ספטמבר 27, 2021

הקתדרא של עדנה קרנבל לחקר השפיטה

עדנה קרנבל העיתונאית הכי אמיצה במדינת ישראל

ניכור הורי 2: מאמר של בני ביילי: אין שום יעילות או תועלת בגישות ההתערבות של הרווחה באלימות גברים במשפחה

1 min read

לפנינו מאמר שפורסם ע”י משרד הרווחה פרי עטו של דר’ בני ביילי.  המאמר סוקר את יעילות גישות ההתערבות בטיפול באלימות בין בני זוג.  המאמר סוקר מחקרים מחוץ לארץ שברובם מחקרים מגמתיים ומוטים שפורסמו ע”י פמיניסטיות רדיקליות הקוראות לחינוך מחדש של הגברים, ושהנחת היסוד שלהם היא שכל הגברים הם אלימים ואגרסיביים מטבעם, וכל הנשים הן מסכנות, חלשות וענוגות, ושהן תמיד הקורבן באלימות במשפחה. נזכיר שברגע שאישה מתלוננת תלונת שווא על אלימות של בעל, היא יוצרת ניכור הורי כי מייד הבן זוג (הבעל) מנותק מהילדים שלו ואף שופט לא מוכן לתת לו הזדמנות להוכיח שמדובר בתלונת סרק.

לאחרונה גוברים הקולות הפמיניסטים לשנות את בית המשפט למשפחה ל”בית משפט טיפולי” כך שבמקום לשמוע ראיות, השופטים ישלחו את הגברים מייד לטיפולים.  בטיפולים האלה הגברים צריכים להודות בפני המטפלים שהם אלימים (גם אם הם לא אלימים) ולהתחיל לשנן תכנים פמיסטיים על “הכלה”, “הפנמה”, “הטמעה”, “אני גבר חדש”, “אני השתניתי”, וכו’ וכו’.

תקציר המאמר:  “התוכניות הסטנדרטיות לטיפול בגברים (מודלים באוריינטציה מגדרית, אוריינטציה אוריינטציה דינאמית) מראות יעילות מעורפלת ,[CBT] קוגניטיבית-התנהגותית במניעת אלימות עתידית, ושינויים לטובה נצפים, אם בכלל, בזמן ההתערבות
או בסמוך לסיומה. בתוכניות שמדדו יעילות על פני שנים, לא נמצא למשתתפי התוכניות יתרון בהימנעות מאלימות לאורך זמן לעומת גברים שלא עברו התערבות טיפולית”.

להודרת המאמר ב PDF בני ביילי יעילות גישות ההתערבות באלימות בין בני זוג

כמו כל דבר שמשרד הרווחה “מטפל” בו, שום דבר לא אמין והכל מועד לכישלון.  אנחנו לא חסידים גדולים של “טיפולים”.  הטיפולים רק גורמים להעצמת הקונפליקט, ואף להגברת רגשות השנאה והתיעוב הן כלפי בן או בת הזוג המתלוננים, והן כלפי העובדות הסוציאליות שדוחפות את האף שלהן לכל דבר, ובעצם אין להן שום דבר לתרום.

במקרים רבים דווקא בגלל שכפו על אבא “טיפול” בלי שהוא היה אלים, ובלי שנתנו לו הזדמנות להוכיח שהוא לא היה אלים, זה בדיוק מה שגרם להתגברות רגשות הזעם והצורך לנקמה, כך שדווקא בגלל ה”התערבות” של העובדות הסוציאליות וה”טיפולים” שהן מציעות, זה מה שיגרום בסוף לגבר לפוצץ לאישה את הראש.  אחרי שהאישה והעובדות הסוציאליות, ושופטי המשפחה והשוטרים כולם התעלמו מהצורך של הגבר להוכיח שהוא לא אלים, וכפו עליו “טיפול” ולרוב גם מעצר וניתוק מהילדים, התוצאה תהיה שאותו גבר הבין שאם כולם אומרים עליו שהוא אלים, אין לו יותר מה להפסיד ואולי באמת כדאי להיות אלים – כי במילא כולם אומרים על הגבר שהוא אלים….

המאמר הזה שלפניכם כולו מיותר.  לא צריך שום התערבויות טיפוליות של עובדות סוציאליות.  צריך שברגע האמת, ברגע שאישה (או גבר) מתלוננים על אלימות, בית המשפט יפנה את כל הזמן שביומנו וינהל משפט עם הוכחות וחקירות נגדיות כדי לברר את האמת – אם היתה אלימות או לא היתה אלימות.  צריך גם שמי שהיא מתלוננת שווא תישא את הדין ותעמוד לדין, וגם תיכנס לכלא על תלונת שווא, וגם תאלץ לפצות את הגבר על תלונת השווא, ואת המדינה על בזבוז המשאבים בטיפול בתלונתה.  כשזה יקרה, לא יהיה שום צורך ב”טיפולים”.  מי שאלים שיישב בכלא.  מי שמתלוננים עליו תלונת שווא, זכאי לקבל משפט מהיר וזריז עם פיצוי נאות.

