Thu, Dec 8, 2022
Close

Recent Posts

בית המשפט

גרושה מהגהנום 44: אורה אדלר חטפה קובלנה פלילית כי נכנסה לבית הגרוש וצילמה מסמכים. השופט הפמיניסט אריה רומנוב זיכה ובערעור הורשעה. טענה שיש לה “ענין אישי כשר”

לפנינו מקרה ישן של גרושה מהגהנום אורה אדלר, שהשתמשה במפתח שהיה לה של הבית הגרוש, נכנסה לבית וצילמה מסמכים פרטיים ובנקאיים והגישה אותם לבית משפט למשפחה.  כמו כן הפיצה על

גרושה מהגהנום 44: אורה אדלר חטפה קובלנה פלילית כי נכנסה לבית הגרוש וצילמה מסמכים.  השופט הפמיניסט אריה רומנוב זיכה ובערעור הורשעה. טענה שיש לה “ענין אישי כשר”
  • Publishedאוקטובר 31, 2022

לפנינו מקרה ישן של גרושה מהגהנום אורה אדלר, שהשתמשה במפתח שהיה לה של הבית הגרוש, נכנסה לבית וצילמה מסמכים פרטיים ובנקאיים והגישה אותם לבית משפט למשפחה.  כמו כן הפיצה על הגרוש לשון הרע שהוא מרעיל את הילדים.

הגרוש באמצעות בא כוחו אוריאל עטרי הגיש נגד הגרושה מהגנום קובלנה פלילית.  אנו מציעים לכל גבר גרוש שאשתו מעלילה עליו עלילות להגיש קובלנה פלילית פרטית.  זה מכשיר יעיל ואפקטיבי נגד הזונות.

אריאל עטרי נכשל כישלון חרוץ בפרשת אליאור חן
אריאל עטרי נכשל כישלון חרוץ בפרשת אליאור חן

בבית משפט השלום השופט אריה רומנוב, שעדיין מכהן (כעת בבית משפט מחוזי) זיכה את הזונה בטענה שהיה לה ענין אישי כשר להתפרץ לבית ולצלם את המסמכים.

רומנוב הסתמך על הגנה 18 (ג) לחוק הגנת הפרטיות “(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע“. 

לדבריו “גם אם הנאשמת פגעה בפרטיותו של הקובל, יש לקבל את טענת ההגנה שהעלתה ולקבוע, כי עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק. שהרי אין חולק על כך, שהקובל ביצע פעולה חד צדדית בכך שהוציא מחשבון הבנק המשותף שלו ושל הנאשמת סכום של 150,000 ש”ח, והעבירם לחשבונו הפרטי. אמנם כן, בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה למי היה שייך סכום זה, ואולם אין לי צורך להכריע בה. די לי בכך שהחשבון בו מדובר היה חשבון משותף, וכי הקובל ביצע פעולה חד צדדית של משיכת הכספים שהיו בו והעברתו לחשבונו הפרטי. עם זאת אציין, כי נראה, לכאורה, שטענת הנאשמת כי במסגרת הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים נקבע כי הקובל ישלם לה סכום של 190,000 ש”ח תומכת בטענתה, כי הכסף, לפחות בחלקו, היה שייך לה. אני סבור, כי בנסיבות בהן הנאשמת בחרה לקחת מעל שולחנו של הקובל מסמכים בנקאיים שהיו יכולים לסייע לה לדעת מה עלה בגורל הכסף שנלקח, כמו גם לסייע בבירור שאלת מצבו הכלכלי של הקובל על רקע תביעת מזונות צפויה של הבן הקטין, הרי שגם אם מעשיה של הנאשמת נעשו תוך פגיעה בפרטיותו של הקובל, הם חוסים תחת הגנת החוק, באשר אין לראות בהם מעשים המבטאים התנהגות פלילית. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה, שיש לזכות את הנאשמת גם מאישום זה”.

השופט אריה רומנוב שמזכה נשים, מזכה גם מחבלים.  “ביקשו לפרוק תסכול”: כך זיכה שופט אריה רומנוב  מחבלים שביצעו פיגוע

אריה רומנוב השופט שמזכה נשים ומחבלים
אריה רומנוב השופט שמזכה נשים ומחבלים

בערעור, הזונה הורשעה בהפרת פרטיות. “במקרה שלפנינו, גר המערער בביתו ואילו המשיבה בבית אחר. די בכך לקבוע, כי כניסה לדירה של המערער ללא ידיעתו וללא הסכמתו מהווה פגיעה בפרטיות, אף כי למשיבה נותר מפתח מאותם ימים בהם התגוררה עם המערער. על אחת כמה וכמה יש פגיעה בפרטיות, מקום בו הסכסוך בין הצדדים נמצא בעיצומו”.

