ספטמבר 19, 2021

הקתדרא של עדנה קרנבל לחקר השפיטה

עדנה קרנבל העיתונאית הכי אמיצה במדינת ישראל

נאוה גדיש מתנגדת לאמת הביולוגית: אוסרת על גבר להוכיח שאשתו בגדה בו ושהילד לא שלו וגם תוקעת 70,000 ש”ח הוצאות

1 min read

כידוע במדינת ישראל נשים הם מעל הכל. לאישה מותר לבגוד בגבר ולדרוש את כל הזכויות המגיעות לה: כתובה, מזונות, רכוש, סילוק הגבר מהבית בצו הרחרה מבויים, כל מה שאפשר…. הבוגדות רוצות… והשופטים אומרים אמן. בפרשה זו מדובר באמא לשני ילדים שהיא לא כך כך אמא טובה. הילדים לא רצו אותה, והאבא קיבל משמורת. אחד הילדים (הקטן) אפילו תבע את האמא על מיליון וחצי ש”ח וזכה ב 10,000 ש”ח!!!! זה לא קורה כל יום! אבל פתאום האבא גילה מכתב של האישה מלפני הרבה שנים ממנו עולה שהיא בגדה בו עם השכן, והילד הבכור שהאבא גידל הוא בכלל לא שלו. הגבר הזה לקח תותח, את יורם שפטל – לא פחות ולא יותר. מה שפטל עושה בבית משפט למשפחה – שזה לא התחום שלו, אנחנו לא יודעים, אבל כנראה היה צריך פה תותח שיודע לחקור ולהוציא את האמת מהנחקרת ולכן האבא לקח את שפטל. אבל גם שפטל לא יכול להתגבר על מחסום הפמינאציה.

זה התחיל אצל נאוה גדיש, שופטת פמיניסטית מפתח תקוה, עיר שידועה כקן צרעות של שופטות פמינאציות אחת אחת, כולל השופטים ממין זכר (למשל עובד אליאס ובנימין יזראעלי). גם הם צרעות פמיניסטיות. גדיש זרקה את הגבר הזה לכל הרוחות. היא התחילה להתפלמס איתו אם מכתב הוידוי על הבגידה עם השכן באמת כתוב שם שהיא בגדה עם השכן. משם עברה להטיל ספק בכוונות הגבר, כאילו בגלל שהוא צריך לתת לגברת המקרננת חצי מרכושו, הוא מנסה להתחמק. וכמובן ברקע קיימות כל ההלכות השגרתיות שגם אם האישה בוגדת, והילדים אינם של הגבר, הוא עדיין צריך לשלם מזונות לילדים שלא שלו. גדיש דפקה לגבר הזה 70,000 ש”ח הוצאות “שילמד לקח” לא להתעסק עם פמיניסטיות. מה שמדהים זה שגדיש כתבה שהיא השתכנעה שהילד הוא כן של האבא התובע-המערער בגלל שהיא “מאמינה” לנתבעת. כן, כן, שמעתם טוב: השופטת מאמינה לתובעת שהילד הוא של התובע. ראו מה נכתב בערעור: “בנדון שוכנע בית משפט קמא [נאוה גדיש] כי א’  הוא אכן בנו של המערער, זאת אחר שהאמין לעדותה של המשיבה בעניין זה“. 

ואנחנו שואלים: גדיש, גדיש, גדיש, מדוע לא שלחת את הצדדים האלה לבדיקת רקמות? למה לבזבז כל כך הרבה זמן ולכתוב כל מיני פלפולים ושטויות, כאשר האמת היא לא בבית המשפט, האמת היא בגוף האדם ב DNA של הגבר ושל הילד?

אנחנו מתפלאים גם על שפטל. למה הוא לא הזמין בדיקת אבהות ממכון בארצות הברית ששולח ערכה בדואר, ונותן תוצאות בסמס תוך 24 שעות וכל זה עולה 500 ש”ח?

מנאוה גדיש שאצלה לא היה לגבר שום סיכוי התיק הגיע למחוזי מרכז לערעור, וגם שם כמובן לא היה לגבר הזה שום סיכוי. יושבות שם מיקי ברנט (פמיניסטית רדיקלית) וצבי ויצמן (כיפה סרוגה ופמיניסט רדיקלי), ועם הרכב כזה גם לארנולד שוורצנאגר לא היה סיכוי. לא הצלחנו להבין לאן נעלם חבר ההרכב השלישי. שימו לב כיצד ההרכב הזה מבצע שייימינג ממוקד באבא, צולב אותו בראש חוצות, וגם תוקע לו 30,000 ש”ח הוצאות, וגם כאן כל הבבל”ת הזה היה יכול להסתיים בהפניה לבדיקת רקמות, ולסגור ענין.

במקום לעשות את מה שההיגיון מחייב אנו מקבלים כל מיני שטויות כגון הדברים הבאים: “כפי שנאמר וברי לכל בר בי רב – קביעת אבהות, אינה עניין של מה בכך – מעצם טיבה היא חורצת גורלות וקובעת את סיפור חייו של אדם, לפיכך דווקא בעניינה לא תמיד תהא האמת העובדתית תהא זהה לאמת המשפטית. שכן, לעיתים, גם אם הדברים רחוקים, טובת הילד שלא נפשפש יתר על המידה בזהות אביו מולידו נוכח ההשלכות שעשויות להיות לגילוי האמת העובדתית על מהלך חייו, טובתו ומצבו הנפשי והאחר (וראו, כדוגמה, עמ”ש (חי)  29328-06-14 פלוני נ. פלונית (2014).  בית המשפט יבחן את עצם קביעת האבהות או שלילתה תוך מאזן אינטרסים של המעורבים בקביעה זו. כך, כדוגמה, כאשר קביעת האבהות עלולה לגרום לנזק משמעותי לילד לגביו נדרשת הבדיקה – יהא זה בגיר או קטין – ישקול בית המשפט האם יש מקום להשלים הבדיקה או שמא להיסמך תחת זאת על חזקות קיימות או מצגים עובדתיים, דוגמת התנהלות ארוכת שנים בה התייחס בעל הדין כהורה לילד”.

באמת? השופטים כותבים שאולי זה לא יהיה טוב לילד לדעת שהאבא שמגדל אותו הוא לא האבא הביולוגי שלו, ושהוא תוצר של בגידה? אפשר לחשוב שהילד לא יודע שאבא שלו מדבר עם שפטל כל הזמן, ואפשר לחשוב שהוא לא יודע שאחיו הקטן שתבע את האמא על 1,500,000 ש”ח ואמנם זכה רק ב 10,000 ש”ח ופתאום הוא לא יחוש טוב עם הידע שהאמא בגדה באבא המגדל? זאת הרי אמא שהילדים שונאים אותה וגם תבעו אותה (תמ”ש 52882-12-13) – איזה נזק משמעותי ייגרם לילד? אולי תיגרם לילד בכלל הקלה שסוף סוף הרגשות שלו – הרתיעה שלו ושל אחיו מהאמא הזו יקבלו גם גושפנקא נוספת?

ואם זה לא מספיק (טענת הסרק שהילדים עלולים להינזק) אז השופטים שולפים גם את טענת ההשתק השיפוטי:

“כך בעניין עמ”ש (חי) 29328-06-14 הנ”ל הבהיר בית המשפט כי אין מקום לביצוע בדיקה גנטית מקום בו האב הציג עצמו כאבי הקטינים ודאג לעניינם משך שנים – “גם קשה להתעלם מהעובדה, שצוינה גם בתסקיר פקידת הסעד, כי המערער גידל את הקטינות, והתייחס אליהן כבנותיו, גם כלפי אחרים ומשפחתו, במשך שנים לא מעטות …וממילא הסכים, כי תרשמנה כבנותיו בתעודת הזהות שלו, ובכך הוכר כאביהן בפני הרשויות. בנסיבות אלה יש לומר כי הודה באבהותו כלפי הקטינות באופן עקבי ומתמשך. לכן, מכוח המניעות וההשתק השיפוטי הוא מנוע מלטעון, בהעדר סיבה ממשית או הוכחה משכנעת, לשלילת אבהותו”. בדומה בבע”מ 8268/13 פלוני נ. פלונית (2014) מצא בית המשפט העליון שלא לאשר בדיקת רקמות כאשר האב הודה באבהותו באופן עקבי ומתמשך  ואף השתהה באופן ניכר בהגשת תביעתו. בית המשפט קבע כי כל אלה מגיעים כדי מניעות והשתק שיפוטי המונעים מהאב לטעון לשלילת אבהותו”. 

טענת ההשתק השיפוטי היא סוג של שפיכת מלח על הפצעים של האבא הנבגד. במקום לשבח אותו על גידול הילדים למופת, מה שכל בן אנוש היה עושה – גם אם היה מדובר בחתולים או כלבים – אומרים לו: בגלל שגידלת את הילדים האלה, עכשיו נמנע ממך את האמת ואתה אבא בעל כורחך וזבש”ך.

זו בדיוק הבעיה עם השופטים הישראלים. האמת קשה להם. במקום להתמודד עם האמת בדרך הכי ישרה שיש, הם ממציאים “אמיתות משפטיות” ומתחילים לקשקש בלי סוף על כל מיני הלכות ותקדימים, והעיקר שלא להתמודד עם האמת. האמת במקרה זה טמונה ב DNA וכל בזבוז הזמן הזה היה נחסך מכולם, אם נאוה גדיש הייתה שולחת את האבא והילד ביום הראשון בו קראה את כתב התביעה בנט, למכון לבדיקת רקמות.

בתמונה: נאוה גדיש – פמיניסטית רדיקלית

 

להלן פסק הדין בערעור על נאוה גדיש:

עמ”ש
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
26998-10-19
21/07/2020
בפני השופטת:
1. מ. ברנט אב”ד – ו. פלאוט
2. צ. ויצמן
– נגד –
מערער:
י. ב.
עו”ד יורם שפטל
עו”ד דורון בקרמן
משיבה:
מ. ב.
עו”ד דותן לוי
עו”ד דן ליבנה
פסק דין
  
   

פתח דבר

שנים רבות אחר שנפרדו הצדדים בגט פיטורין מצא המערער מכתב שכתבה המשיבה לפלוני,  וממנו הסיק כי זה אשר חשב אותו לבנו בכורו כלל אינו ילדו שלו אלא של אחר. מעת שכך, הגיש המערער תביעה נזיקית שעילותיה תרמית ורשלנות ובה עתר לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בשל התרמית האמורה ומצג השווא שהציגה בפניו המשיבה כאילו התעברותה הייתה ממנו, מצג בשלו נישא לה. 

בית המשפט לענייני משפחה בפ”ת (כב’ הש’ נ. גדיש)  בפסק דינו מיום 15.7.20 דחה התביעה ומכאן הערעור.

הנדרש לנדון

  1. הצדדים נישאו זל”ז בשנת 1986 והתגרשו בשנת 2004. היו אלו נישואיה השניים של המשיבה.

קודם נישואיהם, בהיותם של הצדדים במערכת יחסים זוגית,  התעברה המשיבה ונשאה ברחמה את א’. נוכח הריונה של המשיבה החליטו הצדדים להינשא, וביום 15.5.87 נולד א. . בדיוק שנתיים לאחר מכן, ביום 15.5.89, נולד בנם השני ת’. .

  1. הצדדים לא רוו נחת בנישואיהם, ובכתב הגנתה של המשיבה מתוארת מערכת היחסים הקשה בינה למערער ואף בינה לבין ילדיה. מכל מקום, במסגרת הסכם הגירושין קיבל המערער את המשמורת על ילדיו שהיו אז כבני 15 ו – 17 בהתאמה, ואלו עברו לגור עמו. הקשר של הילדים עם אימם, מסיבות כאלה ואחרות שאין כאן המקום לפרטן,  היה רעוע ורחוק.  עד כדי כך באו הדברים שהבן ת’ הגיש בבגרותו תביעת נזיקין כנגד אמו ע”ס 1,500,000 ₪ בשל טענותיו להזנחתה אותו, תביעה אשר הסתיימה בפסיקה על דרך הפשרה ע”פ  סע’ 79 א (א)  לחוק בתי המשפט התשמ”ד – 1984,  ואשר במסגרתה חייב בית המשפט את המשיבה לשלם לת’ 10,000 ₪ (תמ”ש 52882-12-13). 
  1. והנה, כך לטענת המערער, שנים רבות אחר גירושיהם, בשנת 2012, בעודו תר אחר מסמכים כלשהם, הוא מצא העתקים של שני מכתבים שנכתבו בכתב ידה של המשיבה  ומופנים ל”איש סוד” שלה בשם “ש.”, ומהם ניתן ללמוד כי המשיבה הייתה ביחסים אינטימיים עם אחרים בתקופת מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים, קודם וגם לאחר נישואיהם.  באחד מהמכתבים, מכתב שתאריכו 14.1.91 ,  מספרת המשיבה לאיש סודה  על מפגשי טיפול אצל פסיכולוג כלשהו (להלן- המכתב) ובו נכתב, בין השאר –

“…בקיצור גם אני הולכת לשם (=לפסיכולוג – הערה שלנו) בלב כבד בגלל הכסף, אבל בפגישה השניה כבר יצא לי בעזרת שאלותיו שילדיי אינם ילדי ועל הסיפור עם השכן, וזה מה שדירבן אותי להמשיך שם כי אני חייבת לדבר על זה ובמקום ציבורי לא הייתה מעיזה”

(ההדגשה שלנו; נספח ד’ למוצגי המערער).

המערער,  כך לטענתו, נרעש עד מאוד מקריאת המכתב שכן הוא הבין את הדיבור “שילדיי אינם ילדי”  כטעות סופר כאשר למעשה כוונת המשיבה הייתה לכתוב – “ילדיי אינם ילדיו” רוצה לומר נשמטה האות “וָו” מהמילה “ילדי”. עניין זה חיזק אצלו חששות קודמים שניכרו כל העת בליבו שמא בנו בכורו א’ אינו בנו.

ודוק, המערער הדגיש בכתב תביעתו ובתצהיר עדותו, כי לא סבר ואף אינו סבור היום ששני ילדיו אינם ילדיו, שכן ברי לו שת’ הוא בנו שלו, החשש  עלה בליבו אך ורק לגבי הבן הבכור א’ (סע’ 14 לכתב התביעה).

