ספטמבר 27, 2021

הקתדרא של עדנה קרנבל לחקר השפיטה

עדנה קרנבל העיתונאית הכי אמיצה במדינת ישראל

מעונות לנשים מוכות 4: אתיופית נכנסה למעון יום לפני שנגמרה לה אשרת השהיה כדי שלא יגרשו אותה לאתיופיה. מינץ זרק אותה

1 min read

לפנינו פסק דין של השופט דוד מינץ, היום בעליון אבל אז היה במחוזי ירושלים. שופט דוס ומאוד דוחה. אתיופית אחת אזיב יביין הגיעה אליו בעתירה נגד משרד הפנים ודרשה לבטל צו גירוש לאתיופיה. עוד פעם מדובר בבחורה ממדינה נחשלת שמחפשת גבר עשיר ממדינה עשירה שיבוא ויגאל אותה מהמדינה הנחשלת בה היא חיה. היא מגיעה לישראל חיה איתו כמה שנים, ואז טוענת שהבעל אלים, נכנסת למעון, מבקשת להפעיל נוהל משרד הפנים לחריג הומניטרי בשל היותה קורבן אלימות, וכך היא נשארת בארץ, וגם נפטרת מהגבר שבינתים הזדקן וכבר לא מעניין אותה מינית.

לדברי דוד מינץ היא ילידת 1977, כלומר בשנת 2017 (שנת פסק הדין) היתה בת 40. הוא יליד 1961 שזה אומר שהיה בן 56. כשהם נפגשו ב 2010 היא הייתה בת 33 והוא היה בן 49. פער של 16 שנים בינהם. אבל הוא כבר היה גרוש עם 7 ילדים. היא הגיעה ארצה והשריצה לו בת אחת בשנת 2012 (שנתיים אחרי שהביא אותה ארצה). משרד הפנים נתן לה ויזה לשהיה בארץ עד ינואר 2013.

והנה ממש לפני שהויזה שלה לשהיה בארץ פוקעת, הגברת נכנסת למעון לנשים מוכות, ותוך 3 חודשים באפריל 2013 היא כבר מגישה “בקשה לקבל מעמד בישראל לפנים משורת הדין מטעמים הומניטריים לפי “נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי” (נוהל מס’ 5.2.0019 מעודכן ליום 15.10.13; להלן: “הנוהל”).

הבת המשותפת היתה בת חצי שנה כשגברת אזיב נכנסה למעון לנשים מוכות, ובזכות הכניסה למעון לנשים מוכות היא הצליחה להישאר בישראל עד 2017 – שאז השופט מינץ החליט לגרש אותה באופן סופי.

שימו לב שבגלל הכניסה למעון כשהבת היתה בת חצי שנה, האבא איבד אוטומטית כל קשר עם הילדה הזאת, וכאשר היא גדלה היא גילתה עוינות כלפי האבא בגלל כל הטיפולים הפמינאצים שהילדה עברה במעון ע”י מטפלות הסתה ורעל של המעון. לכן לאבא לא הייתה שום בעיה להודיע למינץ שמבחינתו שיעיפו גם את הילדה הזאת לאתיופיה יחד עם האמא שלה. (בל נשכח – לאבא הזה יש עוד 7 ילדים, בעל און).

למקרא כל הסיפור הזה, ברור שהאתיופית (הלא יהודיה) נכנסה למעון רק בגלל שנגמרה לה הויזה ומכרו לה סיפור שאם תטען שהבעל אלים, משרד הפנים ירחם עליה וישאירו אותה בבארץ. היא עשתה כל מה שנשות המעון אמרו לה, כולל הסתת הבת שלה נגד האבא שלה, אבל בסוף, קארמה איז הביצ’, זרקו אותה ואת הילדה שלה מהארץ.

נשות המעון הרוויחו היטב מהסיפור הזה, אבל הילדה איבדה את האבא שלה, וגברת אזיב אמנם הרויחה עוד 4 שנים בארץ, אבל אלה לא היו שנים טובות וכייפיות. כל הזמן רצה למשטרה להגיש תלונות, רצה לבתי משפט וחיה תחת חשש הגירוש. מה יצא לה מזה? ועכשיו נשאל כמה סיפורים כאלה יש בארץ?

בתמונה: ליאת שטיינברג עובדת עם מעונות לנשים מוכות ומעלילה על בעלים שהם אלימים כדי לסדר תושבות

את הגברת אזיב ייצגה עו”ד ליאת שטיינברג, עו”ד ליאת שטיינברג שעובדת עם מעונות לנשים מוכות על מנת לסדר לנשים שאין להן מעמד בארץ זכויות תושבות. לפעמים היא מצליחה. לפעמים לא. אבל העיקר שהמעון משלם לה את שכר טרחתה (מהמיסים שלנו).

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים לפני כב’ השופט  דוד מינץ
 23 מרץ 2017
עמ”נ 64413-12-16  
בעניין:אזב יביין
ע”י ב”כ עו”ד ליאת שטיינברג
 
lawdata – דטהחוק המערערת
  – נ ג ד –  
 משרד הפנים
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים, עו”ד גילה קרמר
 
    המשיב
פסק דין

ערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי”ב -1952 (להלן: “חוק הכניסה לישראל“) מיום 21.11.2016 לדחות את בקשת המערערת לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים.

הרקע לערעור

1.         המערערת הנה אזרחית אתיופיה ילידת 1977. בשנת 2006 נישאה בחו”ל לאזרח ישראלי יליד 1961, שהיה באותה עת גרוש עם שבעה ילדים. בשנת 2010 נכנסה המערערת לראשונה לישראל בהזמנת בן זוגה הישראלי לאחר הפקדת ערבות בנקאית וניתן לה רישיון מסוג ב/1 שמשמעו אשרת תייר עם רישיון עבודה. בשנת 2012 החלה המערערת בהליך מדורג למתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי לפי נוהל מספר 5.2.0008 של המשיב וניתן לה רישיון מסוג א/5, שמשמעו ישיבה ארעית, עד ליום 11.1.2013. בשנת 2012 גם נולדה למערערת בת מבן זוגה הישראלי (להלן: “בן הזוג” או “האב”).

2.         בשנת 2013 יחסי בני הזוג עלו על שרטון ובן הזוג פנה למשיב וסיפר כי המערערת עזבה את הבית ועברה למקלט לנשים מוכות שלא בשל אשמתו. לדבריו, המערערת מנצלת את לידת בתו לשם קבלת זכויות בישראל אך הוא מעוניין שתשוב לארץ מוצאה באתיופיה כאשר הוא יפעל להביא את בתו לישראל כשימלאו לה 18. חרף זאת, ביום 23.4.2013 המערערת הגישה בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים כשלטענתה סבלה מאלימות ואיומים מבן הזוג מהרגע שבו הגיעה לישראל. המערערת ובתה שהו במקלט לנשים מוכות כשנה ובשנת 2014 בית המשפט לענייני משפחה קבע כי למערערת תהיה משמורת מלאה על הבת עם הסדרי ראייה לאב, ובני הזוג התגרשו. לשלמות התמונה יצוין כי בשנת 2017 המערערת ילדה ילד נוסף עם בן זוג ישראלי אחר, אך היא לא הגישה בקשה מכל סוג שהוא בגין יחסיה עם אותו אדם.  

