לפני שנה החליטה חן ליברמן, כתבת זוטרה אצל אילנה דיין לעשות כתבה פמיניסטית על מועדון למין חופשי סאדו מאזו, “טאבו“, ופרסמה שמתעללים שם בבנות ומנצלים אותם.  לטענתה ליד המועדון יש דירה סודית בשם המכללה ושם מאפסנים בנות מרקע מוחלש ומשתמשים בהן כבובות מין.

את הכתבה הפיקה הפמיניסטית חן ליברמן, והטרגט היה ללכלך על ניסן גבני אחיו של הסטנדאפיסט יוסי גבני.

מאחורי הקלעים בוחשות 2 עורכות דין פמיניסטיות שרוצות לעשות קופה, ולסדר לכל הנימפומניות של מועדון ה”טאבו” מעד של ניצולות כת, כך שעל פוסטמה תוכל לקבל גמלת נכות וגמלת ניצולת כת של 5,000 ש”ח בחודש והטבות נוספות.  ברור כאשר הן מבטיחות לנשים האלה 5,000 ש”ח בחודש מהביטוח הלאומי, כל אחת מוכנה להגיד שהיא “לא הסכימה שיזיינו אותה” ולא הסכימה שיחשמלו אותה ולא הסכימה שיטפטפו עליה נרות…..מה אכפת להן?  אם זה מה שנדרש כדי לקבל פנסיה לכל החיים, אז למה לא?  מדובר בפמיניסטיות הקיצוניות גליה שמילוביץ גרונגרד, ואושרת קירמה.

עברה שנה ופתאום המשטרה מודיעה לכלבלבי העיתונות שלה שנפתחה חקירה, וש 10 גברים נסחבו לבית המשפט להארכות מעצר.  27/3/2024.

 

חן ליברמן – תחקירי זבל מבוססים על הפמיניזם הפוריטני מהווגינה שלה 

 

 

התחקיר המקורי של חן ליברמן מבוסס כולו על המצאות ופנטזיות של סוחרת מין בשם מעיין עוז עם פרופיל פורנו פעיל ב OnlyFans.  שם היא כותבת שהיא זמינה ומשתוקקת לגברים שישלמו לה על פרפורמנס מיני.  זאת ממש לא אחת מרקע מוחלש.  היא מרוויחה מעל $5,000 בחודש משירותי הפורנו שלה.  היא בכלל לא סיפרה על ניצול בדירה, אלא במועדון.  כל הסיפור שהוא העלה אותה לבמה, לטענתה בעל כורחה ועשה כטילו הוא מצליף בה.

אבל במשך כל הראיון היא צחקה, ונראתה נהנית מתשומת הלב.  בכלל לא אישה מוחלשת.

חן ליברמן עבדה קשה כדי לתאר את הבעלים של המועדון, ניסן גבני כאילו הוא גואל רצון, גורו של כת סאדו מאזו שבזכות הכריזמה שלו משדל בנות שאין להם מגורים, הומלסיות, לבוא לגור בדירה הסודית, ושם “אונסים” אותן כל היום וכל הלילה.

אבל כדי לטעון שיש פה כת, צריך איזה אידאולוגיה, אמונה משיחית.  איזה אמונה משיחית אפשר לייחס למי שכל מה שמעניין אותו זה לזיין בחורות???? אמונה בכוחות המאגיים של הפאלוס?  אמונה שברגע שמחדירים פאלוס באישה היא הופכת מוחלשת ומשועבדת ומנוצלת????

ברור מהכתבה שניסן הוא פשוט בחור מושך וכל הפקאצות שמתלוננות עליו התאהבו בו, והתאכזבו כשהוא דפדף הלאה לבחורה הבאה.

 

 

 

 

פרסום מבויים ושקרי של “עדות” שסובלות מאובססיה נכזבת

 

את הכתבה פרסמה חן ליברמן בתאריך 12/1/2023 והביאה 3 “עדות”.  רק מעיין עוז התראיינה בפנים גלויות.

אלא מאי? שבעוד שמטרת הכתבה היתה לפרסם שליד המועדון יש דירת סתרים סודית במרתף שיש שם שפחות מין מסכנות, על גבול גיל הבגרות, שבאים גברים וטוחנים להן את הצורה כל היום, כל הצהריים, כל הערב וכל הלילה, ללא יכולת להתנגד, זה לא מה שה”עדות” אמרו.

מעיין צור בכלל לא דיברה על הדירה הסודית.  על הדירה הסודית לא היו לה טענות.  היא הגיעה לדירה הסודית 3 פעמים והזדיינה כאוות נפשה עם מי שרצתה.

מעיין עוז פשוט ניגשה לגברים, ביקשה שיחדירו בכוס שלה זין, קלטה את הזין, גמרה, גנחה והלכה הביתה.

היא התראיינה על מקרה אחד במועדון שבו גבני בא אליה בהפתעה וגרר אותה לבמה להשתתף במיצג S&M שהוא מצליף עליה בשוט לעיני הבליינים במועדון.  אלא שעל הבמה, ההצלפות הן סימבוליות, חלשות.  משחק ב”כאילו”, כי זו רק הצגה.

היא יודעת היטב שתמיד יש קוד שאפשר להגיד, וההצגה מסתיימת בו ברגע.

לדבריה לא יכלה לסרב בגלל שניסן גבני הוא בעל כריזמה, אבל באותה נשימה היא מספר ת שכל הבנות חשקו והשתוקקו להיות על הבמה עם ניסן גבני בגלל שהוא כל כך יפה, מושך ואטרקטיבי.  נראה שהיא בכלל צריכה להגיד תודה שקיבלה ממנו תשומת לב…..

ובכלל, זאת ממש לא מתאימה לפרופיל הנערה המוחלשת שאין לה בית ומנצלים אותה למין תמורת קורת גג.

זו אחת עם פרופיל באונליפאנס שעולה לכל מנוי כ 100 שח בחודש, והיא יכולה בקלות לעשות אפילו $10,000 בחודש רק מהצגות פרטיות באונליפאנס.

יש סיכוי שהיא מרוויחה יותר כסף מהעיסוק שלה מאשר ניסן גבני מרוויח במועדון.  הרי לה אין תשומות והוצאות.

 

בנוסף למעין עוז הביאו עוד אחת בת 35 וגרושה שאמרה שהיא חשה ריקה אחרי הגירושין ורצתה חוויות חדשות.  למלא את הריק בחייה. היא מספרת שהיא מאוד נהנתה במועדון, שנדבקה לאחד הבחורים הפחות מושכים והלכה איתו לזיון בדירה.  לטענתה פתאום באו עוד 2 בנים עם זין שלוף ושניהם התחילו לזיין אותה בלי לשאול אותה לרשותה.

אבל היא טוענת שזו דירה שיש בה מלא בנות שמשמות בובות מין ושבגלל האמונה ב”אהבה חופשית”, לא היו דלתות וכל החדרים פתוחים.  לטענתה המקלחת  פתוחה וכולם רואים מי מתקלח לעייני כולם.

אם ככה אז איך זה שפשוט לא קמה והלכה, ולמה לא צעקה לכל הבנות (הבובות מין) בדירה שיבואו להציל אותה?

גם הסיפור שאין דלתות לא נכון.  ראינו שם דלתות.  חן ליברמן בכוונה צילמה רק את הג’קוזי ואת המקלחת, כדי לא להראות לצופים שיש שם חוץ ממקלחת, גם סלון, חדרים, ארונות, ממש דירה שלמה קומפלט.

גם כשחן ליברמן מצלצלת לניסן גבני בהפתעה ומנסה להפיל אותו בלשונו והיא אומרת “אני יודעת מה קורה במכללה” הוא בכלל לא מבין על מה היא מדברת, ואומר לה “זה לא מכללה, זה הבית שלי”.

והיתה עוד אחת, פקאצה, אנחנו אפילו לא זוכרים מה היתה הטענה שלה, אבל גם זה היה במסגרת התאהבות נכזבת, וגם היא לא נראתה מסכנה הומלסית ללא בית שטוחנים לה את הכוס 24/7.

הכתבה עצמה היתה בנויה על הקריינות של חן ליברמן, והמוסיקה המפחידה שהיא שמה (מוסיקה של טירה של דרקולה בטרנסילבניה), עם אפקטים של חושך ואורות דמדומים.  הבנות שהביאה לדבר לא נתנו את הסחורה.

זה לא הפריע לליברמן להמציא סיפור שזו דירה סודית, ושניסן גבני הוא מנהיג כת.  חרטא ברטא. אף אחת לא נעולה שם, ולכל אחת יש טלפון כך שהיא יכולה להזעיק עזרה אם רצתה “לברוח”.

לא היה שום תיאור של גודל הדירה, כמה בנות יש בה, כמה דיירים יש בה.  מה סדר היום של הבנות.  מה הן עושות עם עצמן כל היום..  כמה זמן בממוצע כל אחת שורצת שם עד שהיא ממשיכה הלאה בדרכה לחיים אחרים.

חן ליברמן מקריינת שיש לניסן גבני “מנגנון ניצול מתוחכם והגבר שעומד בראש הוא גם זה שקובע את החוקים“.  כמה בומבסטי.  אבל…. לא ראינו שום מנגנון ניצול מתוחכם.  איפה הניצול?  בנות מגיעות מרצונן.  איפה התחכום?  קרניים אולטרה סגוליות?   שידורים תת חושיים?  קרינה מטה פיסיולגית?  פיזור פרומונים?

העדה של חן ליברמן אמרה שהיה לה משעמם אחרי הגירושין והיא רצתה משהו מדליק…חוויה.

ומה זאת אומרת הוא “קובע את החוקים”?  לא ראינו שום חוקים.  לא ראינו עונשים על הפרת חוקים.  אף אחת משלושת העדות לא עמדה באמצע הדירה וירקו בה או בעטו בה או הרעיבו אותה.  מעיין בכלל ציחקקה לכל אורך הריאיון.

הוא הבעלים של הדירה.  זכותו לקבוע איזה חוק שבא לו.  מי שלא רוצה, יום טוב לה.

למה שנה וחצי אחרי הכתבה פתאום משטרת ת”א מבצעת מעצרים?

 

כאמור רק לפני 4 ימים ביצעה משטרת ת”א מעצרים של 10 גברים מהסצינה.  בד”כ הלחץ על המשטרה “לחקור”, ולהעמיד לדין כשבכלל אין מתלוננות, זה כשנכנסת עו”ד לתמונה ומבטיחה לבנות כסף מתביעה נזיקית.

אבל את מי יש פה לתבוע????  גם זה ברור, הן רוצות להוציא פסק דין ולעקל הדירה……(המכללה עלק).

 

בתמונה:  ניסן גבני.  פרפורמר.  נשים נדלקות עליו.  חושקות בו.  מגנט נשים.  כולן רוצות זיון איתו.  ומי שמתאכזבת טוענת שהוא כישף אותה בכוחות מאגיים……

 

 

 

 

 

 

2 עורכות דין ערפדות מחכות בפינה (הערפדות שהתעלקו על אייל גולן)

 

מסתבר שכל הסיפורים שניסן גבני הוא מנהיג כת, ושהבנות מכושפות ונטולות יכולת החלטה עצמית, בגלל ההשפעה המאגית, הן פרי מוחן הקודח של 2 נבלות, זאבות תאבות בצע, עורכות הדין גליה שמילוביץ גרונגרד ואושרת קירמה, שבוחשות מאחורי הקלעים.

למה הבנות שהטלה צריכות עורכות דין?  כנראה הבטיחו להם שכל אחת תוכל לתבוע נכות צמיתה מהביטוח הלאומי עם הכנסה של 5,000 ש”ח לחודש כניצולת כת.  בפרשת גואל רצון קנו את העדות של כל גברת מזדיינת ונתנו לכל אחת דירה פלוס מיליון ש”ח דמי שיקום במזומן כדי שיעידו נגד גואל רצון.

 

 

 

 

 

 

מוצצות הדם גליה שמילוביץ ואושרת קירמה מסרו: “בוצעו עבירות מין חמורות בלקוחות שלנו. מנגנון הניצול שיצרו המעורבים סביב מעמדם וכוחם בקהילת ה-BDSM וסביב מועדון הטאבו התבסס במשך שנים על ניצול נשים צעירות תוך שהמעורבים מטשטשים ומוחקים את כללי ההתנהגות הקבועים והמהווים קו אדום בעולם ה-BDSM, על מנת לבצע באותן נשים עבירות מין מהחמורות בספר החוקים. עתה משהוסר צו איסור הפרסום על חקירת הפרשה לא מן הנמנע כי נפגעות נוספות יאזרו אומץ ויפנו להגשת תלונות במשטרה”.

משטרת ישראל פשוט יורה לעצמה ברגל.  גם מבזבזים משאבים סתם על מקרה שאין בו שום ענין לציבור, וכל מי שהיה במועדון מספר רק כמה כיף וכמה שנפלא היה שם, וגבני עצמו הוא פשוט מדהים.  מלאך.  וגם גורמים נזק עצום לאוצר המדינה כי כל פוסטמה שתתבע את הביטוח הלאומי תקבל גמלה חודשית של 5,000 ש”ח  ואולי גם דמי שיקום כניצול כת, שיכולים להגיע עד 500,000 ש”ח במזומן.

שווה לבזבז משאבי משטרה רק כדי שהפוסטמות הנימפומניות יקבלו מעמד של ניצולת כת???

https://news.walla.co.il/item/3652929

הגיגי חיים לוינסון על גבולות המוסר במין בידיאסמי שפירגן לחן ליברמן

 

לאחר שידור הכתבה, יצא העיתונאי חיים לוינסון בסדרה של ציוצי פרגון לכתבה הזו.  ציוצים פוריטניים של מתחסד מינית, והסיבה למה הוא פירגן לחן, זה כי הבת זוג שלו שני דרורי (עורכת בעובדה), עבדה על הכתבה עם חן ליברמן.

הנה דבריו:  “חלק מהטענות נשמעו כאן בטוויטר. המרואיינת המרכזית, מעיין עוז, מתחזקת גם עמוד אונליפאנס ומוכרת תמונות עירום שלה. הויכוח שיקף דיון שהוא מעניין בעיני, על הפער בין אחריות אישית לבין קורבנות. איפה עובר הגבול. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שגבני הוא קריפ.  שהפולחן אישיות הזה הוא לא בריא, ש”המיניות החופשית” שגברים נורא דוחפים זה בעצם מיניות כוחנית שנועדה לשרת את פינם של אותם גברים עצמם. ברור שאם מישהו מצאצאי היה הופך לניסן גבני או מתקרב לניסן גבני הייתי רואה בזה כישלון אישי שלי.

גם לאנשים יש מידת אחריות על עצמם. אי אפשר להשאיר את הבית פתוח ולהגיד שזה לא בסדר שיש פורצים שמסתובבים בשכונה. יש פורצים שמסתובבים בשכונה, אז תנעל את הדלת. אבל יש בחברה עוד דבר, ואני חושב שחן ליברמן עשתה חסד בהבאתו למסך. והוא יחסי הכוח.

כן, מרוב האנשים הייתי מצפה להבין מראש את מלכודת המכללה. אבל לא כולם רוב האנשים, והטעות בשיקול דעת לא נובעת מטיפשות אלא ממצוקה. ההנחה העומדת מאחורי הטענה שיש להם אחריות היא ש”ההסכמה” ניתנה בהגעה למקום, כי הן ידעו לאן הן נכנסו, ולא צריך הסכמה להכניס את החברים באמצע האקט המיני.

להן ניסן גבני לא נראה קריפ, הוא נראה מצליחן. אפשר לקנות אותן בקלות. במילה טובה, בכוס משקה, בלשלם על מנה שווארמה. לא כולן מתוחכמות, מבינות עניין, חדות. לא לכולן יש את המישהי המבוגרת ממנה, אמא, אחות, דודה, חברה, מורה, דמות שתנחה אותה מה טוב ומה רע. שתלמד אותה על הסכנות.

גם הטעות הטיפשית ללכת לשם, היא לא היתר לאורגיה. גם מי שרוצה לשכב עם ניסן גבני, לא רוצה לשכב עם החברים שלו. גם מי שרוצה להיות קשורה במהלך סקס, לא רוצה שהקשירה תהיה כלא. והם עשו את זה, כי הם יכולים. כי מי אלה, הילדות האלה. מי כבר יאמין למישהי שמוכרת תמונות עירום ואוהבת קשירות.

אני מאמין שיחסי כוח הם חלק אינהרטי מחברה. עיתונות אמורה להיות האמצעי של החלש נגד החזק. לא שופרות של ספינים של פוליטקאים ורכילות של מזנון הכנסת. היא אמורה לקחת את אמצעי האריזה שמושכים תשומת לב ולדעת לספר את סיפורם של אנשים שאין להם את הנגישות לספר את סיפורם”.

עד כאן לוינסון.  למה שלוינסון יקרא לגבני “קריפ”, כשבכתבה הוא מתואר כגבר החלומות זה שכל הבנות חושקות בו ומייחלות לתשומת ליבו?   קינאה!!!!!  קנאת המכוערים מדברת מגרונו.

גם הטענה שאפשר לקנות את הבנות במנת שווארמה לא מסתדרת עם העובדות כי עם הרווחים שמעיין עוז עושה באונליפאנס, היא זאת שיכולה לקנות לניסן גבני מנת שוארמה.

הקנאה של חיים לוינסון אוכלת אותו לא כשהוא קורא לניסן גבני קריפ, הוא גם פרסם כתבה על אפי נוה וכינה אותו “רודף נשים” כאילו זו עבירה פלילית להיות מבוקש ע”י נשים.

והוא מקנא מקצועית בקולגות.  ב 4/1/2024 פורסם באייס שחיים לוינסון טען בטוויטר כי עמרי אסנהיים הוא “עיתונאי חצר“. בתגובה, אסנהיים תקף אותו ואף איים בתביעה: “אתה ילד נזלת קטן שעושה טלוויזיה גרועה ועצלנית, ומתמחה בעיתונות טוויטר רעילה”.  

https://www.ice.co.il/media/news/article/995257

חלק מהטענות נשמעו כאן בטוויטר. המרואיינת המרכזית, מעיין עוז, מתחזקת גם עמוד אונליפאנס ומוכרת תמונות עירום שלה.

הויכוח שיקף דיון שהוא מעניין בעיני, על הפער בין אחריות אישית לבין קורבנות. איפה עובר הגבול. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שגבני הוא קריפ.

— Chaim Levinson (@chaimlevinson) January 16, 2023

להלן כתבת יחצ של המשטרה פרי עטו של שופר משטרה קטן בהתלמדות ארז אריאל פורסם 22/3/2024

 

פגיעות מיניות קשות בלב ת”א: המשטרה חוקרת את “פרשת המכללה”, כ-10 חשודים במעורבות

מהעדויות במסגרת חקירת הפרשה, עולה תמונה מטלטלת על שימוש במועדון הטאבו כמלכודת לפיתוי נשים – והובלתן לדירת מרתף סמוכה, שמכונה “המכללה”. הנשים טוענות שמה שהוצג כקהילה למיניות חופשית, התברר ככר פורה לניצול מניפולטיבי ומעשי אונס אכזריים | פרסום ראשון

יחידה ללוחמה בפשיעה במרחב איילון פתחה בחקירה פלילית נגד לכל הפחות עשרה חשודים במספר רב של פגיעות מיניות בנשים במסגרת מה שנודע כפרשת “המכללה”- כך נודע לוואלה והלילה (בין חמישי לשישי) הותר לפרסום. מהעדויות שנאספו עולה תמונה מטלטלת על שימוש במועדון מוכר בתל אביב לשם פיתוי נשים צעירות – והובלתן לדירה סמוכה שמשמשת כמלכודת.

לאחר פרסום הפרשה בתוכנית “עובדה” לפני יותר משנה, מספר דו ספרתי של נשים, שמלוות על ידי ייצוג משפטי, התלוננו במשטרה נגד חשודים רבים בטענה שנפגעו מינית ואף נאנסו על ידי החשודים. הפגיעות המיניות בוצעו כאמור בדירת מרתף בדרום תל אביב המכונה “המכללה” – שבה מתגוררים גברים ונשים צעירות רבות. וכמו כן, גם על פי החשד במועדון “הטאבו” בעיר שבו מתקיימת פעילות BDSM (מונח לנטיות ופרקטיקות מיניות בעלות מרכיבים של יחסי שליטה או כאב).

לאחר התלונות הרבות שהתקבלו על ידי נפגעות, במשטרה פתחו בחקירה והלילה דבר קיומה הותר לפרסום לאחר שתם תוקפו של צו איסור הפרסום שהוטל על פרטיה.

על פי העדויות הרבות, החשודים משתמשים במועדון הטאבו שממוקם בסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב בכדי לפתות נשים צעירות רבות להגיע לאותה דירה – שם הם לכאורה מקיימים חיי קהילה של מיניות חופשית ובריאה לאור סצנת ה- BDSM. אולם המתלוננות מתארות את הקהילה כמין מלכודת מתוחכמת לנרמול פגיעות מיניות חמורות, ניצול מניפולטיבי ואף מעשי אונס אכזריים.

קבוצת המעורבים בחקירה מורכבת מגברים רבים שעל פי החשד לקחו חלק באירועי הפגיעות המיניות שנפרסים על פני תקופת זמן של שנים.

על אף שהעדויות הקשות טלטלו את קהילת ה-BDSM בישראל לאחר שנחשפו, מועדון הטאבו המשיך לקיים פעילות במשך כחצי שנה עד שמשטרת מחוז תל אביב הטילה צו סגירה על הפעילות במועדון. אחד מן הנימוקים לצו היה כי “קיים יסוד סביר להניח שבעלי העסק עושים שימוש בעסק לביצוע עבירות פליליות, לריבוי עבירות מין”.

כאשר נגמר תוקפו של צו הסגירה לפני מספר חודשים, בעלים חדשים רכשו אותו ובמשטרה בחרו לאפשר את פתיחתו תחת אזהרות מרובות שניתנו למפעיליו. כעת חוקרי היחידה ללוחמה בפשיעה של מרחב איילון ממשיכים לחקור את התלונות ולבחון את החשדות נגד המעורבים הרבים בפרשה.

https://news.walla.co.il/item/3652489

 

ולהלן הכתבה המקורית של חן ליברמן ונילית קוזבה במאקו 12/1/2023

 

 

חשיפת עובדה | “שיעשו בך מה שירצו ומתי שירצו – ה’לא’ שלך לא מעניין”: העדויות מתוך ה”מכללה”

זה קורה בתוך דירה אחת, בלב תל אביב • לבית הזה קוראים “המכללה”, ויש שם בוס אחד: ניסן גבני • עכשיו, בפעם הראשונה, העדויות על מה שעשו ניסן והחברים שגרים איתו בבית לנשים צעירות נחשפות, וגם – מה עשתה המשטרה כשהמידעים על מה שקורה שם הגיעו אליה?

קוראים למקום הזה “המכללה”, אבל שם הקוד התמים הזה לא מסגיר מה קורה מאחורי הדלת הסגורה הזו. רק עכשיו, העדויות משם נחשפות בפעם הראשונה. איך במשך שנים ארוכות, נשים שצעדו אל המקום הזה נכנסו בעצם אל תוך מלכודת.

“כשאת נכנסת לשם את כאילו לוקחת על עצמך שיעשו בך מה שירצו, שיגעו איפה שרוצים ומתי שרוצים, שה’לא’ שלך לא מעניין אף אחד”, מספרת אחת הנפגעות, וצעירה אחרת שנפגעה שם מסבירה: “זה עובד שם ככה: זה לא שאת לא רוצה, זה פשוט שלא שכנעו אותך מספיק”. בדירת המרתף הזו עברו כבר עשרות נשים שבתמורה לגג, למיטה, לפעמים לאהבה, נאלצו לתת את גופן וגם את נשמתן. עכשיו, לראשונה, הן מספרות על מה שעברו שם.

בדירה הזו, “המכללה”, גרה חבורת גברים, ומי שעומד בראשם הוא איש חיי הלילה ובעל מועדון הטאבו ניסן גבני. יחד איתו מתגוררים גם שלום בוהארון וגיא שמואל. חבורת הגברים הזו הם דיירי קבע במקום. הנשים, לעומת זאת, מתחלפות. כעת, חלק מהנשים שהגיעו לשם מספרות מה עברו. איך הגבר שאותו העריצו ועליו סמכו ניצל את האמון שלהן כדי לקחת אותן למקומות הכי אפלים. העדויות הללו, על פגיעות מיניות חמורות, נחשפות כעת לראשונה.

הסיפורים הקשים שיוצאים מהמכללה הגיעו, כך מתברר, גם למשטרה. בשיחה שהגיעה לידי מערכת “עובדה” מספר גורם במשטרה מה הם יודעים על המקום הזה: “אני אשמיע לך באוזן שתבין כמה מה המשטרה יודעת… רשום שבדירה מתקיימות מסיבות מין… חלקן משתתפות קטינות כתוב”. לדברי אותו גורם התיק “לא התרומם” מכיוון ש”הבחורות לא רצו להתלונן”. האחריות, כמו תמיד, נותרה על הכתפיים של הקורבנות.

כעת, המסע שלהן מתחיל – להשתחרר מהמקום שכבל אותן, פגע בהן וצרב בהן צלקות. אבל עכשיו איש כבר לא יוכל לומר שלא ברור מה קורה שם, שהכול בהסכמה, שהן לא מדברות. וכמה אומץ גייסו כדי לעשות את זה. עכשיו הגיע הזמן שהאחראים באמת יפתחו את הדלת הזו וייכנסו פנימה גם בעבור הצעירות שעדיין שם, מאחורי דלת סגורה.

---

תגובת ניסן גבני, שלום בוהארון וגיא שמואל: “בטוח. שפוי. בהסכמה. שלוש המילים האלו הפכו עבורנו כבר בתחילת הדרך לאבני יסוד של אורח החיים שבחרנו לחיות, אורח חיים המקדש מיניות חופשית ובריאה, הכלה וכבוד הדדי לכל אדם באשר הוא, וללא הבדלים של דת, גזע, מין או העדפה מינית.

“לצערנו לצד אורח החיים האלטרנטיבי שבחרנו כולנו לחיות, בחרה ‘עובדה’ להציג לצופים מציאות אלטרנטיבית, ולהציג מצג שווא כאילו הביאו בפני הצופים חשיפה או גילוי מרעיש, כשבפועל אורח החיים שלנו חשוף לכל, גלוי לכולם, ולראייה מאות אלפי ישראלים שנחשפו לפעילותנו הן ברשתות החברתיות, והן במסגרת אירועי מועדון ‘הטאבו’.

“זה המקום גם להדגיש כי בניגוד לנטען, בדירה המדוברת מתגוררים באופן קבוע נשים וגברים, אשר חולקים במטלות ובתשלומי הבית באופן מלא ושוויוני, כשלכל אחד ואחת קיים החופש המלא לחיות את חייהם ע”פ השקפת עולמם, זאת כמובן תוך שהם שומרים על הכבוד והמרחב האישי של כלל השותפים המתגוררים בדירה ואורחיהם.

“אנחנו מצירים על החלטת מערכת עובדה שלא לאפשר לנו זכות תגובה הוגנת ולתת לנו פרטים מלאים על המקרים המדוברים, שכן בצורה זו היינו יכולים לתת מענה מלא ככל הניתן על הטענות שהועלו נגדנו. למרות שנמנעה מאיתנו זכות זו, אנו יכולים לומר ללא כל צל של ספק כי מעולם לא התקיים מקרה בו נעשתה פעולה ללא הסכמה מלאה ומפורשת של כלל המשתתפים, זוהי איננה דרכנו ולעולם לא היינו מאפשרים לה להתקיים בסביבתנו.

“מאז הקמת מועדון הטאבו, הצלחנו להפוך לבית קבוע לרבבות ישראלים אשר חוגגים את מיניותם ואת החופש לאהוב ולהתחבר מבלי לפחד ממה תגיד הסביבה שלהם. יצרנו שינוי אמיתי ומעמיק באורח החיים של רבים, וברור לנו שלאלו הצופים בנו מבחוץ לא תמיד קל לקבל סגנון חיים שונה משלהם, וטבע הדברים הוא שיש לעבור דרך ארוכה עד שהפחד מהלא מוכר, יתחלף בקבלה והכלה, ויעיד על כך מאבקם הארוך והצודק של קהילת הלהט”ב.

“בתוך כל אלו אי אפשר שלא לתהות ולהצטער על המניע המסחרי שעומד מאחורי שידור הכתבה ימים ספורים בלבד לפני פתיחת משכנו החדש של הטאבו, שיהפוך להיות המועדון הגדול בישראל, ומועדון ה-BDSM הגדול בעולם, צר לנו שבעלי עניין פועלים לפגוע בקהילה ענקית וצומחת והכל מתוך אינטרסים כלכליים מובהקים, אנחנו מצידנו נמשיך לעשות טוב ולהפיץ אהבה”.

 

https://www.mako.co.il/news-law/2023_q1/Article-659c7e90ba7a581027.htm

תגובת המטה למאבק בזנות:  מדובר בניצול מיני מסוג GROOMING

 

אחרי הפרסום בעובדה של אילנה דיין במטה למאבק בזנות חגגו על הפרשה.  אבל מה הקשר למאבק בזנות אם בפרסום של חן ליברמן לא מסופר על זנות או חליפין של כסף תמורת סקס?

מה להן ולסיפור? אף אחת לא טענה שהציעו לה שקל אחד, וכולן טענו שהן באו לדירה מסקרנות, מרצון לצבור חוויות, לעשות פאן וליהנות ממה שהן אוהבות BDSM ופרי לאב.

למטה למאבק בזנות יש “מכללה” משל עצמן, והן רצו להבהיר ש”השם ״המכללה״ איננו קשור בשום אופן לעמותת המכללה (Her Academy) – בית ספר חברתי למען נשים נפגעות זנות ואלימות החוזרות למעגל העבודה”.

הבידור הוא שה”עדה” הראשית מעיין עוז בעצמה מתפרנסת מזנות, החפצה מינית עצמית, ומכירת חוויות מיניות באונלי פאנס, ואין לה סרסור, ואין מי שמצמיד לה אקדח לרקה, והיא עושה את זה מרצון וולונטרי.  היא זו שמנצלת את מראה המצודד וגופה החטוב כדי להוציא מגברים כסף, במקום שתלך לעבוד כדיילת יופי בסופר פארם……

 

וזו תגובת “המטה למאבק בזנות” בראשות עו”ד אורי קידר, הרב לוי לאור (מייסד העמותה), אור אבו (המנהלת), עו”ד אסנת חיטרון (קשרי ממשל), נועה רודמן, ואולגה שימנסקי:

 

בתחקיר שהתפרסם בשבוע שעבר ב״עובדה״, נחשפה תופעה מכוערת שמתרחשת כבר כמעט עשור, ופגעה בהמון נשים צעירות; ניסן גבני, הבעלים של מועדון ה״טאבו״ מוביל מאין ״קהילה״ מאחורי הקלעים של המועדון, ובעזרת הכריזמה והכוח שצבר עם השנים, מפתה צעירות להצטרף לחבורה בה ההתעסקות העיקרית היא מין – ולא תמיד בהסכמה אמיתית (לכאורה).

 

התחקיר חשף כי נוצרה נורמה במסגרתה צוות העובדים במועדון וחברים המקורבים להם, חיים יחד בסוג של מגורי עובדים אותם הם מכנים בינם לבין עצמם ״המכללה״, ובה מתרחשים ניצול מיני ואף אונס באופן שיטתי. בעזרת המסר המבלבל ״בואי ללמוד על המיניות שלך״ מלבישים על סיטואציה מכוערת כסות של אווירה קלילה, שחרור מיני, ו״אהבה חופשית״. בפועל, הצעירות שמגיעות לשם באות מרקעים שמספיקה קצת תשומת לב כדי לראות שלא מדובר ביחסים שוויוניים והדדיים בין בגירים, אלא על יחסים שנוצרים בעזרת תהליכי גרומינג (grooming), או בעבירת ״טיפוח״.

 

המושג הזה חשוב כדי להבין את שורש הבעיה. הכוונה בגרומינג הוא בדרך כלל תופעה של מבוגרים שמשתמשים בטקטיקות מניפולטיביות כדי לנצל מינית קטינים. זה קורה כתהליך יזום של עברייני מין שבונים בהדרגה ובסודיות יחסים מיניים עם מתבגרים וילדים, וגורמים לזה להיראות כמו מערכת יחסים של ממש בין שני מבוגרים. ישנו גם סוג של גרומינג המופנה כלפי בגירים, המכוון כולו לשליטה, כוחניות ועליונות.

זו מניפולציה שקשה לזהות, כי בהתחלה היא נותנת תחושה טובה, שמבטיחה שלאדם ה״מטופח״ לא יהיה מושג שהוא נתון להתעללות. עם הזמן, בהדרגה הפוגע יתמרן את הקורבן באיטיות ובאופן סמוי למצב של תלות. בתעשיית המין, זה יבוא לידי ביטוי לרוב בהפיכת הקשר בין צד חלש יותר וצד חזק יותר, לקשר של סרסור ומסורסר/ת.

 

במילים אחרות, הגרומינג לא תמיד נעשה רק עבור ״טובות מיניות״ למבוגר עצמו, אלא יכול גם להיעשות למטרת סחר במין לאחרים.

בנוסף, התהליך יכול להתבצע גם על ידי קבוצה של אנשים, ולא בהכרח רק על ידי אדם אחד. חשוב לציין, כי יש נטייה לחשוב שכל עוד אנשים הם בגירים, הם עושים כל דבר מתוך בחירה חופשית ומודעת. אבל זה ממש לא נכון. כמו שנשים בזוגיות אלימה מוצאות את עצמן חוזרות שוב ושוב אל זרועותיו של בנזוג שמסכן את ביטחונן, גם הגרומינג עשוי – ולרוב מצליח – לייצר סיטואציה שממסכת את שיקול הדעת וגורמת לא.נשים להישאר באופן אקטיבי במצבים המסכנים אותם ואותן.

הכי קל להפנות אצבע מאשימה אל גבני וקומץ חברים קרובים שביצעו איתו מעשים שפגעו בנשים. אפשר גם להפנות את המבט אל סצנת הבדסמ ולערבב בין הכוח שמשתמשים בו במסגרת מיניות עם משחקי שליטה, לבין האלימות שקרתה ב״מכללה״. אבל זו תהיה טעות.

עולם הבדסמ מוכוון לתשומת לב מרובה ומודעות גבוהה לנושא של הסכמה, רצון, הדדיות, אחריות, שיח שקוף וסקס חופשי מאלימות.

מי שמעורב בעולם הזה ומשתמש בפרקטיקות אלימות כלפי הפרטנרים והפרטנריות המיניות שלו – מפספס את הנקודה. ויותר גרוע מזה, הוא מייצר עשן שממסך על שיח עמוק וכנה על מיניות בכלל ומיניות מתוייגת בפרט. יחד עם מדיה שמבנה בדסמ כמשהו קליל מצד אחד אבל לא ממש מדובר והרבה פעמים חסר/לא מכבד גבולות – זה יוצר מרחב פוגעני בן אדם כמו ניסן גבני שנמצא שם שנים, כבר יודע טוב טוב לזהות את הדפוסים והאנשים שאפשר לנצל ומכיר את מנגנוני ההשתקה. וכמובן שקל לבצע האשמה של הקורבנות ולומר שהן ידעו לאן הן נכנסות ושמי שמעורבת במועדון סאדו, שלא תתפלא אם הופכים אותה בהדרגה לצעצוע, לחפץ.

גם זה חוסר הבנה פושעת של עולם הבדסמ והקינק, ובעיקר האשמת הקורבן בוטה.

לדוגמה, המרואיינת הראשונה שנתנה עדות בתחקיר היא בעלת חשבון אונליפאנס מצליח ורבים טענו לאור העובדה הזו שמכיוון שהיא מתפרנסת מלמכור תוכן מיני אונליין, אז ״מה הפלא שפגעו בה מינית״.

לצערי צריך לחזור על זה שוב ושוב: *שום דבר* הוא לא הזמנה לפגיעה מינית. לא הגעה לבלות במועדון בדסמ, ולא תחזוק חשבון אונליפאנס.

 

הקאצ׳ הוא, שאף אחת לא הגישה תלונה במשטרה, וגם אם הייתה עושה את זה, זה ככל הנראה לא היה עוזר. זה לא היה מעלים את התופעה עצמה – גם אם זה היה מוביל לסגירת המועדון או הכנסה של מישהו מהממעורבים לכלא. וגם אם כן, מהר מאוד נגלה תופעה נוספת במקום אחר, בו מטפחים נשים צעירות בהדרגה עד לניצול שלהן.

ככל שנדע לזהות את תופעת הגרומינג ולקרוא לה בשם, כך נייצר חוסן אישי וחברתי אל מולה. כשם שפורום מיכל סלה חולל מהפכה בהעלאת המודעות לסימני האזהרה המאותתים על זוגיות אלימה, כך נוכל לעשות גם בתחום הניצול המיני בכלל והגרומינג לתעשיית המין בפרט.

כמו שהיום בציבור הרחב יודעים להסביר את מושג הגאזלייטינג – בדיוק ככה צריך שהציבור הרחב יכיר וישתמש במושג הגרומינג כשמדובר בשיח על אלימות מינית. רק ככה נפסיק לראות כל פעם מחדש את התחקירים המחרידים האלו.

 

https://tfht.org/%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%AA%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%A2%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%9F%D7%92%D7%91%D7%A0%D7%99/

הבנתם מה הלוחמות בזנות אומרות?  כל עוד אישה עובדת בזנות מרצונה ללא סרסור או מעורבות גבר, אז היא לא מנוצלת ולכן אין מה לעזור לה ולמגר את הזנות העצמית שלה.

ואם יש מישהי שהיא יהלום לא מלוטש, וגבר לוקח אותה תחת חסותו ומלטש אותה ליהלום, אז זה גרומינג וזה סוג של זנות.

אז תגידו לנו…..  ניקול ראידמן נדבקה לזקן בן מאה רק בגלל הכסף שלו והוא עשה לה גרומניג, אז זה אומר שניקול ראידמן היא זונה?  לפי המטה למאבן בזנות אז כן.

היא, ניקול ראידמן, וכל הגולדיגריות של מדינת ישראל הן זונות, כי בזכות הכסף של הגבר הן עושות לעצמן גרומינג…. לפי המטה למיגור זנות.

להלן ההחלטה הפסיכית של השופט ציון קפאח לסגור את המועדון

12/10/2023 – ערעור על החלטה של השופטת אשרי פרוסט פרנקל לסגור את המועדון למרות מכירתו ע”י הבעלים

ההחלטה של השופט ציון קפאח פשוט מרתיחה.  הוא קורא לניסן גבני מנהיג כת, מאמץ את גרסת המשטרה שניסן הוא מנהיג כת, ובפוריטניות מתחסדת של מי שעושה עצמו מודאג מניצו של בנות הוא סוגר את המועדון.

אבל….  הידעתם כמה מתמחות, מזכירות וקלדניות ציון קפאח זיין?  הנהלת בתי המשפט יודעת שציון קפאח הוא זיין צמרת תימני ושאת הג’חנון שלו הוא השחיל בלא מעט עובדות של הנהלת בתי המשפט.  ההנהלה יודעת ושותקת ואף אחד לא פותח עליו חקירה.

זה בדיוק מה שמצחיק, מי שבעצמו ניצל אין סוף מתמחות, מזכירות וקלדניות, יש לו החוצפה לקרוא לגברים אחרים שפשוט נהנים מסקס….. “מנהיג כת”.

 

 

בתמונה”  הפרקליטה מפרקליטות תל אביב שטענה שניסן גבני הוא מנהיג כת, מאיה לויאן.  תראו איך היא נראית.  מי במועדון היה נוגע בה במגלב?

 

וכאן היא בתמונה ליחסי ציבור כמועמדת לבחירות בלשכת העו”ד במפלגה של רומי קנבל.  המון פוטושופ עשו עליה.

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו
עצ”מ 3404-10-23 טאבו ליבראל בע”מ ואח’ נ’ מדינת ישראל ואח’

לפני כבוד השופט ציון קאפח
המערערים	1.טאבו ליברל בע”מ 2.יגאל שטיין ע”י ב”כ עוה”ד ערן ברנר ושני לוי
נגד
המשיבה והמערערת שכנגד	מדינת ישראל ע”י עו”ד מאיה לויאן פרקליטות מחוז ת”א (אז’)
נגד
המשיבים שכנגד	1. שלום בוהארון 2. פדן אורי 3. טאבו ליברל בע”מ 4. יגאל שטיין 5. טנדם מדיה בע”מ

 

פסק דין

ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית משפט קמא (כב’ השופטת עמיתה אושרי פרוסט-פרנקל) מיום 19.9.23 בתיק צ”א 56027-08-23.

 מבוא והצגת הצדדים

 

1. המערער והמשיב שכנגד יגאל שטיין יכונה להלן “הרוכש” או “שטיין” הטוען כי רכש את המועדון, המערערת והמשיבה שכנגד טאבו ליברל בע”מ, תכונה להלן “המועדון” או “העסק” ,המשיבים שכנגד שלום בוארון ופדן אורי יכונו להלן “בוארון” ו”פדן” בהתאמה והם היו הבעלים של המועדון בראשית ההליך בבית משפט קמא ולטענת שטיין הוא רכש מהם את העסק. משיבה 5 הינה חברה בבעלות שטיין.

 

           

 

2. רקע

 

(א)        ביום 26.7.23 נערך לבוארון, פדן והמועדון שימוע טרם הוצאת  צו הפסקה מנהלי ע”י סנ”צ דוד שלו קצין אג”מ של משטרת מחוז ת”א. במהלך השימוע העלה קצין המשטרה את השגות על פעילות העסק כפי שיפורט להלן, במסגרת החלטת מפקד המחוז. בין טענות המשטרה, הועלתה טענה בדבר “ציד” של בנות מוחלשות וניצולן באופן מיני במקום ע”י ניסן גבני שהינו בעלים סמוי של העסק.

 

בשימוע נכחו עוה”ד ברנר וכץ ב”כ המועדון, בוארון ופדן.

 

במהלך השימוע,4 ימים לפני הוצאת צו ההפסקה, לא הועלתה ולו ברמז טענה כי העסק נמכר לשטיין או שמתנהל מו”מ למכירתו ומשכך מתחייבת נוכחות שטיין בשימוע.

 

(ב)        לאחר עריכת השימוע הוציא מפקד משטרת ישראל מחוז ת”א ביום 30.7.23  צו ההפסקה מנהלי לעסק . להלן בתמצית נימוקיו:פעילות המועדון ללא רישיון עסק ,בקשות לרישיון לרישיון עסק סורבו ע”י המשטרה, אין היתכנות קרובה לקבלת רישיון עסק , בוארון ופדן אינם בעלי המועדון  בפועל או לכל הפחות אינם בעלי העסק היחידים ,קיים מידע מודיעיני כי בעסק ומחוצה לו מבוצעות עבירות פליליות חמורות ע”י הבעלים הגלויים והסמויים, מידע זה הוצג בבית המשפט המחוזי במסגרת עתירה מנהלית של בוארון, פדן והמועדון כנגד משטרת ישראל ועיריית תל אביב אודות הסירוב ליתן רישיון עסק והעתירה נדחתה ( עת”מ 25593-06-23) ערעור שהוגש לבית המשפט העליון טרם נדון).

 

(ג)         ראשית ההליך בבית משפט קמא בבקשת המדינה מיום 24.8.23 להארכת תוקף צו הפסקה מנהלי לעסק לפי סעיף 21 לחוק רישוי עסקים, תשכ”ח ( להלן: “החוק”).

המשיבים לבקשה היו בוארון ופדן אשר לא הגישו ערעור על החלטת בית משפט קמא וכן המועדון אשר הגיש ערעור.

 

(ד)        ביום 27.8.23 הוגשה בקשה מטעם שטיין והמועדון לעכב או לבטל צו ההפסקה המנהלי. נאמר בבקשה כי שטיין רכש את המועדון מבוארון ופדן  בשבוע הראשון של חודש אוגוסט 2023 ,קרי, שבוע ימים לאחר הוצאת צו ההפסקה המנהלי, לא נערך לו שימוע, וכי לעת הזאת הוא פועל לקבלת רישיון עסק והמועדון עודנו סגור.

לבקשה צורף תצהיר של שטיין כי רכש העסק 24 שעות לאחר הוצאת צו ההפסקה המנהלי וכן חוזה עם בוארון ופדן לפיו העסק נמכר לחברת טנדם מריה בע”מ חברה שבבעלות שטיין.

החוזה אשר נערך בבהילות הינו חסר ולא צורף במלואו. אין בחוזה גילוי נאות של בוארון ופדן אודות השימוע וצו הסגירה, אין בו הסעיפים המתייחסים לתמורה כמו גם מועד מסירת החזקה.

 

(ה)        בתגובתה טענה המדינה כי הצו מתייחס לעסק והינו תקף גם כלפי צדדי ג’, גם אם הינם תמי לב.

לגופם של דברים, ומעבר להיבטים המשפטיים, טענה המדינה כי הרכישה אינה אלא “רכישה” ושטיין אינו תם לב, לפי ששימש מנהל האבטחה של העסק.

 

(ו)         בדיון שנערך בבית משפט קמא ביום 12.9.23, כאשר זאת הפעם שטיין צורף להליך כבקשתו, ציינה המדינה כי שטיין היה מנהל האבטחה בעסק, הוא אף נכח בעתירה בבית המשפט המחוזי, והוא רכש את העסק כשהוא מודע למכלול הבעיות בעסק, אשר הבעלות בו הייתה בידי בוארון, פדן וגבני. שטיין בדבריו אישר כי היה מודע לצו המנהלי, וכי עבד  במקום כאחראי אבטחה.

 

(ז)         בהחלטה מושא הערעור מיום 19.9.23, התייחסה השופטת פרוסט-פרנקל לטענות הצדדים, וקבעה את אלה:

 

(1)        אין חולק כי לעסק כיום אין רישיון, היתר זמני או היתר מזורז;

(2)        התקיימו כלל דרישות מתן צו ההפסקה המנהלי לפי סעיף 20 לחוק, “לא הונחו בפניי ראיות כי דרכי מתן הצו חרגו מהוראות החוק ואף הדבר לא נטען על-ידי המשיבים”.

(3)        לא נמצאה עילה להתערב בהחלטה המנהלית, ומשכך לא נפל פגם מנהלי היורד לשורשו של עניין באשר לצו הסגירה המנהלי.

(4)        האינטרס הציבורי מחייב הפעלת עסק רק לאחר קבלת רישיון כחוק.

(5)        שטיין רכש את העסק כשהוא יודע כי קיים צו סגירה מנהלי כנגד הנכס. אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

(6)        אין ממש בטענות כלפי השימוע.

(7)        הטענה בדבר בטלות הצו משהוגש כתב אישום נגד העסק בהליך נפרד, נדחית על הסף.

 

אחר כל אלה, הורה בית משפט קמא כי הוא מקבל את בקשת המדינה להארכת הצו, ודחה את בקשת המשיבים לביטולו. עם זאת, סויגה החלטת בית משפט קמא בכך שצו הסגירה המנהלי יעמוד על כנו עד ליום 20.10.23, וכי על המשטרה לערוך שימוע לשטיין.

 

3. מכאן הערעורים מכאן ומכאן, אשר בפניי.

שטיין והעסק הגישו ערעור על החלטת בית משפט קמא, ואלה בתמצית הטענות: שטיין הוא הבעלים החדש, והצו הוא אישי כלפי הבעלים הקודמים. הוא החל בהליכי רישוי, הוא מאשר כי ידע על קיומו של צו הסגירה, אך סבר כי תוקפו של הצו מסתיים ביום 28.8.23. המשטרה סירבה לבקשתו לקבלת רישיון עסק על יסוד הנימוקים אשר שימשו כנגד בוארון ופדן. עוד טען כי העובדה שהוגש כתב אישום במקביל להליך המנהלי, שומטת את הבסיס לתוקף הצו המנהלי והוא בטל מעיקרו.

 

4. בהחלטת ביניים מיום 3.10.23 הורה כב’ השופט מגן אלטוביה מבית משפט זה, כי לאור טענות המדינה בדבר בעלות פיקטיבית של שטיין, עליו לצרף לערעור ראיות מוצקות בדבר “הוכחת ביצוע התשלומים, דיווח לרשויות המס ועוד”. כן התבקשה תגובת המדינה.

 

5. המדינה הגישה במקביל הן תגובה והן ערעור שכנגד. המדינה טוענת בתגובתה להחלטת השופט אלטוביה מגן, כי שטיין אשר עבד בעסק כאחראי אבטחה רכש לטענתו את העסק תוך מודעות מלאה לסירובים, אין לו להלין אלא על עצמו. על-פי ההלכה הנוהגת, צו הסגירה הינו in ram והוא מתייחס לעסק ולחצרים.

עוד צוין בתגובת המדינה, כי אין מדובר בהליך עונשי וכי יש לקבל תחילה רישיון עסק או היתר זמני או היתר מזורז כדין, בטרם הפעלת העסק.

המדינה הפנתה בתגובתה לסעיף 22 לחוק, כי צו מנהלי יבוטל אלא אם כן הוכח שהעסק פעל כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו לפי חוק זה.

הסמכות לדיון בסוגיה זו של שאלת תוקף סירוב המשטרה הינה במישור המנהלי, וסוגיה זו הוכרעה, כאמור לעיל.

השימוע נערך למחזיקי העסק, בוארון ופדן, אשר להם ניתן הצו המקורי. שטיין רכש את העסק כשהוא סגור ובידיעה מלאה לצו הסגירה ולסירובים הקיימים בו.

המתווה המשפטי והתנאים הדרושים לקיום צו ההפסקה המנהלי לצד כתב האישום.

 

כמו כן, המדינה הגישה ערעור שכנגד על החלטת בית משפט קמא, בגדרו היא מלינה על שתי הוראות אשר  יצאו תחת ידי בית משפט קמא: הגבלת צו הסגירה עד ליום 20.10.23, והוראה למשטרה לערוך שימוע לשטיין.

 

בהודעת הערעור שכנגד חוזרת המדינה על עיקרי טענותיה, כפי שפורטו לעיל.

המדינה מדגישה כי הצו ניתן לאחר שלא חלפו שמונה עשר חודשים מרגע הפעלת העסק, כאמור בסעיף 20(א)(1) לחוק.

בית משפט קמא, בהחלטתו, וללא כל נימוק, הגביל את תוקף הצו עד 20.10.23, בניגוד לחוק ולהלכה, ובכך התערב באופן ענייני בהליך המנהלי אשר הוא עצמו מצא אותו כתקין.

שטיין עצמו לוקה בחוסר תום לב כאשר היה חלק בלתי נפרד מן העסק ב”גלגול הקודם” בו הועסק כאחראי אבטחה וידע שבוצעו בעסק עבירות פליליות והוא עצמו ידע על קיומו של הצו, בטרם “רכש” את העסק.

 

סוף דבר, המדינה עתרה להורות על ביטול  הגבלת תוקף צו הסגירה המנהלי, וכן לקבוע כי העסק לא ינוהל ללא רישיון או היתר זמני כדין, לאסור העברת הבעלות או החזקה לאחר אלא אם יש בידי אותו אדם רישיון או היתר זמני כדין לניהול העסק. המדינה חותמת את הודעת הערעור שכנגד  בבקשה ליתן צו לאפשר למשטרה לאכוף את הצו בדרכים הנקובות בהודעת הערעור, אם הצו לא ימולא.

 

דיון והכרעה

 

6. לאחר שנתתי דעתי למלוא החומר המונח לפניי, אני רואה לדחות את ערעור שטיין והמועדון, ולקבל את הערעור שכנגד שהוגש על-ידי המדינה, במלואו, זאת אף ללא דיון, (בצוק העיתים הביטחוני ובסד הזמנים נוכח פקיעת הצו בעוד ימים ספורים על פי החלטת בית משפט קמא) ולהלן הנימוקים.

 

(א)        מעבר לסוגיות הדיוניות, קיימת הכרעה מהותית במסגרת העתירה המנהלית. כל עוד יעמוד פסק הדין של כב’ השופטת הדס עובדיה מיום 20.7.23 על כנו, אזי הסוגיות אשר נדונו במסגרת ההליך מושא הערעור, הוכרעו על-ידי ערכאה אחרת של בית משפט זה.

 

ראש וראשון לכל, יש להפנות לתשובת עיריית תל-אביב במסגרת העתירה. הגם שהעירייה הוגדרה כ”משיבה פורמאלית” היא הגיבה לגופם של דברים. לטענת ב”כ העירייה, חשכו עיניו מהעדר הגילוי הנאות ומחוסר תום הלב בו נגועה העתירה עד לשורשיה.

בתשובתה לעתירה, על שום מה אין בוארון ופדן מקבלים רישיון עסק, היא השיבה כי קיימות משוכות רבות בדרכם של העותרים לקבל רישיון עסק, ואלה עיקריהן: סירוב הכבאות, סירוב בגין אי עמידה בתכליות דיני התכנון והבניה, חריגות בניה קיימות, עשיית דין עצמי, חוסר תום לב עמוק, אי ניקיון כפיים ואי גילוי נאות.

 

(ב)        בפסק הדין שבעיקריו ארחיב קמעה, מצוינות הקביעות הבאות:

 

(1)        ניסן גבני, אשר נטען כלפיו כי הינו ‘שותף סמוי’ ואשר מיוחסות לו ניהול כת, ביצוע עבירות מין בעובדות ובניצול נשים מוחלשות, הינו “אחראי על התחום האומנותי” כהגדרת העותרים.

 

(2)        בוארון וגבני החזיק ברישיון לניהול עסק דומה בעבר.

 

(3)        המידע המודיעיני אשר הוצג בפני בית משפט קמא במעמד צד אחד, מבסס את טענות המשטרה בדבר ביצוען של עבירות פליליות בעסק.

 

(4)        העסק אינו עומד בתכליות דיני התכנון והבניה, לפי שעל העותרים לבצע הליכים רבים, לרבות הוצאת היתרי בניה והיתרי שימוש חורג. במקום קיימים מבנים שאינם מופיעים בהיתרי בניה, ושימוש בשטחים שהם שטחים ציבוריים בשטחי מעבר. העותרים לא גילו לבית המשפט שהם סורבו על-ידי העירייה לקבלת היתר.

 

(5)        בנסיבות העניין, העותרים עשו דין לעצמם בהפעלת עסק ללא רישיון וחוסר ניקיון הכפיים של העותרים מצדיקים את דחיית העתירה על הסף.

 

(ג)         אודות הטענה כי אין צו הסגירה המנהלי והגשת כתב האישום יכולים לדור בכפיפה אחת ודין הצו להתבטל- אין בטענה ממש לפי שלשון סעיף 20(ב)(1) לחוק מציינת מפורשות-“הצו לא יינתן אם הוגש לבית המשפט כתב אישום…”. אלה יהיו פני הדברים אם אכן כתב האישום הוגש לפני הוצאת צו הסגירה המנהלי. במקרה זה הצו הוצא ביום 30.7.23 וכתב האישום הוגש לאחר מכן, .ביום 8.8.23.

ר’ רע”פ 2150-23 קוזנצוב נ’ מדינת ישראל ( 4.3.23) (להלן: “עניין קוזנצוב”)

 

” בנוסף לאפיק הפלילי, בהתאם לסעיפים 20 ו-23 לחוק רישוי עסקים, מוסמכים גורמים מינהליים להוציא לעסק צו הפסקה או סגירה מינהלי. צווים אלה ניתנים למסגרת זמנים קצובה בלבד, והם כפופים למנגנון של ביקורת שיפוטית כמפורט בסעיפים 22 ו-23(א4) לחוק.” (פסקה 17 להחלטה).

 

(ד)        אין בעובדה כי שטיין רכש את העסק, טענה התמוהה על פניה, לזכות אותו בשימוע חדש וכפועל יוצא התחלת ההליך מראשיתו. הלכה היא כי הצו מופנה כלפי בית העסק וחציריו ולא כלפי אישיות משפטית כזו או אחרת. ר’ עניין קוזנצוב.

 

” בהתאם ניתן ללמוד כי סעיף 16(3), שעניינו צו סגירה שמופנה כלפי העסק, ולא כלפי בעל העסק, לא נועד אך למקרים של העברה פיקטיבית לצד שלישי, אלא גם למקרים של העברה בתום לב.” ( פסקה 21 להחלטה).

 

כללם של דברים – אני ער לזכות הגישה לערכאות אולם בנסיבות הקיימות יש לדחות הערעור אף ללא דיון לפי שאין בו ממש מהחל עד כלה..

בית משפט קמא לא נימק מדוע הגביל תחולת ותוקף צו ההפסקה המנהלי עד יום 20.10.23 . כפועל יוצא, ככל שהחלטת בית משפט קמא תעמוד על כנה נמצאנו מתירים הפעלת עסק זה ללא רישיון כדין. שטיין עצמו ציין בבקשה לבית משפט קמא כי העסק סגור. יתכבד אפוא וימתין עד לקבלת רישיון כחוק או להכרעת בית המשפט העליון בערעור אשר הוגש על פסק הדין בעתירה המנהלית.

 

אני דוחה אפוא הערעור של שטיין והמועדון, ומקבל במלואו ערעור המדינה.

 

אשר על כן אני מורה כדלקמן :

 

נאסר בזאת על המשיבים בערעור שכנגד לנהל עסק טעון רישוי במקום ברח’ לוינסקי 108 ת”א , ללא רישיון או היתר זמני כדין.

נאסר בזאת על המשיבים בערעור שכנגד לבצע העברת בעלות בעסק לאחר, אלא אם יש בידי אותו אדם רישיון או היתר זמני כדין לניהול עסק זה.

ככל שהמשיבים בערעור שכנגד, או מי מטעמם ,לא ימלאו אחר צו זה במלואו, אני מתיר למשטרת ישראל או מי מטעמה, לאכוף את הצו, לרבות כניסה לעסק ו/או לחצריו ו/או למקום, לשם ריתוך הדלתות או אטימתן ונקיטת כל אמצעי סביר ככל שיידרש בנסיבות העניין ,על מנת למנוע את המשך העיסוק בעסק וכל עוד יעמוד בתוקפו צו זה.

 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  כ”ז תשרי תשפ”ד, 12 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.

ציון קאפח

חתימה

 

PDF

טאבו ליברל נ מדי ערעור אצל ציון קפאח עצמ 3404-10-23

 

וההחלטה בבית משפט מחוזי מנהלי של השופטת הדס עובדיה

20/3/2023

 

בתיק הזה יחד עם עו”ד מאיה לויאן ייצג גם השוטר עו”ד ניר גטניו KOX הידוע כקוקסינל מוכר ומתרומם.

 

בתמונה עו”ד טל קאופמן, שוטר במחלקת רישוי אשר עם שידור הכתבה החליט להתעלק על מועדון הטאבו.

 

 

בית משפט לעניינים מנהליים בתל אביב -יפו
עת”מ 25593-06-23 טאבו ליבראל ואח’ נ’ מדינת ישראל ואח’

לפני	כבוד השופטת  הדס עובדיה
עותרים		1.טאבו ליבראל בע”מ 2.אורי פדן 3.שלום בוהרון ע”י ב”כ עוה”ד ערן ברנר, בני כץ, גלינה פסחוב
נגד
משיבים		1.מדינת ישראל – משטרת ישראל ע”י ב”כ עוה”ד מאיה לויאן, טל קאופמן, ניר גטניו 2.עיריית תל-אביב-יפו (פורמלי) ע”י ב”כ עוה”ד עומרי יוסף

פסק דין

 

1. עניינה של העתירה הוא בהחלטת המשטרה לסרב לבקשה למתן רישיון עסק לעותרת 1 – טאבו ליבראל בע”מ, שבבעלות העותרים 2-1, להפעלת  מועדון “BDSM” (Bondage, Discipline Sadism and Masochism) (להלן: “העסק” או “מועדון הטאבו“). בעתירה מבוקש להורות על ביטול החלטת המשטרה בטענה שעיקרה בכך שההחלטה התקבלה ללא כל בסיס עובדתי. הוטעם בעתירה  כי העירייה צורפה כמשיבה פורמלית בלבד שכן הליך הרישוי של בית העסק טרם הושלם.

רקע עובדתי

2. העותרים הגישו בקשה למתן רישיון עסק בהתאם לפריטים שלהלן בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) (להלן: “צו רישוי עסקים“), תשע”ג-2013: 4.8 משקאות משכרים – פאב, בר, מסבאה וכל עסק שעיקר פעילותו הגשתם לצורך צריכה במקום ההגשה; 7.7א מקום לעריכת מופעים וירידים במבנה קבע, בלא מזון; 7.7 ב קולנוע, תאטרון; 7.7 ו דיסקוטק.
3. ביום 22.3.23 המשטרה סירבה לבקשה למתן רישיון לעסק, בשל הנימוקים הבאים (העתק ההחלטה צורף כנספח 1 לעתירה):

“משטרת ישראל מסרבת לבקשתך לרישיון מהסיבה, שבהתאם למידע מנהלי מבקשי הרישיון אינם בעלי העסק היחידים, וישנו יסוד סביר להניח שבית העסק מנוצל לביצוע עבירות“.

4. העותרים הגישו ביום 27.3.2023 השגה על החלטת הסירוב על-פי סעיף 7ג5 ל חוק רישוי עסקים, התשכ”ח-1968 (העתק ההשגה צורף כנספח 7 לעתירה). ביום 11.5.2023 דחתה המשטרה את השגת העותרים (העתק ההחלטה מצורפת כנספח 2 לעתירה). זו לשון ההחלטה בהשגה:

“1. בתאריך 4.4.2023 התקבלה ההשגה למשרד רישוי בתחנת שרת.

2. לאחרונה, העבירה תחנת שרת את התייחסותה ועמדתה לעניין ההשגה שבנידון למדור רישוי ולאחר בחינה מחודשת על ידי הגורמים המוסכמים במשטרת ישראל, עומדת משטרת ישראל על סירובה למתן רישיון עסק, המדובר בהחלטה סבירה ואף מתבקשת אשר התקבלה בסמכות לאחר שהגורמים המוסכמים והמקצועיים במשטרה בחנו את התשתית המנהלית בעניין בית העסק והמעורבים בו, כאשר לא נמצא דבר המוביל למסקנה כי החלטה זו שגויה ו/או הניחה את הדעת והשכל הישר לסבור כי מרשך יוכל לקבל רישיון עסק.
3. בהתאם למידע מודיעיני הנמצא בידי משטרת ישראל עולה כי:

א. המבקש אינו בעל העסק או לכל הפחות אינו בעל העסק היחידי

ב. העסק מהווה פלטפורמה לפעילות פלילית.

4. לאור האמור, אני דוחה את ההשגה ומותיר את הסירוב על כנו.
5. אנו שבים ומציינים כי ניהול עסק ללא רישיון, מהווה עבירה פלילית כלעצמה בהתאם לחוק.
6. על החלטה זו ניתן לעתור לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים עד לא יאוחר מ-45 יום מיום קבלה”.
7. ב”כ העותרים פנה ביום 15.5.23 בבקשה לקבלת “הבהרה ו/או פראפרזה” לנימוקי הסירוב המודיעיני בהחלטה בהשגה, בטענה כי ההחלטה ניתנה ללא הנמקה מינימלית (העתק המכתב מצורף כנספח 8 לעתירה). ביום 17.5.2023 התקבל המענה שלהלן לבקשת ההבהרה מטעם פקד טל קאופמן, עו”ד, תובע רישוי במרחב איילון (מענה המשטרה צורף לעתירה כנספח 9):

“1. כידוע לך וכפי שאף ציינת בהשגה מטעם בעלי העסק, סירוב המשטרה אשר התקבל בתאריך 21.2.2023 התקבל משני נימוקים:

• משטרת ישראל מסברת לבקשה לרישיון מהסיבה שבהתאם למידע מנהלי מבקשי הרישיון אינם בעל העסק היחידים.
• ישנו יסוד סביר להניח שבית העסק מנוצל לביצוע עבירות.

2. ביום 11.5.2023 התקבל מענה רמ”ד רישוי להשגה שהוגשה על ידך וגם במענה זה, ציין הגורם הארצי כי לאחר בדיקתו נמצא כי סירוב המרחב אשר התבסס על מידע חסוי הינו סירוב סביר שאין להתערב בו.
3. משכך, לא ברורה פנייתך, שכן נראה כי על סמך נימוקי המשטרה לסירוב, כפי שפורטו, הושגה ההשגה והתקבל המענה לה ואין לי אלא לשוב עליהם במכתבי זה.
4. למען הסדר הטוב, בידי המשטרה מידע מנהלי כי בעלי העסק הרשומים בבקשה אינם בעלי העסק היחידים וכן קיים יס”ל שבעלי העסק עושים שימוש בעסק לביצוע עבירות פליליות לרבות שימוש בסמים ועבירות מין.
5. הריני לשוב ולהזכיר כי הפעלה של העסק ללא רישיון מהווה עבירה פלילית ואין במענה זה בכדי למצות את טענותיה של משטרת ישראל“.
6. ביום 11.6.23 הוגשה העתירה שלפני ודיון בה נקבע ליום 19.7.23.

טענות הצדדים בתמצית

7. לטענת העותרים, מועדון הטאבו נועד לעיסוק בתרבות ה-“BDSM” באופן חוקי ולגיטימי של בגירים כאשר למועדון מדיניות מחמירה בשמירה על חוקי ההתנהגות במקום ליצירת מרחב בטוח למשתתפים.
8. בעבר פעל העסק ברחוב הרכבת 72 בתל אביב והחזיק ברישיון עסק עד סוף שנת 2026 הכולל את אישורה של משטרת ישראל. העסק הוקם על-ידי העותר 3 ומר ניסן גבני. נוכח קשיים מסחריים בחודש אוקטובר 2022 נאלצו בעלי העסק הקודם למכור את פעילותו לעותרים 1-2 ולהעביר את המועדון לנכס אחר. כחלק מההסכם נקבע כי העותר 3 ישמש כמנכ”ל העסק ומר גבני ישמש כאחראי על התחום האומנותי ויעבוד כ”פרופורמר” ראשי במועדון.
9. העותר 2 עבד כשכיר בתחום הימאות ולאחר פרוץ מגפת הקורונה אימץ לאורך חייו את השקפת ה-“BDSM”, הקים את העותרת 1 וקנה את פעילותה המסחרית והמוניטין של מועדון ה-“טאבו”.

העותר 3 עוסק בתחום הפיננסיים, מנכ”ל מועדון הטאבו ואחראי על ניהולו. העותר 3 שירת ביחידה מובחרת בצבא, עבד באבטחת אישים, בעל תואר ראשון ושני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר אילן ועבד בתור יועץ עסקי לבנק לאומי, פסגות ועוד.

10. בינואר 2023 שודרה תכנית הטלוויזיה עובדה בערוץ קשת 12 לפיה עלו עדויות של מספר של נשים לניצול מיני לכאורה של מר גבני ואחרים בדירת מגורים, לאחר שהן הכירו את מר גבני במועדון הטאבו שברח’ הרכבת 72. לטענת העותרים מדובר בתחקיר שקרי ולמיטב ידיעתם לא הוגשה תלונה במשטרה או נפתחה חקירה בנושא. כן נטען כי העותרים כלל לא היו מעורבים בתחקיר ומדובר בו רק על בעלי העסק הקודמים וכי שמם של העותרים לא נקשר בפרשה.
11. לטענת העותרים, החלטתה הלקונית של משטרת ישראל מיום 11.5.2023 בהשגה הבהירה כי סירוב המשטרה נשען על תחקיר עובדה ששודר וכי הדמות הבלתי רצויה בבית העסק היא של מר גבני שעמד בראש התחקיר ומשמש כפרפורמר ראשי בעסק הנוכחי (העתק מההחלטה בהשגה מצורף לעתירה כנספח 2). כך גם לעניין מענה המשטרה לבקשת ההבהרה של העותרים מיום 17.5.2023, אשר אישש את החששות שמשטרת ישראל מסתמכת על התחקיר העיתונאי כמענה שכן במענה צוין כי “בעלי העסק עושים שימוש בעסק לביצוע עבירות פליליות לרבות שימוש בסמים ועבירות מין” (מענה המשטרה צורף לעתירה כנספח 9).
12. לטענת העותרים, במעבר פעילות בית העסק לכתובת אחרת העותרים נדרשו להוציא רישיון עסק חדש ולכן משטרת ישראל ניצלה בחוסר הגינות את שינוי הנסיבות וסירבה לפעילות של בית עסק ללא כל הצדקה מהותית, אלא מטעמים אישיים ופופוליסטיים.
13. עד למועד שידור התחקיר שלום בוהארון וניסן גבני עברו בדיקה מודיעינית וקיבלו את אישורה הסופי של המשטרה ורק לאחר שידור התחקיר, בעיתוי מחשיד קם המידע המנהלי המעיד לכאורה על ביצוע עבירות סמים ועבירות מין בבית העסק. מדובר בטענות מופרכות ושגויות הנובעת מדעות קדומות ופרימיטיביות.
14. ככל שהשערת העותרים נכונה, כי המידע המנהלי מסתמך על התחקיר והעדויות שהוצגו שם, לא מדובר במידע מנהלי חסוי וזכותם של המעורבים להתגונן, אף ברף המנהלי ולהיות נוכחים בהצגת המידע בפני בית משפט.
15. עוד נטען כי העותרים הם בעלי העסק היחידים ומר גבני אחראי על התחום האומנותי בעסק בלבד. מעורבותו ותפקידו של מר גבני מעולם לא הוסתרו מהרשויות שכן שמו מופיע בהסכם רכישת הפעילות של המועדון וברשימת העובדים כפי שהוצגה למשטרה, המצורף להשגה שהוגשה (ההשגה מצורפת כנספח 5 לעתירה). מר גבני והעותר 3 מבצעים עבודה מקצועית במקום ומקבלים “דמי ניהול” כשכר חודשי באמצעות חברת טאבו בע”מ בהתאם להסכם רכישת הפעילות. הם אינם שותפים להכנסות המקום ולמר גבני אין מעורבות בניהולו של העסק (תצהיר מטעם ניסן גבני צורף כנספח 10 לעתירה).
16. העותרים מכחישים כל מעורבות של סמים בעסקם ולבטח לא מעורבות המצדיקה את סגירת בית העסק. מדובר בטענה מופרכת לחלוטין שכן העותרים מפעילים בית עסק חוקי ולגיטימי.
17. בעניין הטענה לביצוע עבירות מין, נטען כי המעשים לכאורה שהוצגו בתחקיר עסקו בדירת מגורים וכי אין כל קשר לפעילות העסק ובוודאי שהעסק לא משמש כפלטפורמה עבריינית. למועדון הטאבו כללים נוקשים הנוגעים בין היתר להסכמה החופשית העומדת כערך עליון עבור העותרים והקהל הפוקד את המקום (כלל ההתנהגות של מועדון הטאבו מצורפים כנספח 11 לעתירה).
18. במקום מותקנת מערכת מצלמות אבטחה במעגל סגור, המכסות את כל שטח העסק, על פי דרישת המשטרה, המעידות בפני עצמן כי המקום פועל ללא רבב. במסגרת התנאים הנוספים שהוצעו בהשגה שהוגשה מטעם העותרים הוצע כי תיעוד המצלמות יהיה למשך 30 ימים. העותרים הציעו כי ימסרו את מכשיר ה-DVR המתעד את מצלמות העסק לפי דרישה ואף באופן שוטף. בנוסף, העותרים הציעו למסור את כתובת ה-IP של מערכות המצלמות למשטרה על מנת שתוכל לצפות באופן ישיר ובזמן אמת במתרחש בעסק. לפיכך כיצד ניתן לטעון כי מתרחשת פעילות אסורה במקום שעה שהעותרים מוכנים לשקיפות מלאה ומרחיקת לכת שכזו.
19. מועדון הטאבו הוא מקור פרנסת של העותרים ושל כ-30 עבדים קבועים וכ-30 נותני שירות נוספים. החלטת המשטרה היא בלתי סבירה, לא מידתית ולא הוגנת. המשטרה לא ביצעה את האיזונים הנדרשים מרשות מנהלית ובחירתה לגדוע את מקור פרנסתם של העותרים מהווה רשלנות מוחלטת בתפקידה, הן בכובעה כגורם מקצועי והן בכובעה כגורם אכיפה.
20. החלטת המשטרה בהשגה ניתנה ללא נימוק ולא ניתן הסבר מדוע המשטרה מסרבת לעריכת שימוע, מדוע היא מסרבת לתנאים הנוספים, ומי האדם שנחשד בניהול העסק, אילו עבירות מתבצעות בעסק לכאורה ועוד. כך גם במענה שניתן לפניית העותרים להבהרת ההחלטה.
21. התנאים הנוספים שהציעו העותרים בהשגה נדחו על הסף בחוסר סבירות ומידתיות. כך, לעניין הצעת העותרים ביחס למצלמות האבטחה שיבטיחו שקיפות; הצעת העותרים להעמיד ערבות כספית אוטונומית בסך 25,000 ש”ח כתנאי לעמידתם בתנאי רישיון העסק – ערבות שתחולט מידית אם תתבצע הפרה מתנאי הרישיון; כן העותרים התחייבו להעמיד לעיון המשטרה רשימת עובדים מעודכנת.
22. נטען בנוסף על-ידי העותרים כי זכות הטיעון שלהם נפגעה בכך שלא ניתן להם שימוע בטרם התקבלה ההחלטה בעניינם וכן משום שההחלטה בהשגה לא נבחנה בלב פתוח ובנפש חפצה כמצופה מרשות מנהלית.
23. לעניין ניקיון כפיים, נטען כי כפרקטיקה נוהגת מזה שנים במדינת ישראל, למרבה הצער, ועל אף תיקון 34 לחוק רישוי עסקים תשכ”ח (להלן: “חוק רישוי עסקים“). העותרים אמנם החלו להפעיל את בית העסק ללא רישיון עסק אך זאת בתום-לב ומתוך תקווה כי מדובר בהליך רישוי מהיר, ככלל העסקים החדשים שנפתחים. בעלי העסק ידעו כי עברו זה מכבר את הבדיקה המודיעינית והסתמכו על אישור המשטרה שניתן בעבר. העותרים נמצאים בהליך רישוי תקין, קיבלו אישור איכות הסביבה, כיבוי אש ומבנים מסוכנים (העתק סטטוס בקשה לרישיון עסק של חברת “רישוי פלוס” מצורף כנספח 5 לעתירה).
24. לטענת המשטרה, ראוי לסלק את העתירה עקב חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי. זאת באשר, לכל הפחות מחודש פברואר 2023 ועד היום, על אף שמדובר בעסק עתיר סיכון, העסק פועל ללא שיש בידי מי העותרים רישיון עסק או היתר זמני, ללא אישור משטרה ואישור הנדסה ועד לשבוע לפני הגשת העתירה, גם ללא אישור כיבוי אש, כשהעותרים עושים דין לעצמם. בנוסף, העותרים מסתירים את קיומו של גורם נוסף השולט בבית העסק.
25. בניגוד למצג השווא אותו מבקשים העותרים להציג בעתירה, סירוב המשטרה אינו הסירוב היחיד למתן רישיון לבית העסק. החלטת המשטרה נשואת עתירה זו, התקבלה בין היתר, לאחר קבלת מידע מנהלי רב מבוסס ומוצלב לפיו יש במתן הרישיון בכדי לפגוע בשלום הציבור ובטחונו.
26. בתגובת המשטרה לעתירה צוין בנוסף כי ככל שבית המשפט לא יורה על סילוק העתירה על הסף, המשטרה מבקשת להגיש במעמד הדיון חומרים במעמד צד אחד לעיון בית המשפט על-מנת שבית המשפט יוכל להיווכח שהאדנים העובדתיים העומדים בבסיס החלטת הסירוב הם משמעותיים ואין בהם חוסר סבירות המצדיק את התערבותו.
27. ההחלטה מושא העתירה התקבלה לאחר שהגורמים המקצועיים במשטרה בחנו את התשתית המנהלית בעניין בית העסק ומצאו כי הפעלת העסק עלולה לסכן את הציבור מכיוון שהעותרים אינם השולטים היחידים במתרחש בבית העסק, וכן העסק מנוצל על-ידי בעליו כפלטפורמה לפעילות פלילית ובין היתר עבירות מין וסמים.
28. כמפורט בעתירה, העותר 3 ומר גבני החזיקו ברישיון לניהול עסק דומה למועדון טאבו. שניהם ערכו הסכם עם העותר 2 שהוא בעליה של העותרת 1. לפי ההסכם שצורף כנספח ג’ לעתירה משלם מועדון טאבו ליבראל עבור הפעילות העסקית של טאבו 37,000 ₪ בחודש, החל מחודש מרץ 2023 המכונים “דמי ניהול חודשיים” (עמ’ 78 לעתירה). בעוד טאבו ליבראל מתחייבת להתקין מערכות שמע שעומדות בדרישות המשרד להגנת הסביבה, טאבו (העסק הקודם) מתחייבת לשפץ את העסק כך שיתאים לדרישות כיבוי אש והמשטרה. האמור בחלק זה סותר את המסמך מיום 8.6.23 המופיע בעמ’ 51 לנספחי העתירה לפיו טאבו ליבראל דואגת להשגת הרישיון ולעמידה בתנאי נותני האישורים. עוד נקבע בהסכם כי העותר 3 ממונה למנכ”ל בשל ניסיונו הרב בניהול עסקים מסוג זה. מעיון בתנאי החוזה בין היתר עולה לפיכך כי השליטה בפועל בעסק נותרה בידי העותר 3 ומר גבני והחברה בבעלותם ממשיכה ליהנות מרווחים בגין הניהול אותו הם מבצעים. על אף האמור, מר גבני לא נרשם בבקשה לקבלת רישיון. זאת, ככל הנראה עקב חשש כי בקשה לרישיון שתוגש על – ידו תסורב.
29. בהתאם לתחקיר ששודר ביום 17.1.2023 שאליה התייחסה העתירה, התראיינו מספר נשים על פגיעות מיניות ונפשיות חמורות שנגרמו להן לכאורה על ידי מר גבני, העותר 3 ומספר גברים נוספים החולקים עימם את בית המגורים שלהם. בתגובתם לתכנית שתוכנה הוכחש על ידי מר גבני והעותר 3, נטען כי מאחורי השידור עומדים מניעים מסחריים. כראיה לכך לפי הנטען הכתבה שודרה ימים ספורים לפני פתיחת משכנו החדש של מועדון הטאבו. אולם בניגוד לנטען בעתירה, סירוב משטרה לבקשה למתן רישיון לעסק כלל לא הסתמך על הכתבה, אלא נובע ממידע מנהלי מוצלב ומעודכן אשר הצטבר במשטרת ישראל. המשטרה מציינת זאת לאור ההשערה כי כתבה זו, שגרמה לתגובה ציבורית נרחבת, היא זו שגרמה למר גבני להימנע מלרשום את שמו על הבקשה לקבלת רישיון שהומצאה למשטרת ישראל ביום 24.1.23, שבוע לאחר שידור הכתבה ושבוע לפני פתיחת העסק בפועל ביום 2.2.2023.
30. בנוסף, טענת העותרים כי המשטרה שינתה את עמדתה לאחר שידור התחקיר היא טענה מטעה שכן התחקיר שודר ביום 17.1.2023 ואילו הבקשה לרישיון העסק החדש הגיעה לקבלת חוות דעת המשטרה רק ביום 24.1.2023 ונדחתה ביום 22.2.2023.
31. מכל מקום ביום 21.2.23 סירבה המשטרה לבקשה לקבלת רישיון עסק, בהתאם לסמכותה ולמידע המנהלי המעודכן והמוצלב שעמד בפניה, אשר ממנו עולה כי מר גבני ממשיך לשלוט בבית העסק וכי העסק משמש לביצוע עבירות פליליות לרבות עבירות מין וסמים.
32. ביום 28.6.23 התקבלה במשטרה בקשה חדשה על ידי העותרים בה הוקטן שטח העסק ל-1,559.76 מ”ר, תפוסת הקהל הורדה ל- 739 יש (חלף 1091 בבקשה הקודמת) והורד פריט הרישוי של הגשת המשקאות האלכוהוליים (4.8 לצו רישוי עסקים), אשר הוגש בבקשה נפרדת, תוך שהעותרים מנסים להעביר את הבקשה העיקרית שאינה כוללת את הגשת האלכוהול ב”מסלול ב” שהוא מסלול קל יותר המאפשר קבלת היתרים זמניים לעסקים בעלי סיכון בינוני. כפי שצוין בנספח 5 לעתירה, דבר זה נעשה בניסיון להתגבר על חריגות בניה המצויות במבנה העסק. בהתאם לנמסר למשטרה, עקב הסירובים הקיימים העומדים כנגד העסק של הנדסה ומשטרה, הבקשה הוחזרה ל”מסלול רישוי ג” לעסקים עתירי סיכון, תוך גרירת הסירובים הקיימים לעת עתה. די בכך בכדי לדחות את העתירה הנוכחית על הסף, שכן סירוב הרשות נבחן במועד ובנסיבות בו התקבל ואם המצב הקודם אינו חל עוד, אין טעם בקיום ביקורת שיפוטית על החלטה שאינה חלה עוד.
33. כל שינוי בבית העסק, לרבות שינוי בבעליו, בגודלו ובמיקומו דורש רישיון חדש. בבקשה לרישיון עסק חדש, די ב”חשד מבוסס” כדי להצדיק סירוב כזה. משהראיות המנהליות אשר בידי המשטרה מעידות כי מר גבני עדיין מהווה חלק פעיל ומרכזי בעסק; העסק משמש לפעילות פלילית, הסירוב סביר ולבטח אינו סירוב הדורש התערבות משפטית וזכותם של העותרים לחופש עיסוק, אשר הוגבלה במפורש על-ידי המחוקק בחוק רישוי עסקים, נסוגה בשל הצורך בשמירה על שלום הציבור ובטחונו. המשטרה מתייחסת בכובד ראש לחופש העיסוק ואינה ממהרת לסרב לבעלי עסקים. רק כאשר הגיע המידע שבידה למסה קריטית, בעניין זה מדובר במידע מוצלב שאינו ממקור אחד, נמצא לנכון לסרב לבקשת בית העסק.
34. יש לדחות את טענת העותרים לחוסר מידתיות. מי שבוחר להונות את הרשות ולעשות שימוש בעסקו כבמה לפעילות עבריינית, הרי שאין הרשות יכולה לשים בו מבטחה וההחלטה לסירוב לבקשה למתן רישיון לעסק היא סבירה. גם התנאים שהוצעו על ידי העותרים אינם ישימים. למשטרת ישראל אין די כוח אדם להעניק לעותרים יחס מיוחד ולהציב גורם משטרתי לסרוק את מצלמות המועדון בכל ערב. אם לא ניתן לתת אמון בבעלי העסק, הרי שכל תנאי לא יכול להיות ישים.
35. דין הטענה כי מדובר בהחלטה לאקונית ובלתי מנומקת להידחות גם היא. החלטת המשטרה נסובה על שני טעמים, היותו של גורם שלישי שאינו מופיע בבקשה לרישיון, חלק מהגורמים השולטים בבית העסק, וכן- ניצול המועדון כבסיס לביצוע מעשים פליליים.
36. גם בטענות העותרים על העדר שימוע כנטען בהשגה אין ממש שכן בהתאם לחוק רישוי עסקים, השגה היא חלף שימוע. במסגרת התיקון לחוק רישוי עסקים, בחר המחוקק להעניק זכות שימוע בכתב באמצעות הגשת השגה באופן שיאפשר למשיג להציג את גרסתו במילותיו שלו, מבלי שתטען כל טענה על עריכת פרוטוקולים או השמטת טענות עקב המעמד המלחיץ. הגשת ההשגה לגורם ארצי, מאפשרת קבלת תמונה רחבה ואובייקטיבית על ידי גורם שאינו קשור למרחב שסרב לבקשת בית העסק, בהתאם לטענות שנטענו בהשגה.
37. לטענת העירייה, העירייה היא משיבה פורמלית ולא מתבקש לפסוק כל סעד כנגדה בעתירה. נראה כי צירוף העירייה כצד לעתירה נעשה לצורך יידועה  על עצם הגשת העתירה ולהחלטה שתינתן בה. עם זאת, כאשר קיבל ב”כ העירייה את תיק רישוי העסק נדהם מהעדר הגילוי ומחוסר תום הלב בו נגועה העתירה.
38. כך, העסק הנדון אינו מצוי ב”הליך רישוי תקין” בניגוד גמור לטענות העותרים. מעבר לסירוב המשטרה, קיים סירוב לבקשת רישיון עסק עקב אי עמידתו בתכליות דיני התכנון והבניה. בנוסף, העותרים הגישו מספר בקשות נוספות ותיקונים בקשר לעסק, לרבות לעניין הקטנת שטח, כך שממילא העתירה כבר איננה מייצגת את בקשות הרישוי של העסק שמוזכרות בה. די בכך להביא לדחיית העתירה כולה על הסף.
39. לעניין הטענה כי העסק כבר פעל בכתובת אחרת, כבר נפסק כי לשאלת קיומו של רישיון עסק לעסק אחר גם אם דומה באופיו במקום אחר של בעלים אחר כנטען על ידי העותרים אין כל רלוונטיות לעניין שלפנינו. העובדה כי לעסק אחר, שפעל במקום אחר ותחת בעלים אחרים, היה רישיון עסק עד לשנת 2026 אינה מעלה או מורידה להליך הרישוי שנדרש העסק הנוכחי לצלוח.
40. כבר בתחילת הדרך סורבה הבקשה למתן רישיון עסק על – ידי כיבוי אש, מאחר והעותר 3 סירב לקיום ביקורת של כיבוי אש במקום (העתק הסירוב מצורף כנספח 1 לתגובת העירייה). רק חודשים ארוכים לאחר מכן הוסר הסירוב. אך גם עניין זה לא מוזכר בעתירה.
41. ביום 18.1.23 הודע לעותרים כי בקשתם אינה עומדת בתכליות דיני התכנון והבניה וכי הם נדרשים לביצוע מספר רב של הליכים והסדרות, בין היתר לאור קיומם של מבנים שאינם מופיעים בהיתרי הבניה ושנדרש להם הוצאת היתרי בניה, שימוש בשטחים שהם שטחים ציבוריים ושטחי מעבר שלהם נדרש הוצאת היתרי בנייה, הסדרת השימושים המותרים בשטח על פי דין, הוצאת היתר לשימוש חורג (העתק הודעת הדרישה מצורף כנספח 2 לתגובת העירייה). באשר התברר כי העותרים לא פעלו לקיום הדרישות שנשלחו להם, סורבה בקשתם גם עקב אי העמידה בתכליות דיני התכנון והבניה ומכתב סירוב יצא לעסק גם ביחס לכך (המכתב מצורף כנספח 3 לתגובת העירייה). גם עובדה זו לא צוינה בעתירה.
42. העירייה ציינה בתגובתה כי אין באמור בה מיצוי הטענות בנוגע לפעולות העותרים בהליך הרישוי, כאשר ממילא העתירה ניסתה להסתיר פרטים אלה וביקשה לעסוק בלעדית בנושא אחר, אולם די באמור לעיל על מנת להבהיר כי העתירה אינה יכולה לעמוד ודינה דחייה.

דיון והכרעה

43. בדיון שהתקיים ביום 19.7.23 חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם בכתב.

במהלך הדיון התקיים דיון בדלתיים סגורות במעמד צד אחד, בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס”א-2000 בגדרו הוצגו הראיות המנהליות החסויות לעיוני ונמסרו הסברים בעניינן.

44. העותרים אף הם ביקשו להגיש לעיוני בלבד אסופת מסמכים אותם כינו “דו”ח סודי”. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים מצאתי כי אין מקום  לאפשר לעותרים להגיש ראיות נוספות בדיון שלא עמדו לנגד עיני הרשות בעת שקיבלה החלטתה. עם זאת, התרתי לעותרים להציג בפני את החומר שהם רואים אותו כסודי על מנת לחדד את שאלותיי לנציגי המשטרה בעת הדיון בדלתיים סגורות לעיון בחומר סודי שמבקשת המשטרה להציג.
45. אקדים ואומר כי לאחר עיון בטענות הצדדים שנטענו בכתב ובעל-פה, ולאחר שבמהלך הדיון בעתירה התקיים דיון בדלתיים סגורות במעמד צד אחד, בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס”א-2000 בגדרו הוצגו לי הראיות המנהליות החסויות ונמסרו הסברים בעניינן, מצאתי כי דין העתירה להידחות. להלן נימוקי:

הרקע הנורמטיבי

46. השאלה העומדת להכרעה בעתירה היא סבירות ומידתיות החלטת המשטרה בהשגה שהגישו העותרים על סירוב המשטרה למתן רישיון עסק למועדון הטאבו מיום 11.5.2023. כפי שנפסק בעניין זה נקודת המוצא היא שאין בית משפט זה מחליף את הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה ואינו מחליף את שיקול דעתה בדעתו:

“נקודת המוצא היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאה המחליטה במקומה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה. בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או אף את יעילותה של ההחלטה והוא לא ממיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית ואינו בוחן אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר (ראו למשל, מיני רבים: בג”ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע”מ נ’ מנהל המכס ומע”מ, פ”ד נד(1) 49, 69 (2000); בג”ץ 4769/95 מנחם נ’ שר התחבורה, פ”ד נז(1) 235, 269-268 (2003); בג”ץ 5263/16 נשר – מפעלי מלט ישראליים בע”מ נ’ המשרד להגנת הסביבה, פסקה 11 (23.7.2018); בג”ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע”מ נ’ משרד הבריאות, פסקה 19 (26.8.2019)). בית המשפט לא ישנה אפוא החלטה שנתקבלה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המינהלי“.

ראו: בג”ץ 2053/21 מקורות חברת המים בע”מ נ’ מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב,  (26.1.22), פס’ 30 לפסק דינו של כב’ השופט מינץ.

כן ראו: בג”ץ 703/19 ‏אמ.בי.איי פארמה בע”מ נ’ משרד הבריאות (26.8.2019), פס’ 19 לפסק דינו של כב’ השופט מזוז:

“כידוע, בבוא בית המשפט לבקר החלטה מנהלית אין הוא מתיימר להיכנס בנעלי הרשות המנהלית ולקבל תחתיה החלטות אשר בתחום מומחיותה, אלא עליו לשקול אם נפל פגם בשיקול דעתה המקים עילה להתערבות שיפוטית על-פי אמות המידה של המשפט המנהלי. היקף הביקורת השיפוטית מושפע ממהות הסמכות והיקף שיקול הדעת הכרוך בה.

‘מהות הסמכות המינהלית משפיעה תמיד על היקף הביקורת השיפוטית. אמנם כללי הביקורת אינם משתנים מסמכות לסמכות: כל סמכות צריכה להיות מופעלת כדי לשרת את תכלית החוק, על יסוד שיקולים ענייניים, באופן סביר ובמידה הנדרשת, אולם תוכן הכללים משתנה מסמכות לסמכות. ולא רק תכלית החוק והשיקולים הענייניים משתנים לפי מהות הסמכות, אלא גם מיתחם הסבירות שבית-המשפט מניח לשיקול-הדעת של הרשות המוסמכת. מתחם הסבירות עשוי להיות, לפי מהות הסמכות, רחב או צר’ (עע”א 7440/97 מדינת ישראל נ’ גולן, פ”ד נב(1) 1, 8 (1998); בג”ץ 5167/00 וייס נ’ ראש-הממשלה, פ”ד נה(2) 455, 471 (2001)).

כאשר מדובר בהחלטה בעלת אופי מקצועי מובהק הנתונה לסמכותה ולמומחיותה של הרשות, כמו במקרה דנן, נטייתו של בית המשפט היא שלא להתערב בהחלטת הרשות –

‘לפנינו שאלה בעלת אופי מקצועי מובהק, הנתונה לסמכותה של הרשות המוסמכת, המופקדת מכוח החוק על נושא זה. כלל ידוע הוא, כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו, אלא אם נפל בהחלטת הרשות פגם המקים עילה להתערבות שיפוטית על פי מערכת הדינים של המשפט הציבורי… נטיית ההתערבות מצטמצמת במיוחד כאשר מדובר בהחלטה מקצועית הנתונה למומחיות מיוחדת…’ (בג”ץ 4675/03 ‏פייזר פרמצבטיקה ישראל בע”מ נ’ מנכ”ל משרד הבריאות, פסקה 39 (12.5.2011))“.

בספרה עמדה ברק- ארז על הטעמים להגבלת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות שעיקרם במומחיות ומקצועיות הרשות, כמו קודם ואף לאור עיקרון הפרדת הרשויות:

“הטעמים העקרוניים להגבלתה של הביקורת השיפוטית לשאלות של חוקיות הם בעיקר שניים: ראשית, מן ההיבט של שיקולי מומחיות, הגבלת התערבותו של בית המשפט מבוססת על כך שאין לו, בדרך כלל, מקצועיות מתאימה המצדיקה את המרת שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו; שנית, מן ההיבט של שיקולים דמוקרטיים, בית המשפט אינו מוסד נבחר, ולכן פסיקתו אינה מייצגת לכאורה את רצון האזרחים, בהשוואה לרשויות שחבריהן הם נבחרי ציבור או ממונים על- ידי נבחרי ציבור“.  דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי 622 (כרך ב, 2010).

47. לעניין זה אף נקבע כי הכלל של אי-התערבות בשיקול דעת הרשות המוסמכת יפה במיוחד כאשר מדובר בהתערבות בהחלטות של המשטרה, המופקדת על הבטחת ביטחון הפנים. ראו: בג”ץ 237/81‏ דעבול‎ ‎נ’ עיריית פתח-תקוה רשות הרישוי, פ”ד לו(3) 365, 372 (1982) (להלן: “עניין דעבול“).
48. סעיף 1 לחוק רישוי עסקים, התשכ”ח-1968 מסמיך את שר הפנים “לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתן:

(1) איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים;

(2) מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות;

(3) בטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו;

(4) מניעת סכנות של מחלות בעלי חיים ומניעת זיהום מקורות מים בחמרי הדברה, בדשנים או בתרופות;

(5) בריאות הציבור, לרבות תנאי תברואה נאותים;

(6) קיום תכליות דיני התכנון והבנייה;

(7) קיום הדינים הנוגעים לכבאות“.

סעיף 5(א)(1) לחוק רישוי עסקים, קובע כי רשות הרישוי לעסק טעון רישוי היא ראש הרשות המקומית או מי שהוא הסמיכו לכך. בהתאם לסעיף 6 לחוק רישוי עסקים, מתן רישיון עסק ראש הרשות המקומית מותנה בקבלת אישורים מגורמים שונים. :

“6. (א) רשיון או היתר זמני לפי חוק זה לעסק שקביעתו כעסק טעון רישוי נעשתה בהתייעצות עם שר אחד או יותר, לשם הבטחת המטרות כאמור בסעיף 1 – לא יינתן אלא אם כן נתן אישור כל אחד מהשרים או מי שהם הסמיכו לכך (להלן – נותן האישור). לענין סעיף זה רשאים השרים להסמיך, בין היתר, עובד של הרשות המקומית שבתחומה נמצא העסק או עובד של רשות מקומית אחרת“.

סעיף 1 לחוק רישוי עסקים מפרט את זהותו של “נותן האישור” המוסמך לעניין לאותה מטרה.

כן נקבע בסעיף 8א2 לחוק כי למשטרת ישראל יש סמכות למנוע מתן רישיון לעסק מטעמים של שלום הציבור ובטחונו:

“8א2. בעסק שנקבע כטעון רישוי כדי להבטיח את המטרה המנויה בסעיף 1(א)(2), רשאית משטרת ישראל, להשתמש בסמכויותיה לפי חוק זה כדי למנוע מתן רישיון או היתר לעסק, אף אם מתקיימים בעסק או במבקש הרישיון או ההיתר התנאים הנדרשים למתן הרישיון או ההיתר לפי סעיף 7, אם מצאה כי קיימות נסיבות שבשלהן אין לתת לעסק או למבקש רישיון או היתר, מטעמים של שלום הציבור או ביטחונו, לרבות בשל עברו הפלילי של המבקש“.

כן נקבע בתקנה 6(ד) לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), תשס”א-2000 כי אם מתן הרישיון או ההיתר הזמני טעון לדעת רשות הרישוי בדיקה של גורמים נוספים על נותני אישור, לפי העניין, כדי להבטיח בעסק מטרה מהמטרות הקבועות בסעיף 1(א) לחוק, תעביר רשות הרישוי את הבקשה, בצירוף המסמכים שצורפו לה, לפי טופס 6 האמור לגורם הנוסף.

בענייננו

49. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שנטענו בכתב ובעל-פה ולאחר שבמהלך הדיון בעתירה התקיים דיון בדלתיים סגורות במעמד צד אחד בגדרו הוצגו לי הראיות המנהליות החסויות ונמסרו הסברים בעניינן, ולאור האמור לעיל, לא מצאתי כי בענייננו נפל פגם בשיקול דעת המשטרה המקים עילה להתערבות שיפוטית על-פי אמות המידה של המשפט המנהלי.
50. העסק נשוא העתירה הוא עסק טעון רישוי על-פי סעיף 1 ופריטים – 8, 7.7א 7.7 ב ,ו-7.7 לצו רישוי עסקים. העותרים אינם כופרים בכך כי הם מפעילים את מועדון הטאבו מבלי שניתן להם רישיון עסק ובניגוד לדין, עוד מחודש פברואר 2023.
51. בנוסף, כעולה מתשובת העירייה ביום 18.1.2023 הודיעה העירייה לעותרים כי בקשתם למתן רישיון עסק אינה עומדת בתכליות דיני התכנון והבניה וכי הם נדרשים לבצע הליכים לרבות, הוצאת היתרי בניה והיתרי שימוש חורג, לאור קיומם של מבנים שאינם מופיעים בהיתרי הבניה ושימוש בשטחים שהם שטחים ציבוריים ושטחי מעבר. לאחר שהעותרים לא מילאו אחר הדרישות ביום 24.5.2023 סורבה בקשת העותרים גם לאור אי עמידת הבקשה בתכליות דיני התכנון והבניה (המכתב מצורף כנספח 3 לתגובת העירייה). משהעתירה הוגשה לאחר מועד זה, היה על העותרים לפרט אף זאת בעתירה.

בהקשר זה נפסק כי עותר המבקש סעד מבית המשפט נדרש לעשות זאת בניקיון כפיים, תום לב ותוך שהוא שוטח בפני בית המשפט את המסכת העובדתית לאשורה. פעולת בעל דין בחוסר ניקיון כפיים עלולה להוביל לדחיית העתירה על הסף מבלי שיתקיים דיון בטענות העתירה לגופה:

“כלל הוא כי “חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית משפט או עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם…” (בג”ץ 8898/04 ג’קסון נ’ מפקד כוחות צה”ל באזור יהודה ושומרון (לא פורסם, 28.10.2004) בפסקה האחרונה לפסק הדין; כן ראו, בג”ץ 851/06 עמונה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע”מ נ’ שר הביטחון (טרם פורסם, 29.1.2006); בג”ץ 6102/04 מועדי נ’ שר הפנים (לא פורסם, 26.9.2005); בג”ץ 1547/07 בר כוכבא נ’ משטרת ישראל (טרם פורסם, 11.7.2007)). בית המשפט לא יפתח דלתותיו למי שעושה דין לעצמו, מזלזל בהוראות חוק ומבקש להעמיד את הרשות אל מול עובדות מוגמרות. האיסור על עשיית דין עצמי הינו חלק מכלל רחב יותר הדורש מבעל דין הפונה לבקש סעד מבית המשפט כי יפעל בניקיון כפיים (ראו למשל, בג”ץ 197/81 פרידמן נ’ ראש עיריית אילת, פ”ד לו(2) 425 (1982); בג”ץ 212/56 סלומינסקי נ’ עיריית פתח תקווה, פ”ד יא 446, 448 (1957); ד”נ 19/68 עיריית פתח תקווה נ’ שר החקלאות, פ”ד כג(1) 253 (1969); בג”ץ 609/75 ישראלי נ’ ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ”ד ל(2) 304 (1976)). מדובר בכלל המוגדר כעילת סף לעניין פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק או לבית המשפט לעניינים מינהליים. על כן, בעל דין הפועל בחוסר ניקיון כפיים יכול שימצא כי עתירתו תידחה על הסף בלא שטענותיו תידונה לגופן“. (בג”ץ 3483-05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998)בע”מ נ’ שרת התקשורת, פס’ 12 לפסק דינו של השופט גרוניס (9.9.2007). וראו גם: בג”ץ 5812/11 קלקודה נ’ רשות שדות התעופה (1.2.2012).

52. מצאתי בנסיבות העניין בהתאם להלכה בעניין זה כי עשיית דין עצמית בהפעלת העסק ללא רישיון וחוסר ניקיון הכפיים של העותרים באי גילוי עובדות מהותיות כמתואר לעיל מצדיקים את דחיית העתירה  על הסף.
53. בנוסף סבורתני כי דין העתירה להידחות אף לגופה, אפרט:

בניגוד לטענת העותרים מצאתי כי החלטת המשטרה לסרב לאשר מתן הרישיון לעסק ניתנה באופן מנומק דיו, כך ניתן לראות בהחלטה מיום 22.3.23 כי סירוב המשטרה להענקת הרישיון  נסמך על כך כי בהתאם למידע מנהלי מבקשי הרישיון אינם בעלי העסק היחידים, ובנוסף על כך כי ישנו יסוד סביר להניח שבית העסק מנוצל לביצוע עבירות. בהחלטה בהשגה מיום 11.5.2023 נימקה המשטרה את סירובה בכך כי ממידע מודיעיני המצוי בידה מבקש הבקשה  אינו בעל העסק או לכל הפחות אינו בעל העסק היחיד, וכי העסק מהווה פלטפורמה לפעילות פלילית. אף במענה הנוסף שניתן לפניית העותרים ביום 17.5.2023 הוסבר לעותרים כי ההחלטה בהשגה התקבלה משני נימוקים וכי בידי המשטרה מידע מנהלי לפיו בעלי העסק הרשומים בבקשה אינם בעלי העסק היחידים וכן קיים יסוד סביר להניח שבעלי העסק עושים שימוש בעסק לביצוע עבירות פליליות לרבות שימוש בסמים ועבירות מין.

54. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ולאחר שעיינתי בראיות המנהליות שהוצגו לפני על-ידי המשטרה ונציגיה ונשמעו הסבריהם וכן תשובות לשאלותיי, מצאתי כי על-פי ההלכה המבוססת אין מקום להתערבות בית משפט זה בהחלטת המשטרה לסרב לבקשת העותרים למתן רישיון לעסקם. בעניין זה אדגיש  כי ההלכה היא שדי בחשד מבוסס כבענייננו כדי להצדיק סירוב למתן רישיון לעסק, בפרט כשמדובר בבקשת רישיון עסק חדש. ראו: עניין דעבול, בעמ’ 375.
55. לעניין טענות העותרים כי לא נערך בעניינם שימוע, כבר נפסק כי את חובת השימוע ניתן להגשים במספר רב של אופנים וכי בדרך-כלל הרשות תצא ידי חובתה בדרך של שימוע בכתב. ראו: בג”ץ 164/97קונטרם בע”מ נ’ משרד האוצר, אגף המכס והמע”מ; בג”ץ 6339/05 מטר נ’ מפקד כוחות צה”ל בחבל עזה, פ”ד נט(2) 846, 854 (2005). כמפורט לעיל, בענייננו העותרים הגישו  השגה בעניין סירוב המשטרה לאשר את בקשתם למתן רישיון עסק, בהתאם לסעיף 7ג5(א) לחוק רישוי עסקים. בהשגה פירטו העותרים את טענותיהם באריכות בכתב והוסיפו לטיעון  נספחים רבים. ההשגה נדחתה בהחלטה מנומקת. לאחר מכן פנו העותרים בשנית בבקשה לקבלת הבהרה של ההחלטה ונענו בהחלטה מנומקת מטעם עו”ד פקד טל קאופמן, תובע רישוי במרחב איילון. לפיכך בנסיבות העניין מקובלת עלי טענת המשטרה כי זכות השימוע של העותרים הוגשמה באמצעות ההשגה בכתב.

סוף דבר

לאור כל האמור העתירה נדחית. העותרים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים מהיום.

 

 

 

ניתן היום,  ב’ אב תשפ”ג, 20 יולי 2023, בהעדר הצדדים.

 

הדס עובדיה

 

PDF

פסד עתירה מנהלית טאבו ליברל נ משטרת ישראל סירוב משטרה למתן רישיון מועדון סאדו 25593-06-23

 

 

 

PDF