מה שקורה בפועל זה שכשנפתחים הליכי גירושין, עורכי הדין של האישה וכל מיני יועצות מויצ”ו ונעמת ממליצות לה להמציא סיפורי אלימות ולגשת לבית המשפט לבקש צו הגנה.  הדיון הראשון הוא בלי נוכחות הגבר והשופט חותם לאישה על כל מה שהיא מבקשת ומוציא לה צו הגנה.  כבר כאן מכתימים את הגבר באלימות שלא הוכחה, ומכאן הוא כבר איבד את חזקת החפות.  אין שום סיבה שהבקשות האלה לצווי הרחקה יתנהלו במעמד צד אחד.  תמיד אפשר לזמן את הגבר בטלפון תוך כמה שעות להגיע לבית המשפט ולטעון את הצד שלו.  אבל בתי המשפט נמנעים מלעשות זאת כי יש להם אינטרס לשמר לאישה את טענות האלימות למשך שנים, כי זה יועיל לה אחר כך בדרישות לכתובה, למזונות, ולחלוקת הרכוש.

אחרי שהשופט חותם לאישה על צו הרחקה במעמד צד אחד, בלי לשאול יותר מידי שאלות, בלי ללחקור, אפילו כשהסיפור נשמע מדע בדיוני לחלוטין, כעבור 7 ימים אמור להגיע הגבר לדיון במעמד 2 הצדדים.  אבל אז מגלה הגבר שהשופט לא רוצה לקיים דיון.  השופט אומר לו שזה “דיון נקודתי”, ש”לא מקובל לחקור את האישה”, ו”לא מקובל להביא עדים”, ו”לא מקובל להשמיע הקלטות או להציד סרטונים”, והשופט דורש שהגבר יסכים לצו הרחקה הדדי.  ב99% מהמקרים עורכי הדין משתפים עם זה פעולה, כי אחרת השופט יתנקם והם מסכימים בשם הלקוח.

ואז האישה קיבלה את מבוקשה.  בכל הזדמנות היא יכולה לטעון שהבעל אלים, ולראיה היא תמיד תציג את צו ההרחקה ההדדי, ותטען שהגבר לא הצליח לסתור את הטענות שהיא טענה.  וכך יגלגלו את אותן טענות שוב פעם לכתבי התביעה למזונות, למשמורת, לאיזון המשאבים, והם יתבררו אולי בעוד 5 שנים כשהשופט יחליט שהגיע הזמן לנהל הוכחות ושמספיק למרוח את התיק באמצעות הזמנת עוד תסקיר ועוד תסקיר מהעובדות הסוציאלית.

לכן אנו טוענים שה”התערבויות הטיפוליות” של העובדות הסוציאליות רק גורמים לאסונות ורק מחריפים את הקונפליקט.  העובדות הסוציאליות כותבות תסקיר ובו הן חוזרות שוב על אותן טענות של אלימות, וזו כמובן עדות שמועה לא קבילה.  כשמגיע המשפט במקום לחקור את האישה על “האלימות”, מבקשים מהגבר לחקור את העובדת הסוציאלית על אותו תסקיר שמכיל את טענות האלימות בעדות שמועה, וכמובן שהגבר לא יכול למוטט את העו”ס בחקירה נגדית, כי על כל דבר היא תטען “ככה האישה אמרה לי”.

את המאמר שלפניכם ערכה מיטל ויסמן צברי, עובדת משרד הרווחה האחראית על הפצת תעמולות ופרופוגנדות רווחה.  הנ”ל חברת צוות “מכניסים את העבודה הסוציאלית לויקיפדיה“, כך שכל היום היא מחפשת בויקיפדיה ערכים שלא מחמיאים לעובדות סוציאליות ומוחקת אותם.  גם כאשר מישהו מנסה לכתוב משהו בויקיפדיה נגד העובדות הסוציאליות, היא דואגת לבטל את הערך.  כך משתלטת מיטל ויסמן צברי על הידע הציבורי. הגדרת תפקידה “הממונה על ניהול הידע, אגף מחקר תכנון והכשרה במשרד הרווחה”.

 

בתמונה:  עו”ס מיטל צברי ויסמן מכניסה שקרים ותעמולה של עובדות סוציאליות לויקיפדיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *