עו”ד תום עופר מתעלל בנכי צה”ל: טען שחייל שהוצב במקום לא ממוגן שנפלו עליו קטיושות בלבנון השניה לא היה תחת לחץ שיכול לפתח פסוריאזיס. הש’ גלעד לובינסקי זיו אישר את התגמולים לפי הלכת “המחלות הקונסטיטוציונליות”

תום עופר מונע תגמולים מגברים נכי צהל והלומי קרב

זוכרים את איציק סעידאן ששרף את עצמו כאות מחאה על זה שקצין התגמולים של צה”ל לא הכיר בהיותו נכה צה”ל ולא סיפקו לו את המעטפת לנכים ופגועי טראומה שהוא היה זקוק לה?

ובכן בקצין התגמולים לא הפיקו לקחים.  ממשיכים שם לטרטר את הגברים נכי צה”ל ולחפש בנרות איך להפיל את הטראומה על מצב גופני שהיה קיים לפני הגיוס, או בלי קשר לגיוס.  זה בדיוק מה שעשה עו”ד תום עופר שייצג את קצין התגמולים והתעלל בנכה צה”ל, שבגלל הטראומה ממלחמת לבנון השניה התפתחה אצלו פסוריאזיס.  מזל שהשופט גלעד לובינסקי זיו זרק את תום עופר לחפש חרא ברמאללה.

תום עופר מונע תגמולים מגברים נכי צהל והלומי קרב
תום עופר מונע תגמולים מגברים נכי צהל והלומי קרב

העו”ד של קצין התגמולים בצהל (משרד הביטחון) תום עופר שכר את שירותיו של הדוקטור אלי שפכר מאיכילוב מומחה למחלות עור כדי לכתוב חוות דעת נגד החייל.

זה הדוקטור מאיכילוב שכותב חוות דעת נגד חיילים שהגנו על המדינה – אלי שפרכר

אלי שפכר דוקטור באיכילוב שנותן חוות דעת נגד חיילים שקיבלו הלם קרב
אלי שפרכר דוקטור באיכילוב שנותן חוות דעת נגד חיילים שקיבלו הלם קרב

כל חיילת מקבלת כסף. כל חייל מקבל זין בעין

שימו לב:  על ועדת התגמולים לנכי צה”ל השתלטה האג’נדה הפמיניסטית.  עכשיו כל חיילת שטוענת שהטרידו אותה, נגעו בה או החפיצו אותה, מגישה תלונה לצה”ל על פוסט טראומה עם חוות דעת של פסיכיאטרית מטורפת שכותבת שיש לה פסוריאזיס, אלופיציה, אמנזיה, סכיזטופריה, פרנויה וכל דבר שאפשר להעלות על הדעת, והכל כתוצאה מההחפצה.  היא תקבל כל מה שהיא רוצה מצה”ל ומהר מאוד.

אבל אם זה גבר לוחם שהגן על המדינה ונאלץ לראות את החברים שלו עולים על מוקש או חוטפים פגז..  וואי וואי מה שעו”ד תום עופר יעשה לו.  הוא ימרר לו את החיים, יוציא לו את המיץ, ינסה להוציא אותו כמתחזה, ישלח אותו לאין ספור דוקטורים וועדות, ויעשה לו את המוות?

למה?  כי מדובר בגבר ולא באישה.  החייל לשעבר טען ש”בתקופת המלחמה שאירעה ביולי-אוגוסט 2006, נאלץ לבצע את עבודתו יחד עם חייליו במשך שעות ארוכות מדי יום מתוך מבנה לא ממוגן, כשכל העת נשמעות אזעקות בשל ירי קטיושות לאזור. המבנה היה מרוחק מהבונקר שבבסיס כך שהוא והחיילים לא היו יכולים לרוץ ולמצוא בו מחסה, וכל שנותר להם היה להסתתר מתחת לשולחנות במבנה הבלתי ממוגן”.  בגלל זה התפתחה אצלו פסוריאזיס.

מה זה הלכת המחלות הקונסטיטוציונליות?

תום עופר טען שהפסוריאזיס היתה מתפתחת אצלו גם בלי לשמוע את האזעקות, ובלי שיפלו עליו קטיושות.  טען שבכלל שמיעת האזעקות ובריחה מקטיושות  זה לא מצב לחץ (טריגר) שהגוף מגיב אליו בתסמינים של פסואזיס. 

אבל אילו היתה חיילת טוענת שגבר החפיץ אותה ובגלל זה פיתחה פסוריאזיס – תום עופר לא היה מעז לפקפק בקשר שבין ההחפצה והפסוריאזיס. 

איך קורה שהאירוע קרה ב 2006 ורק ב 2022 ניתן פסק דין?  החמצנו משהו?    

בכל מקרה זה נכון שתום עופר עלה על זה שפסוריאזיס החלה להופיע אצל החייל שנתיים לפני 2006 על פי רישומים של הצבא.  אבל השופטים המציאו הלכה שאם היתה החמרה בזמן השירות הצבאי, אז יש להתעלם מכך שהפסוריאזיס יכולה להופיע גם מסיבות גנטיות בלבד.

וכך זה הוסבר:

“הלכת “המחלות הקונסטיטוציונליות” – כידוע, “מקום שמחלתו של תובע פרצה לראשונה בעת שירותו, והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו” (רע”א 8077/96 קריספיל נ’ קצין התגמולים, פ”ד נא(2) 817, 821 (1997). ההדגשה במקור). אכן, כפי שצוין לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמחלת הפסוריאזיס היא בעלת יסוד תורשתי-גנטי. ואולם חרף האמור; והגם שניתן להניח כי התפרצות המחלה אצל המערער נובעת, בין היתר, מקיומו של רכיב תורשתי-גנטי כאמור – הרי שעלינו לייחס את התפרצות המחלה במלואה לשירותו הצבאי של המערער, היינו – לקבוע כי קיים קשר של גרימה בין השירות הצבאי של המערער לבין התפרצות המחלה (ולא למותר להזכיר בהקשר זה כי מלוא ההתרחשויות הרלוונטיות לעניין אירעו בעת שירות החובה של המערער).

ודוק: לא נעלם מעינינו כי מומחה המערער עצמו, ד”ר אריה ליפשיץ, התייחס בחוות דעתו לקשר של החמרה בלבד, עת ציין כי לדעתו ניתן “להחיל את רוב האחריות” למחלת המערער על משרד הביטחון. ואולם כאשר נשאל המומחה בעניין זה, השיב כי את יתרת האחריות בגין התפרצות המחלה יש לייחס ל”נטייה תורשתית” (עמ’ 55 שורה 20 – עמ’ 56 שורה 4 לפרוטוקול הדיון). מאחר שכאמור לעיל, הלכת “המחלות הקונסטיטוציונליות” מורה לנו שאין להפחית מאומה מהאחריות לקשר הסיבתי בשל נטייתו הגנטית של החייל, הרי שהמשמעות המשפטית של העמדה הרפואית אותה הביע מומחה המערער, הינה הכרה מלאה (גרימה)”.

להשכלה כללית.  כמה כסף מקבלים?

