חשין. אף בסוגיה זו אצעד בתוואי שנקבע בבש”פ תורג’מן והוא בחינתן של הראיות אשר נאספו עד כה לתיק המשטרה. בחינת עוצמת הראיות הינה תלוית נסיבות. לשם כך נקטתי, ולא בכדי, במהלך חריג של הצגת חוות דעת מאת הגורם המשפטי הלווה את החקירה מראשיתה” (ההדגשות במקור – י”ע).

הנה כי כן, וכפי שהסביר בית המשפט בהחלטתו, בית המשפט שוכנע כי הנזק העלול להיגרם למשיבות הוא “נזק חמור”, אך לא הסתפק בכך, אלא המשיך במלאכת האיזון בין מכלול האינטרסים השונים, שחלקם תומכים בהותרת צו האיסור הפרסום על כנו וחלקם מושכים לכיוון הסרתו. או-אז נדרש בית המשפט לחוות הדעת האמורה, בהתאם לשיקולים שהותוו בבש”פ 5759/04 תורג’מן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(6) 658, 671 (2004) (להלן: עניין תורג’מן) (ואינני נדרש לשאלה אם אמנם היה צורך במקרה דנן לבקש חוות דעת כאמור). אין לקבל אפוא את טענת המבקשת כי האופן בו פעל בית המשפט “לא רק ‘שאינו שכיח’ אלא ראוי כי לא יתקיים לעולם”, וכאמור, דומה כי המבקשת נקלעה לכלל טעות לגבי טיבה של חוות הדעת שהונחה בפני בית משפט קמא.

  1. לגופם של דברים, המבקשת הוסיפה וטענה כי בית המשפט שגה בקביעתו כי עלול להיגרם למשיבות נזק חמור, שכן הנזק המדובר הוא נזק “רגיל”, וכי בית המשפט אף נקלע לסתירה פנימית בהקשר זה. כן נטען כי בית המשפט לא איזן נכונה בין השיקולים השונים, לא יישם נכון את ההלכה הנוהגת ולא נימק החלטתו כראוי; כי שגה בית המשפט בכך שלא אִפשר למבקשת לעיין במסמך שהוצג לעיניו בלבד; וכי הטעם של חשש מפני שיבוש החקירה לא נטען על ידי הצדדים, ואף אין בו כדי להשפיע על החקירה כלל וכלל, שהרי שמות המשיבות כבר פורסמו בפועל על ידי אמצעי תקשורת שונים. לבסוף נטען כי החלטת בית המשפט פוגעת באמון הציבור במערכת השיפוטית, “בבחינת דמם של אחרים סמוק יותר מבני התמותה הרגילים”.

בדיון שהתקיים בפני חזרה המבקשת על טענותיה, תוך הפנייה למספר אסמכתאות הנוגעות לצווי איסור פרסום. מנגד, חזרו באי כוח המשיבות והצביעו על הנזק החמור שייגרם בוודאות למשיבות ולמשפחתן אם וככל שיוסר צו הפרסום.

  1. הבקשה שלפניי היא בקשת רשות לערור, בבחינת בקשה ב”גלגול שלישי”. הלכה מושרשת היא כי רשות לערור תינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית עקרונית או ציבורית, או בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת לשם מניעת עוול קשה. הלכה זו כוחה יפה גם לגבי החלטות מן הסוג עליו נסבה הבקשה דנן, שעניינן הוצאת צו איסור פרסום או ביטולו (ראו, לדוגמה, בש”פ 3360/14 ‏גניש נ’ מדינת ישראל, פסקה 14 (13.5.2014); בש”פ 6806/14 חכים נ’ מדינת ישראל (15.10.2014) (להלן: עניין חכים); בש”פ 199/17 שם טוב נ’ מדינת ישראל בפסקה 10 (3.3.2017); בש”פ 5355/16 פלוני נ’ מדינת ישראל בפסקה 3 (5.7.2016); בש”פ 4881/17 רוטקוביץ’ נ’ מדינת ישראל בפסקה 4 (15.6.2017) (להלן: עניין רוטקוביץ’)).
  1. על אף שענייננו ב”גלגול שלישי”, מצאתי כי המקרה שלפנינו מצדיק התערבות בהחלטות ערכאות קמא. אנמק להלן את מסקנתי.

אקדים ואומר כי עד למועד הדיון שהתקיים בפני, המשטרה שינתה את עמדתה והסירה את התנגדותה לביטול צווי הפרסום. על רקע התפתחות זו, אחזור תחילה למושכלות ראשונים, ולאחר מכן אבחן אם בנסיבות המקרה דנן יש מקום להיעתר לבקשה לגופה.

  1. המסגרת הנורמטיבית של הבקשה היא סעיף 70 (ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (להלן: החוק) הקובע כלהלן:

איסור פרסומים

  1. […]

(ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבור כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת”.

סעיף זה הוא חריג לעקרון היסוד של פומביות הדיון, המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה הקובע כי “בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק” (לדוגמה מני רבים, ראו ע”א 4963/07 ידיעות אחרונות בע”מ נ’ עו”ד פלוני, בפסקה 7 והאסמכתאות שם (27.2.2008). אציין כי פסק הדין שם עוסק בפרסום שמו של בעל דין בהליך אזרחי, נוכח הטענה לפגיעה בפרטיותו, והדיון שם התנהל במסגרת סעיף 70(ד) לחוק).

עקרון פומביות הדיון נתפס כמשתרע לא רק על ההליך גופו ועל תוכן הדברים בהליך, אלא גם על זהותם של הצדדים המעורבים: “אין חולקין שפומביות הדיון המשפטי, במובנו הרחב הכולל הן את קיום הדיון המשפטי באופן הפתוח לציבור הרחב והן במובן פרסום זהות בעלי הדין” (בש”פ 2484/05 פרי נ’ מדינת ישראל, בפסקה 4 (18.7.2005) (להלן: עניין פרי). מאחר שהכלל הוא של פומביות הדיון, הרי שהחריג של איסור פרסום שם החשוד מתפרש בצמצום (בש”פ 1071/10 פלוני נ’ מדינת ישראל, בפסקה 9 (‏25.02.10)). מכאן הלכה פסוקה ולפיה על חשוד המבקש איסור פרסום שמו מוטל נטל כבד להוכחת שני תנאים מצטברים: נזק חמור החורג מהנזק הרגיל הנגרם לכל חשוד עקב הפרסום, וכן כי ראוי להעדיף את עניינו על פני העניין הציבורי שבפרסום שמו (רע”פ 7276/13 פינטו נ’ מדינת ישראל (12.11.2013) (להלן: עניין פינטו); בש”פ 9601/09 פלוני נ’ מדינת ישראל (28.12.2009)).

  1. ומהתם להכא.

נוכח טיב החשדות המיוחסים למשיבות, ברי כי הנזק העלול להיגרם להן הוא נזק חמור, אשר חורג מהכאב, צער, ומבוכה הנגרמים ברגיל לכל מי ששמו נכרך בחשד לפלילים.

אילו עצרנו את הילוכנו בנקודה זו, הרי שדין הבקשה היה להידחות. ברם, בבואנו להחיל את החריג של אי פרסום, הבדיקה היא דו-שלבית: השלב הראשון – האם הפרסום יסב נזק חמור לחשוד; והשלב השני – בהתקיים נזק חמור, האם בנסיבות הענין ראוי להעדיף מניעת נזק זה על פני הענין הציבורי שבפרסום.

  1. הפרשה שלפנינו זכתה להד תקשורתי נרחב, ולא בכדי. הפרשה יורדת לשיתי השיתין של מינוי שופטים בישראל, ובחשד לפגיעה בטוהר המידות בהליך המינוי. החשדות המיוחסים למשיבות הם ייחודיים, וקשה להצביע על תקדים שנסיבותיו דומות. ודוק: למשיבות לא מיוחסות חלילה עבירות מין, שאז ניתן בפסיקה משקל לשיקול לפיו פרסום שמו של החשוד עשוי להביא לקידום החקירה ולעודד קורבנות נוספים להגיש תלונה (לרציונלים אלה ראו, מבין רבים: עניין תורג’מן; עניין פרי; בש”פ 5355/16 הנ”ל; עניין רוטקוביץ’; עניין חכים). המשיבות אף אינן נפגעות עבירות מין, שאז הכלל הוא של איסור פרסום שם הנפגעות.

