לפנינו לסבית טורפנית שמלמדת תלמידות מתחת לגיל 18 בסמינר דתי. המורה הלסבית שכבה עם תלמידותיה.  אחת הבנות אפילו עברה לגור אצלה ושימשה בובת מין שלה עד כדי כך שהתלמידה פיתחה הפרעות אכילה, פגעה בעצמה והפסיקה להגיע לבית ספר.  במחוזי 56412-01-24.  בעליון: בש”פ 1492/24.

שם המורה טורפת המין היא שרה אדלר.  בעליון השופטת יעל וילנר כתבה שהיא פלונית אבל במחוזי פרסמו של שמה.  שרה אדלר.

את כתב האישום הגישה עו”ד נורית פרחי.  שרה אדלר לקחה את אבי חימי ואת משה וייס.  אבל לעליון היא לקחה את יהודה פריד.

פריבילגיות של לסביות ונשים טורפניות מין בבית משפט

הגישו נגד הלסבית הזו כתב אישום אבל אפילו לא ביקשו לעצור אותה עד תום הליכים.  אפילו לא פרסמו את שמה…..  במקום זה הפרקליטות הגישה בקשה להגביל את העיסוק שלה כמורה כך שלא תוכל ללמד מכיתה ו’ והלאה….

הלסבית ערערה באמצעות השופט יהודה פריד, והשופטת יעל וילנר דחתה את הערעור.  אולם השופטת השאירה על כנו את הצו שמאפשר ללסבית הזו ללמד בכיתות א’ עד ה’, גם בזמן שההליכים הפליליים תלויים ועומדים.  מדהים, לא?

ואם גבר היה אונס תלמידה הטפול המשפטי היה אותו דבר????

כשמדובר באונס ע”י גבר, מספיק נגיעה בטעות בטוסיק של אישה להכריז שהגבר הוא סוטה מין, עבריין, לשלול ממנו כל יכולת פרנסה וכמובן לפרסם את שמו.

אבל בגלל שהשופטת יעל וילנר היא פמינאצית אז פגיעות מיניות של בנות ע”י מורות לסביות ממש לא מרגשות את השופטת, ולא מרגשות לה את הכוס….

לראייה השופטת לא ראתה שום בעיה עם זה שהלסבית תמשיך ללמד תלמידות מכיתה א’ עד ה’…..  הרי עד כיתה ה’ אין מסוכנות בכלל.  מכיתה ו’ הלסבית עלולה להימשך מינית לתלמידה.  אבל מכיתה ה’ אין סיכוי שהיא תימשך לתלמידה….  זה ההיגיון הבריא של נקבות העליון.  הוילנריות…  סביר להניח שגם השופטת למדה בסמינר כזה וכשהיה לה משעמם גם היא ליקקה קצת למורות שלה.  סך הכל החוויה נעימה.

נציין שאנחנו לא קונים את הסיפור שבגלל הסקס הלסבי התלמידה פיתחה הפרעות אכילה והתדרדרה בלימודים.  זה קרה בלי שום קשר לעינוגים הלסביים.  התלמידה רצתה מין, וקיבלה מין.  עובדה שהיא עברה לגור אצל המורה שלה!!!!!  איפה היו ההורים שלה?????

כל זה נשמע כמו סיפור אהבה נכזבת, נקמה לסבית וחיסול חשבונות.  פוסט טראומה אין פה.

כתב האישום החמור מפרט כי אדלר נגעה באיבריה המוצנעים של א’, גם כאשר זו קפאה. “במספר רב של מקרים במהלך התקופה, הגיעה אדלר אל החדר, החשיכה אותו, ובעת שהמתלוננת שכבה על המיטה, ביצעה בה מעשים מגונים”, נכתב בכתב האישום.

מהחקירה עולה כי א’ פצעה את עצמה לאחר אחד המקרים – ואדלר בתגובה חזרה אל החדר וסטרה לה. “במקרה אחר הייתה הקטינה כה חלשה בשל תת-התזונה שממנה סבלה, שאדלר הביאה דלי עם מים ומגבת סמוך למיטת המתלוננת, הפשיטה אותה ורחצה את גופה”. לפי הפרקליטות, “מעשיה של הנאשמת נמשכו עד שהקטינה ברחה מביתה של אדלר”.

עוד ציינו כי “בעקבות הפגיעות שחוותה מידי הנאשמת, חלה התדרדרות במצבה של המתלוננת והיא אושפזה לפרקים. במהלך תקופת האשפוז, ביקרה אדלר את הקטינה וליטפה את גופה, לרבות באזור החזה, מעל בגדיה”.

כתבה בידיעות פרסם גלעד מורג 26/1/2024

https://www.ynet.co.il/news/article/sjgt6bw9a

להלן פסק הדין

1. לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ש’ מלמד) בבשה”ת 56412-01-24 מיום 14.2.2024, שבמסגרתה ניתן צו להגבלת עיסוקה של העוררת עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה לפי סעיפים 21 ו-48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

רקע בתמצית

2. ביום 18.1.2024 הוגש נגד העוררת כתב אישום המייחס לה עבירות של אינוס קטינה; מעשה מגונה שלא בהסכמה בקטינה; מעשה סדום שלא בהסכמה בקטינה; תקיפת קטין על ידי אחראי; ומעשה מגונה שלא בהסכמה תוך ניצול מצב המונע לתת הסכמה חופשית. על-פי המתואר בכתב האישום, העוררת – ששימשה כמורה בסמינר לבנות שבו למדה המתלוננת – יזמה קשר אישי חריג עם המתלוננת, שבמסגרתו המתלוננת אף עברה להתגורר בביתה של העוררת. במהלך אותה תקופה, כך על-פי כתב האישום, ביצעה העוררת במתלוננת עבירות מין קשות ותדירות. בעקבות מעשים אלו, חלה הידרדרות במצבה של המתלוננת, אשר פיתחה הפרעות אכילה, התמכרה לאלכוהול, נהגה לפגוע בעצמה ומיעטה להגיע אל מסגרת הלימודים. חרף אותה פגיעה, המשיכה המתלוננת לראות בעוררת כאשת-הקשר הקרובה לה ביותר ופיתחה בה תלות נפשית וגופנית מלאה. בהמשך, ברחה המתלוננת מביתה של העוררת ולאחר מכן אף אושפזה בבית חולים בשל ניסיון אובדני. העוררת הגיעה לבקרה בבית החולים וניצלה מצב זה לשוב ולבצע במתלוננת עבירות מין.

3. ביום 24.1.2024 הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט המחוזי להורות על הגבלת עיסוקה של העוררת כמורה או כעובדת אחרת במוסדות חינוך לקטינות עד לתום ההליכים נגדה. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, וקבע כי לנוכח הודעת בא-כוחה של העוררת, שלפיה אין בכוונתו לטעון בשלב זה לעניין ראיות לכאורה, לא יכריע בסוגיה הנ”ל. עוד נקבע כי במעשיה של העוררת טמונה מסוכנות אינהרנטית, שאף גוברת לאור העובדה כי המעשים המיוחסים לה בוצעו במסגרת מוסד חינוכי, על רקע יחסי מרות ותוך ניצול מצוקת המתלוננת; וכי אין בעובדה שלא הוגשה כנגד העוררת תלונה נוספת (מלבד תלונה שהתיישנה) – כדי להפחית את המסוכנות הנשקפת ממנה, בייחוד לנוכח הקושי הכרוך בחשיפת עבירות מסוג זה. עוד עמד בית המשפט המחוזי על התמשכות הליכי החקירה והשיהוי שנפל בהגשת כתב האישום על-ידי המשיבה. לנוכח כל האמור, ועל רקע “הצורך במידתיות הצו”, הטיל בית המשפט המחוזי צו הגבלת עיסוק על העוררת, האוסר עליה לעסוק כמורה או בכל תפקיד חינוכי פדגוגי במוסד חינוכי לנערות בגילאים שמכיתה ו’ עד תום סמינר לנערות (להלן: צו הגבלת העיסוק).

           על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

טענות הצדדים

4. בערר טוענת העוררת, כי יש לבטל את צו הגבלת העיסוק – זאת, בין היתר, לנוכח “סתירות מהותיות וגלויות לעין” בהודעת המתלוננת, שיש בהן כדי לפגום במהימנותה, וכי לפיכך אין בהן כדי להשליך על מסוכנותה של העוררת; כי אין לקשור בין העבירות המיוחסות לעוררת בכתב האישום לבין עבודתה כמורה, שכן, כך נטען, המעשים המיוחסים לה לא התרחשו בין כתלי הסמינר ואף לא בתקופה שבה לימדה העוררת את המתלוננת. עוד טוענת העוררת כי היה על בית משפט המחוזי לייחס משקל לדחייתן של בקשות להגבלת עיסוק שהוגשו טרם הגשת כתב האישום ולשיהוי שנפל בהגשת הבקשה מושא ההליך דנן; וכי בית המשפט המחוזי העניק סעד חמור מזה שביקשה המשיבה באשר הצו מתייחס לכלל הנערות בסמינר ולא לקטינות בלבד.

5. במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, טענה המשיבה בהתייחס לטענת השיהוי, כי הגשת כתב האישום היא “קו פרשת המים”, אשר מהווה את נקודת הייחוס למסוכנות הנלמדת מהעבירות המפורטות בו. עוד ציינה המשיבה, כי הצו שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי אינו מחמיר יתר על המידה, שכן הוא הגביל את עיסוקה של העוררת אך בכל הנוגע לתלמידות החל מכיתה ו’.

           עוד אציין, כי במהלך הדיון ציין בא-כוחה של העוררת כי הוא אינו מבקש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על-מנת שידון בקיומן של ראיות לכאורה, שכן אין בדעתו, בשלב זה, לטעון להיעדרן של ראיות כאמור.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בערר, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון לפניי – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

7. בהינתן עמדתו האמורה של בא-כוחה של העוררת כי הוא אינו מבקש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לדיון בראיות לכאורה, הרי שנקודת המוצא בענייננו היא קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתה של העוררת כמתואר בכתב האישום.

8. העבירות שבהן מואשמת העוררת, שבכללן פגיעות חמורות ומתמשכות שביצעה במתלוננת – תוך ניצול מכפיר של התלות שפיתחה כלפיה ויחסי המרות ביניהן – מעידות על המסוכנות הרבה הנשקפת מהעוררת כלפי קטינות, ובפרט, כלפי תלמידותיה. מסוכנות גבוהה זו מחייבת הפסקה מיידית של עיסוקה של העוררת כמורה לתלמידות, וזאת על מנת להגן על שלומן, ביטחונן וכבודן (ראו: סעיף 48(10) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996). אציין, כי אף אם מרבית המעשים המיוחסים לעוררת בכתב האישום התבצעו מחוץ לכותלי הסמינר, הרי שמרחב זה הוא שהיווה את הכר הפורה עבורם ואפשר את הוצאתם לפועל.

9. עוד אדגיש, כי אין בדחיית בקשות דומות לפני זמן רב ובטרם הגשת כתב האישום, ובשיהוי שחלף מעת הגשת התלונה, כדי לשנות ממסקנתי האמורה. שכן, הגשת כתב האישום מהווה נקודת מפנה בין שלב החקירה על-ידי רשויות התביעה ובין שלב ניהול ההליך הפלילי בבית המשפט בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה. כאמור, מראיות לכאורה אלו נלמדת המסוכנות הרבה הנשקפת מהעוררת, המצדיקה את הגבלת עיסוקה כאמור.

10. אם כן, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי (בכפוף לאמור להלן) כי יש להגביל את העוררת לעסוק בהוראה או תפקיד חינוכי פדגוגי במוסד חינוכי לנערות. בית המשפט המחוזי הגביל את עיסוקה של העוררת החל מכיתה ו’ בלבד (ועל כך לא הגישה המדינה ערר) ועד לתום סמינר לנערות. עם זאת, בקשת המשיבה להגבלת העיסוק ביחס לקטינות בלבד, יש להורות על תיקון ההחלטה כך שהיא תייחס ל”קטינות” חלף “נערות”.

11. סוף דבר: הערר נדחה.

           עיכוב הביצוע עליו הורתי בהחלטה מיום 22.2.2024 – בטל בזאת.

           ניתנה היום, ‏י”ז באדר א התשפ”ד (‏26.2.2024).

PDF

חגיגות המין הלסבי בסמינרים של הדוסיות – סיפור על לסבית טורפנית אחרת

ראו כתבה באתר ישראל היום של יפעת ארליך פורסם 17/2/2022

לטיפות, נשיקות ומגע אסור בכיתה: עדויות קשות נגד צביה רוטנברג, מחנכת נערצת בחברה החרדית, שהטרידה לכאורה תלמידות

היא בת למשפחה מהאליטה הליטאית־חרדית, אחייניתו של גדול הדור, הרב שלמה זלמן אוירבך ז”ל, וכבר עשורים נחשבת למחנכת סמכותית ונערצת

אבל עדויות קשות שהגיעו ל”ישראל היום” חושפות צד אחר באישיותה של צביה רוטנברג (66), שלימדה בבית ספר לבנות וכיום מנהלת תיכון בסמינר לבנות “מעלות” בית יעקב בירושלים • תחקיר “שישבת” חושף לראשונה טענות שהצטברו לאורך השנים, שמהן עולה, לכאורה, שרוטנברג נהגה להטריד ולפגוע מינית בתלמידותיה, רובן קטינות שהיו תחת סמכותה •

ההטרדות כללו נשיקות בפה, ליטופים מיניים ושיחות חודרניות, בבית הספר וגם בביתה

למרות התלונות, רוטנברג ממשיכה לנהל בסמינר וליצור קשרים עם תלמידות  ר’, שנפגעה ממנה לטענתה: “זה גומר לי את הנפש. אסור שיהיה לה עוד קשר עם נערות” • רוטנברג בתגובה: “מדובר בטענות בעלמא, חסרות בסיס ויסוד” 

בגיל 13 וחצי, כשהיא טרודה בשאלות על חיים ואמונה דתית, כדרכם של בני נעורים רבים, הגיעה מ’ (השם המלא שמור במערכת) לביתה של מורתה באותם ימים, צביה רוטנברג. את מה שקרה לה שם עם מי שנחשבה בעיניה למחנכת נערצת – מ’, כיום בת 39, לא שוכחת.

“התייצבתי כמעט אחת לשבוע, במשך כמה חודשים, בבית של צביה בשכונת עזרת תורה בירושלים. המטרה הרשמית של המפגשים, שנמשכו כשעה עד שעתיים והיו תמיד ביוזמתה, היתה לחזק את ההשקפה שלי, כי היו לי שאלות באמונה. היא ידעה עליהן משיחות אישיות בינינו שהתחילו בבית הספר.

“ברוב הפעמים הייתי איתה לגמרי לבד בבית. בהתחלה רק היינו לומדות ומדברות, אבל אז, אני לא זוכרת בדיוק אחרי כמה מפגשים, היא התחילה ללטף אותי בידיים, בצוואר, מעל הבגדים. אחר כך התחילה גם לחבק, ואז הגיעו גם נשיקות בפה, כולל הלשון.

“הייתי אז נערה תמימה לגמרי, בלי שמץ הבנה במיניות, והיא היתה אישה בוגרת, כבר בת 40, מחנכת סמכותית ומבוקשת שכולן רצו להיות קרובות אליה. מצד שני, היה ידוע שבכל שכבה יש כמה ‘מתוסבכות צביה’. היו עוד שלוש בנות מהכיתה שלי שסיפרו בזמן אמת על נשיקות בפה שקיבלו ממנה”.

במשך עשרות שנים נחשבה צביה רוטנברג (66) למורה הנערצת של בית הספר היסודי לבנות בית יעקב בית ישראל בירושלים, הסמוך לשכונת מאה שערים. רוטנברג, אם לארבעה ונשואה לרב אליעזר דב רוטנברג, גדלה בירושלים כבת למשפחה ידועה ורבת השפעה בעולם החרדי. אביה, הרב אברהם דב אוירבך ז”ל, היה רב שכונת בקעה וראש ישיבת “אור שמח”. דודה, הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל, שנפטר ב־1995 בגיל 84, נחשב בחייו לגדול הדור, ופסיקותיו ההלכתיות היו מקובלות על כל פלגי היהדות האורתודוקסית.

בארבע השנים האחרונות היא מכהנת כמנהלת התיכון בסמינר הליטאי הנחשב “מעלות בית יעקב”, הממוקם ברמת שלמה – שכונה ירושלמית חרדית שנקראת על שמו של דודה הנערץ. בראש הסמינר עומד הרב אריה רוב.

במהלך השנים התבלטה רוטנברג לא רק כמורה, אלא גם כפעילה שאחראית על ההדרכה בתנועת הבנות החרדית “בתיה”. בהערכה גסה, לאורך הקריירה הארוכה שלה כמחנכת וכמנהלת היא היתה אחראית ישירות על יותר מ־2,000 תלמידות.

“רוטנברג חרצה גורלות לא רק בנוגע לקבלה לסמינרים, אלא גם לגבי הכניסה להדרכה”, מסבירה שרה הורביץ (39), חרדית שהיתה תלמידתה בבית הספר בית יעקב בית ישראל. “לפי דיווחים שהגיעו אלי, היא גם מדריכה כלות לקראת חתונתן. מדריכת כלה היא הדמות שמלמדת צעירות חרדיות כל מה שקשור לחיי זוגיות ואישות. היא אמורה לדבר איתה על הנושאים האינטימיים ביותר, ולדעתי זה הזוי שדווקא היא עושה זאת”.

תחקיר “שישבת” חושף כאן לראשונה שנגד רוטנברג הצטברו לאורך השנים כמה תלונות. קולן של חמש מתלוננות מובא כאן בגוף ראשון, אחרי ששוחחו עם “ישראל היום”. מתוך העדויות שהצטברו עולה לכאורה דפוס שבו במשך שנים נהגה רוטנברג להטריד ולפגוע מינית ונפשית בתלמידותיה, רובן ככולן קטינות שהיו תחת סמכותה. המתלוננות מתארות את ההתמודדות שלהן במשך השנים עם הנזקים הנפשיים, הכאב והבלבול שהותירה בהן, לכאורה, עד שהחליטו להפר את קשר השתיקה.

בפוסט שפרסמה בחודש שעבר בכמה קבוצות פייסבוק של חרדים ושל נשים, קראה הורביץ לנפגעות רוטנברג לפנות ולספר את סיפורן. “כבר שבועיים אני לא ישנה בלילות”, כתבה, “היתה לי מורה בכיתה ח’ שפגעה בבנות כיתתי, ואני יודעת שבמהלך השנים היא המשיכה ופגעה בבנות נוספות. אני צריכה אתכן בשביל לעשות לזה סוף. אם למדת בבית יעקב בירושלים ונפגעת מצ.ר, המורה הכי חבר’מנית – פני אלי בפרטי”.

לדברי הורביץ, אף שלא נקבה בשמה של הפוגעת, הגיעו אליה פניות אנונימיות מצד נשים שלא הסכימו להזדהות – ורק ביקשו להודות לה על פעילותה ולעודד אותה. “את עושה מצווה”, אמרו לה. נשים נוספות שיתפו בעדויות ששמעו על רוטנברג, וכשמטפלת נפשית סיפרה לה על מטופלות שטענו לפגיעה, הבינה הורביץ, לדבריה, את היקף הדברים.

“אני עצמי לא נפגעתי מרוטנברג מינית”, היא מבהירה. “היו לנו כמה שיחות בבית הספר, שבמהלכן היא ניסתה מאוד להתקרב אלי פיזית, אבל אני שמרתי מרחק. היא דרשה שאבוא אליה הביתה, ‘כדי לשפוך את הלב ולפתוח את הקשיים’, אבל סירבתי, כי כבר הכרתי את השמועות עליה.

“ואז היא החלה במסע התעמרות בי, פעמים רבות מול כל הכיתה. היא הבהירה שתדאג לכך שלא אתקבל לשום סמינר, בלי לתת שום נימוק, סתם מתוך כעס”.

בעקבות פרשות יהודה משי זהב, חיים ולדר ומלכה לייפר, שהציפו לאחרונה מקרים של פגיעות מיניות מתמשכות בתוככי החברה החרדית, החליטה הורביץ לפעול כדי למנוע את המשך הפגיעה, לטענתה.

“החלטתי שאסור לשתוק עוד. אני מדברת כאן בשמי ולא מסתתרת, למרות שברור לי שאשלם על זה מחיר חברתי. חשוב לי להראות שיש נשים מהמיינסטרים החרדי שהחליטו לפעול כדי שהילדים שלהן ונכדיהן יזכו לחיות בחברה טהורה וקדושה, שלא מטייחת ומגוננת על פוגעים ופוגעות. אני כאן כדי לעצור את הפגיעה הבאה”.

“הפכתי לתלותית בה לגמרי”

עדויות ראשונות על התנהלות בעייתית, לכאורה, של רוטנברג החלו לצוץ כבר לפני 27 שנה. ב־1995 סיפרה אחת מתלמידותיה בבית יעקב בית ישראל, אז בת 14, לאחותה הגדולה, שהמחנכת שלה בבית הספר “מחבקת אותה ומנשקת אותה על השפתיים”. אחרי לבטים החליטה משפחתה לפנות לרב יוסף שלום אלישיב ז”ל, שהיה מנהיג הפלג הליטאי ונפטר ב־2012, בגיל 102.

המסר שהועבר מלשכת הרב למשפחה היה שיש להעביר את הטיפול ברוטנברג להנהלת בית הספר, ולאסור עליה “להתייחד עם בנות”, כלומר למנוע ממנה לשהות איתן ביחידות.

נראה שהחשש להסתבך עם נצר למשפחה מהאליטה התורנית־ליטאית הקשה על השליטה במורה הבעייתית. מעדויות של תלמידות עולה כי תחילה חדלה רוטנברג להתייחד עם תלמידות, אולי בעקבות שיחה עם המנהלת, אבל אחרי כשנתיים שבה להתבודד עימן, ואף לארח אותן בביתה.

לפני כעשור פנו שתי נפגעות לפסיכולוגית אילת כהן וידר, שהיתה אז יו”ר הוועד המנהל של ארגון “קולך”. כהן וידר שיגרה מכתב רשמי מטעם הארגון אל רוטנברג, שהעתק שלו הגיע לידינו. במכתב תיארה את התלונות וביקשה שתחדל לעסוק בחינוך. רוטנברג, מצידה, הכחישה את הטענות והמשיכה בעבודתה כרגיל.

ר’ (32), מנהלת מוצר בחברה ציבורית, שהיתה תלמידתה של רוטנברג בתחילת שנות ה־2000, נזכרת: “צביה היתה מאוד דומיננטית בבית יעקב בית ישראל. כולם חיכו שהיא תהיה המחנכת שלהם. זה היה מין מתח כזה, איזו כיתה ‘תזכה’ בה. בתחילת השנה גילינו שזכינו בפרס הגדול.

“הייתי אז בת 13, ובאופי שלי הייתי תוססת ומובילה, אבל אף פעם לא רעה כלפי אחרים. בתור נערה דומיננטית הובלתי את הכיתה בטוב.

“צביה קלטה אותי די מהר. היתה לה דרך לצוד את הבנות, וזה עבד בשיטת הפוך על הפוך: בהתחלה היא התעללה בי והעליבה אותי לעיני כל הכיתה, והיתה מוציאה אותי החוצה על כלום. זה היה מאוד לא נעים, כי לא הייתי נערה חצופה או שלילית.

“בשלב מסוים היא גרמה לי לקלוט שאני צריכה לשנות מולה פאזה. זה אומר שאם היא זרקה אותי מהשיעור – אני אחכה לה בחוץ כמו ילדה טובה. כשהיא יצאה למסדרון, היתה לי האפשרות להתנצל. היא הכניסה אותי לעמדה של זאת שמבקשת סליחה, זאת שאומרת ‘טעיתי’.

“היום אני יודעת שזה בדיוק המקום שבו אפשר להתחיל לנצל מישהו, כשהקורבן נמצא בעמדת התנצלות. היא היתה אומרת לי, ‘בואי איתי’, ולוקחת אותי לחדר שיעורי הטבע, למטה, חדר חשוך עם פוחלצים. לא היה נעים להיות איתה שם לבד”.

לדברי ר’, מה שהתחיל כשיחות נזיפה התגלגל עד מהרה להטרדה מינית מצד רוטנברג. “היא קירבה את הפנים שלה צמוד לפנים שלי, שמה ידיים על הרגליים שלי, קרוב למפשעה, וגם ליטפה לי את מפתח הצוואר. היא נצמדה עוד יותר, והראש שלה היה ממש בין הכתף לצוואר שלי. היא התחילה להתנשף במשך דקות ארוכות.

“היה לי מאוד לא נעים, ורעדתי בכל הגוף. היא כל כך נצמדה אלי. ניסיתי להגן על הגוף עם הידיים, אבל אז היא הצמידה את החזה שלה אל ידיי המתגוננות.

“ככה זה נמשך בהרבה פגישות, כולן בתחומי בית הספר. הסיטואציה היתה מאוד מוזרה לי. הבנתי שמשהו לא תקין, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם. הייתי סוּפר תמימה. כל מה שרציתי זה שהיא לא תכעס עלי. רציתי שהיא תגיד לי שאני עולה על דרך המלך.

“היום אני מבינה שהיא ממש הקטינה אותי, עד שהפכתי לתלותית בה לגמרי. הגעתי אליה גם הביתה פעם אחת, וגם שם היא ניסתה להתקרב אלי, אבל הבת שלה היתה בבית, אז היא נזהרה. היתה עוד פעם שהיא נזהרה: ישבנו באחת הכיתות, שהחלונות שבה פנו לחדר המנהלת. היא מאוד־מאוד התקרבה אלי ואמרה לי שהיא רוצה לנשק אותי, אבל לא יכולה, בגלל שרואים אותנו.

“היא העבירה אצבע שלה על הפה שלה, ואז העבירה אותה על השפתיים שלי. המפגשים איתה נמשכו שעות, ופעם גם ננעלנו ביחד בתוך בית הספר, בגלל השעה המאוחרת. התירוץ שהיא נתנה היה שהיא זימנה אותי לשיחה אישית ולא שמה לב לזמן”.

לדברי ר’, היא סיפרה בזמן אמת לחברה קרובה על מה שעובר עליה עם רוטנברג. החברה, שהיתה בעצמה תלמידתה של רוטנברג שנה קודם לכן, לא הופתעה. התברר שגם היא הכירה מקרוב את מעללי המורה.

“החברה שאלה אותי: ‘נו, גם אותך היא כבר הושיבה על הברכיים ונישקה בפה?’ כלומר, החברה תיארה בעקיפין הטרדה שאולי היא עצמה חוותה. אותי צביה לא נישקה בשפתיים, אבל היה סרט אחד, שבמהלכו ישבנו כל הכיתה בחושך, ולאורך כל ההקרנה היא ליטפה אותי מעל הבגדים – וגם קצת מתחת”.

חוץ מהחברה הקרובה, לא היה עוד מישהו שהבין שאת במצוקה?

“ההורים שלי ראו שמשהו עובר עלי. התחלתי באותה שנה לגמגם”, אומרת ר’ ומתחילה לדמוע. “זאת היתה הצעקה השקטה שלי. שום טיפול בגמגום לא עזר, ורק אחרי שהקשר עם צביה נותק, כשעברתי ללמוד בסמינר, חזרתי לדבר נורמלי”.

בהקשר זה יצוין שחלק מהנפגעות התלבטו אם לשתף את הוריהן במה שעברו, מחשש לתגובתם בחברה השמרנית. אחת המתלוננות מסבירה שהוריה היו טרודים בעול הפרנסה בבית, ולכן בחרה לספר להם רק מקץ שנים. “אבא שלי אמר מייד בתגובה שהוא קלט משהו לא תקין בקשר שלי עם רוטנברג, אבל לא ידע לקרוא לזה בשם. אמי, מצידה, אמרה שגם אם הייתי מספרת לה אז, לא היו לה הכלים להתמודד עם זה”.

אישה אחרת טוענת שאמה “צחקה צחוק של מבוכה וחוסר אמון” כשסיפרה לה. אישה נוספת אומרת שתגובת אמה לנשיקותיה של רוטנברג היתה “אולי זאת שיטה חינוכית־פסיכולוגית של המורה לעזור לתלמידותיה”. לדבריה, אחרי שנים שוחחה עם אמה שוב על הפרשה, והפעם האם בכתה והתנצלה על תגובתה הקודמת.

“פלאשבקים מההתנשפויות”

ר’ טוענת שהנזקים הנפשיים מהקשר הבעייתי עם רוטנברג מלווים אותה עד היום, ובין השאר מפריעים גם לקשר הזוגי שלה. “היום אני סובלת מאוד מקרבה פיזית, בגלל הפלאשבקים שיש לי מהנשימות ההן על הצוואר. אני לא יכולה כשמתקרבים אלי יותר מדי מבחינה פיזית. אני מקבלת קריז. לבעלי אני אומרת: ‘אל תנשום עלי, אל תתקרב’. זה פוגע לנו עד היום בזוגיות.

“בגלל שאישה נגעה בי, ויצרה איתי רגעים אינטימיים, זה דפק לי משהו בראש. אני יודעת שאני צריכה לטפל בעצמי. בעבר עברתי טיפול פסיכולוגי קצר, ועכשיו חזרתי אליו. מבחינתי, מה שהכי חשוב לי הוא שהאישה הזאת לא תפגע בעוד בנות.

“היא עשתה מעשים שלא ייעשו. מורה לא צריכה להתנהג ככה. האישה הזאת עשתה שימוש ציני בילדות מתבגרות שלא ידעו בכלל מה זה מיניות. הכי פוגע בי לשמוע שהשאירו אותה לחנך – ועכשיו היא מנהלת.

“זה גומר לי את הנפש. זאת הזיה. אני לא מחפשת נקמה, ואני לא צריכה את הכסף שלה. ברוך השם יש לי עבודה טובה ומשפחה תומכת. אני חושבת שהיא צריכה לעזוב את תחום החינוך, ובזה הרגע. שלא יהיה לה עוד קשר עם נערות. זה לא הגיוני שהאישה הזאת ממשיכה לעבוד עם צעירות ולהיות מנהלת עם המון כוח בידיים”.

שרה הורביץ, בשיתוף עמותת “מגן”, שמלווה נפגעים ונפגעות בחברה החרדית, ריכזה את שמות המתלוננות שפנו אליה בעניין – כולן מספרות סיפור דומה. שרה פנתה לאחרונה לבית דין רבני פרטי, שהקים הרכב מיוחד של שלושה רבנים מהציבור החרדי והציוני־דתי, לצורך בדיקת התלונות. יצוין שלבית הדין אין סמכות חוקית לגזור עונשים, אלא רק סמכות ציבורית־רבנית. הורביץ הצליחה להביא לדיון בבית הדין, שנערך לפני שבועיים וחצי בביתו של אחד הרבנים בבני ברק, שתי עדות – אחת מהן היתה ר’.

העדה השנייה היתה פ’ (27), חרדית שנפגעה, לדבריה, מרוטנברג ב־2008. פ’ הגיעה לדיון עם בעלה, ותיארה בפני הרבנים דפוס דומה לזה שתיארו גם אחרות: כיצד יצרה איתה רוטנברג, המבוגרת ממנה ב־39 שנים, קשר אינטימי שכלל חיבוקים ממושכים, תוך ניצול, לכאורה, של יחסי מרות, בזמן שהיתה מורתה בכיתה ח’.

“המפגשים איתה היו גם בבית הספר וגם בבית שלה, שאותו הקפידה לנעול כשהיינו בו לבד”, תיארה פ’ בעדותה. “פעם אחת בעלה הגיע הביתה, והיא זינקה בבהלה. החיבוקים והלטיפות היו ארוכים מאוד, ממש כמה שעות, ונמשכו לאורך כל השנה.

“כשנישאתי, זה פגע מאוד בקשר שלי עם בעלי. זה בלבל אותי מאוד. היינו במצב קשה בגלל הפגיעה הזאת. לא חשבתי שאחרי שנכפה עלי קשר אינטימי עם אישה אוכל לפתח קשר עם גבר”.

אישה חרדית נוספת, שלטענתה נפגעה גם היא מרוטנברג בראשית שנות ה־2000, ביקשה להעיד בבית הדין, אבל רב שעימו התייעצה פסק לה שלא תעשה זאת. בשיחת טלפון עם “שישבת” מתארת האישה (34) מעשים חמורים שעברה, לכאורה, מצד רוטנברג.

“אני עברתי יותר מהושבה על הברכיים ונשיקות בפה. צביה בפירוש פתחה את החולצה שלה ואמרה לי לגעת לה בפסים של חזייתה. בפירוש. וגם לשים עליה את היד. היא גם העבירה את ידה מתחת לחולצה שלי. ודאי, ודאי. אני זוכרת איפה ישבנו. זה היה בבית הספר, בכיתה למעלה. כבר אז התרוצצו דיבורים עליה”.

גם מ’, מתחילת הכתבה, הסכימה להעיד מול בית הדין, אך לדבריה לא הצליחה, עקב קשיים טכניים, להגיע לדיון שנקבע. כעת היא מספרת ל”שישבת” על השיטות המניפולטיביות שבהן לכאורה השתמשה רוטנברג כדי להשיג את מבוקשה בקרב תלמידותיה.

לדברי מ’, רוטנברג פעלה כל העת להביא את תלמידותיה למצב שבו “יתגאו” בקרבתה – ולא יתנגדו למעשיה. “כנערה בת 14, זה היה כבוד גדול להיכנס למעגל האקסקלוסיבי של הבנות הקרובות אליה. זה שדרג את המעמד החברתי שלי פלאים.

“נראה שהיינו יחידות הסגולה, אלה ש’זכו’ לשיחות אישיות איתה ולגיפופים. כילדה תמימה וסקרנית זה היה מרגש ומסעיר. רק כשבגרתי הבנתי כמה זה דוחה. היום ריח שמזכיר לי את הקרם שלה ממש גורם לי בחילה. הייתי מגיעה אליה קבוע לביתה. היא היתה עם חלוק ועם הריח החזק של הקרם.

“יש לי, אגב, יומן מאותה שנה, שבו סימנתי מתי הלכתי אליה. אני זוכרת שהיא למדה איתי את הספר ‘עלי שור’, של הרב שלמה וולבה ז”ל. דיברנו על שאלות פילוסופיות של ידיעה ובחירה. היא ידענית וחכמה, וזה ריגש אותי בתור ילדה שמחפשת את דרכה.

“בפגישות שלנו היינו יושבות בסלון הבית שלה, שהוא חדר סגור, ולומדות ליד השולחן. ואז התחיל להתפתח מגע. בהתחלה ליטופים שלה ביד שלי. היתה פעם שמשכתי את היד, ואז היא, במין תגובת פאסיב־אגרסיב, זזה לקצה השני של השולחן. הרגשתי רע שאני דוחה אותה ופוגעת בה, אז הושטתי לה בחזרה את היד, והיא שוב התיישבה קרוב.

“היא היתה מאוד מניפולטיבית. אחר כך כבר היו גיפופים, חיבוקים ממושכים ונשיקות. שיתפתי בזמן אמת את החברות שלי, זה לא היה סוד, זה היה משהו שדיברנו עליו, אבל ראינו בו משהו מאוד מסעיר בתמימות שלנו.

“הפגיעה שלה בי אמנם לא היתה אונס או מעשים פולשניים, אבל היא היתה פולשנית מאוד לנפש של ילדה בת 14, שהיתה מאוד שמורה בחברה חרדית ובאה ממשפחה סופר־שמרנית. לא היתה לי שום תודעה מינית, אז זה לא עורר בי גועל. שוב, באותם זמנים זה היה דווקא מרגש וסופר קול. רק בדיעבד הבנתי את הפגיעה ואת הניצול”.

מ’, שלא משתייכת כיום למגזר החרדי, מתארת גם שיחות טלפון ארוכות ומרובות עם רוטנברג, שכללו שתיקות ממושכות ולחישות מצד המורה. “הייתי נכנסת לחדר של הוריי ומדברת איתה בטלפון שהיה שם. היא היתה מתנשפת ולוחשת לי ‘אני אוהבת אותך’, ואז שוב היה שקט.

“כילדה תמימה האמנתי לה שהיא באמת אוהבת אותי. היום אני שואלת את עצמי מה בדיוק היא עשתה שם, מעבר לקו. אלה היו שיחות הזיה. גם הלחישות שלה עשו לי פלאשבקים אחרי שהתחתנתי”.

בעלך מודע למה שעבר עלייך?

“עוד לפני החתונה סיפרתי לו מה עברתי. לא הסתרתי את זה. לכן, כשהוא לחש לי ‘אני אוהב אותך’ – ביקשתי ממנו למצוא דרך אחרת לומר את זה, כי זה החזיר אותי לשם, לגועל ההוא”.

הפגיעה שעברת יצרה אצלך גם בלבול בזהות המינית?

“ברור שכן. כתלמידת סמינר, ניהלתי מערכת זוגית לסבית לכל דבר ועניין עם בת גילי, ולאורך תקופה ארוכה. לי אין ספק שזה היה קשור למה שצביה עשתה לי. כיום אני נשואה לגבר ואנחנו סבבה, אבל הבלבול הזה עוד מציק לי לפעמים.

“אחד הנזקים היותר חמורים הוא אובדן האמון שלי בבני אדם. צביה ניצלה את המקום שלה כמורה. האמנתי לה – ואיבדתי את התום שלי. זה עולה לי ביוקר, כי אמון זה הבסיס לכל מערכת יחסים, לא רק בזוגיות, אלא גם בקשרי חברות ועבודה”.

“גרמה נזקים נפשיים”

עדות נוספת על התנהלות מפוקפקת מצד רוטנברג מספקת נ’, חרדית בת 29. נ’ משחזרת איך צביה נעלה אותה, לטענתה, עימה באחת מכיתות בית הספר, ואז ישבה צמודה אליה והחלה ללטף אותה.

“נבהלתי וביקשתי לצאת. זה היה אחרי ששמעתי לחשושים של בנות אחרות עליה. שאלתי את עצמי מה פתאום מורה נועלת תלמידה בכיתה ומתחילה ללטף אותה? אז קמתי, והיא נתנה לי לצאת וללכת”.

כמה ימים אחרי הפוסט שפרסמה הורביץ, הגיעה אישה נוספת, בת 33, לסמינר מעלות, כשהיא מלווה בבעלה. היא דרשה לשוחח עם ראש הסמינר, הרב אריה רוב, וסיפרה לו שרוטנברג פגעה בה מינית וגרמה לה נזקים נפשיים – לטענתה. היא ביקשה מרוב לטפל במידע שמסרה, ושאלה אותו כיצד אישה כמו רוטנברג יכולה לשמש מנהלת תיכון. הרב רוב אישר שנעשתה פנייה כזאת, וטען שצוות הסמינר פעל בנדון.

אחרי שראתה שדבריה לא השפיעו, ורוטנברג ממשיכה בתפקידה, נכנסה האישה לדיכאון עמוק ונפלה למשכב. בשל מצבה הנפשי לא היתה מסוגלת למסור עדות בבית הדין. על פי עדויות הנשים שהעידו בבית הדין, יום לאחר הדיון – שבו השתתף גם אחד מזקני הרבנים בבני ברק – קרא הרב הזקן לראש סמינר מעלות, הרב רוב, וביקש שיפטר לאלתר את רוטנברג. בית הדין עדכן את הנשים שהעידו שרוטנברג פוטרה, לכאורה.

אלא שרוטנברג נצפתה גם בהמשך בסמינר, עדיין בתפקיד מנהלת התיכון, ואף היתה אמורה לצאת עם התלמידות לטיול של “שבת חברתית” מטעם הסמינר. הורביץ התקשרה במחאה להנהלת בית הספר – ובסופו של דבר לא יצאה רוטנברג לטיול.

“אנחנו מדברים על אנשי חינוך שאמורים להיות סמל ודוגמה לאיך אדם יהודי צריך לנהוג, איך נכון להיראות ולדבר”, אומרת אביגיל היילברון (33), פעילה חברתית במגזר החרדי, מייסדת “לא תשתוק”, ארגון הנלחם בפגיעות מיניות בישראל, שסייעה בחשיפת הפרשה וליוותה אותה.

“אחד הדברים הכי חשובים במקרי פגיעה הוא שהנפגעים יקבלו את התיקון שמגיע להם. העניין הזה, שבכלל מתלבטים אם להשעות מי שפגע מינית מתפקיד חינוכי, הוא פשוט הזיה. אם פוגע מינית יכול לחנך את ילדינו, אם קיימת מחשבה שאולי־אולי זה בסדר – אז באיזה עולם בדיוק אנחנו חיים? עולם רע מדי.

“לדעתי, זה גם לא מספיק שהיא לא תהיה מנהלת ושימשיכו להשתיק את הפרשה. מה עם בדיקה מקצועית על מידת המסוכנות של הפוגעת? מישהו וידא שהיא לא תפגע יותר? מה עם לברר אם היו עוד נפגעות וכיצד ניתן לסייע להן? מה עם מימון רטרואקטיבי מצידה של רוטנברג לטיפולים הנפשיים שזוגות ונשים עברו בגלל הטראומה שהיא גרמה להם? ומה עם בקשת סליחה?

“לא סביר שאנחנו, כחברה שרגישה מאוד לשמירת תורה ומצוות, פשוט נמחק את ‘עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו’, ואת ‘לא תעמוד על דם רעך’.

“אני מאוד שמחה שלאחרונה מתפתח שיח חשוב בתוך החברה החרדית סביב השתקה וטיוח של פגיעות מיניות, לעומת הצפה וטיפול. אנחנו עדים לשינויים מדהימים בדיון. אנשים מתחילים להבין, דרך כל מקרה נוסף שהם נחשפים אליו, עד כמה קריטי לעשות את המקסימום לעצור פוגעים, כמה הם כמעט תמיד סדרתיים, ואיך – אם אף אחד לא עוצר אותם – הם ממשיכים לפגוע”.

הורביץ: “בנות בגיל תיכון עדיין לא ממש יודעות לקרוא לזה בשם. הן גם מאוד חוששות מפגיעה אפשרית בשידוך העתידי שלהן או של אחיותיהן הצעירות, ולכן הרבה יותר קשה להן לדבר. לוקח זמן לעכל חוויה כזאת”.

“עוד דרך לטיוח הפרשה”

במסגרת הכנת התחקיר הגענו לחברותיה של ח’ (22), בוגרת סמינר מעלות. החברות תיארו קשר צמוד וקרוב “מאוד” שניהלה ח’ עם מנהלת התיכון. “זה היה קשר מאוד מוזר. ח’ אמרה לנו שזה משהו שאי אפשר להסביר”.

בשיחת טלפון עם “שישבת” תיארה ח’ עצמה את הקשר הקרוב שהיה לה עם רוטנברג – דמות שעליה היא מדברת גם היום בהערצה גלויה. לדבריה, רוטנברג “הצילה לי את החיים וגוננה עלי. אם היה מגע ביני ובינה, דווקא היא זו שעצרה את זה”.

הוריה של נערה אחרת, בת 17, שעדיין לומדת בסמינר, חשו בשינוי קיצוני שחל בחודשים האחרונים בהתנהגות בתם, בעקבות קשר “קרוב וממושך” שלה, כהגדרתם, עם רוטנברג. על פי מידע שהגיע לידינו, הם פנו בנושא למומחית שעוסקת בתחום בחברה החרדית.

“ההורים לא ידעו לומר אם מדובר בפגיעות מיניות, אבל הם חשדו שבתם עברה התעללות מצד המנהלת רוטנברג”, מתארת המומחית בשיחה עם “שישבת”. “לדברי ההורים, המנהלת גרמה לבידוד חברתי של בתם. זה קרה לכאורה אחרי שהתלמידה לא הסכימה להגיע לביתה של רוטנברג. ההורים מודאגים כעת מאוד, ואני מבררת עדיין את מלוא הפרטים.

“בכל מקרה, לא ייתכן שאישה שיש נגדה עדויות על הטרדות ופגיעות בבנות ממשיכה להיות בקשר קרוב עם בנות שנמצאות תחת סמכותה. על פי מקור בכיר מתוך הסמינר, שאיתו שוחחתי השבוע, הכוונה היא להמשיך להעסיק את רוטנברג בתפקיד מנהלת התיכון עד סוף השנה, ואז להוציא אותה לפנסיה.

“מבחינתי, אני רואה בזה עוד דרך לטיוח הפרשה כולה. מניסיון רב ועגום שצברתי בתחום, פוגעים ופוגעות לא מפסיקים סתם כך לפגוע. אם לא עוצרים אותם – הם ממשיכים. אז אין ברירה: צריך לפרסם ברבים את השם שלה, כדי למנוע את המשך הפגיעה בבנות נוספות”.

תגובות

רוטנברג: “דוחה הטענות מכל וכל”

תגובת עו”ד מוטי רגב, עורך דינה של צביה רוטנברג: “אקדים אחרית לראשית, מרשתי דוחה מכל וכל את המיוחס ורואה בעבודתה כמחנכת זכות ושליחות גדולה למעלה מ־40 שנה. במהלך כל שנות עבודתה, חינכה וגידלה דורות שלמים של נערות מהמגזר החרדי, במסירות גדולה המוּנעת מתוך אמונה, תוך שימת דגש לערכים, מוסר, חסד, יראת שמיים, יושר וצניעות המצמיחה את חוד החנית של דור העתיד.

“לגופם של החשדות, מדובר בטענות בעלמא חסרות בסיס ויסוד, נטולות פרטים, זמן, מקום ונסיבות על אירועים שהתבצעו לכאורה לפני כעשרות שנים. לפיכך, אין בידי מרשתי היכולת האמיתית להתייחס לכך, ובוודאי שלא לשתף פעולה עם ‘משפט שדה’ בתקשורת. עם זאת מרשתי תפעל באופן מלא עם הרשויות ככל ותידרש לכך.

“יוער ויודגש, כי מרשתי נעדרת עבר פלילי, מעולם לא הוגשה כנגדה תלונה בגין המיוחס לה ו/או זומנה לבית הדין חרדי לבירור טענות אלו כנגדה, והיא לא נדרשה לסיים את עבודתה”.

תגובת הרב אריה רוב, ראש סמינר מעלות: “מהרגע שהדברים הובאו לידיעת בית הספר לפני כחודש, מתוך דאגה לתלמידות בית הספר, שעומדות בראש מעיינינו, בית הספר פועל ללא לאות עם גורמי מקצוע מהשורה הראשונה ומשרד החינוך ובהנחיית הרבנים. אנו יכולים לומר בוודאות כי מעולם, ואדגיש כי מעולם, לא נשמעה שום טענה על התנהלותה של המורה בנושא זה ולא קרוב לכך”.

תגובת ארגון “קולך”: “אנו מחויבים מאז ומתמיד לתמיכה בנפגעות ובנפגעים ולמאבק בפגיעות מיניות, תוך שמירה על פרטיות ובהתאם לחוק, פועל לעידוד דיווח מצד הנפגעות וטיפול מחמיר בפוגעים ובפוגעות. הארגון על 23 שנותיו היה שותף לחקיקות בנושאים אלו, בהסברה ובהגברת המודעות בחברה הדתית על החשיבות שבחשיפת הפוגעים והגנה ותמיכה לקורבנות, גם כאשר מדובר בפוגעים בעלי סמכות חינוכית ודתית. בשנים האחרונות ניכר ניפוץ קשר השתיקה סביב הפגיעות, ובולטת תמיכת החברה בהשמעת קול הנפגעות. מטעמי פרטיות לא נוכל להתייחס למקרה המופיע כאן”.

תגובת עמותת “מגן”: “כל סיפור פגיעה הוא חמור מאוד, אך כאן קשר השתיקה המצמית הופך את הפגיעה לכאורה לחמורה הרבה יותר. אנו מודים לנפגעות הגיבורות שבחרו לשבור את קשר השתיקה ולקחו על עצמן את השליחות לעצור את הפגיעה בעוד נערות. נמשיך לעמוד לצד הנפגעות, ואנו קוראים לנפגעות נוספות, אם ישנן, לא לפחד ולהוציא את האמת לאור”.

בהנהלת בית הספר בית יעקב בית ישראל סירבו להתייחס לכתבה.

https://www.israelhayom.co.il/magazine/shishabat/article/8253281