  1. וכל כך למה? הנה סיפור הדברים שטוען לו המערער בתצהיר העדות שהוגש מטעמו – לדבריו, במהלך חודש ספטמבר 1986, קודם נישואי הצדדים, כשבועיים אחר שהצדדים שהו ביחד עם אדם נוסף שהיה שכנם בבניין המגורים בו התגוררו (להלן – השכן) בחופשה בבית מלון באשקלון, הודיעה לו המשיבה כי הרתה. המערער הופתע מאוד מהודעתה זו, שכן לטענתו לא זו בלבד שהמשיבה טענה שהיא נוטלת אמצעי מניעה, הרי שאף הוא  “נקט בעצמו ובדרך קבע באמצעי זהירות מתאימים למנוע את התעברותה”  (סע’ 3 א לתצהיר התובע).  ואולם המשיבה דבקה באמירתה זו והצהירה בפניו חזור והצהר כי התעברה ממנו ואף הפעילה עליו לחצים רבים שיינשא לה ולו בשל התעברותה, זאת בניגוד לרצונו שלו כי תפסיק את הריונה, עד אשר לא יכול היה לעמוד בפרץ דמעותיה ותחינותיה ונישא לה בחודש נובמבר 1986, כשבעה חודשים לאחר מכן נולד א’  (סע’ 3 ג לתצהיר המערער). 

נעיר, כי סיפורה של המשיבה שונה בתכלית. לגרסתה, דווקא המערער היה זה שעמד על כך שהצדדים יינשאו,  והוא הצליח לשכנעה לבסוף להתקשר עמו בברית נישואין על אף שהמערכת הזוגית בניהם הייתה קשה והמשיבה חששה כי אין לה כל סיכוי, אלא שלבסוף התרצתה לבקשת המערער להינשא לו (סע’ 25-26 לתצהיר המשיבה וכן ראו חקירתה הנגדית עמ’ 35 ש’ 35-37 ובעמ’ 36 לפר’) 

  1. נשוב לנטען ע”י המערער – גילוי המכתב זעזע את המערער, לטענתו, והשפיע קשות על מצבו הנפשי כאשר חששותיו הישנים צפו ועלו לנגד עיניו. לדבריו הוא הבין  כי רומה במהלך כל השנים עת המשיבה הציגה לפניו מצג שווא, גרמה לו להינשא לה בשל אותו מצג ולקחת אחריות לגידולו וגורלו של ילד שהוא כלל אינו אביו. 

מתוך שכך הגיש המערער תביעה כספית נזיקית בשל נזקים שנגרמו לו לטענתו בשל מעשי ומחדלי המשיבה הנזכרים.  בתביעתו טען המערער לקיומן של עוולות התרמית (סע’ 56 לפקודת הנזיקין (נ”ח)) והרשלנות (סע’ 35 לפקודה).

המערער העמיד תביעתו על סך 600,000 ₪ וטען לנזקים בראשי הנזק הבאים –

  • 250,000 ₪ – בגין הוצאות גידול הבן א’  לאורך השנים, וכן בשל נזק כספי שנגרם לו אחר שנאלץ לטענתו לדחות שתי הצעות עבודה גדולות בארה”ב לצורך טיפול בא. 
  • 100,000 ₪ – בגין אובדן כושר השתכרות בשל הנכות הנפשית שנגרמה לו בעקבו הגילוי.
  • 250,000 ₪ – בגין נזק שאינו ממוני בשל הסבל ועוגמת הנפש מעצם הגילוי שאימת את חששותיו הישנים.
  1. המשיבה הכחישה את טענות המערער מכל וכל. לדבריה הפרשנות אותה נותן המערער לאמור במכתב מקורה בהרהורי ליבו ואין בינה לבין האמת מאומה, וכי כל הורתה של התביעה ברצונו של המערער להוציא ממנה כספים ללא עילה שבדין ולהתחמק מחובתו לתת לה את חלקה ברכוש הצדדים.

לטענת המשיבה, כבר משנת 2003 טען המערער כנגדה פעם אחר פעם כי הוא יודע שא’ אינו בנו וכי יש לו לכך ראיות של ממש – מסמכים ובדיקות (סע’ 6, 9-12 ורבים אחרים בתצהירה של המשיבה), המשיבה לא הסתפקה בהעלאת טענות גרידא ואף הביאה לעדות חברות ומכרות שהעידו כי היא סיפרה להם בעבר, כבר בשנת 2004 או בסמוך לה, כי המערער מתענה לה וטוען כנגדה כי הוא יודע שא’ אינו בנו וכי יגלה לא’ את הדבר (ראו עדות הגב’ ד. ב. ה. עמ’ 29-31 לפר’ וסע’ 7 לתצהירה וכן סע’ 7 לתצהיר הגב’ א. ל.). מתוך שכך טענה המשיבה כי  חלה התיישנות על התביעה שהוגשה בשנת 2017  ולחלופין כי יש לדחות התביעה מחמת השיהוי. 

  1. המשיבה בכתב הגנתה לא הציעה פרשנות חלופית לפרשנות שניתנה ע”י המערער וטענה כי אינה זוכרת את הנסיבות וההקשר בהם נכתבו הדברים, ואולם היא הכחישה מכל מקום את הפרשנות שנתן המערער למכתב והבהירה באופן חד משמעי כי א’ הוא בנו של המערער. במהלך חקירתה הנגדית טענה המשיבה כי אפשר שהדברים “ילדיי אינם ילדי” נכתבו לאחר שהמערער איים עליה כי ילדיה לא יגדלו עמה, ותחושותיה הקשות מהיחסים בינה לבין ילדיה.
  1. לבסוף, המשיבה פירטה בכתב הגנתה ובתצהירה את המסכת הקשה של נישואי הצדדים ואת האופן הבוטה בו התייחס אליה המערער, כאשר היא מדגישה שבמהלך כל השנים טען כנגדה כי אינה נאמנה לו, ולטענתה התביעה הנוכחית אינה אלא המשך של התעמרותו בה.