3.         המערערת הגישה בקשה לקבל מעמד בישראל לפנים משורת הדין מטעמים הומניטריים לפי “נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי” (נוהל מס’ 5.2.0019 מעודכן ליום 15.10.13; להלן: “הנוהל”). ביום 9.8.2015 החליט מנכ”ל רשות האוכלוסין ויו”ר הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים לדחות את בקשתה של המערערת לקבלת מעמד בישראל. במסגרת החלטתו נקבע כי זיקתה של המערערת למדינת מוצאה חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל. במדינת מוצאה שוהה משפחתה הגרעינית של המערערת שמצבה הכלכלי אמיד ואיתה היא נמצאת בקשר טלפוני. מנגד, אין למערערת משפחה בישראל פרט לבתה ובן זוגה לשעבר שהקשר אתו רופף ולטענתה אף נקט כלפיה באלימות קשה.

4.         המערערת הגישה ערר על החלטת המנכ”ל וביום 21.11.2016 דחה בית הדין את הערר. בהחלטתו קבע כי המערערת לא התערתה בחברה בישראל ונישואיה הסתיימו זמן קצר לאחר הגעתה לישראל באופן שלא איפשר לה לטפח ציפייה של ממש בדבר קבלת מעמד. בנוסף, לא קיים קשר הורי אמיתי בין בתה של המערערת לאביה המחייב להעניק למערערת מעמד בישראל מתוקף עקרון טובת הילד. החלטה זו הולידה את הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

5.         לטענת המערערת אין זה סביר או מידתי להורות על גירושה וכפועל יוצא מכך על גירושה של בתה הקטינה שהנה אזרחית ישראלית. גירוש המערערת עם בתה יסכל את החלטות בית המשפט לענייני משפחה, הן לעניין גביית המזונות והן לעניין הסדרי הראייה עם אביה. הדבר יגדע כל תקווה לקשר בין האב לקטינה ועלול לגרום לה לנזק נפשי חמור. המשיב לא שקל את טובת הקטינה והלכה למעשה “מעניש” אותה ואת המערערת שאזרה אומץ ונמלטה למעון לנשים מוכות. בנוסף, זיקתה לישראל עולה על זיקתה לארץ מוצאה. היא חיה בישראל מזה שנים, מקיימת אורח חיים יהודי ונמצאת כיום בזוגיות עם אזרח ישראלי איתו יש לה תינוק משותף. למעט שיחה טלפונית פעם בחודש למשפחתה, אשר אינה אמידה ומרובת נכסים כפי שצוירה בהחלטת בית הדין לעררים, היא ניתקה כל קשר עם ארץ מוצאה. המשיב גם הגיע למסקנתו ללא תשתית ראייתית מספקת. כך גם בנוגע לזיקתה של בתה הקטינה שנולדה והשתלבה במסגרות חינוכיות בישראל ואינה מכירה כל מקום אחר. גירוש הקטינה שהיא אזרחית ישראלית מישראל הינו אפוא מעשה בלתי חוקי והמערערת ביקשה שמעמדה יוסדר עד שהקטינה תגיע לבגרות ותוכל להחליט בעצמה היכן לבנות את חייה, או לכל הפחות יוחזר עניינה לעיונו של המשיב לבחינת הקשר הזוגי החדש של המערערת עם בן זוגה הנוכחי.

6.         מנגד טען המשיב כי אין די בעובדה שבתה של המערערת הנה אזרחית ישראלית כדי לחייבו להעניק למערערת מעמד בישראל. המערערת לא הצביעה על נסיבות החורגות מהקושי הצפוי לכל קטין אזרח ישראל שיעבור עם אמו למדינתה ויחיה בה עם משפחתה ובמסגרת זו המשיב שקל כיאות את טובת הקטינה. כך, אין מחלוקת שלא קיים קשר משמעותי בין בתה של המערערת לאביה המצדיק נתינת מעמד למערערת שלא טענה כי קיים קשר משמעותי בין השניים. האב ניפגש עם בתו לבקשתו רק פעם בחודש במרכז קשר ותו לא. בנוסף, במשך שבע השנים בהן שהתה בישראל, המערערת לא התערתה בה. היא בקושי דוברת עברית, לא עבדה בישראל והיא לא קשרה קשרים משמעותיים עם איש מלבד בתה. בנוגע למערכת היחסים החדשה של המערערת, אין מקום לבחנה במסגרת הליך זה וככל שהיא סבורה שהיא זכאית למעמד מכוח מערכת יחסים זו עליה להגיש בקשה חדשה בהתאם. לפיכך, ההחלטה שלא להעניק למערערת מעמד מטעמים הומניטריים נמצאת במתחם הסבירות ואין להתערב בפסק דינו של בית הדין.