טבלת תגמולים לנכי צה”ל בנכות 10%-19% בתביעה נגד משרד הביטחון הטבלה מעודכנת מתאריך 1.11.2021

פיצויים לנכי צהל

טבלת תגמול חודשי לנכי צה”ל בנכות שמעל 20% בתביעה נגד משרד הביטחון. הטבלה מעודכנת מתאריך 1.11.2021

תגמול עבור אחוזי נכות במשרד הביטחון 1.11.21

גובה אחוז נכות אחד שווה 51.8 שקל (עדכני לשנת 2021)

כך שאם קיבלתם 25% נכות, גובה הגמלה החודשית שלכם יעמוד על 1,295 ש”ח

נ.ב. טבלת התגמול מתחילה ב10% מיועדת לנכים שתביעתם הוגשה לפני 1996.

כיום רק מי שגובה נכותו היא 20% ומעלה יהיה זכאי לקבל קצבה חודשית.

לבנון השנייה גרמה להתפרצות פסוריאזיס אצל קצין בחיל המודיעין

להלן כתבה באתר פסק דין פורסם 21/8/2022

ועדת ערעור קיבלה את גרסתו שבמהלך המלחמה שהה עם חייליו בבסיס בצפון ללא מחסה מהקטיושות והמחלה התפרצה בעקבות האירוע המלחיץ

ועדת ערעור מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) הכירה לאחרונה בקצין לשעבר בחיל המודיעין כנכה צה”ל. בין השנים 2004-2007 שירת הקצין בבסיס בצפון הארץ ובמהלך שירותו שם, ביוני 2007, אובחן כסובל מפסוריאזיס. בקשת הקצין לקשור בין התפרצות המחלה לבין הדחק הנפשי הממשי אותו חווה לדבריו במהלך השירות, ובעיקר במלחמת לבנון השנייה, התקבלה.

לדברי המערער, בתקופת המלחמה שאירעה ביולי-אוגוסט 2006, נאלץ לבצע את עבודתו יחד עם חייליו במשך שעות ארוכות מדי יום מתוך מבנה לא ממוגן, כשכל העת נשמעות אזעקות בשל ירי קטיושות לאזור. המבנה היה מרוחק מהבונקר שבבסיס כך שהוא והחיילים לא היו יכולים לרוץ ולמצוא בו מחסה, וכל שנותר להם היה להסתתר מתחת לשולחנות במבנה הבלתי ממוגן.

קצין התגמולים במשרד הביטחון חלק על הנסיבות שתיאר המערער ועל מידת הלחץ שחווה בשירות. עם זאת, הטיעון העיקרי התמקד באנמנזה המופיעה ברישומים רפואיים שונים, המלמדת שהמערער מסר לכאורה בעצמו לגורמי רפואה כי סימפטומים של פסוריאזיס הופיעו אצלו זמן רב לפני המלחמה.

בין היתר הפנה משרד הביטחון לרישום ממרפאה בבית חולים תל השומר מ-2007, בה ציין הרופא כי המערער “סובל מפסוריאזיס מזה כשלוש שנים” (כלומר, מ-2004). מסמכים נוספים משנת 2008 חזרו על כך שסימני המחלה החלו 3 או 4 שנים לפני כן, ובמסמך מאוחר יותר מ-2015 צויין “מגיל 20 סובל מפסוריאזיס” – בעוד שלמערער מלאו 20 בשנת 2005, לפני המלחמה.

אף על פי כן, לא הייתה מחלוקת על כך שכל המסמכים הרפואיים נכתבו לאחר יוני 2007.

ההסבר של המערער היה שהאנמנזה במסמכים שגויה ונובעת מטעות סופר שהחלה ברישום הרפואי מתל השומר ו”נגררה” לרישומים רפואיים מאוחרים יותר. המערער העיד כי הוא ממש זוכר שאמר לרופא בתל השומר שהוא סובל מהסימפטומים מזה כשלושה חודשים.

“מאמינים לו”

יו”ר הוועדה, השופט גלעד לובינסקי זיו, ציין כי ההכרעה בשאלת מועד התפרצות הפסוריאזיס אינה פשוטה שכן הראיות שנפרסו בפני הוועדה מושכות לכיוונים מנוגדים, אך חברי הוועדה הגיעו לבסוף למסקנה שהמחלה אכן התפרצה אצל המערער לאחר מלחמת לבנון השנייה.

גלעד לובינסקי זיו בראש ועדת תגמולים לנפגעי צהל
גלעד לובינסקי זיו בראש ועדת תגמולים לנפגעי צהל

השופט ציין כי עדותו של המערער בעניין זה הייתה עקבית, ועיון בתיקו הרפואי מעלה כי נהג לפנות לגורמי הרפואה בצבא מעת לעת מאז גיוסו ב-2004. למרות זאת, אין בתיק הרפואי תיעוד לפנייה כלשהי ביחס לסימפטומים הקשורים לפסוריאזיס לפני יוני 2007, וסביר להניח כי לו היו מופיעים סימפטומים בשלב מוקדם יותר הוא היה מציין זאת באחד מביקוריו אצל גורמי הרפואה.

עוד קיבלו חברי הוועדה את גרסת המערער בדבר תנאי השירות שלו במהלך המלחמה, וציינו כי הם גם מאמינים לו שהסיטואציה יצרה אצלו תחושת דחק בדרגה גבוהה וממשית: “מקובל עלינו לחלוטין כי ההכרח לשהות במבנה בלתי ממוגן שעות ארוכות מדי יום, שעה שנשמעות אזעקות ‘כל הזמן’ ונופלות קטיושות במרחב; ללא פתרון מיגוני של ממש ותוך שהמערער אחראי להפקת תוצרי מודיעין ובד בבד אחראי גם לדאוג לשלום פקודיו – מהווה אירוע סטרסוגני מובהק.”

בהמשך ציין השופט שקיימת אסכולה המכירה בקשר שבין אירועי דחק ממשי לבין התפרצות פסוריאזיס, ומומחה רפואי מטעם משרד הביטחון סייג שאותה אסכולה מדברת על התפרצות בפרק זמן של עד שנה מאירוע הדחק.

מאחר שבמקרה זה חלפו 9 חודשים מהמלחמה ועד להופעת הסימפטומים נקבע כי מתקיים קשר סיבתי של גרימה בין מחלת הפסוריאזיס ממנה סובל המערער ובין תנאי שירותו.

https://www.psakdin.co.il/Document/%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%96%D7%99%D7%A1-%D7%90%D7%A6%D7%9C-%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%9F#.YwNwRC5BzIW

מירה וולף ותום עופר צמד מפלצות אדם
מירה וולף ותום עופר צמד מפלצות אדם

להלן פסק הדין:

ע”נ
ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) שליד בית משפט השלום בראשון לציון
36001-11-17
13/07/2022
בפני השופט:
גלעד לובינסקי זיו
– נגד –
מערער:
פלוני
משיב:
קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום
פסק דין
  1. לפנינו ערעור המופנה כנגד החלטת המשיב מיום 17.10.2017 לדחות את תביעת המערער להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי”ט-1959 (להלן: חוק הנכים), ביחס למחלת הפסוריאזיס ממנה הוא סובל.רקע עובדתי והשתלשלות העניינים
  2. המערער, יליד 28.9.1985, התגייס לשירות חובה ביום 15.8.2004 ושובץ לתפקיד בחיל המודיעין. לאחר הכשרה שארכה מספר חודשים, הוצב המערער בבסיס בצפון הארץ. בשלב מסוים יצא המערער לקורס קצינים. בחודש ינואר 2006, או בסמוך לכך, סיים המערער את קורס הקצינים ושב לשרת באותו הבסיס, הפעם בתפקיד מפקד צוות. הוא שרת בתפקיד זה עד לחודש אוגוסט 2007, או סמוך לכך. עם סיום שירות החובה, נכנס המערער לשירות קבע ושירת, משך כשנה אחת, בבסיס במרכז הארץ. הוא השתחרר משירות קבע ביום 13.8.2008.
  3. ביום 10.6.2007, עת ביקר המערער במרפאה צבאית, אובחנה אצלו מחלת הפסוריאזיס. לטענת המערער, הסימפטומים של מחלת הפסוריאזיס הופיעו אצלו לראשונה זמן קצר יחסית קודם לכן, בסביבות חודש מאי 2007. לשיטתו, יש לקשור בין התפרצותה של המחלה לבין הדחק הנפשי הממשי אותו חווה במהלך שירותו. בהקשר זה מכוון המערער בעיקר לתקופת מלחמת לבנון השנייה, שאירעה כידוע בחודשים יולי-אוגוסט 2006. לטענת המערער, במהלך המלחמה הוא נאלץ לבצע את עבודתו, יחד עם חייליו, מתוך מבנה בלתי ממוגן. כך, שעות ארוכות מדי יום וכאשר כל העת נשמעות אזעקות רבות בשל ירי קטיושות לעבר האזור. עוד הוסיף המערער כי המבנה בו עבד היה מרוחק מהבונקר שבבסיס, ועל כן בזמן האזעקות הוא והחיילים שעבדו עמו לא יכולים היו לרוץ לבונקר על מנת למצוא בו מחסה. כל שנותר להם היה להישאר במבנה הבלתי ממוגן ולהסתתר מתחת לשולחנות העבודה.
  4. המשיב, מצדו, טוען כי האנמנזה המופיעה ברישומים רפואיים שונים מלמדת כי המערער מסר לכאורה לגורמי הרפואה, שהסימפטומים של מחלת הפסוריאזיס הופיעו אצלו זמן ממשי לפני מלחמת לבנון השנייה. משכך, הם אינם יכולים להיות קשורים בקשר סיבתי לדחק כזה או אחר שאותו חווה המערער במהלך המלחמה (ואשר אף אותו מכחיש המשיב, למצער חלקית). לעניין זה מפנה המשיב, בין היתר, לרישום (ידני) מיום 30.10.2007 ממרפאה בבית חולים תל השומר, שאליה הופנה המערער על ידי גורמי הצבא. ברישום ציין ד”ר פארס סלאמה, בין היתר, כי המערער “סובל מפסוריאזיס מזה כשלוש שנים […]” (עמ’ 10 בתיק הרפואי. ההדגשה שלנו. יצוין, כי זהו הרישום הראשון המתייחס למועד התפרצותה של המחלה אצל המערער, והוא “ממקם” את התפרצות המחלה בסביבות חודש אוקטובר 2004, הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה, אך עדיין בזמן שירותו הצבאי של המערער). עוד מפנה המשיב למסמך רפואי מיום 17.2.2008, במסגרתו הופנה המערער לוועדה רפואית. בחלק האנמנזה של המסמך ציין ד”ר דורון גראוס כי למערער “פסוריאזיס מזה 3 שנים במפרקים ובברכיים” (עמ’ 9 בתיק הרפואי. כן ראו רישום של ד”ר גראוס מיום 25.2.2008, בו נרשמו דברים דומים – עמ’ 23 לתיק הרפואי). כמו כן, במסגרת מסמך רפואי מיום 3.6.2008, אשר ככל הנראה מתייחס לדיון של הוועדה הרפואית בעניינו של המערער, צוין בפרק אנמנזת רופא כי למערער “פסוריאזיס מזה כארבע שנים” (עמ’ 18 לתיק הרפואי). ואילו ברישום הרפואי מיום 21.12.2015, שהינו רישום רפואי שבוצע שנים לא מעטות לאחר שחרורו של המערער משירות צבאי, ציין ד”ר לביא ירון בפרק הממצאים כך: “מגיל 20 סובל מפסוריאזיס” (עמ’ 35 לתיק הרפואי. יצוין כי למערער מלאו 20 בשנת 2005).נדגיש: אין מחלוקת על כך שכל הרישומים הרפואיים המתייחסים למחלת הפסוריאזיס או לסימפטומים שלה, הינם מהתקופה שמחודש יוני 2007 ואילך. המחלוקת בין הצדדים מוגבלת לשאלת נכונותה של האנמנזה המופיעה ברישומים רפואיים שונים מהתקופה שלאחר יוני 2007, היינו – האם האנמנזה המופיעה באותם רישומים אכן נמסרה על ידי המערער, או שמא מקורה בטעות.

    יובהר כבר עתה, כי לטענת המערער האנמנזה המופיעה ברישומים הרפואיים והמתייחסת למועד הופעת הסימפטומים של מחלת הפסוריאזיס – שגויה, ונובעת מטעות סופר אשר נפלה ברישום הרפואי מהמרפאה בתל השומר, ו”נגררה” גם לרישומים רפואיים מאוחרים יותר.

  5. מלבד המחלוקת לגבי מועד הופעת הסימפטומים של מחלת הפסוריאזיס, חלוקים הצדדים גם ביחס לסוגיות נוספות, עובדתיות ורפואיות כאחד. בין היתר קיימת ביניהם מחלוקת לגבי נסיבות שירותו של המערער במהלך מלחמת לבנון השנייה, ולגבי מידת הדחק שחווה המערער כפועל יוצא מנסיבות אלה. הצדדים אף חלוקים ביחס לשאלה האם דחק יכול, ככלל, להוות טריגר להתפרצות של מחלת הפסוריאזיס, ואם כן – האם די במידת הדחק לה היה חשוף המערער. עוד הם חלוקים ביחס לנפקות שיש ליתן לעובדה שגם לגרסת המערער עצמו, חלף פרק זמן בלתי מבוטל – כתשעה חודשים – בין סיום אירוע הדחק (סיום מלחמת לבנון השנייה באוגוסט 2006) לבין התפרצותה של המחלה (מאי 2007, כך לשיטת המערער).
  6. במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בערעור, נחקרו העדים הבאים: המערער; חברו של המערער, ע’א’; מפקדו הישיר לשעבר של המערער, ח’כ’; מומחה המערער ד”ר אריה ליפשיץ; ומומחה המשיב פרופ’ אלי שפרכר. בהמשך הדרך הוגשו סיכומים מטעם הצדדים, ועתה הגיעה עת ההכרעה.דיון

    מועד התפרצותה של מחלת הפסוריאזיס אצל המערער (מועד הופעת הסימפטומים)

  7. שאלת מועד התפרצותה של מחלת הפסוריאזיס אצל המערער היא אחת השאלות המרכזיות ביותר במסגרת הערעור דנן. כך, שהרי אם נגיע לכלל מסקנה כי המשיב צודק בטענתו לפיה המחלה התפרצה אצל המערער לפני מלחמת לבנון השנייה, אזי מובן כי הדבר ישלול, מיניה וביה, כל אפשרות לקבל את טענת המערער בדבר קשר סיבתי בין התפרצות המחלה לבין דחק שאותו חווה המערער במהלך המלחמה. ממילא יהיה בכך כדי להוביל לדחיית הערעור.
  8. ההכרעה בשאלה העובדתית האמורה אינה פשוטה. כך, מן הטעם שהראיות אשר נפרסו לפנינו מושכות לכיוונים שונים ומנוגדים.מן העבר האחד, קיימים מספר רישומים רפואיים מהתקופה שלאחר אבחון מחלתו של המערער ביוני 2007, אשר האנמנזה המופיעה בהם – ונמסרה כביכול על ידי המערער – “ממקמת” את התפרצותה של מחלת הפסוריאזיס זמן בלתי מבוטל לפני מלחמת לבנון השנייה. באופן גס ניתן לומר, כי האנמנזה ברישומים הרפואיים המדוברים, אשר את חלקם הזכרנו לעיל (פיסקה 4), “ממקמת” את התפרצות המחלה במועד כלשהו שבין יוני 2004 (כחודשיים לפני גיוסו של המערער לשירות צבאי) ובין אוקטובר 2005 (כשנה וחודשיים לאחר הגיוס). כידוע, לרישומים הרפואיים יש משקל רב בהתחקות אחר האמת, ולא פעם הם מקבלים עדיפות על פני גרסאות סותרות או הסברים המועלים בהמשך, במסגרת ההליך המשפטי.

    מן העבר השני, קיימות ראיות התומכות בטענת המערער כי מחלת הפסוריאזיס התפרצה אצלו רק לאחר מלחמת לבנון השנייה. כוונתנו היא לעדות המערער; לעדות מפקדו הישיר של המערער, ח’כ’, התומכת בעדות המערער; ולעובדה שאין בנמצא תיעוד רפואי כלשהו בדבר פנייה של המערער לגורמים רפואיים בקשר עם סימפטומים הקשורים למחלת הפסוריאזיס, לפני חודש יוני 2007 (מועד אבחון המחלה).

  9. לאחר ששקלנו בדבר והבאנו בחשבון את מכלול הטענות, העדויות והנסיבות, הגענו לכלל מסקנה כי עלה בידי המערער להרים את הנטל ולהוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת, שמחלת הפסוריאזיס אכן התפרצה אצלו לאחר מלחמת לבנון השנייה, וזאת חרף האנמנזה המופיעה ברישומים הרפואיים והמלמדת לכאורה אחרת (ראו והשוו, ע”נ (ראשל”צ) 11088-07-17 פלוני נ’ קצין התגמולים (6.8.2020)). נפרט את עיקרי הנימוקים אשר הובילו אותנו למסקנה האמורה.
  10. עדותו של המערער הותירה בנו רושם מהימן. המערער נשאל פעם אחר פעם, בצורות שונות ומכיוונים שונים, לגבי המועד שבו הופיעו לראשונה הסימפטומים של מחלת הפסוריאזיס. לאורך כל חקירתו הנגדית עמד המערער באופן ברור וחד משמעי על גרסתו העובדתית, לפיה הסימפטומים הופיעו לראשונה בסמוך לפני שניגש לביקורת רפואית בנושא, אשר במסגרתה אובחנה המחלה (ביוני 2007). וכך אמר המערער, בין היתר, במסגרת עדותו:”עו”ד עופר [בא כוח המשיב]:[…] מתי התחלת לסבול מנגעים בעור, שלימים אובחנו כפסוריאזיס?העד, [XXX]: מספר חודשים אחרי מלחמת לבנון השנייה. אני מעריך בתחילת אמצע 2007. אני יכול להגיד שמיד אחרי שראיתי נגעים בפעם הראשונה, אתה יודע לוקח את מספר הימים עד שאתה מבין שיש לך משהו קצת שונה. לא הרבה זמן אחרי הלכתי בפעם הראשונה בחיי לבדוק את הדבר הזה, כי זו פעם ראשונה בחיי שנחשפתי לדבר הזה. עד אז לא ידעתי ולא ידעתי שקיים דבר כזה שנקרא פסוריאזיס”

    (עמ’ 18 שורות 30-23 לפרוטוקול הדיון).

    […]

    עו”ד עופר:[…] אם אנחנו מדייקים את התשובה שלך, איפה שהוא בחודש מאי 2007 התחילו אותם נגעים וב10 ליוני 2007 סמוך אחר כך הלכת לרופא ואובחנת?

    העד, [XXX]: אני מעריך.

    עו”ד עופר:אתה מעריך.

    העד, [XXX]: סדר גודל.

    עו”ד עופר:סדר גודל.

    העד, [XXX]: סדר גודל, אז זה בטח חודש לפה, חודש פחות או חודש יותר. בטח לא, לא יותר מזה.

    (עמ’ 21 שורות 25-17 לפרוטוקול הדיון).

    […]

    “העד, [XXX]: אם היה לי נגעים קודם לכן הייתי הולך ברמה האישית לרופא ובודק את זה. בדיוק כמו שהלכתי על דברים אחרים לרופאים”

    (עמ’ 23 שורות 13-12 לפרוטוקול הדיון).

    כאשר נשאל המערער לגבי הרישומים הרפואיים הכוללים אנמנזה אשר “ממקמת” כביכול את הופעת הסימפטומים במועד שלפני מלחמת לבנון השנייה, השיב כי הוא זוכר היטב שבביקור במרפאה בתל השומר ביום 30.10.2007, אצל ד”ר סלאמה, ציין בפני הרופא שהוא סובל מהסימפטומים משך כשלושה חודשים (“[…] אני זוכר שהשתמשתי בביטוי שלושה חודשים, את זה אני ממש זוכר” – עמ’ 22 שורה 15 לפרוטוקול הדיון). אף על פי כן, בגיליון הרישום הידני רשם ד”ר סלאמה (לכאורה מפי המערער) כי המערער סובל מהמחלה מזה “כשלוש שנים”. המערער העיד, שוב ושוב, כי לא אמר לרופאים שסבל מסימפטומים של המחלה מזה כשלוש שנים, ושאין זה נכון:

    “העד, [XXX]: אז אני בעדות פה, כמו שאמרתי אני יודע את ההשלכות של זה, יכול להעיד שמעולם לא היו לי נגעים לפני הפעם הראשונה שהלכתי לבדוק את זה, ולכן לא ייתכן שאמרתי מזה 3 שנים. זה, זה לא הגיוני שאני אגיד דבר כזה אם לא ידעתי על דבר כזה מזה 3 שנים. לא היו לי נגעים במשך 3 שנים”.

    (עמ’ 24 שורות 22-19 לפרוטוקול הדיון).

    אמינותו של המערער באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שבמהלך עדותו לא היסס לומר דברים שלאו דווקא פועלים לטובתו. כך למשל, הגם שניתן להניח כי המערער היה מודע לחשיבות שתתקיים סמיכות זמנים בין החשיפה לדחק במלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006) לבין התפרצות מחלת הפסוריאזיס, הוא לא ניסה “למשוך לאחור” את מועד ההתפרצות, אלא ציין כי הדבר ארע בסמוך לפני יום 10.6.2007, המועד שבו הלך לראשונה לביקורת רפואית בנושא. זאת ועוד, כאשר נשאל על ידי חברי הוועדה לגבי אופי השירות באותו הבסיס, מסוף המלחמה בחודש אוגוסט 2006 ואילך (כלומר בחודשים הסמוכים יותר למועד התפרצות המחלה לטענתו), הוא לא נסה להעצים את תחושת הלחץ בה היה מצוי במסגרת תפקידו, אלא להיפך – ציין כי לחץ העבודה היה “לחץ רגיל, לחץ עבודה” (עמ’ 46 שורה 7 לפרוטוקול הדיון).

  11. עיון בתיק הרפואי מעלה כי המערער פנה לגורמי הרפואה בצבא מעת לעת, כאשר נדרש לכך. חרף זאת, אין בתיק הרפואי תיעוד לפנייה כלשהי ביחס לסימפטומים הקשורים למחלת הפסוריאזיס, עד לפנייה שארעה ביום 10.6.2007 ושבמסגרתה אובחנה המחלה. בכך יש כדי לחזק את עדותו של המערער לגבי מועד התפרצות המחלה.זאת ועוד: אנו מקבלים את עדות המערער אשר לפיה, אילו הסימפטומים שאובחנו כפסוריאזיס היו מופיעים אצלו במועד מוקדם יותר, היה פונה לגורם רפואי מוקדם מכפי שעשה. אכן, מהרישום של ד”ר סלאמה עולה לכאורה, כי המחלה התפרצה אצל המערער בחודש אוקטובר 2004 (שלוש שנים לפני מועד הביקור בתל השומר, ביום 30.10.2007). מאז ועד לחודש יוני 2007 (המועד שבו פנה המערער למרפאה הצבאית ואובחן כסובל מפסוריאזיס) חלף פרק זמן ממשי של כשנתיים ושמונה חודשים, אשר במהלכו פנה המערער לא אחת לגורמי רפואה צבאיים (לרבות פנייה בנושא כתמים שהופיעו על גבי עור הפנים, ככל הנראה בשל מריחת משחת נעלים כחלק מאימון – עמ’ 168 לתיק הרפואי). הדעת נותנת, כי אילו המערער היה סובל מסימפטומים כאלה ואחרים של מחלת הפסוריאזיס משך פרק זמן כה ממשי, היה מוצא את ההזדמנות המתאימה להעלות את הדברים באחד מביקוריו אצל גורמי הרפואה.
  12. לא נעלם מעינינו כי האנמנזה ברישומים הרפואיים השונים בהם עסקינן, מנוסחת באופן שאינו זהה אחד לשני, כלומר – אין מדובר במצב של “העתק הדבק” (copy paste). אף על פי כן, התרשמנו כי האפשרות של “טעות נגררת”, הנובעת מטעות ראשונית שנעשתה על ידי ד”ר סלאמה (רישום פרק זמן של “כשלוש שנים” במקום “כשלושה חודשים”), היא האפשרות הסבירה בנסיבות העניין. לעניין זה נזכיר את עדות המערער, ממנה עולה כי ביקורים אצל רופאים שונים בנושא הפסוריאזיס, החלו בכך שהרופאים התעמקו ברישומים הקודמים (עמ’ 25 שורות 8-7 לפרוטוקול הדיון; עמ’ 31 שורות 8-5 לפרוטוקול הדיון). עוד יש לזכור, כי המידע בו אנו עוסקים מתייחס לסוגיה נקודתית ומצומצמת – מועד תחילת הסימפטומים של המחלה (מועד התפרצות המחלה). זאת ותו לא. ממילא לא יהיה זה מופרך להניח, כי רופאים אליהם פנה המערער התבססו – בסוגיה זו של מועד תחילת הופעת הסימפטומים – על המידע שהופיע ברישומים קודמים שהוצגו להם, תוך שהם רושמים את הדברים בניסוח מעט שונה (ובמקרה אחד אף מחשבים בעצמם את פרק הזמן שחלף, ועל בסיס חישוב זה מאריכים את התקופה הנרשמת משלוש שנים לארבע שנים – ראו פיסקה 4 לעיל).ומה באשר לרישום הרפואי משנת 2015 (זמן רב לאחר שחרורו של המערער מהשירות הצבאי), שבו צוין כי “מגיל 20 סובל מפסוריאזיס” (עמ’ 35 לתיק הרפואי)? במסגרת עדותו אישר המערער כי מסר לרופא את הנתון האמור, תוך שהסביר כך: “באתי אליו פעם אחת, הוא שאל אותי, אמרתי לו ‘גיל 20’ כמו ששואלים אותך באיזה שנה, הוא לא שאל אותי תאריך מדויק ואתה אומר גיל 20″ (עמ’ 33 שורות 24-23 לפרוטוקול הדיון). העובדה שהמערער אישר כי מסר את הנתון האמור, חרף העובדה שהוא אינו מתיישב לכאורה עם טענתו לגבי מועד התפרצות המחלה (שכן המערער חגג יום הולדת 20 ביום 28.9.2005, קרוב לשנה לפני מלחמת לבנון השנייה), מעידה אף היא על אמינותו.

    לא יהיה זה מיותר להוסיף ולציין כי ברישום הרפואי מיום 10.6.2007, המתייחס לביקור המערער בו אובחנה מחלת הפסוריאזיס לראשונה, לא נכללה התייחסות כלשהי למועד תחילת הופעת הסימפטומים. כל שצוין הוא כך: “לחייל פסוריאזיס באיזור מפרקים + שוקיים” (עמ’ 99 לתיק הרפואי). כך גם במסגרת ההפניה לרופא מומחה מיום 1.8.2007 (עמ’ 9 לתיק הרפואי), ובמסגרת ההפניה מיום 16.10.2007 לטיפול פוטותרפיה בבית חולים תל השומר (עמ’ 30 לתיק הרפואי).

  13. המפקד הישיר לשעבר של המערער, ח’כ’, אשר עדותו עשתה עלינו רושם מהימן, ציין בתצהירו (סעיף 4) כך:”לקראת סוף השירות שלי בבסיס, בשנת 2007 ולאחר הלחימה במלחמת לבנון השנייה, [המערער] סיפר לי על בעיות העור מהן הוא סובל. נגעים רבים ופצעים החלו להופיע בגופו של [המערער], דבר אשר גרם לו למבוכה גדולה ובושה תמידית. עובר ללחימה לא זכור לי על תלונות מצידו של [המערער] בנושא זה. במהלך השהות הקרובה בינינו לא הבחנתי גם בסימנים חריגים בעורו”.אמנם, במסגרת עדותו בפני הוועדה התקשה ח’כ’ למקם את האירועים על פני ציר הזמן. הוא אף הוסיף וציין כי קיים סיכוי גבוה שהתגורר עם המערער באותו חדר גם לפני המלחמה. ממילא לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שזיכרונותיו של העד בכל הנוגע לבעיות העור של המערער, ולבושה מבעיות אלה, מתייחסים לתקופה שלפני המלחמה. עם זאת, העד הוסיף וציין כי הוא זוכר “[…] התעסקות רגע בכל מיני קרמים, משחות, עניינים, כאילו היינו בחדר, זה היה משהו חריג יחסית. וגם כל ההתעסקות עם הרופאים שפתאום הלוך חזור לרופאים” (עמ’ 43 שורות 7-4 לפרוטוקול הדיון). סביר בעינינו, כי תיאור זה מתיישב יותר עם סיטואציה של אירוע חדש, אשר במסגרתו המערער גילה נגעים חדשים (שלא היו קודם לכן) על עורו, ניגש לרופא ביחס אליהם והחל לטפל בהם באופן “אינטנסיבי” יחסית באמצעות משחות וקרמים, ובהמשך גם באמצעות ביקורים נוספים אצל גורמי רפואה; והכל, בין היתר, על רקע מרכיב של בושה מחבריו לבסיס ביחס לנגעים שצצו על עורו. זאת, לעומת סיטואציה סבירה פחות בעינינו, של סימפטומים כרוניים הקיימים אצל המערער מספר שנים, שאז ניתן לתהות מדוע שהמערער יפנה לרופא דווקא בחודש יוני 2007, ומדוע יחל דווקא אז לפעול באופן “אינטנסיבי” לטיפול בבעיה. עוד נוסיף, כי כאשר אחד מחברי הוועדה ביקש מהעד לנסות ולמקם את הדברים על פני ציר הזמן, הוא ציין כי מדובר “איפה שהוא, אמצע 2006 – 2007”, כלומר ככל הנראה לאחר מלחמת לבנון (עמ’ 43 שורה 15 לפרוטוקול הדיון).

    הנה כי כן, אנו סבורים כי עדותו של ח’כ’ תומכת אף היא בגרסת המערער. אשר לעד השני מטעם המערער – ע’א’ – העד אישר במסגרת עדותו כי אינו בקיא במה שארע אצל המערער בתקופת השירות הצבאי, וממילא עדותו פחות רלוונטית לענייננו.

  14. על בסיס מכלול הטעמים שפורטו לעיל, הגענו לכלל מסקנה שהוכח, ברמת ההוכחה הנדרשת, כי מחלת הפסוריאזיס התפרצה אצל המערער לאחר מלחמת לבנון, ובסמוך לפני שפנה בעניין זה לגורמי הרפואה, ביוני 2007.מידת הדחק בו היה נתון המערער במהלך מלחמת לבנון השנייה
  15. בתצהירו מיום 24.6.2019 התייחס המערער בהרחבה לדחק שהיה מנת חלקו במסגרת שירותו הצבאי, במהלך מלחמת לבנון השנייה:תמונה 4במסגרת העדות בפנינו הוסיף המערער, כי בזמן המלחמה עבד מסביב לשעון: “בטח, בזמן הלחימה אנחנו עבדנו, השינה היה הדבר החריג בתקופת הלחימה. אנחנו עבדנו סביב השעון […] בלי הפסקה” (עמ’ 45 שורות 32-29 לפרוטוקול הדיון). עוד דיבר המערער על תחושות עוצמתיות של פחד, לחץ וחוסר אונים, שאותם חווה במהלך המלחמה (עמ’ 33 שורות 8-9 לפרוטוקול הדיון). לא למותר להוסיף ולציין כי במסגרת התייחסות כתובה אשר ניתנה מטעם מפקד בכיר יותר של המערער, סא”ל ל’א’, צוין כי “[…] רמת הלחץ המבצעי והפיקודי אשר מאפיין את התפקיד הנ”ל [תפקידו של המערער] הייתה גבוהה מאד” (סעיף 3 למסמך, הממוספר 113 בתיק הרפואי).
  16. העד ח’כ’, מפקדו הישיר של המערער בתקופה הרלוונטית, תמך בעיקרי גרסתו של המערער בסוגית הדחק. וכך, בין היתר, ציין במסגרת תצהירו:תמונה 3תמונה 2
  17. אכן, אין חולק כי במהלך מלחמת לבנון השנייה נאלץ המערער לעבוד, יחד עם חייליו, במבנה בלתי ממוגן, וזאת חרף אזעקות ונפילות קטיושות במרחב (וראו סעיף 4 למסמך מטעם סא”ל ל’א’ – מס. 113 בתיק הרפואי). בשלב מסוים הובאו לאזור המבנה שבו שהה המערער מיגוניות. בהתאם לעדות המערער, המיגוניות הובאו לאחר כעשרים או עשרים ומשהו ימים מתחילת המלחמה (עמ’ 12 שורות 8-1 לפרוטוקול הדיון). בהתאם לעדותו של ח’כ’, הן הובאו בהדרגה, לאחר כשבוע וחצי – שבועיים מתחילת המלחמה (עמ’ 40 שורות 12-5 לפרוטוקול הדיון). כך או כך, ח’כ’ הבהיר כי לא מדובר באמצעי שיש בו משום הגנה של ממש (“[…] באמת זה חרטוט. זה יותר לתחושה […]” – עמ’ 40 שורה 6 לפרוטוקול הדיון). המערער, מצדו, ציין כי לא היה בהצבת המיגוניות כדי להפחית את רמת הלחץ שחווה בתקופת המלחמה (עמ’ 12 שורות 30-25 לפרוטוקול הדיון).
  18. זאת אף זאת: בשלב מסוים במהלך המלחמה הובא למתחם יחידת המערער מבנה ממוגן קטן (וכהגדרתו של ח’כ’ – אשקובית ממוגנת). אלא שכפי שהעיד ח’כ’, מבנה זה הגיע רק בשלב מאוחר יחסית של המלחמה, ובוודאי במחצית השנייה שלה (עמ’ 40 שורה 4, 15-14 לפרוטוקול הדיון). יתרה מכך, המבנה שהובא לא שימש ולא יכול היה לשמש לצורך עבודת המערער, כך שהמערער נאלץ להמשיך ולעבוד מתוך המבנה הבלתי ממוגן. ח’כ’ אף תיאר בצורה בהירה ומשכנעת את הקושי של המערער לנטוש את עבודתו בזמן אזעקה ולהתפנות לתוך אותו מבנה (עמ’ 38 שורה 26 – עמ’ 40 שורה 19 לפרוטוקול הדיון). נדגיש, כי מצאנו לתת אמון מלא בעדות זו של ח’כ’, וזאת חרף הגרסה השונה של סא”ל ל’א’, כפי שצוינה במכתב ההתייחסות שבעמ’ 113 לתיק הרפואי (ולא למותר לציין כי מכתב ההתייחסות אינו מנוסח כתצהיר, ומכל מקום סא”ל ל’א’ לא העיד בפנינו). אכן, כאשר נשאל ח’כ’ מהן ההנחיות שנתן למערער ולחייליו אשר עבדו במבנה הבלתי ממוגן, במקרה של אזעקה – השיב כך: “מה שעושים, מה עושים? ממשיכים לעבוד. זה ההוראות שקיבלנו. קיבלנו שכפ”צ, קסדה. המבנה ידענו מה המציאות שלו, קיווינו לטוב” (עמ’ 39 שורה 29-28 לפרוטוקול הדיון).
  19. על רקע כלל האמור, מצאנו לקבל את גרסת המערער ולקבוע כי תנאי השירות הצבאי של המערער במהלך מלחמת לבנון השנייה, ולמצער במהלך רוב תקופת המלחמה, גרמו לו לדחק ממשי ומשמעותי. אכן, מקובל עלינו לחלוטין כי ההכרח לשהות במבנה בלתי ממוגן שעות ארוכות מדי יום, שעה שנשמעות אזעקות “כל הזמן” (כך העידו הן המערער והן ח’כ’ – עמ’ 14 שורה 12 לפרוטוקול הדיון; עמ’ 39 שורות 25-20 לפרוטוקול הדיון) ונופלות קטיושות במרחב; ללא פתרון מיגוני של ממש ותוך שהמערער אחראי להפקת תוצרי מודיעין ובד בבד אחראי גם לדאוג לשלום פקודיו – מהווה אירוע סטרסוגני מובהק. מדובר בסיטואציה שיש בה משום סכנת חיים ממשית, אשר עלולה ליצור אצל קצין צעיר דוגמת המערער, תחושת דחק בדרגה גבוהה וממשית. ואכן, אנו מאמינים למערער כי כך אכן אירע.
  20. סיכום ביניים: הגענו לכלל מסקנה כי תנאי השירות הצבאי של המערער במהלך מלחמת לבנון השנייה, ולמצער במהלך רוב תקופת המלחמה, גרמו למערער תחושת דחק ממשית ומשמעותית. עוד הגענו למסקנה, כי מחלת הפסוריאזיס התפרצה אצל המערער לאחר מלחמת לבנון, ובסמוך לפני שפנה לגורמי הרפואה בעניין זה, בחודש יוני 2007. נמשיך אפוא לבחון האם הוכח קשר סיבתי בין שני הדברים.קשר סיבתי בין הדחק במהלך המלחמה לבין התפרצות מחלת הפסוריאזיס
  21. כעולה בבירור מעדויותיהם של מומחי שני הצדדים, אין ביניהם מחלוקת על כך שלמחלת הפסוריאזיס קיים יסוד תורשתי-גנטי. אלא שהמומחים חלוקים ביניהם לגבי קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי ממשי לבין התפרצותה של מחלת הפסוריאזיס, כלומר – האם אירוע סטרסוגני מסוג דחק נפשי ממשי עלול להוות טריגר להתפרצות המחלה. לגישת מומחה המערער, ד”ר אריה ליפשיץ, התשובה לכך חיובית; ואילו לגישת מומחה המשיב, פרופ’ אלי שפרכר, התשובה לכך שלילית.
  22. ויודגש: כפי שאישר פרופ’אלי  שפרכר בעדותו, בעת שכתב את חוות הדעת הראשונה ביחס למערער, בשנת 2017, גם הוא עצמו סבר שקיימת אסכולה רפואית מוכחת הקושרת בין אירועים סטרסוגניים הגורמים לדחק נפשי ממשי, ובין התפרצות מחלת הפסוריאזיס. אלא שבהמשך הדרך חל שינוי בעמדתו ביחס לסוגיה האמורה, וכיום הוא כבר אינו סבור כך (עמ’ 60 שורה 30 – עמ’ 61 שורה 12 לפרוטוקול הדיון). וכפי שהסביר זאת פרופ’ אלי שפרכר במילותיו שלו:”[…] בעבר היו באמת, היו, הייתה כזאת באמת מחשבה וגם אפילו ספרות בנושא. אבל בשנים האחרונות יש שינוי מבחינת הסטנדרטים המתודולוגיים שנדרשים כדי לקבוע קשר סיבתי בין מחלה לבין הגורם לה, כולל גם בהקשר של פסוריאזיס, אבל גם עוד הרבה מאוד מחלות עור, מחלות שהן לא מחלות עור.[…]

    ומה שהסתבר, ומה שהסתבר בשנים האחרונות הוא שאותם מחקרים שבעבר הסתמכו עליהם כדי לקבוע את הקשר הזה, נערכו בסטנדרטים שהיום כבר לא מקובלים. זה כמו בכל תחום אני חושב הדברים משתנים, הסטנדרטים משתנים, גם ברפואה. ולכן יש באמת עבודה גדולה, יש עוד כמה עבודות קטנות כאלה, אבל יש עבודה גדולה שלקחה את כל המחקרים מהעבר, ניתחה אותם. אני חושב שאני מצטט אותה, היא לא הייתה אגב זמינה ב2017 כשנתתי את חוות דעתי הראשונה, אבל מאז היא פורסמה ויש הרבה גם דיונים סביב העבודה הזאת כי היא באמת משנה פרדיגמה”

    (עמ’ 59 שורה 26 – עמ’ 60 שורה 8 לפרוטוקול הדיון).

  23. אלא שגם פרופ’ אלי  שפרכר הסכים, בהגינות, כי מצב הדברים נכון להיום אינו שהאסכולה החדשה (אשר לפיה אין בסיס מדעי מספיק להוכחת קשר סיבתי בין אירוע דחק ממשי להתפרצות של פסוריאזיס) “דרסה” לחלוטין את האסכולה הקודמת (שהכירה בקשר סיבתי שכזה). תחת זאת, מדובר במצב דברים שבו שתי האסכולות עודן קיימות בעולם הרפואה, זו לצד זו:”כב’ הש’ לובינסקי: אז האם זה יהיה לגיטימי לומר שכיום שולטות בכיפה, לא באופן אישי אדוני, אבל 2 אסכולות? שהאסכולה הקודמת עדיין קיימת ואנחנו אולי הגענו, אולי זאת גם קיימת לצידה. אבל זה עוד לא שהיא דרסה אותה לגמרי, ל2 אסכולות קיימות אחת לצד השנייה?העד, פרופ’ אלי שפרכר: אני חושב שזה יהיה נכון להגיד”

    (עמ’ 78 שורות 15-11 לפרוטוקול הדיון).

    אכן, משמומחה המשיב עצמו אמר את שאמר, והסכים להכיר בכך שהאסכולה הרפואית המכירה בקשר סיבתי בין אירוע דחק ממשי לבין התפרצות מחלת הפסוריאזיס, עודנה חיה וקיימת לצד האסכולה החדשה והמנוגדת לה – הרי שבשים לב למהות ההליך ולפסיקה הקיימת, ברי כי יש לאמץ את האסכולה הרפואית הראשונה מבין השתיים, היא האסכולה הרפואית המיטיבה עם המערער (למשל, רע”א 2027/94 קליג’ נ’ קצין התגמולים, פ”ד נ(1)529, 534 (1995)). בוודאי כך, נוכח העובדה שמומחה המשיב עצמו הכיר באסכולה המיטיבה עם המערער, שעה שכתב את חוות הדעת הראשונה ביחס למערער (חוות הדעת שעל בסיסה דחה כזכור המשיב את תביעת ההכרה מטעם המערער).

