הפסד צורב לעו”ד אורון שוורץ: תאוות הבצע של הגרושות הישראליות: גרושה שמיררה חיי הבעל ונושלה מצוואה לטובת הבת הפסידה בטענת השפעה לא הוגנת

אורון שוורץ טען שלגרושה שמיררה את חיי הבעל לשעבר מגיע חלק מהירושה

האיש התגרש מהגרושה ב 17.2.11 ונפטר ב יוני 2020.  הוא המשיך לגור באותו בית עם הגרושה אבל השאיר את רכושו בצוואה לטובת הבת שלו, ונישל את הגרושה ואת 2 הבנים (שהם אחיה של היורשת).  בצוואה הוא כתב שמי שמתנגד לצוואה יפסיד כל חלק שמגיע לו לפי הצוואה.

 

אורון שוורץ טען שלגרושה שמיררה את חיי הבעל לשעבר מגיע חלק מהירושה
אורון שוורץ טען שלגרושה שמיררה את חיי הבעל לשעבר מגיע חלק מהירושה

הגרושה ושני הבנים שכרו את עו”ד אורון שוורץ כדי להמציא כל מיני טענות שהבת האהובה על האבא השפיעה על האבא לנשל את הגרושה.  אבל העדויות מעידות שהגרושה היתה אישה רעה, נבלה של ממש שמיררה את חייו של המנוח.  היא הגישה נגדו אין ספור הליכים והוא פשוט שנא אותה.  למרות שעובדה שהמנוח שנא את הגרושה, היתה לה החוצפה לטעון שהמנוח דוווקא כן רצה להוריש לה ולשני הילדים שהיא משפיעה עליהם, את הרכוש.

השופט קבע שאורון שוורץ טען טענות סרק ריקות מתוכן, שלא היו לו כל ראיות והשופט דחף ללקוחות של אורון שוורץ 30,000 ש”ח הוצאות.

זהו מקרה נדיר של צדק בבית משפט למשפחה, אם כי הזוכה היא אישה, והמחלוקת היא בין אישה גרושה לבין אישה שהיא הבת, והצודקת מבין השנים ניצחה.

 

אורון שוורץ חובב גרושות בתמונה נדירה עם גרושה מלקוחותיו
אורון שוורץ חובב גרושות בתמונה נדירה עם גרושה מלקוחותיו

 

פורסם בפסק דין 21/2/2022

הגרושה ושני ילדיה הגישו התנגדות סרק לצוואת אביהם – והפסידו את הירושה לטובת הבת

כל העיזבון יעבור לאחת מבנותיו של המנוח. בית המשפט הפעיל תנאי בצוואה שלפיו מי שיתנגד לה לא יירש את האב. בהליך הובהר כי האחים ואמם של הצדדים התנהלו בחוסר תום לב בנושא

השופט יהורם שקד הכריע לאחרונה בסכסוך בין יורשת לבין אחיה ואמה. המחלוקת בין הצדדים נגעה לסעיף בצוואת האב שקבע כי אם מי מהיורשים יגיש תביעה או יערער על האמור בצוואה הוא ינושל מהעיזבון. השופט דחה את טענת האחים והאם כי אחותם השפיעה על האב להכניס את הסעיף, וקבע כי מאחר שהם הגישו התנגדות לא מוצדקת, היורשת היחידה היא האחות.

הורי הצדדים נישאו בשנות ה-60 של המאה הקודמת ונולדו להם שלושה ילדים. האב נפטר ביוני 2020 ועוד בחייו פרצו מחלוקות רבות בינו לבין אשתו.

האב הותיר שתי צוואות. בצוואה מ-2013 הוא הוריש את רכושו לשלושת ילדיו בחלקים שווים. הוא קבע בצוואה תניית סילוקין שלפיה אם מי מהיורשים יערער או יגיש תביעה בעניין הצוואה הוא ינושל מעיזבונו. בצוואה מ-2016 קבע האב כי יורשיו הם שלושת הילדים אלא שהוא ציין שהעיזבון אינו כולל את הדירה שבבעלותו, אותה העביר במתנה לבתו. גם בצוואה זו נקבעה תניית סילוקין דומה.

ב-2016, למעלה מחמישה חודשים לאחר עריכת הצוואה המאוחרת, הגישו שני הילדים והאם תביעה נגד האב והבת במסגרתה הלינו בין היתר כנגד העברת הזכויות בדירה לבת. ביוני 2017 ניתן תוקף של פסק דין להסכם בין המנוח והאם שקבע כי כל הרכוש, כולל הדירה, יחולק שווה בשווה.

לאחר מות האב המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה האם יש לתת תוקף לתניית הסילוקין.

האחים והאם טענו כי אין להפעיל את הסעיף שכן הבת היא שהכתיבה לאב את התנאי. הם טענו בנוסף כי היא השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת תוך שניצלה את מצבו הנפשי הקשה והיותו “פסיכוטי”.

הבת טענה כי מעולם לא השפיעה על אביה בעניין הצוואה או תניית הסילוקין, ואף לא ידעה על התנאי. היא הדגישה כי האב גר עם האם עד מותו ולא היה מבודד, מה גם שהיה בעל עצמאות כלכלית ונפשית. לדבריה, דווקא האחים והאם הם שהציקו לאב וירדו לחייו, תוך שהם מפעילים עליו לחץ נפשי קשה וסחיטה כלכלית ורגשית.

טענות ריקות מתוכן

השופט יהורם שקד מבית המשפט למשפחה בתל אביב לא מצא כל דופי במעשי הבת, ולא מצא כל ראיה לאותה “השפעה בלתי הוגנת” לה טענו האחים והאם. הוא כתב כי בתניות הסילוקין שהכניס בצוואותיו ביקש האב למנוע קרבות ירושה אחרי מותו, ככל הנראה משום שהכיר את בני ביתו.

השופט קבע באופן ברור כי התנהלות האחים והאם לא הייתה מיטבית ולמרבה הצער, כפי שלא כיבדו את רצונו של אביהם בחייו ואת זכותו לעשות ברכושו כרצונו, הם מוסיפים לפסוע באותה הדרך גם לאחר מותו.

הוא הדגיש שהאחים והאם הגישו תביעה משפטית כנגד המנוח ובכך גרמו להפעלת תניית הסילוקין. אם לא די בכך, הם התנגדו לצוואתו המאוחרת בטענות קשות ופוגעניות אף שידעו שאינן נכונות.

בסופו של דבר נתן השופט תוקף לתניית הסילוקין וצו קיום לצוואה המאוחרת, תוך שקבע שהיורשת היחידה היא הבת.

האחים והאם חויבו בהוצאות ושכ”ט עו”ד בסך 30,000 שקל.

  • ב”כ התובעת: עו”ד עדנאן אל אשהב ועו”ד רחל עזר
  • ב”כ הנתבעים: עו”ד אורון שוורץ

https://www.psakdin.co.il/Document/%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A9%D7%95-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%A8%D7%A7-%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%94%D7%9D-%E2%80%93-%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%94

להלן פסק הדין של השופט יהורם שקד:

פס”ד שעוסק בהפעלת תניית סילוקין בצוואה לפיה ינושל מהצוואה מי שינקוט בהליכים משפטיים

ת”ע
בית משפט לעניני משפחה תל אביב – יפו
37709-11-20,37669-11-20,37705-11-20
03/02/2022
בפני השופט:
יהורם שקד
– נגד –
התובעת:
פלונית
עו”ד עדנאן אל אשהב ועו”ד רחל עזר
הנתבעים:
1. אלמונית
2. פלמונית
3. אלמוניעו”ד אורון שוורץ
פסק דין

 

 

האם יש לפסול תניה בצוואה לפיה כל מי שינקוט בהליכים משפטיים כנגד הצוואה או כנגד פעולות משפטיות שביצע המנוח בחייו, ינושל מצוואתו לטובת התובעת – בטענה כי התובעת השפיעה באופן בלתי הוגן על אביה שיכלול אותה בצוואתו? זו השאלה המרכזית הניצבת בבסיס פסק דין זה.

 

 

א’ – העובדות והרקע הצריכים לעניין:

 

  1. הנתבעת 1 והמנוח (להלן גם: האשה/האם, האב, בני הזוג – בהתאמה) נישאו זל”ז בשנות השישים של המאה הקודמת ומיחסיהם נולדו להם שלושה ילדים, הם התובעת והנתבעים 2-3. המנוח נפטר בחודש יוני 2020, שעד אז התגורר יחד עם האשה. עוד בחיי המנוח נתגלעו מחלוקות רבות בין האשה לבין המנוח ובדבר יחסיהם הזוגיים וכך, למשל, ביום 17.2.11 אישרו הם הסכם שלום בית לחלופין גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין (ר’ תמ”ש 17838-11-10); ביום 19.1.12 ניתן תוקף של פסק דין לתוספת להסכם הגירושין בעניין מיטלטלין של בני הזוג (ר’ תמ”ש 23023-01-12); בשנת 2016 פנו כל הנתבעים בתביעה כנגד המנוח בענייני רכוש (ר’ תמ”ש 30134-12-16; ר’ בהרחבה בהמשך). חרף אי היציבות ביחסים שבין המנוח לבין האשה, המשיכו בני הזוג להתגורר יחדיו עד לפטירת המנוח. 
  2. ביום 23.12.18 ובעקבות התדרדרות במצבו הקוגניטיבי והפיזי של המנוח, הגישה האשה בקשה למינוייה כאפוטרופוס לענייני גוף ורכוש המנוח (ר’ א”פ 36370-12-18). ביום 15.4.19 הוגש תסקיר האגף לשירותים חברתיים בעיריית… בעניינו של המנוח ובו תואר, בין היתר, על אודות מערכת היחסים העכורה בין ילדי הצדדים והמחלוקות שנתגלעו בעניין רכוש ומתנות שהעביר האב לתובעת שגרמו לפיצול וקרע בין הנתבעים לבין התובעת והאב (ר’ עמ’ 5-6 לתסקיר).
  3. באשר למינוי אפוטרופוס למנוח, נרשם בתסקיר כדלהלן: “להתרשמותי [המנוח] מסוגל להביע עמדתו לגבי עצם המינוי והמועמד המוצע… [המנוח] אמר מפורשות כי מעוניין שרק בתו [התובעת] תהיה האפוטרופוס שלו… אני נוטה לכבד את רצונו להמליץ על מינוי בתו [התובעת]…” (עמ’ 8 לתסקיר). האשה התנגדה להמלצות התסקיר וביום 19.6.19 התקיים דיון במעמד הצדדים, במסגרתו נשמעו טענות הצדדים. בסיום הדיון מצאתי ליתן תוקף של החלטה להמלצות התסקיר ולמינוי התובעת כאפוטרופא זמנית למשך שנה לענייני גוף ורכוש המנוח. ביום 17.6.20, ויומיים טרם פקיעת צו האפוט’ הזמני, נפטר המנוח לב”ע. 
  4. המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 3.7.16 (להלן: הצוואה המאוחרת) שהוגשה על ידי התובעת לרשם הירושה וביום 31.8.20 ניתן צו לקיומה. לאחר מתן הצו, הגישה האשה בקשה לביטול הצו שניתן, אגב מתן צו לקיום צוואתו של המנוח מיום 30.5.13 (להלן: הצוואה המוקדמת). את בקשתה, לרבות התנגדותה, ביססה האשה על שתי טענות עיקריות: הראשונה – אי כשירות המנוח לערוך הצוואה המאוחרת. השנייה – קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת על המנוח, ובלשונה: “… טענות כבדות משקל, ובהן טענות קשות בדבר השפעה בלתי הוגנת במובנה הקיצוני ביותר על המצווה, ומנגד, טענות כבדות משקל ביחס לכשירותו של המצווה” (ר’ סעיף 5 לבקשה). 

    להשלמת התמונה, אציין כי בתשובת הנתבעים להתנגדות התובעת לקיום הצוואה המוקדמת, נרשם על ידם: “התנגדות זו לצוואת 2016 [הצוואה המאוחרת – י’ ש’] הינה מטעם המשיבים 1-2 ילדי המנוח – [הנתבע 3] ו-[הנתבעת 2]… והיא תצביע הן על מקורות ממוסמכים רפואיים, המעידים על מצב נפשי קשה עובר למועד חתימת צוואת 2016 וגוזרים כי המנוח לא היה כשיר לצוות באמצעות צוואה בשנת 2016… מכל מקום, יובהר כי היורשת [התובעת] השפיעה השפעה בלתי הוגנת ומכרעת על המנוח, אשר לא היה צלול בדעתו עם החתימה על צוואת 2016, ובידיעתה המפורשת אודות ליקויו הנפשי, ותוך שהיא מנצלת מצבו אשר אובחן כפסיכוטי ובעל מאפיינים פרנואידים לאורך שנים ארוכות” (שם, סעיפים 3-4; הדגשות לא במקור).

     

  5. ביום 15.12.20 התקיים בפני דיון ובמהלכו הסכימו הצדדים כי יינתן לנתבעים יומם, כי צו קיום הצוואה המאוחרת יבוטל בכפוף לפסיקת הוצאות לטובת התובעת ויתקיים דיון בכתב ההתנגדות שהגישה הנתבעת, אליו הצטרפו גם הנתבעים 2-3. 
  6. באשר לצוואות המנוח; כאמור, המנוח הותיר אחריו שתי צוואות, אשר עיקריהן וההבדלים שביניהן, יובאו להלן: 

    בצוואה המוקדמת – יורשי המנוח הם שלושת ילדיו בחלקים שווים. ככל שיורש כלשהו “…יערער ו/או יתבע בין בערכאות ובין ע”י בוררות על פי כל חוק או דין שהוא את עשיית צוואה זו ו/או את תקפותו הוא ינושל מעזבוני” (סעיף 9 לצוואה, כך במקור; להלן: תניית הסילוקין בצוואה המוקדמת). יוער כי במסגרת כלל נכסי המנוח, נכללת גם דירה (להלן: הדירה).

    הצוואה המאוחרת – יורשי המנוח הם שלושת ילדיו בחלקים שווים “… זאת, בכפוף לתנאי שבסעיפים 5ג’ – 5ד’, ככל שתנאי זה יופר – יעבור כל רכושי עלי אדמות ליידי ביתי [התובעת]” (סעיף 5א’ לצוואה). יוער כי במסגרת כלל נכסי המנוח, לא נכללת הדירה. בסעיף 5ב’ נרשם: “אבקש להבהיר כי העברתי במתנה עוד בחיי לביתי [התובעת]…, את כל זכויותיי (100%) [בדירה]…”

     

  7. מפאת חשיבות הדברים, להלן יובאו סעיפים נוספים הרלוונטיים בצוואה המאוחרת: 

    “5ג’ – תנאי מתלה ובסיסי בצוואתי זו הינו כי ילדיי, [הנתבעים 2-3] וכן אשתי [הנתבעת 1], יחתמו על מסמך העדר תביעות בעניין אופן חלוקת עזבוני וכן על העדר טענות ו/או תביעות ו/או דרישות בעניין זכויותיה המלאות של ביתי [התובעת] בדירה. ככל שיסרבו ילדיי [הנתבעים 2-3] וכן אשתי [הנתבעת] לעשות כן, וככל שיתבעו ו/או ידרשו חלק מן הדירה… יפסידו ילדיי [הנתבעים 2-3] את כל חלקם בעיזבוני ולא יהיה להם כל חלק בעזבוני, וכלל עזבוני יעבור אך לידי בתי [התובעת] בלבד. למען הסר ספק, אף אם תובענה או התנגדות לצוואה בעניין הדירה… תוגש על ידי או מטעם אשתי ואם ילדיי [הנתבעת 1], יחול התנאי המתלה וילדיי [הנתבעים 2-3] יפסידו את חלקם בעזבוני.

     

    5ד’ – למען הסר ספק אבקש להדגיש, כי כל טענה ו/או תביעה בעניין הדירה… כמפורט בסעיף 5ג’ שלעיל, ככל שתתבצע לפני פטירתי, או לאחריה, ולרבות לאחר חלוקת העיזבון משמעותה כי ילדיי [הנתבעים 2-3] ינושלו מעיזבוני”

     

    הסיפא לסעיף 5א’ וכן האמור בסעיפים 5(ג) ו-5(ד) ייקראו להלן: תניית הסילוקין הצוואה המאוחרת.

     

  8. יוצא, אפוא, כי המשותף לשתי הצוואות הוא שבשתיהן ילדי המנוח יורשים בחלקים שווים את כלל עיזבונו ובשתיהן אנו מוצאים תניית סילוקין. השוני הוא שבצוואה המאוחרת אין הדירה חלק מעיזבונו וכן תניית הסילוקין חדה ומפורטת יותר. 
  9. ביום 14.12.16 – למעלה מחמישה חודשים לאחר עריכת הצוואה המאוחרת, הגישו הנתבעים תביעה כנגד המנוח וכנגד התובעת (תמ”ש 30134-12-16) במסגרתה הלינו, בין היתר, כנגד העברת הזכויות בה מאת המנוח לתובעת, תוך שהם תובעים סעד כספי בגין הדירה ולחילופין, את ביטול הסכם העברת הזכויות בין המנוח לבין התובעת וכן סעדים נוספים. בדיון מיום 10.6.17 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות המנוח והאשה בעניין כלל רכושם, לרבות בעניין הדירה. 

     

     

     

  10. ביום 2.2.21 התקיים דיון בתובענות שבכותרת שלאחריו הודיעו הנתבעים כי הם מבקשים להתמקד אך בשאלת תוקפה של תניית הסילוקין בצוואה המאוחרת. בהחלטתי מיום 18.2.21 הוריתי כי יתקיימו דיוני הוכחות בשאלה הנ”ל וכן נקבעו מועדים להגשת תצהירים בשאלה זו בלבד. לאחר שמיעת הצדדים ועדיהם, ניתן צו לסיכומים בכתב ומשאלה הוגשו, בשלה העת ליתן פסק דין זה. 

    ב’ – טענות הצדדים לעניין שעל הפרק:

     

  11. להלן עיקר טענות הנתבעים: 
    • התובעת היא זו אשר הכתיבה למנוח את תניית הסילוקין. עוד ובנוסף נטען כי התובעת: “השפיעה השפעה בלתי הוגנת ומכרעת על אבי המנוח, תוך שהיא מנצלת את מצבו הנפשי הקשה…” (ר’ סעיף 8 לתצהירו של הנתבע 3; סעיף 1 לתצהירה של הנתבעת 2).
    • התובעת הפעילה השפעה בלתי הוגנת על המנוח, תוך בידודו מיתר ילדיו ומרעייתו והכל תוך ניצול מצבו ומצוקתו הנפשית (ר’ סעיף 17 לתצהירו של הנתבעת 3; סעיף 45 לתצהירה של הנתבעת 2).
    • התובעת ידעה כי סוגיית הדירה הייתה רגישה ולכן “הפעילה על אבינו מכבש לחצים כדי שנושא הדירה יהווה אבן דרך לשם שלילת זכותנו בעיזבון על ידי תניית הסילוקין” (ר’ סעיף 49 לתצהירו של הנתבע 3).
    • כיוון שכך, יש להורות על ביטול תניית הסילוקין בצוואה המאוחרת. 
  12. להלן עיקר טענות התובעת: 
    • התובעת מעולם לא השפיעה על אביה בעניין הצוואה בכלל או בעניין תניית הסילוקין בפרט. המנוח התגורר כל ימי חייו עם האם, ניתן היה לבקר אותו בכל עת ומעולם לא נמנע ממנו ביקור (ר’ סעיפים 6-7 לתצהירה).
    • רק בשנת 2019, כשלוש שנים לאחר עריכת הצוואה המאוחרת, מונתה התובעת להיות אפוט’ זמנית על המנוח בהתאם לתסקיר שהוגש ובעיקר בהתאם לרצונו של המנוח, ואין כל קשר בין המינוי לבין הטענה להשפעה בלתי הוגנת. בשעת עריכת הצוואה המאוחרת או בכל שלב אחר, המנוח לא היה תלוי בתובעת מה גם שהיה בעל עצמאות כלכלית ונפשית.
    • דווקא הנתבעים הם שהציקו למנוח וירדו לחייו, לרבות בתביעה שהגישו נגדו בחודש דצמבר 2016, תוך שהוא מפעילים עליו לחץ נפשי קשה ואף סחיטה כלכלית ורגשית (ר’ סעיף 16 לתצהירה).
    • טענת הנתבעים באשר להשפעה בלתי הוגנת חסרת שחר שכן: “… אין ולא היה כל יסוד לטענה זו, אשר נטענה באופן סתמי וריק מתוכן וללא כל ראיה לביסוס טענתם” (ר’ סעיף 20 לתצהירה). 

      ג’ – דיון:

       

  13. כבר בפתח פרק זה, אני מוצא לומר בקול ברור וצלול כי לא מצאתי כל דופי במעשי התובעת ולא מצאתי כל ראיה, לא כל שכן טובה, לטענה בדבר אותה ‘השפעה בלתי הוגנת’ שלפי הטענה, הפעילה התובעת על המנוח כדי שיכלול בצוואתו את אותה תניית סילוקין. 
  14. חשוב לציין כי הצדדים אינם חלוקים במשמעות המשפטית של תניית הסילוקין, ומשכך, לא מצאתי להרבות באסמכתאות משפטיות בסוגייה. מאחר ופטור בלא כלום – לא ניתן, נזכיר כי בהתאם להוראות סעיפים 43-44 לחוק הירושה, התשכ”ה -1965, רשאי מוריש לצוות כי יורש יזכה בהתקיים תנאי או מועד וכן רשאי מוריש לצוות כי יורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי מועד. כמו כן, קבעה הפסיקה את העקרונות הבאים: 
    • ככלל, יש לכבד את רצונו של המוריש אף אם רצונו “שרירותי, בלתי סביר, מקפח ואף אכזרי ככל שיהא” (ר’ ע”א 1212/91 קרן ליב”י נ’ פליציה בינשוטוק (נבו, 28.8.94));
    • אין כל מניעה כי המוריש יקבע תנאי לזכייה או לאי זכייה, ואם התנאי אינו נראה למי מהיורשים עליהם להימנע מלהתנגד לצוואה או לצמצם את ההתנגדות לטעמים שבתום לב, ולא לכאלה שהם יודעים כי אינם אמת, לרבות טענה בדבר כשירותו של המנוח לערוך צוואה (ר’ ע”א 2698/92 יהודית יונה נ’ רחל אנגלמן (נבו, 29.6.94));
    • באשר לתניית סילוקין כלפי כל מי שיתנגד לצוואת המנוח; גם תקיפת מסת העיזבון על ידי מי מהיורשים תיחשב כניסיון להתנגד לצוואה, שכן יש בה לפרום את הפסיפס שערך המנוח בייחס לחלוקת כלל רכושו (שם);
    • אין ליתן תוקף לתניית סילוקין מקום שההתנגדות לצוואה מבוססת על עילה סבירה ובתום לב (ר’ ע”א 245/85 יהודית אנגלמן נ’ מרטה קליין (נבו, 12.6.89)). 
  15. לא לחינם הבאתי לעיל את עיקרן של שתי הצוואות, המוקדמת והמאוחרת. בשתי הצוואות ביקש המנוח להזהיר את כל מי שיעז לערער או להרהר אחר צוואתו ואחר רצונו הברור. תניית הסילוקין והרעיון העומד בבסיסה לא היו זרים למנוח, ככל הנראה משום הכירו את בני ביתו, משום חששו פן לאחר פטירתו יינתן האות לפתיחה בסבב משפטי בין בני משפחתו ומשום רצונו להביע את מחאתו – גם ובעיקר לאחר מותו – מ’קרבות הירושה’ שיתרגשו על הנותרים אחריו. 
  16. אף אם היה המנוח מעתיק את תניית הסילוקין שבצוואה המוקדמת לתוך הצוואה המאוחרת בלי לערוך בה כל שינוי, תוצאת צוואתו המאוחרת הייתה כתוצאת צוואתו המוקדמת. אין זה סוד בין כל מי שערך צוואות, כי אדם אשר כותב צוואה מאוחרת, עושה זאת, בדר”כ, על בסיס הצוואה הקודמת, והאמור לעיל בא רק להמחיש את חוסר ההיגיון המושגי שבטענות הנתבעים. 
  17. הנתבעים טענו בכל פה ובכל לשון כי התובעת פעלה להשפיע על אביה (ולא סתם השפעה, אלא בלתי הוגנת) לרשום את תניית הסילוקין, ואולם, הלכה למעשה, לא עלה בידם להביא כל ראיה לכך, כפי שיובא להלן.
  18. הנתבע 3 נשאל פעם אחר פעם, כיצד התובעת השפיעה על המנוח בצורה לא הוגנת. תחילה, חזר העד על דבריו הכלליים שמצאו מקומם גם בתצהירו (ר’ עמ’ 23, ש’ 13-29 לפרוטוקול) או אז ביקשתי לחדד עמו את הנושא. כך נשאל וכך השיב (הדגשות לא במקור): 

    “ש:… השאלה היא איך [התובעת] השפיעה על אבא לכתוב את הסעיף הזה. מה אתה יודע על זה?

    ת:אני לא יכול להגיד בדיוק.

    ש:כל מה שאתה יודע.

    ת:אני יודע שכל החיים אבא שלי אמר לי אמר לאחותי, אל תדאגו הכל שווה בשווה…

    ש:מה אתה יכול לספר על הפעולות [שהתובעת] עשתה?

    ת:[התובעת], למשל. אבא שלי זכרונו לברכה… עשה הכל שלא יקחו לא את רשיון הנהיגה… הגיע למצב שהוא עשה תאונה עם האוטו…” [הערה – ר’ גם את תשובתו המלאה, שאין בה דבר ורבע דבר עם הטענה, בעמ’ 23-24 לפרוטוקול].

     

  19. בחקירתו החוזרת, נשאל העד על ידי ב”כ שאלה מדריכה בדבר אותה השפעה בלתי הוגנת. חרף התנגדות ב”כ התובעת להצגת השאלה, מצאתי להתירה ולו בכדי לנסות שוב להתחקות אחר האמת ולקבל מפי העד תשובה. לצערי, גם בהמשך דבריו של העד, לא היה כדי לשפר את עדותו הקודמת ולא היה בה ולו כדי ראשית ראיה כי ידיה של התובעת היו במעש. 
  20. הנתבעים העידו את אחות המנוח (ר’ עמ’ 32-42 לפרוטוקול). לא רק שעדותה לא סייעה לעניינם, אלא היה בה אף להפריכו. העדה העידה כי ביקרה את המנוח פעמים רבות והייתה עמו בקשר רציף עד מותו או סמוך מאוד למותו (עמ’ 33, ש’ 31 – עמ’ 34, ש’ 1; עמ’ 34, ש’ 17). העדה אישרה כי איש לא מנע ממנה לבקר את המנוח (עמ’ 35, ש’ 30-35) וכי לה ולמנוח היה חשבון בנק משותף, אליו הופקדו כספי המנוח בלבד (עמ’ 29, ש’ 20 – עמ’ 40, ש’ 20). למותר לציין כי בכל הנ”ל יש להחליש משמעותית כל טענה בדבר תלות של המנוח בתובעת או כל טענה אחרת בעניין זה (ראה והשווה: ד”נ 1516/95 רינה מרום נ’ היועמ”ש (נבו, 22.6.98)). 
  21. אף עדותה של הנתבעת 2 לא סייעה לנתבעים כלל ועיקר, ולצערי הרב אינני יכול לומר כי עדותה הותירה בי רושם חיובי. מחד, הנתבעת 2 העידה כי אביה לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה המאוחרת, אולם לא הייתה לה כל תשובה טובה לשאלה כיצד זה שלא היה כשיר במועד כתיבת הצוואה (יולי 2016), וחרף זאת הנתבעים והיא בתוכם, הגישו נגדו תביעה לאחר מועד עריכת הצוואה (דצמבר 2016) ואף הגיעו עמו להסכם בעניין רכושו בשנת 2017 (ר’ עמ’ 42-45 לפרוטוקול). לאחר שהופנו אליה שאלות רבות באותו נושא, מצאה העדה “ליישב” את הסתירה באומרה: “.. הוא היה לחיץ מאד והיא [התובעת – י’ ש’] ידעה איזה כפתורים לנגן כל הזמן” (עמ’ 45, ש’ 28-29). 

     

  22. בהמשך עדותה, סיפרה הנתבעת 2 בכותרות ובאופן כללי ביותר כי התובעת בודדה את המנוח מיתר בני המשפחה, אולם כאשר נתבקשה “לפרוט” את עדותה לפרטים, התברר שלא מיניה ולא מקצתיה, כפי שיובא בקצרה מחקירתה הנגדית: 

    “ש:… ב 2016 דיברת איתו?

    ת:אה, בטח, כל הזמן.

    ש:בטח. ואת היית בקשר רצוף איתו ב 2016?

    ת:בטח.

    ש:וביקרת אותו פעם בחודש?

    ת:ביקרתי אותו, חיבקתי אותו, שמתי את הילדים שלי עליו, בטח, בטח, זה אבא שלי” (עמ’ 53, ש’ 7-13; הדגשות לא במקור).

     

  23. העדה לא ידעה לומר בעדותה דבר וחצי דבר שיש בו לתמוך בטענה כי התובעת פעלה לרישום תניית הסילוקין בצוואת המנוח לא שכן, תוך הפעלת השפעה בלתי הוגנת. בכל הכבוד, זולת אמירות שנטענו בלשון רפה ובנושאים שאין להם קשר רב או בכלל לעניין שעל הפרק, לא ניתן היה לדלות מעדותה פרטים שיש בהם לבסס את טענתם זו. 
  24. התובעת הכחישה בתצהירה כל ידיעה על אודות תניית הסילוקין שבצוואה המאוחרת וכמובן כל מעורבות בה. העדה נחקרה ארוכות ונשאלה עשרות שאלות ולא עלה בידי ב”כ הנתבעים לערער את הצהרותיה הנחרצות הנ”ל. העדה שבה והעידה שלא ידעה על תניית הסילוקין ואף הופתעה לראותה בצוואתו וכמובן שלא ביקשה מאביה לכלולה בצוואתו (ר’ עמ’ 64, ש’ 22-33; עמ’ 67, ש’ 14-15). בשלב מסוים, התייחסה התובעת למניעים שיכולים היו להיות בבסיס רצונו של המנוח באשר לתניית הסילוקין (הדגשות לא במקור): 

    “זה שהוא לא רצה שיקרה פה כל מה שקרה פה זה בטוח…  אבא שלי לא רצה שיתבעו אותו למשפט, אבא שלי תמיד היה אומר שוב... הוא לא רוצה שיהיה משפט והוא לא רצה שיגידו לו מה לעשות… הוא רצה שיכבדו את רצונותיו, זה תמיד היה… בעל הדעה, בעל הדעה הוא בעל הדעה.. [רצונו] שלא תהיה תביעה או טענה על התניית הסילוקים… זה היה רצונו… הוא לא רצה שיהיה תביעה, נכון, הוא רצה את הדירה לתת לי...” (עמ’ 83, ש’ 16-34 לפרוט’).

     

  25. למען האמת, ספק אם היה צורך להרחיק ולשאול את התובעת לדעתו של אביה, שעה שזו הובאה לתיק בית המשפט מפיו בתצהיר חתום על ידו מיום 26.6.17 בתמ”ש 30134-12-16. וכך הצהיר המנוח (הדגשות לא במקור): 

    “[הנתבעים] ניצלו את מצבי הרפואי הקשה והם רוצים לזכות ברכושי עוד בחיי, למרות שהסכמתי ואני מסכים כי אני ואשתי נתחלק בחלקים שווים בכל רכושינו… [הנתבעים 2-3] הרחיקו ממני את נכדי, התנהגו אלי באופן מחפיר והפעילו עלי לחץ כדי שהם יתחלקו ברכושי עוד בחיי… כל מה שמעניין את [הנתבעים] הוא רכושי…” (שם, בסעיף 2(ב)).

     

    והמנוח ממשיך: “אין כל בסיס לטענת [הנתבעים] כי [התובעת] השפיעה עלי השפעה בלתי הוגנת. היא היחידה שעזרה ועוזרת לי ככל יכולתה על מנת להקל עלי ולתמוך בי… זכותי המלאה לעשות ברכושי שהוא מחצית מכל הרכוש שיש לי ולאשתי ככל שאחפוץ [והנתבעים] אינם יכולים להגביל את זכותי זו. העברת דירת המתנה [לתובעת] הייתה חלק מחלוקת רכושינו בין 3 ילדיי” (שם, בסעיף 8).

     

  26. הנה כי כן, לא רק שהנתבעים לא הוכיחו ולא הביאו בדל ראיה כי התובעת השפיעה כל השפעה על אביה המנוח לכלול את תניית הסילוקין בצוואתו, אלא שהצהרות המנוח בחייו, מחזקות מאד את ההפוך מכך. המסקנה אחת היא, כי המנוח ורק הוא, החליט בדבר תניית הסילוקין, שלהזכיר, מצאה מקומה גם בצוואתו המוקדמת ולמצער, לחלוטין לא הוכח אחרת. 
  27. לא ניתן לחתום פרק זה מבלי להזכיר כי הנתבעים לא ביקשו להזמין לעדות את עדי הצוואה, ומחדל זה, לכשלעצמו, מטיל צל כבד וכהה על מכלול טענותיהם. ואם לא די בכך, חרף שטענו להעדר כשירות המנוח לערוך הצוואה המאוחרת וחרף שהוריתי על מינוי מומחה לבדיקת נושא זה, ויתרו הנתבעים על קבלת חוות דעתו. 
  28. בתומו של מסע ובקיצו של ההליך, לא נותר אלא לקבוע באופן ברור וחד כי טענות הנתבעים ריקות מכל תוכן. התנהלות הנתבעים לא הייתה מיטבית בלשון עדינה, ולצערי הרב, כפי שלא כיבדו את רצונו של אביהם בחייו ואת זכותו לעשות ברכושו כרצונו, הם מוסיפים לפסוע באותה הדרך ובאותו הנתיב גם לאחר מותו, ולא נותר אלא לקרוא את הדברים ביחד עם דבריו המהדהדים של המנוח, שצוטטו לעיל. 
  29. עוד ניתן לומר, כי התנהלות הנתבעים לא הייתה בתום לב, ולמעשה, אינני רואה כל הלימה בין תום לב לבין פועלם בעניין רכושו של המנוח וזכותו לעשות ברכוש זה כרצונו. הנתבעים הגישו תביעה משפטית כנגד המנוח ובכך גרמו להפעלת תניית הסילוקין. אם לא די בכך, הנתבעים התנגדו לצוואתו המאוחרת של המנוח בטענות קשות ופוגעניות, לרבות בטענה כי המנוח לא היה כשיר, היה במצב פסיכוטי ואף הושפע בהשפעה בלתי הוגנת על ידי ביתו, התובעת. 
  30. הנתבעים ידעו כי אין אמת בטענה כי המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה המאוחרת. אזכיר כי הנתבעים הגישו כנגדו תביעה לאחר עריכת הצוואה המאוחרת ואף הגיעו עמו להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, והדבר זועק דרשני. 

    עוד וכאמור לעיל, הנתבעים ביקשו שאורה על מינוי מומחה לבחינת כשירותו של המנוח במועד עריכת הצוואה המאוחרת, ולאחר שהוריתי על מינוי מומחה, הם ויתרו על קבלת חוות דעת מטעמו. הנתבעים טענו בגרון ניחר כי התובעת השפיעה לרעה על האב, לרבות השפעה בלתי הוגנת, ואולם במהלך ההליך כולו, כשלו מלהביא ולו ראיה אחת טובה לרפואה.

     

     

  31. לצערי הרב, ההליך שבפני הוכיח את הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול בעל דין לגרור את יריבו להליך משפטי מורכב, סוער רגשית ולא זול, והכל רק משום שדעתו של פלוני אינה נוחה לו. אין בליבי ספק כי המנוח, בכותבו את תניית הסילוקין, ביקש למנוע הליכים נוספים וככל שאלה אכן יתרחשו אחריו, רצונו הברור והחד משמעי היה להדיר את הסוררים מכל חלק ונחלה מעיזבונו. זהו רצונו, זהו כבודו, זוהי צוואתו וחובה על בית המשפט לכבדה, ככתבה וכלשונה. 
  32. לחלוטין לא התרשמתי, כי התובעת פעלה שלא לטובת אביה בחייו או לרווחתו וזו גם הייתה התרשמותו של המנוח ממנה, אשר הכיר לה טובה. בניגוד לזאת, וכפי שהובא מפיו לעיל, דעתו לא הייתה נוחה מפועלם של הנתבעים, זאת אם להשתמש בלשון עדינה. המנוח יכול היה לנשל כליל את הנתבעים מצוואתו ולהוריש את מלוא עיזבונו כראות עיניו, ואולם הוא לא עשה כן. הן מהעולה מצוואתו המאוחרת של המנוח והן מהעולה מהתצהיר שהגיש בחייו, המנוח ביקש להאמין שייתכן ויתר בני ביתו יכבדו את רצונו ויחדלו מהליכים משפטיים כנגד רצונו זה ובאותה נשימה, קבע המנוח בצוואתו מה יהיה אם וככל שמשאלת לב זו לא תיפגוש את המציאות. 
  33. בסיכומיהם, מפנים הנתבעים לפרוטוקול הדיון מיום 2.2.21 שבמהלכו הצהיר ב”כ הנתבעים כי הם מסכימים לקיום הצוואה המאוחרת ומוכנים להצהיר כי לא ינקטו כל פעולה בגין הדירה וחרף זאת התובעת סירבה ועמדה על קיום ההליך. בהמשך לכך, טענו הנתבעים שלא ידעו על קיומה של תניית הסילוקין ואין להעניש אותם מחמת אי ידיעתם זו. בכל הכבוד, אין כל ממש בטענות הנתבעים, שכן את שנעשה אין להשיב ולאחר שהתנאי התקיים, אינני רואה כל דרך להתעלם מקיומו, כאשר התעלמות זו איננה אלא פגיעה בוטה ברצונו של המצווה ובעיקרון העל של כיבוד רצון המנוח כפי שנשקף מצוואתו (ר’ ע”א 1900/96 טלמציו נ’ האפוט’ הכללי (נבו, 12.5.99)). 
  34. יש לזכור ולהזכיר כי הפעלת תניית הסילוקין לא הייתה רק עם הגשת התביעה הרכושית הנ”ל, שאז, לטענת הנתבעים, לא ידעו על קיומה של התנייה, אלא גם בעצם ההתנגדות לצוואתו של המאוחרת של המנוח, שאז ידעו גם ידעו על קיומה. מכל מקום, הדין איננו דורש כתנאי להפעלת תניית סילוקין את ידיעתה אצל המתנגד או אצל כל יורש אחר שפעל בניגוד לה ואף מלשון התנייה, אין ללמוד אחרת. 
  35. אף אם תאמר כי אין זה ראוי להפעיל תניית סילוקין רק משום הגשת התנגדות בעילה של השפעה בלתי הוגנת, במקרה דנן, העלו הנתבעים גם טענות חמורות באשר למצבו הרפואי של המנוח, כפי שהובא וצוטט לעיל ואף הגישו כנגדו תביעה משפטית בחייו ולאחר עריכת הצוואה המאוחרת. 

    ד’ – סיכומם של דברים:

     

  36. מכל המקובץ לעיל, אני מורה על קיומה של הצוואה המאוחרת, אגב מתן תוקף לתניית הסילוקין, כך שבסופו של יום, יורשתו היחידה של המנוח היא ביתו התובעת. 
  37. בשולי פסק הדין, אולם לא בשולי חשיבותו, מצאתי להזכיר כי כשבוע ימים טרם עריכת הצוואה המאוחרת, ניתן פסק דינו של כב’ השופט נ’ שילה בת”ע 3740-03-16 ב’ נ’ פלונים (נבו, 26.6.16), בו נרשם והומלץ: “לדאבון הלב, רואים אנו התנגדויות חסרות יסוד שמוגשות חדשות לבקרים. הכלי של “תניית סילוקין” הוא כלי ראוי שיש לעשות בו שימוש ויש להמליץ על “הכנסתו” לצוואות. ייתכן כי ככל שירבה השימוש בכלי זה והציבור יפנים, כי יש מחיר כואב להתנגדויות סרק, תקטן התופעה המצערת והרווחת של הגשת התנגדויות חסרות בסיס, שמבזות את הנפטר וגורמות לבזבוז זמן שיפוטי יקר” (סעיף ב’ 11 לפסק הדין). מצטרף אני בכל פה ובכל הכבוד לדברים אלו. מצאתי להביא דברים אלו גם כדי להראות שאף אם הייתה התובעת מייעצת לאביה לכלול את תניית הסילוקין שבצוואתו המאוחרת, לא היה בכך, לכשלעצמו, כל פסול. למען הסר ספק, לא מצאתי כל מעורבות של התובעת בקיומה של תניית הסילוקין, לא כל שכן, כאשר מדובר בתניית סילוקין חוזרת שמצאה מקומה גם בצוואתו המוקדמת של המנוח, שהתבררה להיות חלק בלתי נפרד “מהאני מאמין שלו”. 
  38. אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, הריני להורות כדלהלן: 
    • ניתן צו לקיום צוואתו המאוחרת של המנוח.
    • ניתן תוקף לתניית הסילוקין שבצוואה המאוחרת, כך שיורשתו היחידה של המנוח היא התובעת.
    • הנתבעים ישאו בשכ”ט ב”כ התובעת בסך של 30,000 ₪.
    • פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
    • המזכירות תסגור את כל התיקים שבכותרת. 

      ניתן היום, ב’ אדר א’ תשפ”ב, 03 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.

       

      Picture 1

       

       

image_print

1 מחשבה על “הפסד צורב לעו”ד אורון שוורץ: תאוות הבצע של הגרושות הישראליות: גרושה שמיררה חיי הבעל ונושלה מצוואה לטובת הבת הפסידה בטענת השפעה לא הוגנת”

  1. מקרה נדיר, אני מניח שהוא חי עם הגרושה להיות עם ילדיו.

    בסדום הילדים יכולים להגיד קדיש על האבא בחסות הרווחה ובתי המשפט למשפחה.

    לדעתי הפמיניסטיות הקיצוניות לא לוקחות שבויים מאותה סיבה שאבות גרושים הפכו מאבירים לבנים לאבירים שחורים.

    מי שילדיו נרצחו לא מחפש דיאלוג, השקפתו עוצבה מחדש וקובעה עד יום מותו.

    לדעתי הלא מלומדת, הדבר היחיד שמגן עליהן הוא שאבות גרושים שבחרו בחיים הם שומרי חוק.

    לגבי “האחרים” שלא בחרו בחיים או נגזר שחייהם יהיו קצרים מאד, עבור אילו שום חוק בשום מדינה לא תקף עבורם. זה עניין של זמן שמשהו יקרה. גל ההפגנות מול בתי המשפט למשפחה ובתי הדין זה קצה הקרחון. הרבה לא משתתפים מפחד, אבל תומכים להרבה אין מה להפסיד בחיים האילו למעט את החיים שלהם.

    למען הסר ספק למרות האמור לעיל אני מגנה אלימות ובעד שלום עולמי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Translate »
גלילה למעלה