דיון והכרעה

7.         על פי סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, התשי”ב-1952 (להלן: החוק) כניסה לישראל ושהייה בה של מי שאינו אזרח ישראלי מותנית בקבלת אשרה ורישיון ישיבה מתאימים. הסמכות ליתן את האשרות ורישיונות הישיבה מסורה לשר הפנים (עע”מ 7422/07 אלכסנדרובה נ’ משרד הפנים, 2.7.08). שיקול דעת זה של שר הפנים הוא רחב והוא נובע מאופי הסמכות ומריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג”ץ 758/88 קנדל נ’ שר הפנים, פ”ד מו(4) 505 (1992); עע”מ 3268/14 אלחאק נ’ שר הפנים, 14.3.17; עע”מ 3919/14 ברנט נ’ רשות האוכלוסין וההגירה, 18.6.15; בג”ץ 10609/07 זועבי נ’ משרד הפנים, 17.5.11; בג”ץ 4156/01 דימיטרוב נ’ משרד הפנים, פ”ד נו(6) 289 (2002); עע”מ 4614/05 מדינת ישראל נ’ אורן, 16.3.2006; בר”ם 696/06 אלקנוב נ’ בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין, 18.12.06; בג”ץ 1689/94 הררי נ’ שר הפנים, פ”ד נא(1) 15 (1994)). במסגרת זו המדיניות המופעלת על ידי שר הפנים לצורך הענקת אשרות ורישיונות ישיבה בישראל לזרים מתאפיינת בגישה של צמצום והגבלה במתן אשרות ורישיונות לישיבת קבע (בג”ץ 2527/03 אסעיד נ’ שר הפנים, פ”ד נח(1) 139 (2003)). בית משפט העליון אישר לא אחת את סבירותה של מדיניות זו (ענין קנדל, בעמ’ 521; בג”ץ 656/87 מנצח נ’ שר הפנים, 7.3.88; ענין הררי, בעמ’ 19; עע”מ 11538/05 נטיוסוב נ’ שר הפנים, 25.11.07; עע”מ 7422/07 אלכסנדרובה נ’ משרד הפנים – מנהל האוכלוסין, 2.7.08). עם זאת, שיקול דעתו של שר הפנים בהפעלת סמכותו לפי החוק נתון לביקורת שיפוטית של בית המשפט ככל רשות מינהלית אחרת (בג”ץ 3403/97 אנקין נ’ משרד הפנים, פ”ד נא (4) 522 (1997); בג”ץ 2828/00 קובלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נז(2) 21 (2003); בג”ץ 4542/02 עמותת “קו לעובד” נ’ ממשלת ישראל,30.3.2006).

8.         הדברים האמורים בקשר להיקף שיקול הדעת של שר הפנים נכונים ביתר שאת שעה שמדובר במתן מעמד מטעמים הומניטאריים. במקרים מסוג זה מסור בידי שר הפנים שיקול דעת בעל היקף רחב במיוחד, ו”בהתאמה, יהא גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה הנוגעת למתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים, כגון שיקול זר או פגם חמור אחר היורד לשורש העניין” (בג”ץ 2629/03 איבשין נ’ שר הפנים, 28.9.08; עניין זועבי). לפיכך, יש לבדוק בקפידה במקרה זה בו הבקשה מושתתת כולה על הטענה כי קיימים טעמים הומניטאריים המצדיקים מתן מעמד למערערת בישראל ורק אם יוכח כי מקרה זה נכנס לגדרם של אותם מקרים יוצאי דופן בהם נפל כאמור פגם חמור בהחלטת המשיב, יש מקום להעניק את הסעד המבוקש למערערת.

9.         כאמור, המערערת טוענת כי לא זו בלבד שהמשיב לא שקל כיאות את טובת הקטינה שהיא אזרחית ישראלית, אלא שחיוב הקטינה לצאת מישראל אינו חוקי. אלא שאזרחותה של הבת לבדה אינה מספקת כדי לתת למערערת מעמד בישראל בהיעדר טעמים הומניטאריים חריגים. הכלל הוא, ש”מקומו של הקטין אצל הוריו. באשר ישבו הם, שם יישב הוא ולא להיפך. קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו. כאפוטרופסים, הם הקובעים את מקום ישיבתו ולא הוא את מקום ישיבתם” (עניין קנדל; וראו גם עע”מ 7088/03 מחאמיד נ’ שר הפנים, 1.3.04). מתן הוראה למערערת לצאת את ישראל יחד עם הבת אינה אפוא הוראה בלתי חוקית.

10.       זאת ועוד, הנכונות להעניק מעמד בישראל לבן זוג זר של אזרח ישראלי מבוססת על השיקול ההומניטארי של הגנה על התא המשפחתי בכללותו והרצון לתת בידי בני זוג אפשרות לחיות יחדיו בישראל, מבלי שבן הזוג הישראלי יידרש לבחור בין החיים פה, לבד, לבין החיים במחיצת בן או בת זוגו במדינת מוצאו של בן הזוג הזר (בג”ץ 754/83 רנקין נ’ שר הפנים, פ”ד לח(4) 113 (1984)). אלא שבענייננו, שיקול זה אינו מתקיים, כאשר גבה טורא בין המערערת לבין בן זוגה ולא קיים תא משפחתי עליו יש להגן (השוו מקרה הדומה למקרה זה: עמ”נ (מחוזי י-ם) 56454-08-16 פלונית נ’ רשות האוכלוסין וההגירה, 5.2.17).

11.       במקרה זה עיון בדבר מגלה כי ביום 22.2.12 פנה האב למשרד הפנים וביקש כי המערערת תוצא מישראל וכי היא משתמשת בבתם רק לשם קבלת זכויות בישראל וברצונה לחזור לדת הנצרות כדתה לפני היכרותה אתו. באותו מכתב ציין האב כי הוא מעוניין לראות את הבת והוא מאוד מתגעגע אליה. ברם, מאוחר יותר ובחלוף שנה, ביום 28.2.13 נערך ראיון לאב במשרד הפנים ובו הוא חזר על בקשתו שהמערערת תחזור לאתיופיה ואף ביקש כי הבת תתלווה אליה ואם תחפוץ בכך הבת תוכל לחזור לישראל בגיל 18. גם בראיון הטלפוני שנערך למערערת על ידי המשיב ביום 2.6.15 היא סיפרה כי הקשר עם האב הולך ומתרופף. בתחילה הוא נפגש עם הבת במרכז הקשר פעם בשבועיים אך במועד הראיון המפגשים התקיימו פעם אחת בחודש בלבד. המערערת גם מסרה כי הבת אינה מרבה לדבר על אביה.

12.       אכן על המשיב לשקול את טובת הקטין. דבר זה גם בא לידי ביטוי בסעיף ג. 6.1.4 לנוהל בו נקבע כי יש לקחת בחשבון את משמורת הילד אצל בן הזוג הזר ואת הדאגה לתשלום מזונותיו מצד בן הזוג הזר. אלא שעיון בהחלטות המשיב מגלה כי אין מקום לסברה שהוא לא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים לעניין. בהחלטת מנכ”ל רשות האוכלוסין וההגירה מיום 24.6.15 ניתנה הדעת על מצבה של המערערת ועל הקשר הרופף הקיים בין הבת לבין אביה. בין היתר ההחלטה נסמכה על מכתב עו”ס מהמקלט לנשים מוכות מיום 23.4.13. גם בהחלטת ראש דסק צפון באגף מרשם ומעמד במחלקת אשרות זרים אצל המשיב מיום 9.8.15 נבחנו מצבם של המערערת ובתה והקשר הדל שיש לה עם אביה וכן זיקתה של המערערת למדינת מוצאה אל מול זיקתה לישראל.