המיוחדות של המקרה, יכולה אפוא למשוך לכיוונים שונים. אמשיך אפוא ואבחן שיקולים נוספים הצריכים לענייננו.

  1. אחד השיקולים שנזכרו בעניין תורג’מן הוא “עד כמה זכתה החקירה לפרסום עד שמתבקש איסור פרסום שמו של החשוד. כך למשל אם ממילא נתפרסמו פרטים על זהותו”.

שמותיהן של המשיבות התפרסמו זה מכבר ברשתות החברתיות, ומכאן הטיעון או הדימוי של אורווה ריקה שהסוסים נמלטו ממנה זה מכבר. זאת ועוד. פרסומים מוקדמים ומחתרתיים מעין אלה יוצרים מטבע הדברים חרושת של שמועות וגוזמאות, ובהיבט זה הפרסום יועיל לנקות שמם של נקיים ונקיות להן נגרם נזק עקב אי-פרסום שמן של המשיבות (עניין תורג’מן, בפסקה 16).

מנגד, ברי כי מבחינת המשיבות, לא דומה פרסום במדיה התקשורתית הממוסדת, כפרסום ברשתות החברתיות. לכך יש להוסיף, כי מתן משקל לשיקול זה, עלול לתמרץ בעתיד הפרה של צווי איסור פרסום.

במצב הדברים הרגיל, לא הייתי מייחס אפוא משקל רב לטיעון האורווה והסוסים, אך כאן נכנס לתמונה השיקול של מהות החשד, וכפי שהזכרנו, ענייננו בפרשה של טוהר המידות בהליכי מינוי שופטים. מהות החשד מטה את הכף לכיוון ביטול איסור הפרסום, וכפי שנאמר בעניין תורג’מן: “עניין ציבורי מיוחד יכול שיתעורר למשל בשל מהות המעשים שהחשוד נחשד בעשייתם…”.

  1. לצד מהות החשד עולה גם השיקול של מיהות החשוד. בעניין תורג’מן נאמר:

“עניין ציבורי מיוחד יכול שיתעורר למשל בשל מהות המעשים שהחשוד נחשד בעשייתם או בשל זהותו של החשוד […] דוגמה נוספת עשויה להימצא בפרסום שמו של איש ציבור. כך למשל איש ציבור שהעמיד עצמו לבחירה או למינוי לכהונה מסוימת, ופרסום שמו כחשוד עשוי להשפיע על קהל הבוחרים” (שם, עמ’ 667; הדגשה הוספה – י”ע).

המשיבה 1 אמנם אינה נבחר ציבור המעמיד עצמו לבחירה, אך העניין הציבורי המיוחד מקבל משקל נוסף בשל כהונתה כשופטת.

  1. שיקול נוסף שנזכר בעניין תורג’מן הוא “ככל שהראיות מוצקות ומבוססות הן יותר – קרא: קרב והולך מועד הגשתו של כתב-אישום – כן גדל האינטרס הציבורי הפרטיקולרי בפרסום פרשת זהותו של החשוד, ולהפך”.

חומר הראיות הונח בפני, אך איני רואה להידרש לו במסגרת החלטה זו. החשוב לענייננו הוא שנראה כי החשש לשיבוש החקירה כבר אינו קיים, מה שמסביר את עמדתה הנוכחית של המשטרה שאינה מתנגדת לאיסור הפרסום. לצד זאת יש ליתן משקל לחלוף הזמן. יש ומעצר מתוקשר “מתפוצץ” ברעש תקשורתי, אך הפרשה מתפוגגת ונגוזה תוך ימים ספורים לאחר שהחשוד משתחרר או שמתברר כי ככל הנראה אין יסוד לחשדות פליליים. אך במקרה שלפנינו, ענן החשדות מעל הפרשה ממשיך לרחף ואינו מתפוגג, ואין בשלב זה אינדיקציה כי בדעת המשטרה לסגור את התיק או שהחקירה נסתיימה בלא כלום. ובקיצור, ככל שהזמן חולף ואין סימן להתפוגגות ההיבט הפלילי בפרשה בעלת היבט ציבורי, כך גובר כוח המשיכה של מגנט הפומביות. אחזור ואזכיר כי בין שני הקטבים של פומביות מול איסור פרסום, עוצמתו של הקוטב המגנטי של הפומביות חזקה יותר מלכתחילה, בהיותו הכלל והעיקרון הקבוע בחוק יסוד: השפיטה.

  1. לסיכום: אינני מפחית בחומרתו של הנזק הצפוי מהפרסום, אך שורה של נימוקים מושכים במקרה דנן לכיוון הסרת איסור הפרסום, ובראשם עניין ציבורי מיוחד בשל מהות העניין ומיהות החשודה, והעובדה שחלוף הזמן והתקדמות החקירה לא הפיגו את החשדות.

לסופו של דבר, ועל רקע השיקולים המפורטים לעיל, מצאתי להבחין בין שתי המשיבות, ולקבל את הבקשה ככל שהיא נוגעת למשיבה 1, בשל מעמדה הציבורי כשופטת מכהנת. לא כך לגבי המשיבה 2, שהיא אדם פרטי לכל דבר ועניין, כך שמול הנזק החמור שבפרסום לא עומד ענין ציבורי בפרסום זהותה. מובן כי אם וככל שיוחלט על הגשת כתב אישום נגד המשיבה 2, עשויה נקודת האיזון להשתנות (סעיף 70 לחוק).

החלטה זו לא הייתה קלה עלי. דרכו של שופט להתלבט ואף להתייסר בינו לבין עצמו, מבלי לשתף את הקורא בתהפוכות נפשו. ימים קשים עברו מן הסתם על המשיבה 1 ועל בני משפחתה בחודשים האחרונים, והחלטה זו בוודאי שלא תקל עליהם. מכל מקום, על מנת למנוע פרשנויות וחרושת שמועות, אדגיש כי אין להסיק מהחלטה זו לגבי עוצמת הראיות כנגד המשיבה 1, כפי שאין להסיק ממנה לגבי עוצמת הראיות לגבי המשיבה 2. ההחלטה בעיקרה מעוגנת בשיקול של פומביות הדיון.

ניתנה היום, ‏ו’ באדר ב התשע”ט (‏13.3.2019).

ש ו פ ט

ראו ההחלטה הניבזית של הכלבון נועם סולברג:

החלטה סולברג סוזי ואתי כרייף 25-12-2019

למה שרון שפורר העלילה על אתי כרייף שכביכול שכבה עם כחלון?

כאילו לא מספיק מסע הצלב שהפרקליטות עשתה לאתי כרייף, ב 3/2/2020 שרון שפורר פרסמה הדלפה שמישהי מהפרקליטות הראתה לה סמסים בין אתי כרייף למשה כחלון.  אתי כתבה לכחלון שהיא רוצה שכחלון ירים לה את נטל הראייה.  שפורר קבעה נחרצות שאתי כרייף הזדיינה עם כחלון ועשתה לשניהם בושות.

“היי חשבתי לעצמי אם מזדמן לך ומתאפשר לעבור בסביבה בדרכך לחגיגות המימונה..אפשר להקדים את נטל הראיה ולו לקצת”, כך כתבה ב-7 באפריל 2018 השופטת אתי כרייף, מי שמואשמת היום במתן שוחד בפרשת מין תמורת מינויים, לשר האוצר משה כחלון.   אחרי שכחלון כותב לכרייף כי “זה רעיון מעולה אך לצערו זה לא יתאפשר”, היא משיבה: “חבל..אני לבד הערב וממש רציתי להרים את נטל הראיה”. 

שרון שפורר כתבה “על איזה נטל ראיה מדברת השופטת? כפי שמתברר משאר התכתובות שנחשפו במהלך חקירת הפרשה ושיובאו כאן בהמשך, אין הכוונה לנטל ראיה שנהוג להרים בפומבי”…  ושפורר כתבה במפורש שהיה שם זיון.

אתי כרייף התראיינה גם על הנושא הזה והסבירה שכחלון אמר לה שהוא איש עסוק ובלשון המליצה כמי שמשוחח עם משפטנית אמר לה שנטל הראיה הוא עליה לדאוג לקבוע מפגש בין השניים, וזה כל הסיפור.  לא זיון ולא הרמת חצאית ולא זין של כחלון אצל מועמדת לשפיטה פנימה.

שרון שפורר יצאה שקרנית ולא אמינה.  השופטת אתי כרייף לשר האוצר משה כחלון: “אני לבד הערב וממש רציתי להרים את נטל הראיה”.

למה שפורר עשתה את זה?  למה לכלכה וטינפה על אישה אחרת?  נראה שפשוט קשה לה לפרגן למי שיותר יפה ויותר נשית ממנה.  היא היתה מעדיפה לראות את כל הנשים כשלוחיות עם סמרטוטים כמוה, ופשוט קשה לה עם זה שיש נשים שנהנות מחדוות המין.  אצל שפורר במווח כל מגע בין אישה עם גבר זה…. אונס ברוטלי.

אתי כרייף בילדותה לא שיחקה בבובות כי רצתה להיות אלי מקביל

אתי כרייף בילדותה לא שיחקה בבובות כי רצתה להיות אלי מקביל

אתי כרייף כתובעת משטרתית

אתי כרייף כתובעת משטרתית

אתי כרייף התמחתה אצל השופט מיכאל שפיצר

אתי כרייף התמחתה אצל השופט מיכאל שפיצר

כתבה בטלוויזיה של עמרי אסנהיים, יהודית וינברגר, “עובדה”  פורסם 27/01/22  

אתי כרייף: “התקשרתי לאפי נוה ואמרתי לו: ‘שמעת את החדשות’? הוא ענה: ‘אני עשיתי אותן'”

היא הייתה שופטת מצליחה עד שיום אחד מצאה את עצמה במרכז סערה ציבורית וחקירת משטרה • השופטת מפרשת “מין תמורת מינוי” שוברת שתיקה בריאיון בלעדי לעמרי אסנהיים ב”עובדה” • על היחסים עם נוה: “מעידה פרטית” • על החשד שמונתה בעקבות שוחד מיני: “לא שוחד ולא מוחד” • על ההחלטה למחוק חלק מההתכתבויות בנייד שלה תוך כדי חקירה: “היום לא הייתי מוחקת” • צפו בכתבה המלאה

זו תמונה שלא רואים כל יום: שופטת מצליחה יושבת מול חוקרי להב 433, ושומעת מהם שהיא נחשדת בעבירות חמורות. זה קורה בינואר 2019, כשמתפוצצת פרשת “מין תמורת מינוי” שמרעידה את עולם המשפט, ומחוללת סערה ציבורית. עכשיו, לראשונה, אתי כרייף, השופטת שמצאה את עצמה בלב הפרשה הזו, מתייצבת מול המצלמה של עמרי אסנהיים ומדברת – בלי חשבון על הכול.

כזכור, פרשת “מין תמורת מינוי” התפוצצה בינואר 2019, כאשר מספר טלפונים ניידים ישנים של ראש לשכת עורכי הדין דאז, אפי נוה, הגיעו לידיה של עיתונאית גלי צה”ל הדס שטייף, באופן שנוי במחלוקת. את תוכן הניידים העבירה שטייף, באמצעות הפרקליטות, לידי חוקרי להב 433.

החומרים הללו הובילו לחקירת החשד שלפיו השופטת אתי כרייף קיימה מערכת יחסים אינטימית עם נוה, כדי לקדם את מינוייה לשופטת. בינואר 2019 נקראו לחקירה באזהרה נוה, כרייף ומעורבים נוספים אשר עלו בחומרים. באותו יום הפרשה פורסמה גם בכלי התקשורת ללא פרסום שמה של כרייף, אשר הותר לפרסום ביוני של אותה שנה.

אתי כרייף: “אנסתם אותי בציבור? צריך לדעת שזה לא בסדר”

בריאיון לעמרי אסנהיים היא מדברת על מה שקרה מאחורי הקלעים ובתוך חדר החקירות, ומסבירה מה הוביל אותה להחלטה להתראיין: “מצד אחד, החיים שלי חזרו לאיזשהו מסלול יציב באופן מסוים. בשביל מה להעלות על המוקד את כל הפרטיות שלי מחדש? מצד שני, יש אמירה שחייבת להיאמר מבחינתי: תליתם אותי על המוקד? הפשטתם את עורי? אנסתם אותי בציבור? מישהו צריך לדעת שזה לא בסדר”.

למה היא מחקה 5 שמות מהטלפון? 

כרייף משחזרת בריאיון את האופן שבו נלקחה לחקירה, מדברת על מאחורי הקלעים של מערכת היחסים עם אפי נוה, ומתארת גם את הרגע שאולי סיבך אותה יותר מכול –  כשהיא מחליטה, תוך כדי חקירת משטרה, להעלים מהפלאפון שלה התכתבויות ספציפיות מאוד – ביניהן ההתכתבות עם השר משה כחלון: “אני לוקחת את הפלאפון, ונזכרת בחמישה אנשי ציבור בכירים שיש לי בפלאפון. חמישה, לא אחד, ומוחקת אותם. לא רוצה שתראו מי אמר לי מה שלום היפה, ולא רוצה שתראו מי אמר לי מתי ניפגש, ולא רוצה שתראו למי אני אמרתי אני מתגעגעת מתי ניפגש. לא רוצה. אם את יושבת היום עם הפלאפון הזה בחדר חקירות פעם נוספת, את מוחקת את ההודעות האלה? ממש לא. שתלך לעזאזל הפרטיות של אחרים. מישהו שמר עליי? מישהו הגן עליי? מישהו מבין החמישה האלה דאג להגיד את האמת? אף אחד לא. ולא, אני לא מוחקת”.

פרופ’ דורון מנשה כתב חוות דעת שמחיקת מסרונים זה לא השמדת ראיות

מחיקת ההתכתבויות הללו הובילה לכך שכרייף נחשדה גם בהשמדת ראייה – עבירה שבגינה נשקל להגיש נגדה כתב אישום. גם לאחר שהוחלט לא להגיש נגדה כתב אישום בעבירות שבהם נחשדה במקור, החשד כי השמידה ראיות במהלך החקירה נותר מבחינת הפרקליטות בעינו. פרופ’ דורון מנשה, אשר כתב מטעם כרייף חוות דעת משפטית בשאלה האם מדובר בהשמדת ראייה מסביר כי “לדעתי לא מדובר בהשמדת ראייה. בוא ניקח דוגמה היפותטית: נגיד שאדם נחשד בעבירה של החזקת סם מסוכן, ומתבצע חיפוש בבית שלו. במהלך החיפוש השוטרים שמים לב שהוא בעצם לוקח איזשהו חפץ, עגול, כדורי כזה, ירוק, ומשליך אותו אל מחוץ לחלון”.

“בשלב הזה הם כמובן הולכים לבדוק במה מדובר, ומגלים שמדובר בתפוח רקוב, מלא בתולעים”, הוא ממשיך. “הם חוזרים אליו ואומרים לו ‘למה השלכת?’ והוא אומר: ‘אני מצטער, לא הרגשתי שזה מכבודכם שאתם תראו שיש לי כאלה דברים מקולקלים בבית’. המסרונים שהיא מוחקת הם בדיוק אותו תפוח. היא מחקה אותם לא משום שהם ראייה לביצוע עבירה שלה, היא מחקה אותם כי היא חסה על כבודם ופרטיותם של אנשים שהיא הייתה איתם, היא לא רצתה לערב אותם, את השם שלה, בתוך החקירה”.

