Connect with us

Hi, what are you looking for?

בית המשפט למשפחה - שואת האבות הגרושים

עו”ד קובי דוידוביץ מקצין התגמולים של צהל התעלל בנכי צהל והתרשל בטיפול. דוד רוזן סגר התלונה כדי לא לפגוע לו במינוי לשפיטה

לפנינו פרשה הפותחת צוהר למעשי הזוועה המתרחשים במשרד הביטחון, באגף של קצין התגמולים, מי שאמורים לשקם את נכי צהל. המדינה שולחת את מיטב בניה למלחמה והגנה על המולדת. המדינה גם לא משלמת להם על 3 שנות עבודה בכפייה בשירות צהל. רבים נפגעים, מאבדים יד, מאבדים רגל, זקוקים לפרוטזות, חלקם מקבלים פוסט טראומה והסיוטים של החברים שלהם מתפוצצים על טיל והדם שלהם מושפרץ לכל עבר וזה לא נותן להם מנוח. ואז הם פונים לקצין הגמולים לבקש שיקום, ומה שקורה שם זה פשוט זוועה. עורכי דין מטעם קצין התגמולים לנכי צה”ל מחפשים כל דרך אפשרית לטרפד את התביעות האלה, למרוח זמן, לדרוש התייצבויות אצל רופאים “מטעם” שיכתבו עליהם חוות דעת שקריות, שאת היד והרגל שהם איבדו, הם לא איבדו בגלל צה”ל, או שהם בכלל לא צריכים יד או רגל ויכולים להסתדר טוב מאוד בלעדיהם.

אחד מעורכי הדין האלה הוא עו”ד קובי דוידוביץ שעבד אצל קצין התגמולים וטיפל בתביעתו של נכה צהל בשם מרק קריימר. בשל העיכובים היזומים שיזם בתיק, דגר 9 חודשים על הגשת כתב הגנה!!, קריימר הגיש נגדו תלונה אצל דוד רוזן נציב התלונות על מיצגי המדינה בערכאות. התברר שדוידוביץ שהיה עו”ד רשלן וטייחן, וכנראה גם שקרן לא קטן, רצה להתמנות לשפיטה. כל המטפלים בתלונות של קריימר הכירו בכך שלדוידוביץ יש את כל התכונות להיות שופט: הוא דופק אזרחים, הוא מעכב החלטות, והוא ממציא תירוצים על גבי תירוצים לחפות על מחדלי המדינה. בדיוק חומר טוב לשפיטה. לכן אף אחד מהם לא פרסם את שמו. גם על כך קריימר לא ויתר והוא הגיש בגץ נגד דוד רוזן בגלל העובדה שהעלים את שמו של דוידוביץ מההחלטה כדי שלא לקלקל לו את המינוי לשפיטה.

ובמה מדובר? ב 2002 קריימר היה בן 19 והיה חייל בצהל. מחבל פלסטיני התפוצץ עליו בפיגוע התאבדות. הוא הגיש תביעה להכרה כנכה צהל ב 2003. מישהו בקצין התגומלים קיבל את התביעה ופשוט לא טיפל בה. אחר כך מישהו בקצין התגמולים סגר את התביעה וכתב שקריימר עצמו ביקש שלא לקבל שום קצבה מקצין התגומילים. גם זה היה שקר. אחר כך טרטרו אותו מוועדה לוועדה ומרופא לרופא, ובאמצע גם “איבדו” את הניירת – בקיצור טיפוטל ישראלי שגרתי של עובדי מדינה שמצפצפים על האזרח. קריימר הגיש תביעת נזיקין נגד קצין התגומולים על דרך הייסורים שהעבירו אותו. החדשות הטובות הן שהשופט עמית יריב פסק לטובתו. החדשות הרעות הן שהוא פסק סכום סמלי של 25,000 ש”ח.

נצין שאם קריימר היה עובר ניתוח לשינוי מין לאישה, היה מוציא פיצויים פי 10. כיום משרד הביטחון מוצף תביעות של נשים, (נשים גרושות לקבלת גמלאות על חשבון גופתו של הבעל שלא סבל אותן, תביעות של חיילות על הטרדה מינית שלא הייתה ולא נבראה – ראו פרשות בוכריס ולירן חג’בי) וכולן מקבלות תגמלוים מהר, ובעין יפה, מאות אלפי שקים ולפעמים יותר ממיליון ש”ח. אבל כשמשרד הביטחן צריך לשקם את הנכים ממין זכר שלו – שבשביל זה הקימו את קצין התגמולים, אז קמה מדיניות “דפוק וזרוק”. הגבר בגלל שהוא גבר תמיד איננו מסכן, הוא תמיד מתחזה ותמיד הוא פצוע שבכלל לא נפצע בגלל הצבא. ככה המערכת עובדת כשמשתלטות עליה יועמ”שיות פמינאציות שמתוות מדיניות פמינאצית. הבדיחה היא שהבחורים הצעירים האלה בגיל 18 הולכים לצבא ונותנים את הנשמה. אילו רק היו יודעים מה קצין התגמוים יעשה להם אם יפצעו, או בשלב יותר מאוחר מה שופטות בתי המשפחה והעובדות הסוציאליות יעשו להם כשיגיעו הגירושין, ספק גדול אם היה נשאר גבר אחד שהולך לצה”ל. ומי שהולך לשרת בצה”ל הוא סתם דפוק. תנו לנשים כמו זהבה גלאון לשרת בקוו האש.

הפיצוי שנתן השופט עמית יריב לקריימר בסך 25,000 ש”ח הוא פיצוי עלוב. ממש יריקה בפרצוף של הגברים נכי צה”ל.

השופט עמית יריב מזלזל בנכי צה”ל

בתמונה: דר’ משה בירגר פסיכיאטר מטעם קצין התגמולים משה בירגר, נותן חוות דעת מוזמנות נגד נכי צה”ל כדי לדפוק להם את הפיצויים והתגומולים. משחק מכור מראש.

בתמונה: משה בירגר פסיכיאטר אקדח להשכיר תופר חוות דעת מוזמנות ע”י צהל נגד נכי צהל

להלן הבגץ הראשון שהגיש מרק קריימר, בג”ץ 1260/19.

בעתירה זו התלונן מרק קריימר נגד נציב תלונות הציבור על המייצגים בערכאות, דוד רוזן, שהוא סתם דחליל שמטייח את כל התלונות המגיעות אלליו, מחפש תירוצים מהיקב והגורן שלא להכריע, ובענין זה פעם אחת דוד רוזן סגר לו את התיק בטענה שהערעור עדיין לא הסתיים וכל עוד התיק מתנהל, דוד רוזן לא מתעניין בכלל במה שקורה בבתי המשפט או הערכאות, ולאחר שהערעור הסתיים וקריימר חידש את התלונה שלו, דוד רוזן סגר את התלונה בטענה שקובי דוידוביץ פרש משירות המדינה, ועוד הרהיב עוז וכתב בלעג לקריימר ש”אין לו אלא להצטער” על המעשים של קובי דוידוביץ, ושכולו תפילה שהתלונה תמנע עינויי דין כאלו בעתיד. ממש בדיחה. העתק הדבק. ובשביל זה דוד רוזן מקבל כל כך הרבה כסף? האיש דוד רוזן הוא מנגנון טיוח משומן ולעג לרש.

את פסק הדין כתב השופט יוסף אלרון. גם הוא דאג בהחלטתו שלא להזכיר את שם עורך הדין בקצין התגומלים שהתעלל בקריימר, למרות שהוא כתב “אביא את הדברים כדי לא לגרוע מהם”. אבל הוא כן גרע את שמו של קובי דוידוביץ לא ייתקל במכשולים בדרך אל כס השיפוט.

בג”ץ  1260/19
לפני:  כבוד המשנה לנשיאה ח’ מלצר
 כבוד השופט ג’ קרא
 כבוד השופט י’ אלרון
העותר:מרק קריימר
 נ  ג  ד
המשיבים:1. מר דוד רוזן – נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות
 2. נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:י”ט באייר התש”ף      (13.05.2020)
העותר:בעצמו
בשם המשיבים:עו”ד יוסף בנקל; עו”ד אילה בל           
פסק-דין

השופט י’ אלרון:

           לפנינו עתירה להורות על ביטול החלטת נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (להלן: הנציב) לסיים את טיפולו בתלונת העותר, שהופנתה כלפי התנהלות הפרקליט אשר ייצג את אגף שיקום הנכים במשרד הביטחון (להלן: הנילון ו-אגף השיקום, בהתאמה) בהליך שהתקיים בעניינו, ואשר מכהן כיום כשופט בית משפט שלום.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין

1.            כעולה מהעתירה ומתגובת המשיבים לה, ביום 31.12.2015 הגיש העותר תלונה לנציב על כך שהנילון הגיש באיחור של כארבעה חודשים את תשובת אגף השיקום לערעורו של העותר בעניין תביעתו להכרה בו כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי”ט–1959 (להלן: חוק הנכים).

2.            בהודעת נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (להלן: הנציבות) מאותו יום נמסר לעותר כי תלונתו לא תתברר עד לסיום הדיון בערעור, אלא אם יתקבל אישור מיוחד לכך מאת היועץ המשפטי לממשלה. אולם, צוין כי משיוכרע הערעור, יוכל העותר לשוב ולפנות לנציבות ולהגיש פעם נוספת את תלונתו.

3.            פניית העותר ליועץ המשפט לממשלה לצורך קבלת אישור לבירור תלונתו בטרם יסתיים ההליך נדחתה ביום 18.7.2017, והוא הוסיף ופנה למבקר המדינה בעניין, אשר הציע כי העותר יפנה לנציב בעניין לאחר הכרעה בהליך המשפטי בעניינו.

4.            משהוכרע הערעור והוכר העותר כנכה לפי חוק הנכים, הגיש ביום 5.7.2018 תלונה נוספת לנציבות נגד הנילון.

           ביום 22.8.2018 הודיע הנציב לעותר כי החליט לסיים את הטיפול בתלונה. זאת, בעיקרו של דבר, מאחר שהנילון סיים לייצג את המדינה בערכאות המשפטיות. בהקשר זה הפנה הנציב לסעיף 18(ב)(3) לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע”ו–2016 (להלן גם: חוק נציבות תלונות הציבור), המורה כי “הנציב רשאי להפסיק את בירור התלונה”, בין היתר אם נוכח כי “התלונה מתייחסת לגורם שחדל להיות מייצג המדינה בערכאות”, יחד עם זאת, הנציב ציין כי:

“מהתייחסותה של עו”ד חביליו [פרקליטת מחוז תל אביב (אזרחי) – י’ א’] לתלונה אכן עולה שחל שיהוי של מספר חודשים בהגשת כתב התשובה, ויש להצר על כך. הנני תקווה כי תשומת הלב שהופנתה לנושא בעקבות תלונתך, תימנע הישנות של מקרים דומים בעתיד”.

5.            מכאן העתירה שלפנינו, אשר עניינה, כלשון העותר, “ערעור על החלטה נתב”ם [הנציב – י’ א’] שלא לברר את התלונה” נגד הנילון.

טענות הצדדים בעתירה

6.            לטענת העותר, שייצג עצמו בדיון לפנינו, התנהלות אגף השיקום הסבה לו נזק רב, בין היתר בשל “סחבת” של עובדיו, נציגיו – ובכלל זה של הפרקליטים המייצגים את אגף השיקום בהליכים השונים המתנהלים מכוח חוק הנכים.

           את עיקר דבריו של העותר אביא כלשונם על מנת שלא לגרוע מהם:

“החיים שלי נהרסו בגלל הפציעה ובגלל חוסר הטיפול של אגף שיקום נכים, ולכן אני נלחם בכל כוחי בסחבת ובאיחורים של משרד הביטחון ונציגיו כדי למנוע סבל מחיילים אחרים שנפצעו או ייפצעו וממשפחותיהם. במסגרת הזאת אני פונה לפעמים לנתב”ם [הנציב – י’ א’] כשהפרקליטים מאחרים בזמנים לא סבירים בהגשת מסמכים וזה מוסיף לסחבת”.

           בהקשר זה, טוען העותר כי נתקל במקרים נוספים שבהם פרקליטים המייצגים את אגף השיקום מתעכבים בהגשת תגובות שלא לצורך, תוך שהוא מדגיש בעתירתו כי עיקר מטרתה להביא לתיקון המצב הקיים ולמנוע את השיהוי הרב שבטיפול בפניות המוגשות לאגף השיקום.

           לצד זאת, מלין העותר על כך שהנציב לא בירר את תלונתו הראשונה עוד בטרם חדל הנילון לייצג את המדינה בערכאות.

           לבסוף, טוען העותר כי יש לאפשר לו להשיג על החלטות הנציב חרף הוראות סעיף 24(ב) לחוק נציבות תלונות הציבור שלפיהן לא ניתן להשיג על החלטות הנציב בפני בית משפט. לטענתו, בית משפט זה מוסמך לעשות כן בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מתוקף סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, המורה כי בסמכותו לדון “בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר”.

7.            מנגד, המשיבים סבורים כי יש לדחות את העתירה.

           לטענתם, החלטת הנציב התקבלה בהתאם לסמכותו לפי חוק נציבות תלונות הציבור, המורה, בין היתר, כי הנציב רשאי להפסיק בירור תלונה המתייחסת לגורם שכבר אינו מייצג את המדינה בערכאות.

           בהקשר זה, מפנים המשיבים לדברי ההסבר לחוק נציבות תלונות הציבור, מהם עולה לטענתם כי הסמכות להמשיך ולברר תלונה המתייחסת לגורם שחדל לייצג את המדינה בערכאות שמורה למקרים חריגים שבהם קיים אינטרס ציבורי המצדיק את המשך בירור התלונה.

           זאת ועוד, לטענת המשיבים, חוק נציבות תלונות הציבור אינו מסמיך את הנציב לברר תלונות המופנות כלפי שופטים מכהנים. לטענתם, העברת שופטים מכהנים תחת שבט ביקורתו של הנציב בגין התנהלותם בתפקידים קודמים עלולה לפגוע בעצמאותם השיפוטית.

           לגופו של עניין, נטען כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של הנציב לסיים את הטיפול בתלונה. בכלל זה, טוענים המשיבים כי:

“הנציב קיבל את החלטתו … לאחר שפנה אל פרקליטות מחוז תל אביב, בדק את פשר האיחור, בחן את המשמעות וההשלכות שיהיו לבירור התנהלותו של שופט במועד שכיהן כפרקליט אל מול התועלת שעשוי לצמוח מבירור כאמור, וקבע כי מקרה דנא יש להפסיק את הבירור”.

           בנסיבות אלה, נטען כי אין זה מאותם מקרים חריגים שבהם נדרש בית משפט זה להתערב בשיקול דעת הנציב.

8.            לשלמות התמונה יצוין כי העותר ביקש לצרף לעתירה את פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ע’ יריב) בת”א 19234-07-16 מיום 10.9.2019, בגדרו התקבלה תביעתו נגד אגף השיקום לבית משפט השלום בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהתרשלות הטיפול בתביעתו להכרה בו כנכה לפי חוק הנכים.

           בפסק דינו, קבע בית משפט השלום, בין היתר, כי “הטיפול בעניינו של התובע היה רצוף מחדלים ואי-סדרים, אשר חורגים חריגה רבתי מסטנדרט ההתנהגות המצופה מרשות שלטונית”, ופסק לטובת העותר פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בסך 25,000 ש”ח, הוצאות בסך 5,000 ש”ח ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש”ח.

           יודגש כי אף שפסק הדין מונה מחדלים מספר באשר להתנהלות אגף השיקום בטיפולו בעניינו של העותר, לא הוזכרה בו התנהלותו של הנילון, ודומה כי האיחור בהגשת התשובה על ידי הנילון לא עמד בבסיס פסק הדין.

           נעבור עתה לליבון הדברים.

דיון והכרעה

9.            לאחר שעיינו בעתירה, בתגובת המשיבים, ובנספחיהן, ואף שמענו את טיעוני העותר בקשב רב בדיון שהתקיים לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

10.         אין להקל ראש בטענותיו הקשות של העותר, היוצאות מעומק ליבו.

           למרבה הצער, ההליך המשפטי עלול לעיתים להידמות כמנוכר עבור אדם הנקלע בעל כורחו להתדיינויות משפטיות בעניינו. התמודדותו עם ההליך המשפטי עלולה לא פעם להיות קשה וטעונה, ובמיוחד כאשר זכויותיו ועתידו מונחים על הכף. על כן, נדרשת רגישות רבה מצד בתי המשפט ועורכי הדין המייצגים את הצדדים בכדי להבטיח כי הדיון המשפטי יתנהל באופן ענייני תוך כיבוד כל הצדדים הנוגעים לעניין.

           הדברים מקבלים משנה תוקף במקרים שבהם ההליך המשפטי עוסק בתביעתו של אדם להכרה בנכותו לפי חוק הנכים. במקרים אלו, אין מדובר בבקשה לסעד משפטי בלבד, כי אם גם להכרה מצד מוסדות המדינה במחיר הבריאותי הכבד שנגבה ממנו במהלך תקופת שירותו בכוחות הביטחון.

           עיכוב הטיפול בעניינו, השתהות במענה לפניותיו והתמשכות ההליכים על פני שנים רבות, עלולים להותיר בפניו רושם כי רשויות המדינה מזלזלות בו תוך פגיעה בכבודו, ואינן מוקירות את הקרבתו. מכך יש כמובן להימנע ככל הניתן, ולפיכך על אגף השיקום ומייצגיו לעשות כל מאמץ להשלים את הטיפול בפניות אליו במהירות הנדרשת.

11.         יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת הנציב לסיים את הטיפול בתלונת העותר.

           סעיף 24(ב) לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות קובע כי:

“לא יזדקק בית משפט לבקשת סעד נגד החלטותיו של הנציב וממצאיו בעניין תלונה”.

           הסעיף דומה בעיקרו לסעיף 45(ב) לחוק מבקר המדינה, התשי”ח–1958, הקובע אף הוא כי:

“שום בית משפט לא ייזקק לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בענין תלונה”.

           באשר לסעיף אחרון זה, נקבע בעבר כי אף שאין בו כדי להעניק חסינות להחלטות נציב תלונות הציבור מפני הפעלת ביקורת שיפוטית על ידי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק – הרי שיש בו כדי להצר את היקף הביקורת כלפי החלטות נציב תלונות הציבור. כך למשל, בעניין צור נקבע כי:

“תוכנו של סעיף 45(ב) לחוק מבקר המדינה, גם אם אינו אוצר כח לשלול ביקורת שיפוטית כלשהי על ההחלטה, בודאי אוצל על מרחב הביקורת והיקפה. ואכן, מתחם ההתערבות השיפוטי הצר החל על פעולות המבקר דרך כלל, הינו צר במיוחד בענייני תלונות הציבור, והוא שמור למצבים חריגים ביותר, בהם נפל פסול קיצוני מובהק בהחלטת המבקר, המחייב את ביטולה או תיקונה על פי עקרונות יסוד של המשפט הציבורי” (בג”ץ 6825/06 צור נ’ מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור‏, פסקה 24 (24.6.2009); ראו גם בג”ץ 7329/17 אילוז נ’ מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, פסקה 11 (9.7.2018)).

           דברים אלו יפים אף לעניין סעיף 24(ב) לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות.

           אכן, לבית משפט זה סמכות רחבה ביותר להעניק סעד בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת לפי סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, וסמכות זו אינה נשללת מבית משפט זה אלא בלשון ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים. זאת, ביתר שאת “כאשר הסמכות ניטלת ממערכת בתי המשפט ומוענקת לגוף שאינו שיפוטי”, כבענייננו (בג”ץ 6163/92 אייזנברג נ’ שר הבינוי והשיכון, פ”ד מז(2) 229, 238 (1993)). 

           יחד עם זאת, יש בהוראות סעיף 24(ב) לחוק נציבות תלונות הציבור כדי לצמצם את היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הנציב. משכך, בית משפט זה לא יתערב בהחלטותיו אלא במקרים שבהם ניתן להצביע על פסול קיצוני ומובהק בהחלטתו, המחייב את ביטולה או תיקונה.

12.         במקרה דנן, משבחן הנציב את נסיבות העניין ושקל את מכלול השיקולים הרלוונטיים, איננו סבורים כי המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה.

13.         בהינתן האמור לעיל, העתירה נדחית.

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

           ניתן היום, כ’ באייר התש”ף (‏14.5.2020).

המשנה לנשיאהש ו פ טש ו פ ט

להלן הג”ץ האחרון שהגיש מרק קריימר בעליון, בגץ 137/20.

הפעם מרק קריימר התלונן על כך שדוד רוזן הוא סתם דחליל שלא עושה את תפקידו לבקר את הפרקליטות, ואף יותר גרוע מכך הוא מטייח את כל העוולות שהפרקליטים מבצעים נגד הציבור. הפעם קריימר התלונן על כך שדוד רוזן כתב החלטה הנוגעת לפרקליט המתעלל קובי דבובידוביץ ובכוונה תחילה לא הזכיר אפילו את שמו בהחלטה – כאילו סתם איזה פרקליט עלום שם אנונימי טיפל והתעלל בקריימר. מסתבר שדוד רוזן לא רצה לקלקל לדוידוביץ את הסיכוי להתמנות להיות שופט. עוד התלונן קריימר שבמהלך התביעה האזרחית שהגיש נגד משרד הביטחון, הפרקליטות שלחה לפגישת גישור מתמחה בשם שני מקסימוב, שלא יודעת כלום ושום דבר, כאשר על פי החוק לא ניתן לשלוח מתמחים לייצג את המדינה בפגישת גישור-מהו”ת. מדובר בתרגיל ידוע של מריחת זמן של הפרקליטות לשלוח אנשים שלא יודעים שום דבר לדיונים, לגישורים ולמתן עדות, כדי שכל התשובות יהיו “אני לא יודעת שום דבר, אני סתם מתמחה…. שלחו אותי סתם כדי שלא יהיה פה מישהו שיודע לענות על שאלות….”. את פסק הדין כתב השופט הסובייטי אלכס שטיין, שאצלו המדינה היא מעל הכל, והאזרח צריך להגיד תודה למדינה שהיא בכלל נותנת לו לחיות. כצפוי הוא נפנף את העתירה בשלל טענות החוזרות על עצמן. המוטו שלו הוא שהאזרח תמיד לא צודק, ושתמיד לא נפל כל פסול במעשי עובד הציבור. גם ברוסיה לנין ציפה מהציבור למחוא כםפיים לתפקוד המהמם של הק.ג.ב.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג”ץ  137/20
לפני:  כבוד השופט נ’ הנדל
 כבוד השופט מ’ מזוז
 כבוד השופט א’ שטיין
העותר:מרק קריימר
 נ  ג  ד
המשיבים:1. ראש נבת”ם – דוד רוזן
 2. נבת”ם
 3. היועץ המשפטי לממשלה
 4. שר המשפטים
 5. פרקליט המדינה
 6. ראש נבת”ם לשעבר – הילה גרסטל
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:בעצמו            
 בשם המשיבים 2-1:עו”ד יוסף בנקל; עו”ד ענבל רז; עו”ד אילה בל לוי
    
פסק-דין 

השופט א’ שטיין:

1.            לפנינו עתירה שבגדרה מבוקש מאתנו להורות למשיבה 2, נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות  (להלן: הנציבות), לבדוק פעם נוספת את התלונה שהגיש העותר בעניין התנהלות הפרקליטות במסגרת ת”א 19234-07-16 (שלום ת”א); להטיל סנקציה על המשיב 1 (להלן: הנציב) לפי סעיף 45 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי”ט-1959 (להלן: חוק המינויים); ליתן צו מניעה למינויו של עו”ד קובי דוידוביץ’ לשפיטה; וכן לבטל את חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, התשע”ו-2016 (להלן: חוק הנציבות). 

2.            בין העותר ומשרד הביטחון התנהלה התדיינות בגדרו של ת”א 19234-07-16 הנ”ל, שעניינה תביעת פיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לעותר עקב פיגוע טרור (להלן: ההליך). העותר טוען כי במסגרת ההליך התקיימה פגישת מהו”ת (להלן: הפגישה) אליה התייצבה הגב’ שני מקסימוב, אשר באותה תקופה הועסקה כמתמחה על ידי פרקליטות מחוז תל אביב (להלן: המתמחה). זאת, לטענת העותר, בניגוד לתקנה 99ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אשר מורה כי “היה בעל דין המדינה או תאגיד, יתייצב לפגישת מהו”ת נציג מטעמו שהוא בעל תפקיד הבקיא בפרטי התובענה ומוסמך להחליט בדבר העברת התובענה לגישור, ורשאי הוא להתייצב עם פרקליט מטעם בעל הדין” (ההדגשה שלי – א.ש.). בעקבות כך, ביום 21.4.2019, כאשר ההליך עוד היה תלוי ועומד בפני בית משפט השלום תל אביב-יפו, הגיש העותר תלונה לנציבות ובמסגרתה הלין על התנהלותה של הפרקליטות כאמור ודרש להטיל סנקציה על מי שקיבל את ההחלטה לשלוח את המתמחה לפגישה. 

3.            ביום 14.8.2019 שלח הנציב לעותר מכתב תשובה לתלונה, ובו הוא הודיע על החלטתו לדחות את התלונה על הסף מאחר שסעיף 16(א)(8) לחוק הנציבות מורה כי הנציב לא יברר תלונה אשר נוגעת להליך תלוי ועומד; וכן לגופה, לנוכח העובדה שהמתמחה נשלחה לפגישה במטרה לסרב לגישור, וזאת לאור התרשמותו של הפרקליט שטיפל בתיק כי העותר אינו מעוניין להגיע לפשרה. הנציב הוסיף וציין כי החלטתו של הפרקליט להנחות את המתמחה לסרב להליך גישור הינה “החלטה שבליבת שיקול הדעת ולא לי לשים שיקול דעתי חלף שיקול דעתו”.

4.            מכאן העתירה שלפנינו. העותר טוען כי סעיף 16(א)(8) לחוק הנציבות מתייחס – לפי לשונו – לבירור תלונה ולא לאפשרות דחייתה על הסף. כמו כן טוען העותר, כי מאחר שהוא לא התכוון להשפיע על ההליך באמצעות הגשת התלונה, לא היה מקום לדחות את התלונה על הסף. באשר לדחיית התלונה לגופה טוען העותר, כי העובדה שהמתמחה הגיעה לבדה לפגישה כאמור, הגם שהונחתה לסרב להליך הגישור, מהווה עבירה על תקנה 99ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. להשלמת התמונה יצויין, כי העותר מעלה טענות נוספות אשר תוקפות את התייחסותה של הפרקליטות לתלונה, כמפורט בהחלטת הנציב, וכן טענות ביחס להימנעות מאזכור שמו של עו”ד קובי דוידוביץ’, הפרקליט שטיפל בתיק, בהחלטה. לבסוף טוען העותר, כי יש לבטל את חוק הנציבות. זאת, מאחר שהחוק נחקק מתוך ניגוד עניינים שבו נמצא המחוקק, וכן משום שהחוק לא מגשים את מטרתו – שכן הוא לא מעניק כלים אפקטיביים לביקורת על הפרקליטות.

5.            דין העתירה להידחות על הסף. לאחרונה נפסק, במסגרת עתירה אחרת שהגיש העותר נגד הנציב, כי “בית משפט זה לא יתערב בהחלטותיו [של הנציב] אלא במקרים שבהם ניתן להצביע על פסול קיצוני ומובהק בהחלטתו, המחייב את ביטולה או תיקונה” (ההוספה שלי – א.ש.) (בג”ץ 1260/19 קריימר נ’ מר דוד רוזן נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (14.5.2020), פסקה 11). דברים אלה נאמרו לאחר הגשת העתירה דנן והם רלבנטיים לענייננו. העותר, הגם שהבהיר כי הוא אינו מסכים עם החלטתו של הנציב, לא הצביע על פסול כלשהו בהחלטה וממילא לא הראה, ולו לכאורה, כי בהחלטה זו נפל פגם חמור אשר מחייב את ביטולה או את תיקונה. משכך הוא, דינה של בקשת הסעד בנוגע להחלטת הנציב להידחות על הסף בהיעדר עילה מבוררת להתערבותנו.

6.            כך הוא גם לגבי כל יתר הסעדים המבוקשים בעתירה. כאמור, העותר מבקש מאתנו להטיל סנקציה על הנציב לפי סעיף 45 לחוק המינויים בשל “העלמת עובדה שנוגעת לעניין המועמדות והמינוי”, אולם אמירה סתמית זו אינה יכולה לשמש עילה להטלת סנקציה כאמור. כך הוא גם ביחס לביטול חוק הנציבות – העותר לא הצביע על הוראה חוקתית כלשהי אשר מחייבת את ביטולו המלא או החלקי של החוק (ראו למשל, בג”ץ 8568/19 אני ואתה – מפלגת העם הישראלית נ’ כנסת ישראל (22.1.2020), פסקאות 8-6). באשר לבקשת הצו שימנע את מינויו של עו”ד דוידוביץ’ לשפיטה, דינה להידחות על הסף הן בשל היעדר ביסוס משפטי והן בשל העובדה כי עו”ד דוידוביץ’ כלל לא צורף כמשיב לעתירה, וממילא לא הוגשה שום ראיה המצביעה על כך שהלה הגיש את מועמדותו להתמנות לשופט (ראו בג”ץ 5361/19 מזרחי נ’ פרקליטות מחוז תל אביב – פלילי (30.12.2019), פסקה 3 והאסמכתאות הנזכרות שם).  

7.            אשר על כן, העתירה נדחית. לפנים משורת הדין, לא נעשה צו להוצאות בפעם הזאת.

           ניתן היום, ‏י”ג באב התש”ף (‏3.8.2020).

ש ו פ טש ו פ טש ו פ ט

Click to comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

Subscribe

You May Also Like

Translate »