אריה אדלראורה אדלר

קובלנה פלילית 102/03     04/05/2006 (קפ)

 

קפ 102/03 אריה אדלר נאורה אדלר

1
בתי המשפט
קפ 102/03
בית משפט השלום ירושלים
04/05/2006

כבוד השופט אריה רומנוב

בפני:

אריה אדלר, הקובל
בכ הקובלעוד א‘ עטרי
נ ג ד
אורה אדלר, הנאשמת
בכ הנאשמת: עוד טרם מטעם הסניגוריה הציבורית

הכרעת דין

1. לפניי קובלנה פרטית בין בני זוג לשעבר, שהגיש הבעל, אריה אדלר (להלןהקובל) נגד גרושתו, אורה אדלר (להלןהנאשמת).

2. בקובלנה שהוגשה לבית המשפט נכללו 3 אישומים, המייחסים לנאשמת עבירות של הוצאת לשון הרע כנגד הקובל ופגיעה בפרטיותו.

3. בהחלטתי מיום 10.10.04, ביטלתי את האישום הראשון וצמצמתי את האישום השני, כך שנותרו שני אישומים, כמפורט להלן:

באישום השני, מייחס הקובל לנאשמת עבירה על סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכה-1965. עלפי הנטען באישום זה, ביום 5.7.02 הודיעה הנאשמת לנציגי בית החולים הדסה הר הצופים בירושלים ולשוטרי משטרת ישראל בירושלים, כי הקובל הרעיל את בנם המשותף.

באישום השלישי, מיוחסות לנאשמת עבירות של פגיעה בפרטיות לפי סעיפים 2(1), 2(5) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמא-1981. עלפי הנטען באישום זה, “במהלך שנת 2000, לקחה הנאשמת פרטי דואר שמוענו לקובל מתיבת הדואר שלו, ברחניקנור בירושלים, פתחה אותם ועיינה בהםלאחר האמור, הכינה הנאשמת העתקים צילומיים מפרטי דואר אלה שכללו דפי חשבון בנק של הקובל, והגישה אותם במהלך הליך משפטי שהתקיים בינה לבין הקובל“.

4. בתשובתה לכתב האישום, כפרה הנאשמת, באמצעות באתכוחה, בכל פרטי האישום השני (פרומיום 7.9.03, עמ‘ 2, ש‘ 4-5). אשר לאישום השלישי, כפרה הנאשמת במיוחס לה בסעיף 1 לאישום, והכחישה כי נטלה פרטי דואר מתיבת הדואר של הקובל, פתחה ועיינה בהם. הנאשמת הודתה, עם זאת, כי קראה בדברי דואר של הקובל ואף עשתה בהם שימוש כמיוחס לה, ואולם לטענתה, דברי דואר אלה היו פתוחים בדירה אליה הייתה לה גישה חוקית באותה עת (שם, ש‘ 10-15), ובכל מקרה, היא נהנית מהגנת החוק, אף אם יימצא כי פגעה בפרטיותו של הקובל.

5. באישום השני, כאמור, מייחס הקובל לנאשמת עבירה של הוצאת לשון הרע נגדו, בכך שלדבריו, בעת שילדם המשותף אושפז בבית החולים ביולי 2002, אמרה היא לנציגי בית החולים ולנציגי המשטרה, כי הקובל הרעיל את בנם. הקובל מסתמך, בין היתר, על דוחסיכום מחלהמבית החולים (ת/1) שבו צויין, כיבשל סיפור על קשיים עם האבא וכאבי בטן (הורים גרושים) בוצעה בדיקת טוקסיקה, שהייתה שלילית, עורבה עוסוניתנו לאמא כלים להמשך התמודדות בקהילה“. בנוסף טוען הקובל, כי בתחילת יולי שוחחה עמו הגבאתי אלקובי, עובדת סוציאלית, אותה אף כלל בין רשימת עדיו, ממנה הופתע לגלות על אשפוז הבן ועל האשמתו עלידי האם בהרעלת הבן (פרועמ‘ 2, ש‘ 5-7, 13). מנגד טוענת הנאשמת, כי מעולם לא אמרה לאיש דבר בעניין הרעלה (פרועמ‘ 12, ש‘ 3-9), אך היא אינה מופתעת מעצם עריכת בדיקת הטוקסיקה עלידי צוות בית החולים, מאחר שהצוותיודע שהוא [הבן] בן לאב אלים, ומאחר ומכירים את המקרה הם פנו לעוס שתתערב…” (פרועמ‘ 20, ש‘ 7-9). הקובל מציין, כי לבן בעיות בריאות מאז שנולד, ביניהן אסטמה ורגישות למזון, ואשפוזו ביום 5.7.02 היה לאחר ששהה אצלו והוחזר לבית הנאשמת. רק לאחר שהוחזר לבית הנאשמת, היא גילתה שהבן סובל מכאבי בטן, והבהילה אותו לבית החולים. לקובל נודע הדבר בדיעבד, לטענתו, משיחתו עם העובדת הסוציאלית, ומכאן שהוא מסיק, כימקור המידע היחידי שהיה לצוות הרפואי בבית החולים היה הנאשמתשלקחה את הילד לבית החולים” (ס‘ 42 לסיכומי הקובל).

הגעתי לכלל מסקנה, שלא עלה בידו של הקובל להוכיח את שהוא מייחס לנאשמת באישום זה:

ראשית, הקובל טוען, כי למד על הדברים בדיעבד משיחתו עם העובדת הסוציאלית. אלא שעדותו בעניין זה אינה אלא עדות מפי השמועה, ועל כן איננה קבילה. עלמנת לבסס את גרסתו בעניין זה, היה על הקובל להביא לעדות את העובדת הסוציאלית, או כל עדות או ראיה ישירה אחרת על קיום השיחה הנטענת ועל תוכנה. יצוין, כי העובדת הסוציאלית נכללה ברשימת עדי הקובל, אך למרות זאת, היא לא הובאה להעיד מטעמו. הקובל הסביר, כי העובדת הסוציאלית ביקשה שלא להיות מעורבת בסכסוך שבין הקובל לנאשמת, ולכן הוא בחר שלא להזמינה. אלא, שאין הקובל יכול למצואתחליףלעדותה באמצעות ראיה בלתי קבילה, ומשום כך, גם אינו יכול להסתפק בטענה, שהיא [העובדת הסוציאלית] כנראה רשמה פרוטוקול כלשהו על השיחה שלנו. אין לי את הפרוטוקול” (פרועמ‘ 4, ש‘ 9-10).

שנית, הקובל מסתמך על נסיבות המקרה כדי ללמוד מהן, שלא יכול היה להיות אדם אחר מלבד הנאשמת, שיגרום בדבריו לכך שתבוצע לבן בדיקת טוקסיקה, שעל עריכתה אין מחלוקת. דא עקא, שחומר הראיות אינו מוביל בהכרח למסקנה זו, ואף אם היה מוביל למסקנה זו, לא הוכח כי הרקע לבדיקה היה האשמת מאן דהוא בהרעלה. יחד עם זאת, בהסתמך על דברי הנאשמת, כי צוות בית החוליםמכיר את המקרה” (פרועמ‘ 20, ש‘ 7-9), והעובדה שהנאשמת עבדה בבית חולים זה והכירה את הצוות, אין להוציא מכלל אפשרות שלצוות הרפואי היה ידע קודם באשר למסכת היחסים שבין הנאשמת לקובל.

שלישית, בכתב האישום נטען, כי הנאשמת פנתה למשטרה בהאשמות כנגד הקובל, כי הרעיל את הבן. דא עקא, שהקובל לא הביא כל ראיה לתמוך בטענה זו. אין זה בלתי סביר להניח, כי לוּ הוגשה תלונה כזו למשטרה, חזקה כי זו הייתה בודקת אותה, ולמצער, הייתה מתעדת את דבר הפניה ברישומיה. משלא הובאה כל ראיה בהקשר זה, יש לדחות טענה זו על הסף.

סיכומה של נקודה זו, החלטתי לזכות את הנאשמת מהעבירה המיוחסת לה באישום השני.
6.
אשר לאישום השלישי טוען הקובל בקובלנתו, כי הנאשמתלקחה פרטי דואר שמוענו לקובל מתיבת הדואר שלו, ברחניקנור בירושלים, פתחה אותם ועיינה בהם” (ההדגשה שליאר). הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לזכות את הנאשמת גם מאישום זה.

יצוין תחילה, כי מקריאת סיכומי הקובל עולה, לכאורה, שהוא ביצעשינוי חזיתבכך שזנח את טענתו העובדתית, שדברי הדואר נלקחו עלידי הנאשמת מתיבת הדואר שלו. בסיכומיו, מסכים הוא למעשה עם גרסת הנאשמת, כי נטלה את המסמכים מן הדירה לאחר שנכנסה אליה באמצעות מפתח שהיה ברשותה ולא מתיבת הדואר כפי שצוין בקובלנה (ס‘ 9 לסיכומיו). הגם שגרסת הנאשמת ביחס למקום בדירה ולאופן שבו נמצאו המסמכים אינה אחידה, עיון בסיכומי הקובל מעלה, כי אין מחלוקת על כך, שהמסמכים בהם מדובר, ניטלו מן הדירה ולא מתיבת הדואר. לכאורה, היה בשינוי החזיתכדי להטות את הכף לחובת הקובל ולהביא לדחיית טענותיו אלה. ואולם, משהטענה לא הועלתה עלידי הנאשמת, אין לייחס לה משקל בהכרעת הדין.

7. כאמור, עניינו של אישום זה בפגיעה בפרטיות. יש לשאול, אפוא, האם הנאשמת פגעה בפרטיות הקובל? אין מחלוקת בין הצדדים, כי הגם שהנאשמת עזבה את הדירה ברחניקנור בספטמבר 1999, נותרו בידיה מפתחות הדירה (פרועמ‘ 5, ש‘ 13-15). יצוין בהקשר זה, כי הזוג התגרש רק ביום 12.5.02 (נ/1), ובמהלך התקופה שבין ספטמבר 1999 למועד הגירושין, נעשו ניסיונות להשכין שלוםבית ביניהם. אין חולק על כך, שבתקופה זו המשיכו להגיע לדירה דברי דואר גם עבור הנאשמת, אותם העביר אליה הקובל בעת שהגיע לקחת את הבן מבית הוריה (פרועמ‘ 3, ש‘ 27-28).

8. הנאשמת העידה, כי בעת שנכנסה לדירה ליטול ממנה דברמה השייך לה, “המסמכים היו על גבי השולחן בחדר. הייתה ערימת מכתבים שהייתה מונחת על השולחן ואז כשנכנסתי לקחת פרטי לבוש.. או לא זוכרת.. יכול להיות שחיפשתי את המכתב שהייתי אמורה לקבל מביטוח לאומי וידעתי שהמכתב אמור להגיע למען בדירה הזו ולכן עיינתי שם בין התכתובות שהיו על השולחן” (פרועמ‘ 25-ש‘ 25 – עמ‘ 26, ש‘ 2). עוד טענה הנאשמת ביחס למסמך מביטוח לאומי, כי זה היה דרוש לה לצורך קבלתפטור של שנה מתשלום של ביטוח לאומי ומס הכנסה“, וכי מכיוון שידעה שהמסמך היה אמור להגיע לדירה ברחניקנור, “ביקשתי עשרות פעמים ממר אדלר שהמסמך הזה אמור להגיע ואני מאוד מבקשת לקבל אותו כשיגיע מפני שביררתי במשרדי הביטוח הלאומי ונאמר לי שהם שלחו את המסמך לכתובת בניקנור” (פרועמ‘ 13).

אשר לטיב המסמכים אותם נטלה הנאשמת, הרי שמדובר בשני תדפיסי בנק, האחד עלשמו של הקובל, ובו תיעוד העברת סכום של 150,000 שח שביצע הקובל מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג לחשבונו הפרטי, והשני, עלשם הקובל והוריו, שעניינו פירוט השקעות לחודש יוני 2000 (ת/4).

מכלול הנתונים שפורטו לעיל מוביל למסקנה, כי הגם שלנאשמת היה מפתח לדירה, והגם שבני הזוג טרם התגרשו באופן רשמי, הרי שבאופן מעשי חיו בנפרד, ועל כך אין מחלוקת. מכאן, שהתנהגותה של הנאשמת, בנוטלה את המכתבים האמורים שהיו ממוענים אל הקובל ואל הוריו, ולא אליה, יש בה משום פגיעה בפרטיותו של הקובל.

9. משזו המסקנה אליה הגעתי, יש לפנות לטענות ההגנה של באת כוחהנאשמת, ולפיהן, עומדות לנאשמת שתיים מן ההגנות הקבועות בסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, והן:

“18. הגנות מה הן 
במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

(2)
הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;
(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע; “


באתכוח הנאשמת מפרטת בסיכומיה (עמ‘ 2-3) את הנסיבות שהובילו את הנאשמת ליטול את המכתבים האמורים. עלפי הדברים, בין הצדדים התנהלו דיונים בענייני רכוש בבית הדין הרבני עוד בשנת 1999, במסגרתם טענה הנאשמת כי הקובל נטל כספים השייכים לה, מחשבונם המשותף, והעבירם לחשבונו האישי. משגילתה בין המסמכים שבדירה את דף החשבון המתעד העברת 150,000 , צילמה מסמך זה והציגה אותו, מאוחר יותר, במהלך דיון משפטי שהתקיים במסגרת הסכסוך. לטענתה, עשתה כןלשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע” (ס‘ 18(2)(ג) לחוק). אשר למסמך הנושא את שם הקובל ואת שם הוריו, הרי שבהקשר זה טוענת למעשה, באתכוח הנאשמת, כי למסמך זה הייתה משמעות בחשיפת מצבו הכלכלי האמיתי [של הקובל] בהליך שהתקיים לגבי מזונות הילד“, ואשר בו ביקש הקובל להקטין את גובה המזונות שחוייב לשלם לבן מחמת החמרה במצבו הכלכלי (ת/4, עמ‘ 3 לסיכומים). מכאן, שהנאשמת טוענת ביחס למסמך זה, כי עומדת לה ההגנה כאמו של הבן, לפיההפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה” (ס‘ 18(2)(ב) לחוק).

10. בתגובת באכוח הקובל לסיכומי הנאשמת, דוחה באכוח הקובל את טענותיה אלה של הנאשמת, באשר לדידו, פעלה בחוסר סבירות קיצוני, באופן שלא ניתן לייחס לה התנהגות בתום לב כנדרש בחוק, וכן משום שלדעתו, לא הוכיחה את קיומה שלחובה מוסרית, חברתית או מקצועיתלפגיעה בפרטיותו, כנדרש בסיפא לסעיף 18(2)(ב) האמור. מכל מקום, באכוח הקובל טוען, כי קבלת עמדתה של הנאשמת תביא למצב בונזכה לביקורים חשאיים שלאקסים‘, בני זוג לשעבר, בבתי בני זוגם לשעבר בתואנות מתואנות שונות, דבר הסיבות למנוע אותן ברורות” (ס‘ 3 לתגובה).

11. הגעתי לכלל מסקנה, שגם אם הנאשמת פגעה בפרטיותו של הקובל, יש לקבל את טענת ההגנה שהעלתה ולקבוע, כי עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק. שהרי אין חולק על כך, שהקובל ביצע פעולה חד צדדית בכך שהוציא מחשבון הבנק המשותף שלו ושל הנאשמת סכום של 150,000 שח, והעבירם לחשבונו הפרטי. אמנם כן, בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה למי היה שייך סכום זה, ואולם אין לי צורך להכריע בה. די לי בכך שהחשבון בו מדובר היה חשבון משותף, וכי הקובל ביצע פעולה חד צדדית של משיכת הכספים שהיו בו והעברתו לחשבונו הפרטי. עם זאת אציין, כי נראה, לכאורה, שטענת הנאשמת כי במסגרת הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים נקבע כי הקובל ישלם לה סכום של 190,000 שח תומכת בטענתה, כי הכסף, לפחות בחלקו, היה שייך לה. אני סבור, כי בנסיבות בהן הנאשמת בחרה לקחת מעל שולחנו של הקובל מסמכים בנקאיים שהיו יכולים לסייע לה לדעת מה עלה בגורל הכסף שנלקח, כמו גם לסייע בבירור שאלת מצבו הכלכלי של הקובל על רקע תביעת מזונות צפויה של הבן הקטין, הרי שגם אם מעשיה של הנאשמת נעשו תוך פגיעה בפרטיותו של הקובל, הם חוסים תחת הגנת החוק, באשר אין לראות בהם מעשים המבטאים התנהגות פלילית. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה, שיש לזכות את הנאשמת גם מאישום זה.
12.
סוף דבר. אני מחליט לזכות את הנאשמת מן האישומים המיוחסים לה בקובלנה זו.
ניתנה היום ובאייר, תשסו (4 במאי 2006) במעמד הקובל, הנאשמת ובאיכוחם.
אריה רומנוב, שופט
קפ בית משפט שלום 102/03 אריה אדלר נאורה אדלר (פורסם בֽ 04/05/2006)

 

 

ולהלן הערעור:

 

בית המשפט המחוזי בירושלים
פסק-דין בתיק ע”פ 30352/06 27 ספט 2006
30352-06
השופט 1. ע’ חבש
2. י’ צב
3. י’ נועם
התובע אריה אדלר
ע”י עו”ד אריאל עטרי
– נגד –
הנתבע אורה אדלר
ע”י עו”ד טליה רם

פסק-דין

ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט רומנוב) בק.פ. 102/03 מיום 4.5.06, בו זוכתה המשיבה מעבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיפים 2(1), 2(5) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981.

  1. המערער והמשיבה היו נשואים בעבר ויש להם ילד משותף. כאשר גבה טורא ביניהם, נפתחו הליכי גירושין, דרכיהם נפרדו, המשיבה עזבה את הדירה בה גרו ביחד ברחוב ניקנור ירושלים בחודש ספטמבר 1999 וגרה במקום אחר. מפתחות הדירה בה גר המערער נותרו בידה. דברי דואר המשיכו להגיע לדירה גם עבור המשיבה, והמערער העביר אותם אליה בעת שהגיע לקחת את הבן מבית הורי המשיבה. במהלך שנת 2000, נכנסה המשיבה לדירת המערער באמצעות המפתח, ללא ידיעתו ובהעדרו, על-מנת לחפש מכתב שהייתה אמורה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. בעת שהותה בדירה, נטלה המשיבה שני תדפיסי בנק. האחד על שמו של המערער ובו תיעוד העברת סכום של 150,000 ש”ח שביצע מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג לחשבונו הפרטי, והשני, על שם המערער והוריו, שעניינו פירוט השקעות לחודש יוני 2000. מכאן, שהכניסה לדירה הייתה לאחר יוני 2000. המשיבה עשתה שימוש במסמכים הללו, והגישה אותם במהלך הליך משפטי שהתקיים בינה לבין המערער.

בגין מעשים אלו, הגיש המערער קובלנה פרטית נשוא הליך זה.

  1. בית משפט השלום קבע, כי אף שלנאשמת היה מפתח לדירה והיא והמערער טרם התגרשו, הרי כיוון שבאופן מעשי חיו בנפרד, התנהגות המשיבה בנוטלה את המכתבים האמורים, שהיו ממוענים אל המערער ואל הוריו ולא אליה, מהווה פגיעה בפרטיות המערער.

עתה נפנה בית המשפט לבדוק האם עומדות למשיבה ההגנות אשר בסעיף 18 לחוק, המורה:

18. הגנות מה הן:

במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

(2)  הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

(ב)  הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;

(ג)  הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר על הפוגע;

באותה תקופה התנהלו דיונים בענייני רכוש בין הצדדים. המשיבה טענה, כי המערער משך כספים מחשבונם המשותף, לפיכך נטילת דף חשבון המתעד משיכת כספים זו והצגתה במהלך הדיון המשפטי, הייתה לדידו של בית המשפט ” הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע” – לפי סעיף 18(2)(ג) לחוק. כן טענה המשיבה, כי נטילת דף החשבון של המערער והוריו, נועדה לחשוף את מצבו הכלכלי האמיתי של המערער, לצורך תביעת מזונות צפויה עבור בנה ובית משפט קמא מצא הצדקה להחיל בעניינה את ההגנה לפי סעיף 18(2)(ב) לחוק. לפיכך, גם אם הייתה פגיעה בפרטיות המערער, ראה בית משפט קמא את מעשי המשיבה כחוסים תחת הגנת החוק, שכן אין לראות בהם מעשים המבטאים התנהגות פלילית. מכאן הזיכוי.

  1. לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא בכך שצמצם את הפגיעה בפרטיות בנטילת המכתבים מבלי להתייחס לצד הפוגעני של כניסה לדירה ללא רשות; בקובעו כי במהלך סכסוך בין בני זוג רשאי צד להיכנס לדירת האחר ולקחת חפצים ומסמכים; ובהתעלמו מכך שהמשיבה יכלה להגיע למסמכים הללו ולנתונים שבהם על-ידי פנייה פשוטה לבנק. ב”כ המערער טען, כי התנהגות המשיבה, בכניסה לבית ובנטילת המסמכים, נגועה בחוסר תום לב מובהק, ומכאן שלא עומדות לה ההגנות שבסעיף 18, כפי שנקבע בפסיקת בתי המשפט, לרבות פסיקה חדשה שניתנה זמן קצר לאחר הכרעת דינו של בית משפט קמא.
  2. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, שבחן את התנהגותה על רקע הסכסוך כולו. לטענתה, בית משפט קמא לא קבע כי הכניסה לדירה מהווה פגיעה בפרטיות, ולפיכך ניתן לומר כי מדובר אך ורק בנטילת המסמכים ונטילה זו נעשתה במקרה, לא תוך חיטוט מכוון ומתוכנן והמסמכים אכן היו חשובים וחיוניים להליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים. עוד טענה, כי על-פי הפסיקה, תום לבה של המשיבה נקבע באופן סובייקטיבי בעיניה שלה, ומעת שראתה את המסמכים, הייתה משוכנעת שיש להם חשיבות לשמש ראייה, להוכיח את טענותיה שלה ולהשמיט את הקרקע מתחת לטענותיו הלא נכונות של המערער בסכסוך המשפטי האחר ביניהם. עוד הוסיפה, כי ההוכחה הניצחת לטענותיה של המשיבה עמדה מול עיניה, ואין לדרוש מאישה ואם לילד הנמצאת בסכסוך אישי להיות אלטרואיסטית.

דיון

  1. ביתו של אדם הוא מבצרו. אין מדובר בפתגם שגור בלבד, אלא בהוראת סעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בה נקבע כי האדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו וכי ” אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו“. כך גם נקבע בפסיקה, כי ” ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו בפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו… הגבלה על נגישותם של אחרים אל היחיד… הזכות לפרטיות נועדה על-כן להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן” (ראה בג”ץ 6650/04 פלונית נ’ בית הדין הרבני, תק-עליון 2006(2), סעיף 10 לפסק דינו של כב’ הנשיא ברק).

במקרה שלפנינו, גר המערער בביתו ואילו המשיבה בבית אחר. די בכך לקבוע, כי כניסה לדירה של המערער ללא ידיעתו וללא הסכמתו מהווה פגיעה בפרטיות, אף כי למשיבה נותר מפתח מאותם ימים בהם התגוררה עם המערער. על אחת כמה וכמה יש פגיעה בפרטיות, מקום בו הסכסוך בין הצדדים נמצא בעיצומו. בית משפט קמא קבע, כי נטילת המכתבים מהווה פגיעה בפרטיות, ונמנע מלקבוע באופן מפורש כי הכניסה לבית מהווה פגיעה בפרטיות. נראה לנו כי על סמך הממצאים העובדתיים שנקבעו, ניתן לומר שכניסת המשיבה לדירה מהווה פגיעה בפרטיות. טענת המשיבה כי באה לחפש מכתב של המוסד לביטוח לאומי, אינה עומדת במבחן הביקורת, נוכח קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, כי המערער נהג להביא למשיבה באופן סדיר את הדואר שלה, וגם נוכח עדותה של המשיבה, כי מידי פעם נכנסה לדירה, ללא ידיעת המערער ובהעדרו, וזאת בלא שום קשר לחיפוש מכתב של המוסד לביטוח לאומי (עמ’ 12 לפרוטוקול בית משפט שלום).

לאור האמור, מסקנתנו הינה כי הן הכניסה לדירה והן נטילת המכתבים מהוות פגיעה בפרטיות.

  1. תנאי מוקדם לתחולת הגנות לפי סעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, הינו קיום של תום לב. על הפוגע לעבור משוכה זו או “שער” זה בטרם תיבחנה הנסיבות בהן בוצעה הפגיעה בפרטיות. מבחן תום הלב הנו סובייקטיבי ולא אובייקטיבי, קרי על הפוגע לשכנע את בית המשפט, כי סבר בתום לב שהוא רשאי או חייב לעשות את המעשה הפוגע (ראו בג”ץ פלונית הנ”ל סעיף 24, וכן ע”פ 2963/98 גלעם נ’ מ”י, תק-עליון 1999(2)). הנטל להוכחת תום הלב וכמובן קיום ההגנה, מוטל על הפוגע, קרי המשיבה.
  2. לדעתנו, למשיבה לא עומדות ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק, שכן המשיבה לא פעלה בתום לב. הפגיעה בפרטיות נעשתה, במקרה זה, בשני שלבים ובשני מעשים פוגעים. האחד, כניסה לדירה, ו השני, נטילת המסמכים. אם הכניסה לדירה הייתה כדין, ניתן היה לומר כי הפעולה השנייה נעשתה בתום לב. אולם, כניסה זו כמו קודמותיה, היו ללא ידיעה וללא הסכמה של המערער. כאשר בני זוג נמצאים בעיצומו של סכסוך וכל אחד גר בנפרד, כניסה בלתי מוסכמת ובשופי לתחום המחיה או המגורים של האחרים, אינה נעשית בתום לב. ייתכן כי אם הכניסה לדירה הייתה כדין, עצם נטילת המסמכים הייתה חוסה תחת הגנות החוק. בפסק הדין גלעם הנ”ל, כבר נקבע כי כניסה שלא כדין מהווה פגיעה בפרטיות שלא בתום לב, כדברי כבוד השופט א’ מצא:

קיומה של מחשבה פלילית שולל, מניה וביה, את קיומו של תום לב. ומקום בו נקבע, שהפגיעה בפרטיות המתלונן הייתה כרוכה בביצוע עבירה , ששכלולה מותנה בקיום מחשבה פלילית, ככלל די יהיה בקביעה זו כדי להוביל למסקנה שהפגיעה בפרטיות בוצעה שלא בתום לב. טול, לדוגמה, אדם שלשם הגנת עניין אישי כשר זקוק להעתק מסמך שמקורו מצוי במשרדו של הזולת. אם העתיק את המסמך, הגם שלא ברשות בעליו, אך לאחר שנכנס כדין אל המשרד , אפשר שיוכל להתגונן בטענה כי פגיעתו בפרטיות נעשתה בתום לב לשם הגנה על עניינו האישי הכשר, במשמעות סעיף 18(ג) לחוק. אך אם לשם העתקת המסמך פרץ למשרד באישון לילה, או תקף את בעל המסמך ונטל אוו מרשותו בכוח, די יהיה במעשה ההתפרצות או התקיפה כדי לשלול את קיום תום הלב; ובכך שמטרה, שלשמה נזקק הפוגע להעתק המסמך, כשלעצמה הצדיקה את הפגיעה בפרטיות, לא יהיה כדי לגרוע מאחריותו.” (ההדגשה אינה במקור).

הוסף לכך, כי יכלו לעמוד לרשות המשיבה אמצעי הוכחה אחרים, ונטילת המסמכים לא הייתה חיונית. שהרי מדובר במשיכת כסף מחשבון משותף ופניה פשוטה לבנק הייתה מגלה אותה משיכה מניה וביה. כמו כן, קיימים אמצעים אחרים להוכיח מצבו הכלכלי של המערער, דבר הנעשה יום יום בבתי משפט ובבתי דין. אפשרות זו להשגת ראיות ממקורות אחרים מכרסמת אף היא בתום לבה של המשיבה (ראה בעניין זה פס”ד פלונית הנ”ל, סעיף 25).

לסיכום, מאבקים בין בני זוג הנם חזון נפרץ. כעניין של מדיניות, אין זה ראוי ואין זה רצוי כי נכשיר התנהגות פוגעת ונאפשר הגנה למי שפוגע בציפור הנפש הפרטית – בית המגורים – כדרך להשגת ראיות.

לאור האמור דין הערעור להתקבל, אנו מרשיעים המשיבה בעבירות על סעיפים 2(1)(5) ו-5לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א – 1981.

התיק יוחזר לבית משפט השלום לדיון בעניין העונש.

המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים.

ניתן היום, ה’ בתשרי התשס”ז (27 בספטמבר 2006) בהעדר הצדדים.

_______________                 _______________                          _______________

  ע’ חבש, ס. נשיא                           י’ צבן, שופט                              י’ נועם, שופט

 

אורה אדלר מחוזי הורשעה הפרת פרטיות נכנסה לבית גרוש והוציאה מכתב

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Translate »