  24. נוכח קביעתנו שלפיה – לכל הפחות בעת הזו – קיימת (גם) אסכולה המכירה בקשר שבין אירועי דחק ממשי לבין התפרצות מחלת הפסוריאזיס, עלינו להמשיך ולבחון האם, במקרה הפרטני שלפנינו, התקיימו התנאים להכרה על פי אסכולה זו. הכוונה היא לשתי השאלות הבאות: ראשית, האם טיב הדחק ועצמתו מספיקים כדי להוות טריגר אפשרי למחלת הפסוריאזיס; ושנית, האם פרק הזמן שחלף בין אירוע הדחק לבין התפרצות המחלה, קצר דיו על מנת לאפשר הכרה בדחק כטריגר כאמור. נתייחס לשתי שאלות אלה כסדרן:
    • טיב הדחק ועצמתו: כפי שקבענו לעיל, הוכח בפנינו כי תנאי השירות של המערער במהלך מלחמת לבנון השנייה, ולמצער במהלך חלק מהמלחמה, גרמו למערער לדחק ברמה ממשית וגבוהה. הדחק נגרם, בעיקרו של דבר, מההכרח להמשיך ולעבוד במבנה בלתי ממוגן, משך שעות ארוכות מדי יום, מבלי שניתן מענה מיגוני מספק. זאת, שעה שמופעלות אזעקות “כל הזמן” וקיים ירי קטיושות למרחב; ועל רקע העובדה שהמערער, מכוח תקפידו, אחראי הן על הפקת תוצרי המודיעין והן על שלום פקודיו. לאחר שקלול מכלול הנסיבות, לרבות עמדות המומחים, אנו סבורים כי מדובר בדחק אשר בשים לב לטיבו ולעוצמתו, בהחלט בא בגדר אותם אירועים סטרסוגניים בהתאם לאסכולה הרפואית המדוברת. לעניין זה נציין, בין היתר, כי מומחה המשיב עצמו, פרופ’ אלי שפרכר, השיב שאין באפשרותו להביע עמדה חד משמעית בנוגע לשאלת “דיותו” של הדחק, אם כי דומה שהוא נטה לגישה השוללת את “דיותו” (ראו בין היתר, עמ’ 72 שורות 13-2 לפרוטוקול הדיון).
    • פרק הזמן שחלף בין אירוע הדחק לבין התפרצות המחלה: בעניין זה העיד מומחה המשיב, פרופ’ אלי שפרכר, בהגינות, כי האסכולה הרפואית בה עסקינן מדברת על פרק זמן של עד שנה אחת ממועד האירוע הסטרסוגני ועד למועד התפרצות המחלה, על מנת לקשור בין השניים (עמ’ 70 שורות 15-10 לפרוטוקול הדיון; עמ’ 71 שורות 24-21 לפרוטוקול הדיון). כזכור, בענייננו חלף פרק זמן של כתשעה עד עשרה חודשים בין אירוע הדחק (יולי – אוגוסט 2006) לבין המועד שבו הופיעו אצל המערער, לראשונה, סימפטומים של המחלה (סביבות מאי 2007). ממילא, לגישת מומחה המשיב עצמו – כפי שאישר בפנינו באופן מפורש – מתקיים בענייננו קשר זמנים המאפשר לקשור בין הדברים. נוכח עמדתו החד משמעית של מומחה המשיב, אין לנו צורך להידרש לעמדת מומחה המערער, ד”ר אריה  ליפשיץ, בעניין פער הזמנים (ראו, עמ’ 57 שורות 10-3 לפרוטוקול הדיון).
  25. על רקע כלל האמור לעיל, נחה דעתנו כי הוכח, ברמה הדרושה, קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הפסוריאזיס שהתפרצה אצל המערער בעת שירותו, לבין תנאי שירותו הצבאי בעת מלחמת לבנון השנייה (ולמצער בעת חלק מתקופת המלחמה).סוגיות נוספות
  26. הלכת “המחלות הקונסטיטוציונליות” – כידוע, “מקום שמחלתו של תובע פרצה לראשונה בעת שירותו, והוכח קשר סיבתילשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו” (רע”א 8077/96 קריספיל נ’ קצין התגמולים, פ”ד נא(2) 817, 821 (1997). ההדגשה במקור). אכן, כפי שצוין לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמחלת הפסוריאזיס היא בעלת יסוד תורשתי-גנטי. ואולם חרף האמור; והגם שניתן להניח כי התפרצות המחלה אצל המערער נובעת, בין היתר, מקיומו של רכיב תורשתי-גנטי כאמור – הרי שעלינו לייחס את התפרצות המחלה במלואה לשירותו הצבאי של המערער, היינו – לקבוע כי קיים קשר של גרימה בין השירות הצבאי של המערער לבין התפרצות המחלה (ולא למותר להזכיר בהקשר זה כי מלוא ההתרחשויות הרלוונטיות לעניין אירעו בעת שירות החובה של המערער).ודוק: לא נעלם מעינינו כי מומחה המערער עצמו, ד”ר אריה  ליפשיץ, התייחס בחוות דעתו לקשר של החמרה בלבד, עת ציין כי לדעתו ניתן “להחיל את רוב האחריות” למחלת המערער על משרד הביטחון. ואולם כאשר נשאל המומחה בעניין זה, השיב כי את יתרת האחריות בגין התפרצות המחלה יש לייחס ל”נטייה תורשתית” (עמ’ 55 שורה 20 – עמ’ 56 שורה 4 לפרוטוקול הדיון). מאחר שכאמור לעיל, הלכת “המחלות הקונסטיטוציונליות” מורה לנו שאין להפחית מאומה מהאחריות לקשר הסיבתי בשל נטייתו הגנטית של החייל, הרי שהמשמעות המשפטית של העמדה הרפואית אותה הביע מומחה המערער, הינה הכרה מלאה (גרימה).
  27. קשר סיבתי משפטי-אובייקטיבי – טענה נוספת אותה העלה המשיב, הינה כי לא מתקיים בענייננו הרכיב האובייקטיבי המתחייב לצורך הכרה בקשר סיבתי שבין שירותו הצבאי של המערער ובין התפרצות מחלת הפסוריאזיס (ראו, דנ”א 5343/00 קצין התגמולים נ’ אביאן, פ”ד נו(5) 732 (2002)). נאמר מיד, כי דינה של טענה זו להידחות בשתי ידיים. אין כל ספק בעינינו, כי מצב דברים שבו חייל מבצע את תפקידו הצבאי, בבסיס צבאי בו הוצב והנתון תחת אש, תוך שהוא מחויב להישאר בבסיס ואף מחויב להמשיך ולעבוד שעות ארוכות מדי יום במבנה בלתי ממוגן אשר הועמד לרשותו על ידי הצבא – הינו מצב דברים העונה באופן מובהק על אותה דרישה של ייחודיות ומיוחדות השירות הצבאי, העומדת בבסיס רכיב הקשר הסיבתי המשפטי-אובייקטיבי. אכן, במלחמת לבנון השנייה גם חלק נרחב מהעורף האזרחי היה נתון תחת מתקפת קטיושות, על כל המשתמע מכך. ואולם לא ניתן להשוות בין סיטואציה של אזרח, אשר חופשי להחליט היכן ישהה במהלך ימי הלחימה (לרבות אפשרות להתפנות לאזור בטוח יותר, להימצא במבנה ממוגן וכיוב’), לבין חייל המחויב להמשיך ולשהות במבנה בלתי ממוגן שעות ארוכות מדי יום, ולבצע בו את משימותיו הצבאיות שעה שנשמעות אזעקות והוא נתון תחת אש. ניתן היה להוסיף ולחדד, אולם אנו סבורים כי הדברים שצוינו עד כה מדברים בעד עצמם.סיכום
  28. התוצאה היא כי הערעור מתקבל, כך שהחלטת המשיב מיום 17.10.2017 מבוטלת, ונקבע כי מתקיים קשר סיבתי מסוג גרימה בין מחלת הפסוריאזיס ממנה סובל המערער, ובין תנאי שירותו הצבאי. לאור תוצאה זו, אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסכום של 12,000 ₪, בתוספת החזר מלוא עלות חוות דעת המומחה מטעם המערער ומלוא עלות שכר עדותו של המומחה (בכפוף להצגת קבלות מתאימות).אנו מאחלים למערער בריאות טובה.

    זכות ערעור כדין.

    פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

    _____________________________________________

    גלעד לובינסקי זיו, שופט פרופ’ יעקב יהבד”ר איריס חזן

    יו”ר ועדה חבר ועדה חברת ועדה

https://www.psakdin.co.il/Court/%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%A0-%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%AA%D7%92%D7%9E%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A9%D7%A8%D7%93-%D7%94%D7%91%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%92%D7%A3-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9D_2#.YwM9ji5BzIU

Print Friendly, PDF & Email

2 מחשבות על “עו”ד תום עופר מתעלל בנכי צה”ל: טען שחייל שהוצב במקום לא ממוגן שנפלו עליו קטיושות בלבנון השניה לא היה תחת לחץ שיכול לפתח פסוריאזיס. הש’ גלעד לובינסקי זיו אישר את התגמולים לפי הלכת “המחלות הקונסטיטוציונליות””

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תודה מלך על האתר המדויק הזה ובפרט שאתה מעלה את סיפורם העלוב של הועדות הרפואיות במשהב״ט לסדר היום!

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    עדנה שלום,

    יש לי סיפור מאוד דומה בתיק עם מירה וולף ותום עופר.

    התיק עודני מתנהל.

    אם תרצי אשלח לך הכל.

    הערת מערכת:
    ednakaraval1@gmail.com ממתינים לחומר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Translate »
גלילה למעלה