Connect with us

Hi, what are you looking for?

בית המשפט למשפחה - שואת האבות הגרושים

מעונות לנשים מוכות 10: כיצד עו”ס ליאור גול תפרה תיק לעו”ס אורנה מנדס שקראה למפעילות המעונות “מנהיגות חמאס”, “שקרניות מלוכלכות “ו”נבלות פמינאציות”

אנחנו בפרק 10 על המעונות לנשים מוכות. המעונות הללו צברו כל כך כוח שאפילו בתוך משרד הרווחה יש להם משת”פים שעוזרים להם לחסך חשבונות ולתפור תיקים נגד מי שיוצא נגדם.

מדובר בעובדת סוציאלית בשם אורנה מנדס, צדיקה בסדום. מנדס עבדה כקצינת מבחן במשך 30 שנה, והגיע אליה תיק של בחור בגירושין שאשתו הכניסה עצמה למעון לנשים מוכות, ללא סיבה, רק כדי לנתק את הבחור מהבת שלו. האישה יחד עם נשות המעונות לנשים מוכות מייד החלו להעליל על הגבר שהוא מסוכן וגם הגישה נגדו תלונות שווא במשטרה, כנהוג וכמקובל. עו”ס מנדס עלתה על הבלוף ולא הסכימה לכתוב בתסקיר שהבחור מסוכן – כפי שנשות המעונות רצו שהיא תעשה. לכן הממונה על מנדס עו”ס ליאור גול תפרה לאורנה תיק בוועדת המשמעת, וגם תיק בוועדת האתיקה של העובדים הסוציאלים.

כמובן שמנדס הפסידה וגם חטפה הוצאות, כי לא היה לה סיכוי נגד ממסד כה מושחת וזדוני – במיוחד כאשר היריבות שלה הן צרעות מהמעונות לנשים מוכות, אשר מגובות גם ע”י בהמות המגדר של משרד הרווחה.

בתמונה: עו”ס ליאור גול קצינת מבחן פמינאצית שתפרה תיק לאורנה מנדס

מי שקורא את פסקי הדין נדהם איך הייתה למנדס תעוזה לכנות את נשות המעונות לנשים מוכות כ”מנהיגות של חמאס”, “שקרניות מלוכלכות””נבלות” ו”עושות שטיפת מוח לנשים כמו בקיטנה של החמאס”. ראו ציטוט מפסק הדין של השופט הפמינאצי (שהוא גם דוס מסריח) בן ציון ברגר: “המערערת התבטאה באופן פוגעני כלפי ב”כ האישה וכינתה אותה “מנהיגת החמאס גב’ ברנדס”, “מפלצת וגם שקרנית” וכן השוואה בין מעשיה למעשי הנאצים; התבטאה כלפי צוות המעון לנשים מוכות ככאלה ש”עושים לה (לאשת הנאשם, ב.ג.) שטיפת מוח כמו בקייטנה של החמאס”, ועוד. אף בדיונים לפני הוועדה, המערערת לא נמנעה מכינוי ב”כ האישה “נבלה” ומכינוי קצינת המבחן המחוזית ליאור גול “שקרנית מלוכלכת”.

האישה שאורנה מנדס כינתה מפלצת, שקרנית ומנהיגת חמאס (והכוונה לחמאס פמיניסטי) היא עו”ד גבריאלה ברנדס (עו”ד גבי ברנדס) יועמ”ש מקלט “נשים למען נשים”. גבי ברנדס מייצגת את הנשים השקרניות והנוכלות שנכנסות למעונות נגד הבעלים שלהם, אבל לא המקלט משלם לה. היא גובה את המשכורת מהסיוע המשפטי של משרד המשפטים.

עו"ס אורנה מנדס חשפה את הבלופים של מעונות לנשים מוכות וחטפה תיק משמעת ושיימינג
עוס אורנה מנדס קצינת מבחן צדיקה בסדום תפרו לה תיק משמעת בגלל שנלחמה בקן הצרעות של המעונות לנשים מוכות

פסקי הדין שלפניכם הם עדות חיה לתפירת תיקים בתוך המערכת הכל כך מושחתת ופמיניסטית של משרד הרווחה. מי שמעיזה להתבטא נגד נשות המעונות חוטפת תיקים משמעתיים והכל למען יראו וייראו.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
עש”א 2252-02-15 מנדס נ’ משרד הרווחה והשירותים החברתיים. ואח’   תיק חיצוני: 1/12 
בפני כבוד השופט  בן-ציון גרינברגר  
  המערערת  אורנה מנדס ע”י ב”כ עו”ד אבישי יפת
  נגד  
  משיבים  1.משרד הרווחה והשירותים החברתיים. 2.ועדת המשמעת לפי חוק העובדים הסוציאליים (פורמלי) ע”י פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
פסק דין
  1. לפניי ערעור על הכרעת דין וגזר דין של ועדת המשמעת לפי חוק העובדים הסוציאליים, תשנ”ו – 1996 (להלן: “החוק” ו”הוועדה” בהתאמה) אשר ניתנו בתיק 1/12.
  2. בד בבד להגשת הערעור הגישה המערערת בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. הבקשה נדחתה בהחלטת כב’ סגן הנשיא י’ צבן מיום 18.2.15.
  3. במסגרת הכרעת הדין מיום 10.11.14 הורשעה המבקשת בעבירות הבאות: התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, לפי סעיף 27(1) לחוק; חוסר אחריות או רשלנות חמורה בביצוע תפקידו, לפי סעיף 27(4) לחוק; עבירה על כללי האתיקה המקצועית, לפי סעיף 27(2) לחוק; עבירות של פגיעה בכבוד הלקוח לפי תקנה 2(1)-(2) לתקנות העובדים הסוציאליים (כללי אתיקה מקצועית), התשנ”ט- 1999 (להלן: “כללי האתיקה”); פגיעה בכבוד המקצוע, לפי תקנה 3(א) לכללי האתיקה; פגיעה בכבוד עמיתים למקצוע, לפי תקנה 3(ב) לכללי האתיקה; פגיעה בביצוע התפקיד במיומנות ובמקצועיות, לפי תקנה 4(1) לכללי האתיקה; מסירת תסקיר, חוות דעת, דו”ח או כל מסמך אחר כשהוא כוזב או מטעה, לפי תקנה 5 לכללי האתיקה; הפרת חובה מקצועית בטיפול בלקוח ללא חשש לקיומו של אינטרס נוגד, לפי תקנה 6(1) לכללי האתיקה. 
  4. עיקרן של העבירות נוגע להתנהלות המערערת בהקשר למינויה כקצינת מבחן לנאשם מ.נ. (להלן: “הנאשם”) אשר הואשם בעבירות של אלימות במשפחה – הן באשר ליחס שלה עם הנאשם; הן להצגת המידע מתוקף תפקידה כלפי בית המשפט והממונים עליה; והן כלפי בעלי מקצוע נוגעים בדבר, לרבות באת-כוחה של אשתו של הנאשם, עו”ד ברנדס (להלן: “ב”כ האישה”), והמקלט לנשים מוכות בו שהתה האישה.
  5. בהכרעת הדין התקבלו סעיפי הקובלנה, ונקבע כמובא כדלקמן בתמצית:

א.      התבטאויות חריגות ופוגעניות של המערערת במסגרת דיונים בבתי משפט ובמסגרת ועדות מקצועיות של גורמי הרווחה: המערערת התבטאה באופן פוגעני כלפי ב”כ האישה וכינתה אותה “מנהיגת החמאס גב’ ברנדס”, “מפלצת וגם שקרנית” וכן השוואה בין מעשיה למעשי הנאצים; התבטאה כלפי צוות המעון לנשים מוכות ככאלה ש”עושים לה (לאשת הנאשם, ב.ג.) שטיפת מוח כמו בקייטנה של החמאס”, ועוד. אף בדיונים לפני הוועדה, המערערת לא נמנעה מכינוי ב”כ האישה “נבלה” ומכינוי קצינת המבחן המחוזית ליאור גול “שקרנית מלוכלכת”, דבר שניסתה להכחיש אך נשמע היטב בהקלטת הדיון.

ב.      התנהגות חורגת מגבולות יחסי מטפל-מטופל: בין היתר התלוותה המערערת אל הנאשם לדיונים בבית הדין הרבני ולדיונים בהליכים הפליליים שהתנהלו בעניינו (תוך הפרה של תנאי השחרור שלו כאשר שני המפקחים שנקבעו ע”י ביהמ”ש לא היו נוכחים), ונרשמה בפרוטוקולי הדיונים כבאת כוחו, ובה בעת דיווחה באופן שקרי על הופעותיה בבית הדין הרבני. עצם התייצבותה של קצינת מבחן בדיונים שבין הנאשם לאשתו מנוגדת לתפקידה. גם לאחר שהממונים עליה העבירו את המערערת מתפקידה כקצינת המבחן של הנאשם, המשיכה לנהל עמו קשר תוך הסתרת קיום הקשר מקצינת המבחן שמונתה תחתיה. באוזני קצינת המבחן המחוזית הודתה המערערת כי היא רואה בנאשם כבנה ומבקשת להגן עליו, וכי היא “מסוגלת לרצוח מישהו שייעשה לו משהו“, עד כדי כך שהיא מוכנה לעבור להתגורר עמו. נקבע בהכרעת הדין, כי “הזדהותה של הנקבלת עם הנאשם באה לידי ביטוי בזלזול שהפגינה כלפי אנשי מקצוע אחרים, בהתעלמותה ממוצקותיה של אשת הנאשם, בהסתרת מידע מבית המשפט ובהצגת המערכת כמתעמרת בנאשם… מכל העדויות שהובאו לעיל בפנינו עולה תמונה של הזדהות יתר של הנקבלת עם הנאשם עד כדי אובדן וטשטוש גבולות מוחלט.”

ג.       המערערת הציגה בפני בית המשפט תמונה מעוותת באשר למצבו ולמסוכנותו של הנאשם, לרבות התנהלות המסכנת את אשת הנאשם ואת בנם: נקבע כי המערערת הסתירה וסילפה מידע על מנת להביא לשחרורו של הנאשם ממעצר ובכך העמידה את משפחתו בסיכון. כך למשל הטעתה את בית המשפט וטענה כי ארבעה אנשי מקצוע בדקו את הנאשם ושללו מסוכנות, חרף העובדה שלא בוצעה הערכת מסוכנות לנאשם מטעם גורמים אלו. המערערת כתבה בתסקיר המעצר שרעייתו איננה מתנגדת לשחרורו, בעוד שבאותה שעה חסתה רעייתו במקלט לנשים מוכות וחרדה לנפשה. המערערת הגישה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בעניין הסדרי הראיה של המבקש עם בנו, בה ביקשה כי יאושר לנאשם לקיים טיול בן 6 שעות עם בנו מחוץ למרכז הקשר, על אף החלטת ועדת התסקירים שהסדרי הראיה יתקיימו אך ורק במרכז קשר.

         זאת ועוד, המערערת הגישה על בסיס יומיומי בקשות לפתיחת חלון באיזוק האלקטרוני של הנאשם ללא שהיה לכך צורך, אך משום תפיסתה שלא נשקפת ממנו סכנה. המערערת תעדה את עניינו של הנאשם בתיק שירות המבחן באופן מגמתי וחסר לתועלתו, וסירבה בגסות לבקשת ב”כ האישה לדעת מראש על החלונות כאשר ברצונה לשהות במקלט לנשים מוכות במועדים אלו, מחשש לביטחונה. זאת ועוד, המערערת הגישה תסקיר משלים לביהמ”ש מיום 12.4.11, בו המליצה על הסרת האיזוק והמליצה על יציאת הנאשם לעבודה בפיקוח מכר של הנאשם. בהכרעת הדין נקבע כי הוכח שאשת הנאשם אמרה למערערת, טרם כתיבת התסקיר, כי היא מתנגדת למינויו של מפקח שהוצע מאחר שבעבר סיפק סמים לנאשם, וכך מסרה באת-כוחה. מידע זה לא הוצג בתסקיר והוסתר מביהמ”ש. גרסאותיה של המערערת בנושא זה היו סותרות ומבולבלות.

ד.      תיעוד מגמתי וחסר בתיק שירות המבחן –  בתיק שירות המבחן חסר תיעוד אודות שיחותיה של המערערת עם אשת הנאשם, נוכחותה בישיבות ודיונים, וכן מסמכים ודו”חות חלקם משמעותיים, המצביעים על מסוכנות של הנאשם.

ה.      היעדרות מהדרכות מקצועיות ופגיעה באיכות ההדרכות –  נקבע כי המערערת לא הגיעה להדרכות בהן היא מחוייבת באופן רציף (לא הגיעה כמעט שנתיים), ובהגיעה להדרכות לא פרשה בפני המדריכה את הנתונים המלאים העולים מתוך המקרים שבטיפולה ובכך הסתירה מידע ופגעה באפשרות למתן הדרכה יעילה ושלמה; וכן הטעתה את מדריכתה אשר הייתה אמונה על אישור התסקירים בעניינו של הנאשם.

ו.       חריגה מסמכות קצין מבחן  – בהמשך קיום קשר עם הנאשם, אשר כלל גם העברת מסמכים לידיו עם לוגו של שירות המבחן, אשר עשה בהם שימוש בהגשתם לבית המשפט, וזאת לאחר שהועברה מתפקידה והטיפול בו הועבר לקצינת מבחן אחרת; בהמשכת הקשר עם הנאשם, שחיבלה בטיפול של קצינת המבחן החדשה; ובהתערבותה בסכסוך הזוגי המשפטי בין הנאשם לאשתו.

ז.       תפקוד בעייתי של המערערת לאורך השנים – ועדת המשמעת קיבלה את הטענות בקובלנה לגבי התנהלות בעייתית של המערערת במקרים אחרים במהלך השנים. בהם, בין היתר: תלונה של שופט בימ”ש השלום ברחובות לשירות המבחן בגין הופעת המערערת לפניו בתיק מעצר, מבלי שהוזמנה, והתנהגה באופן בלתי הולם לאחר שהתבטאה בתוקפנות כלפי ב”כ התביעה; טיפול לא ראוי בתיק נוסף כאשר ביהמ”ש ביקש תסקיר משלים והמערערת שינתה את המלצתה מבלי שנפגשה עם אותו נאשם בשנית; אי-התייחסות המערערת להחלטת בית המשפט להגשת תסקיר משלים בתיק אחר, משום שסברה שאין מקום להגשת תסקיר משלים (לבסוף התסקיר הוגש); התנהלות לא ראויה כלפיי עו”ד מייצג, והגעה איתו להסכם מבלי להתייעץ וליידע את הממונים עליה.

  • בהכרעת הדין נקבע לסיכום, כי המערערת מעלה בחובתה כעובדת סוציאלית וכקצינת מבחן, כאשר לא הביאה בפני ביהמ”ש תמונה אמיתית ומקצועית באשר למצבו ומסוכנותו של הנאשם כמתחייב, הסתירה מידע ומסרה מידע שגוי לביהמ”ש, ובכך העמידה בסיכון את משפחתו של הנאשם וגילתה חוסר אחריות או רשלנות חמורה במילוי תפקידה. המערערת התנהגה בדרך שאינה הולמת את המקצוע, חרגה מסמכויותיה ועברה כל כללי האתיקה כאשר פגעה בכבוד הלקוח וכבוד המקצוע, תוך חריגה בוטה מכל קשר תקין בין עו”ס ללקוח. כן פעלה בניגוד להנחיות המקצועיות של שירות המבחן והממונים עליה. התנהגות זו חזרה על עצמה במשך שנים ואף החריפה עם הזמן, בעוד ששיחות בירור שנערכו עם המערערת לא הניבו כל תוצאה.
  • בגזר הדין מיום 22.1.15 צוין כי ב”כ התובעת עתרה לעונש של מחיקת המערערת מהרישום בפנקס, בעוד שב”כ המערערת ביקש מהוועדה לנקוט במידת הרחמים, בשל התקופה הקשה שהיא עוברת (קשיי פרנסה לאחר פיטורים וגירושין), ועתר לעונש התראה או נזיפה, שלא ימנע ממנה להמשיך בעבודתה. הוועדה קבעה כי התנהגותה של המבקשת חמורה ומחייבת ענישה משמעותית, וכי על כן יש להתלות את רישומה מפנקס העובדים הסוציאליים. יחד עם זאת ולפנים משורת הדין, נוכח גילה (52) ונסיבותיה האישיות, ומתוך תקווה כי המערערת תתעשת ותתקן את דרכיה המקצועיות, הוחלט להקל בעונשה ולהגביל את תקופת ההתלייה לשלוש שנים החל מיום מתן גזר הדין וכן לפרסם את הכרעת הדין וגזר הדין ללא שמה של המערערת.

הערעור

  • הערעור מוסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.
  • המערערת טוענת כי על פי סעיף 19 לתקנות העובדים הסוציאליים (סדרי דין בדיון בפני ועדת המשמעת) תשס”ז – 2007 (להלן: “התקנות“), “סדר חקירת העדים והגשת הראיות יהיה, ככל האפשר, כסדר הנהוג במשפט פלילי”. לטענת המערערת הוועדה לא נהגה כך, קיבלה ראיות שצורפה לכתב הקובלנה אשר תרמו לגיבוש עמדה שלילית כלפיה, וכן לגבי חלק מסעיפי הקובלנה הורשעה המערערת על סמך מכתבים בלבד, ובכך גם נמנעה ממנה הזכות להתגונן בהיעדר חקירת הכותבים. כן לשיטתה, הוועדה העתיקה סעיפים שלמים מהקובלנה לתוך הכרעת הדין, ולא ציינה בהכרעת הדין בגין אלו סעיפי חוק ותקנות הרשיעה את המערערת בכל עניין ועניין.
  • המערערת טוענת כי עיקר הקובלנה עסק בנאשם, והיא נהגה בעניינו במקצועיות, הגינות ומסירות. נטען כי גב’ גול, הממונה על המערערת, תמרנה את ב”כ הנאשם להגיש תלונה גם לוועדת האתיקה של איגוד העו”ס. לטענתה, ועדת האתיקה קבעה מפורשת כי לא הייתה בהתנהגותה של המערערת כל עבירה על כללי האתיקה (נספח ד’ לערעור).
  • lawdata – דטהחוקהמערערת מוסיפה וטוענת כי ב”כ התובעת טענה לפני הוועדה כי הדיון הוא על התנהגותה של המערערת, מהו מידע שהיה לה ומה עשתה איתו, בעוד שלוועדה אין הכלים להחליט לגבי המסוכנות. מכאן מבקשת היא ללמוד כי הקביעה שהמערערת גרמה לסיכון אשתו של הנאשם שגויה, וכי לא הובאה בפניה כל הערכת מסוכנות אשר קבעה כי הנאשם מסוכן.
  • בנוגע לאחד מהתיקים הנוספים אליהם התייחסה הוועדה (עניין זריהון, בו לא הגישה תסקיר משלים) טוענת המערערת כי חלה לגביו התיישנות לפי סעיף 64 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ”ג-1963, בו נקבע כי לא יינקטו אמצעי משמעת לפי החוק אם חלפו שנתיים לפני הגשת הקובלנה ממועד הגשת התלונה. לטענתה, התלונה באותו מקרה הוגשה בחודש מאי 2010, והקובלנה הוגשה למעלה משנתיים לאחר מכן. לגוף העניין נטען, כי התביעה לא הוכיחה את הטענות נגד המערערת.
  • המעררת טוענת כי גב’ גול, המפקחת, העידה במניפולטיביות, אמירת חצאי אמיתות והטעיה של הוועדה, במטרה כי המערערת תורשע.
  • עוד נטען כי התבטאויות של יו”ר הוועדה, גב’ פנינה גיא, לאורך ההליך, העידו על משוא פנים וחריצת דין בטרם הסתיימו הדיונים.
  • אשר לגזר הדין, טוענת המערערת כי העונש שנגזר עליה הוא חמור ביותר וחורג מכל מתחם ענישה סביר, תוך שהוועדה התעלמה מתחינתה של המערערת שלא ישלל רשיונה בשל מצבה הכלכלי והנפשי.