פסק דינו של בית משפט קמא

  1. בית המשפט דחה את תביעת המערער.

בית המשפט אומנם הקדים ודחה את טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה, אחר שקבע כי לא הוכח שהמכתב התגלה למערער קודם לשנת 2012, ואולם אחר שכך, מצא כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו. 

כך מצא בית המשפט כי בקשתו של המערער להתאים את האמור במכתב לחשדותיו כי הבן א’ אינו בנו –  תמוהה, שכן לפי פרשנותו שלו יש לתקן את כל המילים בדיבור “ילדיי אינם ילדי” ותחת זאת לכתוב “ילדִי אינו ילדו” – תיקון שכזה אינו סביר והוא יוצר “מדרש” חדש לכתוב החורג מפשטו, וזאת ללא כל ראיה או עוגן בכתוב או בנסיבות האופפות אותו. 

בית המשפט התרשם כי הורָתָה של התביעה בניסיונו של המערער לקבל מהמשיבה את סכומי הכסף שהוא חב לה בגין חלקה בבית (סע’ 24 לפסק הדין), תוך שהוא מדגיש כי גרסת המערער לפיה לא הגיש את תביעתו אלא כחמש שנים לאחר גילוי המכתב בשל העדר אמצעיים כספיים תמוהה בעיניו. 

בית המשפט קיבל את גרסת המשיבה, כפי שנאמרה מפיה בלשונה בישיבת קדם המשפט הראשונה שניהל, ולפיה נהגה לכתוב יומן בדרך של כתיבת מכתבים הממוענים לחבר קרוב, אלא שמכתבים אלו לא נשלחו בפועל לאיש.  כמו כן,  מערכת היחסים הקשה שחוותה הן עם המערער, ובכלל זה איומיו כי הילדים לא יהיו עמה עת יתגדלו (עמ’ 43 ש’ 3-4 לפר’)  והן ביחסיה עם ילדיה עצמם, גרמה לה תחושה כי “ילדיה אינם ילדיה”   (היינו לסברתה נשמטה האות “יוד” מהמילה האחרונה והיה צריך להיכתב “ילדַיי אינם ילדַיי”).

מכל מקום, בית המשפט קיבל את טענת המשיבה כי א’ הוא בנו של המערער (פר’ עמ’ 39 ש’ 11-21), וקיבל את נסיבות כתיבת המכתב כפי שתוארו ע”י המשיבה בלשונה (עמ’ 41 ש’ 14-18 לפר’).

בית המשפט קבע כי לא עלה בידי המערער לעמוד בנטל הראיה כי א’ אינו בנו או כי המשיבה הציגה בפניו מצג כוזב באשר לאבהותו על א’,  וממילא לא הוכחה אף עוולת הרשלנות. 

מעבר לנדרש, הוסיף בית המשפט והבהיר כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין הגילוי הנטען לנזקיו של המערער, שכן המערער עצמו העיד שאין לו כל כוונה להפסיק לשמש כאביו של א’  וכי הוא רואה בו כבנו לכל דבר ועניין וכי אף אם היה יודע מראש  שא’ אינו בנו היה נוהג כך.

עוד, ושוב מעבר לנחוץ, הבהיר בית המשפט כי לא הוכח לפניו אף רכיב מרכיבי הנזק שנטענו ע”י המערער –  לא באשר להוצאות שהוצאו על גידולו ורווחו של א’  (במיוחד בשים לב לכך שבפרקי זמן בלתי מבוטלים המערער היה מובטל),  בית המשפט לא שוכנע כי המערער דחה הצעות עבודה בשל הצורך בטיפול בא’  וכן לא הוכח לפניו מהו הנזק בגין דחיית עבודות אלו ולא הוצגה כל ראיה באשר למצבו הנפשי של המערער, עניין המצריך חוות דעת רפואית ערוכה כדין (אשר אף בקשה להתיר הגשתה של כזו לא הוגשה).

מתוך שכך דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המערער בהוצאות משפט בסך של 70,000 ₪ . 

מכאן הערעור.

תמצית טענות המערער

  1. שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את פרשנותו של המערער למכתב, שהיא הפרשנות היחידה שעמדה לבחינתו, נוכח העובדה שהתובעת בכתב הגנתה ובתצהירה לא נתנה כל פרשנות חלופית ולראשונה נתנה פרשנותה לדיבור “ילדיי אינם ילדי” אך ורק בחקירתה הנגדית במסגרת הליך שמיעת הראיות (עמ’ 41-43 לפר’).

