גרושה מהגהנום 28: סיגלית בית הלחמי רענן רוקי איימה על הגרוש שלא יראה את הילד ושבעלה הקודם שוטר יתפור לו תיק במשטרת גלילות

סיגלית בית הלחמי רענן לוקי

הנה עוד תלונת שווא והפעם של גרושה סתומה שלמרבה המזל השופטת נאוה בכור אישרה לפרסם את שמה.  הזנזונת נקראת בפסק הדין “סיגלית רענן” אבל שמה האמיתי הוא “סיגלית (בית הלחמי) רענן” ושם משפחתה הוא רוקי.  למען הסר ספק כתובתה מכבי 10/1 רעננה ות”ז שלה 22377568.  הזנזונת היתה נשואה לשוטר ממשטרת גלילות בשם יצחק  והשריצה לו ילדים אסף ורעות.  אחר כך התחתנה עם גד בוכובזה, חיה איתו שנתיים וחצי והשריצה לו ילד בן שנה.

הזנזונת נהגה לעשות עם בעלה גד בוכובזה פון-סקס ולאונן בזמן השיחות. אחר כך הלכה למשטרה ואמרה שהשיחות האלה הטרידו אותה.

בתמונה:  המאוננת

סיגלית בית הלחמי רענן לוקי
סיגלית בית הלחמי רענן רוקי

הזנזונת הזו סחטה את הנאשם גז בוכובזה שאם הוא לא יעשה מה שהיא רוצה וישלם לה מה שהיא רוצה, בעלה לשעבר יפעיל את משטרת גלילות ויתפור לו תיק והיא לא תיתן לו לראות את הילד שלו.

 

המשפחה של הזנזונת סיגלית בית הלחמי רענן לוקי
המשפחה של הזנזונת סיגלית בית הלחמי רענן רוקי
המשפחה של הזנזונת סיגלית בית הלחמי רענן לוקי
המשפחה של הזנזונת סיגלית בית הלחמי רענן רוקי

מי שקורא את הכרעת הדין הזו רואה בבירור שהזנזונות תודכה לפברק איומים.  השוטר בעלה לשעבר ידע להגיד לה בדיוק איך לספר סיפור קליט שהשופטת תוכל לאסוף נקודות ולהגיד שכולן מוכיחות שהנאשם באמת איים.  למשל היא תודרכה להגיד במשטרה שם של אישה שנרצחה בחצור הגלילית, ושזה גרם לה להאמין שהיא הבא בתור להירצח.  שופטים חולים על הסיפורים האלה – שאין להם שום ראיות.  מבחינתם זה סימן לאמת ודבר מה מסייע.

וזו גרסתו של הבעל בוכובזה: “הוא השאיר לה הודעה במענה הקולי פסוק מנביאים “מצח זונה היה לך מאמת תיכלם” שמשמעו שהיא מתנהגת כמו זונה, היא משקרת אותו, הוא לא איים עליה ולא הזכיר שום אישה שנרצחה בחצור הגלילית ואמר לה שהסוף יהיה רע. בנוגע לטענה של המתלוננת לפיה הוא מטריד אותה בטלפון – טען כי לפני שבוע הוא התקשר אליה ב- 04:30 והיא לא ענתה לו, אז היחסים ביניהם היו טובים, הוא היה נוהג להתקשר אליה, ובשיחות כשהוא היה מדבר איתה היא היתה מאוננת ועכשיו היא קוראת לזה הטרדה.

 

קיראו ושיפטו בעצמכם למי היתה השופטת נאוה בכור צריכה להאמין?

 

להלן פסק הדין:

 

בפני שופטת נאוה בכור

 

בעניין: מ.י. שלוחת תביעות כפר סבא  
    המאשימה
   

נגד

 

  גד בוכובזה  
    הנאשם

נוכחים: ב”כ המאשימה עו”ד יואב קייסי, הנאשם בעצמו וב”כ עו”ד מיטל ציון

 

הכרעת דין

 

 

  1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של איומים לפי ס’ 192 לחוק העונשין, תשל”ז -1977 (להלן:”החוק”), הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי ס’ 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ”ב – 1982, תקיפת שוטר לפי ס’ 273 לחוק, העלבת עובד ציבור לפי ס’ 288 לחוק, והתנהגות פרועה במקום ציבורי לפי ס’ 216(א) לחוק – בנסיבות המפורטות בו.

 

  1. א. על עדי התביעה נמנו:

                        (1)        ע”ת/1 – יצחק קרסנטי (עמ’ 6-7 לפרוטוקול).

                        (2)        ע”ת/2 – דרור פרימן (עמ’ 7-9 לפרוטוקול).

                        (3)        ע”ת/3 – רויטל שפר (עמ’ 15-20 לפרוטוקול) – אחות המתלוננת.

                        (4)        ע”ת/4 – אברהם רוקי (עמ’ 20-26 לפרוטוקול) – אבי המתלוננת.

(5)        ע”ת/5 – סיגלית (בית הלחמי) רענן (עמ’ 27-41 לפרוטוקול) (להלן – “המתלוננת”).

                        (6)        ע”ת/6 – רפי סעדון (עמ’ 44-45 לפרוטוקול).

                        (7)        ע”ת/7 – מנחם מנקדי (עמ’ 45-47 לפרוטוקול).

                        (8)        ע”ת/8 – אסף ואדעי (עמ’ 47-48 לפרוטוקול).

                        (9)        ע”ת/9 – זהבה מורסיאנו (עמ’ 48-50 לפרוטוקול).

 

ע”ת/1 – יצחק קרסנטי חוקר בתחנת ראש העין, ובעת הרלוונטית לכתב האישום שרת בתחנת כפ”ס.

הוא גבה את הודעת הנאשם  ביום 8.1.05 שעה 16:16 (ת/1) – בה ציין כי הוא נשוי למתלוננת מזה שנתיים וחצי, ולהם ילד כבן שנה.

לדעתו, המתלוננת צריכה להשתנות כי יום אחד היא דמות נחמד ומשתפנת אליך, ולמחרת היא יכולה להיות ממש שטן.

רוב הבעיות שלהם זה בגלל הפרנסה, הוא לא עובד כי הוא אחרי תאונת עבודה.

יום אחד היא יכולה להגיד לו בא נגמור את זה יפה, נהיה ידידים ואפילו לקיים איתו יחסי מין מידי פעם, ואז למחרת הוא מתקשר, אומר לה שהוא רוצה לבוא לבקר את הילד, והיא אומרת לו “לא מגיע לך, אתה לא ראוי, מה אתה חושב שילד זה רק לחבק ולנשק”, והיא לוקחת את הילד ויוצאת מהבית כשהיא יודעת שהוא צריך לבוא. היא עשתה לו את זה 8 פעמים.

בעלה לשעבר הוא קצין בכיר במשטרת גלילות, והיא אמרה לנאשם שדרכו היא תדאג לזה שהוא ילביש לו תיק שישב עליו כמה שנים אם הוא לא יתן לה גט.

הוא אמר שיתן לה גט בתנאים שלו, שהוא רוצה לראות את הילד.

 

ביום רביעי האחרון התקשר אליו אביה של המתלוננת ואמר לו שהסיפור בינו ובין בתו נגמר, ואם הוא לא יגמור את זה יפה – יש לו דרכים משלו לטפל בו. הוא אמר שישלח את יצחק אלמוג, שילביש עליו תיק שישב כמה שנים בבית סוהר, וגם יש לו אנשים שהוא יכול לשלוח עליו שיטפלו בו.

הוא אמר לו שהוא לא מתרגש מהאיומים שלו, וגם הוא רוצה לגמור את זה כמה שיותר מהר, אבל הבת שלו לא נותנת לו לראות את הילד וזו זכות שלו.

אביה הבטיח לו שהוא יטפל בכל הזכויות שלו בקשר לביקורים עם הילד.

 

ביום חמישי בלילה הוא התקשר אל המתלוננת בערך בשעה 23:30 מהפלאפון שלו לפלאפון שלה ואמר לה שהצורך שלו להביא פרחים עדיין קיים בו, ואין לו למי לתת. היא התחילה לומר לו מילות חיבה, והוא שאל אותה אם היא עדיין אוהבת אותו, אז היא אמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה.

הוא התקשר אליה שוב והם דיברו על נישואים שונים, בנימה חיובית מאוד.

אח”כ היא התקשרה אליו והם דיברו. תוך כדי השיחה הוא שמע שהפלאפון שלה מצפצף, הסוללה נגמרה, והשיחה נותקה.

הוא התקשר הביתה, בתה בת ה- 16 שאת שמה הוא לא זוכר, ענתה לו ואמרה שאמה לא בבית, הוא חשב שהיא צוחקת איתו, ואמר לה שהרגע הוא דיבר איתה. היא אמרה שנשבעת שאמה לא בבית והלכה לקניות. השעה היתה כבר 24:30.

יש להם ילד חולה שזקוק לטיפול 24 שעות ביממה, וזה היה תמוה בעיניו שהיא עוזבת אותו ויוצאת בשעה כזאת.

הוא התקשר לטלפון הנייד שלה ולא היתה תשובה, ואז הוא התקשר שוב וביקש מהילדה לרשום לה פתק שתתקשר אליו כשהיא מגיעה הביתה דחוף. היא לא התקשרה.

 

ביום שישי בבוקר הוא החליט לבוא לבקר את הבן. היה ביניהם סיכום שהוא יתקשר לפני שהוא מגיע. הוא ניסה מהבוקר להתקשר גם מהבית וגם מהפלאפון שלו בדרך, והיא לא ענתה.

הוא הגיע לבית ברעננה ושמע רעש מתוך הבית.

הוא הקיש בדלת ולא היתה תשובה, הוא הקיש שוב, וראה שהעינית שבדלת חשוכה כאילו מישהו מסתכל מעבר לדלת. הוא אמר “סיגי באתי לראות את הילד לאיזה 20 דקות חצי שעה ואני רוצה לחזור בחזרה לצפון”. היא ענתה לו שהם סיכמו שהוא מתקשר לפני שהוא מגיע. הוא אמר שמאתמול בלילה הוא מתקשר והיא לא עונה.

היא אמרה שהיא אחרי מקלחת, והיא תתלבש. כל זה היה רבע שעה, שהוא מאחורי הדלת ומבקש ממנה לפתוח, ואז הוא שומע אותה בוכה ומדברת בטלפון.

הוא אמר לה מה קרה, תפתחי את הדלת, וכמה זמן לוקח לך להתלבש, חצי שעה, היא ענתה לו שהזמינה לו משטרה.

לפני כן הוא הקיש בחוזקה בדלת בכל העצבים שלו. הילד נבהל והתחיל לצעוק, אז הוא הבין שלא עשה טוב, ואמר לה “בסדר, אלוהים ישלם לך על כך שכל פעם שאני בא לראות את הילד את משחקת איתי”.

הוא הלך בכביש הראשי ואז פגש את אביה, הוא ניגש אליו ואמר לו שביום רביעי הבטיח לו שיעמוד מאחוריו בכל מה שקשור לזכויות שלו על הילד, והוא רוצה לראות את הילד. אביה ענה לו בצעקות רמות “אתה לא תראה את הילד ואנחנו נדאג לזה ששוב לפה לא תתקרב”, ושעוד מעט יבוא שוטר ויעצור אותו. הוא שמע ככה, “לקח את הרגליים”, והלך. בדרך הוא פגש שוטר ששאל אותו לכתובתו, הוא אמר לו שזה ישר ובסוף שמאלה, ואז השוטר אמר לו שאולי הוא צריך אותו.

הוא השיב לו שלא, והלך, כי פחד להעצר ביום שישי.

אח”כ הוא התקשר אל המתלוננת הביתה, והשוטר ענה לו. הוא סיפר לשוטר את הסיפור בקצרה, והוא אמר לו שהוא צודק וזכותו לראות את הילד ושיגיש תלונה.

בגלל השעה, פחד שתכנס השבת, ולכן דחה את הגשת התלונה. הוא הגיע ביום גביית ההודעה כדי להגיש תלונה כנגד חמיו ואשתו, ואמרו לו שצריך להתקשר לקצין. לקחו אותו, והוא אמר להם שהוא צריך לחזור לצפון. הקצינה מלמטה אמרה לו שלא יחכה, ושזכותו ללכת כי זה לוקח הרבה זמן, אז הוא נסע לטלפון ציבורי ליד אגד, והתקשר אל המתלוננת לפלאפון. היא לא ענתה, והוא אמר לה “סיגלית אל תנתקי לי יש לי מה להגיד לך, בואי נגמור את זה יפה, סתם יעצרו אותי על לא עוול בכפי”, אז היא אמרה לו שיתקשר בעוד שעה כי היא עסוקה.

הוא התקשר שוב, הפעם מהפלאפון שלו, והיא אמרה לו שהיא רוצה לגמור בטוב ושהיא תבטל את התלונה, ושיבוא לעסק של אבא שלה לחתום על הסכם גירושים – ואז היא תבטל את התלונה.

הוא לא הסכים בגלל האיומים של אביה.

הוא השאיר לה הודעה קולית שאם היא רוצה שתגיע לכל בית קפה ברעננה ויעשו הסכם גירושים, וביקש שאביה לא יגיע.

בדרך הוא שוב התקשר אליה, והיא אמרה לו שהיא בקניון עם הילד. הוא הגיע לקניון ברעננה והיא לא היתה שם. כעבור 40 דקות ראה את אחותה רויטל עם הסכם ביד. הוא שאל איפה הילד, והיא אמרה לו שהוא בחוץ עם אמו.

אשתו התקשרה אל אחותה והוא ביקש לדבר איתה, שאל אותה איפה היא, וכבר עברה שעה וחצי, והיא אמרה שהיא בקומה השניה. הוא עלה למעלה בריצה קלה ולא ראה אף אחד.

הוא ירד למטה ואחותה אמרה לו שהיא במונית וצריכה להגיע.

הוא כעס כל כך – שהתקשר אליה, והיא לא ענתה לו. הוא השאיר לה הודעה במענה הקולי פסוק מנביאים “מצח זונה היה לך מאמת תיכלם” שמשמעו שהיא מתנהגת כמו זונה, היא משקרת אותו, הוא לא איים עליה ולא הזכיר שום אישה שנרצחה בחצור הגלילית ואמר לה שהסוף יהיה רע.

בנוגע לטענה של המתלוננת לפיה הוא מטריד אותה בטלפון – טען כי לפני שבוע הוא התקשר אליה ב- 04:30 והיא לא ענתה לו, אז היחסים ביניהם היו טובים, הוא היה נוהג להתקשר אליה, ובשיחות כשהוא היה מדבר איתה היא היתה מאוננת ועכשיו היא קוראת לזה הטרדה.

 

בחקירתו הנגדית ציין העד כי כאשר הוא חוקר תיקי אלמ”ב הוא לא מתייעץ עם חוקרי אלמ”ב, אלא מסתייע בקצינים.

הוא אינו זוכר על מה הסתמך כשחקר את הנאשם, ובד”כ יש בפניו חומר שעליו הוא אמור לחקור.

לפי מה שהוא זוכר – הוא העביר את הטיפול בתיק לעמיתיו, כיוון שמשמרתו הסתיימה.

יתכן שבתיק החקירה שנמסר לידו היתה בקשה של משטרת כפ”ס למשטרת ראש פינה לבצע מעצר של הנאשם כמה שיותר מוקדם, ושוטרי משטרת ראש פינה הגיעו לבית הוריו בחצור הגלילית בשבת בבוקר לבצע את מעצרו. הוא אינו זוכר.

הוא מאשר שהמתלוננת אמרה בהודעתה מיום 6.1.06 בעמ’ 1 ש’ 17 כי הנאשם לא היה אלים כלפיה, אך בהמשך – היא אומרת שהוא איים עליה, ואמר שהסוף שלה יהיה לא טוב (עמ’ 7 ש’ 9-12).

 

ע”ת/2 – דרור פרימן חוקר בתחנת כפ”ס, וערך זכ”ד – דו”ח תפיסה ביום 8.1.06 (ת/4) ותוכנו משקף את שהתרחש עם כניסתו למשמרת כחוקר תורן בתחנה.

הוא קיבל את הנאשם מידי החוקר קרסנטי, שמסר לו כי סיים לחקור את הנאשם, וכי הוא ישאר אצלו עד שהחוקר קרסנטי יעדכן את קצינת האלמ”ב. לאחר מס’ דקות נכנס החוקר קרסנטי שוב למשרדו, וביקש ממנו שיתקשר לקצינת האלמ”ב, וכך עשה.

הוא שוחח עם קצינת האלמ”ב, זהבה מרסיאנו, שאמרה לו לעצור את הנאשם.

הוא הודיע לנאשם כי הוא עצור בגין איומים והטרדת אשתו, ואז החל הנאשם לצעוק עליו, קם ממקומו, והחל לנוע לכיוונו בתנועה מאיימת, תוך שהוא צועק עליו שהוא אינו יכול לעצור אותו, מי הוא שהוא יעצור אותו, ושאמרו לו שהוא רק בא לחקירה.

מאחר וראה שהנאשם אינו משתף פעולה, ושהינו צועק ונרגש – הוא הוציא את אזיקי הרגליים שהיו בחזית המדף בארונית בשולחנו, התקרב אל הנאשם, וביקש כי ישב ויתן לו לכבול אותו. בשלב זה ראה הנאשם את האזיקים וקם מכיסאו בצעקות, אמר לו שהוא לא עצור, ושהוא לא יכול לעצור אותו.

הוא ביקש ממנו שירגע וישב, אולם הנאשם לא נעתר להפצרותיו והמשיך לצעוק עליו שהוא שוטר זבל, לא יהודי, ושאם הוא היה בחוץ – הוא היה מפרק אותו לגזרים. תוך כדי השתוללות העיף הנאשם עכבר מחשב וטלפון שהיו על שולחנו, וכן הזיז ממקומו את מסך המחשב.

הוא התקרב אל הנאשם על מנת לנסות לאזוק אותו גם ללא שיתוף פעולה מצידו, אך אז דחף אותו הנאשם לאחור בשתי ידיו בחזה שלו, וכשניסה שוב לחזור לכיוון רגלו – בעט בו עם רגלו וניסה למנוע ממנו לאזוק אותו. הנאשם גם נתן לו מכה בכתף באמצעות ידו, ואז הוא הפעיל עליו כח פיסי מתון תוך שהוא מצמיד אותו לקיר, השתלט עליו, ואזק אותו ברגליו. אז נרגע הנאשם מעט, והוא הושיב אותו שוב על הכיסא.

הוא ניגש לארונית שבשולחנו הוציא משם אזיקי יד וניגש לכבול את הנאשם, אך זה שוב החל להתנגד תוך שהוא מסרב להושיט את ידיו. על כן, תפס אותו וכבל אותו תוך שהנאשם ממשיך להתנגד, לצעוק ולדחוף אותו על מנת להרחיקו ממנו, אך הוא הצליח להשתלט עליו, ואזק אותו בשתי ידיו.

כתוצאה מהתנגדות הנאשם לאיזוק – הוא סגר את אזיק היד חזק מידי כך שלחצו על ידו של הנאשם. הנאשם ביקש ממנו לשחרר את האזיק מעט, וכשניגש אליו על מנת לעשות כן – אמר לו הנאשם שאין צורך שיעשה זאת, וכך יהיו לו הוכחות שהוא היכה אותו.

במשך כל הארוע איים הנאשם לפגוע בו ולחסל אותו, באומרו שהוא לא יהודי ושאפשר להרוג אותו, “אני אגמור עליך ספר תהילים שתאבד מהעולם”, וכדומה.

לאחר שהנאשם נרגע קצת – הוא ביקש לבצע חיפוש בכליו, חיפש בשקית ניילון צהובה שהיתה בחזקתו של הנאשם, ובתוכה מצא שקית ובה תערובת חומה של טבק וכן חומר חשוד כסם.

הוא חשד כי הטבק שנמצא מעורבב עם סם מסוכן, גם נוכח טענת הנאשם קודם לכן כי לאחרונה חזר להשתמש בסמים קלים.

הוא תפס את השקית, ושם אותה על מדף ליד שולחנו. בשלב מאוחר יותר שקל אותה ומצא כי משקלה 44 גרם ברוטו, הכניס את השקית לשקית משטרתית מאובטחת מס’ 2141299E, והכניסה לתוך ארון מוצגים נעול בחדר הרמ”ח.

במהלך ההמתנה לשוטרים כדי שיקחו את הנאשם לבדיקת רופא, ביקש הנאשם לשתות, הוא ירד איתו לקומה התחתונה שם הוא שתה, והם חזרו למשרדו. כל העת המשיך הנאשם לזלזל בו, בעבודת המשטרה, השווה אותו לנאצי, ואמר שהוא צאצא של נאצים.

בהמשך ביקש הנאשם לקחת כדור שהוא נוטל כי אינו מרגיש טוב, מאחר והוא אינו רופא סרב לאפשר לו ליטול תרופות שאיננו מכיר, מה גם שהוא היה אמור ללכת לבדיקת רופא תוך זמן קצר לאחר מכן.

פתאום השתטח הנאשם על הרצפה, נשכב על גבו, והשתתק. מאחר והנאשם לא הגיב, הוא הזמין מד”א שהגיעו לתחנה ופינו אותו לקבלת טיפול רפואי.

 

בחקירתו הנגדית ציין כי כשקיבל את תיק החקירה – זה היה לצורך שמירה על הנאשם כחוקר תורן, הנאשם היה כבר לאחר חקירה, וזאת עד שהחוקר שחקר אותו ישוחח עם קצינת האלמ”ב שתקבל החלטה בעניינו (עמ’ 7ש’ 27).

הוא כתב את ת/4 בתום הארוע שנמשך כשעה-שעתיים, על אף שלא מצויינת בו שעה.

הוא לא התלווה אל הנאשם כשפונה לביה”ח, יתכן שסייר התלווה אליו, והוא לא יודע מה קרה בהמשך.

הוא לא נחקר במח”ש על תלונה שהגיש נגדו הנאשם, והוא גם לא יודע אם הוגשה תלונה. הוא שוחח עם ענבל יהלום מהקת”צ, אך אינו זוכר מה היה בפגישה עמה, לא היתה לו תלונה במח”ש, והוא אינו יודע מה מקור התלונה אל הקת”צ.

הוא אינו זוכר את תוכן השיחה עם הקת”צ, אך אם כתוב בנ/1 שציין בפניה שהנאשם ביקש ממנו להתקשר לתחנת ראש פינה כדי לשחרר את אביו מהצורך להמתין שם כערב עבורו, אז זה מה שהיה (עמ’ 9 ש’ 1-2).

הוא אינו יודע אם הנאשם פנה אליו אחרי שאמר לו שהוא עצור, ואמר לו שישנה טעות כי החוקר שגבה את הודעתו אמר לו להודיע לאביו שיחתום עליו כערב לצורך שחרורו בתחנת ראש פינה. מה שנאמר לו זה שהוא צריך לשמור על הנאשם שהינו מעוכב.

לא היו עדים להתרחשות שהוא פרט בת/4 למרות שהארוע התרחש בסמוך לחדרים אחרים, אך מדובר היה בשעת ערב, ולא היה איתו אף אחד בחדר (עמ’ 8 ש’ 25-26).

פרט לת/4 הוא לא מסר הודעה בגין הדברים העולים מס’ 13-17 לכתב האישום (ש’ 27-28).

הוא אינו זוכר אם הנאשם ביקש ממנו להתקשר לאביו בראש פינה בזמן ההמתנה לקבלת ההחלטה אם לשחררו או לא.

אחד משלבי המעצר הוא חיפוש בכליו של החשוד (ש’ 3-4). לא זכור לו שבמהלך החיפוש נתקל בתפילין של הנאשם וביקש ממנו לפרום את החוטים בו, מה שרשום בת/4 זה מה שהיה – חומר חשוד כסם.

הוא אינו זוכר אם הרקע לדין ודברים בינו ובין הנאשם נסוב סביב בקשתו מהנאשם לפרום את החוטים מהתפילין שלו. הוא גם אינו זוכר אם הנאשם פנה לשוטר ממוצא תימני וסיפר לו שהוא מבקש ממנו לפרום את החוטים בתפילין, שהדבר אסור, והוא כתימני יודע את זה ואז השוטר התימני אמר לו שזה נכון. לכן גם אינו זוכר אם הנאשם אמר לו ששמע שהנאצים דאגו לסמן מספרים על הזרוע (ש’ 16-18).

הוא ביקש מהנאשם להגיש את ידיו כדי לאזוק אותו, והנאשם התנגד. ניתן ללמוד כמה הנאשם לא היה רגוע במהלך הארוע, כמו שבמהלך הדיון הוא לא רגוע,  וזה שנה וחצי אחרי (ש’ 20-21).

הערת ביהמ”ש בפרוטוקול: הנאשם נעמד ובקריאות וצעקות הרים את ידיו מעלה כשהוא פונה לעבר דלת ביהמ”ש וקורא בצעקות שהעד אמר לו “אתה עצור, אתה עצור”.

 

ע”ת/ 3 – רויטל שפר – אחות המתלוננת – העידה כי היא קרובה מאוד לאחותה, ששיתפה אותה רבות בכל הקשור ליחסיה עם הנאשם, וכי ברוב המקרים בהם ביקרה בבית אחותה, הנאשם היה נוכח (עמ’ 15 ש’ 13).

מהר מאוד הבינה שהשידוך של אחותה עם הנאשם לא היה מוצלח כל כך, כי הנאשם לא עבד, זה הפריע, היו לו התפרצויות זעם, כמה פעמים גם בנוכחותה, היא אינה יודעת ממה נבעו ההתפרצויות, והוא היה עצבני (ש’ 15- 26).

היא שמעה מאחותה גם על השימוש של הנאשם בסמים (עמ’ 16 ש’ 1-2).

 

בנוגע לארוע בקניון (ש’ 3-30) העידה כי המצב בין אחותה לנאשם היה גרוע מאוד, זה היה אחרי הארוע שבו הנאשם היה בבית המתלוננת, ואיים עליה שירצח אותה.

היא ניסתה לגשר ביניהם, ולכן קבעה להפגש עם הנאשם לצורך חתימה שלו על הסכם גירושין  במטרה לסיים את הסיפור בינו ובין אחותה מהר.

את הסכם הגירושין היא ניסחה ביחד עם אחותה, וקבעה להפגש עם הנאשם בקניון רננים ברעננה.

גם אביה רצה להגיע לפגישה, אך בסופו של דבר החליטו שהוא יהיה בקרבת מקום על מנת לשמור עליה מבלי שהנאשם יראה אותו, כדי שלא יתפרץ.

בפגישה בקניון רננים היא הראתה לנאשם את ההסכם. הוא היה מאוד נסער, קרא את ההסכם והתחיל לקלל אותה ואת אחותה.

מבחינתה – המטרה היתה להחתימו וללכת, אך הבינה שהמטרה שלו היא לראות את המתלוננת ולא לחתום על ההסכם. היא שיקרה לנאשם כשאמרה לו שהמתלוננת תגיע לפגישה.

במהלך הפגישה הנאשם קם, ואביה שהיה במרחק של כמה מסעדות מהמקום, פחד שהוא יפגע בה -והתקרב.

הנאשם החל לקללו, התקשר למתלוננת ואמר לה “את שקרנית, אני בא אליך”. היא מיד התקשרה לאחותה ואמרה לה שתעזוב את המקום מיד כי הבינה שהמצב יכול להיות מסוכן.

ברגע שנודע לה שהמתלוננת עלתה על מונית – עזבה את המקום עם אביה, כשברקע מלווה אותם הנאשם בקללות – שאחותה נימפומנית ובוגדת.

במהלך כל הארוע היא חשה פחד ועצבות גדולה על מה שקרה לאחותה.

 

בחקירתה הנגדית ציינה כי הרגישה שצריך לסגור את הסיפור בין המתלוננת לנאשם מהר מאוד נוכח פחד מאוד גדול שהיה במשפחה שהנאשם יעשה נזק למתלוננת, לכן היה דחוף מבחינתה להחתים אותו באותו רגע, אך לא ניתן היה לתקשר עמו.

הנאשם התנגד לחתימה על ההסכם, ורק התפרץ והשתולל, אך לא זכור לה שזה היה בגלל שלא היו בהסכם הסדרי ראיה בימים קבועים מראש.

הנאשם לא היה כל כך קשור לבנם המשותף החולה ב- CF, לא ידוע לה שהוא עזר למתלוננת בטיפולים בו, למעט באינהלציה ובמקלחת, ולטעמה – היה יכול לעשות יותר כאבא על מנת לדאוג לילד (עמ’ 17 ש’ 7- עמ’ 18 ש’ 4).

היא שיקרה לנאשם בפגישה בקניון כשהבטיחה לו שיפגש עם הילד, כי אחותה נמצאת במקום הראשון מבחינתה, והעיקר – שלא יראו את הנאשם יותר (ש’ 30-32).

בנם אינו מכיר את אביו כי הוא לא עושה כלום בשבילו, מי שנמצא איתו באישפוזים הם אחותה, אמם, והיא (עמ’ 19 ש’ 2-4).

לדעתה סרב הנאשם לחתום על ההסכם בגלל שאחותה לא היתה שם (ש’ 10).

 

לגבי הרצח בחצור הגלילית ציינה כי הנאשם סיפר למתלוננת על מקרה שמישהו רצח את אשתו כי היא עצבנה אותו, ואחותה הבינה מזה שזה רמז לכך שאם לא תתנהג כמו שצריך – זה מה שיקרה לה – והיא חששה מזה (ש’ 12-14).

 

יחסיו של הנאשם עם ילדי המתלוננת מנישואיה הקודמים היו גרועים ביותר, ועד היום היא סובלת מזה.

אביה התנגד לנישואי המתלוננת לנאשם נוכח מצבם הכלכלי שידע כי לא יהיה טוב, והם יפלו עליו כנטל (עמ’ 18 ש’ 24-27),  ובהסתמך על דברים שסיפרו לו נשותיו הקודמות של הנאשם על כך שהוא לא רואה את ילדיהם כי הן לא נותנות לו, משום שהוא מסוכן להם.

היא לא קושרת את זעמו של הנאשם לעובדה שלא נפגש עם בנו, ושהולך שולל.

 

ע”ת/4 – אברהם רוקי – אבי המתלוננת – בן 69, ציין כי פגש את הנאשם כחודש וחצי לפני שנישא לבתו בתו השניה. התרשמותו מהשידוך של בתו עם הנאשם היתה רעה מאוד, כי בשיחה עמו שאל את הנאשם מה הוא מביא איתו לנישואין, מה הרקע שלו ומה יש לו להציע לבתו – אך גילה שאין לנאשם מה להציע, ושאין טעם בנישואין אלה (עמ’ 20 ש’ 10-18).

בתחילת הנישואין לא היו טענות, אך לאט לאט התחילו נכדיו (ילדיה של המתלוננת מנישואין קודמים) “להדליף”שבבית יש בעיות, שנאמרים דברים לא יפים, וביקשו שלא יספר לאמם.

כשהמידע הגיע אליו – הוא פנה לנאשם, והסביר לו שהוא שומע שיש בעיות בבית וזה לא בסדר – אך הנאשם לא הגיב (ש’ 20 ואילך).

 

בפעם אחרת התקשרה אליהם המתלוננת בשעות הערב בבכי ופאניקה, ואמרה שהנאשם תיכף עוקר את הדלת ומשתולל. הם מיד הגיעו למקום, ומצאו את בתם בוכה ומבוהלת.

הוא אמר לנאשם שהמצב הזה לא יכול להמשך, ושיסיק את המסקנות. הנאשם לקח כמה דברים השייכים לו ונעלם למס’ ימים, שבוע או יותר (עמ’ 21 ש’ 2-11).

 

בנוגע לארוע בקניון (עמ’ 21 ש’ 12- עמ’ 22 ש’ 11) – המתלוננת והנאשם הגיעו לשם ודיברו על כך שהיא תוותר על מזונות, והוא יתן מכתב שהוא מסכים לגירושין. מאחר והוא לא היה שקט, אמר לבתו רויטל שתתלווה למתלוננת, והוא ישמור עליהן ממרחק, בטווח ראיה, על כל צרה שלא תהיה.

הנאשם הגיע לפגישה לבוש במעיל ארוך, לא סימפטי, עם ידיים בכיסים, בתקופה שאף אחד לא התלבש בצורה כזו, והוא חשש שאולי יש לו שם סכין.

הנאשם דיבר בקול רם, הוא התקרב כדי להרגיע אותם קצת, ואז הנאשם אמר לו “מה אתה רוצה, הבת שלך זונה”, ועוד כל מיני מילים גסות.

הנאשם לא היה יציב, נראה רע, לבוש רע מאוד, והתנהגותו ושפת גופו שידרו שיכולה להיות בעיה.

הוא ראה שהטונים עולים, ולפי שפת הגוף של הנאשם הבין שהוא צריך להתערב.

יכול להיות שהם סיכומו שרק רויטל תבוא לפגישה משום שהמתלוננת פחדה להיות שם, זכרונו מטעה אותו, אך הארוע קרה.

לאחר הארוע בקניון נותק הקשר בין הנאשם לבתו והם דיברו על פרידה.

 

בחקירתו הנגדית ציין כי היו לו שתי שיחות עם הנאשם – האחת, כשאמר לו ששמע שיש בעיות והוא רוצה שתשמר רוח טוב ואווירה טובה, והפעם השניה – בה הגיע לאחר שבתו התקשרה אליו ואמרה שהנאשם משתולל ושיש בעיות – ואז הוא אמר לנאשם שאי אפשר שזה ימשך ככה.

המשטרה הגיעה במקרה השלישי (עמ’ 22 ש’ 14-31).

 

הוא לא רצה את הנאשם במשפחה שלו, וזאת בלשון המעטה כי הוא צורך סמים, ולאחר חקירה נודע לו שהוא מאנשי משולם, מדבר על מקרי רצח, ומתנהג מוזר (ש’ 7-8).

הוא לא דיבר עם בעלה הקודם של המתלוננת מאז שהם התגרשו, כי הגירושין ביניהם נעשו בצורה מכוערת וחד צדדית כשבעלה הקודם מצא לו שוטרת, ונעלם מהבית (ש’ 15-17).

הוא לא אמר לנאשם שאם הדברים לא יגמרו יפה, זה יגמר ברע. יכול להיות שאמר לו שאם לא – הוא יתלונן במשטרה, אך לא איים עליו, ואין לו במה לאיים עליו.

הוא לא שלח רעולי פנים לתקוף את הנאשם, ולא איים על הנאשם שאם לא יתן גט – הוא ישלח אנשים שישברו לו את הידיים והרגליים.

הוא בטוח שהיתה אלימות מילולית כלפי בתו, לא אלימות פיזית, אך יתכן שבתו התביישה לספר לו.

היתה תקופה שהנאשם רצה לראות את הילד שלו והוא אמר שידאג לכך, אך יכול להיות שזה לא התאפשר.

בחקירתו החוזרת הדגיש כי הוא משלם את השכירות עבור דירת המתלוננת, ובהתחלה בתו ממנה את הדירה לבדה.

 

ע”ת/5 סיגלית רענן  (המתלוננת)

לגבי רקע האירועים העידה כי היתה נשואה לנאשם במשך שנתיים, התחתנה איתו בשידוך, ולאחר 4 חודשים נכנסה להריון וילדה את בנם המשותף, טוהר אברהם, שכיום הינו  בן 3.

כבר בערב נישואיהם הבינו שאין ביניהם התאמה, מאוחר יותר היא הבינה שהוא משתמש בסמים, והיא היתה בהריון.

יש לה שני ילדים מנישואיה הראשונים שגרו איתם – כיום הם בני 17.5 ו- 15.5.

לפני כ- 7 שנים היא חזרה בתשובה.

לנאשם היו הרבה התפרצויות אלימות, התפרצויות זעם, והוא כמעט ולא תפקד.

היא עבדה בתחום הרפואה המשלימה, אך נאלצה לעזוב את עבודתה כי אנשים היו מגיעים אליה הביתה לטיפול, היו רואים את הנאשם, ומפסיקים לבוא.

בבית היתה אווירה של שררה, פחד, צעקות, חילופי מילים, אלימות מילולית, ולא היתה לנאשם בעיה לקלל ולאיים על בתה.

כבר במהלך ההריון רצתה להתגרש מהנאשם, הוריו ידעו על כך, אך לא היה לה הכח הנפשי לעשות זאת, למרות שידעה שאין תכלית לנישואין אלה.

לנאשם היה כל הזמן צורך להשפילה עד עפר, ואז לבוא ו”להתחנפן”, להתנצל, ולומר שהוא אוהב אותה כי יש בה משהו תמים.

הוא היה מעשן באנגים בחדרי מדרגות, ומטריד את חברותיה ב- 24:00 בלילה.

כחצי שנה לפני הגשת התלונה היא ארזה את חפציו וביקשה ממנו לעזוב את הבית נוכח התנהגותו. בתחילה – ביקש ממנה לבוא לראות את הילד, אך אז הבינה שהוא בא לעשות לה סקנדלים ובעיות לאחר שהיה מגיע בצעקות, קללות וגסויות, וכל השכנים היו יוצאים.

 

לנאשם יש “קטע” שכל נשותיו בוגדות בו. הוא היה אובססיבי כלפיה, אי אפשר היה לצאת החוצה וללכת למכולת כי הוא חשב שכולם מסתכלים עליה ומתחילים איתה, וכולם בוגדים איתה.

הוא היה משתמש בסמים, הוא אובססיבי, ואין לו מה להפסיד בחיים כי הוא לא אחראי לשום דבר. הוא מחסידי משולם ש”לא רואים אף אחד ממטר”.

היא כל הזמן ריחמה על הנאשם, ולכן לא פנתה קודם למשטרה, חשבה שאם תאמר לו שזה לא בסדר – יניח לה, היא לא האמינה שהאובססיה שלו תקצין יותר.

 

ביחס לעובדות כתב האישום  – העידה (עמ’ 29  ש’ 7-30) כי באותה תקופה היא גמרה בליבה להתגרש מהנאשם, והודיעה לו על כך.

24 שעות טרם הגשת התלונה על ידה (ב- 6.1.06) היא הודיעה לו כי בכוונתה להתגרש ממנו, והוא אמר לה שבגללה חזר להשתמש בקריסטל, ושתקח את מה שקורה איתו על עצמה,  והחל לקלל אותה ואת הבן.

מאותו רגע – החל הנאשם להתקשר בלי הפסקה בין השעות 20:00 ו- 23:00, והשאיר עשרות הודעות קוליות, בהן שאל למה היא לא עונה לו, ובהמשך הוסיף גם קללות ואיומים. גם ילדיה סיפרו לה שהוא לא מפסיק להתקשר הביתה.

היא ראתה שגם ב- 24:00 הטלפון ממשיך לצלצל, והחליטה לנתקו. הנאשם התקשר להוריה.

גם ב- 06:00 למחרת, כשהתעוררה, הדליקה את הפלאפון, וראתה שהוא לא מפסיק להתקשר.

 

כשבוע לפני כן בא הנאשם לבקר את ילדם, וסיפר לה על זוג מחצור הגלילית שהיו נשואים והתגרשו לאחר שהאישה אמרה לבעלה שאם יתן לה גט הם יקבלו זכויות. הם התגרשו והיא לא חזרה אליו כי היה לה חבר, ואז בעלה שחט אותה.

היא שאלה אותו למה הוא מספר לה את זה, והאם בכוונתו לעשות לה משהו כזה – והוא השיב שלא, שהשם נתן לו להגיד את הדברים האלה.

מאוחר יותר, באחת ההודעות שהשאיר לה אמר שהסוף שלה יהיה כמו של ההיא מחצור הגלילית. הוא גם אמר לה שלאחר שגילה שאשתו הראשונה בגדה בו, הוא למד שחיטה, וגמר בליבו לקחת את סכין השחיטה ולשחוט אותה, ואביו הוא שעצר אותו מלעשות כן (עמ’ 30 ש’ 1-12).

 

ביום הגשת התלונה היא התקשרה לאמו ב- 10:30 ואמרה לה שהוא לא באיזון, ושהיא פוחדת ממנו כי הוא סיפר לה כל מיני סיפורים, וביקשה ממנה שתרגיע אותו כי הוא גם מטריד את הוריה. היא פחדה שהוא “יקח אוטובוס ויתחיל לנסוע”.

במהלך השיחה עם אמו היא היתה לבד בבית עם הבן טוהר אברהם ששיחק במסדרון.

זה היה יום שישי ב- 12:00-12:30 – דלת הבית היתה נעולה, היא היתה במקלחת, וכמו בסרט אימים שמעה מישהו מנסה לפרוץ אותה. היא שמעה בומים חזקים מאוד, וחשבה שהבניין עומד לקרוס.

היא יצאה מהמקלחת עם מגבת לכיוון המסדרון. המגנטים שהיו על הדלת עפו מעוצמת הדפיקות.

היא שמעה קללות “זונה, שרמוטה, בת זונה, בת אלף זונות, תפתחי את הדלת, יא מוצצת, יא בוגדת, השם ישלם לך”, הכל בצרחות.

היא השתתקה, הבן טוהר נכנס להיסטריה, היא רצתה להתקשר למשטרה אך לא זכרה את המספר ולא ידעה מה לעשות. היא רצה למרפסת כי חשבה שהנאשם ירצח אותה אם יפרוץ את הדלת, וחשבה שככה תרוויח קצת זמן ותתעשת (ש’ 13-31).

בהמשך, (עמ’ 31 ש’ 1-13) – העידה כי התקרבה לדלת, ושאלה אותו מה הוא רוצה, והוא אמר שתפתח את הדלת כי הוא בא לראות את הבן. היא אמרה לו שבסוף היא תתקשר למשטרה שתבוא לעצור אותו, רצה למרפסת, והחלה לצרוח “הצילו”. השכנה מלמטה יצאה, ושאלה אותה מה קרה, והיא אמרה לה “טליה, הוא מחוץ לדלת, ואם הוא יפרוץ אותה – הוא ירצח אותי”, השכנה אמרה שהיא תתקשר.

היא לקחה את הפלאפון, וקודם כל התקשרה לאביה ואמרה לו “אבא, גדי נמצא כאן”.

רגליה כשלו, היא התיישבה על הספה, ולא יכלה לעשות כלום. הסיוט לא נפסק עד שהגיע אביה, וכשהנאשם ראה אותו – ברח במדרגות, תוך שהוא מקלל אותו.

שתי דקות לאחר מכן שב הנאשם להתקשר מהטלפון שלו ללא הפסקה, השוטר שהגיע ראה שהוא ממשיך להתקשר, ואז הוא התקשר אל הנאשם. הם חיפשו את הנאשם אך לא מצאו אותו. היא הבינה שהיא בסכנת חיים, ומיד ערבה את העו”ס המטפלת במשפחה, שרצתה להכניסה למעון לנשים מוכות, אך היא לא הסכימה, וביקשה להשאר בבית הוריה.

למחרת, בזמן שהיתה בבית הוריה, התקשר אליה הנאשם וביקש לראות את הילד. היא הסכימה בתנאי שיעשו הסכם גירושין, כי הבינה שהבן טוהר לא מעניין אותו.

כבר אז היה לה ברור שהיא לא תגיע לפגישה עם הנאשם, וקבעה עם אחותה שתפגש איתו יחד עם אביהן, היא תהיה בקרבת מקום עם הבן, ואם הנאשם יהיה ביישוב הדעת – הם יעשו את ההסכם (ש’ 14-24).

 

בחקירתה הנגדית ציינה העדה כי ידעה על בעיית הסמים של הנאשם, אך לא ידעה שזה עד כדי כך כבד, הוא אף פעם לא עישן סמים לידה, ואמר לה שהפסיק מזמן לעשן (עמ’ 32 ש’ 24 – עמ’ 33
ש’ 2).

בעלה לשעבר הוא קצין בכיר במשטרה, שמו יצחק אלמוג, ויש להם שני ילדים משותפים שהוא מעורב בגידולם (ש’ 31 – עמ’ 34 ש’ 1).

הוא האחרון שהיתה פונה אליו לקבלת עזרה כי מערכת היחסים ביניהם לא היתה טובה, הגירושין ביניהם היו גרועים על רקע בגידתו בה עם פקידה שלו מהמשרד, איתה התחתן.

הם היו נשואים במשך 9-10 שנים, ולאחר הגירושין חזרה בתשובה (ש’ 8-12).

גם כיום היא חוששת לחייה וחיי ילדיה, ואף ציינה זאת בפני התובעת מחוץ לאולם ביהמ”ש.

היא חוששת ממנו כי חיה איתו, והוא לא יציב. הוא נמצא כרגע במעצר בית אך מסתובב חופשי בכל הארץ, וכשההליך המשפטי יסתיים “הוא לא יראה אף אחד ממטר”, ויבוא ויתעמר בהם שוב ושוב.

לא קרה לה כלום עדיין כי אין לו איך ליצור עמה קשר, הוא מתקשר לשכנים שלה – כפי שסיפר לה שכן שהוא ביקש ממנו לעקוב אחריה (ש’ 26-28).

מזה שנה ו- 8 חודשים שהנאשם לא ראה את בנו, אך גם אם יובטחו שלומה ובטחונה – היא לא תאפשר את זה. היא לא מתאכזרת בכך לבנה, היא מגוננת עליו, וכך תנהג גם להבא (עמ’ 35 ש’ 4-8).

הוא מתקשר “לחצי רעננה”, ואומר להם שהילד לא שלו (ש’ 9-10).

גם לאחר הגירושין הוא לא מפסיק להתקשר 10-20 פעם ביום, וממשיך לאיים עליה (ש’ 11-14).

הוא משתמש בסמים, היה מאושפז, חולה נפשית, והיא לא צריכה את זה בשביל בנה, ורשאית לקבוע מה טוב עבור בנה (ש’ 28-30).

זה לא נכון שהרקע לפתיחת התיק בביה”ד הרבני בנתניה היה כדי למנוע עיקולים בגין חובות הנאשם מנישואיו הקודמים. היא פתחה את התיק ולא הנאשם, וזה לא נכון שאמרה לנאשם שילך לפסיכיאטר, ויגיד שהוא מ”הנחמנים” שהם “קוקואים” – על מנת לקבל קצבה מהמל”ל (עמ’ 36 ש’ 21-26).

זה לא נכון ששמעה על הרצח בחצור הגלילית יחד עם הנאשם ברדיו, הנאשם חולה נפש, וממציא את כל הדברים האלה.

הנאשם מעודו לא הרים עליה יד. היה ויכוח ביניהם, במהלכו היא סטרה לו כי היא היתה בהריון, והוא עמד וצרח בפניה על שום כלום “זונה, שרמוטה, את הזדיינת עם זה והזדיינת עם זה”, ואז סטרה ללחיו. הוא לא החזיר בתגובה (עמ’ 37 ש’ 6- 10).

 

בשבועות הראשונים לחיי בנם, כשנודע להם שהוא חולה מאוד, וצריך טיפול אינטנסיבי של פיזיוטרפיה ואינהלציה – הנאשם התנהל תוך כדי עישון באנגים, ומתוך 5 פעמים ביום שהיה צריך לעשות לילד אינהלציה ו- 3 פעמים פיזיוטרפיה ביום – עשה לו אינהצליה פעם אחת ביום, ומידי פעם פיזיוטרפיה.

הטלפונים של הנאשם לא נסבו בעובדה  שלא ראה את בנו זמן רב וביקש לראותו (ש’ 11- עמ’ 38 ש’ 6).

 

לגבי המקרה בקניון – אחותה אמרה לו שאם יחתום על ההסכם הוא יראה את הילד ובכך שיקרה לו למענה (ש’ 7, וכן בעמ’ 37 ש’ 21-23).

הרקע לסחבת בחתימת ההסכם לא היה דרישת הנאשם שלא לשלם מזונות לבנם, כפי שהוא נוהג עם ילדיו האחרים, ובכל מקרה היא סרבה לזה. הוא דרש שלא לשלם מזונות והוא לא משלם. היא לא קיבלה ממנו אגורה, הוא לא זכה אפילו לקנות לילד מטרנה (עמ’ 37 ש’ 26-28).

ביום הפגישה אמרה לה אחותה שתעמוד בצד עם הבן, ואם הם יראו שהוא לא ביישוב הדעת – הם יאמרו לה ללכת הביתה, ואם הוא יהיה בסדר – הוא יראה אותו.

הם ראו שהנאשם צועק ומגדף, ואמרו לה ללכת מיד הביתה.

הם לא האמינו לו שחשוב לו לראות את הילד, ולא השתמשו בזה כדי לגרום לו לחתום על ההסכם (עמ’ 38 ש’ 9-20).

היא הגיעה לאזור הקניון, לעסק של אביה הנמצא צמוד לקניון, שם היתה עם אחיה ובן דודה. אחותה ואביה אמרו לה שהוא התחיל לצעוק ולקלל, ושהוא יתחיל לחפשה – אז שתברח (ש’ 22-26).

 

בארוע שהיה ביום שישי שקדם לפגישה היא נהגה שלא כמו אדם הגיוני המחייג 3 ספרות למשטרה, מרוב ההלם שנכנסה אליו, ידיה רעדו, וגם את המספר של הוריה, אותו היא מכירה משחר ילדותה – לא הצליחה לחייג. אדם שנמצא בלחץ לא יודע איך יגיב, היא הרגישה בלחץ ומתח ושהגוף שלה עובר התמוטטות (ש’ 27- עמ’ 39 ש’ 3).

הנאשם השאיר הודעות מאיימות בתא הקולי שלה בטלפון בבית, וגם לאחר מס’ חודשים ניתן היה לשמוע את זה. היא ציינה את זה במשטרה, אך נאמר לה שאם לא ניתן להעביר את זה – שלא תביא. אין דרך להעביר את זה כי זה בקו הטלפון של בזק (ש’ 27 – עמ’ 40 ש’ 4).

 

ישנם פרטים שלא מסרה בהודעתה הראשונה וכן פרטה בהודעתה המאוחרת יותר – זאת הסבירה בכך שבמהלך מסירת הודעתה הראשונה היתה מבוהלת מהארוע אחרי כל מה שעברה באותו יום – נסיון הפריצה של הנאשם לביתה, השיחות בלילה עם העו”ס, והטראומה שהם עברו ביומיים האלה, היא ומשפחתה, הטלפונים של הנאשם ביום ראשון, והפחדים מכך שהוא מסתובב חופשי – היא התקשרה למשטרה, ומישהי בשם זהבה אמרה לה שהיא חייבת להגיש תלונה גם על איומים ברצח (ש’ 15-23).

היא חיה עם הנאשם בתוך גועל הנפש והאיומים, היתה שומעת דברים קשים, היתה בתוך שאול תחתיות, וכשהשוטרת אמרה לה שזה איום ברצח – היא אמרה לה שהוא כבר אמר לה את זה מס’ פעמים בעבר (ש’ 23-26).

 

ע”ת/6 – רפי סעדון –חוקר בתחנת כפ”ס, וגבה מהנאשם את הודעתו ביום 8.1.05 שעה 19:49 (ת/2) – בה ציין  כי הוא ישב וחיכה לחקירה,  ובינתיים השוטר עשה טלפונים לכל מיני יקירים שלו, אז הוא אמר לו שאביו נמצא בתחנת המשטרה בראש פינה, שהוא אדם מבוגר, בן 75, וביקש שיתקשר לראש פינה לשחרר אותו.

החוקר אמר לו שהוא עצור, הוא שאל על מה, החוקר השיב לו שזה לא עניינו ושישב, דחף אותו לכיסא, שם לו אזיקים ברגליים ובידיים, סגר אותם בחוזקה, והחל להכותו כאשר הוא רק מתגונן.

אחרי כ- 2 דקות נכנסה הקצינה, הוא הודיע לה שהחוקר הרביץ לו, הראה לה את הסימנים בידיים שהוא סגר את האזיקים בחוזקה, וביקש להגיש תלונה נגדו על כך שתקף אותו והוא הגן על עצמו ולא תקף אותו בחזרה.

הוא לא דחף את השוטר.

לגבי טענת החוקר לפיה הוא חיזק את האזיקים בידיים – השיב “איך אני יכול לסגור את זה לעצמי”.

החומר שהחזיק הינו טבק לעישון, הוא חושב שכולם עושים קנוניה נגדו מכיוון שה”אקס” של אשתו הוא קצין בכיר מאוד במשטרת גלילות באגף החקירות.

זהבה הקצינה התקשרה אליו כשהיה באוטובוס בדרכו להוריו בחצור הגלילית, וביקשה שיגיע לחקירה.

הוא לתומו הגיע, וכשהסתיימה החקירה – אמרו לו שהוא במעצר בית אצל הוריו, אבל צריך שמישהו יחתום עליו בתחנת המשטרה בראש פינה. הוא שלח את אביו לשם כדי שיחתום, והחוקר שחקר אותו הלך הביתה, והשאירו בידי החוקר דרור פריימן, שהיכה אותו כי הוא אמר לו שאביו אדם מבוגר בגיל 75 ושהוא רוצה להתקשר ולשחרר אותו. הוא גיחך והודיע לו שהוא עצור מבלי לקרוא אפילו את ההודעה שלו בחקירה.

 

בחקירתו הראשית ציין העד כי ישנה הודעה מוקדמת של הנאשם שנגבתה ע”י החוקר קרסנטי, ואז הוא חקר את הנאשם לגבי תקיפת שוטר, בסמוך לארוע התקיפה (עמ’ 44 ש’ 9-10).

הוא גבה את הודעת הנאשם בתחנת המשטרה בכפ”ס בשעה 19:49, ואינו יודע אם זה היה לפני שהנאשם פונה לטיפול רפואי (ש’ 11-12).

הוא נכנס לחדר החקירות במקרה, לאחר שחקר מס’ חשודים אחרים, והעלה את התיק לחוקר תורן לפני שסיים את המשמרת שלו ב- 17:00.

החוקר דרור פריימן סיפר לו על הארוע, וביקש ממנו לחקור את הנאשם (ש’ 18-21).

בחקירתו הנגדית ציין כי הבין מהחוקר פריימן שהארוע אך הסתיים ולא נרשמו דוחות, הוא הסביר לו בעל פה מה היה, והחל לרשום את הדוחות (עמ’ 45 ש’ 2-3).

הוא סומך על אמינותו של החוקר שהוא מכיר, ועל כך שהדיווח שמסר לו נכון (ש’ 5).

הוא היה בדרכו הביתה, ונתן שירות ועזרה לחוקר (ש’ 6).

הוא חקר את הנאשם היות והחוקר עצמו הותקף, הוא גבה את התלונה תוך התמקדות בתקיפת השוטר, ועל כך גם הזהיר את הנאשם (ש’ 9-10).

לאחר חקירת הנאשם – ראה את תיעוד התלונה ע”י דרור פריימן (ש’ 13).

 

ע”ת/7 – מנחם מנקדי – חוקר בתחנת כפ”ס, גבה מהנאשם את הודעתו ביום 10.1.06 שעה 08:30 (ת/3) שנמסרה על ידו מרצונו הטוב והחופשי, ובה ציין כי אשתו סיגלית אמרה לו שאם הוא רוצה לבוא לראות את בנו בן השנה ומס’ חודשים – שיתאם איתה טלפונית. ביום חמישי האחרון התקשר אליה מחצור הגלילית מהפלאפון שלו, הם דיברו, והוא אמר לה כמה חסר לו לקנות פרחים, לומר שהוא אוהב, ואז היא אמרה לו “אוי באמת גדי, מספיק עם זה, אני לא חושבת על אף אחד” וככה הסתיימה השיחה.

הוא התקשר שוב, והם שוב דיברו, ולאחר מכן היא התקשרה אליו ושאלה איפה הוא נמצא, הוא ענה שנמצא בחצור, ולפתע נשמע צפצוף של ה”בטריה” שלה שעומדת להיגמר, והשיחה נותקה.

הוא התקשר שוב, הטל’ לא היה זמין, הוא התקשר הביתה, ובתה ענתה לו, השעה היתה 24:00 בערך. הוא ביקש לדבר עם אמה והיא ענתה שאמה לא נמצאת. הוא אמר לה שתפסיק עם המשחקים כי מס’ דקות קודם לכן הוא דיבר איתה. הבת נשבעה לו באלוקים שאמה לא בבית.

הוא שאל את הבת לאן אמה הלכה, והיא אמרה שיצאה לקניות.

יש להם ילד חולה סיסטיק פיברוזיס.

מאוחר יותר הוא התקשר שוב, ושוב הבת ענתה לו ואמרה שהיא לא הגיעה. השעה היתה 24:30 ואז הוא ביקש ממנה שתשים פתק גדול לאמה שתתקשר אליו אפילו בשעות הקטנות של הלילה דחוף. בסה”כ רצה לתאם איתה לבוא ביום שישי בבוקר – מה שלא הספיק לעשות בשיחות הקודמות.

בסביבות 01:00 התקשר שוב ושוב, ולא היתה תשובה.

בבוקר התקשר שוב בשעה 08:00, לא היתה תשובה, הוא נסע מהצפון למרכז בשביל לראות את הילד, תוך שהוא מנסה ליצור עמה קשר בפלאפון ובטלפון, והיא לא עונה.

הוא הגיע לביתה ברעננה, הקיש בדלת, לא היתה תשובה, הוא המתין מס’ דקות וראה מהעינית שנהיה חשוך, והבין שהיא מאחורי הדלת, ואמר לה “סיגי תפתחי את הדלת אני רוצה לקחת את הילד לרבע שעה – חצי שעה ואני אחזיר אותו”. היא אמרה שהם קבעו שהוא יתאם טלפונית לפני שהוא מגיע. הוא אמר לה שהוא מנסה מאתמול וכל הבוקר, והיא לא עונה לו. כל השיחה הזו נמשכה כ- 15-20 דקות.

היא אמרה לו שהיא אחרי מקלחת וצריכה להתלבש. כעבור חצי שעה שמע אותה בוכה ומדברת. שאל אותה מה קרה, והיא אמרה לו “גדי אני מצטערת הזמנתי לך משטרה”. כל זה מעבר לדלת. הוא כעס נורא, ודפק בחוזקה ביד שתפתח את הדלת. הילד נבהל והחל לבכות, והוא הבין שלא טוב עשה.

הוא ירד למטה, ובדרך ראה את אביה נכנס לחניה. הוא חזר אליו ושאל אותו אם הוא זוכר שביום רביעי הוא התקשר אליו ואיים עליו כשאמר שהוא יכול לגמור את זה יפה או שהוא יפעיל את הבעל הקודם שלה, יצחק אלמוג, והוא יטפל בו וילביש לו תיק שהוא ישאר מאחורי סורג ובריח מס’ שנים טובות ושיש לו גם אפשרות לשלוח אנשים שישברו לו רגליים וידיים אם לא יגמור את זה יפה. הוא גם אמר לו ש- 8 פעמים הוא בא, ובתו לא נותנת לו לראות את הילד, אז אביה אמר לו שהוא יעמוד מאחוריו שכל הזכויות שלו לגבי הילד יתקיימו.

אביה אמר לו בתגובה שלפה הוא לא יתקשר, לא אליהם ולא לבת שלהם, ושיחכה כי תיכף יבואו שוטרים ויאספו אותו. הוא אמר לו “פאק יו” (fuck you), והלך.

בדרך התקשר שוב אל המתלוננת, ובאחת הפעמים ענה לו שוטר שאמר לו שישבו לדבר. הוא אמר לשוטר שהוא לא מאמין לו שאם הוא יחזור הוא לא יעצור אותו לשישי-שבת, שהיא לא נותנת לו לראות את הילד, אז השוטר אמר לו שהוא יכול להגיש תלונה.

מכיוון שהיה יום שישי, וחשש שלא יספיק להגיע לצפון, כפי שקרה והוא הצטער להיות אצל חבר שלו בתל מונד בשבת, ביום ראשון בבוקר הגיע לחוליית אלמ”ב, ולא היה אף אחד, הוא המתין קרוב לשעה ואז אמרו לו שירד למזל דרשן ויגיש תלונה.

הוא הגיש תלונה נגד אבי המתלוננת, וכשרצה להגיש תלונה גם נגדה – מזל דרשן אמרה לו שהיא צריכה אישור קצין, שהיא לא מצליחה לתפוס אותו, ושלחה אותו לקצינת המש”ל, שאמרה לו שיצטרך להמתין. הוא שאל אם הוא יכול להגיש תלונה בראש פינה, היא אמרה שכן, אז הוא הלך.

בצומת רעננה התקשר אל אשתו מטלפון ציבורי ואמר לה שהוא רוצה לגמור את הסיפור איתה כמה שיותר מהר ויפה, שיעשו הסכם גירושין שיתאים לשניהם, היא אמרה לו להתקשר בעוד שעה, וכעבור שעה בערך התקשר מתחנת האוטובוס מהפלאפון שלו, ואז היא אמרה לו שיפגשו בעסק של אביה ברעננה אחה”צ.

הוא אמר שהוא לא מוכן לשבת בעסק של אבא שלה או עם אבא שלה אחרי האיומים שלו עליו, הוא מוכן שהיא תבוא עם אחותה והילד, שיראה אותו, ושהם ישבו ויחתמו, ושהיא תבטל את התלונה נגדו.

היא הסכימה, ואמרה לו שתגיע לקניון רננים ושהיא לוקחת מונית. לא היה לו מספיק כסף אז הוא נסע באוטובוס. כשהגיע לשם – אף אחד לא היה, לא היא ולא אחותה. אחרי חצי שעה הוא פגש את אחותה והיא הציגה לו את ההסכם.

הוא שאל אותה איפה הילד, והיא ענתה לו שאשתו פה באזור עם הילד. עוברות עוד 40 דקות והיא לא הגיעה. אחותה התקשרה אליה ושאלה איפה היא, והיא אמרה לה שהיא במונית.

הם המתינו עוד 20 דקות, הוא התקשר אל המתלוננת מהפלאפון של אחותה, ושאל איפה היא ואיפה הילד, והיא אמרה לו שהיא בקומה השניה. הוא עלה לקומה השניה, ותוך שהוא תר מקצה לקצה לחפש אותם, הבין שהיא משקרת.

הוא ירד לאחותה, ואמר שהוא מצטער מאוד, ושהוא הולך. אחותה ניסתה לעכב אותו וביקשה שיחכה עוד קצת, אך הוא לא האמין, והלך.

הוא לא איים על אשתו שתבטל את התלונה. רק אמר לה שיעשו הסכם גירושין ושלאחר מכן היא תבטל את התלונה שהגישה נגדו. הוא לא ידע שהיא הוסיפה בתלונה שהוא מאיים עליה או על חייה.

זה שקר וכזב שהוא איים עליה שהוא יבוא ויעשה לזה סוף והסוף לא יהיה טוב. הוא דיבר עם השוטר והוא עצמו הציע לו להגיש תלונה על זה שהיא לא נותנת לו לראות את הילד. בסוף הסתבר שהוא צריך ללכת רק לעו”ס לקבוע הסדרי ראיה, ואין זה מתפקידה של משטרת ישראל.

לגבי טענת השוטר לפיה בעת שגבה הודעה מהמתלוננת הוא התקשר אליה 20 פעם, וכשהשוטר ענה לו – הוא אמר שהוא יעשה לזה סוף, והסוף לא יהיה טוב – השיב כי זה לא נכון. הוא רואה שעושים קנוניה נגדו, ואת המשפט הזה אמר הבעל הקודם שלה לפני שהם התגרשו, הוא שם את הנשק שלו, האקדח, על השולחן, כשהוא אמר את המשפט הזה והיא הגישה נגדו תלונה בזמנו. יכול להיות שהיא טפטפה את זה לשוטר, והשוטר התבלבל ורשם.

לגבי הטענה לפיה הוא סיפר לאשתו על הרצח בחצור הגלילית לפני חודש, ותוך כדי כך ציין שהוא אוהב אותה – השיב כי המקרה ההוא היה לפני כשנה פלוס, והם שמעו על המקרה בחדשות והיא אמרה לו “חצור הפלילית בחדשות” כי הוא משם, וזה היה כשהם ישבו בבית שלהם ברעננה. מאז המקרה הוא שאל חבר מה קרה שם, והוא יספר לו שמדובר באח של חבר ילדות שלו. הוא שאל את יחזקאל, שהוא אח של הרוצח, והוא סיפר לו מה שקרה במדוייק, וכעבור חודשיים הוא סיפר את כל העניין לתומו לאשתו, וזה שהיא עושה מזה מטעמים ומעדנים – זה מגמתי.

היא איימה עליו עשרות פעמים שתפעיל את האקס שלה שהוא חוקר בכיר, קצין במשטרת גלילות, והוא ידאג לשים אותו מאחורי סורג ובריח, וזה מה שהיא ואביה מנסים לעשות.

זה שקר וכזב שהוא סיפר זאת לאשתו לפני חודש. זה היה לפני 9 חודשים בערך.

לגבי טענת אשתו לפיה הוא מטריד אותה ומאיים עליה מזה כשנה, ולפני כחודש זה החמיר כשהיא אמרה לו שתתבע ממנו גרושין – השיב כי זה שקר וכזב, ולפני כ- 4 חודשים הם הלכו יחד עם בנם לרב צדיק, הרב יצחקי ממושב פורת, שאמר לו להתגרש ממנה, וכשהוא אמר לה את זה – היא החלה לבכות בכי היסטרי. חבר שלו ברדוגו שמעון שאצלו הוא היה שמע אותו אומר לה שהוא רוצה לעשות את דבר הצדיק, והיא בכתה ללא הפוגה. נקרע לו הלב מבפנים עליה, אך הבין שעליו לעשות זאת, ושהשכל צריך לגבור על הרגש.

הוא לא מכחיש שאהב אותה, ולאחר שבוע ימים בערך היא התקשרה לשמעון ברדוגו והוא (הנאשם) אמר לה שהוא מוכן לחזור ובלבד שהיא תלך למקווה, לא תדחה זאת, וכל מה שההלכה אומרת -יעשו. היא חששה להקלט להריון שוב ולהביא עוד ילד חולה כי שניהם נושאים את הגן הדפוק.

הוא שאל אותה מה היא חושבת לעשות כאמצעי מניעה, והיא אמרה שיש מערכת לגילוי ביוץ בשתן, והלכה וקנתה אותה.

הוא היה בבית יומיים, ורוב הבעיות היו על רקע פרנסה. הוא היה צריך לנסוע לחצור הגלילית להביא פרנסה, ובאחת השיחות הוא שאל אותה אם היא בקשר עם גדי דפדי שהוא ידיד נפש – כפי שהיא מכנה אותו- כאשר הם סיכמו שהיא לא תהיה בקשר איתו, והיא אמרה לו שלא. הוא ביקש ממנה שתשבע, והיא אמרה שהוא התקשר לבת שלה לפני ראש השנה ואיחל לה שנה טובה. הוא מאוד כעס, והיא אמרה לו שכבר שנה שהם מתגרשים.

הוא מתקשר אליה המון לטלפון, היא לא עונה לו, לכן נוצר הרושם שהוא מתקשר אליה המון. הוא לא איים עליה, ולא יאיים עליה, ואין לו שום מחשבות זדוניות כמו שהיא מציגה אותם, והרי הכל מגמתי אצלה בכדי שיווצר הרושם שאכן הם פני הדברים.

 

בחקירתו הנגדית ציין העד כי עד כמה שזכור לו הקצינה בתיק היתה זהבה.

הוא יודע שנגבו מהנאשם הודעות קודמות, אך לא יודע אם כל החומר היה מונח בפניו (ש’ 6).

בהודעתו אמר הנאשם כל מה שרצה (ש’ 8).

הוא הזהיר את הנאשם, והוא מצא לנכון לספר לו את כל מה שסיפר כבר בהודעה הקודמת, אך הוא מחוייב לרשום את כל מה שהוא אומר (ש’ 10-11).

הוא לא חקר את הנאשם בסמוך לביצוע העבירה, אלא ב- 10.1.06, כפי שהתבקש לעשות (ש’ 12).

לחוקר דרור פריימן היו דין ודברים עם הנאשם, ולכן הוא התבקש לגבות ממנו הודעה נוספת (ש’ 13-14). הוא לא יודע מה היה בין הנאשם לבין החוקר פריימן (ש’ 15).

השלמת החקירה היתה לגבי מה שקרה בין הנאשם לאשתו, ולא לגבי תקיפת השוטרים (ש’ 18-19).

 

ע”ת/8 – אסף ואדעי – משרת בסיור כפ”ס, ובזמן הרלוונטי היה ראש משמרת סיור (עמ’ 47 ש’ 6).

מדובר באירוע שהיה מזמן, והוא זוכר אותו אך במעורפל (ש’ 9).

 

הוא ערך את ת/5 ביום 6.1.06 שעה 13:30 לפיו ניגש לרח’ רימלט 12/11 ברעננה, שם פגש את המודיעה סיגלית בית הלחמי שנראתה מבוהלת מאוד ועיניים דומעות, וגבה ממנה תלונה בגין איומים והטרדות של בעלה גדי אליעזר בית הלחמי ת.ז. 056835311 ממנו היא בהליכי גירושים, לאחר שהוא הגיע אליהם לבית, דפק, איים והשתולל.

במהלך גביית התלונה התקשר הבעל בערך 20 פעם. כשהוא ענה לו הוא צעק ואף אמר לו באחת השיחות כי הוא יעשה לזה סוף, והסוף לא יהיה טוב.

בסיום גביית התלונה יצר קשר טלפוני בפלאפון עם הנאשם, ואמר לו שיגיע לתחנת כפ”ס אך לא הופיע.

הוא מסר דיווח לסיגל מנקודת רעננה, לק. תורן איגור שמויש, וכן לזהבה ק. חקירות, ולאחר שבמקום נכח אביה שהגיע מביתו – עזב את המקום, והחומר הועבר לחקירות להמשך טיפול.

 

לפי מה שכתוב בדו”ח – המתלוננת היתה בוכה, מבוהלת, וזכור לו שהיא טענה שיש לה ילד חולה (ש’ 10-11).

הוא זיהה שהמתקשר שציין בת/5 הינו בעלה של המתלוננת, אך אינו זוכר כיצד זיהה אותו, יתכן שהמתלוננת אמרה לו שזה הוא (ש’ 12-13).

בחקירתו הנגדית ציין כי קיבל קריאה מהמשטרה להגיע למקום (ש’ 16). הוא לא הכיר את המתלוננת מארועים קודמים, וגם לא את משפחתה ולא את הבניין שבו היא גרה (ש’ 20-21). הוא לא זוכר מה היתה תדירות 20 השיחות שהוא היה עד להן אותן ציין בדו”ח, הוא שמע וראה 20 שיחות (ש’ 26-27).

באחת השיחות הוא דיבר עם הנאשם (ש’ 29-30).

הוא לא זוכר ששמע את הנאשם אומר למתלוננת שירצח אותה (ש’ 31).

הוא גבה מהמתלוננת הודעה בגין איומים והטרדות מצד בעלה (עמ’ 48 ש’ 1-2). היא לא ציינה בפניו כי בעלה איים לרצוח אותה, הוא רק אמר שהסוף שלה יהיה רע, והיא תארה את האובססיביות שלו (ש’ 14- 16).

 

ע”ת/9 – זהבה מורסיאנו – באותה תקופה היא היתה קצינת חקירות בתחנת כפ”ס, וכיום היא ע. רמ”ח תחנת נתניה.

ב- 8.1.06 התקשרה המתלוננת לתחנת כפ”ס והשיחה הועברה אליה, ואת תוכנה היא תעדה בת/6 (עמ’ 48 ש’ 24-25) כי התקשרה אליה המתלוננת ומסרה שבעלה התקשר אליה היום לפלאפון ואיים עליה שירצח אותה כמו שעשו לאישה בחצור הגלילית.

היא שאלה אותה האם היא הולכת להוריה והיכן היא והיא אמרה שבסוף לא הלכה להוריה כי הילד חולה סיסטיק פיברוזיס ויש לו מיכשור ולכן לא יכולה לעזוב את הבית. בנוסף היא ניסתה לקבוע עם הנאשם בצומת רעננה ולא הצליחה להודיע להם.

היא אמרה לה שתשלח לה ניידת לגבות ממנה עדות. היא שוחחה עם אסף ואדעי, ראש המשמרת, וביקשה ממנו לעשות סריקות בצומת רעננה ובנוסף לגשת למתלוננת ברעננה לגבות עדותה.

היא התקשרה לפלאפון של הנאשם ושאלה אותו איפה הוא. הוא אמר שהוא נמצא באוטובוס בדרך לצפון והיא ביקשה ממנו שיגיע לתחנת כפ”ס לחקירה.

הוא שאל אם היא עוצרת אותו והיא אמרה שהיא לא יודעת, קודם שיגיע לחקירה. אמר שיגיע.

 

בחקירתה הנגדית ציינה כי היא היתה ממונה על תיקי אלמ”ב בתחנת כפ”ס.

זה לא דבר נדיר שסייר גובה הודעות, ו- 90% מההודעות נגבות ע”י סיירים (עמ’ 49 ש’ 5-7).

היא אינה זוכרת אם היתה פנייה קודמת של המתלוננת לתחנה לפני השיחה איתה (ש’ 9).

לאחר עיון בתיק החקירה ציינה כי ישנה תלונה של המתלוננת מ- 6.1.06 המדברת על איומים והטרדות, אך החקירה נעשתה לראשונה לאחר השיחה איתה (ש’ 11-12).

היא לא נתנה הנחיות בתיק אלא הממונה עליה, ראש משרד חקירות שהיה אז – פקד גיל בן שושן (ש’ 16-17).

השוטרים באו לעצור את הנאשם ב- 7.1.06 בבית הוריו עפ”י הנחיה של קצין תורן (ש’ 23-24).

לגבי הטענה שהנאשם הגיש שתי תלונות ב- 8.1.06 נגד המתלוננת ואביה,  ולא נעצר – ציינה שזה יכול לקרות שמפספסים בן אדם שבא להגיש תלונה,  וניתנה הוראה קודמת לעצרו (ש’ 27-28).

הנאשם זומן אליה לחקירה בעקבות ארוע נוסף שהוא לא אותר בגינו (ש’ 32).

הנאשם נעצר ב- 8.1.06 שעה 17:35 לאחר שנחקר בשעה 16:16 (ש’ 4).

היא שלחה שוטר לדירה בעקבות השיחה עם המתלוננת בשעה 13:00 (ש’ 9).

המתלוננת אמרה לה בשיחה שהנאשם איים עליה שירצח אותה והטריד אותה (ש’ 10).

לפעמים אין זמן לשאול שאלות, וצריך לתפוס את החשוד (ש’ 13).  היא קודם כל שלחה את השוטר לבצע סריקות (ש’ 14).

המתלוננת אמרה לה שהיא אמורה להפגש עם הנאשם למרות שמסרה שהוא איים לרצוח אותה (ש’ 19-20).

יכול להיות שהארוע מיום שישי נודע להם רק לאחר מכן (ש’ 23).

היא אינה יודעת אם בעקבות שקילת האפשרות לשחרר את הנאשם הגיע אביו מראש פינה כדי לשחרר את בנו עפ”י הוראות המשטרה, ובסופו של דבר הנאשם נעצר לאחר שאביו המתין שעתיים וחצי. גם אם זה קרה – הם בני אדם, והם שוקלים שיקולים של חיים (ש’ 24-25).

כן ציינה  כי אישור על הגשת תלונה איננו פטור מחקירה (ש’ 27-28).

 

  1. טעם ההגנה העידו:

ע”ה/1 – הנאשם (עמ’ 52 – 70 לפרוטוקול, וכן בעמ’ 74 – 92)

לגבי רקע האירועים: העיד כי הכיר את המתלוננת בשידוך, בשיחות הטלפון שניהלו במשך כ- 3 שבועות, ובהתחלה נשמעה לו המתלוננת מעניינת, ואז הם החליטו להפגש בפארק רעננה. כבר בתחילת הפגישה החליט שהיא לא מתאימה לו, אך ישב איתה בכל זאת כדי לא לפגוע בה, תוך שהוא מנסה ליצור עליה רושם רע ככל האפשר, בכך שסיפר לה על העבר שלו, על שהשתמש בסמים, ושהוא גרוש 3 פעמים.

הוא העיר לה על לבושה שלא היה מספיק צנוע לטעמו, והיא הביעה נכונות “לעשות תשובה” ולהתלבש בצניעות – כפי טעמו.

בהמשך – הודיעה לו המתלוננת שהוא לא הבעל בשבילה, והקשר ביניהם נותק.

במהלך שהותו בלונדון כמתרים עבור הארגון “ברית יוסף יצחק” שמטעמו נשלח, הודיע לו חברו לישיבה כי חיפשה אותו “השידוך האחרון” שלו, וכך חודש ביניהם הקשר.

המתלוננת לא סיפרה לו שבעלה הקודם הוא קצין במשטרה, ולו היתה אומרת לו את זה – לא היה מתחתן איתה כי “כאשר יגורתי בא לי”.

כעבור 3-4 חודשים החליטו להתחתן, אך לא התחתנו כל כך מהר נוכח התמהמהותה של המתלוננת.

אבי המתלוננת התנגד לקשר ביניהם.

בתקופה בה עבד כמלווה לנכה צה”ל התבקש להרים כלים של פסח ונפל מגובה של 2.5 -3 מ’ על הראש, איבד את ההכרה, והיה מאושפז במשך 9 ימים.

המתלוננת שמחה על פציעתו ואמרה לו שיוכלו לתבוע סכום כסף מכובד.

 

בעדותו שב הנאשם ומפרט מקרים וארועים שלטעמו מלמדים על בגידותיה של המתלוננת בו – כך למשל אחד דפאדי, שלדברי המתלוננת היה ידיד נפש שלה, ועמו רצתה להיות בקשר גם לאחר שנישאה לנאשם, אך הוא התנגד.

היה מקרה שלאחר שנולד בנם המשותף, אמרה לו המתלוננת שהוא לא בנו, אח”כ שינתה את דעתה ואמרה שהוא כן בנו. בבדיקת ד.נ.א. שביצעו גילו שיש לבן גן אחד של יוצאי כורדיסטאן – והמתלוננת פרסיה והוא מטוניס. במהלך השיחה על כך עם הרופאה המתלוננת נראתה כאילו משהו מטריד אותה.

 

כשהגיע יום אחד לביה”ח שניידר בו היה מאושפז בנם, נכנס לחדר והיה שם בחור, שלטעמו נמשך למתלוננת “כמו אל אש”, כי היא עושה לו “טיזינג” כמו שהיא אמרה לו שהיא עושה לגברים ברחוב, או כשהיא הולכת לקניות, ויש לה גם הליכה של “שפנפנה”.

ארוע נוסף היה כשהגיע יום אחד הביתה, פתח את הדלת, היה שקט בבית והוא היה בטוח שהמתלוננת לא בבית. אז הוא ראה את המתלוננת יושבת עם נחשון על השטיח צמודים, ונחשון היה מאוד נבוך.

הוא תמים, כל הזמן היו לו חשדות אך המתלוננת אמרה לו שיש לו “שריטה” ב”בילט אין” שלו בגלל בגידה שהוא עבר.

 

בפברואר 2006, כשהיה בדרכו חזרה מישיבת חוני המעגל לבית הוריו, בדרך קיצור במטע זיתים, תקפו אותו שני רעולי פנים עם כובע גרב ומקלות, והחלו להכותו ברגליו ובידייו והוא הגן על ראשו. הוא נפל והם המשיכו להכותו ואמרו לו “אתה לא תיתן גט?”.

 

ביחס לרצח בחצור הגלילית– הוא והמתלוננת שמעו יחד בחדשות על בחור הודי מחצור הגלילית שרצח את אשתו.

באחת הפעמים שהיה אצל הוריו, כדי לבנות להם דבר מה, שאל מי זה שרצח את אשתו, ואמרו לו שזה אורי אח של יחזקאל, והוא היה המום לגמרי.

כששב הביתה – סיפר למתלוננת בתמימות שזה שרצח את אשתו היה ילד טוב. היא שאלה אותו למה הוא אומר לה את זה, והאם זה מה שהוא רוצה לעשות לה? לקחה את הדברים ויצאה מהבית, מבלי לשמוע אותו עד הסוף.

ההתנהלות ביניהם באותה תקופה היתה מלאה חשדות, אך לא באותו יום. לאחר כשעתיים חזרה המתלוננת, והם לא דיברו על זה יותר.

שבועיים לאחר מכן היה ביניהם ויכוח נוקב על האמון שלו בה, המתלוננת “לקחה את הרגליים” ונסעה להוריה. הוריה באו נסערים מאוד, אביה אמר לו שחייהם עלו על שרטון, ושיקח את הדברים שלו וילך מהבית.

בבוקר הוא קם, המתלוננת ארזה את הציוד שלו, הוא לקח את הדברים, ונסע לירושלים. בזמן שהותו בירושלים הם ניהלו שיחות טלפון, ושבועיים לאחר מכן הוא שב הביתה. היא אמרה להוריה שהוא רק בא לראות את הילד, אך בפועל הוא חזר הביתה – על פי בקשתה.

 

ב- 4.1.06 אביה התקשר אליו, ואמר לו שאם לא יגמרו את היחסים ביניהם יפה – הוא ידאג שאיציק אלמוג יתפור לו תיקים, וגם שלח אנשים שישברו לו את הידיים והרגליים.

הוא אמר לאביה שבכל פעם שהוא רוצה לראות את הילד, המתלוננת לוקחת אותו כדי שלא יראה אותו, וכל הזמן אומרת לו שהילד לא צריך אבא כי יש לו סבא. כבר 8 פעמים שהוא בא לראות את הילד והמתלוננת משחקת בו.

אביה אמר לו שיעזור לו בכל הקשור לזכויותיו עם הילד, והוא הרגיש שהשיחה הסתיימה בנימה אופטימית.

 

ביום חמישי הוא התקשר לפלאפון של המתלוננת, ודיבר איתה שיחה רגילה. אח”כ התקשר אליה שוב, הם דיברו, ואז היא אמרה לו שהסוללה נגמרת וניתקה. הוא התקשר לביתה ובתה שענתה לו בלחש אמרה שהיא לא בבית, שיצאה לקניות בשעות אחה”צ, ולא חזרה. הוא התקשר שוב והיא לא היתה, הוא התקשר לפלאפון שלה וזה לא היה זמין, ככה עד 01:30.

 

ביום שישי, ב- 06:00 הוא התעורר, תפס את האוטובוס של 06:15, והגיע לביתה של המתלוננת ב- 11:30. הוא שמע “פול ווליום” מהדירה, וחשב לעצמו שיכול להיות שיש שם מישהו כי כשהיא היתה לוקחת את הילדים לאביהם, היתה מפעילה מוזיקה בפול ווליום וצועקת בזמן שהם היו עושים תשמיש. הוא לקח מפתח מוועד הבית, פתח את הגג, קפץ למרפסת, וראה בפנים את איציק אלמוג ואת המתלוננת נכנסת למקלחת, כי היא לא נכנסה למיטה עם אף אחד לפני שהיא מתקלחת.

כשראה את איציק אלמוג – הוא כעס, זעם, קפץ חזרה לגג, החזיר את המפתח לוועד הבית והחליט לעשות עצמו כאילו הוא לא יודע כלום. הוא צלצל באינטרקום, ועלה בלי לחכות לתשובה בגלל המוסיקה. הוא צלצל ארוכות בפעמון הדלת, אך לא היתה תשובה. הוא הסתכל בעינית וראה חושך, וכך הבין שהיא מסתכלת.

הוא דפק בדלת וביקש ממנה שתפתח, היא שאלה למה הוא לא התקשר קודם, והוא אמר שהוא מנסה להתקשר אליה מהלילה אך היא לא עונה, ושכל מטרתו היא לראות את הבן. היא אמרה שיחכה שהיא תתלבש, הוא חיכה עד 13:30, וכל פעם שביקש ממנה שתפתח – אמרה לו עוד מעט, ואז הוא שמע אותה בוכה. בסוף היא הגיעה לדלת ואמרה לו “אם לא תסתלק מפה, זה יגמר לא טוב”. הוא התעצבן, דפק בדלת עם כל הזעם שלו, עד שהילד התעורר. ברגע ששמע את הילד בוכה – הפסיק.

הוא כעס על זה שהיא כל הזמן אמרה לו עוד מעט, שהיא מתלבשת, ואז אמרה לו שהתקשרה למשטרה. הוא כעס כי חיכה מ- 11:30 – עד 13:10.

הוא לא רצה להיות עצור בשישי-שבת, לכן ירד למטה. הוא ראה את אביה, ואמר לו שבשיחה שלהם ביום רביעי הוא אמר שיעזור לו בכל הקשור לזכויותיו עם הילד, ושזו הפעם ה- 9 שהיא לא נותנת לו לראות אותו. אביה אמר לו שלא יתקשר אליהם ולא לבת שלו, ו”חכה חכה איזה תיק נתפור לך”. הוא אמר לאביה “ככה אתה מדבר, פאק יו”, והלך.

בדרך הוא ראה את השוטר וועאד מהסיור, ששאל אותו איפה זה רימלט 12 והוא הסביר לו איך להגיע. השוטר שאל אותו אם אותו הוא מחפש, והוא השיב שלא – והלך.

הוא המשיך להתקשר למתלוננת באובססיביות – כדבריו, כדי להגיד לה שראה את איציק אלמוג בפנים, אך היא לא ענתה, ופתאום ענה לו השוטר.

הוא לא אמר לו שראה בבית את אציק אלמוג כי הוא כל הזמן נרדף, חושש, ופוחד ממנו, כי הוא שולח קצינים נחותים ממנו לגרושות שלו. הוא לא חושב שצורה שכלית, אלא הלכתית. הוא מרגיש בין הפטיש לסדן, האופציה היחידה שנותרה לו היא לברוח מהארץ, כי על כל צעד ושעל עושים עליו הבלשים והשוטרים פארס וארז – חיפושים ומבזים אותו בחצור הגלילית – וזה אומר דרשני.

 

בשלב זה נקטעה עדותו של הנאשם ובא כוחו ביקש לדחות הדיון לצורך העדתו של אביו, שהינו חולה סכרת, ומדובר בערב חג ועליו להגיע לצפון.

בדיון הנדחה העיד אבי הנאשם (ע”ה/2) – כפי שיפורט בהמשך, ולאחריה המשיך הנאשם.

 

המשך עדותו של הנאשם (לאחר עדות אביו, כנ”ל):

ס’ 1 לכתב האישום – הדברים שם הם שקר וכזב, הוא מעולם לא איים על המתלוננת, אפילו לא ברמז.

בנוגע לאמור בש’ 2 לס’ זה – השיחה לא היתה ביום הזה, אלא כשחזר ואמר לה שההודי הוא אח של חבר שלו, ושהוא מכיר אותו.

 

ס’ 5 לכתב האישום – הוא לא מתבטא באופן שבו הדברים כתובים בסעיף, הוא לא משתמש במילים כאלה, המתלוננת משתמשת בהן. כשהיתה מנהלת שיחות עם איציק אלמוג על המזונות שהוא היה צריך לשלם לה ולקחת את הילדים לטיפולי שיניים – היא היתה מקללת אותו קללות נמרצות שלא ניתן היה לשמוע.

המילים “זה לא יגמר בטוב” הן מילים שהיא סיפרה לו שאיציק אלמוג היה אומר לה. כשהוא רצה להתגרש ממנה והיא לא הסכימה – הוא הוציא את הנשק שלו ושם על השולחן, ואמר לה את המשפט הזה.

לאחר שהיא לא פתחה את הדלת ואמרה לו שהזמינה משטרה – הוא בעט בדלת ושמע את המגנטים שהיו עליה עפים, שמע את הילד בוכה, ומיד עזב כי הבין שלא עשה טוב.

הוא ירד לביתה של השכנה טליה, ואמר לה שכבר שעה וחצי שהוא מבקש לראות את הילד והמתלוננת לא נותנת לו, ושהיא תהיה העדה שלו.

הוא התקשר אל המתלוננת כדי להגיד לה שראה את איציק אלמוג בפנים, אך היא לא ענתה לו. באחת הפעמים שהתקשר – ענה לו השוטר, ואמר לו לשבת וליישב את ההדורים. הוא אמר לשוטר שהוא לא מאמין לו ושהם רוצים לעצור אותו, שה”אקס” שלה הוא קצין בכיר והוא לא מאמין להם,

זו הפעם השמינית שהוא מגיע לראות את הילד והיא לא נותנת לו. השוטר אמר לו ללכת להגיש תלונה על זה, והוא השיב שיעשה זאת ביום ראשון.

השעה היתה מאוחרת, והוא הבין שלא יוכל להגיע לצפון, אז התקשר לחברו שמעון ברדוגו מתל מונד, וביקש להתארח אצלו בשבת.

 

ס’ 8 לכתב האישום – הוא לא הבטיח שיגיע באותו יום שישי להגיש תלונה, אלא אמר שאם יספיק לעשות כן – ילך, ואם לא – יעשה זאת ביום ראשון. ביום ראשון הוא ניגש לתחנת רעננה כדי להגיש תלונה ואמרו לו שזה לא עניין של המשטרה, אלא של עו”ס שצריכה לתאם את הזמנים.

בשיחה עם אביו הוא שאל אותו מה הוא עשה? הוא אמר לו שלא עשה כלום, ואביו סיפר לו שהגיעו שוטר ושוטרת לביתם, עם נשק ואזיקים, חיפשו אותו “באטרף”, ושאולי כדאי שירד למחתרת. הוא השיב שלא עשה כלום, ואין סיבה שירד למחתרת.

 

ב- 4.1 איים עליו אבי המתלוננת. הוא הלך להגיש תלונה כנגדו אך בתחילה לא קיבלו ממנו את התלונה. הוא עלה למחלקת האלמ”ב בקומה השניה, ואחרי שעה-שעה וחצי שהוא מסתובב ומבקש לדבר עם מישהו, יצא אליו קצין בלבוש אזרחי, ואמר לו לרדת למטה ולהגיש תלונה.

 

כל אותו זמן הוא לא ראה שום רמז לכך שבכוונת המשטרה לערוך עליו חיפוש או לעצור אותו. הוא הזדהה בשמו ובתעודת הזהות שלו, וכן מסר את שמה של המתלוננת שהיתה אז אשתו.

הוא פנה אל השוטרת מזל דרשן, והגיש תלונה כנגד אבי המתלוננת על כך שאיים עליו.

לאחר מכן הוא ניגש לטלפון ציבורי בתחנה המרכזית, התקשר לביתה של המתלוננת, ואמר לה שהוא רוצה לעשות הסכם גירושים ואז הדברים ילכו “צ’יק צ’ק”, יש לו נסיון בזה, ואז היא תבטל את התלונה וכל אחד ילך לדרכו.

 

זה לא נכון שחיפשו אותו, הוא חיכה שעה בתחנה המרכזית לטלפון מהמתלוננת שאמרה לו להתקשר אליה כעבור שעה. הוא לא חיכה שעה, אלא התקשר קודם לכן מהפלאפון שלו, והמתלוננת ענתה. הוא ביקש להפגש איתה כדי לעשות הסכם גירושין. היא הציעה שיגיע לקניון רננים ברעננה ליד העסק של אביה, והוא השיב שאביה לא יזכה לעמוד לידו והוא לא רוצה שום דיבור איתו. הוא אמר לה שיפגש איתה ועם אחותה רווי, רויטל, בכל מסעדה שתרצה, שם יעשו הסכם גירושין. הוא ביקש ממנה להביא איתה את הילד.

הוא הגיע לקניון, עלה לקומה השניה, למסעדה בה קבעו להפגש, ו”לא דובים ולא יער”. הוא חיכה 10 דקות, 1/2 שעה, 3/4 שעה, ומשלא הגיעה – החליט לחזור לצפון. הוא ירד למטה כדי ללכת לתחנה, ואז ראה את אחותה נכנסת לקניון מהדלת הסמוכה לעסק של אביה, עם מסמך ביד, ואמרה לו שזה ההסכם, ושהוא רק יחתום.

הוא קרא את ההסכם, וגילה שלפיו יוכל לראות את הילד מתי שירצה. הגם שהוא לא יודע אם הילד שלו או לא, כל עוד לא הוכח אחרת, הוא בחזקת הילד שלו. הוא דרש שיכתבו בהסכם ימים ושעות קבועים בהם יוכל לבקר, כדי שלא יבוא לשווא.

לפתע הגיח אביה, ואמר שהוא בא לקדם את העניינים. הוא ביקש מהאחות שתאמר למתלוננת להביא איתה את הילד, והיא השיבה שהילד נמצא שם.

המתלוננת התקשרה לאחותה ואמרה לה שרק עכשיו היא עולה למונית, ואז הבין שהיא לא תגיע. אביה קיבל את רצונו שלא יתערב והלך הצידה, והוא חיכה עם אחותה כ- 20 דקות. גם רויטל הבינה שהוא צריך לראות את הילד, ושהוא לא מוכן לחתום על הסכם שאין בו שעות וימים, ושזו בקשה לגיטימית לחלוטין.

הוא לקח את הטלפון מהאחות ודיבר עם המתלוננת, שאמרה לו שהיא בקומה העליונה. הוא עלה למעלה, הסתכל ימינה ושמאלה, ולא ראה אותה. הוא התקשר אליה שוב והיא לא ענתה, אז הוא השאיר לה הודעה בה אמר “מצח זונה היתה לך מאנת היכלם” – והכוונה היא שהיא משקרת במצח נחושה, ושהיא בכלל לא התכוונה להגיע.

המתלוננת אמרה שבמשפט הזה הוא הזכיר לה שוב את ההודי, אך זה שקר וכזב. הוא מוכן ומבקש להבדק במכונת אמת לגבי כל המיוחס לו בכתב האישום.

 

כמה דקות לאחר שעלה לאוטובוס לצפון התקשרה אליו הקצינה זהבה מורסיאנו, ואמרה לו שהוא דרוש לחקירה. הוא שאל אם הם רוצים לעצור אותו, והיא אמרה “לא יודעת, נראה”, הוא אמר לה שהוא כבר על האוטובוס ואיננו מתכוון לרדת ממנו, כי הבין ממנה שאין דחיפות שהוא יגיע אליה מיד.

למרות זאת, החליט בסופו של דבר כן לרדת ולהגיע לחקירה. זהבה לקחה ממנו את תעודת הזהות שלו, ואמרה לו שהוא מעוכב.

שני שוטרים עם 16M שמרו עליו, והוא לא היה אזוק. הוא הופתע מהעוצמה שהתגלתה נגדו, לא ידע שהמתלוננת אמרה שהוא מאיים עליה והוסיפה עוד כהנה וכהנה “תבלינים”,  וחשב שזה בגלל שהוא דפק על הדלת בחוזקה, ולכן התקשר אליה וביקש ממנה שתבוא לשחררו. הוא השאיר לה הודעה קולית, אך לא איים עליה בהודעה, וכשביקש ממנה לבטל את התלונה עוד לא ידע שהוסיפה דברים, אמר לה שיעשו הסכם גירושין, ולאחר מכן היא תבטל את התלונה על כך שדפק בדלת.

 

השוטרים עמדו איתו מ- 14:30 עד 16:00, ולאחר מכן הוא נכנס לשוטר קרסנטי שהיה מאוד אנושי ורגיש אליו. הוא (הנאשם) לא רצה להכניס להודעה את הכל על טיב היחסים בינו ובין המתלוננת. הוא השיב שזה נכון שהוא מתקשר אליה בשעות הקטנות של הלילה, והיא “כדרכה בקודש מאוננת” והוא שומע אותה.

החוקר קרסנטי הבין  שאין לו כוונה, ושכל מה שהמתלוננת אומרת היא בודה מליבה.

החוקר שאל אותו שאלות שעלו מהעדות שלה, וכך הבין שהיא הוסיפה כל מיני דברים על איומים, דברים שלא היו ולא נאמרו, כאילו המקרה של ההודי רלוונטי, אך הוא לא איים.

אין בכלל מה להשוות בין המקרה של ההודי למקרה שלהם. בסוף החקירה אמר לו החוקר שכמקדם בטחון הוא שולח אותו למעצר בית של שבוע בבית הוריו. לא היה לו מה להגיב על זה כי זו עובדה מוגמרת.

הוא התקשר לאביו, הסביר לו את המצב, וביקש ממנו שיגש לתחנת ראש פינה ויחתום ערבות.

בעודו ממתין במשרדו של השוטר דרור פרימן, אליו הועבר ע”י החוקר קרסנטי שסיים את משמרתו, אמר לו שאביו הוא אדם מבוגר, חולה סכרת וממתין בתחנת ראש פינה, ושאם הוא רוצה לעצור אותו – שיגיד לו וישחרר את אביו. השוטר פרימן אמר לו “אל תדאג, אביך כבר לא נמצא שם”, ושהשוטרת זהבה התקשרה ואמרה שהוא איים על אשתו, ולכן הוא עצור.

מיד הוא אמר שנפלה אי הבנה כי השוטר קרסנטי אמר לו שאביו יחתום והוא יוכל ללכת הביתה. השוטר פרימן צעק עליו שהוא עצור. הוא ממש נבהל ואמר לו שלא איים, השוטר ביקש ממנו למסור לו את ידיו ורגליו, וכך הוא עשה.

הוא אמר לו שהוא עצור ושיתכונן לחיפוש, הוציא הכל, והפשיט אותו.

הוא מצא אצלו טבק לגלגול, ולקח את זה כאילו זה סמים. מדובר בטבק שמגלגלים בנייר של סיגריות, וזה חוקי לחלוטין.

במהלך החיפוש ביקש השוטר פרימן לפתוח את התפילין כדי לחפש בהם. הוא הסביר לו שאסור לפתוח אותם כי אח”כ לא ניתן יהיה לדעת אם הם כשרים, או לא ואם הוא יהודי בכלל. השוטר שאל אותו אם הוא מעליב אותו, והוא אמר לו שהוא לא פותח את התפילין, אם הוא רוצה – שיפתח בעצמו.

לאחר כחצי דקה נכנס בחור תימני, שלא היה דתי, אך הם מבינים בזה מהבית – הוא ביקש ממנו שיסביר לפרימן שלא פותחים את התפילין. התימני אמר לו שלא פותחים תפילין.

הוא סיפר להם על סיפור ששמע באותו יום מהרב תהילה והזדעזע ממנו – על כך ש”ימח שמם וזיכרם של העמלק שהם הנאצים שכשהם תכננו את המלחמה הם תכננו אותה לפרטי פרטים…לקחו בחשבון מצב של תבוסה ולכן הם ארגנו לעצמם דרכי מילוט, ואחת מהן הוא לקעקע לעצמם מספר כאילו הם ניצולי שואה ועלו לארץ בתור ניצולי שואה ויש לנו פה עשרות נאצים באצטלה של יהודים”. הוא לא יודע על איזה רקע זה עלה לו פתאום.

הוא שאל את פרידמן (כלשונו) אם הוא עשה בר מצווה ויודע מה זה תפילין.  הוא לא התכוון אל השוטר, הם דיברו על דת ויהדות, עם התימני הוא דיבר על התפילין ובר מצווה ומתי ילד יכול להניח תפילין, ואז נזכר בסיפור ששמע באותו יום אצל חבר שלו והזדעזע ממנו מאוד, ויכול להיות שבמחשבה שניה היה נמנע מלספר את הסיפור.

בכל מגע אחר שהיה לו עם שוטרים הוא לא נאץ או קילל אותם, שיתף פעולה וקיבל מכות.

כשקם ואמר לפרימן שחלה טעות, ושהוא אמור להיות במעצר בית ולא במעצר, הוא אמר לו שב, ודחף אותו כשהוא כבול, הוא נפל על השולחן, קיבל חבטה מהקיר, איבד את ההכרה, והתעורר באמבולנס.

כל הסיטואציה עם השוטר פרימן נמחקה לגמרי, והוא לא הבין איך הגיע לסיטואציה זו בכלל.

היה שוטר שדיבר איתו על פרשת השבוע והוא הנהן, הוא זוכר את פרצופו כי הוא השוטר שדאג שהתעודה הרפואית שלו לא תוכנס לתיק החקירה. הוא ביקש ממנו את המסמך, והוא השיב לו שזה יכנס לתיק שלו.

 

בנוגע לס’ 11 לכתב האישום – זה שקר. הוא רק אמר לה את הפסוק מהנביאים. המתלוננת בכלל לא ענתה לטלפון, ומאז הם לא דיברו.

לאחר שהגיש תלונה נגד אביה, רצה להגיש תלונה גם נגד המתלוננת על כך שהיא מאיימת עליו שתשים אותו מאחורי סורג ובריח ומקללת אותו, אומרת לו שלכל מקום שילך ימצאו אותו – אך לא קיבלו את התלונה שלו. השוטרת מזל דרשן אמרה לו שהיא צריכה לקבל אישור של קצין לזה.

 

בנוגע לס’ 12 לכתב האישום – זה שקר וכזב. הוא אמר לשוטר פרימן שנפלה טעות, אי הבנה והוא צריך להיות במעצר בית. ממנו הוא הבין שזהבה התקשרה, והושיט לו את הידיים. לא היה שום צורך בכח כדי לכבול אותו, והוא הגיש לו את הידיים והרגליים. השוטר אמר לו “שב כבר”, ודחף אותו, הוא פספס את הכיסא, וקרה מה שקרה.

הוא לא ניסה לפעול בשום פעולה פיזית, הוא במשטרה, האם יכול להרים יד?

אנשים שחולים קוראים עליהם תהילים, לא על מי שימות. הוא לא אמר לשוטר שיקרא עליו תהילים. מי שמבין קצת יודע שזה לא נתפס בשכל, הוא גם לא נוהג לקלל כמו שהמתלוננת אומרת. השוטר פרימן אומר את הדברים האלה עליו כי הוא הגיש נגדו תלונה על הדחיפה.

הוציאו אותו מהתחנה על אלונקה, הוא התעורר פעם אחת במדרגות, איבד שוב את ההכרה, והתעורר שוב באמבולנס.

 

בנוגע לס’ 13 לכתב האישום – שקר וכזב. הדברים מעולם לא נאמרו מפיו.

הוא תמיד שיתף פעולה כשנדרש, ואף פעם לא שמר על זכות השתיקה. הוא היה עצור כמה פעמים ולא כפי שכתוב בר.פ. שלו.

אם קצינה מבקשת ממנו להגיע לחקירה, הוא בדרך לצפון, ובכל זאת מגיע מיד – זה אומר דרשני.

כל השתלשלות העניינים מובילה אותו למסקנה שכולם “יושבים לו על הזנב”, כמו המשפט שעשו לו באוגוסט בשנה שעברה (2007).

הוא מלא חמלה ורחמים על המתלוננת, הוא הפך אותה למאושרת עלי אדמות, הוא מברך על ההגבלה שהוטלה עליו שלא ליצור איתה קשר.

 

באשר לס’ 16 ו- 17 לכתב האישום – הוא לא עשה את מה שכתוב בהם.

 

בחקירתו הנגדית ציין בנוגע לארוע מ- 6.1.06 כי לא תפס אוטובוס ונסע אל המתלוננת מיד, אלא קודם התקשר אליה, אך היא לא ענתה. הוא יצא בנסיעה ב- 06:15.

אם בת/3 בעמ’ 2 ש’ 29-30 אמר שיצא ב- 08:00 – התכוון שהתקשר אליה ב- 08:00 כשהוא בדרכו אליה, אבל יצא מהבית ב- 06:15.

כשהגיע לביתה של המתלוננת ב- 11:30 הוא שמע מוזיקה מהבית, הוא עלה למעלה, והמתלוננת לא פתחה לו את הדלת. זה לא נכון שצלצל ארוכות בדלת.

הוא החזיר את המפתח לבעל הבית, ירד למטה, צלצל באינטרקום ולא היתה תשובה. הוא חיכה וצלצל שוב גם כעבור רבע שעה.

בתשובה לשאלה האם התעצבן על כך – השיב “את מעצבנת יותר”, והוא זוכר שבדיון הקודם אמרה לו התובעת ברוע שהוא אמר לשוטר שהוא נאצי, היום היא (התובעת) לא מעצבנת אותו, אך אז עצבנה.

התנהגותה של המתלוננת היתה מעצבנת, כל הלילה הוא צלצל והיא לא ענתה, ויש להם ילד משותף שצריך השגחה של 24 שעות ביממה.

הוא הקיש בדלת והמתלוננת לא ענתה, אחרי רבע שעה ראה בעינית חושך, והיא הנמיכה את הווליום, הוא ביקש ממנה שתפתח, והיא שאלה למה לא התקשר. הוא השיב שניסה להתקשר מיום קודם וכל הבוקר, אך היא לא עונה. מ- 11:30 עד 13:30 המתין בסבלנות אדירה, הוא אינו מאמין שיש מישהו שיכול להחזיק, אך הוא החזיק את עצמו.

ב- 13:30 שמע את המתלוננת בוכה, ושאלה למה היא בוכה. היא התקשרה לאביה, ואמרה לנאשם שהיא מצטערת, ובגלל שלא הלך – הזמינה את המשטרה. הוא דפק בחוזקה.

בתשובה לשאלה מדוע עשה את זה – השיב “למה לא? אם היה לך ילד שחולה בסיסטיק פיברוזיס וצריך השגחה צמודה, זה לא איכפת לך?”

הוא לא הלך מהמקום כי בא לראות את הילד, ולמה המתלוננת הזמינה לו משטרה? הוא נתן 2-3 מכות. הוא דפק בדלת בזעם אחרי שהמתלוננת הזמינה את המשטרה, לפני המתין בסבלנות “שאותו אחד יכנס לאחד החדרים”, הוא דפק בדלת עם כל הזעם והכעס בעידנא דריתחא.

הוא לא התחיל לצעוק ולקלל, אלא אמר לה “אלוהים ישלם לך”, וירד למטה. הוא לא צעק, רק דפק בדלת. כשירד למטה וחצה את הכביש ראה את אבי המתלוננת נכנס לחניה, וחזר אליו. הוא היה מאוד נסער, וידע שהמתלוננת התקשרה למשטרה.

 

כבר שנתיים שהוא במעצר בית, רדוף, כל מה שהוא רוצה זה לעזוב את הארץ, כי יגמר הסיפור הזה ויבוא סיפור אחר כי “זה קצין מאוד בכיר…”.

הוא ידע שהמשטרה יכולה לעצור אותו בגלל האקס של המתלוננת, וכל המשטרה תפעל נגדו.

שוטר שהגיע שאל אותו איפה זה רימלט 12 והוא הסביר לו איפה זה, השוטר שאל אותו אם הוא זה שהוא מחפש והנאשם השיב שלא, הוא לא רצה להיות עצור בשישי-שבת, ולכן שיקר לשוטר.

במקורות שלו כתוב שעם אנשים כמו התובעת שמנסים להטיל כזבים, אפשר להרבות ברמאויות. כל כתב האישום הוא שקר וכזב אחד גדול.

הוא ידע שהשוטר מחפש אותו כי הוא שאל אותו איפה זה רימלט 12, והמתלוננת אמרה לו שהזמינה משטרה, ומזה הוא הקיש.

 

הוא ניסה להתקשר למתלוננת כדי להגיד לה שראה “אותו” בפנים.

זה לא נכון שאמר לשוטר שענה לטלפון שיעשה לזה סוף, זה משפט שהמתלוננת אמרה לו מאחורי הדלת, היא התכוונה שאם לא ילך משם – זה יגמר לא טוב, כמו שנגמר בסופו של דבר.

השוטר אמר לו שיבוא ליישר את ההדורים, הוא אמר לו שיגיש תלונה כנגד המתלוננת ביום ראשון כי זה יום שישי, והוא צריך להגיע לצפון. ביום ראשון, בתחנת רעננה אמרו לו שזה לא עניין משטרתי ושילך לעו”ס.

בתשובה לשאלה למה ששוטר יאמר לו להגיש תלונה במשטרה אם זה לא עניין משטרתי – השיב “אל תקראי לי שקרן, אני לא מאיים עליך” – וזאת בתגובה לבקשת התובעת כי יפסיק להפנות אליה אצבע מאיימת.

הוא לא הגיש תלונה קודם לכן כי אבי המתלוננת הבטיח לו שבכל הקשור לילד – הוא יגן עליו, ולא רק שהוא לא עשה את זה – הוא גם התריס נגדו.

 

יומיים לאחר מכן הוא התקשר למתלוננת וביקש לסיים את הדברים יפה, הם קבעו להגיע לקניון רננים, הוא חיכה שם המון זמן, והיא לא הגיעה. במקומה הגיעה אחותה.

נראה לו שבאינטואיציה שלה ידעה המתלוננת שהוא יודע שהיא היתה עם מישהו אחר באותו בוקר והיא פחדה מזה. הוא לא חושד בה, הוא יודע.

המתלוננת לא מעניינת אותו כהוא זה, הוא חיפש את הילד. הוא התאמץ לאהוב אותה, וזה לא עלה יפה.

אם אמר בת/1 עמ’ 2 שכעס כל כך ולכן התקשר למתלוננת – אז זה נכון.

 

עשרות פעמים גנבו לו מסמכים, בכל מקום שבו נמצא, אם בישיבה או אצל הוריו, נעלמו לו הרבה מסמכים ע”י אחיו הגדול. מדובר במשהו שהיה לפני שנים והוא חי את הפחדים יום יום, הוא היה צריך לרדת למחתרת, כפי שאביו באינטואיציות שלו אמר לו לעשות.

 

אם בת/3 עמ’ 4 ש’ 27-28 אמר ששאל חבר שלו לגבי הרצח  ובעדותו בביהמ”ש סיפר ששאל את החבר’ה – השיב כי שאל על הרצח בחצור כמה אנשים, גם את החבר’ה, אך בפעם הראשונה שאל את חברו איציק בוניפד, אח”כ שאל את החבר’ה והם נכנסו לפרטים, “את רוצה לשמוע פרטים לגבי מה שהיא עשתה אותה אישה?”.

המתלוננת התנהגה אליו באלימות, וגם בניצול מיני וממוני.

כיום הוא חושב שהיא נבהלה כי היא בגדה בו לא אחת, וכשהיא שמעה את הסיפור הזה – היא נבהלה. כשמישהו עושה משהו לא בסדר הוא פוחד שהצד השני יעלה על זה. היא פחדה שהוא יגלה את הבגידה.

אם המתלוננת אומרת שהיא נבהלה מהסיפור הזה פעמיים – פעם אחת ביום שחזר ודיבר איתה על זה, וב- 6-8 לינואר כשהוא התקשר אליה אחרי שהגיש נגדה תלונה – זה שקר וכזב, והוא מוכן לשלם חצי מהעלות של בדיקת פוליגרף.

בפניה לתובעת אמר “אתם מעצבנים, מחפשים בקטנות”. הוא לא איים ולא יאיים, וזו לו הדרך שלו לחיות.

אם היה רוצה לעשות לה משהו, לא היה רואה אף אחד חוץ מהשם, אותו הוא ירא, פוחד ממנו פחד מוות, ויהי רצון שיפחד ממנו עד מוות, ואם כתוב לא תרצח – הוא לא ירצח, וגם לא יעיד עדות שקר.

 

בתגובה לטענה לפיה התעצבן כי היה צריך להיות במעצר בית – השיב “את רוצה לומר שאני רגיש?” להיות רגיש זה גם כשאתה אוהב וגם כשאתה שונא או כועס. הוא גדל בבית מאוד חם ואוהב, ויש לו יותר רגישויות ממנה (מהתובעת) “והבן שלי שלא ראיתי אותו כבר כל כך הרבה זמן זה לא מזיז לך כהוא זה… אני לא איימתי”.

 

הוא לא איים על השוטר, ולא אמר לו שלו היה בחוץ היה מפרק אותו. הוא לא השתולל במשרדו, קם ואמר לו שהוא משוכנע שיש אי הבנה, ושהוא צריך ללכת למעצר בית כי זה משקרסנטי סיכם איתו. השוטר הוציא מהמגירה אזיקים לידיים ולרגליים ונהיה אדום, ואמר לו שהוא עצור כי זהבה התקשרה ואמרה שהוא שוב התקשר אל המתלוננת ואיים עליה.

הוא לא התעצבן אז כפי שהוא עצבני כעת (בעדות), כעת הוא לא מרגיש טוב, לא נפשית ולא פיזית. יש לו תעודת נכות מהמל”ל, היום הוא שבר כלי, לא מסוגל לעבוד חצי שעה ברציפות. הוא מוכר כנכה לא בגלל שעבר תאונה והוא מאבד את ההכרה, אלא בגלל שהשתמש בסמים לפני כמה שנים.

אין לו פראנויה, הוא לא חושב לעזוב את הארץ וחי בין המחילות, בזמן שהיה במעצר בית בחצור הוא ברח לגור במערה, וקיבל קדחת מערות.

 

הוא לא זרק את עכבר המחשב ולא דחף את השוטר, כשקם – אמר לו השוטר שישב, ודחף אותו. הוא נפל, וכנראה שאז נפל המחשב ונפלו הדברים, הוא לא בעט בשוטר ולא פגע בכתפו, והוא מוכן ללכת למכונת אמת.

השוטר לא נאלץ לאזוק אותו בשלב הזה כי הוא כבר היה אזוק, ברגע שהוא אמר לו שהמתלוננת התקשרה לזהבה ואמרה לה שהוא איים עליה, הוא אמר לו שנכון שהתקשר למתלוננת כי היה אז בחזקת מעוכב, ורצה לראות את התגובה שלה, אך היא עשתה מזה עוד מטעמים (עמ’ 89 ש’ 21-23).

 

יתכן שהשוטר אזק אותו בידיים וברגליים בגלל שזה הנוהל של כל עצור, ואם לא – אז זה אומר דרשני, כי הוא זה שקיבל מכות. הוא היה בתחנת המשטרה, והשוטר היה יכול להרים טלפון ולהזמין עוד 20 שוטרים. הוא יודע מנסיונו ומנסיונם של חבריו מילדות שברגע שתקפו שוטר לא עברו על זה בשקט – או שסידרו להם תיק, או שתקפו אותם במכות.

הוא לא אלים, יתכן שבמלל שלו הוא בוטה, אך אינו אלים.

הוא היה מאוד עצבני כי אמרו לו שהוא הולך הביתה, ואז לא הולך הביתה, הוא שאל את זהבה אם היא מתכוונת לעצרו אותו כדי שיהיה מוכן נפשית, אמרו לו שהוא משתחרר למעצר בית, ובסוף אמרו לו שהוא עצור – וזה מתסכל (עמ’ 89 ש’ 30-32).

הוא לא נקי, עשה כמה שטויות בחיים שלו, אבל לא כמו שמציגים אותו, כמו מפלצת.

כולם אומרים שהוא מתחת לכל ביקורת, אבל הוא רוצה להגיש את הר.פ. שלו כדי לאזן את הדברים.

מהרגע הראשון שנכנס לביהמ”ש הרגיש שזה הכל משחק מכור, לא משנה מה יגיד. כשהגיע לשופט פדר ואמר לו שהוא זה שהוכה – הוא אמר לו שישתוק.

 

הוא ביקש מהמתלוננת לשנות את שם משפחתו של הילד, כי הוא לא בטוח שזה הבן שלו.

הוא ביקש מהסנגור שלו לפנות לביהמ”ש לענייני משפחה בעניין הסדרי הראיה עם הבן שלו. הם ניגשו לביהמ”ש, הגישו תביעה, אך לא קיבלו אותה.

 

הוא לא סיפר בחקירה את עניין התפילין כי לא חשב שהדבר יגיע למצב של הוכחות ומשפטים, הוא היה בטוח שלא יצטרך להזכיר את שמו של יצחק אלמוג.

חקרו אותו על משהו מאוד חמור, אבל מאוד שקרי. הוא סיפר את זה עכשיו כי עכשיו הוא מרגיש יותר טוב מבחינת הזיכרון שלו.

כשהשוטר אמר לו שיפתח את התפילין הוא שאל אותו אם הוא עשה בר מצווה, אמר לו שלא פותחים כי זה קשר מאוד מקצועי והוא לא יפתח, ואם הוא רוצה – שיפתח בעצמו. מי שלא מכיר בקדושת התפילין אז או שהוא לא יהודי, או שיש לו חור בהשכלה.

השוטר אמר שהוא אמר לו נאצי ושהוא לא יהודי, היו כל מיני קטעים, והוא הוסיף – הכל קונספירציה.

 

בהתחלה היתה לו עו”ד מצויינת, חבל שהיא לא נשארה. פונה לסנגורו ואומר “אם תוציא אותי זכאי ונצליח לתבוע אותם על סכום מכובד, אז אני אסלח לך”.

 

בתגובה לטענה לפיה הוא המציא את הסיפור על הנאצים – השיב שגם התובעת שקרנית, ושיש לו עדים.

בתגובה לטענה לפיה הסיפור על התפילין זה שקר – השיב כי התובעת שקרנית, ומנסה לחפש מתחת לאדמה.

 

בחקירתו החוזרת ציין כי הוא פגוע מזה שהמתלוננת לא נותנת לו לראות את הילד, היא לא מעניינת אותו כהוא זה, אין לו רגש אליה, יש לו מו”מ לגט לאחר שהוא ביקש ממנה לפתוח תיק ברבנות.

הסיפור על הרמאים שיש להרבות איתם ברמאויות זו אמרה של רבי נחמן מברסלב.

לא היתה לו דרך להשיג את מה שרצה, הוא בין הפטיש לסדן, רצה לברוח מהארץ, היה לו כאב לב גדול שאף אחד לא יכול להבין. רק אבא שיש לו אבא חולה כל כך יכול להבין.

הוא התגונן מפני השוטר.

 

 

ע”ה/2 – פרזלה בוכובזה – אבי הנאשם – העיד כי דבריו אמת.

הוא זוכר ביקור של שוטרים בביתו בחצור, זה היה שבת, ב- 11:30 הם “גמרו” בית כנסת, הוא בא הביתה, ואחרי 10 דקות בא שוטר ושוטר מג”ב עם נשק ואזיקים ביד. הם שאלו איפה בנו גדי המתגורר אצלו בבית. הוא השיב שהוא הלך לחבר שלו לשישי-שבת.

הם לא האמינו לו, אז הוא אמר להם להכנס הביתה. הם נכנסו ולא ראו כלום, והלכו.

במוצ”ש התקשר גדי (הנאשם) ואמר שהוא רוצה להתלונן על אשתו ואביה.

הוא בן 75, במוצ”ש התקשר אליו הנאשם לשאול לשלומו, הוא שאל אותו מה הוא עשה כי באו השוטרים, והוא אמר להם להכנס לחפש אותו. הנאשם אמר לו שלא עשה שום דבר, ושביום ראשון שלמחרת אמר לו הנאשם שהוא הולך להתלונן על אשתו ואביה.

ביום ראשון בשעה 13:00-13:30 הנאשם דיבר איתו בטלפון, בשעה 17:00, אמר לו שעצרו אותו, ושיבוא לתחנת המשטרה לחתום ולשחרר אותו.

הוא עלה לקצין התחנה למעלה שהתקשר, שאל אם הנאשם שם, ואמרו לו שהוא עדיין בחקירה. הוא ישב שם כמעט שעה וחצי בתחנת המשטרה בראש פינה כדי לחתום על הבן שלו ולשחרר אותו.

הוא חיכה שעה וחצי – שעתיים, הוא לא מרגיש טוב, יש לו סכרת ולחץ דם. הקצין דיבר איתם בטלפון, וכל הזמן אמרו שהוא בחקירה. הוא לא הרגיש טוב אז הלך הביתה.

הוא הלך להתפלל בקבר חוני המעגל עם הנאשם, במשפט הראשון שהשופט שם אותו במעצר בית. הוא אמר לו שהם דתיים, ושילכו להתפלל בקבר חוני המעגל הנמצא בחצור הגלילית קרוב לביתו, 10 דקות לא יותר. יש מטע זיתים בין הבית שלו לקבר.

הנאשם התחיל את הדרך לביתו, והוא הלך לשירותים כי כאבה הבטן.

הוא הגיע הביתה והנאשם אמר לו להביא אמבולנס. הוא שאל אותו מה קרה? והאם רב עם אנשים? והנאשם אמר לו שלא, ששניים עם מגבת על הראש וכל אחד מהם עם מקל נתנו לו מכות, אחד התכופף, והוא ראה שיש לו שרשראות כאלה שקושרים בני אדם.

הוא שאל אותו איך הוא יודע שהם שוטרים, והנאשם אמר לו שהוא ראה את האזיקים מאחורה.

הוא אמר לנאשם שאין לו כסף לאמבולנס, אך יש לו כיסא של זקנים, ולקח אותו עד הקניון של חצור ומשם באוטובוס לצפת, ומשם עוד אוטובוס לביה”ח.

עד 22:00 – 22:15 עשו לנאשם טיפול, ואז הוא לקח אותו הביתה.

למחרת הלך הנאשם ל”פוטו יהודה” בגלל הרגליים שלו, היה לו דם והוא צילם אותם. כל הרגליים שלו היו עם דם, כמו חור ברגל שלו.

 

במשפט הראשון היה שופט, היה להם דיון, והוא אמר לו שהוא צריך לקחת עו”ד. הנאשם אמר שילכו לתחנת כפ”ס, והם הלכו. הוא לא מכיר את השם של השוטר, מזכיר את בן שבת, שאמר להם שהוא שחרר שניים באותו יום למעצר בית אבל לא את הנאשם. הנאשם לא ענה לו, אבל כאב לו הלב. הוא בארץ 50 שנה ומבין טוב. הוא שמע מה שהשוטר אמר, וכאב לו הלב כי זה הבן שלו.

 

בחקירתו הנגדית ציין כי חוץ מהפגיעות ברגליים היו לנאשם גם כמה שריטות בכתפיים וברגל היתה לו מוגלה ודם.

הנאשם רצה אמבולנס אבל הוא אמר לו שאין לו כסף, ולקח אותו לביה”ח, שם הרופאים בדקו אותו כשהוא חיכה על הספסל. עשו לו טיפול, תחבושת וכל מיני דברים.

בחקירתו החוזרת ציין שלאחר הטיפול הזה – הלך הנאשם כמה פעמים לבדיקות בביה”ח בצפת.

 

ע”ה/3 (המנוי ע”ה/2 בעמ’ 5 לפרוטוקול מיום 18.5.09) – מר סימון ברדוגו – העיד כי הוא מכיר את הנאשם כמעט 35 שנה, הם היו יחד בקיבוץ ראש הנקרה במסגרת של משפחות אומנות. הם גדלו שם עד הצבא ושרתו ביחידות קרביות. הקשר ביניהם נותק למשך 20 שנה.

הוא מרגיש רגשי אשמה על כך שהקשר נותק במשך 20 שנה ולאחר מכן, בגלל שהתחזק, לקח את הנאשם לרב שלו, הרב יצחקי ממושב פורת. הקשר ביניהם חודש דרך חבר משותף.

הנאשם סיפר לו שהוא נשוי באושר ברעננה, והם קבעו להפגש. אז הוא סיפר לו שיש לו קצת קשיי פרנסה, והוא הציע לו ללכת לרב שלו, כמו לכולם, כי הוא מקבל קהל, ועוזר ללא שום תמורה.

כשנכנס הנאשם לרב – הוא סיפר לו שאשתו עם כיסוי ראש, כדת משה וישראל, והופתע מדברי הרב כי הוא צריך להתגרש ממנה. הוא היה עם הנאשם בשיחה.

הרב נמנע מלומר לאדם שהוא צריך להתגרש כי זה דבר מאוד חמור, אלא אם יש סיבה חמורה לזה.

הרב אמר לו שהיא לא שומרת הלכה, וזה איסור מאוד גדול מהתורה להתקרב לאישה כשהיא בנידתה, ועוד לא טבלה.

באותו יום חיכתה להם המתלוננת בחוץ, כשהם יצאו מהרב, נסעו אליו הביתה, ואז התחילו בכיות נוראיות מצידה על החלטת הרב. הנאשם קיבל את ההחלטה כי זו ההחלטה של הרב.

לבעלה לשעבר של המתלוננת יש קשרים רציניים במשטרת ישראל, הוא קצין במשטרה. הוא יודע את זה לא דרך הנאשם, אלא דרך קציני משטרה בדימוס שהוא בקשר איתם. הוא לא תמיד עושה את התפקיד שלו לטובה.

הוא הגיע להעיד בביהמ”ש כי הנאשם לא מיוצג, ומדובר בסה”כ בדבר קטן מאוד שאולי נראה בעיני התובע ואנשים אחרים כדבר גדול מאוד, אבל כשלא מסתדרים  על פי ההלכה – צריך להפרד.

הוא אמר לנאשם שהוא לא חושב שמותר להם להיות ביחד, אבל למרות זאת – הנאשם עשה ההפך ממה שצריך, ובמשך שבועיים הוא היה איתה בבית וניסה להרגיע אותה, גם בהתחשב בזה שיש להם ילד משותף מאוד חולה, והנאשם הבטיח לתמוך בהם לאורך כל הדרך.

הנאשם היה בדרך לחצור וקראו לו לחזור לתחנה, מי שקיבל אותו שם היה האקס של המתלוננת. הוא יודע את זה מהנאשם, וגם ברר ואמרו לו שזה נכון (עמ’ 6 לפרוטוקול יום 18.5.09 ש’ 30-31).

הוא מכיר את הנאשם באופן אישי, הוא יודע שמעולם הוא לא פגע בזבוב, והוא עוזר לכולם.

בחקירתו הנגדית ציין בתשובה לשאלה האם דיבר עם הנאשם לפני עדותו בביהמ”ש – כי זו תקופה של 3 שנים של עינוי דין שהנאשם נמצא במעצר בית. הוא הזמין אותו לשבתות בביתו, אך הוא לא היה יכול להגיע, והם דיברו בטלפון. הם לא סיכמו מה עליו לומר, וגם לא היו צריכים לסכם.

הוא התכוון לומר כמה מילים על הנאשם ועל טוב הלב שלו.

בתגובה לטענה כי יחד עם זאת הכפיש את המתלוננת – השיב כי מדובר בפגיעה (פגישה?) אישית שהשתבשה לרעה, ובסופו של דבר היא אישה, וצריכה את ההגנה הזו.

הוא ביקר אצל הנאשם ואשתו בביתם, אחרי 20 שנה, כשנפגשו.

הוא מכיר את איציק אלמוג בשם, אך לא ראה אותו. בתשובה לשאלה איך הוא מכפיש את איציק אלמוג ברכילות מבלי שהוא מכיר אותו – השיב כי יש הבדל בין להוציא שם רע לבין לא תלך רכיל בעמך, זה משהו אחר. הוא ברר עליו מתוך המערכת עצמה, ואנשים שנמצאים שם הרבה זמן יודעים אחד על השני בנימה האישית.

בתשובה לשאלת ביהמ”ש האם יתכן שדיבר עם האוייב הכי גדול של איציק אלמוג – השיב כי זה לא יכול להיות, יש עליו רושם לא טוב.

הוא חשב לא פעם ולא פעמיים אם לבוא להעיד בביהמ”ש ולעזור לחברו, והחליט שהוא מעדיף לא לבוא כי שמע שהאדם הזה (איציק אלמוג) יכול להזיק גם לו, אז התרחק.

לא כל מה שנוצץ הוא זהב.

חשוב לזכור שהנאשם הותקף במרחק של 50 מ’ מביתו כשחזר מחוני המעגל.

בתשובה לשאלה האם הוא נוהג להלך רכיל על אנשים – השיב כי גם אדם שרוצה לשאת אישה, ביה”ד פורש בפניו את כל ההשתלשלות של אותה אישה, כשעושים עסקה עם מישהו – בודקים עליו. אם הוא נכנס למשהו, הוא צריך לברר עליו.

הדברים שלו מתייחסים לתקופה של לפני 3.5 שנים, באמצע 2005, הוא יודע שזה היה לפני אלול כי הם היו בסליחות ביחד, לפני אלול 2005.

גם אשתו היתה בקשר עם המתלוננת, ניסתה להביאה לשיעורים, לחזק אותה, ולמנוע הרבה דברים.

הם רצו להביא אותם לתל מונד כדי שיהיה להם יותר טוב מבחינה כלכלית. הוא מנהל עסק של חלוקת מזון לנזקקים, והם דאגו להם לאוכל בשבת.

בחקירתו החוזרת ציין כי בביתו של הנאשם הוא לא הרגיש אווירה לא טובה, המתלוננת אפילו הגישה להם אבטיח ונס קפה, והלכה לקניות עם בתה.

הוא נהג לדבר גם עם המתלוננת על מה שקשה לה, כי הם “איש את אחיו יעזור לו”, וכך הם מצווים.

 

ע”ה/4 (ע”ה/3 כמצויין בפרוטוקול יום 18.5.09) – רועי ברדוגו – ציין בעדותו כי הוא לא מכיר את הנאשם באופן אישי, הוא חבר של אביו, והיה אצלם בכמה שבתות כשהוא היה בצבא. הוא היה לבדו והיה עם אשתו.

הוא התגייס לצבא בנובמבר 2005.

יום אחד הלך הנאשם לרב ביום רביעי, כי זה היום שבו הרב מקבל, הוא לא יודע מה הנאשם שאל את הרב.

הוא לא היה אצל הרב כי אי אפשר להכניס שניים, רק אחד נכנס. הוא הבין מהסיטואציה שהרב אמר לנאשם להתגרש בגלל שמירה על טהרת המשפחה, אבל הוא לא כל כך התעניין.

בתשובה לשאלת ביהמ”ש האם אביו נוהג להתערב בחייהם של חבריו – השיב שכן.

הוא יודע שזה מה שהרב אמר כי המתלוננת בכתה לו, והוא היה אז בן 19, היא בכתה בנוכחותו, והוא הביא לה מים. הוא לא יודע בוודאות למה המתלוננת בכתה.

כשהנאשם היה מגיע איתה לביתם הוא לא שם לב איזו אווירה יש ביניהם, הוא לא יכול להתערב בעניינים של אביו ושל הנאשם. הנאשם והמתלוננת באו אליהם הביתה מס’ פעמים והאווירה ביניהם היתה “סבבה”.

המתלוננת בכתה בגלל שהיא הלכה לרב. הוא יודע שהנאשם הלך לרב לשאול אותו שאלה וחזר, גם אביו דיבר על זה, הוא ידע שזה קשור לזוגיות, ולכן לא התערב.

המתלוננת בכתה הרבה זמן, לקח לו הרבה זמן להרגיע אותה, והוא לא הצליח להרגיעה. כשרוצים להרגיע אדם צריך לדעת מה הסיבה, הוא ידע מה הסיבה, אבל לא רצה להגיד לה.

 

ע”ה/5 (ע”ה/4 כמצויין בפרוטוקול יום 18.5.09) בוכניק דרור – העיד כי הנאשם הוא בן דודה שלו, הוא מכיר אותו כל חייו והם משפחה מאוד קרובה.

במהלך 3.5 שנים הנאשם התארח בביתם שבוע ימים ואשתו האחרונה התקשרה אליהם הביתה בצורה מאוד אובססיבית. היא הרימה את הטלפון והוא ניתק לה שוב ושוב, ואז הוא הבין שמשהו לא תקין.

הנאשם לא אלים מבחינה פיזית, אבל הוא מאוד עצבני. לכולם יש פוטנציאל לכעוס ולהתעצבן, אבל מה שהוא ראה באותו יום לא ראה שנים – האובססיביות של המתלוננת ואיך שהיא התקשרה.

הוא לא מכיר את המתלוננת, לא ראה אותה ולא דיבר איתה אף פעם.

 

ע”ה/6 (ע”ה/5 כמצויין בעמ’ 4 לפרוטוקול יום 17.2.10) שלומית קרסנטי – העידה כי בתקופה שהנאשם היה נשוי למתלוננת היו ביניהם ויכוחים. באחד המקרים סיפרה לה המתלוננת שהיה ביניהם ויכוח והיא סטרה לנאשם, והתפלאה מאוד שהוא לא החזיר לה. היא אמרה לה שהנאשם לא מכה נשים, הוא עצבני, ומגיב מילולית ולא במכות.

הנאשם היה נשוי 4 פעמים וגרוש 4 פעמים, הוא לא הרגיע אף אחד ולא איים על אף אחת.

היא גרה בבת ים, היא מרכז המשפחה, וכולם מגיעים אליה. גם אשתו מגיעה אליה.

 

  1. הכרעה

א.         לאחר שבחנתי ושקלתי את מכלול הראיות  שהובאו בפניי, ושנסקרו בהרחבה – הגעתי לכלל מסקנה כי התביעה עמדה בנטל הוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום וזאת מעבר לכל ספק סביר.

 

עדויותיהם של עדי התביעה (בני משפחת המתלוננת והשוטרים) היו מהימנות עליי לחלוטין, שקולות, מדודות, נטולות הגזמה או סתירות – והשתלבו האחת בשניה, ואף בגרסת הנאשם, שלא חלק על חלק הארי בעדויות אלה – באופן שלם וקוהרנטי.

 

 

ב.         ציר ראיות התביעה הינו עדותה של  ע”ת/5, המתלוננת, שהעידה על נסיבות השידוך שבעקבותיו נישאה לנאשם, ועל אופי יחסיהם כבר בתחילה – כשלנאשם היו התפרצויות זעם ואלימות, כמעט ולא תפקד, ובבית – הייתה אווירה של שררה, פחד, צעקות, אלימות מילולית – גם כלפי בתה מנשואים קודמים.

הוא היה חשדן כלפיה בצורה אובססיבית, וחשב שהיא בוגדת בו, גם עישן סמים – וכל אלה שכנעוה להתגרש ממנו.

 

כך, פרטה את קורותיה כמפורט בכתב האישום (עמ’ 29 ואילך), את האיומים כלפיה, כמו גם את הטרדותיה בטלפון ע”י הנאשם (ס’ 1-9 לכתב האישום).

אין ספק כי דבריו של הנאשם מהווים איום על המתלוננת שפחדה מהקשר הדברים בו נאמרו.

 

היא גם ערבה את אביה ואחותה בקורות אותה – כפי שאלה גם העידו (ע”ת/3, ע”ת/4) – וחזקו את מהימנות דבריה (עמ’ 15-16, עמ’ 21 ש’ 6 ואילך).

המתלוננת לא הגזימה בתיאור האירועים, כך אף ציינה בחקירתה הנגדית כי הנאשם מעולם לא הרים עליה יד (עמ’ 37 ש’ 6) באופן התואם את דבריה בפני ע”ת/1 (עמ’ 7 ש’ 9-12), וניכר היה הקושי למסור עדותה בבית המשפט נוכח תגובות הנאשם כלפיה (עמ’ 28 ש’ 24-25).

 

סופו של דבר – עדותה של המתלוננת היתה מהימנה עלי לחלוטין – כלשונה.

 

ג.          גרסתה של המתלוננת באשר לאופיו האלים של הנאשם מוצאת תימוכין גם בגרסאות השוטרים דרור פרימן (ע”ת/2) ואסף ואדעי (ע”ת/8), וזהבה מורסיאנו (ע”ת/9).

 

ע”ת/8, שהגיע לבית המתלוננת ב- 06.01.08, עקב קריאתה למשטרה נוכח הגעתו של הנאשם לביתה, דפיקותיו בדלת בחוזקה, והתקשרויותיו הטלפוניות הבלתי פוסקות – העיד על מצבה של המתלוננת אותה פגש (מבוהלת, בוכה) ואף היה עד להתקשרויותיו של הנאשם אליה (בערך 20 פעמים!), בחלקן שמע כי צעק ואמר שיעשה לזה סוף והסוף לא יהיה טוב (ת/5, וכן בעדותו).

 

בת/4 מ- 08.01.06 מפורטת התנהגותו של הנאשם כלפי ע”ת/2 – כשצעק עליו, נע לכיוונו בתנועה מאיימת, העליבו ואיים עליו, העיף עכבר מחשב וטלפון על שולחן, דחפו, ובעט בו בניסיונו למנוע את כבילתו – עד שנאזק.

 

ע”ת/9 (ראה ת/6) – אף אישרה מהמתלוננת את דבר האיומים כלפיה מהנאשם בעת שדיברה עימה.

 

עדויותיהם של ע”ת/2, ע”ת/8 וע”ת/9 מחזקים את גרסת המתלוננת לגבי אופיו האלים של הנאשם, ואף בנוגע למעשיו כלפיה ב- 06.01.06 ואילך, כמפורט בכתב האישום.

 

ד.         גרסת הנאשם

בהודעותיו ת/1ת/3 מציין הנאשם כי המתלוננת מתנכלת לו, ולמעשה מבקשת להעליל עליו באמצעות בעלה לשעבר שהינו קצין משטרה.

לגבי הטלפונים לבית המתלוננת והגעתו לביתה – הדבר היה כיוון שלא ענתה לו, ורצה לראות את בנם המשותף, החולה CF.

טענות רבות לו גם בנוגע לאביה של המתלוננת שהגיע למקום, שצעק עליו, ולכן עזב את בית המתלוננת באותו יום. הוא אף ביקש להגיש נגדו תלונה במשטרה – אך זו לא התקבלה.

כן ציין כי שוטר הגיע לבית המתלוננת עקב קריאתה למשטרה ב-6.1.06, והוא הטעה אותו בהכוונה לכתובת המתלוננת – כי לא רצה להעצר ביום ו’.

 

בת/2 כפר הנאשם בתקיפת השוטר, ובת/3 אישר כי לגבי האיום באשר לרצח בחצור הגלילית – הסיפור עלה ביניהם לאחר שסיפר עליו למתלוננת “לתומו”.

 

בעדותו הודה הנאשם בביצוע טלפונים רבים לבית המתלוננת, בהגעה לביתה, ודפיקות בדלת, המשך התקשרויותיו אליה, הפגישה בקניון “רננים”, וכן כי ידע שהמתלוננת נבהלה מסיפור הרצח  בחצור הגלילית (עמ’ 87 ש’ 26-30) – למרות שכפר בכוונתו לאיים.

הנאשם מוסר גרסאות כבושות גם באשר לתקיפתו ע”י השוטר – עד כדי איבוד הכרה, טענה שלא הועלתה כלל, קודם לעדותו זו.

יצויין כי תמונות על חבלות בגופו לא הוצגו באמצעות מצלמן, ולא ניתן להתייחס אליהן כראיה רלבנטית.

כן גם אין באי הצגת אישור רפואי ע”י המשטרה באשר למצבו כדי לפגום במהימנות השוטרים באשר להתנהגותו .

 

הנאשם הותיר רושם אלים, ארכני, חשדן, וכפייתי ביחס למתלוננת כי בגדה בו.

התנהגותו בביהמ”ש גם היא הייתה אלימה ובוטה גם כלפי עדים (עמ’ 28 ש’ 26-27, עמ’ 33 ש’ 24-27, עמ’ 37 ש’ 18, עמ’ 38 ש’ 2, עמ’ 39 ש’ 9) – באופן המשתלב עם תיאור המתלוננת אותו.

פעמים רבות ציין הנאשם את חשדו באשר לקנוניה נגדו באמצעות קצין המשטרה איציק אלמוג – בעלה לשעבר של המתלוננת – שלא זומן כעד הגנה, ובכל מקרה – ציינה המתלוננת כי בעלה לשעבר נטש אותה, והיחסים ביניהם אינם טובים, באופן שאינו הולם את דברי הנאשם באשר אליו, שלא נתמכו ברסיס ראיה.

 

  1. בעדויותיהם של עדי ההגנה לא היה כדי לשפוך אור על האירועים המפורטים בכתב האישום.

 

  1. סופו של דבר, הנני מעדיפה את גרסת עדי התביעה, על פני גרסת הנאשם, וקובעת כממצא שבעובדה כי ביצע את המיוחס לו, היה מודע למעשיו, ולנסיבותיהם, ועל כן הנני מרשיעה אותו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

לא מצאתי לנכון להרשיע את הנאשם בעבירה נוספת כמצוין בסיכומי המאשימה (הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו) – בשל העובדה כי זו נבלעת בעבירות שבהן הורשע בפועל בגין עובדות כתב האישום.

 

ניתנה היום,  כה’ חשון תשע”א , 2 נובמבר 2010, במעמד הצדדים.

 

נאוה בכור

 

 

Print Friendly, PDF & Email

1 מחשבה על “גרושה מהגהנום 28: סיגלית בית הלחמי רענן רוקי איימה על הגרוש שלא יראה את הילד ושבעלה הקודם שוטר יתפור לו תיק במשטרת גלילות”

  1. מדהים שאף אמצעי תקשורת לא טורח לסקר מקרים כאילו. להיפך במרשתת מלאה בכתבות יח”צ על גרושות או של “יועצות זוגיות” שרוב התגובות מצונזרות או שבאופן מפתיע אין תגובות והמבין יבין.

    רבים מהאבות הגרושים נתקלים בגרושות בפרק ב’ ובמיוחד אילו עם ילדים, זה קשר אפשרי ויתכן בעל יתרונות הדדיים. מאידך בסדום, גרושה היא אישה “שמגלה” את זכויותיה האדירות בחוק במהלך גירושיה. ממשיכה “לגלות” את זכויותיה “ידועה בציבור” לעניין רכוש “אבהות פסיכולוגית” לעניין מזונות ואת כוחן האדיר של “תלונות שווא” שערכן נאמד בכסף.

    נוסיף למשוואה גיל יחסית מבוגר ונקבל הרבה כתבות יח”צ על גרושות ותעשיה של יועצות זוגיות “להעצמה נשית”. עצוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Translate »
גלילה למעלה