טענות המשיב 

  1. המשיב טוען כי החלטת הוועדה הינה החלטה מנהלית, הנהנית מחזקת התקינות. הוועדה פועלת בהתאם למטרת החוק, להבטיח את כבוד המקצוע ואת רמת המקצועיות של העובדים הסוציאליים והגנה על הציבור הנזקק לשירותי העבודה הסוציאלית. נטען כי אין להתערב בהחלטת הוועדה אלא במקרה של חוסר סבירות קיצונית, או כאשר קיים משגה מהותי בשיקול הדעת. במקרה דנן, החלטת הוועדה היא מנומקת, סבירה, מידתית, נכונה ומוצדקת והתקבלה מתוך שיקול דעת מקצועי סביר. ההחלטה מבוססת על ראיות שהובאו לפניה והתרשמות ממהימנות עדים, כאשר לא נתנה אמון בעדות המערערת. טענות המערערת בערעורה נוגעות לממצאים עובדתיים, ורק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים אשר נקבעו ע”י ערכאה דיונית.
  2. אשר לעונש, העבירות אותן ביצעה המערערת חמורות ביותר, וכל נזק שנגרם למערערת מעצם העונש הוא תוצאה של מעשיה, נזק הנסוג אל מול האינטרס הציבורי והצורך בשמירה על הרמה המקצועית.
  3. המשיב מציין כי מועד מתן הכרעת הדין וגזר דינה של המערערת נדחו בשל חמש בקשות של המערערת מהוועדה לפסול את עצמה ושני ערעורים לבית משפט זה על שלש החלטות של הוועדה, בהן דחתה הוועדה את טענות המערערת לפסילתה. הערעורים נדחו בבית המשפט (האחד לגופו של עניין (עש”א 50533-05-14) והשני מחמת אי-תשלום ערבון (עש”א 28050-08-14)). לפיכך, התנהלות הוועדה כבר עמדה בשבט ביקורתו של בית המשפט, אשר קבע כי לא נפל כל דופי בהליך או בהתנהלות הוועדה; ומכאן, כי קיים מעשה בית דין והמערערת מושתקת מלהעלות טענות באשר לפגמים בהתנהלות הוועדה אשר נדונו כבר בבית המשפט.
  4. לגוף טענות המערערת, מגיב המשיב כדלקמן:

א.      אשר לטענה כי בהכרעת דין אין פירוט ברור אילו עבירות משמעת מיוחסות לה – עונה המשיב כי סעיפי ההרשעה מפורטים בכתב הקובלנה ובסופה של הכרעת הדין, ואין להתערב בכך. המערערת לא טענה בפני הוועדה כי כתב הקובלנה לא מפרט כראוי את סעיפי העברות המיוחסות לה.

ב.      אשר לצירוף ראיות לכתב קובלנה, המערערת היתה צריכה להעלות את טענתה בהזדמנות הראשונה, לפני הוועדה, וכיוון שהיא מעלה טענה זו רק כעת, יש לדחותה. מעבר לכך טוען המשיב, כי סעיף 3(ב) לתקנות, אליהן מפנה המערערת, קובע כי “לקובלנה יצורף כל מסמך שיש בו כדי לבסס אותה“, כך שצירוף המסמכים התחייב על פי הדין.

ג.       אשר לאופן הבאת הראיות,  נטען כי הוועדה אינה כפופה לכללי הראיות הרגילים, ולא לסדר הבאתם. לעניין טענת ההתיישנות והטענה כי עניינה של המערערת נדון לפני ועדת האתיקה, עונה המשיב כי המערערת העלתה טענות אלה לפניי הוועדה ונדחתה בהחלטות מיום 20.5.12 ומיום 29.1.13 (נספחים ו-ז בהתאמה לכתב התשובה).

  • בדיון לפניי, ב”כ הצדדים חזרו על טענותיהם. ב”כ המערערת טען שכל החלטה של הוועדה, על כל מרכיביה, נתונה לביקורת שיפוטית, ומדובר במקרה דנן באישה שעבדה 26 שנים, קיבלה ציונים גבוהים לאורך השנים, “אלא מה, בשלב מסוים יחסים מסוימים עלו על שרטון ואז פיטרו אותה”. לכן ביקש מבית המשפט להתייחס לתמונה הכוללת ולבטל את הכרעת הדין.

דיון והכרעה

  • החלטת ועדת המשמעת מהווה החלטה של רשות מנהלית, וכבר נפסק כי בית המשפט יתערב בהחלטות וועדות משמעת רק במקרים בהם נפל בהחלטה פגם מהותי או חוסר סבירות קיצוני. פרט למקרים מעין אלו, אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המנהלית (ראו למשל, בר”מ 3186/04 מדינת ישראל נ’ שולמית עין דור (10.5.04)). עיינתי בטענות המערערת, ובהתחשב בקנה מידה האמורים, לא מצאתי טעם לקבלן. עיקר טענות המערערת נוגעות לקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות, וגם לוּ היה זה ערעור רגיל על פסק דין של ערכאה שיפוטית, הרי שבית המשפט נוטה שלא להתערב בקביעות אלו, וודאי שיימנע מלעשות כן כאשר קביעות אלו מעוגנות היטב בחומר הראיות ומנומקות כדבעי. בקובלנה פורטו מעשים רבים וחמורים של המערערת אשר לא ייעשו. בהכרעת הדין ניכר בירור עובדתי מעמיק של הטענות העובדתיות שנטענו בקובלנה. הוועדה הרשיעה את המערערת במיוחס לה לאחר שקידה בראיות, שהיו רבות, הן בכתובים והן בעדויות שונות, לרבות עדותה של המערערת עצמה. חלק מהחשדות שיוחסו למערערת אף אוששו למעשה בהתנהגות המערערת במהלך הדיונים.
  • יתירה מכך, בערעור אין התייחסות למרבית הקביעות העובדתיות החמורות כלפי המערערת באשר להתנהלותה בעניין הנאשם, ומכאן שאין היא חולקת עליהם (למעט טענות משפטיות עקרוניות). בין היתר: אי-דיווחים לממונים עליה והחוסר בתיקו של הנאשם; הופעות בבית הדין ובבית משפט כבאת–כוחו של הנאשם, שלא דיווחה עליהן; הדיווח לבית המשפט שאשת הנאשם מסכימה לשחרורו, ללא ביסוס ובניגוד לעמדתה;  שמירת הקשר עם הנאשם גם לאחר שהועברה מתפקידה כקצינת המבחן, באופן אשר חצה גבולות מעבר לתפקידה; דבריה הפוגעניים לב”כ האישה ולגורמים נוספים; הגשת בקשות בתדירות גבוהה לפתיחת חלונות איזוק בכדי שהמערערת והנאשם יוכלו להיפגש, והסירוב לדווח על פתיחת חלונות אלו.
  • אשר לטענות הנוגעות לניהול ההליך, צודק המשיב כי טענות אלו יש להעלות לפני הוועדה ולא לראשונה במסגרת הערעור; זאת, כאשר המערערת ידעה היטב להעלות את כל טענותיה, והעובדה, שלא היססה להגיש בקשות לביטול החלטות ולפסלות הוועדה, ואף הגישה שני ערעורים לבית המשפט המחוזי על החלטות ביניים של הוועדה.
  • הטענות באשר למשוא פנים מצד הוועדה הועלו לפני בית משפט זה פעמיים: בפסק דין מיום 22.8.14, בו דחיתי את טענות המערערת גם לגופו של עניין, בעש”א 50533-05-14; וכן במסגרת עש”א 28050-08-15, בהחלטת כב’ השופט מוסק מיום 21.9.14 בבקשת המערערת לסעד זמני של דחיית הקראת פסק הדין (סעד שביקשה גם בעתירה הקודמת), ממנה עולה כי למחרת הדיון שקיימתי בעתירה הראשונה, הגישה המערערת בקשת פסלות נוספת לוועדה (רביעית במספר), וכשבוע לאחר מכן הגישה בקשה חמישית לפסילה. השופט מוסק דחה את הבקשה לעיכוב מתן הכרעת הדין, תוך שציין כי סיכויי הערעור נמוכים למדי. התיק לא המשיך להתנהל לאחר מכן. אי לכך, איני מוצא מקום לדון פעם נוספת בטענות בנושא משוא פנים, תוך שאעיר גם לגופו של עניין כי הערות יו”ר הוועדה המצוטטות בבקשה אינן מבססות כלל את הטענה למשוא פנים.

         בהקשר האמור ראוי גם לציין, כי בכתב הערעור לא הוזכרו שני הערעורים האמורים שהוגשו על החלטות הוועדה, ומדובר, אפוא, בהצגת מצג חלקי לפני בית משפט באופן לא ראוי.

  • אשר לטענה כי צירוף המסמכים לקובלנה פגע בזכויות המערערת להליך הוגן ויצר רושם שלילי נגדה בתחילת ההליך: הרי שצירוף מסמכים לקובלנה לביסוס האמור בה נעשה כמתחייב לפי סעיף 3(ב) לתקנות, שם נקבע מפורשות כי לקובלנה יצורף כל מסמך שיש בו כדי לבססה. משכך, היה ראוי כי לא תועלה טענת המערערת כלל.
  • אשר לסדר הבאת הראיות והסתמכות הוועדה לעיתים על מסמכים בלבד מבלי העדת כותבי המכתבים: מעבר לכך שיש לראות את התמונה הראייתית בכללותה ואת מארג הראיות השלם עליו התבססה הוועדה בהכרעת הדין, סעיף 39 לחוק העובדים הסוציאליים קובע מפורשות כי “ועדת המשמעת אינה כפופה לדיני הראיות אלא במידה שהדבר נקבע בתקנות שהתקין שר המשפטים בהתייעצות עם השר.” הסעיף הרלוונטי בתקנות הוא סעיף 19, עליו מבקשת המערערת להתבסס, בו נקבע כי “סדר חקירת העדים והגשת ראיות אחרות יהיה, ככל האפשר, כסדר הנהוג במשפט פלילי.” אין בסעיף זה משום הטלת חובה על הוועדה לנהל הליך הוכחות לפי הסדר הנהוג במשפט הפלילי או להחלת דיני הראיות על ההליך המשמעתי. על כן, טענת המערערת בעניין זה נדחית (אשר לשוני בין הליך המשמעתי של טריבונל מקצועי לבין הליך פלילי, ראו עמש”מ (חי’) 51852-02-14 מרק ברשדסקי נ’ מדינת ישראל משרד הבריאות (21.7.14) והאסמכתאות המוזכרות שם)
  • לעניין טענת ההתיישנות בנוגע לאחד התיקים הנוספים בהם עסקה המערערת, אין מקום להתערב בנימוקי הוועדה בהחלטתה מיום 20.5.13 בה דחתה את טענת ההתיישנות, המבוססת על סעיף 64 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ”ג-1963. הוועדה נימקה את החלטתה בכך שהקובלנה הוגשה לפי חוק העובדים הסוציאליים ולא לפי חוק שירות המדינה, כאשר בחוק העובדים הסוציאלים אין הוראת התיישנות, ולדעתה של הוועדה, אין להקיש מחוק שירות המדינה לחוק העובדים הסוציאלים בעניין זה. כן הוסיפה כי לאור טענות ההגנה לפיה תפקודה של הנקבלת לאורך השנים היה ללא דופי, היה צורך להציג לפני הוועדה את מכלול הנתונים לאורך השנים ואת הביקורות שהופנו כלפי המערערת. כאמור, לא מצאתי מקום להתערב במסקנות אלו, המשקפות נאמנה, לסברתי, את הפרשנות הנכונה של דיני ההתיישנות החלים לפי שני החוקים האמורים.
  •  המערערת הוסיפה לטעון כי סוגיית התנהגותה בנוגע לטיפול בנאשם נדונה גם לפני ועדת האתיקה, כך שנדונה בשתי ועדות על אותן עבירות; וכי בוועדת האתיקה “נקבע מפורשות כי לא היה בהתנהגותה של [המערערת] כל עבירה על כללי האתיקה”. דא עקא, שבכתב הערעור לא צוין, כי טענות אלו של המערערת הועלו בפני הוועדה, כאשר המערערת ביקשה כי הוועדה תורה על הוצאת המכתב של גב’ ברנדס מהקובלנה, בטענה של דוקטרינת “סיכון כפול”, לפיה אין להעמיד נאשם פעמיים בסכנה של הרשעה בגין אותו מעשה פלילי. בהתאמה, המערערת אינה מציינת בערעור כי טענתה האמורה נדחתה בהחלטת הוועדה מיום 29.1.13 (נספח ז’ לכתב התשובה), מן הטעם שדוקטרינה זו אינה רלוונטית בעניינה של המערערת, שהרי בהליכים הקודמים שלפני ועדת האתיקה, המערערת לא עמדה בסכנה של הרשעה או זיכוי. לוועדת האתיקה אין מעמד סטטוטורי, ואין בידיה כלים וסמכויות לשמיעת ראיות ולהכרעה, וכן אין בידיה כל סמכויות ענישה; ואלו מצויות בידי ועדת המשמעת בלבד. לכן נקבע, כי בהליך שהתקיים בועדת האתיקה אין בכדי להשפיעה כנטען על ההליך בוועדת המשמעת. מה גם שוועדת האתיקה עסקה בתלונת עו”ד ברנדס, ואילו ועדת המשמעת עוסקת בקובלנה שהוגשה על ידי היועץ המשפטי של משרד הרווחה, בעוד שעו”ד ברנדס היא עדה בין שאר העדים שהעידו לפני הוועדה.

         החלטת הוועדה בסוגייה זו מבוססת היטב, ואיני מוצא מקום להתערב בה.

  • כן ראוי להעיר כי המצג בכתב הערעור בנוגע לתוכנה של החלטת ועדת האתיקה אינו מדויק, שכן, ועדת האתיקה החליטה כי בנוגע לאמירות הבוטות שלטענת התובעת נאמרו ע”י המערערת ובנוגע לקשר הנטען בין המערערת לנאשם, אין ביכולתה להכריע לפי החומר שהוצב בפניה (תלונת עו”ד ברנדס ותשובת המערערת בלבד). אם כן, זיכוי פוזיטיבי – אין כאן. זאת ועוד, ועדת האתיקה ביקרה את המעוררת והעירה כי גם אם אין במערכת היחסים שבינה לנאשם עבירה על כללי האתיקה, יש בה משום חריגה מרוח האתיקה ומהמדיתיות הנדרשת מעובד סוציאלי, והוועדה מצרה על כך שהמערערת לא בחרה להתייעץ או לקבל הדרכה מתאימה בקשריה עם הלקוח, וכי המערכת המפקחת או המנהלת לא היתה ערה להתנהלות זו.
  • מן המקובץ עולה כי לא מצאתי שיש ממש בטענות המערערת בנוגע להכרעת הדין, הן בטענותיה המשפטיות והן בטענות הנוגעות לקביעות העובדתיות של הוועדה.
  • לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי פגם בהכרעת הדין, וודאי לא “סטייה מהותית” ממתחם שיקול הדעת הסביר, אשר מצדיק התערבות בה. ההפך הוא הנכון, הכרעת הדין מבוססת כדבעי, והמערערת לא הוכיחה כי קביעות הוועדה אינן נכונות וכי יש להתערב בהן.
  • אשר לעונש שנגזר על המערערת, יש לציין כי בתי המשפט הינם תמימי דעים כי ביחס לשיקולים הנוגעים לעבריין משמעת, יש לתת משקל מכריע לשיקולים הציבוריים. בע”א 10979 לאור נ’ שר הבריאות, פ”ד נט(6) 357, 362 – 363 (2005), נקבע כדלקמן:

השיקול המרכזי בהליכים המשמעתיים שבנידון הינו השיקול של הגנה על האינטרס שיש לציבור בשמירה על רמתו ועל כבודו של מקצוע הרפואה ועל אמון הציבור ברופאים… לפיכך נפסק כי בהליכים ממין זה השיקול המרכזי שעל הגורם המחליט לשוות לנגד עיניו הוא אינטרס הציבור, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת העומד בפניו הם עניין משני שיש לשוקלו, אם בכלל. [ההדגשה שלי – ב.ג.]

         ראו גם: ע”ש (י-ם) 332/08 ד”ר גליקסמן ברנרד נ’ שר הבריאות  (13.11.08); עש”א      (י-ם) 18729-12-14 מריה זקוטסקי נ’ כבוד השופט (בדימוס) אמנון סטרשנוב (2.2.15).

  • מטרת חוק העובדים הסוציאליים לפי סעיף 1 בו, היא “קידום רווחת הפרט והחברה בישראל תוך שמירה על כבוד האדם ועקרון השוויון“, וכן, “שמירה על רמה מקצועית והתנהגות הולמת של העוסקים במקצוע העבודה הסוציאלית“. ברוח דברים אלה, ב”כ התובע ביקשה מהוועדה בנדון דנן, למחוק את המערערת כליל מפנקס העובדים הסוציאליים. הוועדה, לפני משורת הדין, הטילה על המערערת עונש של 3 שנות התליית הרישיון. בדיון לפניי טען ב”כ המערערת, כי מדובר באישה שעבדה 26 שנים, קיבלה ציונים גבוהים לאורך השנים, “אלא מה בשלב מסוים יחסים מסוימים עלו על שרטון ואז פיטרו אותה”, וביקש לראות את התמונה המלאה.
  • סבורני, כי תפיסת המערערת שגויה מן היסוד. התמונה המלאה מלמדת על מעשים חמורים שביצעה, תוך פגיעה ישירה במהות תפקידה כקצינת מבחן. המערערת הפרה את מטרת החוק בכך שמעלה בתפקידה וחרגה מרחק רב מרמה מקצועית והתנהגות הולמת. אין מדובר במעשים בודדים של המערערת, אלא במעשים רבים, אשר התנהלו מול גורמים שונים – הן במסגרת תפקידה כלפי הלקוחות המטופלים; הן כלפי הציבור הזקוק להגנה – ובמקרה דנן, אשת הנאשם – כאשר בהסתרת מידע מבית המשפט ומן הגורמים הממונים הביאה לפוטנציאל פגיעה בה; הן בהתבטאויותיה והתנהגותה כלפי בעלי תפקיד נוספים – עורכי דין מייצגים, צוות המעון לנשים, ממונים וחברים למקצוע; והן בחוסר מקצועיות כלפי הממונים עליה. התנהגותה של המערערת, באופן רוחבי ועמוק, פגעה מהותית בכבוד המקצוע, באופן המצדיק הטלת עונש כבד על המערערת.
  • כן אני סבור, כי הוועדה אכן פעלה לפנים משורת הדין בעונש שהטילה על המערערת, וניתן היה להורות אף על עונש חמור יותר. מגזר הדין עולה בבירור כי הוועדה כבר התחשבה בנסיבותיה האישיות של המערערת במסגרת העונש שנקבע, ובהתחשב בחומרת העבירות, אין מקום לדעתי, במסגרת קביעת העונש ההולם, להתחשבות נוספת בנסיבות האמורות.

סוף דבר

  • סוף דבר, דין הערעור להידחות והוא נדחה בזה.
  • המערערת תשא בהוצאות משפט לקופת המדינה בסך של 5,000 ₪. סכום ההוצאות יופרע מן העירבון שהופקד על ידי המערערת בסכום זה.

ניתן היום,  כ”ו שבט תשע”ו, 05 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.

בן-ציון גרינברגר

בן ציון גרינברגר שופט דוס מסריח החולה בפמינאציה – הטינופת יצאה לפנסיה

וכעת לערעור של אורנה מנדס לבית המשפט העליון. מזוז מזיין את המוח…..

לרוע מזלה קיבלה את השופט הזיבלוני מנחם מזוז, טינופת של שופט באופן כללי, וגם פמינאצי באופן פרטני, כך שלא היה לאורנה מנדס כל סיכוי לקבל משפט צדק. נזכיר בקצרה שמזוז זה החלאה שקיבל 10,000 ש”ח בטעות, וכשהתגלתה הטעות הוא לא רצה להחזיר את הכסף. זה גם אותו שופט שטינף על אמיר אוחנה כשהיה שר משפטים, וכאשר אוחנה הגיש נגדו בקשת פסילה, הוא לא פסל עצמו ושיקר במצח נחושה שהוא מעולם לא הכפיש והעליב את אוחנה. הנה מה שמזוז כתב על מנדס. ברור כשמספרים למזוז שמנדס סיכנה את חייה של אישה גרושה, מייד מזדקרים לו כל החושעים הפמינאצים, וכמו זאב הלהוט לנעוץ שינייו בטרף, מזוז עושה זאת בהנאה מרובה.

בבית המשפט העליון
רע”א  1845/16
לפני:  כבוד השופט מ’ מזוז
המבקשת:אורנה מנדס
 נ  ג  ד
המשיבים:1. משרד הרווחה והשירותים החברתיים
 lawdata – דטהחוק2. וועדת המשמעת לפי חוק העובדים הסוציאליים
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.2.2016 בעש”א 2252-02-15 (ע”י כב’ השופט ב’ גרינברגר)

בשם המבקשת:                      עו”ד אבישי יפת

החלטה

1.             בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט ב’ גרינברגר) מיום 5.2.2016 (עש”א 2252-02-15). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על הכרעת הדין וגזר הדין של ועדת המשמעת לפי חוק העובדים הסוציאליים, תשנ”ו-1996 (להלן: חוק העובדים הסוציאליים), בגדרה הורשעה המבקשת בשורת עבירות משמעת, והוחלט להתלות את רישומה מפנקס העובדים הסוציאליים למשך שלוש שנים.

2.             עיקר ההליך המשמעתי נסב סביב התנהלות המבקשת בתפקידה כקצינת מבחן לנאשם מ.נ. אשר הואשם בעבירות אלימות במשפחה (להלן: הנאשם). ועדת המשמעת קבעה, כי המבקשת חרגה בהתנהגותה מגבולות יחסי מטפל-מטופל, בכך שפיתחה הזדהות יתר עמו עד כדי טשטוש גבולות מוחלט (“הוא כמו הבן שלי…ואני מסוגלת לרצוח מי שיעשה לו משהו”) והתערבה בסכסוך הזוגי והמשפטי בין הנאשם לאשתו. המבקשת התלוותה אל הנאשם לדיונים בהליך הפלילי וכן לדיוני הגירושין מאשתו בבית הדין הרבני, שלא במסגרת תפקידה כקצינת מבחן, והציגה עצמה בהם כבאת כוחו, תוך אי דיווח או מסירת דיווח כוזב לממונים עליה על מעשיה בזמנים אלה, וזאת ביודעה כי בהגיעו לדיונים הללו הוא מפר את תנאי שחרורו למעצר בית. המבקשת המשיכה בקשריה עם הנאשם בסתר אף לאחר שהועברה מתפקידה ומונתה לו קצינת מבחן אחרת תחתיה, תוך שהיא מעבירה לו מסמכים נושאי לוגו של שירות המבחן להגשתם מטעמו בהליכים ועוד.

כן נקבע, כי המבקשת הציגה לבית המשפט מידע חלקי ושגוי באשר למסוכנות הנאשם כלפי אשתו ובנו. בתסקיר שהגישה לבית המשפט בהליך המעצר מסרה המבקשת, כי ארבעה אנשי מקצוע שללו את מסוכנותו על אף שהללו לא ביצעו הערכת מסוכנות לגביו, וכי אשתו אינה מתנגדת לשחרורו, על אף שהאישה שהתה אותה בעת במקלט לנשים מוכות על רקע תלונת האלימות בגינה נעצר הנאשם וטענה כי היא חרדה מפניו. המבקשת אף הגישה בתדירות גבוהה בקשות לפתיחת “חלונות” באיזוק האלקטרוני לצורך פגישות עמה, בנצלה את האמון הניתן בנציגי שירות המבחן, ותוך שהיא מסרבת לבקשת באת כוחה של אשת הנאשם לעדכנה בדבר חלונות אלה על-מנת לאפשר לאשתו לכוון שעות יציאתה מהמקלט לנשים מוכות בהתאם. בנוסף, בתסקיר משלים בו המליצה לשחרר את הנאשם לעבודה לא מסרה כי אשתו מתנגדת למפקח שהוצע בנימוק שמכר לנאשם סמים בעבר. כן לא דיווחה לבית המשפט ולממונים על חוסר שיתוף הפעולה של הנאשם עם המרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, לרבות לא בבקשה להארכת תנאי שחרורו של הנאשם למעצר בית. אף בפני הממונים עליה לא הציגה המבקשת את התמונה כהלכה. תיעוד הטיפול בתיק שירות המבחן לגבי הנאשם לקה בחסר ובמגמתיות לתועלת הנאשם, והמבקשת אף נמנעה מן המפגשים עם המדריכה המקצועית אשר הופקדה על הנחייתה בטיפולה בתיקים, לרבות תיקו של הנאשם דנן, וכשנפגשה עמה הסתירה ממנה מידע והטעתה אותה באופן שפגע בהדרכה שקיבלה.

           ואם בכך לא די, וועדת המשמעת התייחסה להתבטאויות החריגות והפוגעניות של המבקשת כלפי צוות המעון לנשים מוכות, וכלפי באת כוחה של אשת הנאשם בדיונים בבית המשפט ובוועדות משרד הרווחה, לרבות ועדת המשמעת עצמה (“שקרנית מלוכלכת”, “נבלה”, “מנהיגת החמאס” ועוד כיוצא באלה פנינים). הכרעת הדין אף כללה התייחסות למספר מקרים נוספים של התנהלות לא ראויה שנקטה המבקשת כלפי בא כוחו של נאשם פלוני, עובדת סוציאלית עמיתה במשרדה וכן מספר נאשמים אחרים, בהם מקרה בו שופט דיווח על תוקפנותה והשתלחותה בתביעה בדיון לפניו, בהיחלצה להגנת הנאשם.

           בגין כל אלה הורשעה המבקשת בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, רשלנות חמורה בביצוע התפקיד ועבירה על כללי האתיקה המקצועית, לפי סעיף 27 לחוק העובדים הסוציאליים, וכן עבירות של פגיעה בכבוד המקצוע, הלקוח ועמיתים למקצוע, פגיעה בביצוע התפקיד במיומנות ובמקצועיות, מסירת תסקיר כוזב והפרת חובה מקצועית בטיפול בלקוח ללא חשש לקיומו של אינטרס נוגד, לפי תקנות 6-2 לתקנות העובדים הסוציאליים (כללי אתיקה מקצועית), התשנ”ט-1999.

           בגזר הדין נקבע, כי התנהגות המבקשת חמורה ומחייבת ענישה משמעותית, ולכן יש להתלות את רישומה מפנקס העובדים הסוציאליים לצמיתות, אולם נוכח גילה ונסיבותיה האישיות, הוחלט להקל בעונשה ולהגביל את ההתלייה למשך שלוש שנים החל מיום מתן גזר הדין, וכן לפרסם את הכרעת הדין וגזר הדין ללא שמה של המבקשת.

3.             המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של ועדת המשמעת, בהתאם להליך הקבוע בסעיף 44 לחוק העובדים הסוציאליים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט קבע, כי המבקשת לא הראתה פגם מהותי או חוסר סבירות קיצוני אשר יצדיק התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת המשמעת, וגם לו היה זה ערעור רגיל על פסק דין של ערכאה שיפוטית, לא קמה עילה להתערבות, שכן עיקר טענות המבקשת נוגע לקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות, המעוגנות היטב בחומר הראיות הנרחב ומנומקות כדבעי בהחלטת ועדת המשמעת. בית המשפט הוסיף וקבע, שהערעור אינו מתייחס למרבית הקביעות העובדתיות החמורות שנקבעו בהחלטת הועדה, ומכאן שאין המבקשת חולקת על שורת מעשים אשר הוועדה קבעה שביצעה בהתנהלותה עם הנאשם.

אשר לטענות המערערת בדבר משוא פנים של יו”ר הוועדה נקבע, כי הטענות נדחו, לרבות לגופן, בערעורים על החלטות ביניים בבקשות הפסלות,  מה גם שהערות יו”ר הועדה המצוטטות בערעור אינן מבססות משוא פנים כנטען. כן דחה בית המשפט טענות לענין סדרי הדין והראיות, ובפרט הטענה נגד קבילות מסמכים שהוגשו שלא באמצעות עורכם, שכן צירופם לקובלנה נעשה בהתאם לסעיף 3(ב) לתקנות העובדים הסוציאליים (סדרי הדין בדיון לפני ועדת המשמעת), תשס”ז-2007. כן נדחתה טענת התיישנות, וטענת סיכון כפול מול הדיון שנערך בעניינה בועדת האתיקה. ולבסוף, דחה בית המשפט את הערעור על גזר הדין, בציינו כי המבקשת ראויה לעונש כבד מזה שהוטל עליה, נוכח המעשים החמורים והרבים שביצעה כלפי שורת גורמים, בהם אשת הנאשם, בית המשפט, עורכי הדין מייצגים, צוות המעון לנשים מוכות, הממונים עליה וחבריה למקצוע, תוך פגיעה עמוקה ורוחבית במהות תפקידה כקצינת מבחן ובכבוד המקצוע. 

4.             על פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפני. המבקשת טוענת, כי בית המשפט שגה שהשקיף על החלטת וועדת המשמעת במבחני הביקורת על החלטת רשות מינהלית ולא כערעור על החלטה מעין שיפוטית, ועל רקע זה לא קיבל טענתה בדבר אי קבילות המסמכים שהוגשו שלא באמצעות עורכם, והעובדה שהתלונה נחקרה על-ידי המתלוננת עצמה (קצינת המבחן המחוזית). המבקשת שבה וטוענת למשוא פנים של יו”ר הועדה, אשר חרצה דין כלפיה במהלך הדיונים, באופן שפגע בזכותה להליך הוגן, וקובלת אף על ההרשעה בענין תיעוד מגמתי וחסר בטענה שלא הוצגו נהלים המחייבים תיעוד ולא ניתן להבין כיצד התיעוד שערכה זלזל בממונים עליה. המבקשת אף מציגה טיעון פרטני באשר להרשעה בענין התנהלותה בשלושה מן המקרים האחרים (תלונות השופט לוי, הנאשם זריהון ועו”ד בדוור), ומוסיפה וטוענת כי החלטת הועדה הרשיעה אותה בכל סעיפי החיקוק שהופיעו בקובלנה, בלא לפרט בצד כל קביעה עובדתית את הראיות התומכות בה ואת סעיף החיקוק בו הורשעה בגינה.

ולבסוף, מערערת המבקשת על חומרת העונש. לטענתה, עיקר הרשעתה נסובה סביב המלצותיה בתסקיר בענין חלופת מעצר בעוד שכלל לא הוצגה מדיניות ענישה ביחס למקרים אלה. בית המשפט התעלם מגילה המתקדם והיותה אם לשלושה ילדים בוגרים, ומן הקושי למצוא תעסוקה אחרת שלא במקצוע שרכשה כל השנים.

5.             אחר עיון בדברים הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות על הסף, וזאת בלא להיזקק לתגובת המשיב. 

           המדובר בבקשה להידרש לעניינה של המבקשת ב”גלגול שלישי”. כידוע, בית משפט זה ייתן רשות ערעור לדיון ב”גלגול שלישי” רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר”ע 103/82 חניון חיפה נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו (3) 123 (1982). להלן: חניון חיפה). המבקשת פתחה בקשתה בכך שהיא מודעת להלכת חניון חיפה ולאמות המידה שנקבעו במסגרתה למתן רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, אולם לא הראתה בבקשה עמידה באמות מידה אלה.

           המבקשת מעלה בבקשתה, באריכות יתר יש לומר, שורה ארוכה של טענות שאינן חורגות מן המקרה הפרטני ואין הצדקה לבירורן בערכאה שלישית, מה גם שמרביתן נסובות סביב קביעות עובדתיות שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן. לא בכדי הארכתי בתיאור החלטת ועדת המשמעת, ובכל זאת לא הבאתי לעיל אלא את תמציתה ועיקריה. החלטת ועדת המשמעת שוטחת תמונה של התנהלות בעייתית רחבה של המבקשת, ומפרטת קביעות רבות הנסמכות על מגוון של ראיות, ואין בטענות המבקשת כנגד אחדות מן הקביעות או הראיות כדי להפריך את התמונה השלמה העולה מן ההחלטה. אשר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, צודקת המבקשת, כי ההליך המשמעתי הוא הליך מעין שיפוטי, וכי בחינת הערעור נעשית בדומה לבחינתו של ערעור פלילי (רע”א 8074/06 זיידאן נ’ שר הבריאות (1.2.2007)), אלא שבית המשפט המחוזי התייחס במפורש אף לבחינה במשקפיים אלה וקבע כי אין מקום להתערבות בקביעות הוועדה. בהמשך לכך, הבקשה אינה מקימה עילה לדיון בגלגול שלישי אף באשר לחומרת העונש, בגדרי המבחן המצומצם המקובל להתערבות בעונש שנגזר, בין בהליך פלילי ובין משמעתי, בשים לב לנסיבות הענין דנן – יריעת המעשים, נסיבותיה האישיות של המבקשת והעונש שנגזר (רע”א 3552/10 ד”ר זיאד עבד אלסלאם נ’ מדינת ישראל, פסקה 8 (25.1.11); רע”א 1639/15 ד”ר מריה זקוטסקי נ’ אמנון סטרשנוב, פסקה 17 (24.1.2015)).   

6.             סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים לא אעשה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏כ”ד באב התשע”ו (‏28.8.2016).

מ’ מזוז

  ש ו פ ט

Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe

You May Also Like

Translate »