כך שגה בית המשפט בקבעו כי פרשנותו של המערער לדיבור הנזכר רחוקה מן ההיגיון שכן היא מכוונת לתיקונן של 3 מילים. המערער טען כי צריך לתקן אך ורק מילה אחת ולהוסיף לה את האות “וו”, רוצה לומר צ”ל “ילדיי אינם ילדיו” וכוונת הדברים שהמשיבה, הכותבת,  סברה בינה לבינה כי שני ילדיה אינם ילדיו של המערער, אף שהוא  עצמו טוען ויודע כי רק הבכור – א’ אינו ילדו. 

  1. שגה בית משפט קמא בהתעלמו מכך שפרשנות המשיבה למכתב היא בגדר “עדות כבושה” שהמשיבה כלל לא העלתה בכתב הגנתה או בתצהירה והביאה אותה לראשונה רק בחקירתה הנגדית.  כך שגה בית המשפט בקבלו את פרשנותה של המשיבה כאילו כוונת הדברים לקשיים שחוותה ביחסיה עם ילדיה עד שתחושתה הייתה ש”ילדיה אינם ילדיה”,  שכן אותה עת ילדיה היו רכים בשנים בגילאי שנתיים וארבע וקשה לייחס לילדים בגיל זה את שמבקשת לייחס להם המשיבה. 
  1. שגה בית המשפט בקבלו את גרסת המשיבה לפיה עסקינן בכתיבת יומן ולא במכתב שנשלח למאן דהוא שעה שברי שמדובר במכתב ולא ביומן מאוגד.
  1. שגה בית המשפט בקביעתו לפיה לא ניתן ללמוד מהאמור במכתב כי א’ אינו בנו של המערער.
  1. שגה בית משפט קמא בכך שלא מצא כי המשיבה התרשלה בכך שלא עשתה את כל שעליה לעשות כדי לוודא שהמערער אכן אביו הביולוגי של א’ קודם שהביאה אותו להינשא לה בשל התעברותה.  
  1. שגה בית משפט קמא בקביעתו כי המערער לא הוכיח את נזקיו. עלות גידולו של קטין היא עניין  המצוי בידיעה שיפוטית ולמצער ניתן להערכה כ”אומדנא דדייני” ולמעשה בתי המשפט נוהגים כך חדשות לבקרים בעת הערכת מזונות של קטין בתיקי המזונות הבאים לפניהם.  כך שגה בית המשפט בכך שלא העריך את הנזק שנגרם למערער בשל כך שנאלץ לדחות הצעות עבודה בארה”ב בשל טיפולו בבעיות רפואיות מהן סבל א’  וכן  שגה בכך שלא פסק למערער נזק לא ממוני על פי הערכה כנהוג. 
  1. שגה בית המשפט בחייבו את המערער בשיעור הוצאות מוגזם ומופרז
  1. נוסיף ונציין כי המערער הוסיף והגיש, בצד ערעורו, בקשה לפני ערכאת הערעור ובה עתר ליתן צו המורה על בדיקת אבהותו ביחס לא’ – בקשה זו נדחתה על ידינו בהחלטה מנומקת בדיון שהתקיים בהליך הערעור ביום 15.7.20, ואשר עיקרה כי לא הייתה מניעה לעתור למתן הצו בערכאה קמא ואין בשיקוליו של המערער שלא לעתור לכך מתוך רצונו שלא לערב את בנו במחלוקת הנוגעת לו בכדי להצדיק קבלת בקשתו כעת, עת השתנו שיקוליו והוא שינה טעמו בעניין זה.

תמצית טענות המשיבה

  1. לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית משפט קמא. בפסק הדין נקבעו ממצאי מהימנות חד משמעיים ואין להתערב בקביעותיו לפיה עדותו של המערער לא הייתה אמינה הן בכל הקשור להגשת התביעה במועדה והן בכל הקשור למועד מציאת המכתב הנטען וכיוצ”ב.
  1. המערער מנוע מלטעון כנגד אבהותו כאשר במהלך כל תקופת קטינותם של הילדים שימש כהורה המשמורן ונהג כאביהם לכל דבר ועניין למרות טענתו לחשדותיו ביחס למשיבה בכל הקשור להורתו של א’ עוד קודם להולדתו.
  1. טענה שעניינה קביעת אבהות מצריכה את צירוף הילד – קטין או בגיר – כצד לה. המערער לא עתר כלל לצירוף א’ כצד להליך לצורך בירור אבהותו כתנאי וכמשוכה ראשונה להוכחת תביעתו. 
  1. המערער עצמו טען כי קיים חשש ממשי שדבר קיומה של התביעה עלול להזיק לבן א’. ככל שעניינה ייוודע לו וכי הדברים מגיעים עד כדי “דיני נפשות” ועלול לפגוע במרקם הקשרים המשפחתיים בינו לבין ילדיו, לפיכך כבר מטעם זה יש לדחות התביעה נוכח הנזק העלול להיגרם מעצם הבירור העובדתי הנדרש ע”י המערער, ומכל מקום, ברי כי הסברות הסתמיות והמוכחשות שמפריח המערער לעניין העדר אבהותו ביחס לא’ אינן יכולות להתקבל נוכח השלכות הרוחב שלהן, לעניין זה יש להביא ראיות מוצקות וברורות שכלל לא הובאו ע”י המערער. 

                                                  ****

  1. דין הערעור להידחות.

המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי א’ אינו בנו. הוכחת עניין זה היא האב והיסוד לעילות הנזיקיות הנטענות ע”י המערער כנגד המשיבה – בין בכל הקשור לעילת התרמית ובין בכל הקשור לעילת הרשלנות.  ככל שא’ הוא בנו של המערער, וכך מסתבר מהראיות והנסיבות שהונחו לפני בית המשפט, כפי שיפורט להלן,  הרי שאין כל מחדל או התנהגות מעוולת מצד המשיבה – לא מעשה הסתרה, לא מצג שווא, ולא מעשה רשלני. 

הפרשנות אותה מבקש המערער לייחס לאמור במכתב היא אחת מבין רבות אשר ניתן לחשוב עליהן ולהעלותן, וכבר מטעם זה אין לקבלה ככזו הקובעת או שוללת את אבהותו. יתר על כן, למעשה פרשנות זו אף אינה בגדר “פשוטו של מקרא”, אלא היא בגדר מדרש, פלפול ואף סירוס הכתוב, שהרי לא זו בלבד שהמערער מבקש לתקן את הכתוב ולומר כי כוונת הכותב הייתה לכתוב “ילדיי אינם ילדיו”, מבקש הוא להוסיף פרשנות לנסיבות הכתוב ולומר כי המשיבה היא זו שסברה כי שני ילדיו אינם ילדיו אבל הוא עצמו יודע ומאמין כי רק א’ אינו ילדו, ומתוך שכך הזעזוע והפגיעה הנפשית שנגרמה לו מהמכתב היא תולדת פרשנותו שלו, ושלו בלבד, את הכתוב ואת הנסיבות. 

כאשר מבקש אדם לתת פרשנות החורגת מפשט הכתובים, ראוי שיביא ראיות ברורות ונחרצות לפרשנות זו, ובוודאי שכל עוד אין וודאות כי זו הפרשנות הנכונה – אין לקבוע אבהות בגין פרשנות זו. ככלות הכל, אין אנו קובעים אבהות על בסיס סברה, הנחה או מחשבה – אלא על פי ראיות אמתיות, מהימנות ומבוססות. קיומה של אבהות, כמו גם שלילתה, יש להוכיח באופן ברור ומעבר לכל ספק סביר. לכן, המבקש להוכיח או לשלול אבהות, ובוודאי כאשר הוא מבקש להפריך מצב קיים ונחזה של אבהות, נדרש להבאת הראיה הטובה ביותר לצורך כך, כאשר על דרך הכלל תהא זו ראיה גנטית (ראו –  ע”א 548/78 שרון נ. לוי (1980); תמש (תל-אביב-יפו) 109620/00 – פלוני נ’ פרקליטות מחוז תא – אזרחי ואח’, (2004)).

בנדון לא הייתה לכאורה כל מניעה לביצוע בדיקה גנטית לבחינת אבהותו של המערער ביחס לא’  מצד הוראות חוק מידע גנטי תשס”א – 2000 שכן הורתו של א’ הייתה קודם לנישואי הצדדים ואין בבדיקה בכדי לממזרו. והנה, על אף שכך, לא עתר המערער למתן צו לבדיקת אבהות  מנימוקיו שלו, וגם אם נימוקים אלו לגיטימיים וראויים (כגון רצון שלא לפגוע בריגשותיו של א’ ), אין הוא יכול לבסס עילת תביעה ובד בבד  להימנע מלהביא ראיה מהותית שיכולה לסייע לו בהוכחת הנטען על ידו. מילים אחרות, הראיה הטובה ביותר מצויה בידיו של המערער ואין הוא יכול לדרוש קבלת התביעה מחד, ולהימנע במכוון מלהביא את הראיה הטובה ביותר, מאידך.

מעת שכך,  ומשלא הובאה כל ראיה של ממש – זולת לסברה, הנחה או חשש של המערער כי א’ אינו בנו, יש לקבוע כי לא עלה בידו לשלול את אבהותו כלפי א’, כלפיו הוא נהג ונוהג כאב עד היום בהיותו של א’ בגיר בשנות השלושים לחייו, ואף בוחר להמשיך ולנהוג כך גם עכשיו, שנים רבות לאחר שמצא את המכתב הנזכר. 

יתר על כן, בנדון שוכנע בית משפט קמא כי א’  הוא אכן בנו של המערער, זאת אחר שהאמין לעדותה של המשיבה בעניין זה. 

כבר מטעמים אלו דין הערעור להידחות.

  1. עוד נוסיף ונחדד, ואפשר שהדבר הרבה מעבר לנחוץ. כפי שנאמר וברי לכל בר בי רב – קביעת אבהות, אינה עניין של מה בכך – מעצם טיבה היא חורצת גורלות וקובעת את סיפור חייו של אדם, לפיכך דווקא בעניינה לא תמיד תהא האמת העובדתית תהא זהה לאמת המשפטית. שכן, לעיתים, גם אם הדברים רחוקים, טובת הילד שלא נפשפש יתר על המידה בזהות אביו מולידו נוכח ההשלכות שעשויות להיות לגילוי האמת העובדתית על מהלך חייו, טובתו ומצבו הנפשי והאחר (וראו, כדוגמה, עמ”ש (חי)  29328-06-14 פלוני נ. פלונית (2014).  בית המשפט יבחן את עצם קביעת האבהות או שלילתה תוך מאזן אינטרסים של המעורבים בקביעה זו. כך, כדוגמה, כאשר קביעת האבהות עלולה לגרום לנזק משמעותי לילד לגביו נדרשת הבדיקה – יהא זה בגיר או קטין – ישקול בית המשפט האם יש מקום להשלים הבדיקה או שמא להיסמך תחת זאת על חזקות קיימות או מצגים עובדתיים, דוגמת התנהלות ארוכת שנים בה התייחס בעל הדין כהורה לילד. 

כך בעניין עמ”ש (חי) 29328-06-14 הנ”ל הבהיר בית המשפט כי אין מקום לביצוע בדיקה גנטית מקום בו האב הציג עצמו כאבי הקטינים ודאג לעניינם משך שנים –

“גם קשה להתעלם מהעובדה, שצוינה גם בתסקיר פקידת הסעד, כי המערער גידל את הקטינות, והתייחס אליהן כבנותיו, גם כלפי אחרים ומשפחתו, במשך שנים לא מעטות …וממילא הסכים, כי תרשמנה כבנותיו בתעודת הזהות שלו, ובכך הוכר כאביהן בפני הרשויות. בנסיבות אלה יש לומר כי הודה באבהותו כלפי הקטינות באופן עקבי ומתמשך. לכן, מכוח המניעות וההשתק השיפוטי הוא מנוע מלטעון, בהעדר סיבה ממשית או הוכחה משכנעת, לשלילת אבהותו”

בדומה בבע”מ 8268/13 פלוני נ. פלונית (2014) מצא בית המשפט העליון שלא לאשר בדיקת רקמות כאשר האב הודה באבהותו באופן עקבי ומתמשך  ואף השתהה באופן ניכר בהגשת תביעתו. בית המשפט קבע כי כל אלה מגיעים כדי מניעות והשתק שיפוטי המונעים מהאב לטעון לשלילת אבהותו. 

דומה כי גם בנדון העובדה שהמערער עצמו הטוען כי מעת התעברותה של המשיבה והורתו של א’ חשש שמא הוא אינו אביו, וכי על אף ולמרות חששות אלו, אשר לטענתו שלו לא היו חששות בעלמא שכן לדבריו, הוא עצמו נקט באמצעים למניעת הריון בשהייתו עם המשיבה, בחר לקחת אחריות על הילד שיוולד, להינשא למשיבה ולשמש כאביו של א’ מעת היוולדו ועד היום, אין כל מקום לערער ולסתור בִּנְיָנָה של אבהות נחזית זו בהבל פה ובתחושת הלב . שומה היה על המערער, ככל וחששותיו היו כה מבוססים כטענתו, לבחון ולבדוק חששותיו קודם לנישואיו עם המשיבה וקודם שקיבל על עצמו לשמש ולנהוג בפועל כאביו של א’.  

  1. ועוד, בנדון אף יותר מכך – גם לו היה עולה בידי המערער לעבור את המשוכה הראשונה – שלילת אבהותו ביחס לא’ – הרי שגם אז דין תביעתו להידחות בהעדר קשר סיבתי בין התנהלותה של המשיבה לבין נזקיו הנטענים, שכן המערער עצמו הודה כי בדיעבד, לו היה יודע שא’ אינו ילדו בכל זאת היה מגדלו כאביו לכל דבר ועניין, ובלשונו –

“הייתי עושה את כל מה שעשיתי אותו דבר גם אם הייתי יודע בוודאות שאור איננו בני, כבר סמוך ללידה” (עמ’ 6 ש’ 21 לפר’).

ודומה כי אין להאריך בדברים…

  1. אם נבוא ונסכם, לא מצאנו להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אשר מעוגנות בעיקרן בקביעות מהימנות באשר לעדויות הצדדים והתרשמותו של בית המשפט מהצדדים עצמם.

המערער לא עמד בנטל להוכחת עילת התביעה הנטענות על ידו – לא בייחס לתרמית ולא ביחס ברשלנות. 

מתוך שכך דין הערעור להידחות.

  1. המערער יישא בהוצאות המשיבה בשיעור של 30,000 ₪. כאשר סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל, ככל שלא ישולם עד ליום 1.9.20. סך ההוצאות נפסק מתוך התחשבות בשיעור ההוצאות שנפסקו כנגד המערער בבית משפט קמא. 

העירבון שהופקד ע”י המערער יועבר לידי המשיבה באמצעות בא כוחה על חשבון ההוצאות שנפסקו.    

  1. ניתן לפרסום ללא פרטי שמות הצדדים וילדיהם.

ניתנה היום, כ”ט תמוז תש”פ, 21 יולי 2020, בהעדר הצדדים.

כאן תוכלו לראות הרצאה של נאוה גדיש – לשיפוטכם. תגובות יתקבלו בשמחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *