לפנינו הכרעת דין וגזר דין של השופט מנחם מזרחי בעניינו של טל פלדמן, מרצה מוערך ואהוב למתמטיקה, אב גרוש, שהעובדות הסוציאליות חירפנו אותו, העלילו עליו שהוא אבא לא טוב, ושופטות המשפחה התעללו בו סדרתית במשך יותר מעשור. כל הנוחבות הסוציאליות והשיפוטיות האלה דחפו את פלדמן אל הקצה, ואת התיסכול שלו הוציא בכתב בבקשות שהגיש לבית המשפט.
עכשיו מנחם מזרחי גזר לו את הדין לשנה בכלא כעונש על התסכול ואי הפנמת מעמדו כזכר בבית משפט למשפחה. 19/7/2025
https://www.i24news.tv/he/news/news/criminal/artc-17143c27?fbclid
הרשעה על המחשה לשופט מה יקרה לו בגהינום בעולם הבא…
במהלך ההליך אצל מסארווה שסירב להזמין עדים כתב לו פלדמן. "יטגנו אותך בצואה רותחת בגיהנום", "אם אתה ממשיך בדרכך הקלוקלת – תיענש בחומרה (בדין שמיים)", "גם לפי דיני האסלאם – מטגנים בשמיים שופטים מושחתים שכמוך", "תתנהג בהתאם – או שתופתע בסוף חייך (ממה שאלוהים יעשה לך)".
פלדמן טען להגנתו כי מדובר ב"אזהרות רוחניות", אך בית המשפט דחה את טענותיו מכל וכל. השופטים קבעו כי אין מדובר באמירות פילוסופיות אלא באיומים ממשיים, בוטים ומתמשכים.
העונש שיקבל: 12 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ש"ח או 30 ימי מאסר חלופיים.
בית מנחם מזרחי הדגיש בגזר הדין: "לא מדובר באמירות מן העולם הבא – אלא באיומים ברורים בעולם הזה".
מה מביא מרצה באוניברסיטה לכתוב לשופט שיטגנו אותו בחרא?
הוגש נגדו כתב אישום שנדון בפני הערבוש עלאא מסארווה, בגין העלבת השופטת נאוה גדיש שניתקה אותו מהבת שלו, ושדדה את כל כספו. מסארווה, לפני המינוי לשפיטה היה המלך של הסנגוריה הציבורית והרוויח מעל 1,000,000 ש"ח בשנה, ואפילו הביאו לו עורכת דין יהודיה, ענבל מטס שתפתח לו כוס. זאת כדי שיוכל להשתדרג ולהתחתן עם יהודיה, כדי שיהיו לו ילדים יהודיים ובהירים.
עלאא מסארווה סירב לזמן עדים, סירב לשמוע את פלדמן והיה נחוש להרשיע אותו בלי משפט. פלדמן כתב לו שהוא מאחל לו שבגהנום ישפכו עליו צואה רותחת, ושהוא מזהיר את מסארווה שיגיש נגדו תלונה בנתל"ש.
מסארווה הגיש תלונה במשטרה נגד פלדמן על איומים ועל השפעה לא הוגנת בהליך משפטי. לטענת הפרקליטות, האיום שבגהינום יטגנו את מסארווה בצואה רותחת יכול להשפיע על מסארווה שיפעל לטובתו של פלדמן……
מסארווה טען במשטרה שהוא חש מאוים שבגיהנום ישפכו עליו קקי רותח, והוא חש שפלדמן מנסה להשפיע עליו לזמן עדים, שישבשו את מהלך המשפט, כי יש בהם כדי לסייע לזיכוי.
מסארווה שכאמור היה סנגור שהפך להיות שופט פלילי יותר גרוע מאלה שמונו לשפיטה מהפרקליטות.
מנחם מזרחי: הרשעות לא מנומקות עם הרבה מלל סתמי
אין ספק שעולמו של עלאא מסארווה היטלטל כשהוא היה צריך לקרוא את הברכות והאיחולים המלבבים של פלדמן… שיישב בגהנום. שישפכו עליו קקי רותח… אבל איומים זה לא, וגם השפעה על הליך משפטי זה לא.
האיום היחיד שראינו שם זה שהוא יתלונן על מסארווה בנציבות התלונות. זה לא איום.
השפעה על הליך…. נו באמת… ממש עלאא יכול להיות מושפע מזה שכותבים לו קקי רותח… אם כבר ההשפעה היא לרעתו של פלדמן, כי מסארווה ינקום בו ויכניס בו זין, אבל ממש לו השפעה לטובה.
הנה מה שכתב מנחם מזרחי: "זהו נאשם שביצע את העבירות, כפי שתיארה התובעת, לא מתוך אמירה ספונטאנית בעידנא דריתחא, אלא בדרך מתוכננת, לאחר מחשבה, כתיבת מסמכים, ומתוך מטרה ברורה להוביל את השופט לשינוי החלטתו". תגידו זה לא בידור? באמת נראה לכם שהשופט היה משנה את החלטתו לטובת פלדמן בגלל הקללות האלה? הרי זה תרתי דסתרי.
פלדמן חטף שנה בכלא.
עדי התביעה הראשיים היו רפ"ק אייל פאר והקב"ט גור אדלשטיין. השופטת נאוה גדיש הלכה לאייל פאר לפגישה אישית, כדי לוודא שהוא תופר היטב את פלדמן.
להלן הכרעת הדין של מנחם מזרחי בענין טל פלדמן
שימו לב… השופטת נ' היא השופטת נאוה גדיש (לשעבר נאוה קוהלי). כלבה פמיניסטית ארורה. מנחם מזרחי מסתיר את השם שלה תחת נ', אבל ידוע שזו בהמת המגדר נאוה גדיש.
במהלך ההליך נדון גם פרסום לפיו השופטת נאוה גדיש היתה צעירה בת 22 שהתקבלה למשרד עורך דין מבוגר, זקן ונשוי, איציק גדיש (שהתפגר לני שנה), היא פיתתה אותו, קיימה איתו יחסי ניאוף וכפיפות במשרד במשך 3 שנים, וגרמה לו לזרוק לאנחות את אשתו אתי גדיש. אתי גדיש היא האמא של צבר גדיש ויעיר גדיש. שהגיעה נאוה לגיל 25 זכתה לעבור לגור בבית של איציק גדיש שכבר היה בן 48 אחרי שאתי גדיש סולקה ממנו.
מהר מאוד התפנתה נאוה גדיש להמלטת 2 ילדים, קשת גדיש ומיתר גדיש.
את המינוי לשפיטה קיבלה בזכות פרוטקציה של בעלה, איציק גדיש והמלצות של אחיה, איתן קוהלי שגם הוא עו"ד למשפחה.
בתמונה: האח של נאוה גדיש, איתן קוהלי. עו"ד למשפחה ודיני נשים וכוס.
שימו לב כאן טל פלדמן מופיע בהפגנה של אבות גרושים ומסביר איך שופטת מנוולת חשה מוגנת מערעורים נגדה כי היא יודעת שהאבא הרוש לא יוכל לשלם 20,000 ש"ח לערער על הכוס שלה.
טל פלדמן למה אבא גרוש צריך להפקיד 20,000 שח ערבון לערער על שופטת פמינאצית
בתמונה: אחת משתי התובעת שרית משגב. השניה היתה רעות זוסמן. נאחל לשתיהן שגם הם תאכלנה קקי בגהנום.
| בית משפט השלום בראשון לציון | |
| ת"פ 34464-05-23 מדינת ישראל נ' פלדמן | |
| בפני | כבוד הנשיא, השופט מנחם מזרחי |
|
בעניין: |
מדינת ישראל
משטרת ישראל תביעות שלוחת ראשון לציון ע"י ב"כ עוה"ד רעות זוסמן |
|
| המאשימה | ||
| נגד | ||
| טל פלדמן | ||
| הנאשם | ||
| הכרעת-דין |
הכרעת-דין זו עוסקת בנאשם, אשר הגיש בקשות שונות לשופט בית-המשפט, אשר כוללות לשון מאיימת, לאחר שהשופט לא נענה לבקשותיו ומתוך מטרה מוצהרת לאיים ולהפחיד את השופט, וכפי הודאתו של הנאשם בעדותו: "המטרה העיקרית שלי הייתה, והנה אני אומר לך בפה מלא…רק רציתי להפחיד אותו כל הזמן, זה הייתה המטרה העיקרית שלי…אני אומר בפה מלא…רציתי להפחיד אותו" (עמוד 55 שורות 13 – 18).
א. כתב-האישום וזירת המחלוקת:
(1). כתב האישום:
כתב-האישום מייחס לנאשם ריבוי עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 וריבוי עבירות של השפעה לא הוגנת על הליך שיפוטי לפי סעיף 250 לחוק הנ"ל.
נטען, כי בעת הרלוונטית דן כב' השופט עלא מסארווה בעניינו של הנאשם במסגרת תיק פלילי.
נטען, כי בתאריך 26.1.23 הגיש הנאשם בקשות שונות במערכת נט המשפט לזימון עדים אל תוך התיק, ובמסגרת זאת איים על השופט וניסה להשפיע על ההליך השיפוטי, כמפורט בעובדות, ובין השאר, רשם לשופט את הדברים הבאים (אפנה בעניין זה לציטוטים המדויקים שהובאו בכתב-האישום):
"טרם החלטת ואני כאן כדי להזהיר אותך לא לעשות שטויות".
"אני מזהיר אותך על זה שאתה מעכב את האמת יטגנו אותך בצואה רותחת".
"ראה הוזהרת".
"אתה תיתן את מלוא הדין על מה שאתה עושה עכשיו".
"הזהרתי את החברה שלך נ' (שופטת) והיא צפצפה על האזהרה וראה מה קרה לה ? הולכת לקבל בראש מהנתל"ש".
"גם לפי דיני האסלאם מטגנים בשמיים שופטים מושחתים שכמוך".
"סירוב לבקשה כה צודקת זו מעיד להערכת הנאשם על חוסר תום לב וסביר כי תיענש על כך בחומרה, ראה הוזהרת".
"הזמינו את רפ"ק א.פ. ואת ב.ל. אחרת זה מעיד על חוסר תום לב ואתם בבעיה".
"…אם ההחלטה באה כדי להגן על החלאה נ' הצואה הרותחת מחכה".
נטען, כי במספר מועדים בחודש ינואר 2023, כמפורט בעובדה 4, שלח הנאשם בקשות שונות הקשורות לניהול ההליך אל תיק בית-המשפט במערכת הנט, אשר כללו בין השאר את הדברים הבאים:
"…אין לי שליטה על הכתוב פה. זו רק אזהרה חריפה מאוד כי אני יודע שזה יקרה. צופים בך בכל רגע נתון ומקליטים הכל. הסרט הזה יוצג לך. התנהג בהתאם…".
"…בתום חייך תהיה לך הפתעה. איך שאומרים נמות ונראה. זכור הכל מוקלט".
"…החיים עפים הסיפור נכתב בשמיים. פעל בהגינות וביושר ולו על דעתך ותקבל שכר עצום. אם תעשה ההיפך מכך תיענש. הבחירה בידך".
"הנאשם מודיע בזאת כי הוא שוקל במלוא הרצינות להגיש תלונה לנתל"ש".
"ידוע היטב לנאשם (מסיבות ברורות) כי כב' השופט…יעשה כל שביכולתו כדי לחבל בחקר האמת".
"בקשה זו וההחלטה שתבוא עליה תועבר לנתל"ש ותפורסם בכל ערוצי התקשורת…ככל שזה לא יקרה יהווה הדבר הוכחה חותכת כי כב' השופט…מכיר פנים לחברה שלו המתלוננת ג'".
(2). זירת המחלוקת:
מאחר והנאשם בחר לייצג את עצמו והוא עמד על כך בתוקף, קשה היה לקבל ממנו זירת מחלוקת מבוססת וברורה – הוא שינה עמדתו תדיר, מעת לעת, הן במעמד הדיון והן במסגרת מסמכים שאותם הגיש לתיק בית-המשפט.
במספר הזדמנויות ווידאתי, כי הנאשם מכיר את כתב-האישום ומבין במה הוא מואשם והוא אישר זאת (עמוד 15 שורה 34):
תחילה, הוא הציג טענות מקדמיות, אולם לאחר מכן חזר בו מכולן (אפנה להחלטת יום 17.3.24)(עמוד 14 שורה 6 והלאה לפרוטוקול – הנאשם אישר זאת במעמד הדיון).
וראו הצהרתו בפרוטוקול יום 10.1.24:
בשלב מסוים, טען כי הוא מבקש להודות בעובדות ולהציג טיעונים משפטיים, אולם הניסיון לברר האם הוא מוסר הודאה מלאה כשל (אפנה להחלטת יום 13.3.24).
לפיכך, החלטתי כי ההליך בעניינו יתנהל עד תום במסגרת הבאת הראיות.
במהלך ניהול ההליך הנאשם הביע את רצונו לייצג את עצמו. הוא אישר כי עיין בכל חומר הראיות שנאסף. על כן, נוכח רצונו הברור והמוחלט והרושם הישיר הבלתי אמצעי ממסוגלותו לעשות כן, החלטתי שלא לכפות עליו ייצוג, משום שהוא לא ישתף פעולה עמו, אלא לאפשר לו לנהל את ההליך בעצמו, תוך שאני מזהיר עצמי שבעתיים להקפיד על זכויותיו (עמודים 11, 12 והלאה לפרוטוקול) וכך עשיתי תדיר בכל נקודת זמן, כמתועד בפרוטוקול המוקלט )ראו בעניין זה: ע"פ 740/12 מדינת ישראל נגד דוד ברסקי (21.07.2014): ע"פ 8347/13 פלוני נגד מדינת ישראל (11.02.2016).
ואפנה אל דברי הנאשם בפרוטוקול יום 19.9.23:
ב. דיון:
(1). היבט משפטי:
עבירת האיומים הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 קובעת:
"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים".
זוהי עבירה התנהגותית, משום שעצם ההתנהגות המאיימת היא זו שמגבשת את העבירה ואין צורך, כחלק מדרישת העבירה, להוכיח שאותו איום גרם לתוצאה כלשהי אצל המאוים, אף שתוצאה כזו בהחלט יכול שתקרה.
ראו בעניין זה: "שאין בסעיף 192, בהבדל מסעיף 428, דרישה, שמטרת האיום תהא להניע את המאוים לעשות מעשה או להימנע ממעשה, בידוע הוא, שבמקרים רבים מושמעים איומים" (ע"פ 103/88 משה ליכטמן נגד מדינת ישראל, מג(3) 373).
וכן: "יודגש כי על-פי סעיף 192 לחוק העונשין, אין נדרשת תוצאה של פגיעה בפועל בערכים המוגנים כדי שתתקיים עבירת האיומים. לשם אכיפת האיסור שנקבע בעבירה אין נדרש להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של המאיים וכי ההפחדה או ההקנטה התממשה. די בפעולת האיום עצמה, אם בוצעה מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי להיות עבירה של איומים. מדובר אפוא בעבירה שהיא מסוג העבירות ההתנהגותיות, ואין מדובר בעבירה תוצאתית. זאת ועוד, מדובר בעבירה שהמחשבה הפלילית הנלווית אליה כוללת יסוד של "מחשבה פלילית מיוחדת) " רע"פ 2038/04 שמואל לם נגד מדינת ישראל, ס (4) 96 )
היסוד העובדתי של עבירת האיומים בנוי משני רכיבים:
הרכיב ההתנהגותי שהינו: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר" (עניין ליכטמן: רע"פ 8736/15 צוברי נגד מדינת ישראל– 17.1.18).
נקבע, כי יש לבחון את דברי האיום בהתאם למבחנו של האדם הסביר, ולא באופן סובייקטיבי, בהתאם למושא האיום, ובמקרנו השופט.
עוד נקבע, כי יש לערוך אבחנה בין דברי איום לבין עצות ולבחון את השאלה האם יש למאיים שליטה אפשרית על התממשות דבר האיום:
"המבחן לקיומו של איום היא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים…גם אם אמת המידה לדבר "איום" אינה נעוצה בהרגשתו הסובייקטיבית של המאוים בלבד, עוד עלינו ליתן את הדעת להבחנה שבין "איומים", כמובנם בסעיף 192 לחוק, לבין עצה, התראה והבעת דעה, שגם בהן יש להביא את השומע הסביר לכדי פחד מפני הרעה הצפויה לו ולערער את שלוות נפשו, שאפילו מביאות אמירות כאלה לידי הפחדת אדם רגיל, ואפילו מתלווית להן הכוונה להפחיד, אין הן תמיד בגדר "איומים", כשביסוד האמירה עומד הרצון להביא את השומע למודעות בדבר תוצאה פוגענית אפשרית בו ולשקילת צעדיו בהתאם. שכן לא דומה "הפחדה קונסטרוקטיבית" ל"הפחדה שלילית", היא ההפחדה שמפניה בא סעיף 192 להגן. בנדון זה מסכים אני למבחן העזר, אותו הציג חברי הנכבד, השופט ברק, דהיינו – "האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע ? אם התשובה היא בחיוב – הדובר שולט על התממשות האזהרה – יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר". אך לשיטתי, המבחן המכריע לרכיב "האיום" הוא מבחן "המהות". דהיינו, מה מהותם וטיבם של הדברים שנאמרו" (עניין ליכטמן דלעיל).
וכן נקבע: "לפיכך כדי לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון "…אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום"…יודגש כי בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת במנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר שבו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות שבהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום" (עניין לם דלעיל).
הרכיב הנסיבתי שהינו "שלא כדין", מטיל על הנאשם נטל של הבאת ראיות להוכיח שמעשהו, כלומר האיום ב"פגיעה" היה איום ב"פגיעה" "כדין", ושקיים "דין" שמתיר לו לפגוע במושא האיום, בהתאם לדבריו:
"כשלעצמי, אני סבורה שהרכיב "שלא כדין" בעבירת האיומים מתייחס אך ורק למילה "פגיעה" הצמודה למונח זה. במלים אחרות, יש לבחון האם ההתנהגות העתידית הגלומה באיום (ההתנהגות השנייה) היא התנהגות "שלא כדין". פרשנות אחרת, לפיה על האיום עצמו להיות "שלא כדין", אינה מתיישבת עם קריאה פשוטה של הוראת החוק" (עניין צוברי)
בע"פ 480/76 רמתי נגד מדינת ישראל, פ"ד לא (1) 719 נסב הערעור על הרשעתו של המערער בעבירה על סעיף 191 – תגרה – באשר הנאשם השתתף שלא כדין בתגרה במקום ציבורי. נקבע: "אין צורך בהוכחה מיוחדת של היסוד הכלול במילים "שלא כדין". קיומו של יסוד זה מוסק ממילא בכל עת שהגנת הנאשם אינה סותרת את קיומו…אמור מעתה – כל עוד לא הוכיח אדם אשר השתתף בקטטה במקום ציבורי, שהשתתפותו הייתה כדין, רשאי בית המשפט להסיק את אי החוקיות מעצם ההשתתפות בקטטה".
כלומר, חובת הבאת הראיות, שמדובר בהתנהגות שהיא מותרת "כדין" ברמה של 51% מוטלת על הנאשם ואילו נטל השכנוע הסופי מוטל על התביעה. כלומר, מדובר ברכיב נסיבתי רדום שעל הנאשם לעורר אותו. על הנאשם להצביע ברמת הוכחה של 51%, כי הוא פעל על-פי הדין. למשל, אם פעל על-פי צו או רישיון עליו להציג אותו. אם החזיק נשק או סם ברישיון – עליו להציגו. אם עשה כן, עובר נטל ההוכחה מעבר לספק סביר אל התביעה להוכיח, כי פעל שלא כדין. התביעה אינה חייבת בכל מקרה ומקרה להוכיח, כי אין שום דין שבעולם שעל-פיו פעל הנאשם וזאת מבלי שהנאשם הפנה כלל לאותו דין מתיר. אכן, כלל זה מתיישב יפה עם סעיף 34 ה' לחוק העונשין התשל"ז – 1977, היוצר חזקה ראייתית, כי הרכיב ההתנהגותי נעשה על-ידי הנאשם בלא כל הגנה שבדין.
היסוד הנפשי מסוג של מחשבה פלילית והינו: "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו." זוהי מטרה של המאיים להפחיד או להקניט את המאוים ומודעות ליתרת הרכיבים ההתנהגותיים. נקבע, כי הלכת הצפיות חלה ביחס ליסוד הנפשי של עבירת האיומים. כלומר, די בידיעה ברמה גבוהה של הסתברות, כי יש במילים המאיימות, כדי להפחיד או להקניט את המאוים כדי לגבש את היסוד הנפשי, אף אפ לא הוכחה אותה מטרה או תכלית לעשות כן (עניין לם דלעיל, וכן רע"פ 6382/11 דאדריה נגד מדינת ישראל, פ"ד סו (2) 584).
עבירת ההשפעה הלא הוגנת הקבועה בסעיף 250 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 קובעת: "המבקש להשפיע שלא כהוגן על תוצאותיו של הליך שיפוטי, בדברי שידול או בקשה הנשלחים אל שופט או אל פקיד בית-המשפט, דינו – מאסר שנה אחת".
זוהי עבירה התנהגות, שאף היא אינה דורשת רכיב תוצאתי לשם התגבשותה. כלומר, אין צורך שמעשי העושה יובילו לאותה השפעה הוגנת על תוצאות ההליך (ראו: י' קדמי "על הדין בפלילים" חלק שלישי, עמוד 1595).
היסוד העובדתי בנוי מרכיב התנהגותי של דברי שידול או בקשה הנשלחים אל שופט או אל פקיד בית-המשפט בכל דרך.
הרכיבים הנסיבתיים הם הליך משפטי ושלא כהוגן. צמד הביטוי "שלא כהוגן", אין משמעו "שלא כדין", אלא שהמחוקק יצק לתוכו ביטוי מרוכך יותר, לאמור – כל פעולה שאינה הוגנת. זוהי פעולה, שפוגעת או עלולה לפגוע בתוצאות ההליך השיפוטי באופן בלתי צודק.
משמעות הדבר, מכוח קל וחומר, הן פעולה שמקימה יסודות של עבירה פלילית אחרת, כגון מרמה, הונאה, ניצול יתרון בלתי הולם, אך גם פעולה שאינה, כשלעצמה, עולה כדי עבירה פלילית, כגון זו הנגועה בתחבלנות, בסטייה מן השורה או שפוגעת בעקרונות היושרה, ההגינות והצדק, וכן התנהגות שלילית שבמבחנו של האדם הסביר יש לגנותה כאשר היא מגיעה מתוך שאיפה להשפיע על ההליך השיפוטי.
היסוד הנפשי מסוג של מחשבה פלילית, ומאחר ומודבר בעבירת "ניסיון", והוא טמון במילה "המבקש להשפיע" כלומר "כוונה", "מטרה", שאיפה עתידית לגרום להשפעה על ההליך השיפוטי.
(2). בחינת הדברים שאותם כתב הנאשם לשופט:
במסגרת הליך הבאת הראיות בתיק בפני השופט, הוגשו בקשותיו השונות המדוברות של הנאשם אל תיק בית-המשפט ועיון בהן מלמד, כי הן כוללות את המתואר בכתב-האישום.
למעשה, בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט, אישר הנאשם, כי הוא זה אשר הגיש את הדברים הכתובים אל תוך תיק בית-המשפט ושאלה זו כלל אינה שנויה במחלוקת במסגרת הכרעת-דין זו.
אפנה בעניין זה לעדות הנאשם בבית-המשפט: "…כל העובדות נכונות, בגלל זה לא צריך הליך לשמיעת ראיות" (עמוד 30 שורה 27). וכן: "ש: מה לגבי העובדות ביחס אליך ? ת: איזה עובדות ?…ש: של כתב-האישום. ת: הכל נכון…לגבי עובדות כתב האישום, זה דברים שהגשתי במערכת נט המשפט, את כולן, שום דבר, כל התיק הזה זה כולו דברים שאני כתבתי המשפט בנט המשפט…וראיתי, וראיתי, ראיתי אותם, היא ביקשה להגיש, אני ביקשתי לראות, אני ראיתי אמרתי אני כתבתי, היא הגישה כל החומר בהסכמה…" (עמוד 34 שורה 8 והלאה) וכן: "ש: מה שכתוב בכתב האישום. ת: הכל זה אני" (עמוד 39 שורה 39 – 40).
כמו כן, אפנה גם להודעתו במשטרה (ת/2)(הוגשה בידי גובת האמרה בלא שהנאשם כפר בתוכן הדברים שמסר או שהציג טענה אחרת מאגף טענות הזוטא (עמוד 16 שורה 17, עמוד 17 שורה 3):
אציין, כי בהחלט תמוה כיצד גובת ההודעה החשידה את הנאשם בעבירת איומים, בעוד שהוא מעידה, כי מעולם לא קראה את לשון העבירה (עמוד 17 שורה 14):
יחד עם זאת, אין כאן פגם היורד לשורשו של עניין, משום שעיקר ההודעה שנגבתה מאת הנאשם באה להפגיש אותו עם עובדות וראיות, בין אם גובת האמרה מכירה את לשון החוק ובין אם לאו.
איני נדרש לחקירתו הנגדית של הנאשם, משום שכל החקירה של עדה זו, כמו גם עדים אחרים, סבה סביב הצגת גרסתו של הנאשם לדברים שכתב אל תיק בית-המשפט, ולפיכך היא הייתה חסרת משמעות או משקל, משום שאת גרסתו של הנאשם עליו להציג במסגרת פרשת ההגנה, כפי שאכן נעשה.
אפנה אל ראיות ת/1 שהן אסופת הפניות אל תיק בית-המשפט, אשר הוגשו באמצעות העדה (בלא כל חקירה נגדית ביחס למסמכים הללו) ובהסכמת הנאשם (עמוד 10 שורה 23, עמוד 11 שורה 19):
וכן אל מסמך ת/4 (הוגש באמצעות העדה ובהסכמת הנאשם – עמוד 45 שורה 30):
לאחר שבחנתי את כלל הדברים, שאותם רשם הנאשם לשופט והגישם לתיק בית-המשפט אני קובע, כי בכתביו של הנאשם, אין כאן כל פניה "הגונה" במסגרת הליך שיפוטי, אין כאן כל "עצה" או "אזהרה" לגיטימיים, כטענת, הנאשם ("ואני רק יכול להזהיר. ואני הזהרתי, הזהרתי ממשפט של מעלה, מה זה קשור אלי, זה כמו להזהיר מרעידת אדמה. אתה לא יכול לאיים בזה, אתה יכול להזהיר" (עמוד 32 שורה 17 והלאה), משום שהשופט וודאי שאינו נדרש לעצותיו אלו של הנאשם במסגרת החלטותיו.
כזכור, בהתאם להוראת בית-המשפט העליון, יש לבחון את הקשר הדברים, את המסר העיקרי שלהם וזאת בהתאם למבחן הבודק את מהותם:
הבלטת המשפט "אני מזהיר אותך !!!" עם שלושה סימני קריאה, אשר מאפיל על כלל המסמך, כאשר כותרתו קושרת את הדברים להחלטות השופט הדוחה את בקשתו בעניין הזמנת העדים, והיא נפתחת כך: "טרם החלטת ואני כאן כדי להזהיר אותך לא לעשות שטויות".
הנאשם האשים את השופט כמי ש"מכשיל את חקר האמת ושם רגליים לאמת בזדון ובמתכוון הרי הוא מטה משפט". הוא הוסיף שהשופט "בורח מהאמת", פועל "בחוסר אחריות", ולאחר המשפט המודגש והמובלט שם רושם "אני מזהיר אותך !!!" הוא מוסיף את ההקשר – מפני מה הוא מזהיר – את המשפט הבא: "על זה שאתה מעכב את האמת יטגנו אותך בצואה רותחת על זה ואני אהיה שם כדי להגיד לך "אמרתי לך". "לא רצית להקשיב" ואתה תמשיך לשחות בבריכת הצואה הרותחת".
כל זאת, רשם הנאשם, רק משום שהשופט, לטענתו, לא העניק לו את מבוקשו ולא זימן את העד שאותו ביקש לזמן כפי שרשם: "אני מבקש לחקור את האמת ולשם כך נדרשת עדותם של אייל פאר ושל בני לוי", ובדרך זו ביקש להשפיע שלא כהוגן כל החלטת השופט.
והנאשם סיים את המסמך במילים המודגשות:
"ראה הוזהרת !!!".
אלו הם מילים שכל כולן, מהחל ועד כלה, דברי איום כהגדרתם בדין, וקל וחומר אין המדובר בפניה "הוגנת" לבית-המשפט במסגרת ההליך השיפוטי.
לשון האזהרה החוזרת "אני מזהיר אותך", מסתירה אחריה מהות של איום. היא אינה מלמדת על אזהרה לגיטימית, אלא היא מחביאה (מתוך הבנת המעשה) מאחורי פרגוד ה"אזהרה" מילים של הטלת פחד ואימה.
במסמך שכולו מבטא את רצונו של הנאשם לגרום לשופט לזמן את אחד העדים הוא מדגיש (עמוד 40 שורות 40 – 41 והלאה – הנאשם אישר את הקשר הפניה לבית-המשפט – בקשות לזימון עדים) כדלקמן:
"איזה חצוף שאתה…מסתכלים עליך בשמים ממש עכשיו ובוחנים את תום ליבך. אתה תיתן את מלוא הדין על מה שאתה עושה עכשיו. הזהרתי גם את החברה שלך…וראה מה קרה לה ? הולכת לקבל בראש מהנתל"ש וזו רק מקדמה. ואם הנתל"ש לא יתנהג בהגינות ויתן לה בראש אז הוא יקבל בראש בעצמו מהשם יתברך מכות כואבות ביותר. אמנם אינך יהודי אבל דיני משפט צדק חלים גם בשריעה ובכל הדתות ואחת תישפט ותיתן את מלוא הדין. גם לפי דיני האסלאם מטגנים בשמיים שופטים מושחתים שכמוך…". כל זאת, לאחר שהשופט מוסר לנאשם את החלטותיו החוזרות ונשנות ביחס לבקשותיו לזימון עדים. האם זו פנייה הוגנת לקבל החלטה שיפוטית ?
איני מקבל את הטענה, כי מאחר ולכאורה לנאשם אין שליטה על דברי האיום שאותם כתב, אין בהם משום הטלת אימה ופחד. בעניין זה, אין לקבל את הסבריו המילוליים שבהם ניסה להעניק לדבריו פרשנות "עוטפת", אלא שיש לפרשם באוזני האדם הסביר אשר נחשף אליהם מתוך המסמכים – אותו אדם אשר נחשף אל הדברים ואינו דק פורתא בשאלה האם לנאשם יכולת לממש אם דבר האיום, אם לאו, במיוחד כאשר אין נדרשת תוצאה והדברים מחביאים מסר כללי מאיים.
הפניות של הנאשם אל בית-המשפט, כעולה מן המסמכים, לא לווה הסברים, או תרגום או פרשנות שיבארו את כוונתו, והשומע אינו נדרש להפעיל במוחו פרשנות שכזו בכדי להבין למה התכוון "המשורר". האדם הסביר, המקבל מכתב ובו רישום שכזה, סובר לעצמו כי זהו אדם שמאיים עליו כי יאונה לו רע בפגיעה של ממש.
ודוק: אף אם אין לנאשם שליטה על המעשה המילולי שכתב כלשונו, כלומר שהוא או מאן דהוא "יטגן" את השופט "בצואה רותחת", הרי שלא יכולה להיות מחלוקת שיש בדברים איום בפגיעה רעה בשופט וביחס לכך לנאשם בהחלט יש שליטה.
השופט הנחשף אל הדברים שכתב הנאשם אינו נדרש להעמיק חקר, לחוכמת הנסתר ועיקר הדברים המאיימים "קופצים" וצפים מתוך הכתב והם מאיימים כשלעצמם.
עמד על כך בית-המשפט העליון ברע"פ 88/04 ורטהיימר נגד מדינת ישראל (1.4.04):
באותו מקרה נדונו דברי איום בעלי אופי דומה לאלו הנדונים בפניי: "בהודעה הראשונה אמר המבקש את הדברים הבאים: "דינך מוות", "עתידך שחור", "עתיד להצטלב בגהינום עוף לאמריקה, מי הזמין אותך לארץ אתה בוחר במוות סופך מר מהשמיים יעשו לך את המוות" ובהודעה השניה אמר: "אוכלי חינם", "תלכי מפה", "מנוולים קיבלתם אתמול 30,000 ₪ מי ישלם את זה אנחנו?", "מהשמיים יענישו אותך", "שיהיה לך יום שחור"."
בית-המשפט העליון קבע ביחס למשפטים אלו את הדברים הבאים:
"באשר לטענת המבקש – אשר התקבלה על-ידי שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי – לפיה לא התקיים מבחן "השליטה" הרי שבענין זה דעתי היא כי די בכך שמבחן "השליטה" מתקיים בחלק מהביטויים – כגון, "דינך מוות" – כדי שההתייחסות להודעה בכללותה תהא כאל איום ממשי. יש לציין כי יתכן מקרה שבו חלק אחד של הודעה מפחית מאיום המצוי בחלק אחר שלה אך אין זה המקרה בענין הנדון כאן. זאת ועוד, "המאוים הסביר" אינו צריך להיזקק לפרשנויות מפולפלות – כגון זו שמציע המבקש – כדי לדעת אם בכוונת המאיים לממש את איומו בעצמו או שהוא משאיר זאת לכוחות עליונים. המבחן הוא מבחן פשוט של הבנה בסיסית ויישומו במקרה זה על ההודעות שהשאיר המבקש מוביל בהכרח למסקנה כי יש בהודעות אלו כדי איום ממשי. עוד יצוין כי הימנעות המבקש בבית המשפט ממתן הסבר כלשהו להתנהגותו חיזקה את טענות התביעה, במיוחד לנוכח אופי האישומים ותוכן ההודעות."
אכן, הנאשם בכתביו המאיימים, לא העניק ביאור או פרשנויות ולא צירף להם "הערות שוליים" מסבירות, כפי שמסר בעת עדותו בפני, ומעבר לכך, אני דוחה את עדותו, בהיותה בלתי מהימנה ובלתי אמינה – עדות המתיימרת לעטוף את הדברים בחזות אחרת של העדר שליטה על דבר האיום, בהיותה בלתי מהימנה ובלתי אמינה.
מחומר הראיות למדתי, כי כאשר הנאשם יחפוץ הוא פונה אל תיק בית-המשפט באופן לגיטימי, אך כאשר ההחלטות השיפוטיות הניתנות אינן לרוחו הוא מיד משנה את דפוס הפניה וכולל בהן דברי גידוף ואיום כדי להשיג את מטרתו מאת בית-המשפט. זהו נאשם, אשר בפניותיו אל בית-המשפט בהחלט יכול לצטט סעיפי חוק והלכות של בית-המשפט העליון, והוא יודע לפנות אל בית-המשפט גם בפניות שאינן מכילות עבריינות, אך ברצותו משנה עורו ועוטה את לשון האיום והטלת האימה וזאת רק משום שהשיבו פניו ריקם.
במעמד עדותו של הנאשם, הוא הודה, כי מטרתו בכתיבת דברי האיום הללו הייתה להפחיד את בית-המשפט. הוא אישר מספר פעמים מה הייתה כוונתו בעת שכתב את הדברים:
"ש: כן. זה מה שרצית, שהוא יפחד. למה לא בחרת במילים אחרות ? ת: רציתי שהוא יפחד. ש: רצית שהוא יפחד. ת: זה המטרה הייתה להפחיד. ש: המטרה שלך הייתה להפחיד ? ת: חד משמעית כן. ש: חד משמעית כן. אוקיי. בגלל זה בחרת במילים האלה ולא במילים אחרות. ת: נכון" (עמוד 53 שורות 33 – 41).
וכן: "עזבי, המטרה להפחיד" (עמוד 54 שורה 2).
וכן: "ש: כן. אתה כותב לו גם, ראה הוזהרת, סימני קריאה. ת: נכון, התכוונתי להפחיד גם אותו" (עמוד 54 שורות 27 – 28).
וכן: "ש: אז אני אומרת לך שאתה מתבטא ככה כי אתה רצית שהשופט ייתן החלטה לרוחך, ואתה רצית להפחיד אותו. נכון ? ת: רציתי להפחיד אותו…" (עמוד 55 שורות 9 – 10).
וכן: המטרה העיקרית שלי הייתה, והנה אני אומר לך בפה מלא…רק רציתי להפחיד אותו כל הזמן, זה הייתה המטרה העיקרית שלי…אני אומר בפה מלא…רציתי להפחיד אותו" (עמוד 55 שורות 13 – 18).
וכן: ש: נכון. אז אני אומרת לך שאתה שולח את הבקשות האלה כדי להטיל עליו מורא. ת: נכון. נכון, יותר גרוע, אני רוצה להפחיד אותו פחד מוות. ש: נכון. ואתה רואה שאתה לא נענה, השופט לא, במרכאות זורם אתך. ת: עוד יותר אני מפחיד אותו, הכי הרבה. ש: הכי מפחיד אותו. ת: נכון, מתאמץ להפחיד אותו…הכי שאני יכול…ש: אז כל המטרה שלך בעצם הייתה להטיל עליו אימה, כדי שייתן לך את מה שאתה רוצה, נכון ? ת: הייתה מטרה להפחיד, עזבי, נו אני מודה. ש: כדי שיתן לך את מה שאתה רוצה ? ת: לא משנה, המטרה הייתה להפחיד (עמוד 25 – 41) וכן, בעמוד 57 שורה 29: "להפחיד אותו, נכון" ועוד, ועוד.
לאחר שבחנתי את עדותו של הנאשם, ואת דרך התנהלותו, באתי אל המסקנה, כי זהו נאשם בלתי מהימן, בלתי אמין, מתוחכם ביותר, אשר קרא מספר חומרים משפטיים הנוגעים לעבירות המדוברות, אשר פועל בדרך פתלתלה כדי להשיג את מבוקשו מבית-המשפט בדרך של איום ואיום מרומז, אך הוא עושה כן בלא לכתוב דברים מפורשים ובאצטלה של אזהרות מפני דינו של הבורא, או דין אחר שאין לו שליטה עליו, כאשר הוא עצמו אינו מאמין בכך וכל מטרתו – איום לשם השגת מטרתו. זהו נאשם שאכן נזהר שלא לנקוט במילים מאיימות מפורשות כגון לרצוח או להרוג, אך הוא מסווה את הזאב המאיים שבדבריו תחת מעטה עור של כבש שבמבחן המהות מעביר את אותו מסר מכוון של הטלת פחד ואימה.
בעניינו של הנאשם בהחלט ניתן להפנות לדברים שקבע בית-המשפט העליון בע"פ 6368/09 זקן נגד מדינת ישראל (12.7.10):
"לעתים, גם שפה המשוחה בדבש טומנת בחובה עוקץ ואף איום בארס קטלני. אין לבדוק את קיומה או אי קיומה של עבירת סחיטה באיומים על פי מבחנים טכניים, כאילו מדובר בדרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין. לא ניתן לצפות כי הסוחט באיומים יכריז בפני המאוים על כוונתו לעבור עבירה זו. המבחן נותר בעיקרו אובייקטיבי וכללי המשפט הפלילי עומדים לצדו של הנאשם. עם זאת, ההקשר של המעשה עשוי ללמד על כך שהאמרה המרומזת מהווה באופן ברור סחיטה באיומים"
וכן: "העובר עבירה זו עלול לטעון כי לא איים, שכוונתו הייתה אך להזהיר או לייעץ וכי אינו הגורם אשר אמור להפעיל כוח. כמובן, בחינת ביצוע העבירה אינה נעשית אך ורק על פי עמדת הנאשם."
במבט ראשון, בהחלט ניתן לתהות על טיבו של נאשם זה וניתן להכתיר את התנהגותו, בטעות, כחריגה בלבד, או כמי שביקש להעביר "מסר" "מזהיר" אחר, אך זהו הרושם המוטעה שהוא מבקש בתחכומו לטעת ולא כך היא.
אני קובע שזהו נאשם שבהחלט מבקש להשפיע באופן בלתי הוגן על החלטות שיפוטיות, שאינו מסכים לקבל סירוב שיפוטי לבקשותיו, ומשעה שהוא מסורב, הוא "מעלה הילוך" ועובר אל מסלול התנהלות הפלילי – התנהגות החורגת לחלוטין מטיעונים משפטיים, לגיטימיים אל תחום המשפט הפלילי, האיום והעבריינות.
(3). עדים נוספים:
מאחר והנאשם הודה כי הוא הגיש את המסמכים העומדים בבסיס כתב-האישום, אין כל רלוונטיות לשאלותיו ביחס לעדים הבאים ואין כל רלוונטיות לעדי ההגנה שזימן:
עד התביעה דן סטנדל (עמוד 2 שורה 33 והלאה) נשאל אודות התהליך של המסמכים שהתקבלו מתיק בית-המשפט במסגרת הגשת התלונה במשטרה, כאשר אין לו כל ידיעה אישית, וכל שעשה היה בשליחות אגף הביטחון של הנהלת בתי-המשפט בעוד שאין חולק כי הנאשם הגיש את המסמכים אל התיק.
עד התביעה גור אדלשטיין (עמוד 9 שורה 13 והלאה) נשאל אודות ההוראה להגשת התלונה במשטרה מטעם מערכת בתי-המשפט.
עדת התביעה מעיין לוי (עמוד 14 שורה 38 והלאה) גבתה את אמרת הנאשם שעצם מסירתה אינה שנויה במחלוקת.
עד ההגנה בני לוי (עמוד 58 שורה 39 והלאה) נשאל שאלות תאורטיות בלבד, כגון האם הוא מסכים עם אמונות שונות של הנאשם בהיותו אדם מאמין.
עד ההגנה דניאל סימון (עמוד 65 שורה 1 והלאה) נשאל אודות מסמכים שלא נרשמו על ידו, ועל הוראתו לבחון מחדש תיקים גנוזים, שאינם רלוונטיים לזירת המחלוקת העומדת לדיון בפניי.
ג. לסיכום:
הנאשם כתב את הדברים המאיימים דלעיל מתוך מטרה מוצהרת וברורה להטיל מורא ופחד על שופט ולהשפיע על החלטותיו, שלא נשאו חן בעיניו ולכן הוא מגבש את יסודות העבירות שיחסו לו.
ד. תוצאה:
לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בריבוי עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 וריבוי עבירות של השפעה לא הוגנת על הליך שיפוטי לפי סעיף 250 לחוק הנ"ל.
ניתנה היום, כ' אייר תשפ"ד, 28 מאי 2024, במעמד הצדדים
להלן גזר הדין של מנחם מזרחי
| בית משפט השלום בראשון לציון | |
| ת"פ 34464-05-23 מדינת ישראל נ' פלדמן
תיק חיצוני: 42969/2023 |
|
| לפני | כבוד השופט, נשיא מנחם מזרחי
|
||
|
מאשימה |
מדינת ישראל |
||
|
נגד
|
|||
| נאשמים | טל פלדמן | ||
| העתק החלטה מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 05 יוני 2024, כ"ח אייר תשפ"ד |
גזר דין
הנאשם הורשע לאחר הליך של הבאת ראיות בריבוי עבירות של איומים והשפעה לא הוגנת על הליך שיפוטי.
לא אפרט במסגרת גזר הדין את עובדות כתב האישום, אפנה להכרעת הדין המנומקת והמפורטת מיום 28.5.2024, שבה פירטתי את עובדות כתב האישום והוספתי את קביעותיי.
בעניין מתחם העונש אני שוקל את השיקולים הבאים:
הערכים המוגנים אחר העבירות שאותן ביצע הנאשם, כלומר הפגיעה בשלומו של אדם בכלל ובתחושת הביטחון ושלוות נפשו של השופט.
הפגיעה באפשרות החוקתית של שופט להפעיל שיקול דעת באופן אובייקטיבי ללא הפרעה וללא חשש.
בית המשפט העליון עמד לא אחת על החומרה הרבה של איומים על שופט ואפנה בעניין זה לע"פ 1867/01, מיארה נ' מדינת ישראל (20.5.01).
נוכח עיקרון ההלימה ופסיקה נוהגת בתחום, אני קובע בתיק זה, לפי עובדות כתב האישום ונסיבותיו כי מתחם הענישה נע בין מספר חודשי מאסר בפועל עד 14 חודשי מאסר בפועל.
אפנה בעניין זה לפסקי הדין הבאים:
רע"פ 8656/09, רענן נ' מדינת ישראל, (29.10.09), שם נגזרו על נאשם ארבעה חודשי מאסר בפועל.
לרע"פ 1825/11, פינקו נ' מדינת ישראל, (9.3.11), שם נגזרו על נאשם שבעה חודשי מאסר בפועל.
לרע"פ 4236/12, יוספאשווילי נ' מדינת ישראל, (3.6.12), שם נגזרו 12 חודשי מאסר בפועל.
בעניינו של הנאשם, אני שוקל את השיקולים הבאים:
ראשית, חומרת המעשים שביחס אליהם הורשע.
שנית, המניע של הנאשם לאיומים ולהשפעה הבלתי הוגנת, כפי שציטטתי מעדותו של הנאשם בבית המשפט, "המטרה העיקרית שלי הייתה… רק רציתי להפחיד אותו כל הזמן, זאת הייתה המטרה העיקרית שלי".
כלומר, זהו נאשם שהצהיר על המניע הברור להטיל אימה, ובנוסף ניתן ללמוד, כפי שקבעתי בהכרעת הדין שכאשר הנאשם פוגש החלטה שיפוטית שאינה לרוחו, הוא מיד עובר לשלב האיומים, וכותב את הדברים החריפים שאותם כתב המפורטים בהכרעת הדין.
שלישית, עניינו של נאשם זה יש ליתן דגש נכבד להרתעה האישית שבענישה. במה דברים אמורים?
לחובתו עבר פלילי הכולל שש הרשעות קודמות, בין השאר, בעבירות של איומים:
בשנת 2006 הורשע בעבירת איומים ובעבירות נוספות ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר בפועל.
בשנת 2015 הורשע בעבירת איומים והעלבת עובד ציבור והוא נדון למאסר מותנה.
בשנת 2015 נדון בגין הפרת צו שנועד להגן על אדם.
בשנת 2018 נדון בגין עבירה של תקיפת בן זוג.
בשנת 2017 נדון בגין עבירת איומים לחמישה חודשי מאסר בפועל ועבירות נוספות.
בעניין זה, אפנה לפרוטוקול הדיון המתאר את מעשיו של הנאשם שסומן על ידי במ/3.
בשנת 2021 נדון בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה, ואפנה בעניין זה למסמך שסומן על ידי במ/2.
עוד אפנה למסמך במ/4.
כלומר, זהו נאשם שכל חייו אלימות ואיומים, כך ניתן ללמוד מתוך גיליון הרשעותיו ולכן יש להקפיד איתו בענישה, משום שהוא אינו לומד את לקחו.
רביעית, זהו נאשם שביצע את העבירות, כפי שתיארה התובעת, לא מתוך אמירה ספונטאנית בעידנא דריתחא, אלא בדרך מתוכננת, לאחר מחשבה, כתיבת מסמכים, ומתוך מטרה ברורה להוביל את השופט לשינוי החלטתו.
חמישית, הנאשם הורשע לאחר הבאת ראיות, לא חסך זמן ציבורי.
מנגד, שקלתי את טיעוניו של הנאשם, בעניין נכותו, למרות שלא הוצגו ראיות ואת יתרת הנסיבות שעליהן טען.
על כן, מסקנתי כי יש למקם את עניינו של הנאשם ברף הגבוה של המתחם, וכך אני גוזר.
אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
12 חודשי מאסר בפועל, ולשם כך יתייצב הנאשם בבית הסוהר "הדרים" שהוא מצויד בעותק מגזר דין זה ובתעודת זהות (אני קובע את התאריך כדי לאפשר לנאשם 45 ימי ערעור) בתאריך 28.7.2024 לא יאוחר מהשעה 09:00.
שישה חודשי מאסר שאותם לא ירצה הנאשם אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים מהיום עבירת איומים.
שלושה חודשי מאסר שאותם לא ירצה הנאשם אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים מהיום עבירה של השפעה לא הוגנת על הליך שיפוטי.
5,000 ש"ח קנס או 30 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד ליום 1.7.2024.
ניתן צו כללי למוצגים.
התיק סגור.
זכות ערעור לבית משפט המחוזי תוך 45 ימים.
מדי נ טל פלדמן גזר דין שנה כלא על התחצפות לשופט