EDNA LOGO 1

הפסד צורב לזבל עו”ד אילן צינמן בתיק פייק אונס ייצג את אורנה בובליל כלבה אשקלונית שהזדיינה עם בנקאי והעלילה אונס. פיצוי תלונת שווא 185,000 ש”ח

אורנה בובליל כלבה אשקלונית מעלילה אונס על בנקאים

לפנינו עוד מקרה של פייק אונס.   אישה הזדיינה עם בנקאי אצלו בבית, והחבר שלה גילה על הזיון.  כדי שהחבר שלה לא יזרוק אותה היא המציאה עלילת דם שהבנקאי אנס אותה.  הבנקאי פוטר ע”י בנק הפועלים.

התביעה נגד הבנק נדחתה מחוסר סמכות (בגלל יחסי עובד מעביד), והמעלילנית חטפה פס”ד לפיצוי הבנקאי “בסכום של 150,000 ₪ המהווים 60% מנזקי התובע. לסכום זה יש להוסיף שכ”ט עו”ד בשיעור 23.4% והחזר האגרה ששולמה”.

מה שלא מסופר בפסקי הדין שהזיונים עם הבנקאים היו שבוןעיים לפני החתונה שלה.  הבן זוג שלה שגרם לה ללכת למשטרה היה בעצם הארוס שלה.  כשהוא גילה על הזיון פרצה בינהם מהומה, ואורנה בובליל לא רצתה לבטל את החתונה, לכן המציאה סיפור של אונס.  אבל למה שהארוס הטיפש הזה יאמין לה אם ארוסתו הלכה לבנקאי הביתה “לחתום על מסמכים”?  איזה גבר טיפש…….

החתונה היתה קבועה ל 24/8/2017.  ב 9/8/2017 היא באה אליו הביתה כביכול לחתום על הסכם הלוואה מהבנק, והתנשקה איתו צרפתית.  ב 13/8/2017 היא באה הביתה לזיון מלא בכל החורים.  כנראה שחשה זין גדול במהלך הנשיקה הצרפתית…..ולכן באה פעם שניה כי רצתה לחוש כמה גדול…. בתוכה.

 

 

עוד שקרנית שממציאה סיפורים ש”קפאה” ולא יכלה להתנגד

 

הנה תיאור האונס שלא היה מפי אורנה בובליל במשטרה… וזה היה אצלו בבית ובמיטה שלו:  “הוא ניגש אלי מאחור אני הייתי עם חצאית הוא הזיז לי את החצאית למעלה אני קפאתי במקום הרגשתי שאני חייבת לו ואז הוא השתמש בכוח והחדיר את האיבר מין שלו לתוכי”.

אורנה בובליל הכוס הכי חם באשקלון מי לא שוכב במיטה שלה
אורנה בובליל הכוס הכי חם באשקלון מי לא שוכב במיטה שלה

 

אורנה בובליל כלבה אשקלונית מעלילה אונס על בנקאים
אורנה בובליל כלבה אשקלונית מעלילה אונס על בנקאים

 

אורנה בובליל מזדיינת עם בנקאי שבוע לפני החתונה ומייללת אונס
אורנה בובליל מזדיינת עם בנקאי שבוע לפני החתונה ומייללת אונס

אלא שהתברר כי אורנה בובליל “טענה שלבשה חצאית ובמצלמות האבטחה נראתה מגיעה, בפעם הראשונה, עם מכנס), שיקרה לגבי מספר המפגשים (טענה לאחד כשבפועל היו שניים), הפנה לגרסאות השונות של הנתבעת במשטרה למול הגרסה שמסרה לעידית סלוין מטעם הבנק (שם טענה כי היא כבר ביקשה ללכת וכי התובע סובב אותה בכוח לכיוון הדלפק העוצמה, הרים את החצאית וביצע את החדירה בכוח וזאת בשונה מהגרסה שצוטטה לעיל) והפנה לסתירות ואי דיוקים בחקירתה בבית המשפט”.

 

 

אילן צינמן זבל זקוק מייצג מעלילניות שווא נוכלות זונות וכלבות
אילן צינמן זבל זקוק מייצג מעלילניות שווא נוכלות זונות וכלבות

 

שימו לב:  עו”ד אילן צינמן אין לו לקוחות.  הוא מקושש תיקים מהסיוע המשפטי והם אלה שהביאו לו את אורנה בובליל.  כנראה שיש לו פופולריות אצל הזונות והפרחות של באר שבע.

שימו לב מה צינמן טען:  “הנתבעת טענה כי התובע ניצל את מצוקתה הכלכלית ואת מצבה הנפשי הקשה כדי לקיים איתה יחסי מין. לטענתה, אין קשר בין תלונתה לבין ההחלטה לסיים את עבודת התובע בבנק”.

 

התובע הגיש חוות דעת פסיכיאטרית שנגרם לו דיכאון המהווה 15% נכות נפשית.  בנק הפועלים הגיש חוות דעת שהדיכאון שווה רק 2.5% נכות.

 

עידית סלוין היא הממונה על המגדר והפמיניזם בבנק הפועלים סניף אשקלון.

עידית סלוין מומחית להפללת גברים באונס בבנק הפועלים
עידית סלוין מומחית להפללת גברים באונס בבנק הפועלים

 

עידית סלוין ממונה על פמיניזם ומגדר בבנק הפועלים
עידית סלוין ממונה על פמיניזם ומגדר בבנק הפועלים

 

כרמית הרשקו תופרת תיקים לגברים בבנק הפועלים
כרמית הרשקו תופרת תיקים לגברים בבנק הפועלים

 

נציין שהמדינה העמידה לדין את אורנה בובליל על ידיעות כזב, אבל השופט הפמיניסטי צבי פורר זיכה אותה. ת”פ 52872-02-21 מדינת ישראל נ’ אורנה בובליל.  תיק חומרי חקירה: בע”ח 27951-05-21 אורנה בובליל נ’ מדינת ישראל.

להלן כתבה באתר פסק דין פורסם 1/9/2024:

האשימה את פקיד הבנק באונס – ותפצה אותו על נזק נפשי

אישה פנתה לבנק כדי לקבל הלוואה. הפקיד החתים אותה על המסמכים בביתו והתפתח ביניהם קשר רומנטי. מתוך חשש מבן זוגה היא הגישה תלונה שקרית במשטרה על אונס. הפקיד תבע אותה וזכה

בבית משפט השלום בבאר שבע התקבלה לאחרונה תביעה שהגיש פקיד בנק לשעבר נגד אחת הלקוחות. השניים קיימו קשר רומנטי שבעקבותיו הגישה האישה תלונת שווא למשטרה על אונס. התיק נסגר מחוסר אשמה אך הפקיד פוטר ונקלע למצב נפשי קשה. בית המשפט קבע ששני הצדדים אחראיים לתוצאה, אך חלקה של הלקוחה גדול יותר. היא תפצה את הפקיד בכ-185,000 שקל.

הפקיד החל לעבוד בבנק הפועלים ב-2015. ב-2017 הוא התמנה לסגן מנהל מחלקת בנקאות אישית בסניף שבו נוהל חשבון הבנק של הנתבעת.

באוגוסט 2017 פנתה הלקוחה לפקיד כדי שיסייע לה בהסדרת חובות לבנק. הוא הציע לה מיחזור ואיחוד הלוואות. הפקיד הגיש את הבקשה וההלוואה אושרה.

מסיבה שלא התבררה עד תום במסגרת ההליך, הלקוחה הגיעה לביתו של הפקיד לצורך חתימה על המסמכים. טרם החתימה השניים שוחחו שיחה אישית במרפסת ולאחר החתימה הם התנשקו והלקוחה הלכה לביתה.

לאחר מכן המשיכו השניים להתכתב וכעבור מספר ימים הלקוחה הגיעה לפנות בוקר לביתו של הפקיד והם קיימו יחסי מין במיטתו.

עברו עוד כמה ימים והפקיד התקשר ללקוחה. לטלפון ענה בן זוגה שאמר לו לא להתקשר יותר. בהמשך בן הזוג, שגילה כי חברתו ניהלה קשר אינטימי עם הפקיד, התקשר לפקיד והחל לצעוק ולאיים עליו. לאחר מכן בן הזוג הגיע לסניף ושם התלונן כי התובע כפה את עצמו על הלקוחה. למחרת הגישה הלקוחה תלונה במשטרה.

בעקבות התלונה הופסקה עבודתו של הפקיד בבנק. התיק במשטרה נסגר בעילה של חוסר אשמה, ונקבע כי תלונת הלקוחה הייתה שקרית.

בתביעה נזיקית שהגיש נגד הלקוחה טען הפקיד כי היא בכוונה שיקרה למשטרה ולבנק ובכך גרמה לו לנזק נפשי קשה מנשוא, לאובדן שמו הטוב ולפגיעה בפרנסתו. הוא הדגיש כי ההלוואה אושרה בטרם השניים קיימו יחסי מין כך שהוא לא ניצל את מצבה ואין להטיל עליו אשם תורם.

הנתבעת טענה כי התובע ניצל את מצוקתה הכלכלית ואת מצבה הנפשי הקשה כדי לקיים איתה יחסי מין. לטענתה, אין קשר בין תלונתה לבין ההחלטה לסיים את עבודת התובע בבנק.

טרגדיה אנושית

“מדובר בטרגדיה אנושית של שני אנשים, שקיימו יחסי מין, והסתבכו בשקרים בשל העובדה ששניהם הבינו שמעלו באמון הסביבה” כתב סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, השופט יורם ברוזה בפסק דינו.

השופט הבהיר כי התנהלות שני הצדדים מלמדת שהם ידעו שמערכת היחסים ביניהם לא תקינה. כמו כן, שניהם לא הציגו את התמונה המלאה בפני בית המשפט ודאגו למחוק את המסרונים שהוחלפו ביניהם.

עם זאת, כתב השופט, בשורה התחתונה הנתבעת הלכה למשטרה והגישה תלונה שקרית. היא הייתה צריכה לצפות כי תלונה שכזו תביא לחורבן בעבור התובע אך זה לא גרם לה להסס. היא בחרה לנסות ולהציל את מערכת היחסים שלה עם בן זוגה על חשבון שמו הטוב של התובע.

במקביל קבע השופט כי גם חלקו של התובע בהשתלשלות העניינים לא מבוטל, ויש להשית עליו אשם תורם בשיעור של 40%.

השופט ציין שמומחה מטעם בית המשפט קבע שבעקבות האירוע התובע נותר עם נכות נפשית של 10% שמתאפיינת בדיכאון וחרדה כרוניים.

השופט העמיד את נזקי התובע על סך של 250,000 שקל.

בסופו של דבר הנתבעת חויבה לפצות את התובע ב-150,000 שקל בתוספת שכ”ט עו”ד בסך 23.4%.

  • ב”כ התובע: עו”ד אוהד פריאל
  • ב”כ הבנק: עו”ד מעיין רונן
  • ב”כ הנתבעת: עו”ד אילן צינמן מהסיוע המשפטי

https://www.psakdin.co.il/Document/האשימה-באונס-את-פקיד-הבנק-שלה-–-ותפצה-אותו-על-הנזק-הנפשי

להלן פסק הדין:

ת”א
בית משפט השלום באר שבע
32696-05-20
24/08/2024
בפני השופט:
יורם ברוזה
– נגד –
תובע:
ע.ע.
עו”ד אוהד פריאל
נתבעים:
1. בנק הפועלים בע”מ ע”י עו”ד מעיין רונן (נתבע 1)2. אורנה בובליל ע”י עו”ד אילן צינמן מהסיוע המשפטי (נתבעת 2)
פסק דין

סיפור המעשה

 

  1. התובע, יליד 1979, עבד משנת 2015 בבנק הפועלים (הנתבע 1, להלן:- “הבנק”), בשנת 2017 היה סגן מנהל מחלקת בנקאות אישית בסניף הבנק שבו נוהל החשבון של הנתבעת 2, (להלן:- “הנתבעת”) אשר הייתה לקוחה של הסניף.
  2. ביום 8.8.17 פנתה הנתבעת לתובע על מנת שיסייע לה בהסדרת חובות לבנק, הפתרון שהוצע היה מחזור ואיחוד הלוואות, הבטוחה שניתנה על ידי הנתבעת הייתה מכתב מעו”ד שייצג אותה בתביעה בגין תאונת דרכים שעברה. לטענת התובע, טרם פניה זו, הוא קיבל פניה טלפונית מסגן מנהל המחלקה שקדם לו, אשר לטענתו הפעיל עליו מכבש לחצים על מנת שיסייע לנתבעת. התובע הגיש את הבקשה והיא אושרה.
  3. מסיבה שלא הובררה עד תום, לצורך חתימת הנתבעת על המסמכים הנדרשים היא הגיעה בשעות הערב של יום 9.8.17 לביתו של התובע (ולאט לסניף) ושם חתמה עליהם. טרם החתימה ישבו התובע והנתבעת ושוחחו (שיחה אישית) על המרפסת, כאשר הנתבעת שותה בירה, התובע שותה לטענתו מיץ (לטענת הנתבעת גם בירה). בסיומה של השיחה, החתים התובע את הנתבעת על המסמכים, התובע והנתבעת התנשקו נשיקה אינטימית (המכונה נשיקה צרפתית) והנתבעת הלכה לביתה.
  4. לאחר מכן התובע והנתבעת המשיכו לשוחח באמצעות מסרונים, על עניינים אישיים. כעבור מספר ימים, בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר הגיעה הנתבעת לביתו של התובע והם קיימו יחסי מין במיטתו.
  5. עברו עוד מספר ימים, התובע התקשר לנתבעת ומי שענה היה (כפי שמתברר בדיעבד) היה בן זוגה שאמר לו לא להתקשר יותר. התובע טוען כי חסם את הנייד שלה אולם אז הנתבעת הגיעה לבנק התנצלה, טענה שזה היה הבן שלה והתובע פתח את החסימה.
  6. עברו עוד מספר ימים, והתובע קיבל שיחת טלפון ממי שהיה אז בן זוגה, אשר גילה את תחלופת המסרונים בין הנתבעת לתובע, בשיחה אישר התובע לבן הזוג כי קיים יחסי מין עם הנתבעת, לטענתו בן הזוג החל לצעוק ולאיים עליו. לטענת התובע בשלב זה הוא עזב את העיר (מתוך פחד) ועל כן לא היה בסניף ביום 27.8.17, כאשר בן זוגה של הנתבעת הגיע לסניף הבנק ושם התלונן כי התובע כפה את עצמו על הנתבעת, למחרת הגיעה גם הנתבעת לסניף הבנק ומשם הלכה למשטרה להגיש תלונה.
  7. בתלונה במשטרה תיארה הנתבעת כיצד התובע כפה את עצמו עליה:- “הוא ניגש אלי מאחור אני הייתי עם חצאית הוא הזיז לי את החצאית למעלה אני קפאתי במקום הרגשתי שאני חייבת לו ואז הוא השתמש בכוח והחדיר את האיבר מין שלו לתוכי” (שורות 27-29 להודאת הנתבעת במשטרה מיום 28.8.17)
  8. בהודעה נוספת מיום 31.8.17 מספרת הנתבעת למשטרה כי בן הזוג האזין לשיחות שהיא ניהלה עם התובע (שהיו מוקלטות), עניין זה עומד בקנה אחד עם הודעת מנהלת הסניף ולפיה בן הזוג השמיע לה ועובד נוסף שיחות מוקלטות (סומן במ/2)
  9. בעקבות תלונת הנתבעת, הועבר התובע מתפקידו. נערך בירור (לאחר שהתקבלו האישורים לכך מהמשטרה), ולבסוף נערך לתבוע שימוע בסיומו הופסקה עבודתו משתי עילות:-
    • הוצאת מסמכים מהבנק ללא אישור בניגוד לנוהל סודיות בנקאית;
    • קשר אינטימי עם לקוחה ללא דיווח בניגוד לקוד האתי.
  10. לאחר חקירה ולאחר שנקבע כי גרסת הנתבעת במשטרה (ולפיה מדובר על מפגש אחד במהלכו כפה את עצמו התובע) לא הייתה נכונה (ויש לומר שקרית), נסגר התיק כנגד התובע בעילה של חוסר אשמה. כנגד הנתבעת הוגש כתב אישור בגין מסירת ידיעה כוזבת על אונס בניגוד לסעיף 243 לחוק העונשין, התשל”ז – 1977, שגרמה לחקירה של עבירת אינוס. ביום 29.5.22 זוכתה הנתבעת על ידי כב’ השופט פורר שקבע כי הנתבעת לא התלוננה על אונס והתובע לא נחקר על אונס אלא על בעילה אסורה. בהכרעת הדין מתח בית המשפט ביקורת חריפה על היחידה החוקרת והתביעות.
  11. התובע הגיש שתי תביעות, האחת כנגד הנתבעת בלבד בעילה של הוצאת לשון הרע והשנייה היא התביעה שלפני שבה תבע בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות המקרה. לאחר שהובהר לתובע שהוא אינו יכול לנהל את שתי התביעות במקביל, הוא ביקש למחוק את התביעה הראשונה ולנהל רק את התביעה שלפני.
  12. אציין כבר עתה כי המועדים שנקבו הצדדים בעדויות במשטרה אינם תואמים את ציר הזמן. לא של הנתבעת (ששיקרה מהתחלה) ולא של התובע שמתאר אירוע שנמשך מעל חודש, בעוד שלפי המועדים, הברורים מדובר בשלושה שבועות. שכן, ביום 9.8.17 הגיעה הנתבעת לביתו של התובע (לפי מצלמות האבטחה), לילה שבין 16-17.8.17 מקיימים השניים יחסי מין, ביום 27.8.17 מגיע בן הזוג לבנק ומשמיע למנהלת הסניף את הקלטת השיחות. ביום 28.8.17 מגיעה הנתבעת למשטרה.בהתאם לתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט – 2018 יכלול פסק הדין פירוט קצר של המחלוקת, השאלות הדורשות הכרעה, ההכרעה ונימוקיה וזאת למעט אותן נקודות בהן יש חשיבות מיוחדת שמצדיקה ההנמקה.שאלת הסמכות העניינית
  13. בתחילת ההליכים עוררתי את שאלת הסמכות העניינית בתביעה למול הבנק שכן טענות התובע הינן מחד לנזק גוף ומאידך הוא טוען לעילות שקשורות לכל הליכי הפיטורין. לאחר דיון שהתקיים ביום 11.12.22 ניתנה החלטה ביום 13.12.22 (שכוללת הרחבה בשאלת הפסיקה הרלוונטית ועל כן לא ארחיב כעת).
  14. בסיומה של ההחלטה קבעתי כי הואיל והתובע לא מבצע את ההפרדה בין עילות נזיקיות לעילות שמקורן בדיני העבודה מחד ומאידך התביעה כנגד הנתבעת 2 אינה בסמכותו של בית הדין לעבודה, לא אורה על העברת התיק לבית הדין לעבודה. מנגד, הובהר כי כל טענה של התובע שמקורה בדיני העבודה אינה בסמכותי וכי הצדדים ידרשו לכך בסיכומים מטעמם.
  15. התובע והבנק התייחסו לכך בסיכומים מטעמם, כאשר התובע טוען כי מדובר בשאלות נזיקיות והסמכות הינה לבית משפט השלום ואילו הבנק טוען שעיקר הטענות של התובע הינה בתחום דיני העבודה ומשכך אין לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד הבנק.לאחר שעברתי על טענות הצדדים, בכתב התביעה ובסיכומים, והעדויות מצאתי לנכון לקבוע שהתביעה כנגד הבנק הינה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, ומשכך הנני מורה על מחיקת התביעה כנגד הבנק.
  16. כפי שפורט בהרחבה, בהחלטה מיום 13.12.22, נקודת המוצא הינה דרך ניסוח הטענות של התובע בכתב התביעה, אולם לאחר שמיעת הראיות וכאשר יש לפני את הסיכומים של התובע שהוגשו, בכתב, יש לבחון מה הטענה שטוען התובע (ולא מה רשם בכתב התביעה). קריאה של הסיכומים מגלה כי כנגד הבנק מעלה התובע את הטענות הבאות:-
    • הבנק ניהל חקירה מבלי שהמתין לתוצאות ההליך הפלילי;
    • התובע “הורד” לעבודה מנהלתית ובכך הושפל ונגרמו לו נזקים נפשיים;
    • במהלך הליך החקירה שביצע הבנק על ידי הגב’ עידית סלוין היא התעלמה מראיות שהציג התובע לגבי פריט הלבוש שלבשה הנתבעת עת הגיעה, בפעם הראשונה, לביתו של התובע;
    • היה מצופה מהבנק, לאחר שהבין כי תיאור האקט המיני שניתן על ידי הנתבעת שקרי, לזמן את התובע והנתבעת לעימות ולהמתין לתוצאות ההליך הפלילי;
    • כל נושא העבירות האתיות שנוי במחלוקת ומהווה כסות לעילת הפיטורין האמיתית;התובע מציין במפורש כי :-“נראה בבירור שהסיבה האמיתית להתנהלותה של הנתבעת 1 מול התובע נבע מכך שברגע שהתובע נחקר בגין ההטרדה המינית הנתבעת מיהרה לחרוץ את גורלו חרף הראיות שהיו בפניה, להעמידו בתפקיד זניח במנהלה וזאת עד להכרעה בעניינו תוך כדי כך שהתובע נשא אות קין על מצחו והיה מושפל”לטענתו זו העילה הנזיקית שעומדת לרשותו.

       

  17. ברע”א 2407/14 מורן רוחם נ’ אג’נס פרנס פרס בע”מ (2015) (להלן:- עניין “מורן רוחם”) הובהר כי סמכותו של בית הדין לעבודה הינה סמכות ייחודית, וכל עניין שבסמכותו של בית הדין לעבודה אינו בסמכות בית המשפט האזרחי.בניגוד לחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים (שלום/מחוזי) אשר הינה לפי מבחן הסעד, סמכותו של בית הדין לעבודה נבחנת הינה לפי מבחן העילה.
  18. בחינת סמכותו של בית הדין לעבודה הינה בשלושה שלבים (שניים חיוביים ואחד שלילי):-
    • על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק;
    • על העילה לנבוע מיחסי העבודה;
    • העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (למעט סעיפים 29 (הסגת גבול), 31 (הסגת גבול במיטלטלין), 62 (גרם הפרת חוזה) ו- 63 (הפרת הוראה חקוקה) – שבעניינן קובע סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ”ט – 1969 סמכות ברורה לבית הדין לעבודה.
  19. בכל הקשור ליסוד הראשון – אין חולק כי הוא מתקיים. גם היסוד השני מתקיים שכן התובע ממקד את טענותיו בדבר חובות הבנק כמעביד לערוך שימוע כדין, חובות הבנק כמעביד לברר תלונות על הטרדות מיניות, חובות הבנק כמעביד לברר טענות על הפרת קוד אתי, על חובת הבנק כמעביד כלפי העובד שנובעת כולה מהסכמי העבודה וממשפט העבודה. אין טענה על הפרת הוראות בטיחות בעבודה (כפי שנעשה בתביעות נזקי גוף בגין תאונות עבודה) שמקורן אינו בדיני העבודה. לכן השאלה הינה האם אכן מדובר ב”עילה” שמקורה בדיני הנזיקין.
  20. המונח “עילת תביעה” כולל בתוכו את הן את המבחן העובדתי והן את המבחן המשפטי. סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, אשר מחריג מגדרי בית הדין תובענות שעילתן בפקודת הנזיקין (למעט אותן עוולות שפורטו לעיל) מבהיר כי המבחן הינו של עילת התביעה במובן המשפטי.
  21. התובע טוען לקיומה של עוולת הרשלנות, מדובר בעוולת מסגרת. במסגרתה בוחנים שלוש שאלות, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק (הן מושגית – במובן הרחב בין סוג של קבוצת הנתבעים לבין קבוצת התובעים והן פרטנית בנסיבות המקרה)? האם המזיק הפר את חובת הזהירות? והאם ההפרה גרמה לנזק? (ע”א 145/80 שלמה ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פד”י לז(1) 113 (1982)).
  22. בבחינת חובת הזהירות על בית המשפט לבחון גם עניינים של מדיניות משפטית שנועדו לאזן כאשר בית המשפט העליון מבהיר כי:-“שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות. זוהי, ללא ספק, חקיקה שיפוטית בדרגתה הטהורה ביותר.” (שם, עמ’ 124)בית המשפט העליון ממשיך ומבהיר כי:-“ואם תישאל השאלה, על-פי איזה קריטריון נעשו האיזון והשכלול עצמו, כי אז התשובה היא, כי עניין זה אין למדדו במאזניים ובמשקולת, אלא נעשה הוא על-פי הבנתו של השופט את צורכי החברה. אין לו לשופט אלא ניסיונו השיפוטי, תלמודו, וחכמת החיים שלו” (שם, עמ’ 124-125).

     

  23. כל חובות הזהירות להן טוען התובע נובעות ממערכת דיני העבודה, מפסיקת בתי הדין לעבודה בדבר החובות של המעביד והכללים החלים, בדבר הסכם העבודה. מדובר בדין המהותי שבסמכותו, ידיעתו וחוכמתו של שופט בית הדין לעבודה.
  24. לא מדובר בשאלות ש”בדרך אגב”, מדובר בשאלות מהותיות שבהן דן בית הדין לעבודה. האם נערך שימוע כדין? האם השימוע התנהל בתום לב? האם היה מקום לשנות את מקום עבודתו של התובע? האם היה מקום להתחיל בחקירה בטרם הסתיים ההליך הפלילי? האם החקירה נערכה כנדרש.
  25. למעשה, סעיף 24(א)(1) בא להוציא מסמכותו של בית הדין לעבודה את אותן תביעות בהן נגרם נזק גוף, עקב רשלנות של המעביד שמקורה בהפרת הוראות שבדין האזרחי, כגון אי שמירה על בטיחות העובדים, שכן חובת הזהירות אינה נובע מיחסי העבודה בלבד, מקורה בהוראות בטיחות ובפסיקה לגבי חובות הזהירות.
  26. כאשר המחוקק מצא לנכון להקים ערכאה ייחודית שתדון במערכת דיני העבודה, שיש לה את המומחיות והידע, אין לכרסם בסמכותה בדרך שמבקש התובע.
  27. לפיכך, כל טענות התובע כלפי הבנק הינן בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. ככל שיקבע שם כי אכן הבנק פעל שלא כנדרש, רשאי בית הדין לפסוק את הפיצוי המתאים. יש לדחות את ניסיון התובע “לעטוף” את הטענה בדרך ניסוח שמנשה להקנות לה כסות נזיקית. מדובר בשאלה שכל כולה בדיני העבודה.
  28. לסיכום – התביעה כנגד הבנק נמחקת בהעדר סמכות עניינית.
  29. הואיל והתביעה נמחקה לא אדרש לעדויות עובדות הבנק (למעט ההודאה במשטרה שהוגשה בהסכמה של מנהלת הסניף), שכן הבנק נמנע מלהעיד את עובדי הסניף אלא רק את הגב’ כרמית הרשקו (מי שהייתה אחראית תחום רגולציה וממשקים עם הייעוץ המשפטי של אגף משאבי אנוש) ושל הגב’ עידית סלוין (מי שהייתה ממונה על מניעת הטרדה מינית בבנק)טענות התובע כנגד הנתבעת (אחריות)
  30. לטענת התובע, הנתבעת במודע ובכוונה שיקרה במשטרה ושיקרה למעסיק שלו ובכך גרמה לו לפגיעה נפשית קשה מנשוא, אובדן שמו הטוב, מעמדו ולחם מחייתו. הוא עזב את עיר מגוריו, מכר את דירתו וחזר לגור בבי הוריו. נגרר להליך פלילי ארוך ומיותר.
  31. התובע מפנה לכך שהנתבעת שיקרה במשטרה לגבי הלבוש (טענה שלבשה חצאית ובמצלמות האבטחה נראתה מגיעה, בפעם הראשונה, עם מכנס), שיקרה לגבי מספר המפגשים (טענה לאחד כשבפועל היו שניים), הפנה לגרסאות השונות של הנתבעת במשטרה למול הגרסה שמסרה לעידית סלוין מטעם הבנק (שם טענה כי היא כבר ביקשה ללכת וכי התובע סובב אותה בכוח לכיוון הדלפק העוצמה, הרים את החצאית וביצע את החדירה בכוח וזאת בשונה מהגרסה שצוטטה לעיל) והפנה לסתירות ואי דיוקים בחקירתה בבית המשפט.
  32. לפיכך טוען התובע כי הנתבעת גרמה לו לדאבון לב, אמלול והשפלה שהובילו אותו למצב נפשי קשה כפי שנקבע על ידי מומחה בית המשפט, ד”ר אסף כספי.
  33. התובע מוסיף וטוען כי אין להפחית אשם תורם. הוא פעל כבנקאי סביר, שירת את האינטרס של הבנק ושל הלקוחה, כי ההלוואה אושרה בטרם התנשקו או קיימו יחסי מין. התובע מאשר כי טעה כאשר לא דיווח על המנהלים בדבר בעובדה שלאחר שאושרה ההלוואה אך לטענתו הדבר אינו מקים בסיס לאשם תורם.
  34. לטענת התובע גם המומחה מטעם בית המשפט לא קבע כי התנהלותו של התובע תרמה לנכות הנפשית. התובע מוסיף כי אלמלא התלונה השקרית של הנתבעת, לא היה נגרם הנזק הנפשי, ועל כן אין מקום להפחתת הפיצוי בגין אשם תורם.טענות הנתבעת לגבי האחריות
  35. לטענתה הנתבעת היא חשה מצוקה כלכלית, פחדה כי לא תוכל לעמוד בהחזר ההלוואות, והתובע ניצל מצוקה זו. לטענתה התובע לא אמר לה שההלוואה אושרה אלא כי חסרה חתימה והיא חשה שאם לא תעשה כרצונו, לא תתקבל הבקשה.
  36. לטענתה שבה לביתו, לאחר מספר ימים שכן חששה שאם לא תעשה כן ההלוואה לא תאושר, זו הסיבה שהיא שמרה על קשר (טלפוני והודעות) עם התובע, אשר זימן אותה לביתו, לראשונה, ביום 13.8.17, בכל שעה כאשר הוא משאיר את הדלת פתוחה. לטענתה הגיעה בשעה לא סבירה שכן טיפלה שאביה החולה, אז היא חתמה על המסמכים במטבח בעודו רוכן עליה ומוביל אותה למיטה.
  37. הנתבעת טוענת כי מי שהיה אז בן זוגה לקח את הטלפון לתיקון, ראה את המסרונים והתקשר זועם לתובע ואז פנה להנהלת הבנק (ולא ציינה את אשר סיפרה מנהלת הסניף במשטרה כי השיחות היו מוקלטות). במשטרה טענה כי מכשיר הטלפון בתיקון ולכן היא לא יכולה להציג המסרונים והשיחות.
  38. הנתבעת טוענת כי היא היתה במצב נפשי קשה, קיבלה טיפול נפשי, נשלחה על ידי הבנק להגיש את התלונה ומצאה את עצמה מול כתב אישום (שממנו זוכתה) כאשר בית המשפט מבקר את מערכת החקירה והתביעה. לטענתה התלונה שהגישה היתה על בעילה אסורה בהסכמה, עבירה שכלל לא נבדקה.
  39. לטענתה היא נוצלה על ידי התובע לקיום יחסי מין, וזאת כאשר הוא יודע על המצוקה הכלכלית שלה, התלות שלה בו, והצורך שלה להסדיר את העניין הכלכלי. לטענתה אין כל קשר בין התלונה שלה להחלטה לסיים את עבודת התובע בבנק.
  40. לטענתה התובע טמן לה מלכודת על מנת להשיג אותה מחד ומאידך הוכרחה על ידי בן הזוג להגיש את התלונה. לטענתה התובע הוא היוזם של האירוע ועל כן יש לייחס לו אשם תורם.הכרעה בשאלת האחריות
  41. התובע והנתבעת היו שני בגירים שקיימו יחסי מין. קיום יחסי המין, כשלעצמו, וכל עוד הוא בהסכמה אינו עבירה פלילית. רק שהנתבעת הייתה במערכת יחסים אחרת באותה העת והתובע ידע כי אם הוא מנהל מערכת יחסים עם לקוחה הדבר נוגד את הקוד האתי.
  42. כאשר גילה בן הזוג של נתבעת אודות הקשר, הוא הבין מהמסרונים ומהשיחות המוקלטות שלא מדובר בקשר מקצועי בלבד (בניגוד לטענות הנתבעת), הוא הבין שיש כאן קשר אחר, קשר כולל תחילתה של מערכת יחסים. הוא התקשר לתובע ושם שמע כי הקשר כבר כלל קיום יחסי מין, ככל הנראה הוא איים, פנה לנתבעת בטענות (וגם היא חששה ממנו). הנתבעת, כדי לנסות ולשמור על מערכת היחסים איתו העדיפה, במקום לקחת אחריות על המעשה, לנסות ולטעון להיותה קורבן למעשה פלילי חמור.
  43. התנהלות שני הצדדים מלמדת כי שניהם ידעו שמערכת היחסים לא תקינה. הנתבעת ידעה שבכך היא בוגדת באמונו של בן הזוג, הנתבע ידע שבכך הוא מועל באמון המעביד. יתכן והתובע אכן ניצל את העובדה שהנתבעת זקוקה לסיוע שלו אך גם יתכן שהנתבעת סברה שבדרך זו תוכל לקבל שירות טוב יותר.הודעת התובע במשטרה היא זו שתומכת בשתי האפשרויות שכן בניגוד לתמונה אותה הוא תיאר בבית המשפט, ולפיה מערכת היחסים החלה לאחר שהכלה תסיים וכי הנתבעת לא הצטרכה אותו יותר, הוא מציין בשורות 63-65 להודעה (במ/3) כי לאחר קיום יחסי המין פנתה אליו הנתבעת בבקשה שיאשר חריגה בחשבון עד אשר תקבל הלוואה ממקום עבודתה, הוא אישר ואף כתב על כך הערה בחשבון.כלומר, התובע מאשר כי בעודו במערכת יחסים מינית עם הנתבעת הוא מאשר לה חריגה מקו האשראי מעבר להלוואה שהחלה את הסיפור.
  44. התמונה המלאה הוסתרה במכוון על ידי שני הצדדים אשר דאגו שלא לפרוס את התמונה המלאה לפני בית המשפט (או לפני המשטרה):-
    • שני הצדדים דאגו, כל אחד בנפרד, שבית המשפט והמשטרה לא ידעו מה הייתה תחלופת המסרונים האמיתית והמלאה שהוחלפה שכן שניהם דאגו להשמיד אותה. היה מצופה ממשטרת ישראל לבקש צו מתאים ולשחזר העניין, אך היא לא עשתה כן;
    • ביום 27.8.17 משמיע בן הזוג של הנתבעת הקלטות למנהלת הסניף, למחרת, במשטרה הן נעלמות ונטען שהטלפון בתיקון (וזאת על אף שמנהלת הסניף סיפרה לחוקרים כי בן הזוג החזיק העתק בנייד שלו, המשטרה לא עשתה פעולת חקירה מינימאלית של זימון בן הזוג לחקירה);
    • שני הצדדים דאגו שלא לזמן עדים מהותיים. התובע נמנע לזמן את המנהל שקדם לו, שלטענתו הפעיל עליו מכבש לחצים לסייע לנתבעת. הנתבעת נמנעה מלהעיד את בן הזוג שלה;
    • שני הצדדים נמנעו מלהגיש מסמכים מהותיים, כגון מתי הוגשה הבקשה לבנק, מתי היא אושרה? מתי הוזרמו הכספים? האם אכן המסמכים נחתמו (כטענת התובע) בפגישה הראשונה? האם נחתמו בפגישה השנייה?
    • התובע הביא למשטרה (ובאמצעות תיק המשטרה לבית המשפט) את צילומי התובעת מגיעה אליו בפעם הראשונה עם מכנס. היכן צילומי הפעם השנייה? האם אז הייתה חצאית?
  45. ועדיין, בשורה התחתונה, הנתבעת הולכת למשטרה ומגישה תלונה שקרית, היא שיקרה לגבי המועד, היא שיקרה לגבי הלבוש, היא שיקרה לגבי אופי המפגשים. ולא מדובר בעובדות זניחות, לא מדובר במקרה של קורבן עבירת מין שמדחיקה:-
    • התובעת במשטרה טענה לביקור אחד – היו שניים;
    • התובעת במשטרה תיארה כי הייתה עם חצאית – היא הייתה עם מכנסיים במפגש הראשון;
    • התובעת תיארה חדירה אלימה ליד הדלפק כאשר היא מתנגדת – בפועל יחסי המין היו במיטה, באקט רצוני;
    • התובעת מסתירה את המסרונים וההקלטות, למרות שהן ברשותה וברשות בן זוגה.גם גרסת הנתבעת לבנק היתה שקרית, לכל אורכה.שני הדברים היחידים שהיו אמת הם העובדה שהיא הגיעה לביתו לחתום על המסמכים והעובדה שקיימו יחסי מין.
  46. ההלכה לגבי קורבנות עבירות מין הינה יישום זהיר ורגיש של ההלכות הנוהגות לגבי ראיות, אולם יש לזכור כי בעניין שלפני התלונה במשטרה הייתה בסמוך לאירועים, אי הדיוקים לא יכולים להיות מוסברים בכך שמדובר בקורבן עבירת מין אלא בכך שהנתבעת חשה מצוקה מול בן הזוג שלה שהבין שהיא מנהלת מערכת יחסים נוספת ובניסיון של הנתבעת לפנות בתלונות למשטרה ולמעביד ולהביא לפתיחת הליכים פליליים כנגד התובע מתוך רצון להציל את המערכת הזוגית “יהיה אשר יהיה”.
  47. הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי תלונה שכזו, בחומרה שכזו, תביא לחורבן בעבור התובע, אך זה לא גרם לה להסס. היא בחרה לנסות ולהציל את מערכת היחסים שלה עם בן הזוג שלה על חשבון שמו הטוב של התובע. ומשכך היא אחראית כלפי התובע.
  48. כפי שנפסק בע”א 7426/14 פלונית נ’ עו”ד אורי דניאל (2016) (להלן:- עניין “אורי דניאל”) הדרך הנכונה היה פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה – 1965. ואכן התובע הגיש בתחילה תביעה בעילה זו כנגד הנתבעת (כאשר בתביעה שלפני טען לעוולות מכוח פקודת הנזיקין – רשלנות ונגישה). דא עקא, שלאור העובדה שהתובע לא יכול היה לתבוע את הנתבעת בשני הליכים נפרדים הוא ביקש למחוק את התביעה הראשונה ולהותיר את התביעה שלפני, ועשה זאת מבלי לתקן את כתב התביעה ולבקש פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע.
  49. אין מקום למנוע פיצוי מהתובע רק בגין כך, בית המשפט העליון לא קבע שלא ניתן לפסוק פיצוי לפי עוולת הרשלנות אלא מציע להסתפק בפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע ועוגמת נפש. בפועל בית המשפט המחוזי בעניין אורי דניאל הכיר בקיומה של עוולת הרשלנות, וכך יש לעשות גם במקרה זה. מנגד, יש להיזהר מאפקט מצנן של פסיקת פיצויים גבוהים (כפי שקבע כב’ השופט עמית בעניין אורי דניאל).
  50. הואיל ומדובר בפיצוי לפי פקודת הנזיקין יש לדון גם בשאלת האשם התורם. ובעניין זה יש להפחית מהפיצוי שכן התנהלותו של תובע גרמה לחלק לא קטן מהנזק. התובע הבין שמדובר במערכת יחסים לא תקינה (ולראיה בעצמו סיפר כיצד אישר לנתבעת חריגה ממסגרת אשראי לאחר קיום יחסי המין). התובע והנתבעת לא נפגשו במקום חיצוני, לא נפגשו ב”פגישה עיוורת” הנתבעת הגיעה לתובע כי היא הייתה זקוקה לעזרתו. יתכן והיא אכן פלירטטה איתו, יתכן והיא החמיאה לו כדי להשיג רווח משני אך היה עליו להיזהר.
  51. לא בכדי סעיף 346(ב) לחוק העונשין מגדיר בעילה אסורה בהסכמה כקיום יחסי מין, בין שני בוגרים תוך כדי ניצול יחסי מרות בשירות, כדי למנוע מצב שבו צד אחד יבין שאלמלא קיום יחסי המין לא יקבל השירות (גם אם נותן השירות לא התכוון לכך). יש לזכור כי מעבר לאלמנט הפלילי היה גם את האלמנט האתי, שהתובע היה מודע לו.
  52. אם היה התובע מתנהל כפי שמצופה, ודואג להביא למשטרה את המסרונים, את הראיות שאכן ההלוואה אושרה והוזרמה קודם לכן, היה העניין נסגר באופן מיידי. יתכן ועדיין היה עומד לדין משמעתי אבל התיק המשטרתי היה נסגר. התובע לא עשה כן שכן חשש מהמסרונים, ולכן דאג להשמיד אותם.
  53. עיקר האחריות הינה על הנתבעת אך חלקו של התובע לא נמוך (גם אם לא שווה לחלקה של התובעת) ועל כן מצאתי לנכון להפחית 40% מהפיצוי בגין אשם תורם.הנזק
  54. בשים לב לפערים בין המומחים השונים מונה ד”ר אסף כספי כמומחה מטעם בית המשפט (במימון התובע והבנק). ד”ר כספי קבע כי כתוצאה מהאירועים נותרה לתבוע נכות נפשית בשיעור 10% (מבלי להפנות לסעיף פרטני) ומבלי לבצע אבחנה בין החלקים השונים באירוע, כאשר הוא קובע כי לתובע יש הסתמנות כרונית של דכאון וחרדה.
  55. אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה, ועל כן לא ניתן לקבוע מה הייתה תרומת כל אחד מהאירועים לנכות שכן מעבר לתלונה במשטרה ולבנק. ועל כן, ועל אף שהתובע מאשר כי למעשה הפחד שלו נבע, בראשיתו, מהאיומים שקיבל מבן הזוג של הנתבעת. לא מצאתי לנכון להפחית מהנכות.
  56. התובע מבקש פיצוי בשיעור 879,385.59 ₪ שמורכב מהסכומים הבאים:-
    • פיצוי בגין כאב וסבל בסך 200,000 ₪;
    • פיצוי בגין עזרת הזולת בסך 110,000 ₪;
    • פיצוי בגין נסיעות לטיפולים רפואיים בעבר ובעתיד – 30,000 ₪;
    • הוצאות בדין טיפולים בסך 53,000 ₪;
    • הפסד השתכרות ופנסיה לעבר בסך 91,397.37 ₪;
    • הפסיד כושר השתכרות ופנסיה לעתיד בסך 394,788.22 ₪.התובע טוען כי מתפקיד של עתודה ניהולית בבנק הוא מצא את עצמו מושפל וכיום עובד בתפקיד זוטר של במפעל.
  57. הנתבעת 2 לא טענה דבר לגבי שיעור הפיצוי אלא הצטרפה לבנק שטען לסכומים הבאים:-
    • כאב וסבל בשיעור 15,000 ₪;
    • הפסדי שכר בעבר – נטען שלא נגרם הפסד בתקופת הנכות הזמנית וכי קיבל דמי אבטלה;
    • אין כל הפסדי שכר בעתיד שכן שכרו כיום גבוה מהשכר שהרוויח בבנק שכן הוא עובד כמנהל מחלקת ייצור;
    • אין מקום לפיצוי בגין עזרה;
    • אין מקום לפיצוי בעבור טיפולים שמכוסים בסל הבריאות;
  58. בכל הקשור לפיצוי בגין כאב וסבל הואיל והפיצוי נפסק מכוח עוולת הרשלנות ולא מכוח חוק אישור לשון הרע, יש מקום לפסוק לפי נסיבות העניין. מנגד, יש לקחת בחשבון את קביעות כב’ השופט עמית בעניין אורי דניאל הנ”ל ולפסוק פיצוי מתון יחסית ואני מעמיד אותו על 50,000 ₪.
  59. בכל הקשור להפסדי שכר בעבר – התובע לא הוכיח רכיב זה. התובע טוען שעבודתו הופסקה בגין התלונה אולם עניין זה מסור לבית הדין לעבודה. בפועל התובע עבד לאחר האירוע ושכרו לא נפגע ועל כן אין מקום לפיצוי.
  60. בכל הקשור לעזרה וסיעוד – אין כל ראיה לצורך בכך לאור הנכות שנפסקה.
  61. בכל הקשור לפיצוי בגין הוצאות רפואית – מדובר בטיפולים שמכוסים בסל הבריאות.
  62. בכל הקשור להפסדי שכר בעתיד – התובע עובד כיום ומרוויח שכר מכובד (אם שכרו המצטבר בשנת 2017, בבנק, היה 158,967 ₪, בשנת 2021 שכרו המצטבר עמד על 217,168 ₪ ובשנת 2022 בשישה חודשים 147,645 ₪ – והכל לפי דו”ח רציפות שכן התובע נמנע מלהגיש תלושים). אין לדעת מה היה השכר הצפוי כעתודה ניהולית בבנק שכן לא הובאו ראיות. יש לקחת בחשבון שלנכות נפשית יש משמעות תפקודית אולם בנסיבות העניין יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי אותו אני מעמיד על 200,000 ₪ (כולל פנסיה).
  63. סה”כ – הנני מעמיד את נזקי התובע על סך של 250,000 ₪.לפני סיום
  64. שלא כטענת התובע, לא מדובר ב”סרט הוליוודי טוב” מדובר בטרגדיה אנושית של שני אנשים, שקיימו יחסי מין, והסתבכו בשקרים בשל העובדה ששניהם הבינו שמעלו באמון הסביבה.
  65. שני הצדדים שילמו מחירים אישיים בגין האירוע. התובע עבר חקירה פלילית, הנתבעת עמדה לדין (וזוכתה). שניהם נושאים צלקות בגין האירוע.
  66. התובע הגיש את כתב התביעה הטענה לנזק גוף, ועל כן בהתאם לסעיף 70(ג1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד – 1984, שמו אסור בפרסום. בשים לב לנסיבות מצאתי לנכון לאסור גם על פרסום שמה של הנתבעת 2 (מכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט) וזאת על אף שיובהר כי פס”ד אינו אסור בפרסום.לסיכום
  67. התביעה כנגד הבנק נמחקת מחמת העדר סמכות עניינית.
  68. התביעה כנגד הנתבעת 2 מתקבלת. הנתבעת תישא בסכום של 150,000 ₪ המהווים 60% מנזקי התובע. לסכום זה יש להוסיף שכ”ט עו”ד בשיעור 23.4% והחזר האגרה ששולמה.
  69. בכל הקשור לשאלת ההוצאות – הואיל והתביעה כנגד הבנק נמחקה היה מקום לחייב את התובע בהוצאות. אולם יש להבדיל בין הוצאות בגין חוו”ד וצילום החומר הרפואי שבהן יש לחייב את הנתבעת 2 ישירות לבין שכ”ט עו”ד שבו יש חייב את התובע, כמו כן יש לקחת בחשבון שהבנק לא טען מתחילת הדרך כי כלל אין סמכות עניינית בית משפט השלום ויתכן ואם היה מעלה טענה זו בתחילת ההליך היו נחסכות הוצאות.לכן אני מחייב את התובע בהוצאות הבנק בסכום נמוך של 5,000 ₪ כמו כן אני מחייב את הנתבעת 2 בהוצאות הבנק בגין חוו”ד (הן מטעמו והן מחצית חוו”ד המומחה מטעם בית המשפט) וצילום חומר רפואי בסך 11,000 ₪.לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאות נוספות לטובת התובע.סה”כ –