לאורך הריאיון של אתי כרייף, היא חולקת עם הצופה תובנות על מערכת המשפט, הפרקליטות ומשירה מבט עם מעשיה שלה. האישה שהביאה לסערה הזאת, לא הייתה שופטת שגרתית. גם הריאיון כאן, לא עומד תמיד בכללי המזג השיפוטי. ואולי דווקא בגלל זה שווה להקשיב לה, ורק אז לנסח פסק הדין.

תגובות לכתבה:

תגובת הפרקליטות: “משעה שגלי צה”ל והכתבת שטייף פנו לרשויות אכיפת החוק עם חומרים שהעלו חשד לשחיתות חמורה בתהליך בחירת השופטים בישראל, היתה הצדקה מלאה ואף חובה לקבל את החומרים ולפתוח בחקירה, ולא ניתן היה להתעלם ולהותיר חשדות חמורים אלו ללא בירור. בשל האופן בו הגיעו החומרים לשטייף נהגו המשטרה והפרקליטות בזהירות יתירה. העיון בהם בוצע רק בהתאם לצווים שיפוטיים שצומצמו רק לבחינת החשדות למעשים פליליים חמורים. המשטרה והפרקליטות אף פעלו ללא לאות למנוע את פרסום החומרים, לרבות ע”י הוצאת צווי איסור פרסום, העומדים בתוקפם עד היום. גם לאחר השימוע שנערך לנוה וכרייף, הוחלט כי חומרי החקירה מלמדים לכאורה שהשניים עברו עבירה של מרמה והפרת אמונים וכרייף אף עברה עבירה של השמדת ראיה. רק בשל הקושי להוכיח את עבירת השוחד, הוחלט לאחר התלבטות שלמרות חומרת המעשים שהתגלו, הכף נוטה לאי-שימוש בראיות שהושגו שלא כדין לצורך הוכחת עבירת מרמה והפרת אמונים ולכן לא הוגש נגדם לבסוף כתב אישום. ההצעה לסגור את התיק נגד כרייף בכפוף לפרישתה מכס השיפוט, הועלתה לראשונה ע”י עורך דינה של כרייף.

הפרקליטות סברה כי בנסיבות העניין הצעה זו הולמת את מכלול השיקולים, ועל כן יש מקום לקבלה”.

עו”ד שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר מסר בתגובה: “תגובת הפרקליטות מדברת בעד עצמה ומבהירה כי לא נפל כל פגם בדרך ניהול החקירה. לכך יש להוסיף כי הנציב רוזן קבע מפורשות בהחלטתו כי ‘לא מצא בהתנהלות המתוארת בדרך קבלת החומרים מהעיתונאית שטייף, פגם המחייב התערבותו’. עוד קבע רוזן כי “המידע שמסרה שטייף חייב פעולה דחופה ונחושה של משטרת ישראל. התנהלותו הזהירה של עו”ד ניצן בהכוונת חוקרי משטרה בכירים אל העיתונאית שטייף, ובהמשך שטיחת בקשתו בנושא בפני בית המשפט, הייתה במקומה'”.
ממשטרת ישראל נמסר: “החקירה נוהלה ברגישות ובאופן יסודי ומקצועי, תוך שמירה והקפדה על זכויות הנחקרים בהתאם לחוק. החקירה לוותה בידי הדרג המשפטי הבכיר ביותר במשרד המשפטים וכלל פעולות החקירה, בוצעו באישור ובסמכות, לאחר הליך סדור וקבלת כלל האישורים הנדרשים, שכללו צווים שיפוטיים היכן שהדבר נדרש. מטבע הדברים, אין בכוונת משטרת ישראל לפרט אודות פעולות חקירה פרטניות שבוצעו בתיק. בתום החקירה כלל החומרים הועברו לעיון והחלטת הפרקליטות כמקובל”.

https://www.mako.co.il/news-law/2022_q1/Article-356df8f032d9e71026.htm

Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe

You May Also Like

Translate »