בשנתיים האחרונות צה"ל הקים לתחיה את עיתון במחנה. רצינו להזכיר לכם מה העיתון הזה היה מסקר בעבר. הנה כתבה של מאי רש ומירב וייס משנת 2014 על הזנות בצה"ל בשיתוף עם "תודעה מכון לחקר הזנות וסחר בנשים". העורך של העיתון היה איש התקשורת צחי בירן, ובגללו סגרו את העיתון ב 2016.
במחנה היה ידוע כעיתון של צה"ל נגד צה"ל, מעין הכנה לקריירה בהארץ, שטיפח מסורת שמאלנית ותבוסתנית, עד כדי כך שבהתחלה הציעו להעביר את הכתבות שלו דרך סינון דובר צה"ל ובסוף סגרו אותו ב 2016. הנה כמה מבוגרי ב"מחנה"… לילך שובל, ג'וש בריינר, אייל וייס ואורי מארק. בסוף שנות השמונים, כתבו בו יאיר לפיד, עלי מוהר היה חבר מערכת, ואיל מגד היה עורך התרבות בעיתון. אז, הוא הודפס בכ-80 אלף עותקים וכל קצין קבע היה מחוייב להיות מנוי עליו.
בדוגמא שלפנינו הכתבה היתה בעצם פרופגנדה לאג'נדה הפמיניסטית, שהחיילות הזונות והזונים לא נהנים לעשות כסף מהגוף שלהן, ושהם מידרדרים לזה בגלל נסיבות חיים קשות. בעיקר שהם לא מסתדרים עם ההורים שלהם, ובורחים מהבית.
פורסם ב"במחנה" 4/12/2014
"מעגל סגור" החיילים שעוסקים בזנות
"אני מבטיח שאף זונה לא עושה את זה כי כיף לה".
כשאיה (שם בדוי) קיבלה את הצו הראשון בגיל 17 היא הרגישה שזה סימן טוב. הזדמנות להשאיר מאחור את השנים האחרונות בחייה ולהתחיל מחדש. "אפילו תיק לטירונות לא היה לי", היא מספרת, "הייתי צריכה לעבוד בשביל זה".
כמה לילות בחברת גברים זרים קנו לה את התיק והגופיות הלבנות שכל מתגייס טרי לוקח לבקו״ם. באותם לילות היא כבר ידעה לאטום את הרגשות שלה לחלוטין. "כשהייתי עם גברים פשוט ניתקתי את עצמי. שכבתי שם כמו קרש ורק חיכיתי שיסיימו". אבל את המראה של המשפחות המלוות את המתגייסים ביום הגיוס בעוד היא שם לבד, לא הצליחה לשאת. היא התיישבה על ספסל בלשכת הגיוס, התיק מונח לידה, ופרצה בבכי.
איה התחילה לעסוק בזנות כשהייתה בת 13. שנה לאחר מכן היא עזבה את הבית וניתקה קשר עם משפחתה. שירותי הרווחה איתרו אותה ושלחו אותה לפנימייה, שם התגוררה עד יום הגיוס. "מאוד רציתי להתגייס. קיוויתי שהצבא יוציא אותי מזה", אומרת. לפני שלוש שנים היא השתחררה לאחר שסיימה שירות מלא, כשהיא ממשיכה לעסוק בזנות לכל אורכו, מלבד תקופה של כמה חודשים בהם ישבה בכלא צבאי בשל עריקות.
"הזמן שהייתי בכלא היה התקופה הכי טובה בחיים שלי", היא אומרת, "היה לי איפה לישון, היה לי אוכל, מקלחת. לא עבדתי, לא השתמשתי. בכלא הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שלי מוגנת".
איה מספרה שבתקופת שירותה הצבאי היא הכירה חיילות נוספות שעסקו בזנות. "אני בטוחה שגם עכשיו יש. הן פשוט בוחרות לא לדבר על זה. מתוך בושה, שלא יקראו לך זונה. את עושה הכול בשקט בלי שירגישו. גם כשאני הייתי חיילת, כמעט אף אחד לא ידע. את מנהלת מעין חיים כפולים. מגיל 13 קראתי לעצמי דנה (שם בדוי). דנה הייתה יכולה להתמודד יותר מאשר איה. איה הייתה החלק השפוי שבי ודנה הייתה הגיבורה שלא מפחדת, שכביכול נמצאת בשליטה".
כלל הנתונים לגבי תופעת הזנות מסתמכים על הערכות שאספו ארגוני סיוע, לפיהם כיום עוסקים בזנות כ־15 אלף נשים, גברים וטרנסג׳נדריות במדינת ישראל, כשליש מהם קטינים וקטינות.
כתופעה הקיימת בקרב החברה הישראלית, היא נוכחת כמקרים בודדים גם בתוך צה״ל. "אני נתקלתי לפחות ב־12 מקרים של חיילות העוסקות בזנות בזמן שירותם, אומר סא״ל (מיל׳) אורן נחמיה, רע״ן מקא״ם (מרכז קידום לאוכלוסיות מיוחדות) לשעבר. "ברור לי שיש עוד", הוא אומר. "לצערי, לא היה מקרה אחד שבו הצלחנו להציל מישהי".
אחרי שאיה התגייסה היא המשיכה לעסוק בזנות עם לקוחות קבועים שהיו לה לפני הגיוס. "בסופי שבוע לא היה לי לאן לחזור. הייתי ישנה אצל לקוחות ואם לא היו, הייתי ישנה ברחוב", היא מספרת. "יום אחד לקוח חיכה לי מחוץ לבסיס. אמרתי למפקדת שלי שאני חייבת לצאת לשעה והיא אמרה לי שאני לא יכולה. אמרתי לה שלא אכפת לי להיכנס לכלא, לקבל ריתוק. מבחינתי זה היה פרס, כי היה לי איפה לישון בסוף השבוע ולא הייתי צריכה לחזור לרחוב".
והיא הלכה איתו. כשחזרה לבסיס, המפקדת שלה התעקשה להבין לאן הלכה ואיה סיפרה לה. "השבעתי אותה, ממש התחננתי שהיא לא תגיד. והיא לא אמרה לאף אחד. היא הייתה נותנת לי בחגים תלושים לקנות אוכל. הרגשתי שמאוד אכפת לה ממני". כשהמפקדת של איה הבינה שאין לה לאן לחזור בסופי השבוע, היא דאגה לארגן לה חדר בבית החייל. אך הפרוצדורה ארכה מספר חורשים, זאת כיוון שאמה של איה לא הסכימה לחתום על טופס שמצהיר שהיא חיילת בודדה. ביום השחרור, לפני שלוש שנים, איה נאלצה לעזוב את בית החייל וכך מצאה את עצמה שוב ברחוב.
בשנה הראשונה שלה באזרחי היא התגלגלה לעבודה במכוני זנות. שם, לדבריה, הגיעה לתחתית. אחרי שני ניסיונות התאבדות, הבינה: או שהיא משתקמת או שהיא מפסיקה לחיות. היא פנתה לשירותי הרווחה, והם הפנו אותה ל״אופק נשי" ־ מרכז סיוע לנשים בזנות ־ שם עברה תהליך ארוך של שיקום. היום היא נקייה כבר שנתיים מסמים, מאלכוהול ולפני כמה חודשים סיימה הכשרה כמדריכת נוער בסיכון. בזנות, היא כבר לא עוסקת.
"ב׳אופק נשי׳ הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי נאהבת", היא אומרת. בימים אלה איה מסתובבת באותן זירות שפעם הייתה "עובדת" בהן. היא מספרת שבפעם הראשונה שראתה שם ילדה רוכנת אל חלונות של מכוניות, לא הצליחה לישון כל הלילה.
כדי להבין איך מגיעה חיילת לעסוק בזנות, צריך להבין את עברה של איה. כשהייתה בת 12, בן משפחה שלה היה אונס אותה בקביעות. זה נמשך שנה בלי שסיפרה על כך לאיש. כשלבסוף אזרה אומץ והחליטה לספר לאמה, היא לא האמינה לה. בגיל 13 עזבה א הבית והתחילה לחיות ברחוב.
"הייתי שוכבת עם גברים רק שיהיה לי איפה לישון, וכשלא הייתי מוצאת הייתי ישנה ברחוב. התחלתי לשתות כבר בגיל 13. יותר מאוחר התחלתי גם עם ההתמכרות. כשאומרים שאורח החיים הזה מבטיח "כסף קל", לא יודעים שרובו מושקע בחומרים הללו. עוד מנגנון הישרדות שמקהה את חוויית הזנות הוא היכולת לנתק את הנפש מהגוף (דיס־ אסוציאציה). זהו מנגנון הגנה שרק טראומה קשה יכולה לגרום לאדם לסגל לעצמו.
"זו בעצם יכולת לנתק את עצמך מהגוף שלך", מבארה, ביאטריס רוזן־כץ, מנהלה מרכז "אופק נשי", בו השתקמה איה. "בלי היכולת הזו זה בלתי אפשרי לשרוד שם. זנות זה ניצול של החברה את תוצאות הפגיעה המינית שחוו אותם נערים או נערות. אנחנו כחברה מקריבים אותם". רוזן־כץ מסבירה שסיפור הילדות הקשה של איה בו חוותה התעללות מינית, הוא אינו תוספת כאובה למצב הקשה אליי הגיעה, אלא הבסיס שלו ומקור היווצרותו. "כ־90 אחוז מהאנשים שלכודים במעגל הזנות חוו התעללות מינית בילדותם", היא אומרת. "כשמישהי שוכבת עם הגבר העשירי באותו הלילה, תאמינו לי שהיא לא נהנית מזה".
מקצוע קודש
"אני לא עשיתי את זה כי אני אוהב את זה. אני מבטיח שאף זונה לא עושה את זה כי כיף לה", אומר יואב (שם בדוי), שהתחיל לעסוק בזנות במהלך שירותו הצבאי, אז נכנס למצוקה כלכלית קשה. ערב אחד, לקראת סוף הטירונות, יואב קיבל הצעה באפליקציה אטרף להיכרויות לחברי הקהילה הגאה: "אשמח לשלם לך כסף, מחכה שתחזיר לי תשובה".
מאז הוא נהג להזמין לדירה החיילים הבודדים שבה התגורר, על בסיס כמעט יומי, גברים מבוגרים ששילמו לו בתמורה ליחסי מין.
"היה אחד, יחסית צעיר", נזכר יואב. ״בן 30, קצין במילואים. הוא בא לדירה והבין שזו דירה צבאית כי היו מדים זרוקים, ועל כל ארון או דלת כתוב ׳האגודה למען החייל׳. הוא שאל אותי למה אחד כמוני מבקש תשלום על סקס. אמרתי לו שלהיות חייל זה לא קל וסיפרתי לו את הסיפור שלי. הוא פשוט השאיר את הכסף והלך. אני זוכר שבכיתי באותו רגע, אני כמעט בטוח שזה היה מרוב אושר. סוף־סוף בן־אדם שבאמת היה אכפת לו ממני. כל השאר היו אנשים דוחים ומגעילים שניצלו חולשה של חייל במצוקה".
כמה חודשים לפני הגיוס יואב יצא מהארון מול הוריו ובעקבות זאת נוצר נתק מוחלט ביניהם, שהוביל את יואב למצוקה הכלכלית אליה נקלע. "לא ידעתי שהתגובה שלהם תהיה כל כך קיצונית. אבא שלי היכה אותי ואמר לי לצאת מהבית שלו, שאם אני מדבר ככה, אני לא הבן שלו".
הוא גדל במשפחה מסורתית ואת נעוריו העביר בישיבה חרדית. "שלחו אותי לישיבה כדי שאני אתחזק, ההורים שלי האמינו שאני אוציא מקצוע קודש, אולי רב. לצערם זה לא קרה. ההתנסות הראשונה ימיי עם גבר הייתה בישיבה".
אחרי אותה התנסות היא גם חווה טראומה קשה. "הנגר בישיבה שלמדתי בה ניסה לאנוס אותי. הייתי בן 14 והוא היה בן 30. אמרתי לו ׳תעזוב אותי׳ ויצאתי מהר. פעם אחת הוא גרם לי לעשות לו דברים בכוח. אבל זה משהו שהיה ונגמר". לדבריו, הסיבה לסילוקו מהישיבה הייתה נטייתו המינית. באותו זמן הוריו לא ידעו שזו הסיבה לכך והוא חזר לגור בביתם כשהוא עדיין מסתיר את נטייתו המינית ואף חזר בשאלה.
גם בצבא הוא חש התנכלויות על רקע נטייתו המינית. "בשבוע הראשון לטירונות יצאתי מהארון מול מישהו והוא הלך ושיתף בזה את כולם. באותו לילה מרחו לי משחת שיניים על הפנים", הוא מספר. "לקראת סוף הטירונות הייתי בכיתת כוננות ואף אחד לא רצה לישון איתי. סבבה, מבין. התעוררתי בבוקר והייתה לי חולדה מתה ליד המיטה. ואז כיוונתי על עצמי נשק".
חנה, חיילת אחרת צברה חוב של 2,000 ש"ח לחברת סלולר. היא הבטיחה לשלם את החוב, בתמורה לשירות מין. "אין ערב שהיא לא שוכבת עם חמישה או עשרה גברים, והיא טוענת שהיא מאוד נהנית מזה לי ברור לגמרי שזו הכחשה", פוסק סא״ל (מיל׳) נחמיה. "החוב שלה כבר הגיע ל־20 אלף שקל.
סא״ל (מיל׳) נחמיה. "צריכה להיות יותר מודעות בקרב מפקדים.. לתת להם הכלים והידע להפנות לעמותות", הוא אומר. "קשה מאוד להגיע לבנות האלה, רובן משתחררות באמצע השירות. זה לא שחיילת באה ואומרת לך, ׳שלום, אני עובדה בזנות׳, צריך לחקור ולגלות. לרוב אנחנו מגלים את זה כשאותה נערה נמצאת בכלא או בוועדה שחרור".
אבל חנה סירבה לקבל עזרה. "יש בנות שלא רוצות לשמוע. הן נמצאות בהכחשה כל כך עמוקה שהן בכלל לא מודעות שמה שהן עושות זה זנות", אומר נחמיה. היום חנה כבר משוחררת מצה״ל, אך עדיין חיה אצל החבורה שמסרסרת בה.
עיתון במחנה מעגל סגור כתבה על חיילים וחיילות שעוסקים בזנות 2014