     

    הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 150,000 ₪ בצירוף שכ”ט עו”ד בשיעור 23.4% וכן החזר האגרה. הנתבעת 2 תשלום לבנק הוצאות בשיעור 11,000 ₪. התובע ישלם לבנק הוצאות בסך 5,000 ₪.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בהתאם לתקנות.

    ניתן היום, כ’ אב תשפ”ד, 24 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.

     

 

PDF

פסד פייק אונס אורנה בובליל העלילה אונס על בנקאי 185000 שי פיצוי 32696-05-20

 

בתיק הפלילי נגד אורנה בובליל ביקשה חומרי חקירה ולא נתנו לה

שימו לב שההחלטה בתיק זה מאוד מצוטטת למקרה בו המשטטרה סוגרת תיק בחוסא אשמה ולאחר ערר של הקורבן (הגבר, במקרה זה) התיק נפתח מחדש וכן מוגש כתב אישום.

אורנה בובליל באנמצעות עו”ד יפעת שבד דאי ביקשה את הנימוקים לפתיחת התיק מחדש ואת אישורי היועמ”ש לפתיחת התיק מחדש.  את משטרת אשקלון בתיק זה ייצגה טל אדיר כהן.

השופטת חלפון נזריאן דחתה את הבקשה.  לגבי הנימוקים החליטה שהם תכתובת פנימית, ולגבי אישורי היועמ”ש קבעה שעיינה בהם ואלה אישורים כדין.

להחלן החלטה בבקשת חומרי החקירה של אורנה בובליל

 

בית משפט השלום באשקלון

בע”ח 27951-05-21 אורנה בובליל נ’ מדינת ישראל

 

בפני כבוד השופטת מיטל חלפון-נזריאן
מבקשת אורנה בובליל
נגד 
משיבה מדינת ישראל

 

החלטה
  1. לפניי בקשה לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ”ב – 1982.

 

  1. במסגרת הבקשה עתרה המבקשת לקבלת הנימוקים והעילות לסגירת התיק נגד המבקשת ונגד המתלונן מחודש מרץ 2018; ערר המתלונן על סגירת תיק החקירה; האישור וההחלטה על נימוקיה המקבלת ערר המתלונן; האישור והנימוקים למתן ארכה בדיעבד להגשת הערר; הנימוקים להחלטה לפתיחה מחודשת של תיק החקירה נגד המבקשת; הנימוקים להגשת כתב אישום נגד המבקשת; אישור היועמ”ש להגשת כתב האישום; ההחלטה הרשמית ונימוקי דחיית השימוע שנעשה למבקשת.

 

  1. נטען כי ביום 21.2.21 הוגש נגד המבקשת כתב אישום המייחס לה עבירה של ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 סיפא לחוק העונשין תשל”ז- 1977.

 

  1. נטען כי ביום 27.8.17 פנתה המבקשת לנציגי סניף בנק פועלים באשקלון ודיווחה על התנהלות חריגה בה נקט המתלונן אשר ניצל תפקידו כפקיד בנק בכיר ומצבה הכלכלי הקשה של המבקשת וביקש לפגוש אותה להחתמתה על מסמכי בנק והעמדת הלוואה בביתו הפרטי ומחוץ לשעות העבודה ולקיום יחסי מין עמה. לטענת המבקשת בשל טענותיה בעניין זה נדרשה על ידי נציגי הבנק לגשת אל המשטרה להגשת תלוה רשמית וביום 28.8.17 התייצבה בתחנת המשטרה לשם הגשת תלונה. נטען כי ביום 3.9.17 נחקר המתלונן בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה וקשר עצמו לעבירה ואישר כי קיים עם המבקשת קשר מיני חד פעמי בדמות יחסי מין שבוצעו ביניהם ביום אחר ובשעה אחרת מהמתואר על ידי המבקשת. בהמשך לאמור נחקרה המבקשת שוב וחזרה והדגישה כי העבירה בוצעה בהסכמה אך בנסיבות בהן הייתה תחת יחסי תלות במתלונן שהיה אמון על העמדת הלוואה עבורה ותוך ניצול מצוקתה הכלכלית הנפשית והאישית. נטען כי לאחר עיון בתיק הוחלט לא להגיש נגד המבקשת כתב אישום ותיק החקירה נגדה נסגר במרץ 2018. נטען כי בחלוף שנה ממועד ההחלטה על סגירת התיק, בינואר 2919 פנה המתלונן למחלקת עררים והגיש ערר על סגירת תיק החקירה. נטען כי בחודש אפריל 2019 ניתנה ארכה בדיעבד המתירה למתלונן לערור על החלטת הסגירה. נטען כי הוגש כתב אישום נגד המבקשת.

 

  1. נטען כי למבקשת טענות משפטיות בדבר שיהוי בהגשת כתב האישום ואי עמידת המאשימה בנהליה מדיניות העמדה לדין ועל כן יש להעמיד לרשותה העתק התכתובות הפנימיות המבוקשות. נטען כי על בית המשפט לבחון החומר המבוקש ולהעמיד לעיונה מידע שיש בו לסייע להגנתה של המבקשת. נטען כי החומר המבוקש חיוני לגיבוש טענותיה המקדמיות כדוגמת טענה של הגנה מן הצדק, שיהוי ואכיפה בררנית. נטען כי פנייתה של המבקשת אל המשיבה לקבלת החומר האמור נענתה בכך שלא מדובר בחומר חקירה. נטען כי יש חשיבות לקבלת התכתובות הפנימיות על מנת לשפוך אור על התנהלות הקלוקלת של המאשימה, על השיהוי שחל בהעמדת המבקשת לדין ועל אי עמידת המשיבה בנהלים ובמדיניות של פרקליט המדינה בהעמדה לדין. נטען כי הכלל הוא שאין חובה להעביר תכתובות פנימיות אך קיימים חריגים לכלל. המבקשת הפנתה לבע”ח 4875-10-12 זקן נ’ מדינת ישראל לפיו הורה בית המשפט לרשויות לגלות החלטה רשויות התביעה לבטל החלטה קודמת לסגירת התיק מחוסר ראיות. נטען כי ככל שיעלה בידי המבקשת להוכיח כי הגשת כתב האישום נגדה אינה מתיישבת עם עקרון השוויון ונוגשת מדיניות המשיבה במקרים דומים האי שתעמוד לה הגנה מהותית שתסייע לה למיצוי זכותה להליך הוגן. נטען כי הגשת כתב האישום נגדה מפלה אותה אל מול חשודים אחרים שנגדם לא הוגש כתב אישום בעבירה זו ובנסיבותיה המיוחדות ומכאן כי לתרשומות הפנימיות משקל מהותי להגנתה.

 

  1. המשיבה בתגובתה בכתב טענה כי מדובר בתרשומות פנימיות הן בתיקי המשטרה והן בתיקי הפרקליטות והן אינן חומר חקירה כל עוד אינן מכילות מידע מהותי בנוגע לאישום. נטען כי החשש בחשיפת תרשומות פנימיות תפגע למעלה מהדרוש בסדרי העבודה של רשויות החקירה והתביעה, ביכולתם לקיים דיון פנימי ובצורך לערוך תרשומות שתשרתנה את ההליך הפלילי. נטען כי נימוקי החלטות הפרקליטות בנוגעים לסגירה ולפתיחת תיק החקירה כלפי המבקשת וכן הנימוקים הנוגעים לערר שהוגש על ידי המתלונן אינם מהווים חומרי חקירה שחלה לגביהם זכות עיון. נטען כי אין בתרשומות כדי לסייע להגנת המבקשת ובחינת שיקול הדעת של המשיבה להחליט להעמיד המבקשת לדין על בסיס חומר הראיות הקיים תיערך על ידי שמיעת הראיות בבית משפט אשר יכריע ביחס לתשתית הראייתית שתעמוד לבחינתו ולהערכתו של השופט הדן בתיק. נטען כי הדברים האמורים נכונים אף ביחס לטענת הגנה מן הצדק. נטען כי ככל שלמבקשת טענות ביחס להפעלת שיקול הדעת של הפרקליטים בקבלת ההחלטות הרלוונטיות מקומן בבית הדין הגבוה לצדק ולא במסגרת בקשה זו. ביחס לערר המתלונן על סגירת תיק החקירה נטען כי לא מדובר בחומר חקירה אלא בעיבוד חומר ראיות על ידי המתלונן וב”כ המתלונן. ביחס לאישור יועץ להגשת כתב אישום נטען כי לא פורט הטעם לקיומו של אישור אלא הועלתה דרישה לקונית לקבלתו. ביחס להחלטה רשמית בדבר דחיית השימוע שנערך למבקשת והנימוקים, נטען כי לאחר עריכת שימוע הודע לב”כ המבקשת על דחיית טענותיה ועל ההחלטה להגיש כתב אישום. נטען כי ביחס לנימוקים לדחיית הטענות שהועלו בשימוע מדובר בתרשומות פנימיות שאין מקום להעבירן. ביחס לטענות הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית נטען כי מדובר בטענות בעלמא ללא כל תשית ראייתית ואין כל הסבר כיצד בחומרים המבוקשים במסגרת בקשה זו יכולים לסייע לטענת אכיפה בררנית כאשר מדובר בתרשומות פנימיות הנוגעות לקבלת החלטות בנוגע לתיק במסגרת הטיפול בו בפרקליטות.

 

 

  1. בדיון שהתקיים לפניי ביום 23.6.21 טענו הצדדים באריכות. המבקשת חזרה על האמור בבקשתה תוך שהפנתה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ביחס למשך הזמן לפעולות חקירה ועד להגשת כתב אישום כאשר מדובר בפרק זמן של 18 חודשים אשר ניתן להארכה בנסיבות חריגות ואישור של דרגים גבוהים.  נטען כי נדרש לתעד את טווח החריגה מהתקופה הקצובה ולפרט הטעמים לכך והעברת דיווח לפרקליט המחוז למתן ארכה כאשר על ידי פרקליט המדינה תינתן ארכה נוספת. נטען כי מדובר בארכות שלא תעלנה על 18 חודשים. נטען כי במקרה דנן האירוע משנת 2017 ואולם כתב האישום הוגש בפברואר 2021 ועלכן מדובר בחריגה שאינה עומדת בהנחיות. נטען כי התבקש להציג האישורים האמורים וכי אלה יכולים לסייע להגנת המבקשת בטענות של שיהוי, אכיפה בררנית והגנה מן הצדק. המבקשת עתרה לקבלת תאריך הסגירה של התיק נגד המתלונן ועילתה וכן סגירת התיק נגד המבקשת ועילת הסגירה, תאריך הגשת הערר מצד המתלונן, תאריך מתן האישור להגשת הערר והמועד שאישר ונימק ההחלטה וכן האישור עצמו להגשת הערר. כמו כן התבקשו האישורים מטעם פרקליט המחוז והמשנה לפרקליט באשר לשיהוי בהגשת כתב האישום.

 

  1. ב”כ המשיבה חזר על האמור בתגובתה וכן טען באריכות תוך פירוט כרונולוגי של השתלשלות העניינים בתיק דנן תוך הפנייה לתאריכים ספציפיים. בתמצית ייאמר כי מדברי ב”כ המשיבה עולה כי המרץ 2018 נסגר התיק נגד המתלונן בהעדר אשמה ונגד המבקשת לא נסגר התיק שכן לא נפתח התיק משום שהיא לא הוזנה במערכת המשטרתית כחשודה על אף שנחקרה באזהרה. נטען כי ביום 3.7.18 התקבלה במשרדי הפרקליטות בקשת המתלונן לקבלת מידע לגבי פעולות חקירה שבוצעו או לא בעניינה של המתלוננת. נטען כי לאחר התכתבות בין הצדדים, הוגש ביום 9.1.19 ערר המתלונן למחלקת עררים בפרקליטות המדינה ואולם, זו השיבה למתלונן כי עליו לפנות תחילה לפרקליטות ממחוז דרום.  נטען כי המתלונן פעל כאמור ואולם ביום 20.2.19 נמסר למתלונן כי הערר הוגש באיחור ואינו עומד בסד הזמנים הקבוע בחוק ועל כן, עליו לפנות לגוף המוסמך להאריך המועד להגשת הערר, מחלקת עררים. נטען כי ביום 4.3.19 פנה המתלונן למחלקת עררים להגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערר וביום 16.4.19 הוארך המועד להגשת ערר על ידי המתלונן רטרואקטיבית ליום הגשת הערר בפועל, ליום 9.1.19 כאשר ההחלטה התקבלה על ידי ממונה במחלקת עררים בפרקליטות המדינה. נטען כי ביום 26.5.21 הורתה מחלקת עררים על קבלת הערר של המתלונן במובן של ביצוע השלמת חקירה וביום 1.6.21 התבצעה השלמת חקירה של המבקשת כחשודה. נטען כי ביום 2.7.21 הועבר התיק על ידי פרקליטות מחוז דרום למחלקת עררים בפרקליטות המדינה והתקבלה החלטה המורה על הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע כאשר ההחלטה התקבלה על ידי מחלקת עררים בפרקליטות המדינה. נטען כי לאחר ביצוע שימוע למבקשת בחודש פברואר 21 התקבלה החלטה על הגשת כתב אישום על ידי פרקליטות המדינה כאשר כתב האישום אושר על ידה ועל ידי פרקליט מחוז דרום. נטען כי ביום 24.2.11 הוגש כתב אישום. נטען כי החומרים המבוקשים על ידי המבקשת הם מסמכים פנימיים ואינם חומרי חקירה ואין בהם לסייע להגנתה.  נטען כי טענות המבקשת ביחס לתקינות ההליך המנהלי ושיקול הדעת של המאשימה אין מקומן להתברר במסגרת בקשה לעיון בחומר חקירה ועל כן יש לדחות הבקשה. הובהר כי ביחס למכתב סגירת התיק נגד המבקשת נטען כי אין מכתב מעין זה משום שהתיק לא נסגר משום שלא נפתח באותה עת. ב”כ המשיבה העמיד לעיון בית המשפט כלל המסמכים האמורים לעיון וכן תיק החקירה.

 

המסגרת הנורמטיבית לדיון

 

  1. המסגרת הנורמטיבית לדיון בענייננו היא סעיף 74 (א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כדלקמן: “הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו …, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו”.

 

  1. יובהר כי בפסיקה נקבע כי השאלה מהו חומר חקירה תקבע על פי מבחן הרלוונטיות בהתאם למבחני השכל הישר וניסיון החיים. (ראו בש”פ 8252/13 מדינת ישראל נ’ ליאל שיינר (23.1.2014); בש”פ 10283/09 אליק לדר נ’ מדינת ישראל (19.01.10); בש”פ 7064/08 מדינת ישראל נ’ ברקו (13.8.2009); בש”פ 5425/01 יאסין אל חאק נ. מדינת ישראל (5.8.2001) ורבים אחרים.

 

  1. עוד יש להזכיר מושכלות יסוד כי נקבע כי יש לפרש את המונח חומר חקירה באופן רחב שיכלול “כל חומר שקשור באופן ישיר או עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרשת במהלך האישום” (בש”פ 9322/99 מסארווה נ’ מדינת ישראל (6.2.2000), “גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום” (בג”צ 233/85 אל הוזייל נ’ משטרת ישראל (6.11.185). (להלן: “פרשת אלהוזייל”). פירוש מרחיב, אך לא נטול גבולות: “אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של “חומר החקירה” ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית…תקוה ספקולטיבית של ההגנה, שימצא אולי בתיק מסוים חומר כלשהו שיעזור לה לנגח בו את המשטרה או את התביעה הינו ניסיון לעשות מה שקרוי FISHING EXPEDITION אלה בודאי אינם מצדיקים מתן צו להכללת תיק כזה בתוך חומר חקירה” (פרשת אלהוזייל). עו דנקבע בפסיקה כי “אין די בתקווה כי בתיק מסוים ימצא חומר שעשוי להועיל לסנגוריה כדי להביא אותו התיק בגדר “חומר חקירה” [בש”פ 2632/00 פלוני נ’ מדינת ישראל, (15.6.2000)] וכי “סקרנות לשמה, רצון להשיג חומר לתכליות ריקות “להגנת הנאשם” ונכונות לצאת ל- “מסעי ציד” שמא ימצא דבר שיסייע להגנה – אין די בהם” [בש”פ 1372/96 ח”כ אריה דרעי ואח’ נ’ מדינת ישראל, (17.3.1996)].

 

  1. עוד יש לציין כי באשר לבקשה לעיון בנימוקי סגירת התיק: ראו בש”פ 1628/18 פלוני נ’ מדינת ישראל (4.3.18): “החלטת תובע לסגור תיק חקירה אינה בגדר “תרשומת פנימית” אך תרשומות הטיפול בתיק התביעה עד לקבלת ההחלטה הן במובהק בגדר תרשומת פנימית ואינן בגדר חומר חקירה”. ראו גם ע”ח (באר שבע) 36471-12-16 רפאלוב נ’ מדינת ישראל ( 6.6.17): “כידוע, זכות העיון של ההגנה בחומר חקירה כפופה לחריגים, וביניהם, החריג הנוגע למסמכים פנימיים בתיק המשטרה והפרקליטות שאינם מכילים מידע מהותי בנוגע לאישום. מסמכים אלה אינם חלק מחומר החקירה ואינם חייבים בהעמדה לעיון. מאחורי חריג זה עומד הרציונל כי קיים אינטרס ציבורי כי עובדי ציבור במהלך עבודתם יוכלו להביע את דעותיהם ומסקנותיהם ולא לחשוש שהדברים יגיעו לידי גורמים חוץ-מערכתיים. עוד נקבע, שהסיווג של מסמך כמסמך פנימי אינו תמיד קל, והוא מחייב הפעלת שיקול דעת בהתאם למבחן אם יש בו מידע מהותי הנוגע לאישום אשר קיומו עשוי לתרום להגנתו של הנאשם, והוא חשוב לצורך ניהול משפט הוגן”.

 

  1. ביחס לתכתובות פנימיות, סיכום תיק חקירה, סיכומי ביניים, סיכום ראיות נקבע לא אחת כי מסמכים אלו אינם בגדר חומרי חקירה (ראו למשל בש”פ 7008/97 מדינת ישראל נ’ הורוביץ (7.12.97); בש”פ 4285/97 מדינת ישראל נ’ מרדכי אופנהיים (10.9.97); בש”פ 62/02 מדינת ישראל נ’ נרקיס (31.1.02).

 

מן הכלל אל הפרט

 

 

  1. ביחס לנימוקים והעילות לסגירת התיק נגד המבקשת ונגד המתלונן מחודש מרץ 2018 – כעולה מהדברים שהצהיר ב”כ המשיבה בדיון נגד המבקשת לא נסגר התיק משום שלא נפתח וביחס למתלונן עולה כי התיק נסגר מעילה של חוסר אשמה ביום 8.3.18. יובהר כי לטעמי בהצהרה זו מוצתה בקשה זו. ביחס לנימוקים להחלטות אלה הרי שמדובר בתכתובות פנימיות שאין הצדקה למסור אותן כאמור לעיל.

 

  1. ביחס לערר המתלונן על סגירת תיק החקירה מיום 9.1.19 לא מדובר בתכתובת פנימית ואני סבורה שאין מניעה להעביר העתק הערר לידי המבקשת וכך, אני מורה.

 

  1. ביחס לאישור וההחלטה על נימוקיה המקבלת ערר המתלונן- הנימוקים מהווים תרשומת פנימית ועלכן איני נעתרת להעברתם לידי המבקשת ואולם העתק החלטת פרקליטות המדינה המקבלת ערר המתלונן מיום 14.5.21 ואשר אף נשלחה לב”כ המתלונן תועבר אף היא לידי המבקשת.

 

  1. ביחס לאישור והנימוקים למתן ארכה בדיעבד להגשת הערר – איני נעתרת להעברת הנימוקים המהווים תרשומת פנימית. ביחס להחלטה המורה על מתן ארכה בדיעבד למתלונן להגיש ערר, מורה כי העתק ההחלטה אשר נשלח למתלונן יימסר אף הוא למבקשת.

 

  1. ביחס לנימוקים להחלטה לפתיחה מחודשת של תיק החקירה נגד המבקשת – איני נעתרת לבקשה שכן נימוקים אלה הם בגדר תכתובת פנימית.

 

  1. ביחס לנימוקים להגשת כתב אישום נגד המבקשת – איני נעתרת לבקשה שכן נימוקים אלה הם בגדר תכתובת פנימית.

 

  1. באשר לאישור היועמ”ש להגשת כתב האישום נגד המבקשת – עיינתי בתיק החקירה ובמסמכים הפנימיים שהוגשו לעיוני וכעולה מהם ניתן אישור להגשת כתב האישום – משכך אני סבורה כי די בהצהרת המשיבה ביחס לגורם המאשר ולמועד מתן האישור ועל כן הצהרה תועבר לתיק בתוך 14 יום.

 

  1. ביחס להחלטה הרשמית ונימוקי דחיית השימוע שנעשה למבקשת – אני סבורה כי נימוקי דחיית השימוע הם בגדר תכתובת פנימית שאין מקום לגלותה. באשר להחלטה על הגשת כתב אישום כנגד המבקשת – משאין מחלוקת כי זה הוגש ומשהמשיבה מסרה תאריך הגשתו, בכך לטעמי מוצה הבירור של הבקשה.

 

  1. התכתובות הפנימיות ותיק החקירה יושבו לידי ב”כ המשיבה באמצעות מזכירות בית המשפט בתיאום עם לשכתי.

 

 

ניתנה היום, כ”ה תמוז תשפ”א, 05 יולי 2021, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

PDF

פסד אורנה בובליל נ מדי אשקלון חומרי חקירה נימוקים לפתיחה מחדש אחרי ערר 27951-05-21

 

 

להלן פס”ד הזיכוי המחפיר והמקומם של השופט צבי פורר

 

תקציר של הסנגוריה:

זיכוי מתלוננת מעבירה של מסירת ידיעה כוזבת בדבר אונס: ת”פ (שלום אשקלון) 52872-02-21 מדינת ישראל נ’ בובליל, החלטה מיום 29.5.2022 מפי כב’ השופט צ’ פורר; ייצוג על-ידי עו”ד יפעת שבד דאי.

לנאשמת יוחסה עבירה של מסירת ידיעה כוזבת, בגין תלונתה במשטרה על אונס מצד עובד בנק שטיפל בעניינה ובהמשך הזמין אותה לביתו וקיים עמה יחסי מין. נקבע כי אף שהמתלוננת מסרה גרסה לא נכונה במשטרה, מקריאת תוכן תלונתה עלה כי כלל לא התלוננה על אונס וגם המתלונן עצמו נחקר בחשד לביצוע עבירה פחותה בחומרתה של בעילה אסורה בהסכמה.

בית המשפט קבע כי התנהלות המתלונן ביחס לאירוע מושא התלונה הייתה בעייתית, וכי “די בקריאת כתב האישום כדי להביא לתחושת אי נוחות בדבר הגשתו”. עוד נקבע, כי המשטרה לא בדקה את התלונה ברצינות הנדרשת וכי נפלו מחדלים רבים בחקירת האירוע. כמו כן, נקבע כי אלמלא היה מזכה את הנאשמת על בסיס המסד הראייתי, היה מקום לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק לנוכח המחדלים שנפלו בתיק והשיהוי בהגשת כתב האישום.

 

Views: 316

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי מכיר את האישה הזאת?




This will close in 25 seconds