13.       היינו, המערערת אינה יכולה להיבנות מהטענה שטובת הבת מחייבת את הישארותה בישראל ועל כן חל הכלל לפיו אין בעובדת אזרחותו הישראלית של הקטין כדי להקנות למערערת, שהיא ההורה המשמורן, רישיון ישיבה בישראל. וכפי שאמר בית המשפט:

“…על דרך העיקרון, אין באזרחות של הבת כדי להעניק מעמד של תושב קבע לאביה הזר. עם זאת, ייתכנו כמובן מקרים הומניטריים אשר יחייבו סטייה מעיקרון זה. נחה דעתי כי במקרה שלפנינו אין מתקיימים נתונים מיוחדים אלה. הבת מצויה אצל אמה. אין העותר מגדל את בתו. לעותר נתונה האפשרות לבקר את הבת. כל אלה אין בהם ליצור אותו צורך הומניטרי מיוחד שיש בו כדי להצדיק סטייה מהעיקרון הבסיסי” (עניין דימיטרוב פסקה 9).

על אחת כמה וכמה בענייננו, כשהאב מצהיר באופן חד משמעי כי אינו מעוניין בקשר שוטף עם בתו וממילא נשמט הטעם לחריג האמור (וראו והשוו: עמ”נ (מחוזי י-ם) פלונית נ’ משרד הפנים, 22.7.15).

14.       באשר ל”מבחן הזיקות”, היינו בדיקה אם מירב הזיקות של המערערת הן לישראל ולא למדינת מוצאה. בעניין זה ייאמר כי המערערת עצמה לא טענה דבר בעניין זה בפניית בא-כוחה (ללא תאריך, אך התקבלה אצל המשיב ביום 23.4.13) אל המשיב. רק בערר שהוגש מטעמה לבית הדין לעררים נטען בתגובה להחלטת המשיב ובשפה רפה, כי היא ניתקה כל זיקה שהייתה לה למדינת מוצאה (סעיפים 23 -24 לערר). אך גם לו נטען על ידה דבר בעניין זה בשפה ברורה יותר, גם לשיטתה, עד אשר חברה עם בן זוגה החדש – נתון שאין להתחשב בו במסגרת זו ולו מפני שהמערערת עצמה לא טענה לגביו לפני המשיב וזה לא נדרש להתייחס אליו – היא הייתה גלמודה בישראל. על כך יש גם להוסיף כי הבת היא קטינה ילידת 2012 שטרם החלה ללמוד במערכת החינוך הממלכתית בישראל. מכאן שאין לומר כי התערתה בישראל עד כדי כך שניתוקה ממנה עשוי לעורר קשיים מיוחדים, העשויים להוות טעם הומניטארי של ממש. 

15.       ובשולי הדברים ייאמר כי אין בעובדה שלטובת המערערת פסק דין המחייב את האב במזונות הבת כדי להטות את הכף לעברה. פסק דין זה אינו מקנה למערערת מעמד או מעצים את זיקתה או את זיקת הבת לישראל. גם עצם נקיטת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה אינו מצביע על דבר, ואין צריך לומר כי ניתן גם לאכוף את פסק הדין כנגד האב בהיות המערערת בארץ מוצאה.

סופו של יום, מקרה זה אינו נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטת המשיב והערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. אם המערערת הפקידה ערבון, הוא יוחזר לה.

ניתן היום,  כ”ה אדר תשע”ז, 23 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.

דוד מינץ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *