Tue, Jan 31, 2023
בית המשפט

תעשיית העוקץ של מאיר מיקי גבעתי (מיקי וייס) 4: שיתוף פעולה עם המגה-נוכל גדליה גארי פיקהולץ עקיצות בשווי $15,000,000

תעשיית העוקץ של מאיר מיקי גבעתי (מיקי וייס) 4: שיתוף פעולה עם המגה-נוכל גדליה גארי פיקהולץ עקיצות בשווי $15,000,000
  • Publishedינואר 10, 2023

ב 3 כתבות קודמות הזהרנו את הציבור מפני מאיר מיקי גבעתי שכיום שינה את שמו בלשכת עוה”ד ל”מיקי וייס” ומפני אבא שלו הרצל גבעתי ואשתו הפיליפינית דורולינה ראסל.  השלושה עקצו לקוחות גם בתיקי גירושין, גם בתיקי נוער וגם בהשקעות נדל”ן (בעיקר בבאטומי, גיאורגיה).

גארי (גדליה) פיקהולץ השותף הרביעי בכנופיה

הגיע העת להפנות זרקור לשותף רביעי בכנופיית העוקץ, האמריקאי גארי פיקהולץ, GARYPICKHOLTZ שבעברית מכונה רשמית “גדליה פיקהולץ”. פיקהולץ השתלט על עו”ד ישראלית אמריקאית חולת אלצהיימר סוזן פריימן והוא משתמש בשמה ובחשבונותיה לעקוץ את הנופלים בפח.

גם אשתו לשעבר שירה בונדר פיקהולץ משחקת אותה גרושה אבל גם היא בין אלו שמחביאים עבורו את תמורת העקיצות.

ביולי 2018 התחתן עם ישראלית שירה גביר, והיא מלבינה עבורו כספים בישראל.  כתובתה: אייזיק רמבה 3/11 נתניה 4231121.

האיש טווה רשת מסועפת של חברות קש, אתרי אינטרנט פיקטיביים, שמות בדויים, פרטי תעסוקה בדויים, ופתח חשבונות בנק בכל מקום אפשרי:  ארה”ב, אנגליה, אוסטרליה, ורשימת קורבנות העוקץ שלו לא נגמרת.

 

 

Gary Pickholtz Super Scoundrel Sting Operation of Mega Millions $$$
Gary Pickholtz Super Scoundrel Sting Operation of Mega Millions $$$

 

בתמונה זו אשתו השניה של גארי פיקהולץ – שירה גביר מי שמלבינה עבורו את כספי העוקץ

גארי פיקהולץ ואשתו השניה שירה גביר - מלבינת כספי העוקץ
גארי פיקהולץ ואשתו השניה שירה גביר – מלבינת כספי העוקץ

 

גארי פיקהולץ מאיים על לקוחותיו דרך מייל תחת השם ויטו פוגלייזה

כאשר הלקוחות העקוצים של גארי פיקהולץ מתלוננים, הוא שולח להם מיילים מאיימים מתיבת דואר בשם Vito Pugliese.  ויטו פוגלייזה היא דמות בדיונית מסרטיה המאפיה האמריקאית, ופיקהולץ אימץ את הזהות של הדמות כדי להפחיד דרכה את הלקוחות שלו.

נראה כי גם ניסה לפתוח חשבונות בנק על שם ויטו פוגלייזה באופן בדוי, ולהקים לעצמו “זהות בנקאית” תחת השם הזה.

 

 

Radaris Gary Pickholz is Vito Pugliese
Radaris Gary Pickholz is Vito Pugliese

 

Radaris Profile Vito Pugliese is Gary Pickholz
Radaris Profile Vito Pugliese is Gary Pickholz

https://radaris.com/p/Gary/Pickholz/

 

ב 15/7/2018 גארי פיקהולץ התחתן בשנית

 

עוקץ באמצעות “רובין הוד ישראל” (היו”ר הוא מאיר מיקי גבעתי-מיקי וייס)

הפיקהולץ הזה מגה נוכל שהקים רשת של אתרים להפיל בפח לקוחות.  הוא מפרסם בעיקר באנגלית שהוא עומד בראש עמותה בשם “רובין הוד ישראל” שנועדה להציל גברים גרושים מציפורני הטרף של בתי המשפט הפמיניסטים למשפחה.

מי שנופל בפח מועבר למיקי גבעתי (מיקי וייס) והרצל גבעתי להמשך טיפול.

מאיר מיקי גבעתי מיקי וייס נוכלויות ועקיצות בצרורות
מאיר מיקי גבעתי מיקי וייס נוכלויות ועקיצות בצרורות

 

כך נראה מכתב עקיצה של גארי פיקהולץ עם מאיר מיקי גבעתי ללקוחות הגירושין.  אחרי שהלקוח העקוץ מעביר תרומה ל”רובין הוד”, גארי פיקהולץ מוציא מכתב מינוי לעו”ד מאיר גבעתי בשם מזויף של עו”ד בארי טבצ’ניק Barry Tabachnick  עם כתובת ישנה של עו”ד סוזן פריימן בבוסטון.

 

 

 

בארי טבצ’ניק בכלל נפטר ב 23/10/2011

Barry Tabachnick died Oct 23 2011
Barry Tabachnick died Oct 23 2011

 

שימו לב שעל הלוגו נכתב FOUNDATION כלומר עמותה, אבל בפועל רובין הוד היא חברה פרטית  INC שנרשמה פעמיים, פעם אחת בדלאוור (מספר חברה 4468739), והחברה מדלאוור נרשמה כבעלים של אותה חברה בקולורדו.

 

Robin Hood Israel Foundation Registered in Colorado and Delaware
Robin Hood Israel Foundation Registered in Colorado and Delaware

 

CHAIRMAN: Gary R Pickholz.
DIRECTORS: Dr. Jonathan Parker, Jean-michel Rykner, Orly Segal, Paulette Woolf, David Ben Lev .
TREASURER: Gerald Tauber , Susan Freiman
ADDRESS: 8 The Green, Ste A, Dover, DE 19901, tel. 6179776747
COUNSEL & DIRECTOR: Susan Freiman
SECRETARY: Gerald Adler
BOARD MEMBERS: Einat Dasberg, Kelly Roegies, Gabor Szecsi, Marie Pierre Vaniche, Mirit Hoffman, Sarah Cottrell, Gerald Tauber, Jean-michel Tauber, Orly Segal, Jean-michel Rykner, David Ben Lev, Sara Cowart,
Susan Freiman.

https://opengovco.com/charity/20193027299

גארי פיקהולץ:  עוקץ באמצעות חברת קש “אקצ’יה ACACIA GLOBAL INVESTORS LLC”

תחום נוסף של עקיצות של גארי פיקהולץ זו רשת אתרים להפיל בפח משקיעים במניות ובורסה תוך שהוא מציג עצמו כפרופסור לכלכלה מאונ’ קולומביה בניו יורק (או סטנפורד או פפרדיין). גם הלקוחות האלה נדרשים להעביר את הכסף ל”אקצ’יה”.

פיקהולץ הצליח לפתוח חשבונות בנק ל”אקצ’יה” במספר מדינות, נבדה, BVI ואפילו באוסטרליה כך שתמיד יש לו חשבון בנק זמין לתת הוראה ללקוח להפקיד את הכסף “קרוב לבית”.

מחברת אקצ’יה הכסף מועבר בתנועות סיבובית לחשבונות באיי הבתולה האנגליים, שווייץ, או אצל “גרושתו” של פיקהולץ (שירה בונדר פיקהולץ) שחיה בישראל, ועדיין מלבינה לו כספים.

הלקוחות נדרשים להעביר “תרומה” לעמותת רובין הוד, באמצעות העברה בנקאית לחברה בשם אקצ’יה. ACACIA GLOBAL INVESTORS LLC

הכתובת הפיקטיבית של חברה זו היא

1887 Whitney Mesa, Suite 1766

Handerson, NV 89014

Phone: (212) 444-1609

כך נראית דרישת חוב של גארי פיקהולץ ללקוחות הגברים הגרושים – בלי לוגו ובלי חתימה:

 

 

 

ראו את אתר העוקץ של אקצ’יה גלובל אינבסטורס:

http://www.acaciaglobalinvestors.com

 

 

צילום מסך של אתר העקיצות של גארי פיקהולץ אקצ'יה גלובל אינבסטורס
צילום מסך של אתר העקיצות של גארי פיקהולץ אקצ’יה גלובל אינבסטורס

 

 

ראו מידע על אקצ’יה בנבדה.  אשת הקש של פיקהולץ היא עוה”ד סוזן פריימן שהיתה פעילה בישראל ובארה”ב, אולם כנראה כבר נפטרה.

 

 

Acacia LLC in MA and NV w Susan Freiman
Acacia LLC in MA and NV w Susan Freiman

 

ללקוחות בתחום הגירושין פיקהולץ מספר שהוא עצמו קורבן של ההפלייה נגד גברים גרושים ושהוא הגיע לישראל לביקור לבר מצווה של בנו ומאז הוצא נגדו צו עיכוב יציאה והוא לא יכול לצאת מישראל.

אלא שהצו עיכוב יציאה הוצא בגלל מגה עקיצה של $11,000,000  שהוא ואשתו ביצעו בארה”ב, וברחו ממנה.

את גארי פיקהולץ ייצג עו”ד עוז אלדד

 

עוז אלדד העורך דין של גארי פיקהולץ בתביעת העקיצות במיליונים
עוז אלדד העורך דין של גארי פיקהולץ בתביעת העקיצות במיליונים

 

גארי פיקהולץ ורשת עוקץ באנגליה WEIRD SIENCE LAB

גארי פיקהולץ מפיל בפח אנשים גם דרך אתר אינטרנט שבו הוא מפרסם עצמו כמומחה בפדגוגיה מטעם אוניברסיטת אוקספורד.

הוא משכנע קורבנות להשקיע בחברה שמפתחת משקפיי ראיה תלת מימד VR לשימוש בבתי ספר, ומחרטט להם שזה העמיד של הלימודים בבי הספר. נותנים לו כסף והוא נעלם ועובר לעוקץ הבא.

 

https://twitter.com/weirdscience_vr

https://www.weirdsciencelab.com/media-about-us

ראו כתבה של אמיר טיטונוביץ משנת 2007 בגלובס, פורסם 11/11/2007:

ביהמ”ש המחוזי אכף פס”ד מארה”ב, שחייב שני ישראלים לשלם פיצויים עונשיים בסך 11 מיליון דולר

בית משפט אמריקני חייב שני ישראלים בפיצויים עונשיים בסכום עצום, המהווים שילוש של הנזק שנגרם בפועל; השופט משה רביד לא נרתע מכך – והכריז על פסק הדין כאכיף בישראל

 

אמיר טיטונוביץ כתב כתבה על גארי פיקהולץ ועקיצותיו
אמיר טיטונוביץ כתב כתבה על גארי פיקהולץ ועקיצותיו

מה יעשה מי שלאחר שניהל הליכים משפטיים בחו”ל ושלאחר שזכה בפסק-דין, מתברר לו, שהנתבע שלו עבר להתגורר בישראל, ושרק כאן יהיה בידו לקטוף את פירות זכייתו? מה הוא יעשה כשיתברר לו שרק כאן יתאפשר לו לשים יד על רכוש של הנתבע, שהפסיד, ולזכות במה שבית-משפט זר קבע, שהוא זכאי לו?

 

הוא הרי אינו יכול לנקוט כאן בהליכי הוצאה-לפועל על-סמך פסק הדין הזר. לשם נקיטה בהליכים כאלה, עליו להציג פסק-דין של בית-משפט ישראלי. מה יעשה?

חוק אכיפת פסקי חוץ מסדיר את הסוגיה הזו. הוא מכיל תנאים, שבהתקיימם יכריז בית המשפט בישראל על פסק-דין, שניתן על-ידי בית-משפט מחוץ לישראל, כפסק חוץ אכיף בישראל. כך, פסק החוץ יהפוך, למעשה, לפסק-דין ישראלי לכל דבר ועניין, ויהיה ניתן לבצעו בישראל.

 

פסק-דין, שניתן לאחרונה על-ידי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה רביד, שופך אור על התנאים להכרזה שכזו, ועל אפשרויותיו של הנתבע למנוע אותה. היה זה במסגרת בקשה לאכיפת פסק חוץ, בה חויבו תושבי ישראל, שירה ברכה פיקהולץ (בונדר) וגדליה (גרי) פיקהולץ, וחברות שבבעלותם, לשלם לאזרח ותושב ארה”ב, חיים סוכשבסקי שמו, לא פחות מ-11 מיליון דולר.

 

מעשה תרמית והונאה

הסכום המשמעותי הוטל על פיקהולץ כפיצויים עונשיים, והוא שיקף את שילוש הנזק האמיתי, שנגרם לסוכשבסקי. יתכן שבארה”ב מדובר בדבר של מה בכך. עניין של יום ביומו. לא כך בישראל. סוגיית הפיצויים העונשיים “בעייתית” כאן. בית-משפט ישראלי לא היה פוסק, מלכתחילה, פיצויים עונשיים בסכום כה גבוה. משמעות קבלת הבקשה והכרזה על פסק החוץ כאכיף היא, למעשה, פסיקה שכזו “בדלת האחורית”.

בעת שהיו נשואים, התגוררו בני הזוג פיקהולץ בארה”ב וניהלו שם חברה לניהול השקעות. בשנת 1992 עלתה שירה פיקהולץ לישראל והתיישבה בה דרך קבע. כאן היא ניהלה חברת השקעות נוספת, שהייתה בבעלות בני הזוג. בשנת 1997 נחתם בין החברות שבבעלות בני הזוג לבין חברה שבבעלות סוכשבסקי – JASO – הסכם לניהול השקעותיה, ובמסגרתו מונו החברות של פיקהולץ כאחראיות לניהול כספי הקרנות של JASO.

לימים התחוור לסוכשבסקי, כי פיקהולץ עשו שימוש שלא כדין בכספי JASO, לטובתם האישית, וכי הם גרמו לו לנזקים עצומים. לפיכך, בשנת 1996 הוא הגיש, בשם JASO, נגד בני הזוג, תביעה המבוססת על מעשי תרמית והונאה. התביעה הוגשה לבית המשפט של מדינת קליפורניה במחוז לוס אנג’לס.

בקשת עורכי-דינם של בני הזוג פיקהולץ, להעברת התביעה לדיון בבית המשפט הפדראלי של מחוז המרכז בקליפורניה, התקבלה, ולבית-משפט זה הוקנתה סמכות מלאה ובלעדית בכל הנושאים, הקשורים לתביעה, לרבות הליך בוררות. נקבע, כי הליך הבוררות בין פיקהולץ לבין סוכשבסקי יתנהל בפני ארגון ה-JAMS בלוס אנג’לס.

זמן קצר לאחר מכן החלו בני הזוג בהליכי גירושין. בשנת 1998 הם נפרדו זה מזו, ובשנת 2001 הם התגרשו. החל משנה זו נמצא גם גדליה פיקהולץ בישראל, לאחר שצו עיכוב יציאה, שניתן נגדו, מנע את יציאתו מישראל, אליה הגיע לחגיגת בר המצווה של בנו.

בינתיים התקיימו בלוס אנג’לס הליכי הבוררות. לבני הזוג שוגרה הזמנה לישיבת הבוררות וצוין בה, כי במידה ואחד מהצדדים לא יתייצב אליה, תהיה ביד הבורר הסמכות לנהל דיון בהעדרו ולתת פסק בוררות במעמד הצד המתייצב בלבד. בני הזוג ועורכי-דינם לא התייצבו לאותה הישיבה. לפיכך, התנהל דיון בהעדרם, וסופו שניתן פסק בורר, שחייבם לשלם לסוכשבסקי כ-10 מיליון דולר – שילוש נזקו. לאחר שפסק הבוררות נמסר לבאי-כוחם של בני הזוג, ולאחר שהם לא ערערו עליו בתוך התקופה, הקבועה לכך, אישר אותו בית המשפט בקליפורניה ונתן לו תוקף של פסק-דין. לאור הזמן, שחלף מאז שהפסק ניתן ועד שהוא אושר, נוסף לו סכום בן כמיליון דולר. כך, פסק הדין עמד על כ-11 מיליון דולר. פסק-דין זה נמסר לעורכי-דינם של בני הזוג פיקהולץ.

ומה יעשה סוכשבסקי עם פסק-דין “נדיב” שכזה, שעה שבני הזוג שוכנים להם, לבטח, בארץ רחוקה, ישראל שמה? חוק אכיפת פסקי חוץ, זוכרים? פנה סוכשבסקי אל עו”ד מרדכי בייץ, ממשרדו של עו”ד יגאל ארנון, וזה הגיש בשמו, לבית המשפט המחוזי בירושלים, בקשה לאכיפת פסק החוץ האמור. בבקשתו טען בייץ, כי המדובר בפסק, המקיים את כל תנאי החוק, וכי יש להכריז על אכיפתו בישראל. באי-כוחם של בני הזוג פיקהולץ, עו”ד יוסף יפרח ועוז אלדד, טענו כי התנאים לא התקיימו וכי עומדות לבני הזוג ההגנות, שמעמיד החוק בפני הכרזה שכזו. השופט משה רביד ראה עין בעין עם סוכשבסקי דווקא וקיבל את הבקשה.

תחילה סקר רביד את התנאים, בהם מותנית אכיפתו בישראל של פסק חוץ: עליו להינתן במדינה, שלפי דיניה, בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; הוא חלוט ואינו ניתן עוד לערעור; החיוב הכלול בו ניתן לאכיפה בישראל ותכנו אינו סותר את תקנת הציבור; והוא בר-ביצוע במדינה, בה הוא ניתן. “הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה בדבר קיומם של התנאים… רובץ על כתפי המבקש אכיפת פסק החוץ”, הזכיר רביד. משמעותו של נטל זה, הוסיף, היא שדי למבקש שיאמת, בתצהיר ובחוות-דעת של מומחה לדין הזר, את דבר התקיימות התנאים. עשה כן, עובר הנטל המשני אל כתפי המשיב, ועליו לכפור, בתשובה מאומתת בתצהיר, בקיומו של אחד התנאים. כפר? חוזר הנטל הראשוני לשכם המבקש לבסס את טענתו בדבר התקיימות אותו התנאי. רביד הזכיר גם את שורת ההגנות, שככל שהמשיב-הנתבע מוכיח את התקיימות אחת מהן, נמנעת אכיפת פסק החוץ. כך אם הפסק הושג במרמה; אם לא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו; אם הפסק ניתן על-ידי בית-משפט, שעל-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, החלים בישראל, לא היה מוסמך לתתו; אם הפסק נוגד פסק-דין אחר, שניתן באותו עניין בין אותם בעלי-דין ושעודנו בתוקף; ואם בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה, היה משפט תלוי ועומד, באותו עניין ובין אותם בעלי-דין, בפני בית-משפט בישראל.

אפשרות סבירה להתגונן

לאחר שעמד על מושכלות ראשונים אלה, נפנה רביד לבחון את יישום הדברים על עניינם של פיקהולץ וסוכשבסקי. תחילה הוא קבע, כי התקיימו התנאים להכרזתו של פסק החוץ כאכיף בישראל. לדידו, הטענות בדבר אי-התקיימות התנאים הועלו באופן כללי וערטילאי, וכי למעשה מקומן היה בטענות ההגנה, שעל-פי החוק. הוא קבע, כי מאחר שהחוק “מדבר על סמכות ‘בתי המשפט’ של המדינה הזרה ולא של בית המשפט המסוים שנתן את הפסק”, הרי תנאי זה התקיים.

 

“דרישת הסעיף הינה לסמכות פנימית כוללת של מערכת השיפוט הזרה בכללותה”, קבע, “ולפיכך, די למבקש האכיפה, לעניין תנאי זה, אם יראה שהפסק ניתן במדינה, שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה להוציא פסק דין כזה בנסיבות הענין”. מערכת המשפט של קליפורניה הייתה מוסמכמת לדון בתובענה, וכך התקיים התנאי האמור.

מאחר שפיקהולץ לא ערערו על פסק הבוררות, אפילו לא ביקשו לעשות כן לאחר שאף לטענתם הוא כבר היה בידיהם, קבע רביד שפסק החוץ אכן חלוט. הוא הוסיף וקבע, כי החיוב שבפסק (תשלום 11 מיליון דולר) ניתן לאכיפה בישראל, “שכן דיני ההוצאה לפועל בישראל מספקים כלים למימוש פסק החוץ בענייננו, הקובע חיוב כספי”. אשר לתנאי של “תקנת הציבור”, קבע רביד, כי על-מנת שלא לאכוף פסק חוץ, עליו לסתור “תקנה ציבורית חיצונית”, שעניינה בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה, שהנם עקרוניים ובסיסיים. עליו לעמוד בסתירה לעיקרי אורח החיים שלנו (כגון עקרונות שיווי זכויות האישה, טובת הילד, האיסור על ריבוי נישואים ועוד). רביד קבע, כי הפסק הוא בר-ביצוע גם בקליפורניה, ובכך הושלמו התנאים להכרזתו כאכיף בישראל.

ומכאן לטענות ההגנה, שהעלו פיקהולץ. לטענתם, לא ניתנה להם אפשרות סבירה להתגונן בפני התביעה. רביד דחה טענה זו. הוא קבע, כי את ההגנה האמורה יש לפרש כמתייחסת לשאלה אם, אובייקטיבית, ניתנה לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק. השאלה אינה סובייקטיבית, אם הנתבע התקשה להתפנות למשפט ולטפל בהכנת הופעתו. לדידו, כל כתבי הבי דין וההזמנות נמסרו לידי עורכי-דינם דאז של פיקהולץ.

 

לא זו בלבד, אלא שהם-עצמם ידעו אודות הגשת כתב התביעה, ואף הגישו בקשות להעברת הדיון לבית-משפט אחר. “המשיבים סירבו לקחת חלק בהליך הבוררות… בין היתר הואיל ו… לא יכלו או לא רצו לממן את עלות ההגנה בהליך בוררות זה”, קבע רביד. משההזמנה לדין נמסרה לידי בא-כוחם ומשמצוין בה, במפורש, שהבורר יהיה מוסמך לדון בהעדר צד, שלא יתייצב, לא ראה רביד שלא ניתנה לפיקהולץ אפשרות סבירה להתגונן בפני התביעה.

 

רביד דחה גם את הטענה, שלפיה, על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, החלים בישראל, מששירה פיקהולץ לא התגוררה בארה”ב ומשהיא לא הביעה הסכמה לשיפוט בית המשפט בקליפורניה, הוא לא היה מוסמך לתת פסק-דין. “בית המשפט יכיר בסמכות המדינה הזרה ליתן פסק דין IN PERSONAM אם נתקיימו בינו לבין הנתבע אחת משתי זיקות – מגורים או הסכמה לשיפוט”, הזכיר רביד את ההלכה. הוא הזכיר גם, שנטל ההוכחה בקשר לכך מוטל על הנתבע, הטוען לחוסר סמכות שכזה.

 

אף שקבע שבשנת 1992 פיקהולץ אכן עזבה את ארה”ב ועלתה לישראל, ושבעת הגשת התביעה היא אכן לא התגוררה בקליפורניה, בחר רביד להכיר בסמכות הבינלאומית של בית המשפט בקליפורניה. כך עשה לאחר שקבע, כי פיקהולץ היא אזרחית אמריקנית, וכי משך שנים רבות היא הייתה תושבת ארה”ב, שם היא ובעלה ניהלו את עסקיהם.

 

זיקת ההסכמה לשיפוט

“דומני כי בנסיבות המקרה דנן – בהן בזמן שהמשיבים התגוררו דרך קבע בארצות הברית הם התקשרו עם המבקש בהסכם לניהול כספי קרנות החברה שבבעלותו והשקעותיה… וביצעו מעשי התרמית וההונאה כלפי המבקש בארצות הברית – יש להכיר בסמכות הבינלאומית של בית המשפט הזר”, קבע רביד. אף שבעת פתיחת ההליך בארה”ב, התגוררה פיקהולץ בישראל , נתן רביד משקל רב להיותה אזרחית ארה”ב ותושבת המדינה במשך מרבית השנים, לרבות בתקופה, שבמהלכה היא ביצעה בה את מעשיה ואת מחדליה, נשוא פסק החוץ. בעובדה שלפיה לאור גירושיה, עלתה פיקהולץ לישראל מספר שנים לפני הגשת התביעה, אין כדי לשלול, “דווקא בנסיבות המקרה דנן”, את סמכותו הבינלאומית של בית המשפט בארה”ב, קבע.

 

“מסקנה זו עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות בבסיס חוק אכיפת פסקי חוץ”, הסביר רביד, “ובפרט הרצון לעשות צדק עם התובע שזכה במשפט ולאפשר לו ליהנות מפרי זכייתו, וודאי בנסיבות בהן הנתבע הסתלק למדינת ניכר”. הוא הוסיף והזכיר, שהחוק האמור לא נועד לשמש כלי בידי נתבע לצורך התחמקות משורת הדין, מקום בו הוא ביצע עוולה וחמק ממדינת הפורום הזר, בלי שהתובע הספיק למצות עמו את הדין.

 

“בנסיבות בהן אזרח מדינה זרה, אשר התגורר בה שנים רבות, ביצע בה המעשים והמחדלים נשוא הפסק הזר, ולאחריהם נמלט למדינה אחרת, יראו בו כמי שמתקיימת בעניינו זיקת

המגורים, המקנה לבית המשפט הזר הסמכות לדון בתביעה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל”, סיכם רביד ופירש, פרשנות מרחיבה-משהו, את הוראות החוק.

מודע ככל הנראה לכך, שיכול וקביעתו זו תיראה בעייתית בעיני מאן דהוא, המשיך רביד וקבע, כי זיקת המגורים חלה על שירה פיקהולץ גם לאור העובדה, שבעלה והיא נפרדו רק בשנת 1998, כבר לאחר שהליכי התביעה נפתחו בארה”ב.

 

הוא הוסיף וקבע, כי חלה עליה גם זיקת ההסכמה לשיפוט. כך לאחר שהיא לא הרימה את נטל ההוכחה לכך, שהיא כפרה בסמכותו של בית המשפט בקליפורניה לדון בתביעה, שעה שהוכח כי היא שביקשה את העברת הדיון בתביעה לבית המשפט הפדראלי של מחוז המרכז בקליפורניה.

רביד הוסיף וקבע, כי משפיקהולץ העדיפה שלא לעקוב אחר ההתפתחויות בתביעה והותירה את הטיפול בהליכים בארה”ב בידי בעלה, ששכר עבורה עורכי-דין, ושמלא הוכח כי היא כפרה בסמכותו של בית המשפט שם, שוב לא תוכל להישמע בטענה, כי לא נתנה הסכמתה לשיפוט. אם בכל אלה לא די, הזכיר רביד, שבני הזוג פיקהולץ הגישו, לאותו בית-משפט בקליפורניה, תביעה-שכנגד נגד סוכשבסקי, ובכך הביעו הסכמה לשיפוטו.

סיכומם של דברים: סוכשבסקי הוכיח את התקיימותם של התנאים, הקבועים בחוק אכיפת פסקי חוץ, ואילו פיקהולץ לא הוכיחו את טענות ההגנה, שהועלו על-ידיהם. “הנני מקבל את הבקשה ומכריז על פסק הדין, שניתן על-ידי בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה… כפסק בר אכיפה בישראל”, חרץ רביד. (ה”פ 5276/06).

 

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000273447

להלן פסק הדין בעליון בערעור על תביעת סוכשבסקי – ע”א  10854/07

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א  10854/07

 

בפני: כבוד השופטת א’ חיות
כבוד השופט  י’ דנציגר
כבוד השופט י’ עמית

 

המערערת: שירה ברכה פיקהולץ (בדנר)

 

נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. JAIME SOHACHESKI
2. גדליה פיקהולץ
3. YIELD ENHANCEMENT STRATEGISTS INC ((ISRAEL
4. YIELD ENHANCEMENT STRATEGISTS

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.11.07 בה”פ 5276/06 שניתן על ידי כבוד השופט מ’ רביד

 

תאריך הישיבה: ו’ בכסלו תש”ע (23.11.09)

 

בשם המערערת: עו”ד י’ יפרח
בשם המשיב 1: עו”ד מ’ בייץ
בשם המשיב 2: עו”ד מ’ שאול
בשם המשיב 3: עו”ד ד’ דמביץ

 

 

פסק-דין

 

השופט  י’ דנציגר:

 

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בה”פ 5276/06 מיום 1.11.2007 שניתן על ידי כבוד השופט מ’ רביד ובו התקבלה בקשתו של המשיב 1 להכריז על פסק דין, שניתן על ידי בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה (United States District Court for the Central District of California Western Division) (להלן: בית המשפט הפדרלי בקליפורניה) ביום 2.10.2001 ואשר במסגרתו אושר פסק בוררות שניתן כנגד המערערת והמשיבים 4-2 וחייב אותם לשלם למשיב 1 סכום בסך 10,914,731.19$, כפסק חוץ הניתן לאכיפה בישראל.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

  1. המשיב 1 שהינו תושב ואזרח ארצות הברית, משמש גם כמנהלה של חברת JASO אשר נמצאת בבעלותו. המערערת והמשיב 2 היו נשואים זו לזה והתגוררו בארצות הברית. בשנת 1997 החלו השנים בהליכי גירושין, הם נפרדו בשנת 1998 ובינואר 2001 ניתן גט בעניינם. בשנת 1992 עלתה המערערת לישראל והתיישבה בה דרך קבע. המשיב 2 הגיע לישראל בינואר 2001 לצורך חגיגות בר המצווה של בנו, או אז הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ בגין חוב מזונות. המשיבה 3 הינה חברה בבעלותם של המערערת והמשיב 2 הנמצאת בהליכי פירוק על פי צו שהוצא על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 20.5.2001 (ראו: הודעה מטעם מפרק המשיבה 3 מיום 8.11.2009). על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, גם המשיבה 4 הינה חברה הנמצאת בבעלותם של המערערת והמשיב 2.

 

  1. בין המשיב 1 למשיבות 4-3, חברות שבבעלות המערערת והמשיב 2, כאמור, נחתם הסכם לניהול השקעותיה של חברת JASO. לימים, גילה המשיב 1 כי המערערת והמשיבים 4-2 עושים שימוש בכספי חברת JASO לטובתם האישית וגורמים לו לנזקים כבדים. לפיכך, פנה המשיב 1 בשנת 1996 לבית המשפט של מדינת קליפורניה במחוז לוס אנג’לס (Superior Court for the County of Los Angles) והגיש בשם חברת JASO, תביעה נגד המערערת והמשיבים 4-2. המערערת והמשיבים 4-2 הגישו בתגובה בקשה להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה באמצעות עורך הדין סונסיני. בקשתם התקבלה ולבית המשפט הפדרלי בקליפורניה הוענקה הסמכות הבלעדית לדון בתביעה ובנושאים הקשורים לה, לרבות הליכי בוררות.

 

  1. זהו המקום לציין כי בית המשפט הפדרלי בקליפורניה הורה על העברת הסכסוך לבוררות ובהמשך אף הכריע במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בדבר הפורום אשר בפניו יש לקיים את הליך הבוררות ומיקומו. בית המשפט הפדרלי בקליפורניה קבע כי הליך הבוררות יתקיים בלוס אנג’לס בפני בורר החבר בארגון ה- JAMS (ולא בפני ארגון ה-AAA (American Arbitration and Mediation) כבקשת המערערת והמשיבים 4-2). ישיבת הבוררות נקבעה ליום 1.6.2000 ובהמשך נדחתה ליום 6.6.2000. הודעה על מועד הישיבה וכן הזמנה למועד החדש נשלחו לצדדים ביום 2.5.2000 באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה למשיב 1 ולבא כוחם של המערערת והמשיבים 4-2, עורך הדין לויט, הרשום בניו יורק (שייצג את המערערת והמשיבים 4-2 בניסיון לקיים הליך בוררות בפני ארגון ה-AAA), אשר אישר בחתימתו את קבלת המסמכים הנזכרים. באותה הזמנה ציין הבורר כי במידה ומי מהצדדים לא יתייצב לישיבה, תהיה בידיו סמכות לנהל את הדיון בהעדרו ואף ליתן פסק בוררות במעמד צד אחד.

 

  1. לישיבת הבוררות לא התייצבו המערערת והמשיבים 4-2. פסק הבוררות ניתן ביום 25.7.2000 ובמסגרתו קיבל הבורר את טענות המשיב 1 ובין היתר, נקבע כי המערערת והמשיבים 4-2 הפרו את חובת הנאמנות שלהם כלפי המשיב 1, המירו כספים שלא כדין והונו אותו. הבורר הורה למערערת ולמשיבים 4-2 לשלם למשיב 1 סכום בסך 9,922,482.90$, סכום הגבוה פי שלוש מהסכום שנתבע על ידי המשיב 1 (בהתאם להוראה הקבועה ב-Racketeer Influenced and Corrupt Organizations Act (RICO), 18 U.S.C., §1962(c)). לפסק הבוררות צורף אישור לפיו העתקים מפסק הבוררות נשלחו לבאי כוח הצדדים (בעניין זה אף צורף תצהיר של עובדת בארגון ה-JAMS לפיו היא מסרה העתק מפסק הבוררות לבאי כוח הצדדים ביום 25.7.2000).

 

  1. בחלוף שלושה חודשים מיום מתן פסק הבוררות בהתאם לקבוע ב- Federal Arbitration Act (FAA), 9 U.S.C., §12 , ומשלא הוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות, הגיש המשיב 1 בקשה לאישור פסק הבוררות לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה. העתק הבקשה נשלח הן לעורך הדין לויט והן לעורך הדין סונסיני, באי כוח המערערת והמשיבים 4-2. פסק הבוררות אושר על ידי בית המשפט הפדרלי בקליפורניה ביום 7.9.2001 וביום 2.10.2001 ניתן פסק דין פורמאלי לפיו על המערערת והמשיבים 4-2 לשלם למשיב 1 את הסכום שנפסק נגדם בפסק הבוררות בתוספת ריבית מיום מתן פסק הבוררות, בסכום כולל בסך 10,914,731.19$ (פסק דינו של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה יקרא להלן: פסק החוץ או פסק הדין). פסק הדין נשלח לבאי כוח המערערת והמשיבים 4-2 באמצעות הדואר, ביום 17.9.2001.

 

  1. המערערת והמשיבים 4-2 לא קיימו אחר הוראות פסק הדין. משנוכח המשיב 1 לדעת כי המערערת והמשיב 2 מתגוררים בישראל וכי בבעלותם נכסים בישראל, הוא הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים לאכיפת פסק החוץ בישראל.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

  1. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה. בפסק דינו המנומק והמפורט קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב 1 הצליח לעמוד בנטל ולהוכיח את התקיימותם של התנאים המנויים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי”ח – 1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ). יוער כי המערערת לא כפרה בהתקיימותם של התנאים המנויים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, אולם העלתה טענות הגנה, לפיהן לטענתה, אין להורות על אכיפת פסק החוץ. המשיב 2 לעומת זאת, כפר בהתקיימותם של התנאים המנויים בהוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ.

 

  1. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המשיב 2 וקבע כי התנאים המנויים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ מתקיימים במקרה דנן. נקבע, כי בין הצדדים ועל פי חוות דעת המומחים מטעמם אין מחלוקת כי בהתאם לדין הנוהג במדינת קליפורניה בית המשפט היה מוסמך לדון בתובענה וליתן את פסק הדין. עוד נמצא כי נימוק נוסף לסמכותו של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה נעוץ בעובדה שהמערערת והמשיבים 4-2 היו אלו שביקשו להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה ומשבקשתם התקבלה קנה בית המשפט הפדרלי בקליפורניה סמכות מלאה ובלעדית בכל הנושאים הקשורים לתביעה, לרבות הליך הבוררות.

 

  1. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע, כי גם התנאי לפיו “הפסק אינו ניתן עוד לערעור” בהתאם לקבוע בסעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ, מתקיים בענייננו שכן מדובר בפסק דין חלוט. המערערת והמשיבים 4-2 לא הגישו ערעור על פסק הדין וממילא חלף המועד להגשת הערעור. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לפיה זכות הערעור של המערערת והמשיבים 4-2 נפגעה מאחר ופסק הדין הפורמאלי לא הומצא להם. נקבע, כי גם לגישת המומחה מטעם המשיב 2 המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין או להגשת ערעור נמנה מהמועד בו קיבלו המערערת והמשיבים 4-2 הודעה על פסק הדין ובעניין זה אין חולק, כי המשיב 2 ידע על פסק הדין לכל המאוחר בחודש אוקטובר 2002 ואף על פי כן הוא לא טרח להגיש ערעור. בהקשר זה, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי מעדותה של המערערת עולה כי בשלהי שנת 2002 היא ידעה על פסק הדין שניתן נגדה אולם סברה “שאם יש פסק דין אין מה לעשות”. מעבר לכך, נקבע כי בהתאם להלכה, קיומה של אפשרות לשנות או לבטל פסק דין, אינה פוגמת בסופיותו לצורך אכיפתו, שכן התנאי הקבוע בסעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ פורש באופן מצמצם שמשמעו אפשרות ערעור במובן הטכני, להבדיל מהליך אחר.

 

  1. עוד נקבע, כי גם התנאי הקבוע ברישא לסעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ לפיו “החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל” מתקיים בענייננו, שכן דיני ההוצאה לפועל מספקים כלים למימוש פסק החוץ, הקובע כאמור חיוב כספי. עוד נמצא, כי במקרה דנן מתקיים גם התנאי הקבוע בסיפא של סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ ולפיו אין תוכנו של פסק החוץ נוגד את תקנת הציבור, וזאת בניגוד לטענתו של המשיב 2 לפיה פסק הדין סותר את תקנת הציבור מאחר ומסירת כתבי בי-הדין, לרבות פסק הדין, הומצאו לעורך הדין לויט אשר לא היה רשאי לייצג את המערערת והמשיבים 4-2 בקליפורניה (מאחר והוא עורך דין בניו-יורק). כן נטען על ידי המשיב 2, כי ההודעה על כניסתו לתוקף של פסק הדין נשלחה לעורך הדין לויט “בדואר רגיל, מבלי להוכיח את אישורו”. בית המשפט המחוזי דחה כאמור טענות אלה וקבע כי הן אינן נוגעות לתוכן פסק הדין ומקומן במסגרת טענות הגנה מפני אכיפת פסק החוץ. מבלי לגרוע מן האמור, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי המקרים בהם תוכר פגיעה בתקנת הציבור הינם נדירים וכאשר נפגעים אינטרס כבד משקל או ערכי יסוד, שלא כמו במקרה דנן.

 

  1. לבסוף, נקבע כי התנאי הקבוע בסעיף 3(4) לחוק אכיפת פסקי חוץ, הדורש כי פסק הדין יהיה בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן, מתקיים. נקבע, כי בהתאם לדין החל בארצות הברית, פסק בוררות ניתן לאכיפה לאחר אישורו על ידי בית המשפט המוסמך. במקרה דנן אין מחלוקת כאמור שבית המשפט הפדרלי בקליפורניה היה מוסמך לאשר את פסק הבורר.

 

  1. אשר על כן, קבע כאמור בית המשפט המחוזי כי המשיב 1 הצליח להוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ ומשכך פנה בית המשפט המחוזי לבחון את טענות ההגנה שהעלו המערערת והמשיבים 4-2.

 

  1. המערערת והמשיבים 4-2 טענו כי במקרה דנן עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ משלא ניתנה להם אפשרות סבירה לטעון טענותיהם ולהביא ראיות לפני מתן פסק החוץ. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה של המשיב 2 לפיה כתב התביעה לא הומצא לו שכן מעדות המשיב 1 עלה כי כתב התביעה הומצא למערערת ולמשיב 2 ששהו בישראל, באמצעות עורך דין ישראלי. מעבר לכך, נקבע כי המערערת והמשיבים 4-2 ידעו על כתב התביעה שהוגש נגדם שכן הם היו אלו שהגישו את הבקשה להעברת התובענה לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה. נקבע, כי ידיעה זו יש לייחס לכלל ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין המשיב 1 לבין המערערת והמשיבים 4-2, לרבות הליך הבוררות. בית המשפט המחוזי אף הוסיף כי המערערת אישרה בעדותה כי משרדו של עורך הדין סונסיני ייצג אותה ואת המשיבים 4-2 בהליכים הנוגעים לסוגיית הסמכות של בית המשפט בקליפורניה לדון בסכסוך בין הצדדים וכן בבקשה לעיכוב הליכים לצורך העברת התביעה לבוררות.

 

  1. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת לפיה היא לא קיבלה זימון להליך הבוררות בקליפורניה ולא ידעה על ההליכים המתנהלים נגדה משלב זה ואילך. נקבע, כי הבוררות לפני ארגון ה-JAMS נעשתה לאחר שבית המשפט הפדרלי בקליפורניה הוציא צו שיפוטי, וזאת לאחר שהמערערת והמשיבים 4-2 בעצמם הגישו בקשה להעברת התביעה להליך בוררות. בנוסף, בית המשפט המחוזי הפנה למכתבו של עורך הדין לויט מיום 31.6.2006 שנשלח למערערת, בו צויין כי היא והמשיבים 4-2 מסרבים לקחת חלק בהליך הבוררות בין היתר, מאחר והם לא יכולים או רוצים לממן את עלות ההגנה בהליך זה. עוד צויין במכתב, כי המערערת והמשיבים 4-2 אף ניסו לפעול לביטול הליך הבוררות בפני ארגון ה-JAMS בשל הטענה כי ישנו הליך בוררות אחר, תלוי ועומד בפני ארגון ה-AAA, אלא שהדבר לא צלח בידם.

 

  1. עוד נקבע, בעניין עורך הדין לויט, כי אין בעובדה שהוא רשום כעורך דין בניו יורק, כדי למנוע ממנו לייצג את המערערת והמשיבים 4-2 בהליך הבוררות בפני ארגון ה-JAMS שהוא גוף פרטי. מעבר לכך, נקבע כי מהרישום בספרי ארגון ה-JAMS עולה כי עורך הדין לויט ייצג את המערערת והמשיבים 4-2 בהליך הבוררות.

 

  1. בהקשר זה, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי על פי ההלכה, המצאת מסמכים לבעל דין לכתובתו בארצות הברית, שהוסכם עליה בחוזה בין הצדדים ככתובת למשלוח הודעות בקשר לחוזה נשוא הפסק, הינה המצאה סבירה, הגם שבמועד הגשת התביעה אותו בעל דין חזר להתגורר בישראל. נקבע, כי דברים אלו מקבלים משנה תוקף בענייננו מאחר והמערערת והמשיבים 4-2 היו מיוצגים על ידי עורך הדין לויט אליו הומצאה ההזמנה לישיבת הבוררות.

 

  1. בית המשפט המחוזי המשיך ודחה את טענת המערערת והמשיבים 4-2 לפיה פסק הבוררות לא הומצא להם ולכן לא ניתנה להם אפשרות סבירה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם לפני מתן פסק החוץ. נקבע, כי פסק הבוררות נשלח לבאי כוח הצדדים ולעניין זה צורף תצהיר של עובדת בארגון ה-JAMS לפיו היא מסרה העתק פסק הבוררות לבאי כוח הצדדים ביום 25.7.2000. בהמשך נקבע כי גם הבקשה לאישור פסק הבוררות שהגיש המשיב 1 נמסרה לעורך הדין לויט ולעורך הדין סונסיני. מתצהירו על עורך דין העובד במשרדו של עורך הדין סונסיני עולה כי נעשו ניסיונות על ידי המשרד ליצור קשר עם המערערת והמשיבים 4-2, אולם מספרי הטלפון שנמסרו להם על ידם בעבר לא היו פעילים (ראו: נספח א’ לתצהיר המערערת בבית המשפט המחוזי). נקבע כי המערערת והמשיבים 4-2 היו מחויבים ליצור קשר עם באי כוחם על מנת ללמוד על ההתפתחויות בתיק. עוד נקבע, כי גם פסק הדין בו אושר פסק הבוררות נשלח לעורך הדין לויט ולעורך הדין סונסיני באמצעות הדואר ביום 17.9.2001. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, אין המשיבים יכולים להישמע בטענה לפיה לא ניתנה להם אפשרות סבירה להתגונן.

 

  1. בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס להתנהגותה של המערערת. נקבע כי כפי שעולה ממכתבו של עורך הדין לויט מיום 31.8.2006 בינו לבין המערערת הוחלפו עשרות מכתבים והמערערת גילתה מעורבות פעילה הן באמצעות מכתבים והן באמצעות שיחות טלפון, בהחלטה להעביר את הסכסוך להליך בוררות במסגרת ארגון ה-AAA. נקבע, כי לימים בחרה המערערת לעצום את עיניה ולהותיר את הטיפול בעניינים אלו בידי המשיב 2, ומשבחרה בדרך זו אין לה להלין אלא על עצמה. בית המשפט המחוזי אף ציין כי מעדותה של המערערת עולה כי בשלהי שנת 2002 היא ידעה על פסק הדין שניתן נגדה, אולם סברה ש”אין מה לעשות”. נקבע כי בהתנהגותה גילתה המערערת כי אין ממש בטענתה לפיה לא ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה. כמו כן, נקבע כי דברים אלו יפים גם ביחס למשיב 2, אשר טען בתצהיר שצורף לתשובתו לבקשה, כי קיבל לידיו את כתב התביעה בשנת 2002 ואף על פי כן, לא נקט בכל פעולה לביטולו.

 

  1. לאור מסקנתו זו, עבר בית המשפט המחוזי לבחינת הטענה הנוספת של המערערת ולפיה במקרה דנן עומדת לה ולמשיבים 4-2 ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ ולפיה פסק הדין ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים במדינת ישראל. בעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי, כי על פי ההלכה, בית המשפט יכיר בסמכות מדינה זרה ליתן פסק דין אם נתקיימו בינו לבין הנתבע אחת משתי זיקות – מגורים או הסכמה לשיפוט. בהתייחס לזיקת המגורים נקבע, כי המועד לבחינתה של אותה זיקה הינו המועד בו הוגשה התביעה, ובענייננו מדובר במועד בו המערערת כבר לא התגוררה בארצות הברית אלא בישראל. יחד עם זאת, בענייננו מדובר באזרחית ארצות הברית, שהיתה תושבת ארצות הברית במשך שנים רבות, וניהלה בה, יחד עם המשיב 2, את עסקיהם. שם הם גם התקשרו עם המשיב 1 ושם אף נעשו המעשים והמחדלים נשוא פסק החוץ. נקבע, כי כל אלה מובילים למסקנה כי יש להכיר בסמכות הבינלאומית של בית המשפט הזר כלפי המערערת. עוד נקבע, כי מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם תכליתו של חוק אכיפת פסקי חוץ ובפרט עם הרצון לעשות צדק עם מי שזכה במשפט ולאפשר לו ליהנות מפרי זכייתו, במיוחד כאשר עסקינן בנסיבות בהן הסתלק הצד שהפסיד במשפט למדינת נכר. בעניין זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי חוק אכיפת פסקי חוץ לא נועד לשמש כלי בידי נתבע לצורך התחמקות משורת הדין על ידי התחמקות ממדינת הפורום הזר.

 

  1. מבלי לגרוע מן האמור, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי מאחר והמערערת והמשיב 2 נפרדו רק בחודש מאי 1998, יש לצאת מנקודת הנחה כי עד למועד זה, המאוחר ליום הגשת התביעה, עדיין היתה למערערת זיקה למקום מגוריה המשותף עם המשיב 2 בארצות הברית ומשכך גם מטעם זה מתקיימת זיקת המגורים.

 

  1. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי מצא כי במקרה דנן מתקיימת בעניינה של המערערת גם זיקת ההסכמה לשיפוט. נקבע, כי המערערת קיבלה על עצמה את סמכות השיפוט של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה, אשר אישר את פסק הבוררות, שכן המערערת היתה זו שביקשה כי התביעה תועבר לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה והיא לא כפרה בסמכות השיפוט של הפורום הזר והותירה את הטיפול בהליכים בידי המשיב 2 ובאי כוחה. בנוסף, נקבע כי ממכתבו של עורך הדין לויט למערערת מיום 31.8.2006, עולה כי היא והמשיבים 4-2 הגישו תביעה שכנגד לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, ברור לכל, כי המערערת נתנה את הסכמתה לסמכות שיפוט בית משפט זה כשביקשה לברר במשותף, במסגרת תביעתו של המשיב 1 נגדה ונגד המשיבים 4-2, גם את תביעתם שלהם נגד המשיב 1.

 

  1. לפיכך, נקבע כי המערערת והמשיבים 4-2 לא הצליחו להוכיח את התקיימותן של טענות ההגנה הקבועות בסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ. אשר על כן, הכריז בית המשפט המחוזי על פסק החוץ כפסק בר אכיפה בישראל.

 

  1. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו.

 

הטענות בערעור

 

  1. המערערת שבה וטוענת כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, שכן לטענתה פסק החוץ ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבינלאומי החלים בישראל, זאת מאחר ולא מתקיימות, לא זיקת מגורים ולא זיקה מכוח הסכמה לשיפוט.
  2. בעניין זיקת המגורים, המערערת טוענת כי אין מחלוקת שהיא עלתה לישראל בשנת 1992, טרם מועד הגשת התביעה, ומשכך לבית המשפט בארצות הברית לא היתה סמכות שיפוט המבוססת על זיקת המגורים. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כאשר נימק את קביעתו, בין היתר, על העובדה שהמערערת הינה אזרחית ארצות הברית. נטען, כי אין ב”זיקת אזרחות” כדי להקנות סמכות שיפוט עקיפה לבית המשפט בארצות הברית. כן נטען, כי לא הוכח שמעשי העוולה (ככל שנעשו) בוצעו לפני שהמערערת עלתה לישראל וכי הסיבה בגינה עלתה לישראל היתה רצונה לחמוק מן הדין. המערערת מוסיפה וטוענת כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה עד למועד הגירושין שלה ושל המשיב 2 בשנת 1998, התקיימה זיקת מגורים לארצות הברית, מקום מושבם המשותף, הינה קביעה נטולת יסוד ואין לה אחיזה בחומר הראיות.

 

  1. בהתייחס לזיקה של הסכמה לשיפוט, המערערת טוענת כי בית המשפט בארצות הברית היה נעדר סמכות מאחר והיא לא הביעה את הסכמתה לשיפוטו. על פי הנטען, בפני בית המשפט הפדרלי בקליפורניה הועלו טענות בעניין חוסר סמכות ובעניין עיכוב הליכים עקב בוררות. לפיכך, נטען כי לאור הוראת סעיפים 6(ב) ו-6(ג) לחוק אכיפת פסקי חוץ, לא ניתן לראות בכך הסכמה לשיפוט. בעניין זה מוסיפה המערערת וטוענת, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה הבקשה להעברת ההליך מבית המשפט המדינתי בקליפורניה לבית המשפט הפדרלי עולה כדי הסכמה לשיפוט. נטען, כי מדובר בעניין טכני שאין לו ולא כלום עם הסכמה לשיפוט, כאשר על כך יש להוסיף לטענת המערערת, כי היא הביעה כאמור את התנגדותה לסמכותו של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה.

 

  1. עוד נטען, כי עורך הדין לויט לא ייצג ולא היה אמור לייצג את המערערת בהליך הבוררות בקליפורניה ואף נטען כי הוא כלל לא היה מורשה לעריכת דין בקליפורניה. עוד נטען, כי היה זה המשיב 1 שציין את שמו של עורך הדין לויט כמייצג את המערערת, אולם אין בכך כדי להפוך את עורך הדין לויט לבא כוחה של המערערת בהליך הנזכר.

 

  1. המערערת מוסיפה וטוענת כי היא לא הגישה תביעה שכנגד לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה. נטען, כי היו אלה המשיבות 4-3 שהגישו בקשה באמצעות עורך הדין לויט לניהול בוררות בניו-יורק והן אלה שביקשו להגיש תביעה מטעמן.

 

  1. המערערת חוזרת על טענתה לפיה עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ מאחר ולא ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה ולכן, לגישתה, גם מטעם זה לא היה מקום לאשר את אכיפת פסק החוץ. המערערת טוענת כי הליך הבוררות התנהל במעמד צד אחד מבלי שבוצעה לה מסירה והזמנה כדין לישיבת הבוררות. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה הזימון לישיבת הבוררות, שנשלח לעורך הדין לויט, מהווה הזמנה כדין. בהתייחס לפסק הדין שאישר את פסק הבוררות, נטען כי פסק הדין הסופי לא נשלח ונותר בתיק בית המשפט. נטען, כי מה שהומצא לעורך הדין לויט ולעורך הדין סונסיני לא היה פסק הדין הסופי. עוד נטען, כי פסק הדין הסופי הומצא למערערת רק לאחר שחלף המועד שבו היא היתה יכולה לערער עליו.

 

תגובת המשיב 1

 

  1. המשיב 1 טוען כי עובדת היותה של המערערת מיוצגת על ידי עורך הדין לויט בהליך הבוררות מעוגנת היטב בחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט המחוזי, בין היתר בחומר הראיות שהמערערת והמשיב 2 צרפו לתיק. נטען, כי הודעת הערעור אינה מגלה הצדקה להתערבות חריגה של ערכאת הערעור בממצא עובדתי זה. כן נטען, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש לדחות את טענת המערערת לפיה עורך הדין לויט לא היה מוסמך לייצגה בקליפורניה התבססה על עדות המומחה מטעם המשיב 1 אשר לא נסתרה על ידי המומחה מטעם המשיב 2.

 

  1. עוד מוסיף המשיב 1 וטוען כי בהתאם להוראה הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ, על בית המשפט לבחון האם ניתנה למערערת הזדמנות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה לפני מתן פסק החוץ. על פי הנטען, משאין המערערת חולקת על קביעת בית משפט המחוזי לפיה פסק הבוררות הומצא לה, הרי שעילת הגנה זו אינה קיימת לה.

 

  1. בנוסף, נטען כי המערערת אף אינה חולקת על ממצאיו של בית המשפט המחוזי לפיהם המצאת כתב התביעה לה ולמשיב 2 היתה סבירה ובכל מקום לא נפגעה זכותם לטעון טענותיהם והם אף ניצלו זכות זו כאשר הגישו בקשות לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה, כגון הבקשה לעיכוב הליכים והעברת הסכסוך לבוררות.

 

  1. אשר לטענתה של המערערת לפיה היא לא זומנה לישיבת הבוררות מאחר ואין להסתפק בהמצאה לעורך הדין לויט שלא היה מוסמך לייצגה, נטען, כי גם אם עורך הדין לויט לא היה מוסמך לייצגה, הרי שהמערערת ידעה על התביעה והיה באפשרותה להעלות טענות בעניין זה ואף להתגונן באמצעות עורך דין אחר.

 

  1. עוד נטען, כי המערערת ידעה לכל המאוחר בסוף שנת 2002 על פסק הדין, ואולם היא לא פעלה ולא הגישה כל בקשה לביטול הפסק. כן נטען, כי המערערת אינה חולקת על כך שפסק הבוררות הומצא לה והיא אף לא חולקת על כך שפסק הדין המאשר את פסק הבוררות הומצא לה. טענותיה נסבו רק על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי פסק הדין העצמאי, הוא פסק החוץ (בדומה לפסיקתא שבדין הישראלי), הומצא לה.

 

  1. בהתייחס לטענות המערערת בעניין זיקת המגורים, נטען כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי לבית המשפט בארצות הברית היתה הסמכות המלאה ליתן את פסק הדין על פי כללי המשפט הבינלאומי. על פי הנטען, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה למערערת זיקה לבית המשפט הזר לא נבעה אך ורק מכוח אזרחותה. נטען, כי בנוסף לעובדה שהמערערת הינה אזרחית ארצות הברית יש להוסיף את עובדת היותה תושבת ארצות הברית במשך שנים ובמועד בו ביצעה את המעשים והמחדלים נשוא הפסק הזר, ואף בעת שנפתחו ההליכים נגדה ונגד המשיבים 4-2 וזאת באמצעות בעלה, המשיב 2 ובאמצעות המשיבה 4. בעניין זה אף נטען, כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין לאפשר למערערת להימלט מאימת הדין וכי לא מדובר במקרה של תייר מזדמן שהגיע למדינה הזרה ביצע את העוולה וחזר לארץ מוצאו אלא מדובר כאמור באזרחית ארצות הברית שבמשך שנים היתה גם תושבת ארצות הברית.

 

  1. בהתייחס לטענות המערערת בעניין ההסכמה לשיפוט, טוען המשיב 1 כי במסגרת סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ, נבחנת סמכות בית המשפט בארצות הברית ולא של מדינה ממדינותיה. לפיכך, טוען המשיב 1 כי משעה שהמערערת מודה כי ביקשה לנהל הליך בוררות בניו-יורק, נסתרת מניה וביה טענתה בדבר העדר הסכמה לשיפוט של בית משפט בארצות הברית. כמו כן, טוען המשיב 1 כי בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי, לאחר בחינת חומר הראיות, כי המערערת היתה זו שביקשה את העברת התביעה לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה ועל כן הוקנתה לבית משפט זה סמכות מלאה ובלעדית לדון בכל הנושאים הקשורים לתביעה, לרבות הליך הבוררות. בנוסף, נטען כי בהתאם להגנה הקבועה בסעיף 6(ב)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ, כדי להראות שאדם לא הסכים לסמכותו של בית המשפט שנתן את הפסק, יש להראות כי הוא ביקש את ביטול ההליך או עיכובו לצורך העברת הסכסוך לבוררות או להכרעת בית משפט במדינה אחרת. במקרה דנן, נטען כי המערערת לא ביקשה להעביר את הסכסוך למדינה אחרת מחוץ לארצות הברית ועל כן לא עומדת לה ההגנה הנזכרת.

 

  1. ביום 8.11.2009 התקבלה הודעה מטעם מפרק המשיבה 3 ולפיה ענייננו של הערעור הינו במערכת היחסים שבין המערערת למשיבים 2-1 ואינו משליך על המשיבה 3 שהדיון בעניינה מתקיים בבית המשפט של הפירוק. לפיכך, הודיע מפרק המשיבה 3 כי לא יתייצב להליך, אלא אם יורה לו בית משפט זה אחרת.

 

  1. ביום 23.11.2009 התקיים לפנינו דיון בערעור. בסופו הִתרנו לבא כוח המערערת שהות קצרה להשיב להצעת בית המשפט בעניין משיכת הערעור. כמו כן, קבענו כי במידה והמערערת תדחה את ההצעה יוכל המשיב 2 להגיש השלמת טיעון מטעמו ופסק הדין יינתן על פי הטיעונים בכתב שבתיק והטיעונים על פה. ביום 25.11.2009 הודיעה המערערת כי החליטה שלא למשוך את הערעור. המשיב 2 לא הגיש השלמת טיעון כאמור, עד למועד כתיבת פסק הדין.

 

דיון והכרעה

 

  1. לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ועל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי לקבוע. בפתח הדברים יש להבהיר כי המערערת אינה חולקת על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המשיב 1 הוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ. השאלה היחידה הטעונה הכרעה הינה – האם הצליחה המערערת להוכיח את אחת ההגנות הקבועות בסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ, כאשר בעניין זה טוענת המערערת כי עומדות להגנתה שתיים מתוך חמש ההגנות הקבועות בסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ, אשר בהתקיימותן פסק החוץ לא יוכרז כאכיף.

 

  1. טענת ההגנה הראשונה שלהתקיימותה טוענת המערערת ושבגינה אין להכריז על פסק החוץ כאכיף הינה שלא ניתנה לה אפשרות לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה לפני מתן פסק הדין בבית המשפט הפדרלי בקליפורניה, ולפיכך קמה לה, לטענתה, ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ. טענת ההגנה השנייה, על פי הנטען, הינה שפסק הדין ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל, ומשכך קמה לה ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ.

 

  1. לשם הנוחות אצטט את נוסחם המלא של שני תתי הסעיפים הרלוונטיים בחוק:

 

“6.   (א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה:

(2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה;

(3) הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל;

…”.

 

 

יש לציין כי לעניין סעיף 6(א)(3) קובע חוק אכיפת פסקי חוץ כי לא יראו אדם כמי שהסכים לסמכותו של בית משפט זר, בין היתר, מקום בו התייצב בפני אותו בית משפט וכפר בסמכותו או ביקש את ביטולו של ההליך או עיכובו לצורך העברת הסכסוך לבוררות או לבית משפט במדינה אחרת:

 

“6.   (ב) לעניין סעיף קטן (א)(3), לא יראו אדם כמי שהסכים לסמכותו של בית משפט שנתן נגדו פסק חוץ (להלן – חייב בדין) בשל כך בלבד שהתייצב בפני אותו בית המשפט, בין על תנאי ובין ללא תנאי, וטען בדבר אחת או יותר מאלה:

(1) כפירה בסמכותו של בית המשפט או מחאה נגדה;

(2) ביטול ההליך או עיכובו לצורך העברת הסכסוך לבוררות או להכרעת בית משפט במדינה אחרת;

(3) שחרור נכסיו שנתפסו או צפויים להיתפס, או הגנה עליהם”.

 

 

סעיף 6(ג) לחוק אכיפת פסקי חוץ קובע כי לעניין התייצבות בפני בית המשפט הזר בנסיבות המתוארות בסעיף 6(ב), “אין נפקא מינה אם בנוסף לטענות כאמור בסעיף קטן (ב) טען החייב בדין טענות לגופו של הסכסוך או שהשתתף בהליך בכל דרך אחרת, ובלבד שעשה כן לפני שניתנה החלטתו הסופית של אותו בית המשפט לענין הסמכות”.

 

  1. לפיכך, בערעור שלפנינו מתעוררות כאמור, שתי שאלות בלבד: הראשונה, האם ניתנה למערערת אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה לפני מתן פסק החוץ. והשנייה, האם פסק החוץ שניתן על ידי בית המשפט הפדרלי בקליפורניה ניתן שלא בסמכות על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל. כבר בשלב זה ניתן לומר כי לדעתי המערערת לא הצליחה להוכיח כי עומדת לה אחת ההגנות הקבועות בסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ. לא הוכח כי נפגעה זכותה של המערערת להתגונן ולא הוכח שפסק הדין ניתן על ידי בית משפט נעדר סמכות. אפרט את הנימוקים שהובילו אותי למסקנתי זו ובראש ובראשונה אבקש להתייחס לממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי.

 

התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים וקביעת מהימנות של הערכאה הדיונית

 

  1. טענותיה של המערערת בערעור שלפנינו עניינן כאמור בהתקיימותן של ההגנות הקבועות בסעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ, ועיקר טענותיה מכוונות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, שעסקו בין היתר בשאלה האם על בסיס חומר הראיות ניתנה למערערת הזדמנות לטעון טענותיה, והאם במקרה דנן קיימת זיקת מגורים או הסכמה לשיפוט מצידה של המערערת. בית המשפט המחוזי דן בשאלות אלה והכריע בהן לאחר שעיין בחומר הראיות ושמע את העדויות. יש לזכור כי לפני בית המשפט המחוזי הונחו גם שתי חוות דעת מקצועיות של מומחים אשר אף העידו ונחקרו על חוות דעת אלה. פסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי ניתן לאחר עיון בחוות דעת המומחים והתרשמות מעדותם ובהתבסס על התשתית הראייתית שהונחה בפניו. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות או במקום בו מתגלים פגם או שגיאה עקרונית, היורדים לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות [ראו למשל: ע”א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ’ בית החולים ביקור חולים (לא פורסם, 3.1.2010) בפסקה 29; ע”א 989/03 א’ חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ’ חיננזון, פ”ד נט(4) 796, 807 (2005)]. במקרה דנן לא מצאתי כי נפלו פגמים בהחלטתו של בית המשפט המחוזי המצדיקים את התערבותנו בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו. עם זאת, אבקש להתייחס בקצרה לשתי טענותיה העיקריות של המערערת.

 

האם ניתנה למערערת אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה לפני מתן הפסק?

 

  1. בית המשפט המחוזי דן ארוכות בשאלה זו. את הדיון בסוגיה החל בית המשפט המחוזי עוד בפסק הבוררות ובשאלה האם ניתנה למערערת הזדמנות לטעון טענותיה בפני הבורר בטרם ניתן הפסק. לדעתי, הדיון בעניין זה היה מעבר לנדרש שכן על פי הוראת סעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ יש לבחון האם ניתנה למערערת הזדמנות לטעון טענותיה לפני שניתן פסק הדין של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה. בעניין זה ניתן לומר כי תשובה חיובית לשאלה זו, תוביל למסקנה כי יש לדחות את טענות המערערת ביחס לפסק הבורר, שכן טענות נגד פסק הבורר היה עליה להעלות במסגרת התנגדות לאישור פסק הבורר בהליך שהתנהל בבית המשפט הפדרלי בקליפורניה ולא במסגרת הבקשה הנוכחית לאכיפת פסק חוץ. במסגרת הבקשה לאכיפת פסק חוץ, טענותיה של המערערת צריכות היו להיות מכוונות לפסק הדין של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה ולא לפסק הבורר.

 

  1. למעלה מן הצורך, אעיר כי גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערבות בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי שדן כאמור בשאלה האם למערערת ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן בהליך הבוררות.

 

  1. אשר לשאלה האם ניתנה למערערת הזדמנות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה לפני מתן פסק דינו של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה, הרי שגם בעניין זה הכריע בית המשפט המחוזי על בסיס התשתית הראייתית וכאמור לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו. ויודגש, בבחינת השאלה האם ניתנה למערערת הזדמנות סבירה להתגונן, לא נבחנת השאלה האם פסק הדין ניתן בהיעדר הגנה, אלא אם ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה לפני מתן פסק הדין [ראו: ע”א 1137/93 אשכר נ’ היימס, פ”ד מח(3) 641, 648 (1994); ע”א 802/89 אינדורקסיס נ’ אינדורקסיס, פ”ד מו(2) 366, 369 (1990) (להלן: עניין אינדורקסיס)]. בענייננו, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, בקשתו של המשיב 1 לאישור פסק הבוררות נשלחה הן לעורך הדין לויט והן לעורך הדין סונסיני אשר ייצגו את המערערת והמשיבים 4-2 בהליכים קודמים, וזאת באמצעות הדואר. מעבר לכך, עורך הדין בירן ממשרדו של עורך הדין סונסיני, הצהיר כי לאחר שנודע למשרד על הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות נעשו ניסיונות על ידי המשרד ליצור קשר עם המערערת והמשיב 2 אולם ללא הצלחה מאחר ומספרי הטלפון שהיו ברשותם של המערערת והמשיב 2 לא היו פעילים (ראו: נספח א’ לתצהיר המערערת בבית המשפט המחוזי בשורות 15-11). בענייננו לא יכולה להיות מחלוקת לפיה המערערת והמשיבים 4-2 ידעו שמתנהל נגדם הליך על ידי המשיב 1. על ידיעתם של המערערת והמשיבים 4-2 ניתן ללמוד מבקשתם להעברת הדיון בסכסוך לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה ומהבקשות שהגישו בעניין, וביניהן הבקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות. עוד יש להדגיש, כי בהליך זה, בפני בית המשפט הפדרלי בקליפורניה, היו המערערת והמשיבים 4-2 מיוצגים על ידי עורך הדין סונסיני. בנסיבות אלה, כאשר המערערת והמשיבים 4-2 יודעו כי הוגשה נגדם תביעה, כאשר על פי בקשתם הוגשו בקשות להעברת הדיון לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה וכאשר בפני בית משפט זה הם העלו טענות בדבר תניית בוררות, היתה מוטלת על המערערת והמשיבים 4-2 החובה ליצור קשר עם עורכי דינם ולהתעדכן בהתפתחויות שמתרחשות בתיק ומשלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמם [ראו: ע”א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע”מ נ’ Berg East Imports Inc., פ”ד נד(1) 697, 709 (2000) (להלן: עניין ברג). כן השוו: ע”א 74/77 Land Nordrhein – Westfalen נ’ אדם פרידמן (פסול – דין), פ”ד לא(3) 713, 717-716 (1977); ע”א 29/76 שונדמן נ’ קרקובסקי, פ”ד ל(3) 423, 427 (1976)]. ודוק. כבר נפסק בעבר, כי בחינתה של השאלה האם ניתנה לנתבע הזדמנות סבירה להתגונן נבחנת על פי קנה מידה אובייקטיבי ולא נבחנת השאלה האם הנתבע, מסיבות סובייקטיביות התקשה להתפנות למשפט ולטפל בכרוך בהכנת הופעתו (ראו: עניין אינדורקסיס, לעיל בעמ’ 369). במצב דברים זה אין מקום לומר כי לא ניתנה למערערת הזדמנות מספקת להתגונן ולהציג טענותיה.

 

  1. זאת ועוד, העובדה לפיה המערערת הפסיקה לגלות עניין בהליכים המשפטיים והחליטה להותיר את הטיפול בהם בידי המשיב 2 ובהמשך, לאחר שניתן פסק הדין והדבר נודע לה לא נקטה בכל פעולה מאחר וסברה ש”אין מה לעשות”, אינה סיבה המצדיקה את הטענה לפיה לא ניתנה לה הזדמנות סבירה להתגונן. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעניין ברג, הנזכר:

 

“… אי-התייצבותה של המערערת לישיבת ההוכחות נבעה מהתרשלותה שלה. כאמור, המערערת הגישה כתבי-טענות לבית-המשפט בניו-ג’רזי, אך לדבריה, בשלב מסוים נותק הקשר בינה לבין עורכי-דינה. במצב דברים מעין זה המערערת, אשר ידעה על ההליכים ולא טרחה להתעדכן באשר להתפתחותם, לא תישמע בטענה כי לא ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני בית-המשפט הזר” (ראו: עניין ברג, לעיל, בעמ’ 709).

 

 

מעבר לכך, כבר נקבע בעבר כי המבחן לבחינת סבירותה של ההזדמנות להתגונן אינו עוסק בשאלה האם ידע הנתבע על ההליכים, אלא אם ההמצאה הייתה סבירה בעיני בית המשפט [ראו: ע”א 4721/95 רימון נ’ a.e.l leasing co, פ”ד נ(5) 99, 102 (1997) (להלן: עניין רימון)]. בענייננו, בקשתו של המשיב 1 לאישור פסק הבוררות הומצאה לא רק לעורך הדין לויט אלא גם לעורך הדין סונסיני שייצג את המערערת והמשיבים 4-2 בהליכים בבית המשפט הפדרלי בקליפורניה. עלינו לזכור כי עורך הדין סונסיני היה זה שהגיש את הבקשה להעברת הדיון בתביעה של המשיב 1 לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה. עורך הדין סונסיני ניסה כאמור לאתר את המערערת והמשיב 2 על פי מספרי הטלפון שאלו מסרו לו, אולם ללא הצלחה מאחר וקווי הטלפון לא היו פעילים כאמור.

 

  1. אשר על כן, יש לדחות את טענתה של המערערת לפיה לא ניתנה לה הזדמנות להתגונן בטרם אושר פסק הבוררות. ומכאן לטענתה השנייה של המערערת לפיה בית המשפט הפדרלי בקליפורניה לא היה מוסמך ליתן את פסק הדין על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל.

 

סמכותו של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה

 

  1. בעניין סמכותו של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה לאשר את פסק הבוררות מעלה המערערת שתי טענות. האחת, לפיה בית המשפט הפדרלי בקליפורניה לא היה מוסמך לאשר את פסק הבוררות מאחר ולא מתקיימת במקרה דנן זיקת מגורים, והשנייה, מאחר ולא ניתנה הסכמתה לשיפוט בבית המשפט הפדרלי בקליפורניה.

 

  1. דין שתי הטענות להידחות. סמכותו של בית משפט זר ליתן פסק דין קמה מקום שבו מתקיימת אחת משתי זיקות, מגורים או הסכמה לשיפוט [ראו: עמוס שפירא “הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ עיוני משפט ה 38, 55-46 (1976) (להלן: שפירא)]. בענייננו טוענת המערערת כאמור כי לא מתקיימות אף אחת מן הזיקות, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי. אין בידי לקבל את טענותיה של המערערת ומסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערערת הביעה את הסכמתה לשיפוטו של בית המשפט הזר. לאור מסקנתי זו איני מוצא צורך להכריע בשאלת התקיימותה של זיקת מגורים מכוח אזרחותה של המערערת.

 

  1. אשר להסכמתה של המערערת לשיפוטו של בית המשפט בארצות הברית, בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה היתה זו המערערת שביקשה את העברת הדיון בסכסוך לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה ובכך יש לראותה כמי שהביעה את הסכמתה לשיפוט. אכן, ניתן לומר כי במקרה דנן מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 6(ב)(1) ו-(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ, שכן המערערת הגישה בקשה לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה לפיה היא כפרה בסמכותו וכן טענה כי יש להעביר את הסכסוך לבוררות, ואף העלתה טענות בדבר פורום הבוררות שלדעתה צריך לדון בתביעה. ואולם מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין באמור כדי לשלול את ההסכמה שנתנה המערערת לשיפוטו של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה עובר לבקשה זו. יתר על כן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ניתן ללמוד על סמכותו של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה מחוות דעתו של המומחה מטעם המשיב 2 שציין בסעיף 10 לחוות דעתו:

 

“לאחר פתיחת ההליך הגישו המשיבים [המערערת והמשיבים 4-2 – י.ד.] בקשה להעברת התביעה מבימ”ש מדיני [מדינתי – י.ד.] בקליפורניה לבית משפט פדרלי במחוז המרכז של קליפורניה… התרגיל להעביר תיק לסמכותו של בימ”ש פדרלי מבימ”ש מדיני [מדינתי – י.ד.] ידוע ולכן, לבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה הוקנתה סמכות מלאה ובלעדית בכל הנושאים הקשורים לתביעה לרבות הליך הבוררות”.

 

על סמכותו הבלעדית של בית המשפט הפדרלי בקליפורניה ניתן ללמוד גם מדבריו של המומחה מטעם המשיב 1 (ראו: פסקה 3 לחוות הדעת). על דברים אלו יש להוסיף כי במכתבו של עורך הדין לויט למערערת (נספח ג’ לתשובת המערערת בבית המשפט המחוזי) מציין עורך הדין לויט כי בנוסף לתביעה שהוגשה על ידי המשיב 1 נגדה ונגד המשיב 2 בקליפורניה, נמצאת גם תביעה נגדית של המערערת נגד המשיב 1 ו-JASO. עובדה זו מחזקת את המסקנה לפיה המערערת הביעה את הסכמתה לשיפוט בבית המשפט בארצות הברית.

 

  1. מעבר לכך ומעל לכל, עלינו לזכור כי המערערת טענה בפני בית המשפט הפדרלי בקליפורניה כי יש לנהל את הבוררות בניו יורק בפני ארגון ה-AAA (ראו: תצהירו של עורך הדין Schatz ממשרדו של עורך הדין סונסיני, נספח א’ לתצהיר המערערת בבית המשפט המחוזי). מכוח הסכמתה זו ניתן אף להסיק כי המערערת הסכימה כי בתי המשפט במדינת ניו יורק יהיו מוסמכים לדון בעניינים שיתעוררו כתוצאה מהליך הבוררות. בעניין זה קבע בית משפט זה בעבר כי “במסגרת סעיף 6 אין שאלת הסמכות המקומית רלוואנטית, אלא נבחנת סמכות בתי המשפט של ארצות-הברית ולא של מדינה ממדינותיה” (ראו: עניין רימון, לעיל, בעמ’ 103 והשוו: סיליה וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי הדין והגיונו 15 (1996) אשר דן בסמכות בתי המשפט של המדינה הזרה על פי סעיף 3(1) לחוק אכיפת פסקי חוץ). בנסיבות אלה בהן הביעה המערערת את הסכמתה כי בתי המשפט של אחת מהמדינות בארצות הברית, יהיו מוסמכים לדון בעניינים הנוגעים להליך הבוררות דנן, ניתן ללמוד על הסכמתה לסמכות השיפוט של בתי המשפט בארצות הברית. על דברים אלו יש להוסיף את העובדה שאינה שנויה במחלוקת לפיה היתה זו המערערת שהגישה כאמור בקשה להעביר את הדיון בתובענה שהגיש המשיב 1 לבית המשפט הפדרלי בקליפורניה.

 

  1. כאמור, לאור המסקנה לפיה במקרה דנן מתקיימת זיקת ההסכמה לשיפוט אין צורך להכריע בשאלה האם מתקיימת גם זיקת המגורים. יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, אבקש להעיר בעניין זיקת המגורים מספר הערות. ראשית, יש לחזור ולציין כי בענייננו אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת שהוגשה התביעה על ידי המשיב 1, לא היתה המערערת תושבת ארצות הברית ונשאלת השאלה האם בעובדה שמדובר באזרחית ארצות הברית יש כדי להקנות סמכות לבית המשפט בארצות הברית לדון בעניינה. לדעתי, ככלל אין בעובדה שאדם המתגורר במדינה פלונית הוא אזרח של מדינה אלמונית כדי להקנות לבית המשפט של אותה מדינה אלמונית סמכות שיפוט מכוח זיקת המגורים, וראוי לשמור על המבחנים שנקבעו בעניין זה (ראו: שפירא, לעיל, בעמ’ 49-46).

 

ואולם, מוכן אני להניח כי אכן ייתכנו מקרים חריגים שבהם ראוי להכיר בסמכותו של בית משפט זר לגבי אזרח מדינתו הגם שאינו שוהה על אדמת המדינה (ראו: שפירא, לעיל, בעמ’ 49-48). ויודגש, כפי שציינתי, איני סבור כי כל עת שמדובר באזרח של מדינה פלונית יש בכך כדי לקיים את זיקת המגורים הגם שאותו אזרח אינו מתגורר באותה מדינה. מקרים אלו צריכים להיות חריגים.

 

מבלי שהדבר דרוש להכרעה בערעור שלפנינו ניתן להניח כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים. בענייננו, אין ספק כי המערערת התגוררה במשך שנים בארצות הברית, שם ניהלה את עסקיה, שם חתמה על ההסכם עם המשיב 1 ושם בוצעה גם העוולה שבגינה ניתנו פסק הבוררות ופסק החוץ. בנוסף, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין ספק כי הליכי הגירושין בין המערערת למשיב 2 הסתיימו לאחר הגשת התביעה וכי בתקופה בה הוגשה התביעה המשיב 2 עדיין התגורר בארצות הברית ולפיכך יש בדבר כדי להעיד כי בתקופה הרלוונטית היתה עדיין קיימת זיקת מגורים, ולו ארעית, של המערערת לארצות הברית, ודי באותה זיקת מגורים ארעית לעניין התנאי הקבוע בסעיף 6 [ראו: ע”א 541/77 רוזנשטיין נ’ ספרטוס, פ”ד לב(2) 701, 705 (1978)]. במקרה דנן מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיומה של זיקת המגורים הינה גם מסקנה מתבקשת לאור תכליתו של חוק אכיפת פסקי חוץ שנועד לאפשר עשיית צדק עם הצד שזכה במשפט ולאפשר לו ליהנות מפירות הצלחתו ולממש את הפסק לטובתו, גם כאשר הנתבע הסתלק או הבריח את נכסיו למדינה אחרת [ראו: עמוס שפירא “הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ” עיוני משפט ד(3) 509, 511 (1975)]. כפי שמציין שפירא במאמרו הנזכר, תכלית זו פועלת גם בכיוון ההפוך, כך שנתבע שהתביעה נגדו נדחתה לא יוטרד עוד בגין אותו עניין בבתי משפט נוספים במדינות זרות.

 

  1. אשר על כן, לו תשמע דעתי נקבע כי דין הערעור להידחות. המערערת תשא בשכר טרחת עורך דין המשיב 1 ובהוצאות בסך 30,000 ש”ח.

 

ש ו פ ט

השופטת א’ חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י’ עמית:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ דנציגר.

ניתן היום, ב’ בניסן תש”ע (17.3.2010).

א’ חיות, י’ דנציגר, י’ עמית

ש ו פ ט ת                           ש ו פ ט                     ש ו פ ט

 

ג’יימי סוכשבסקי גארי פיקהולץ עליון פסד זיקת אזרחות לא מקנה סמכות עא 10854-07

להלן בקשה של אשתו של גארי שירה פיקהולץ לפטור מאגרה – נדחתה.

 

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

ע”א  10854/07 – א’

 

בפני: כבוד הרשמת גאולה לוין

 

המערערת: שירה ברכה פיקהולץ (בדנר)

 

נ  ג  ד

 

המשיבים: 1. JAIME SOHACHESKI
2. גדליהו פיקהולץ
3. YIELD ENHANCEMENT STRATEGISTS INC (ISRAEL)
4. YIELD ENHANCEMENT STRATEGISTS(

 

בקשה לפטור מעירבון

 

 

 

 

החלטה

 

 

לפניי בקשה לפטור מערבון או להפחתת הערבון בהליך שבכותרת, שנקבע לסך של 30,000 ₪.

 

  1. ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דן בבקשה מטעם משיב 1 לאכיפת פסק חוץ נגד המערערת ונגד משיבים 2 – 4. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיהם של המערערת ושל משיב 2 לפיהן הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו והורה על אכיפת פסק החוץ. בבקשה לפניי טוענת המערערת כי אין בידיה לשלם את סכום הערבון. המערערת מציינת כי הערבון נועד להבטיח אך ורק את ההוצאות של המשיב 1, שכן משיבות 3 ו-4 הן משיבות פומליות בלבד, ואילו משיב 2 התנגד אף הוא לאכיפת פסק החוץ ולכן לא יתנגד לקבלת הערעור. בתצהיר התומך בבקשה מציינת המערערת כי חמישה מילדיה סמוכים על שולחנה, שלושה מתוכם קטינים, והיא מגדלת אותם בעזרת בעלה מנישואים שניים. לדבריה, היא מתפרנסת מעבודה במשרה חלקית, אין לה כל רכוש משלה, והיא מתגוררת עם ילדיה ובעלה בבית בשכירות. משיב 1 מתנגד לבקשה. משיב 2 הותיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט.

lawdata – דטהחוק

  1. לאחר שעניינתי בבקשה, בתגובות לה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. על המבקש פטור מערבון, או הפחתתו, תוך חשיפת בעל הדין שכנגד לסיכון כי הוא לא יוכל לגבות את מלוא הוצאותיו אם ייפסקו כאלה, לעמוד בשני תנאים מצטברים: חוסר יכולת כלכלית להפקיד העירבון וקיום סיכויים טובים להליך. כדי לעמוד בתנאי הראשון מוטל על מבקש הפטור לפרוש לפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי. נטל זה אף גובר שעה שמבקש הפטור לא שילם את ההוצאות בהן חויב בבית המשפט קמא, כפי שלטענת משיב 1 אירע במקרה דנן. המערערת לא עמדה בנטל הנדרש. בתצהירה אמנם נטען כי אינה יכולה לעמוד בדרישה להפקיד את סכום הערבון, אך בכך אין די. הבקשה חסרה פירוט מלא של רכוש המערערת, לרבות נכסים פיננסיים כגון פיקדונות וחסכונות. כן חסרה הבקשה פירוט מלא של הכנסות המערערת, לרבות תשלומי מזונות מן המוסד לביטוח לאומי. יתרה מכך, המערערת לא צירפה אסמכתא כלשהי שעשויה לשפוך אור על מצבה הכלכלי, כגון תלושי שכר, דפי חשבון בנק, הסכם שכירות וחשבונות שוטפים. המערערת לא הבהירה כיצד עולה בידה לממן את ייצוגה המשפטי בערכאה זו ובבית המשפט קמא. לכאורה, על המערערת לממן את הפקדת הערבון מאותו מקור באמצעותו היא מממנת את עלויות ייצוגה. כמו כן, המערערת לא הבהירה מדוע אין באפשרותם של קרוביה, ושל בעלה בפרט, לסייע לה בגיוס הממון הנדרש לצורך ערבון. די בכל האמור כדי לדחות את הבקשה להפחתת ערבון, כך שכלל איני נדרשת לאמוד את סיכויי ההליך. הערבון שנקבע יופקד תוך 21 ימים מעת המצאת החלטה זו, ולא – יירשם ההליך לדחייה ללא צורך במתן הודעה נוספת.

 

 

ניתנה היום, ט”ז באדר ב’ תשס”ח (23.3.2008).

 

גאולה לוין
  ר ש מ ת

 

ג’יימי סוכשבסקי בעליון בקשה של שירה פיקהולץ פטור מעירבון גאולה לוין 10854-07

 

 

להלן פסק הדין במחוזי שופט רביד (ענין סוכשבסקי) – המרצת פתיחה ה”פ 5276/06

בבית המשפט המחוזי בירושלים

ה”פ 5276/06
 
כב’ השופט משה רביד    
בעניין: JAIME SOHACHESKI  
  ע”י ב”כ עו”ד מרדכי בייץ
המבקש
   

נ  ג  ד

 

 
  1. שירה ברכה פיקהולץ (בונדר)

2. גדליה (גרי) פיקהולץ

3. YIELD ENHANCEMENT STRATEGISTS INC. (ISRAEL)

4. YIELD ENHANCEMENT STRATEGISTS INC.

  ע”י ב”כ 1. עו”ד אלדד עוז

2. עו”ד יוסף יפרח

המשיבים

 

 

 

פסק דין

  1. לפני בקשה להכריז על פסק דין, שניתן על-ידי בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה (United States District Court for the Central District of California Western Division) ביום 2.10.2001, שמספרו CV 96-5520 TJH (RCX) אשר ניתן לטובת המבקש, Jaime Sohachenski (להלן – “המבקש”) כנגד המשיבים, שירה ברכה פיקהולץ, גדליה פיקהולץ, YIELD ENHANCEMENT STRATEGISTS INC. (ISRAEL) ו- YIELD ENHANCEMENT STRATEGISTS INC. (להלן – “המשיבים”), בסכום של 10,914,731.19 דולר ארה”ב, כפסק חוץ אכיף במדינת ישראל (להלן – “פסק החוץ”). במסגרת פסק החוץ, אישר בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה פסק בוררות שניתן ביום 25.7.2000, שמספרו 1176 02 121, על-ידי הבורר Bruce R. Geernaert (שופט בדימוס), הנמנה על ארגון ה-JAMS (Judicial Arbitration and Mediation Systems), ארגון פרטי של שופטים בדימוס (להלן – JAMS).

רקע עובדתי

  1. המבקש הינו אזרח ותושב ארצות הברית, הבעלים של חברת JASO ומנהלהּ.

המשיבים 1 ו-2 היו נשואים זו לזה והתגוררו בארצות הברית. לימים, בשלהי שנת 1997 לאחר שחיי נישואיהם עלו על שרטון, החלו הליכי גירושין בין השניים, אלה נפרדו בחודש מאי 1998 ובחודש ינואר 2001 ניתן גט בעניינם. יצוין, כי בשנת 1992 עלתה המשיבה 1 לישראל והתיישבה בה דרך קבע, ואילו המשיב 2 נמצא בישראל החל מחודש ינואר 2001, עת לאחר שהגיע ארצה על מנת ליטול חלק בחגיגת בר המצווה של בנו, ניתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ בגין חוב מזונות (להלן – “המשיבים 1 ו-2”). המשיבה 3 הינה חברה לניהול פיננסי, הרשומה במדינת ברמודה והמצויה בשליטתם של המשיבים 1 ו-2. המשיבה 4 הינה חברה פרטית הרשומה בישראל, העוסקת בניהול השקעות, המצויה אף היא בשליטתם המלאה של המשיבים 1 ו-2 (להלן – “המשיבות 3
ו-4”
).

עובר להליכי הגירושין של המשיבים 1 ו-2, נחתם בין המבקש למשיבות 3 ו-4 הסכם לניהול השקעותיה של חברת JASO במסגרתו מונו המשיבות כאחראיות לניהול כספי הקרנות של JASO לצורך ניהול השקעות החברה. כנטען בבקשה, לימים התחוור למבקש כי המשיבים עושים שימוש שלא כדין בכספי חברת JASO לטובתם האישית ותוך גרימת נזקים עצומים למבקש. לפיכך, הגיש המבקש, בשם חברת JASO, תביעה כנגד המשיבים, המבוססת על מעשי תרמית, אשר המשיבים ביצעו על מנת להונות המבקש וחברת JASO.

כתב התביעה הוגש בשנת 1996 לבית המשפט Superior Court for the country of Los Angeles (בית המשפט של מדינת קליפורניה במחוז לוס אנג’לס). בקשת המשיבים להעברת התביעה לדיון בבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה התקבלה, ולבית משפט זה הוקנתה סמכות מלאה ובלעדית בכל הנושאים הקשורים לתביעה, לרבות הליך הבוררות.

כמו כן, אין חולק כי הליכי הבוררות התקיימו בלוס אנג’לס (קליפורניה) בפני הבורר Bruce R. Geernaert (שופט בדימוס). יוער בהקשר דנא, כי המומחה מטעם המבקש, עו”ד אברי איינהורן, קבע בחוות דעתו מיום 9.7.2006, כי בסכסוך שהתגלע בין הצדדים בשאלה היכן תתנהל הבוררות (בפני ה-JAMS או בפני ה-AAA (American Arbitration and Mediation)), פסק בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה כי כל הליכי הבוררות יתקיימו בפני ארגון ה- JAMS (ראו גם, עדות המומחה, פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 6 שורות 2-4). כך גם כעולה מתצהירו של Steven M. Schatz, עו”ד בכיר במשרד עורכי הדין Wilson Sonsini Goodrich & Rosati (להלן – “עוה”ד ווילסון סונסיני”), אשר צורף לבקשה לשחרור המשרד מייצוג המשיבים מיום 10.7.2001, במסגרתו הצהיר כי לאחר ייצוג המשיבים בהליכים מקדמיים בתביעה, הורה בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, בהחלטתו מיום 20.3.1997, על העברת הסכסוך להליך בוררות, ולאחר שנתגלעה מחלוקת בנוגע לפורום בו תיערך הבוררות ומיקומו, הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 10.8.1998 על הפורום בו יתקיים הליך הבוררות (נספח א’ לתצהיר המשיבה 1, עמוד 2 שורות 16-17 ו- 21-24).

יצוין, כי לטענת המומחה מטעם המשיב 2, עו”ד לארי דאב, בחוות דעתו מיום 7.3.2007, קודם להעברת התביעה לבוררות בפני ארגון ה- JAMS, התנהלו הליכי בוררות באותו ענין בעיר ניו-יורק בפני ארגון ה- AAA, אשר לא הסתיימו הואיל והמשיבים לא שילמו הסכום הנדרש למינוי הבוררים (ראו גם, מכתבו של עו”ד Daniel Levitt (להלן – “עו”ד לויט”) למשיבה 1 מיום 31.8.2006, נספח ג’ לתשובת המשיבה 1). מכל מקום, כעולה גם מעדות המומחה מטעם המשיב 2, אין חולק כי ניתן צו שיפוטי המורה כי הליך הבוררות יתקיים בפני ארגון ה- JAMS (פרוטוקול דיון מיום 12.6.2007, עמוד 20 שורה 9).

אין חולק, כי ישיבת הבוררות נקבעה ליום 1.6.2000 ולאחר מספר ימים נדחתה ליום 6.6.2000. הודעה על מועד ישיבת הבוררות והזמנה למועד החדש נשלחה ביום 2.5.2000 באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה למבקש ולעו”ד לויט, עורך דינם של המשיבים, אשר אישר בחתימתו דבר הדואר (נספח ג’ לבקשה). בהזמנה לישיבת הבוררות כתב הבורר מפורשות, כי בהתאם לכללי ה-JAMS, במידה וצד מהצדדים להליך בוררות לא יתייצב לדיון, בידי הבורר הסמכות לנהל הדיון בהעדרו וליתן פסק בוררות במעמד הצד המתייצב בלבד.

לישיבת הבוררות ביום 6.6.2000 התייצבו המבקש ובא-כוחו. ביום 25.7.2000 ניתן פסק הבוררות, פסק מנומק המשתרע על-פני 17 עמודים, במסגרתו קיבל הבורר טענות המבקש בכתב התביעה וקבע, בין היתר, כי המשיבים הפרו חובת הנאמנות שלהם כלפי המבקש, המירו כספים שלא כדין והונו את המבקש. לפיכך ולאחר שעיין בכתבי בי-דין שהצדדים הגישו בבית המשפט הפדרלי, בראיות בכתב ובמוצגים מטעם המבקש, קבע הבורר כי על המשיבים לשלם למבקש, יחד ולחוד, סך של 9,922,482.90 דולר ארה”ב (המהווה שילוש נזקו של המבקש כנטען בכתב התביעה ובהתאם לחוקRacketeer Influenced and Corrupt Organizations Act (RICO) ).

לפסק הבוררות צורף אישור של עובד ה-JAMS, המציין כי העתקי פסק הבוררות נשלחו לבאי-כוח הצדדים, בצירוף תצהיר עובדת ה-JAMS, לפיו היא מסרה העתק פסק הבוררות לבאי-כוח הצדדים ביום 25.7.2000 (“PROOF OF SERVICE BY MAIL”, נספח ה’ לבקשה).

בחודש יולי 2001 וממילא בחלוף שלושה חודשים, פרק הזמן בו רשאים היו המשיבים להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות (לפי Title 9 section 12 של ה-United States Code), ומבלי שהוגשה בקשה כאמור, הגיש המבקש בקשה לאישור פסק הבוררות לבית המשפט המוסמך – בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה. כעולה מתצהיר הפקידה ברברה סילבר, העתק הבקשה לאישור פסק בוררות נשלח הן לעו”ד לויט והן לעוה”ד ווילסון סונסיני באמצעות הדואר (“PROOF OF SERVICE”, מוצג מב/א’).

פסק הבוררות אושר ביום 7.9.2001 (נספח ו’ לבקשה) וביום 2.10.2001 נתן בית המשפט פסק דין פורמאלי, לפיו על המשיבים לשלם למבקש הסכום שנפסק נגדם בפסק הבוררות, בתוספת ריבית מיום מתן פסק הבוררות ועד ליום מתן פסק הדין, בסכום כולל של 10,914,731.19 דולר ארה”ב (נספח ז’ לבקשה). כעולה מתצהיר הפקידה סיביל ג’והנסון, פסק הדין נשלח הן לעו”ד לויט והן לעוה”ד ווילסון סונסיני באמצעות הדואר ביום 17.9.2001 (“PROOF OF SERVICE”, מוצג מב/2).

הואיל והמשיבים לא קיימו פסק הדין, ומשהתברר למבקש כי המשיבים מתגוררים בישראל ומחזיקים נכסים בישראל, הוגשה הבקשה דנן לאכיפת פסק החוץ בישראל.

הבקשה

  1. בנמקו הבקשה, הנתמכת בתצהירו של המבקש, טען ב”כ המבקש, עו”ד מרדכי בייץ, כי כמפורט בחוות דעת המומחה מטעם המבקש, עו”ד אייברי איינהורן, פסק החוץ עומד בתנאי האכיפה הקבועים בהוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ (להלן – חוק אכיפת פסקי חוץ). לטענתו, פסק החוץ ניתן בהתאם לדין הפדרלי בארצות הברית, לפיו מוסמך בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה לאשר את פסק הבוררות, לו כפופים הצדדים. כמו כן, פסק החוץ הינו חלוט וסופי ואינו ניתן עוד לערעור בהתאם לדין בארצות הברית ובמדינת קליפורניה, משהמשיבים לא הגישו ערעור על פסק החוץ במועד. אשר לחיוב בפסק החוץ, טען ב”כ המבקש, כי בהיותו חיוב כספי, זה ניתן למימוש ואכיפה על-פי דיני אכיפת פסקי דין בישראל. יתרה מזאת, פסק החוץ, אשר ניתן בהתאם לדיני ארצות הברית, הינו פסק מנומק, המבוסס על תשתית ראייתית מהימנה ואיתנה שהוצגה בפני הבורר, ולפיכך אינו סותר את תקנת הציבור. ולבסוף, טען ב”כ המבקש, כי פסק החוץ הינו בר ביצוע בכל אחד מבתי המשפט המחוזיים הפדרליים בארצות הברית, לרבות בכל אחד ממחוזותיה של מדינת קליפורניה, וכן בכל בית משפט של מדינת קליפורניה.

בהתייחסו לטענות הגנה אפשריות של המשיבים, טען ב”כ המבקש, כי הודעות בדבר מועד הדיון בפני הבורר הומצאו כדין למשיבים, ומשכך יש לראותם כמי שניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם בפני הבורר, עובר למתן פסק הבוררות. כמו כן, פסק הבוררות ופסק החוץ הומצאו כדין למשיבים, והואיל ועל-פי דיני מדינת קליפורניה ודיני ארצות הברית, אין מניעה לאכוף פסק חוץ סופי של בית משפט בישראל בבתי המשפט בקליפורניה, קיימת הדדיות באכיפה.

תשובת המשיבה 1

  1. בתשובה לבקשה מטעם המשיבה 1, הנתמכת בתצהירהּ, טענה המשיבה, באמצעות בא-כוחה, עו”ד יוסף יפרח, כי אין להתיר אכיפת פסק החוץ בישראל, הואיל ועומדות למשיבה הגנות מפני אכיפה, כדלקמן: האחת, לפיה פסק החוץ ניתן על-ידי בית משפט שאינו מוסמך לתיתו על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל. בהתאם לכללים אלה, פסק דין זר ייאכף בישראל, רק אם בעת פתיחת ההליך הנתבע התגורר דרך קבע במדינה בה ניתן הפסק או שנתן הסכמתו לשיפוטה של הערכאה הזרה. בענייננו, בעת פתיחת ההליכים התגוררה המשיבה דרך קבע בישראל ומעולם לא ניתנה הסכמתה לשיפוט. לפיכך, משניתן פסק החוץ על-ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתיתו על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל, אין לאוכפו. השניה, לפיה לא ניתנה למשיבה 1 אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה. לטענת ב”כ המשיבה, דרישה זו מבטאת את הצורך ההכרחי בהליך הוגן ובזימון הוגן כתנאי לאכיפת פסק החוץ. בענייננו, המשיבה לא קיבלה זימון להליך הבוררות בקליפורניה ולא ידעה על ההליכים שהתנהלו נגדה משלב זה, עת רק בשנת 2002 התחוור לה לראשונה קיומו של פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, אשר אישר את פסק הבוררות שניתן נגדה. למשיבה 1 לא הומצאו במועד פסק הבוררות ופסק החוץ ואלה הגיעו לידה רק לאחר שהומצאה לה הבקשה דנן.

 

תשובת המשיב 2

  1. בתשובה לבקשה מטעם המשיב 2, הנתמכת בתצהירו, טען המשיב באמצעות בא-כוחו, עו”ד עוז אלדד, כי אין לאכוף פסק החוץ על המשיב 2 בישראל, הואיל ופסק החוץ אינו עומד בתנאים המנויים בהוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ – פסק החוץ ניתן שלא כדין, עת כתב התביעה לא הומצא כדין למשיב והלה כלל לא נכח בדיונים. כמו כן, עומדות למשיב הגנות מפני אכיפה, כמפורט בהוראת סעיף 6 לחוק, כדלקמן: האחת, הואיל ופסק החוץ הושג במרמה, בניגוד להחלטה אחרת של בית משפט בארצות הברית, הקובעת כי פסק החוץ ניתן שלא כדין. המשיב לא פירט טענת המרמה, כמתחייב על-פי הוראת תקנה 77 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984. נוסיף, כי בתצהירו המשיב אינו טוען למרמה, אלא כי בהתאם להחלטה של בית המשפט בארצות הברית, נאסר על המבקש לבצע ההליך דנן נגד המשיב (סעיף 5 לתצהיר המשיב 2). המשיב 2 לא צירף ההחלטה האמורה לתצהירו ולפיכך, לא מצאתי להידרש לטענה זו. השניה, הואיל ולא ניתנה למשיב אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו.
  2. לאחר שמיעת הראיות בתיק וסיכום טענות באי-כוח הצדדים בעל-פה, אפנה לדיון והכרעה בתובענה דנן לאכיפת פסק חוץ.

 

דיון

המתווה הנורמטיבי

  1. חוק אכיפת פסקי חוץ, המורנו בהוראת סעיף 2 כי “לא ייאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי חוק זה”, קובע שורה של תנאים – הנוגעים לאופיו של הפסק, לאופן הוצאתו ולשילובו במשפט הישראלי – בהתקיימם יכריז בית המשפט על פסק חוץ כפסק אכיף בישראל. הוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ מסדירה התנאים המצטברים לאכיפת פסק חוץ, בקובעה לאמור:

“3. תנאים לאכיפה

בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה:

(1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו;

(2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור;

(3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור;

(4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן.”

 

הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה בדבר קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק אכיפת פסק חוץ רובץ על כתפי המבקש אכיפת פסק החוץ. כך בית המשפט העליון בע”א 4003/99 בן ציון קוז’וך נ’ איתן ליאל, פ”ד נה(3) 444 (2001), בקובעו בעמוד 449 לאמור:

“מי שמבקש לאכוף פסק חוץ בישראל או להכיר בו, חייב לשכנע את בית-המשפט כי נתקיימו בפסק הוראותיו של חוק אכיפת פסקי-חוץ. שאם לא כן, גם אם ניתן פסק החוץ על-ידי בית-המשפט המוסמך הזר, וגם אם זה פעל על-פי כללי הדין המהותי וסדרי הדין, לא יהיה ניתן לאכיפה בישראל.”

 

ברע”א 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א. חברה שמושבה באיטליה נ’ משה קטן בע”מ, פ”ד נד(4) 403 (2000), עמדה שופטת בית המשפט העליון א’ פרוקצ’יה על משמעות הנטל הרובץ על כתפי המבקש אכיפת פסק חוץ, בקובעה בעמודים 407-408 לאמור:

“בדרך כלל עשוי המבקש אכיפה לצאת ידי חובת ההוכחה אם צירף תצהיר לאישור העובדות המבקשות לבסס את קיומם של כל התנאים שבסעיף 3 לחוק ואת המסמכים הנדרשים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 בעניין אכיפת פסקי-חוץ. בעשותו כן עובד הנטל המשני להפריך קיומו של תנאי זה או אחר הנדרש לאכיפה לשכמו של המשיב, אם הוא מתנגד לבקשת האכיפה. ואכן, על פי תקנה 356 לתקנות סדר הדין האזרחי, אם רצה משיב להתנגד, עליו להגיש תשובה, והיה והוא כופר בקיומו של אחד התנאים הנקובים בסעיף 3, עליו לצרף תצהיר על כך לתשובתו. אם לא הגיש תשובה כאמור, לא יורשה להתנגד לבקשה. יוצא מכך, כי אם לא הגיש המשיב תשובה שיש בה משום כפירה בקיומו של תנאי זה או אחר מסעיף 3, לא יורשה להעלות טענת כפירה כזו בדיון. עם זאת, הדעת נותנת כי אם העלה כפירה כזו וטען והצהיר כי תנאי כלשהו האמור בסעיף 3 לא נתקיים, חוזר הנטל הראשוני לשכם המבקש לבסס את טענתו כי התנאי אכן התקיים. אם לא השכיל לבססה, נשמט היסוד מבקשת האכיפה.”

 

(ראו גם, ע”א 541/77 מרשל רוזנשיין נ’ מוריס ספרטוס, פ”ד לב(2) 701, עמודים 704-705 (1978); א’ גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, תשס”ז-2007), עמודים 333-334).

כאמור, בהתאם להוראת תקנה 354(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, על המבקש אכיפת פסק חוץ לצרף לבקשתו “תצהיר לאישור העובדות המוכיחות את קיומם של כל אחד מהתנאים הנקובים בסעיף 3 לחוק.” עובדות אלה, לרבות הדין הזר שאף הוא עובדה הטעונה הוכחה, יפורטו בתצהיר. הלכה פסוקה היא, כי אין להסתפק בטענה סתמית של המצהיר כי נתקיימו תנאי סעיף 3 לחוק. כך נקבע, כי רצוי שהתצהיר יהא מגובה בחוות דעת או בעדות של מומחה לדין הזר, שתאשר את הדין הזר ואת פרשנותו ותוכיח את התקיימות התנאים בסעיף 3 לחוק אכיפת חוץ (ע”א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע”מ נ’ Berg East Imports Inc., פ”ד נד(1) 697, עמוד 708 (2000); ע”מ (תל-אביב-יפו) 1166/01 ס’ ד’ נ’ ס’ ד’ (2003); תמ”ש (ירושלים) 730/04 ש.ה. נ’ ד.ה, פסקאות 21-23 (2005); בש”א (ירושלים) 4230/05 ELLS FARGO BANK MINNESOTA נ’ אברהם צימרינג, פסקה 4 (2006); יעקב קדמי על הראיות חלק שני (תשס”ד-2003), עמודים 648-649).

  1. בצידה של הוראת סעיף 3 לחוק אכיפת חוץ, מורנו הוראת סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ שורה של הגנות מפני אכיפה, אשר הנטל להוכיחן רובץ על שכמו של המתנגד לאכיפת פסק החוץ, כדלקמן:

“6. הגנה מפני אכיפה

              (א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה:

              (1) הפסק הושג במרמה;

              (2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה;

              (3) הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל;

(4) הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר-תוקף;

              (5) בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל.

              (ב) לענין סעיף קטן (א)(3), לא יראו אדם כמי שהסכים לסמכותו של בית משפט שנתן נגדו פסק חוץ ( להלן – חייב בדין) בשל כך בלבד שהתייצב בפני אותו בית המשפט, בין על תנאי ובין ללא תנאי, וטען בדבר אחת או יותר מאלה:

              (1) כפירה בסמכותו של בית המשפט או מחאה נגדה;

              (2) ביטול ההליך או עיכובו לצורך העברת הסיכסוך לבוררות או להכרעת בית משפט במדינה אחרת;

(3) שיחרור נכסיו שנתפסו או צפויים להיתפס, או הגנה עליהם.

              (ג) אין נפקא מינה אם בנוסף לטענות כאמור בסעיף קטן (ב) טען החייב בדין טענות לגופו של הסכסוך או שהשתתף בהליך בכל דרך אחרת, ובלבד שעשה כן לפני שניתנה החלטתו הסופית של אותו בית המשפט לענין הסמכות.”

 

(ראו, רע”א 2214/00, שם, עמודים 407-408; ע”א 541/77, שם, עמוד 705).

 

התנאים לאכיפת פסק חוץ (הוראות סעיף 3 לחוק)

  1. לאחר שעמדנו על מושכלות ראשונים באכיפת פסק חוץ, נפנה לבחון, תחילה, האם עלה בידי המבקש להוכיח קיומם של התנאים הקבועים בהוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ.

המבקש צירף לבקשה תצהיר מטעמו וכן חוות דעת מומחה לדיני מדינת קליפורניה ולדין הפדרלי בארצות הברית, עו”ד אברי איינהורן, מיום 9.7.2006 (נספח ח’ לבקשה), להוכחת התקיימות התנאים המנויים בהוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ. בתשובה לבקשה, המשיבה 1 לא כפרה בקיומם של התנאים הקבועים בהוראת סעיף 3 לחוק, והעלתה, כאמור, טענות הגנה מפני אכיפה, עליהן אעמוד בהמשך. אשר למשיב 2, הלה כפר בהתקיימות התנאים המנויים בהוראת סעיף 3 לחוק, בנמקו כי המשיב לא קיבל לידיו כתב התביעה קודם למתן פסק החוץ וכן לא נכח בדיונים, וכי פסק החוץ ניתן בניגוד להחלטות אחרות של בית המשפט. המשיב 2 צירף תצהיר מטעמו לתמוך בעובדות הנטענות וכן חוות דעת מומחה לדיני ארצות הברית, עו”ד לארי דאב, מיום 7.3.2007.

כפירת המשיב 2, בתשובתו לבקשה ובתצהיר, בהתקיימות התנאים הקבועים בהוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ היתה כללית מבלי שהמשיב פירט התנאים המסויימים, אשר לדידו, אינם מתקיימים והנימוקים לכך. דומה כי טעמי המשיב 2 דלעיל לאי התקיימות תנאי הוראת סעיף 3 לחוק מקומם בטענות הגנה, הקבועות בהוראת סעיף 6 לחוק אכיפת פסק חוץ, עליהן אעמוד בהמשך.

  1. מכל מקום, לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחים, כמו גם התרשמותי הישירה מעדותם וממכלול התשתית הראייתית שהונחה לפני, באתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי המבקש להוכיח התקיימות התנאים, הקבועים בהוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, כפי שאלה פורשו בהלכה הפסוקה. אנמק:

סעיף 1 לחוק אכיפת חוץ מגדיר פסק חוץ כדלקמן:

“פסק דין שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה בענין אזרחי, לרבות פסק דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע, אף כשלא ניתן בענין אזרחי.”

 

אין חולק כי ביום 2.10.2001 ניתן פסק הדין, על-ידי בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה ארצות הברית, במסגרתו חויבו המשיבים לשלם למבקש סך של 10,914,731.19 דולר ארה”ב (נספח ז’ לבקשה). במסגרת פסק הדין אישר בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה פסק בוררות שניתן ביום 25.7.2000 על-ידי הבורר Bruce R. Geernaert, הקובע חובת המשיבים לשלם למבקש פיצויים בגין נזקים שהסבו לו, בין היתר, מחמת הפרת חובת הנאמנות כלפי המבקש, הונאה והמרת כספים שלא כדין.

  1. בהתייחס לתנאי בדבר היות “הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו” (סעיף 3(1) לחוק אכיפת פסקי חוץ), זה מורנו סמכות בתי המשפט של המדינה הזרה, שהוציאה את פסק הדין לפי דיניה. סעיף זה מדבר על סמכות “בתי המשפט” של המדינה הזרה ולא של בית המשפט המסוים שנתן את הפסק (סיליה וסרשטיין פסברג פסקים זרים במשפט הישראלי (תשנ”ו-1996), עמוד 15). עמד על כך גם פרופ’ עמוס שפירא, בקובעו כי דרישת הסעיף הינה לסמכות פנימית כוללת של מערכת השיפוט הזרה בכללותה, ולפיכך, די למבקש האכיפה, לענין תנאי זה, אם יראה שהפסק ניתן במדינה, שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה להוציא פסק דין כזה בנסיבות הענין (עמוס שפירא “הכרה ואכיפה של פסקי חוץ” עיוני משפט ד (תשל”ה-1974) 509, עמוד 523).

בענייננו, הצדדים אינם חולקים, כי בהתאם לדין הנוהג במדינת קליפורניה ארצות הברית, מערכת בתי המשפט שלה מוסמכת היתה לדון בתובענה וליתן פסק הדין. כך המומחים מטעם הצדדים, אשר קבעו, כל אחד בחוות דעתו, כי הואיל ובקשת המשיבים להעברת התביעה לדיון בבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה התקבלה, לבית משפט זה הוקנתה סמכות מלאה ובלעדית בכל הנושאים הקשורים לתביעה, לרבות הליך הבוררות (פסקה 3 לחוות דעת המומחה מטעם המבקש, עו”ד אברי איינהורן, נספח ח’ לבקשה; פסקה 10 לחוות דעת המומחה מטעם המשיבה 1, עו”ד לארי דאב). לא למותר לציין, כי כעולה מעדות המומחה מטעם המבקש, עו”ד איינהורן, על-פי הדין בארצות הברית אין מניעה לקיים הליך משפטי גם נגד מי שאינו שוהה בה פיסית (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 11 שורות 4-5).

  1. אין מחלוקת, כי “הפסק אינו ניתן עוד לערעור” (סעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ), קרי, הינו פסק דין סופי וחלוט, כפי שעמד על כך גם המומחה מטעם המבקש, עו”ד אברי איינהורן, בפסקאות 25-35 לחוות דעתו (ראו גם, עדות המומחה, פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 9 שורות 9-10 ו-27-31). כאמור, פסק הבוררות אושר ביום 7.9.2001 (נספח ו’ לבקשה) וביום 2.10.2001 נתן בית המשפט פסק דין פורמאלי, לפיו על המשיבים לשלם למבקש הסכום שנפסק נגדם בפסק הבוררות דלעיל (נספח ז’ לבקשה). כעולה מתצהיר הפקידה סיביל ג’והנסון, הודעה על כניסתו לתוקף של פסק החוץ נשלחה הן לעו”ד לויט והן לעוה”ד ווילסון סונסיני באמצעות הדואר ביום 17.9.2001 (“PROOF OF SERVICE”, מוצג מב/2). אין חולק, כי המשיבים לא הגישו ערעור על פסק החוץ במועד הקבוע בכללי ה- Federal Rules of Appellate Procedure, וממילא עד למועד דנא.

אשר לטענת המומחה מטעם המשיב 2, עו”ד לארי דאב, לפיה זכות המשיבים להגיש ערעור נפגעה, הואיל ופסק הדין הפורמאלי לא הומצא למשיבים, אלא רק אישור פסק הבוררות מיום 7.9.2001 (נספח ו’ לבקשה) – כך כעולה מתצהיר הפקידה סיביל ג’והנסון, לפיו פסק הדין נשלח הן לעו”ד לויט והן לעוה”ד ווילסון סונסיני באמצעות הדואר ביום 17.9.2001 (“PROOF OF SERVICE”, מוצג מב/2) – הרי שאף לשיטת המומחה מטעם המשיב 2, המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין או ערעור בהתאם לדין שם, נמנה מהמועד בו קיבלו המשיבים הודעה על פסק הדין (פרוטוקול דיון מיום 12.6.2007, עמוד 26 שורות 28-31). ובהקשר דנא אין חולק, כי אף לשיטת המומחה מטעם המשיב 2, המשיב 2 ידע על פסק הדין לכל המאוחר בחודש אוקטובר 2002 וחרף זאת לא טרח להגיש ערעור לבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, אשר אישר את פסק הבוררות (ראו גם, פרוטוקול דיון מיום 12.6.2007, עמוד 28 שורות 27-31).

כעולה גם מעדות המשיבה 1, בשלהי שנת 2002 ידעה המשיבה על פסק הדין שניתן נגדה. לשאלה מדוע לא נקטה בפעולות כלשהן השיבה: “הבנתי שאם יש פסק דין אין מה לעשות. אני לא מומחית בדברים האלה.” (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 15 שורות 7-8).

ויודגש, בהתאם להלכה הפסוקה, קיומה של אפשרות לשנות את פסק הדין או לבטלו בבית המשפט שנתן אותו אינה פוגמת בסופיותו לצורך אכיפתו, שכן התנאי הקבוע בהוראת סעיף 3(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ, פוּרש באורח מצמצם, שמשמעו ערעור במובן הטכני להבדיל מהליך אחר (רע”א 2214/00, שם, עמודים 406-407; ע”א 541/77, שם, עמוד 704).

  1. אין גם חולק, כי “החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל” (רישא סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ), שכן דיני ההוצאה לפועל בישראל מספקים כלים למימוש פסק החוץ בענייננו, הקובע חיוב כספי (ראו גם, שפירא, עיוני משפט ד’, שם, עמודים 529-530).
  2. אשר לתנאי לפיו “תכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור” (סיפא סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ), טען המומחה מטעם המשיב 2, עו”ד דאב, בחוות דעתו, כי הפסק סותר את תקנת הציבור משני טעמים: האחד, הואיל ומסירת כתבי בי-דין, לרבות פסק הדין, נעשתה לעו”ד לויט מניו-יורק, אשר אינו רשאי לייצג המשיבים בהליכים בקליפורניה; והשני, הואיל וההודעה על כניסתו לתוקף של פסק החוץ נשלחה לעו”ד לויט בדואר רגיל, מבלי להוכיח את אישורו.

דא עקא, אין בטעמיו האמורים של המומחה מטעם המשיב 2, כשלעצמם, כדי לבסס טענה בדבר היות תוכנו של הפסק סותר את תקנת הציבור, שכן מקומם של נימוקים אלה בטענת הגנה מפני אכיפה, שעניינה העדר אפשרות סבירה שניתנה למשיב 2 לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו.

מבלי לגרוע מן האמור, אוסיף גם זאת: תקנת הציבור בהקשר זה הינה “תקנה ציבורית חיצונית” ועניינה בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה, שהינם עקרוניים ובסיסיים, על מנת לדחות מפניהם פסקי חוץ מחייבים (ע”א 1137/93 גרטרוד (יעל) אשכר נ’ טימון היימס, פ”ד מח(3) 641, עמודים 651-652 (1994)). עמד על כך גם השופט ב’ אוקון, בה”פ (י-ם) 3137/04 AHAVA (USA) Inc. נ’ ג’.דבליו.ג’י. בע”מ (J.W.G. Lts.), פ”מ תשס”ג(2) 337, עמוד 343 (2004), בקובעו כי המסננת של “תקנת הציבור” מאפשרת לעקר תוצאות בלתי צודקות, העלולות לנבוע מהחלת הדין הזר, בהוסיפו כי תקנת הציבור מתייחסת לפגיעה באינטרס כבד משקל. לפיכך, ההנחה הינה, כי רק במקרים נדירים נדחה מפניה של תקנת הציבור פסק חוץ מחייב. פרופ’ עמוס שפירא הוסיף ופירט במאמרו, כי כוונת ההיגד “תקנת הציבור” בהוראת סעיף
3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, הינה לפסקים זרים, הן העומדים בסתירה בולטת לעיקרי אורח החיים שלנו (כגון: עקרונות שיווי זכויות האישה, טובת הילד, האיסור על ריבוי נישואין ועוד), הן הפוגעים פגיעה ממשית באינטרסים חיוניים של המדינה במישור מעמדה הבינלאומי ויחסי החוץ שלה, והן הפוגעים בערכי יסוד של מוסר, צדק, חרות והגינות (שפירא, עיוני משפט ד’, שם, עמודים 532-538; ראו גם, סיליה וסרשטיין פסברג, שם, עמוד 21).

כאמור, בענייננו, טענת המשיב 2 אינה, כי תוכנו של פסק החוץ סותר את תקנת הציבור, אלא שאופן המצאת כתבי בי-דין ופסק החוץ לעו”ד לויט, הוא הנוגד את תקנת הציבור. טענות אלה מקומן כטענת הגנה מפני אכיפה, ואין בהן כדי להקים עילה לאי אכיפת הפסק מכוחה של תקנת הציבור, כפי שזו פורשה באופן מצמצם ודווקני בהלכה הפסוקה (ע”א 4949/03 בולוס גד בע”מ נ’ Globe Master Management Ltd., פ”ד נט(5) 616, עמודים 619-620 (2005)). ויפים בהקשר דנא דבריו של השופט מ’ חשין (כתוארו דאז), אשר הוסיף והורנו לאמור: “…טענה על דבר היותו של פסק חוץ מוטעה או גורם אי צדק לא יהיה בה די.” (ע”א 1137/93, שם, עמוד 653).

  1. בהתייחס לתנאי לפיו “הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן” (סעיף 3(4) לחוק אכיפת פסקי חוץ), הרי שכעולה מחוות דעת המומחה מטעם המבקש, עו”ד אברי איינהורן, בהתאם לדין החל בארצות הברית, פסק בוררות הינו בר אכיפה רק לאחר שבית המשפט המוסמך אישרו (סעיף 20 לחוות דעת המומחה). בענייננו, אין חולק, כי בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה אישר פסק הבוררות ביום 7.9.2001 (נספח ו’ לבקשה) וכי ביום 2.10.2001 נתן בית המשפט פסק דין פורמאלי, המחייב המשיבים לשלם למבקש הסכום האמור (נספח ז’ לבקשה). ראו גם, פסקה 23 לחוות דעת המומחה מטעם המשיב 2, עו”ד לארי דאב.
  2. העולה מן המקובץ, לאחר בחינת חומר הראיות שהונח לפני ובפרט חוות דעת המומחה לדיני מדינת קליפורניה ולדין הפדרלי בארצות הברית מטעם המבקש, עו”ד אברי איינהורן (נספח ח’ לבקשה) והתרשמותי הישירה מעדותו המהימנה, מצאתי כי המבקש הוכיח קיומם של התנאים הקבועים בהוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, וכי יש לדחות טענות המשיב 2, לפיהן הפסק ניתן עוד לערעור וכי תוכנו נוגד את תקנת הציבור.

נפנה, איפוא, לבחון טענות ההגנה שהעלו המשיבים בתשובותיהם לבקשה, כסדרן.

 

הגנות מפני אכיפה (הוראות סעיף 6 לחוק)

הגנת סעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ – אפשרות סבירה להתגונן

  1. לטענת המשיבים, בנסיבות המקרה דנן עומדת להם ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ משלא ניתנה למשיבים אפשרות סבירה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם לפני מתן פסק החוץ. לטענת ב”כ המשיבה
    1, המשיבה לא קיבלה זימון להליך הבוררות בקליפורניה ולא ידעה על ההליכים המתנהלים נגדה משלב זה, עת רק בשנת 2002 התחוור לה לראשונה על קיומו של פסק החוץ. כמו כן, פסק הבוררות ופסק החוץ הומצאו לה רק במסגרת הבקשה דנן. לטענת ב”כ המשיב 2, כתב התביעה מעולם לא הומצא למשיב והלה כלל לא נכח בדיונים, כך שלא ניתנה בידיו אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו.
  2. הוראת סעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ מורנו, כי פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט, כי “האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה.” המדובר בדרישה להיות פסק החוץ פרי הליך הוגן, המקיים את דרישות הצדק הטבעי. עמד על כך פרופ’ עמוס שפירא בקובעו לאמור:

“בית משפט בישראל לא יאכוף ולא יכיר בפסק זר, שניתן בנסיבות הפוגעות בעיקרי הצדק הטבעי המקובלים עלינו. לשיטת המשפט הישראלית השקפות משלה באשר למהותו של דיון שיפוטי הוגן. אין, לכן, לצפות ממנה שתאות לאמץ את תוצאותיו של הליך זר, הסותר באורח בוטה את מושגי היסוד שלה בדבר תקינותם של הליכים שיפוטיים. כך, למשל, יסרב פורום מקומי להעניק נפקות לפסק חוץ אם ישתכנע, שהנתבע בהליך הזר לא קיבל הודעה מוקדמת סבירה שהיה בה כדי לאפשר לו להתגונן כדבעי, או שלא כל הצדדים הראויים הוזמנו להשתתף בהליכים. בדומה למקביליהם הישראליים, גם בתי משפט במדינות אחרות אינם נותנים יד למימושו של פסק חוץ, המנוגד למושכלות ראשונים של צדק טבעי הנקוטים בידם. אך עצם קיומה של נכונות עקרונית לבחון את סבירותם והגינותם של הליכי שיפוט זרים אין פירושו, שהפורום המקומי יחוש להפעילה הלכה למעשה כדבר שבשגרה.”

       

(עמוס שפירא “הכרה ואכיפה של פסקי חוץ” עיוני משפט ה (תשל”ו-1976) 38, עמודים 43-44).

בע”א 802/89 גבריאל אינדורקסיס נ’ אריה לייבל אינדורקסיס, פ”ד מו(2) 366, עמוד 369 (1990), הוסיף בית המשפט וקבע, כי את סעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ יש לפרש כמתייחס לא לשאלה האם הנתבע התקשה מסיבות סובייקטיביות שלו להתפנות למשפט ולטפל בהכנת הופעתו, אלא האם אובייקטיבית, בית המשפט שדן בעניינו של הנתבע, מבחינתו, נתן לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק (ראו גם, ע”א 4721/95 אברהם רימון נ’ A.E.L. Leasing Co., פ”ד נ(5) 99, עמוד 101 (1997)).

  1. ובענייננו, אין חולק, כי כתב התביעה כנגד המשיבים הוגש בשנת 1996 לבית המשפט Superior Court for the country of Los Angeles, בית המשפט של מדינת קליפורניה במחוז לוס אנג’לס.

בהתייחס לטענת המשיב 2, לפיה כתב התביעה מעולם לא הומצא לו, ומשכך לא ניתנה בידיו אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו, אין בידי לקבלהּ. כעולה מעדות המבקש, כתב התביעה הומצא למשיבים 1-2, אשר שהו באותה עת בישראל, באמצעות עורך דין ישראלי (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 11 שורות 25-27; פרוטוקול דיון מיום 12.6.2007, עמוד 24 שורה 23). יתרה מזאת, אין חולק, כי המשיבים ידעו בפועל דבר כתב התביעה שהוגש נגדם, שכן לבקשתם, באמצעות בא-כוחם, התביעה הועברה לבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, הוא בית המשפט אשר אישר את פסק הבוררות והוציא תחת ידו פסק החוץ נשוא ההליך דנן. ידיעה זו של המשיבים יש לייחס להליכים המשפטיים שהתנהלו נגדם, לרבות הליך הבוררות במסגרת ארגון ה-JAMS (עדות המשיב 2, פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 16 שורות 27-29; ראו גם בהיקש, סעיף 3 לחוק השליחות, תשכ”ה-1965).

ויוטעם, בעדותה אישרה המשיבה 1, כי משרד עוה”ד ווילסון סונסיני ייצג המשיביםּ בהליכים הנוגעים לסוגיית הסמכות של ה-Superior Court for the country of Los Angeles, לדון בסכסוך שנתגלע בין הצדדים, וכן בבקשה לעיכוב הליכים לצורך העברת התביעה להליך בוררות (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 13 שורות 26-27).

העולה מן המקובץ, אף אם נפל פגם בהמצאת כתב התביעה למשיבים, דבר אשר לא עלה בידי המשיבים להוכיחו, הרי שהפגם נתרפא ויש לראות המשיבים כמי שויתרו על טענה כאמור, לאור ידיעתם בפועל ההליך שנפתח נגדם ומכוחה ההליכים המשפטיים שנקטו בבית המשפט הזר (ראו גם, ע”א 29/76 קרל שונדמן נ’ חיים קרקובסקי, פ”ד ל(3) 423, עמודים 427-429 (1976); ע”א 74/77 LAND NORDRHEIN-WESTFALEN  נ’ אדם פרידמן, פ”ד לא(3) 713, עמודים 716-717 (1977); ע”א 541/77, שם, עמודים 707-708. ראו בהיקש, בר”מ 1299/02 תפנית אורתופדיה בע”מ נ’ קופת חולים לאומית, פ”ד נו(4) 769, עמודים 772-773 (2002); רע”א 1415/04 יוסף סרביאן נ’ ניסן סרביאן, פ”ד נט(2) 440, עמודים 443-445 (2004); בש”א 6171/04 רינה מיכאלי נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, פ”ד נח(6), 361 (2006) – שם ביכר בית המשפט “כלל הידיעה” על-פני “כלל ההמצאה”, בנסיבות בהן הושגה תכלית ההמצאה, משבעל הדין ידע בפועל על כתב בי-דין או החלטת בית המשפט).

בנסיבות אלה הנני לקבוע, כי המצאת כתב התביעה למשיבים היתה סבירה וכי מכל מקום, לא היה בהליך זה של המצאת כתב התביעה כדי לפגוע באפשרות הסבירה שניתנה למשיבים לטעון טענותיהם ולהתגונן, כפי שעשו בפועל, בהגישם, באמצעות עוה”ד ווילסון סונסיני, בקשות לבית המשפט הפדרלי של מחוז קליפורניה, במסגרת ההליכים המקדמיים, לרבות היעתרות בית המשפט שם לבקשת המשיבים לעיכוב הליכים ולהעברת הסכסוך להליך בוררות.

  1. גם דינה של טענה המשיבה 1, לפיה לא קיבלה זימון להליך הבוררות בקליפורניה ולא ידעה על ההליכים המתנהלים נגדה משלב זה ואילך, להידחות. אין חולק, וכך גם כעולה מעדות המומחה מטעם המשיב 2, כי ניתן צו שיפוטי המורה כי הליך הבוררות יתקיים בפני ארגון ה- JAMS (פרוטוקול דיון מיום 12.6.2007, עמוד 20 שורה 9). ויודגש, צו זה ניתן לאחר שהמשיבים הגישו בקשה להעברת התביעה להליך בוררות. ישיבת הבוררות נקבעה ליום 1.6.2000 ולאחר מספר ימים נדחתה ליום 6.6.2000. הודעה על מועד ישיבת הבוררות והזמנה למועד החדש נשלחה ביום 2.5.2000 באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה למבקש ולעו”ד לויט, עורך דינם של המשיבים, אשר אישר בחתימתו דבר הדואר (נספח ג’ לבקשה; פסקה 9 לחוות דעת המומחה מטעם המבקש, עו”ד איינהורן, נספח ח’ לבקשה).

כאמור במכתבו של עו”ד לויט למשיבה 1 מיום 31.8.2006 (נספח ג’ לתשובת המשיבה 1), אשר ייצג המשיבים בעניינים שונים החל משנת 1986 ועד לשנת 2000, לרבות במסגרת הליך בוררות כנגד המבקש, אשר התנהל במסגרת ארגון ה-AAA, המשיבים סירבו לקחת חלק בהליך הבוררות שהתנהל נגדם במסגרת ארגון ה-JAMS, בין היתר, הואיל והמשיבים 1 ו-2 לא יכלו או לא רצו לממן את עלות ההגנה בהליך בוררות זה (“were unable or unwilling to finance the defense of the California arbitration.”), בהוסיפו כי המשיבים, באמצעותו, ניסו לבטל הליך הבוררות בפני ה-JAMS, מן הטעם כי ישנו הליך בוררות תלוי ועומד בפני ארגון ה-AAA, אלא שהדבר לא צלח בידם (“We did try to get the California arbitration dismissed on the basis of the earlier, still pending AAA arbitration, but were unsuccessful”).

ויוטעם, בהתאם לעדות המומחה מטעם המבקש, עו”ד איינהורן, אין מניעה כי עו”ד לויט, הרשום בלשכת עורכי הדין בניו-יורק, ייצג המשיבים בהליך הבוררות בפני ה-JAMS, המהווה גוף פרטי (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 7 שורות 19-21), בהוסיפו כי על-פי הדין החל בארצות הברית, אין דרישה לייפוי כוח בכתב על מנת שעורך דין פלוני ייצג צד בהליך משפטי כלשהו, לרבות בהליך בוררות (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 8 שורות 6-8; ראו גם, מכתבו של עו”ד לויט למשיבה 1 מיום 31.8.2006, נספח ג’ לתשובת המשיבה
1). יצוין, כי בעדותו, המומחה מטעם המשיב 2, עו”ד דאב, לכל היותר הביע ספק בשאלה האם עו”ד לויט מוסמך היה לייצג המשיבים בהליך הבוררות בפני ה-JAMS, מבלי שהיתה בפיו תשובה ברורה ומוסמכת בדבר כללי הייצוג החלים בפני ה-JAMS (פרוטוקול דיון מיום 12.6.2007, עמוד 21 שורות 28-31).

יתרה מזאת, כעולה מעדות המומחה מטעם המבקש, עו”ד איינהורן, החל מהשלב בו צד מיוצג על-ידי עורך דין, הכתובת למסירה כתבי בי-דין הינה כתובת משרדו של עורך הדין (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 6 שורות 13-14). לדבריו, כעולה מספרי ה- JAMS כאמור בפסק הבוררות, עו”ד לויט הוא שייצג המשיבים בהליך הבוררות (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 7 שורות 25-26; ראו גם, האמור בסיפא מכתב שנשלח ביום 21.6.2001 ממשרד עוה”ד ווילסון סונסיני לב”כ המבקש, לפיו מכתבו של ב”כ המבקש הועבר גם לעו”ד לויט “who apparently represents the defendants” (נספח ב’ לתשובת המשיבה 1).

  1. בהזמנה לישיבת הבוררות כתב הבורר מפורשות, כי בהתאם לכללי ה-JAMS, במידה וצד מהצדדים להליך בוררות לא יתייצב לדיון, בידי הבורר הסמכות לנהל הדיון בהעדרו וליתן פסק בוררות במעמד הצד המתייצב בלבד (ראו גם, חוות דעת המומחה מטעם המבקש, עו”ד איינהורן, פסקה 13, נספח ח’ לבקשה). לישיבת הבוררות ביום 6.6.2000 התייצבו המבקש ובא-כוחו, ובהתאם, ניתן ביום 25.7.2000 פסק הבוררות, במסגרתו קיבל הבורר טענות המבקש בכתב התביעה.

בהקשר דנא, הנני להפנות לפסק הדין שניתן בע”א 4721/95, שם, עמוד 102, שם קבע בית המשפט העליון, כי המצאת המסמכים למערער לכתובתו בארצות הברית שהוסכם עליה בחוזה בין הצדדים ככתובת למשלוח הודעות בקשר לחוזה נושא הפסק, הינה המצאה סבירה, הגם שבמועד הגשת התביעה המערער חזר להתגורר בישראל. מקל וחומר בענייננו, משאין חולק כי המשיבים היו מיוצגים על-ידי בא-כוחם, עו”ד לויט, אליו הומצאה ההזמנה לישיבת הבוררות.

אשר לטענת המומחה מטעם המשיב 2, עו”ד לארי דאב, בחוות דעתו, לפיה במועד פתיחת הליך הבוררות ב- JAMS המשיב 2 לא שהה בארצות הברית ולכן, על-פי כללי הפרוצדורה האזרחית שם, היה צורך להמציא למשיב כתבי בי-דין מארצות הברית באמצעות מסירה אישית – דינה להידחות, שכן בעדותו חזר בו המומחה מקביעה זו; משהתברר כי המשיב 2 הצהיר, כי בשנת 2000 הוא שהה בארצות הברית, העיד המומחה כי אין עוד מקום לקביעתו כאמור (עדות המומחה מטעם המשיב 2, פרוטוקול דיון מיום 12.6.2007, עמוד 18 שורות 8-12, 18).

  1. בנסיבות אלה סבורני, כי ההמצאה של ההזמנה לישיבת הבוררות היתה סבירה, שכן הודעה על מועד ישיבת הבוררות והזמנה למועד החדש נשלחה לעו”ד לויט, בא-כוח המשיבים, כמפורט לעיל, זאת לאחר שניתן צו שיפוטי, לבקשת המשיבים, להעברת התביעה להליך בוררות; ואם לא די באמור, הרי שכעולה ממכתבו של עו”ד לויט למשיבה 1, המשיבים ידעו על הליך הבוררות ואף ניסו לבטלו, באמצעותו בא-כוחם, ידיעה אשר יש בה כדי לרפא הפגם, אם היה כזה, בהליך ההמצאה (ע”א 29/76, שם, עמודים 427-429; ע”א 74/77, שם, עמודים 716-717; ע”א 541/77, שם, עמודים 707-708).
  2. lawdata – דטהחוקבהתייחס לטענה, כי פסק הבוררות לא הומצא למשיבים ולכן לא ניתנה להם אפשרות סבירה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם לפני מתן פסק החוץ, סבורני כי גם דינה להידחות.

כנלמד מהתשתית הראייתית שהונחה לפני, לפסק הבוררות צורף אישור של עובד ה-JAMS, המציין כי העתקי פסק הבוררות נשלחו לבאי-כוח הצדדים, בצירוף תצהיר עובדת ה-JAMS, לפיו היא מסרה העתק פסק הבוררות לבאי-כוח הצדדים ביום 25.7.2000 (“PROOF OF SERVICE BY MAIL”, נספח ה’ לבקשה). כעולה מחוות דעת המומחה מטעם המבקש, עו”ד איינהורן, תצהיר זה מהווה אישור מסירה כדין של פסק הבוררות לפי מדינת קליפורניה (פסקה 17 לחוות הדעת, נספח ח’ לבקשה).

משרד עוה”ד ווילסון סונסיני הוא שייצג המשיבים בהליכים בבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, וכתובתו שימשה הכתובת למסירת כתבי בי-דין, כפי שהופיעה ברישומי בית המשפט (עדות המומחה מטעם המבקש, פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 9 שורות 11-12; עדות המומחה מטעם המשיב 2, פרוטוקול דיון מיום 12.6.2007, עמוד 23 שורות 30-32; מכתבו של עו”ד לויט למשיבה 1 מיום 31.8.2006, נספח ג’ לתשובת המשיבה 1). ויודגש, הבקשה לשחרור משרד עוה”ד ווליסון סונסיני מייצוג המשיבים הוגשה רק לאחר המצאת פסק הבוררות למשרדם (חוות דעת המומחה מטעם המבקש, עו”ד איינהורן, פסקאות 21-25, נספח ח’ לבקשה).

אין חולק, כי המשיבים לא הגישו כל בקשה לביטול פסק הבוררות, הגם שבהתאם לדין הזר עמדה למשיבים תקופה של שלושה חודשים לעשות כן (פסקה 18 לחוות דעת המומחה מטעם המבקש, עו”ד איינהורן, נספח ח’ לבקשה). יצוין כבר עתה, כי גם במועד בו נטען, כי המשיבים ידעו על פסק הבוררות, לא הוגשה כל בקשה לביטולו, וממילא עד למועד כתיבת פסק דין זה.

בחודש יולי 2001 וממילא בחלוף שלושה חודשים, פרק הזמן בו רשאים היו המשיבים להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות (לפי Title 9 section 12 של ה-United States Code), הגיש המבקש בקשה לאישור פסק הבוררות לבית המשפט המוסמך – בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה. כעולה מתצהיר הפקידה ברברה סילבר, העתק הבקשה לאישור פסק בוררות נשלח הן לעו”ד לויט והן לעוה”ד ווילסון סונסיני, אשר ייצגו המשיבים בהליכים המקדמיים בבית המשפט, באמצעות הדואר (“PROOF OF SERVICE”, מוצג מב/א’).

כעולה מתצהירו של עו”ד Jerome F. Birn, עו”ד במשרד עוה”ד ווילסון סונסיני, מיום 10.7.2001, בהתאם לרישומים הקיימים בתיק, נסיונות משרד עוה”ד ווילסון סונסיני ליצור קשר עם המשיבים עלו בתוהו, עת מספרי הטלפון של המשיבים, כפי שנמסרו להם על-ידם בעבר, לא היו פעילים (נספח א’ לתצהיר המשיבה 1, עמוד 3 שורות 6-15). ברי, כי המשיבים היו מחויבים ליצור קשר עם באי-כוחם, ולכל הפחות להפקיד בידם פרטים שיאפשרו לבאי-כוחם ליצור עימם קשר, על מנת ליתן בידם פרטים על התפתחויות בתיק. לפיכך, אין בניתוק הקשר בין המשיבים לבאי-כוחם כדי לאיין את תקינות ההמצאה. יפים בהקשר דנא דבריה של השופטת ד’ ביניש (כתוארה דאז) בע”א 6796/97, שם, עמודים 709-710, לאמור:

“בשלב מסוים נותק הקשר בינה לבין עורכי-דינה. במצב דברים מעין זה המערערת, אשר ידעה על ההליכים ולא טרחה להתעדכן באשר להתפתחותם, לא תישמע בטענה כי לא ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני בית המשפט הזר.”

 

כאמור, פסק הבוררות אושר ביום 7.9.2001 (נספח ו’ לבקשה) וביום 2.10.2001 נתן בית המשפט פסק דין פורמאלי, פסק החוץ נשוא ההליך דנן. כעולה מתצהיר הפקידה סיביל ג’והנסון, פסק הדין נשלח הן לעו”ד לויט והן לעוה”ד ווילסון סונסיני באמצעות הדואר ביום 17.9.2001 (“PROOF OF SERVICE”, מוצג מב/2).

הלכה פסוקה היא, כי גם מתן פסק דין בהעדר הגנה איננו בהכרח מעיד על פגיעה בהזדמנות הנתבע לטעון את טענותיו, וכי פסק כזה איננו חשוף לטענת הגנה זו רק בשל היותו פסק דין שניתן במעמד צד אחד (ע”א 1137/93, שם, עמודים 647-648, סיליה וסרשטיין פסברג, שם, עמוד 17).

דומה כי נוכח התנהלות המשיבים – אשר ידעו בפועל ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם, לרבות העברת התביעה להליך בוררות, כמו גם ידיעתם, לכל הפחות בכוח (באמצעות באי-כוחם), קיומם של ההזמנה לישיבת בוררות, פסק הבוררות, הבקשה לאישור פסק בוררות ופסק החוץ – אין לקבל טענתם בדבר העדר מתן אפשרות סבירה בידם לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם.

כעולה ממכתבו של עו”ד לויט למשיבה 1 מיום 31.8.2006, בינו לבין המשיבה הוחלפו עשרות מכתבים, המשיבה גילתה השתתפות פעילה בתצהירים ובבית המשפט, לרבות מעורבות פעילה ורצופה, באמצעות מכתבים ושיחות טלפון, בהחלטה להעביר הסכסוך להליך בוררות במסגרת ארגון ה-AAA. לימים, משהעדיפה  לעצום עיניה ולהותיר הטיפול בהליכים דלעיל בידי המשיב 2 (עדות המשיבה 1, פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 14 שורות 6-12), אין לה אלא להלין על עצמה. כאמור, נסיונות עורכי הדין להשיג המשיבים עלו בתוהו (נספח א’ לתצהיר המשיבה 1, עמוד 3 שורות 6-15) ואלה מצידם לא גילו כל ענין בהליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בנסיבות אלה, אין המשיבים יכולים להישמע בטענה, לפיה לא ניתנה בידם אפשרות סבירה להתגונן.

מבלי לגרוע מן האמור לעיל, אוסיף, כי כעולה מעדות המשיבה 1, בשלהי שנת 2002 ידעה המשיבה על פסק הדין שניתן נגדה (ראו גם סעיף 7 לתצהירה). לשאלה מדוע לא נקטה בפעולות כלשהן השיבה: “הבנתי שאם יש פסק דין אין מה לעשות. אני לא מומחית בדברים האלה.” (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 15 שורות 7-8). לשון אחר, אף במועד בו ידעה המשיבה 1, לשיטתה, על קיומו פסק החוץ נגדה (בחלוף כשנה מנתינתו), ביכרה המשיבה 1 שלא לנקוט בהליך כלשהו בבית המשפט שם, וגם בכך גילתה דעתה, כי אין ממש בטענתה לפיה לא ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה. דברים אלה יפים אף ביחס למשיב 1, אשר טען בתצהיר שצורף לתשובתו לבקשה, כי קיבל לידיו את כתב התביעה בשנת 2002 (פסקה 6 לתצהיר המשיב 2) וחרף זאת לא נקט בפעולה כלשהי לביטולו.

  1. לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי למשיבים ניתנה הזדמנות נאותה וסבירה להתגונן בפני בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, ומשבחרו שלא לנצלה, אין להם אלא להלין על עצמם. לפיכך, לא עומדת להם ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 6(א)(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ.

 

הגנת סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ –  סמכות בית המשפט הזר

  1. בתשובה לבקשה, טען כאמור ב”כ המשיבה 1, כי למשיבה עומדת ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ, לפיה “פסק החוץ ניתן על-ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל.” לטענת ב”כ המשיבה 1, הואיל ובעת פתיחת ההליך המשיבה לא התגוררה בארצות הברית דרך קבע ולא נתנה הסכמתה לשיפוט בית המשפט הפדרלי של מחוז מרכז בקליפורניה, הרי שבהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל, בית המשפט לא היה מוסמך ליתן פסק הדין. בתשובה לבקשה מטעם המשיב 2, המשיב לא כפר בסמכותו הבינלאומית של בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה ליתן פסק החוץ, ולא טען, כי עומדת לו הגנת סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ.
  2. ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ מורנו, כי פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן על-ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתיתו מבחינת סמכות בינלאומית; קרי, אם ניתן במדינה שלא היתה מוסמכת, על-פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל, לתיתו (שפירא, עיוני משפט ה, שם, עמודים 45-46). כללים אלה מקורם במשפט המקובל, ואלה קובעים כי בית המשפט יכיר בסמכות המדינה הזרה ליתן פסק דין in personam אם נתקיימו בינו לבין הנתבע אחת משתי זיקות – מגורים או הסכמה לשיפוט. עמד על כך השופט שמגר (כתוארו דאז) בע”א 541/77, שם, בקובעו בעמוד 705 לאמור:

“לפי כללים אלה יוכר בישראל פסק שניתן בערכאה שיפוטית זרה אם נתקיימו לגבי הנתבע דשם, לגביו מבקשים לאכוף את פסק הדין, אחד משני התנאים הבאים: מגורים (Residence) או הסכמה לשיפוט (Submission). … משמעותו של המונח ‘מגורים’ אינה זהה בהכרח למושג ‘תושב קבע’ ואין פירושו ‘דומיסיל’ דוקא, אלא די בכך אם נוצרה זיקת מגורים ארעית או אף מזדמנת ובלבד שזאת נתקיימה בעת פתיחתם של ההליכים המשפטיים.”

 

פרופ’ עמוס שפירא עמד בהרחבה במאמרו על המשמעות שיש ליתן לזיקות אלה,  בקובעו לאמור:

“1. מגורים (Residence). כל מדינה מוסמכת, לפי השקפת המשפט הבינלאומי הפרטי שלנו, להפעיל את שיפוטה – באמצעות מערכת בתי המשפט שלה – על כל המתגוררים בתחומיה. … פסק שניתן במדינה בה התגורר הנתבע (עת החלו ההליכים השיפוטיים) יוכר איפוא כמוסמך מבחינה בינלאומית. …

זיקת המגורים פרושה גם על מי שנכח במדינת חוץ, ולו רק באקראי או לשעה בלבד, בעת שנפתחו שם ההליכים השיפוטיים נגדו. נוכחות ארעית כזו (temporary presence) של הנתבע במדינת מוצא הפסק מספקת כדי להסמיכה, מבחינה בינלאומית, לכוף עליו את שיפוטה בתביעות in personam. …

מול יחסו הנדיב של המשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי לזיקה של נוכחות ארעית, בולטת צרות העין שלו כלפי עובדת אזרחותו של הנתבע במדינת חוץ, כבסיס אפשרי לסמכותה הבינלאומית לתת פסק אישי נגדו. … מן הראוי להכיר, לפחות במקרים ולצרכים מסויימים, בסמכותו הבינלאומית של בית משפט זר לגבי אזרחי מדינתו. …

  1. הסכמה לשיפוט (Submission). נתבע, שהסכים לשיפוטו של בית משפט זר, לא תשמע טענתו שהפסק שניתן נגדו לוקה בחוסר סמכות בינלאומית. ההסכמה להתדיין בפני הפורום הנוכרי די בה כדי להקנות לו סמכות in personam, אפילו מעולם לא דרכה כף רגלו של הנתבע במדינת החוץ הנוגעת בדבר.

הסכמה לשיפוט יכול שתינתן בדרכים שונות. ראשית, מי שיזם את פתיחת ההליך, קרי: התובע, הביע בכך את הסכמתו להתדיין בפני הפורום שהוא עצמו בחר בו. … שנית, מי שהסכים להתדיין בערכאה (או במדינה נוכרית) – בחוזה או באופן אחר, במפורש או מכללא, לפני פרוץ הסכסוך או לאחריו, לגבי מכלול של עניינים או לענין מסוים בלבד – אינו יכול לכפור בסמכותה הבינלאומית של אותה ערכאה (או מדינה). ….

דרך שלישית למתן הסכמה לשיפוט היא הופעה לדין מרצון. מי שהוזמן לדין בבית משפט ונענה להזמנה, הופיע והתדיין לגופו של ענין, כפף עצמו בכך לשיפוט הנוכרי ושוב לא ישמע בטענה, שהפסק שניתן נגדו נגוע בחוסר סמכות בינלאומית.”

 

(שפירא, עיוני משפט ה, שם, עמודים 46-53; ראו גם, סיליה וסרשטיין פסברג, שם, עמודים 16-17; דנ”א 7059/01 FORUM BRUNO KRIESKI  נ’ ירון מרקס, פסקה 7 לפסק הדין (2001)).

כאמור, נטל ההוכחה רובץ לפתחה של המשיבה 1 להוכיח, כי בית המשפט הזר לא היה מוסמך ליתן פסק החוץ דין, בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל.

  1. לאחר שבחנתי התשתית הראייתית שהונחה לפני, באתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המשיבה 1 להוכיח ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ. אנמק:

בהתייחס לזיקת המגורים, בידי לקבל כי בשנת 1992 עלתה המשיבה 1 לישראל וממועד זה ואילך היא מתגוררת בישראל דרך קבע (סעיף 1 לתצהיר המשיבה). בע”א 541/77, שם, עמודים 706-707, נקבע כי המועד הקובע לענין סמכותו של בית המשפט הזר הוא מועד פתיחת ההליכים וכי מושג זה משמעו מועד הגשת התביעה להבדיל ממועד המצאת ההזמנה. משאין חולק, כי כתב התביעה הוגש בשנת 1996, לבית המשפט Superior Court for the country of Los Angeles, אין לראות המשיבה 1 כמי שהתגוררה בקליפורניה, ארצות הברית במועד פתיחת ההליכים.

יחד עם זאת, אין חולק, כי המשיבה הינה אזרחית ארצות הברית והיתה תושבת המדינה משך שנים רבות, שם ניהלו היא והמשיב 2 עסקיהם במשותף (עדות המשיבה, פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 12 שורה 27). דומני כי בנסיבות המקרה דנן – בהן בזמן שהמשיבים התגוררו דרך קבע בארצות הברית הם התקשרו עם המבקש בהסכם לניהול כספי קרנות החברה שבבעלותו והשקעותיה, גם באמצעות המשיבות 3 ו-4, החברות שבבעלותם, וביצעו מעשי התרמית וההונאה כלפי המבקש בארצות הברית – יש להכיר בסמכות הבינלאומית של בית המשפט הזר לגבי המשיבה 1, אזרחית מדינתו.

דומני כי בנסיבות המקרה דנן, בהן במועד פתיחת ההליך (הגשת התביעה על-ידי המבקש) המשיבה התגוררה בישראל, יש ליתן משקל רב להיותה אזרחית ארצות הברית ותושבת המדינה מרבית השנים, לרבות מעשיה ומחדליה שם, נשוא פסק החוץ, עד שעלתה ארצה. העובדה, כי המשיבה עלתה לישראל מספר שנים לפני הגשת התביעה וככל הנראה גם על רקע משבר בחיי הנישואים עם המשיב 2, אשר הוביל לימים לגירושי בני הזוג, אין בה כדי לשלול, דווקא בנסיבות המקרה דנן, סמכותו הבינלאומית של בית המשפט הזר כלפי המשיבה – משום היותה אזרחית ארצות הברית.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות בבסיס חוק אכיפת פסקי חוץ, ובפרט הרצון לעשות צדק עם התובע שזכה במשפט ולאפשר לו ליהנות מפרי זכייתו, וודאי בנסיבות בהן הנתבע הסתלק למדינת נכר (ראו, שפירא, עיוני משפט ד, שם, עמוד 511). חוק אכיפת פסקי חוץ לא נועד לשמש כלי בידי נתבע לצורך התחמקות משורת הדין, מקום בו הוא ביצע עוולה וחמק ממדינת הפורום הזר, מבלי שהתובע הספיק למצות עימו הדין. כך נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב בדימוס, השופט א’ וינוגרד, בת”א (מחוזי ת”א) 1486/94 A.E.L. Leasing Co., נ’ אברהם רימון (1995), בהוסיפו לאמור:

“אם לא תאמר כן, הרי שתשתרש התופעה, שלפיה אדם נוטל מרכוש רעהו, חוצה גבולות, מתיישב במקום לא ידוע וחומק כך מזרועות הדין הזר.”

 

שם, הכיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב בסמכות בית המשפט הזר ליתן הפסק הזר, בקובעו כי התקיימה בעניינו של המשיב זיקת המגורים, הגם שהמשיב עזב את ארצות הברית ימים אחדים לפני שההליך המשפטי נפתח ולא התגורר בה בפועל במועד זה. ערעור על פסק הדין נדחה (ע”א 4721/95, שם, עמוד 103; ראו גם, דברי השופט ב’ אוקון בה”פ (י-ם) 3137/04, שם, פסקה 20 לפסק הדין).

לפיכך, דעתי היא, כי בנסיבות בהן אזרח מדינה זרה, אשר התגורר בה שנים רבות, ביצע בה המעשים והמחדלים נשוא הפסק הזר, ולאחריהם נמלט למדינה אחרת, יראו בו כמי שמתקיימת בעניינו זיקת המגורים, המקנה לבית המשפט הזר הסמכות לדון בתביעה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל.

  1. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, סבורני כי הואיל והמשיבים 1 ו-2 נפרדו בחודש מאי 1998 (משהחלו הליכי הגירושין בין השניים), יש לצאת מנקודת הנחה, כי עד למועד זה – המאוחר למועד פתיחת ההליכים נגד המשיבים – עדיין היתה קיימת למשיבה 1 זיקה למקום מגוריה המשותף עם המשיב 2 (בעלה במועד זה) בארצות הברית. אף מטעם זה מתקיימת זיקת המגורים, מכוחה קנה בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה סמכות שיפוט בינלאומית על-פי כללי המשפט הבינלאומי החלים בישראל.
  2. בנסיבות המקרה דנן מצאתי כי מתקיימת בעניינה של המשיבה 1 גם זיקת ההסכמה לשיפוט. לאמור, המשיבה 1 קיבלה על עצמה את סמכות השיפוט של בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, אשר אישר פסק הבוררות במסגרת פסק החוץ.

בעדותה אישרה המשיבה 1, כי משרד עוה”ד ווילסון סונסיני ייצגהּ בהליכים הנוגעים לסוגיית סמכות ה-Superior Court for the country of Los Angeles, לדון בסכסוך שנתגלע בין הצדדים, וכי בקשת המשיבים להעברת התביעה לדיון בבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה התקבלה (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 13 שורות 26-27).

המשיבה 1 לא הוכיחה, כי כפרה בסמכותו של בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה לדון בתביעה. נהפוך הוא, בהיות המשיבה 1 יוזמת ההליך המשפטי ומי שביקשה העברת הדיון בתביעה לבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה – יש לראותה כמי שנתנה הסכמתה לשיפוטו. נכון הדבר, כי המשיבה 1 ביקשה לעכב ההליכים בבית משפט זה על מנת להעביר התביעה להליך בוררות, כפי שאכן אירע עם מתן צו שיפוטי להעברת הסכסוך לבוררות בפני ארגון ה-JAMS. ברם, אין בכך כדי לגרוע מהסכמת המשיבה 1, שניתנה עובר להגשת בקשה זו, לסמכות השיפוט של בית משפט זה בכל הנושאים הקשורים לתביעה לרבות הליך הבוררות (ראו גם, פסקה 10 לחוות דעת המומחה מטעם המשיב 2, עו”ד דאב).

כעולה ממכתב של משרד עוה”ד ווילסון סונסיני מיום 9.6.1998, שנשלח לעו”ד פאול שטרק, הצדדים היו, לכל היותר, חלוקים בשאלת הפורום המתאים לניהול הליך הבוררות ( JAMSאו AAA), והמתינו בענין דנא להחלטת בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה (נספח ה’ לחוות דעת המומחה מטעם המשיב 2, עו”ד דאב).

יתרה מזאת, כעולה מעדות המומחה מטעם המבקש, עו”ד איינהורן, בהתאם לפסק החוץ, צוין בספרי ה- JAMS, כי עו”ד לויט הוא שייצג המשיבים בהליך הבוררות (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 7 שורות 25-26). כך גם כעולה מתצהירו של Steven M. Schatz, עורך דין בכיר במשרד עוה”ד ווילסון סונסיני, מיום 10.7.2001, לפיו עם מתן החלטת בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה בדבר העברת הסכסוך להליך בוררות (בחודש אוגוסט 1998), הלה הבין כי המשרד סיים התקשרותו עם המשיבים בסכסוך שנתגלע בינם לבין המבקש וכי עו”ד לויט הוא שייצג המשיבים משלב זה ואילך (נספח א’ לתצהיר המשיבה 1, עמוד 2 שורות 24-27). המצהיר הוסיף וטען, כי בהתאם לאמור, משרד עוה”ד ווילסון סונסיני לא קיבל כל הודעה ו/או הזמנה לדיון בבוררות, עת כפי שצוין בפסק הבוררות המשיבים יוצגו על-ידי עו”ד לויט (נספח א’ לתצהיר המשיבה 1, עמוד 2 שורה 27, עמוד 3 שורות 1-3, 9-10; ראו גם, תצהירו של עו”ד Jerome F. Birn, עו”ד במשרד עוה”ד ווילסון סונסיני, מיום 10.7.2001, נספח א’ לתצהיר המשיבה 1, עמוד 2 שורות 11-18).

ברי, כי בנסיבות בהן המשיבה 1 היתה מיוצגת על-ידי עורך דין – אשר פעל בשמה ולכתובתו הומצאו, בין היתר, ההזמנה לישיבת הבוררות ופסק הבוררות – הנטל רובץ לפתחה של המשיבה 1 להוכיח העדר הסכמתה לשיפוט על-ידי בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, אשר העביר התביעה להליך בוררות (ראו גם, ע”א 6796/97, שם, עמוד 702). אלא שהמשיבה 1 לא עמדה בנטל האמור. כעולה מעדות המשיבה 1, המשיב 2 הוא ש“סידר את כל ענייני הייצוג. …סמכתי על בעלי לשעבר [המשיב 2] שישכור את שירותי עוה”ד וייצג גם אותי.” בהדגישה כי “הסכמתי שבעלי ישכור עבורי עו”ד.” (פרוטוקול דיון מיום 19.4.2007, עמוד 14 שורות 6-12).

שוב יאמר, כי במחדלי המשיבה 1, אשר העדיפה שלא לעקוב אחר ההתפתחויות בתביעה והותירה, אליבא דמשיבה 1, הטיפול בהליכים בפורום הזר בידי המשיב 2, אשר שכר עבורה עורך דין, ומבלי שהוכח שכפרה בסמכות השיפוט של הפורום הזר, שוב לא תוכל המשיבה להישמע בטענה, כי לא נתנה הסכמתה לשיפוט. ראו גם, מכתבו של עו”ד לויט למשיבה 1 מיום 31.8.2006, לפיו המשיבים סירבו לקחת חלק בהליך הבוררות, הואיל ולא יכלו/רצו לממן את עלות ההגנה בהליך בוררות זה, וכי נסיון לבטל הליך הבוררות בפני ה-JAMS מחמת הליך תלוי ועומד – לא צלח בידם (נספח ג’ לתשובת המשיבה 1).

אוסיף בהקשר דנא, כי כשלעצמי סבורני, כי לימים באי-כוח המשיבים חדלו מלטפל בענייני המשיבים, לרבות נשוא פסק החוץ – הן עו”ד לויט במסגרת הליך הבוררות והן משרד עוה”ד ווילסון סונסיני במסגרת ההליכים בפני בית המשפט הפדרלי –  בהעדר הסדרת תשלום שכר הטרחה. כך למשל, כעולה ממכתב מיום 9.6.1998, אשר נשלח ממשרד עוה”ד ווילסון סונסיני לעורך-דין פאול שטרק מירושלים, לפיו המשך ייצוג המשיבים הותנה בתשלום שכר טרחה, אשר טרם שולם. לציין, כי משרד עוה”ד ווילסון סונסיני מיען עותק המכתב לעו”ד לויט (נספח ה’ לחוות דעת המומחה מטעם המשיב 2, עו”ד לארי דאב).

  1. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, כעולה ממכתבו של עו”ד לויט למשיבה 1 מיום 31.8.2006, המשיבים הגישו תביעה שכנגד לבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה. בנסיבות אלה ברי, כי המשיבה 1 נתנה הסכמתה לסמכות שיפוט בית משפט זה, משביקשה לברר במשותף, במסגרת התביעה שהגיש המבקש נגד המשיבים, גם את תביעת המשיבים נגד המבקש (נספח ג’ לתשובת המשיבה 1, עמוד 2 שורות 2-4).
  2. העולה מן המקובץ, בנסיבות בהן המשיבה 1, באמצעות באי-כוחה – עתרה להעברת התביעה לבית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, אשר קנה סמכות מלאה ובלעדית לדון בתביעה לרבות בהליך הבוררות; לא כפרה בסמכותו של בית משפט זה לדון בתביעה; הגישה תביעה שכנגד לבית משפט זה; הותירה המשך הטיפול בהליכים בידי המשיב 2 ובאי-כוחה שמונו בהסכמתה; סירבה לקחת חלק בהליך הבוררות מטעמים פיננסיים – יש ללמוד על הסכמתה לשיפוט בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה, ומכל מקום יש לקבוע, כי לא עלה בידי המשיבה 1 להוכיח כפירה בסמכותו של בית משפט זה.
  3. לאור האמור לעיל, הנני לקבוע כי לא עלה בידי המשיבה 1 להוכיח ההגנה הקבועה בהוראת סעיף 6(א)(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ. כאמור, מצאתי כי התקיימו בעניינה של המשיבה 1 הן זיקת המגורים והן זיקת ההסכמה לשיפוט, מכוחם קנה בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה סמכות שיפוט בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל.

 

סוף דבר

  1. לאור האמור לעיל, משקבעתי כי עלה בידי המבקש להוכיח קיומם של התנאים הקבועים בהוראת סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, ומשלא הוכחו בפני טענות ההגנה הקבועות בהוראת סעיף 6 לחוק, הנני מקבל את הבקשה ומכריז על פסק הדין, שניתן על-ידי בית המשפט הפדרלי של מחוז המרכז בקליפורניה (United States District Court for the Central District of California Western Division) ביום 2.10.2001, שמספרו CV 96-5520 TJH (RCX) , כפסק בר אכיפה בישראל.

המשיבים ישלמו למבקש, ביחד ולחוד, הוצאות ההליך דנן בסך של 10,000 ₪.

 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב”כ הצדדים.

ניתן היום, כ’ בחשוון, תשס”ז (1 בנובמבר 2007), בהעדר הצדדים.

 

משה רביד, שופט

 

ג’יימי סוכשבסקי נ גארי פיקהולץ אכיפת פסד קליפורניה 11 מיליון דולר מחוזי שופט רביד

להלן החלטה בבקשה להטלת צו עיקול על גארי פיקהולץ ואשתו שירה במחוזי (ענין סוכשבסקי)

בשא (ירושלים) 2571/06  ***  JAMIE SHOACHESKI נ’ SHIRA B. PICKHOLZ, GARY…

 

בבית המשפט המחוזי בירושלים בש”א 2571/06

(ה”פ 5276/06)

 
בפני: כב’ סגן הנשיא השופט צבי סגל   28/07/2006

 

 

 
JAMIE SHOACHESKI
בעניין:
              המבקש   ע”י עו”ד לירון מילר-טל  
   

נ  ג  ד

 

 
 

 

 

 

 

              המשיבות

1SHIRA B. PICKHOLZ

2. GARY PICKHOLZ

3. YIELD ENHANCEMENT STATEGISISTS INC (ISRAEL)

4. YIELD ENHANCEMENT STATEGISISTS INC (ISRAEL) אצל המשיבות 1-2

 

 
       

 

ה ח ל ט ה

 

  1. לאחר עיון בבקשה, ומשנחה דעתי כי בנסיבות העניין יש להיעתר לה, ניתן בזאת צו עיקול זמני, במעמד צד אחד, על כל הכספים, הזכויות לקבלת כספים, שטרות, מניות, ניירות ערך, אגרות חוב, שעבודים, קופות גמל, מטבע חוץ, זכויות במט”ח, פיקדונות, כספות וכל חוב וכל זכות מכל מין וסוג, השייכים ו/או המגיעים ו/או אמורים להגיע ו/או שיגיעו בעתיד למשיבים 1 ו-2 מהמחזיקים, לרבות המוחזקים בחשבונות אצל המשיבה 1, המתנהלים אצל המחזיק 1 (סניף 661), המחזיק 2 (סניף 401) והמחזיק 3 (סניף 948), ובחשבון המשיב 2, המתנהל אצל המחזיק 4 (סניף מרכזי).

 

העיקול מוגבל לסך של 10,914,731.19$ (דולר ארה”ב), צמוד למדד המחירים לצרכן, הידוע במתן הצו.

 

  1. הצו ניתן בכפוף להוראות כל דין בדבר פטור מעיקול.

lawdata – דטהחוק

  1. בנסיבות העניין, ומשעסקינן בבקשה הכרוכה בהליך עיקרי שעניינו אכיפת פסק חוץ, לא מצאתי מקום לחייב המבקש בהפקדת ערובה.

 

  1. המבקש ימציא למשיבות העתק הצו, הבקשה והמסמכים המצורפים אליה, כמו גם כתב הערבות, במסירה אישית, לא יאוחר מיום 1.8.06.

 

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב”כ המבקש ותוודא קבלתה גם באופן טלפוני.

ניתנה היום, ג’ באב, תשס”ו (28 ביולי 2006), בהעדר הצדדים.

 

צבי סגל, שופט

סגן נשיא

 

ג’יימי סוכשבסקי צו עיקול על גארי פיקהולץ צבי סגל 28-7-2006

 

להלן החלטה במחוזי של השופטת חנה בן עמי בתביעת יצחק בליזון (השקעה בלונדון) ת”א  001092/99

יצחק בליזון הוא עוד לקוח שנעקץ ע”י גארי ושירה פיקהולץ.  הוא ערך הסכם השקעה לונדון עם הפיקהולצים להשקעה באג”ח של ממשלת ארה”ב.  פיקהלוץ טען בישראל שאין סמכות שיפוט בישראל כי החוזה נערך באנגליה, וכן שאין לו ערבות אישית, למרות שבחוזה וא היה ערב אישית.

פיקהולץ טען שהחברה העוקצת Yield enhancement Strategists (Israel) Ltd  היא בכלל חברה שרשומה באיי הבתולה הבריטיים שבאיים הקריבים.  הטענה נכשלה.

בתיק זה חויבו גארי ושירה פיקהולץ לשלם “סך בשקלים השווה ל-700,000 דולר ארה”ב, בתוספת ריבית דולרית חוקית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.  כ”כ ישלם הנתבע הוצאות התובע (לרבות אגרת ביה”מ) וכן שכ”ט עו”ד בסך של 564,340 ₪”.

 

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

 

ת”א  001092/99
 
לפני: כבוד השופטת חנה בן-עמי

 

תאריך: 25/11/01

 

בעניין: ד”ר יצחק בליזון  
  ע”י ב”כ עו”ד lawdata – דטהחוקג’ דנון
התובע
   נ  ג  ד   
  1. גרי גדליה פיקהולץ

2. יילד אנהנסמנט סטראגיטס (ישראל) בע”מ

(Yield enhancement Strategists (Israel) Ltd.)

 
  ע”י ב”כ עו”ד י. זלצמן הנתבע

 

החלטה

 

  1. ביום 07/03/99 הגיש התובע תביעה כספית בסד”מ נגד נתבעת 2 – חברה שעסקה בישראל בניהול תיקי השקעות ונגד נתבע 1 (להלן: הנתבע) – שהיה בעל השליטה ומנהל בכיר בחברה.

 

התביעה נסמכה אמנם על הסכם שנערך בלונדון ביום 05/03/97, ואולם הבסיס לחתימה על ההסכם היה, כנטען, עסקה שנערכה בשנת 1994 בין התובע לנתבעים במסגרתה הפקיד בידיהם סכומי כסף גדולים לרכישת אג”ח של ארה”ב.

 

  1. במשך תקופה ארוכה התקשה התובע לאתר את הנתבעים, הגם שעשה את המוטל עליו בהתאם לתק’ סה”ד כדי למסור להם הזמנה כדין.

 

לאחר טעונים ממושכים שקויימו בענין קבע ביה”מ כי כתובתה של החברה למסירת כתבי בי דין הינה כתובת מגוריה של אשת הנתבע בירושלים, וביום 22/07/99 ניתן נגדה פס”ד בהעדר הגנה.

 

  1. באשר לנתבע, משהוברר כי בשנת 1998 עזב את הארץ לארה”ב ניתנה ביום 12/10/99 החלטה לענין היתר המצאה לחו”ל. דא עקא, גם כך התקשה התובע לאתרו עד שביום 18/01/01 הגיע הנתבע ארצה לחגיגת הבר מצוה של בנו. אז הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, שבוטל בתנאים, לאחר דיונים ארוכים.

ביום 25/02/01 הגיש הנתבע בקשה למתן רשות להתגונן ובהסכמת הצדדים נעתרה הבקשה ונקבע כי התצהיר שצורף לה יהווה כתב הגנה.

 

בנסיבות אלו, ובהתאם לתקנה 213 לתקנות סדר הדין האזרחי, הורה בית המשפט על קיום קדם-משפט, שנקבע ליום 20/11/01.

 

  1. במסגרת הדיון בקדם כאמור, העלה ב”כ הנתבע טענה מקדמית (שאמנם בא זכרה בסע’ 12 לתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן המהווה כתב הגנה) כי ביה”מ בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה מאחר ואין לה כל זיקה לישראל, למעט מיקומה של החברה, אשר נגדה, כאמור, כבר ניתן פס”ד בהעדר הגנה. מאותו טעם נטען גם לענין העדר סמכות.

 

טענות אלו תומך ב”כ הנתבע המלומד בכך שההסכם עליו מתבססת התביעה נחתם בחו”ל (לונדון), כי הנתבע אינו תושב הארץ וכל ראיותיו נמצאות בחו”ל וכי גם התובע היה תושב ארה”ב. עוד נטען כי הגם שהנתבע נמצא כבר מספר חודשים בארץ, הדבר נכפה עליו שלא ברצונו, שכן למרות שצו עיכוב היציאה מהארץ בתיק זה בוטל, הוצאו נגדו צווי עיכוב נוספים בהליכים משפטיים אחרים.

 

בתגובתו שלל ב”כ התובע את הטענה כי אין לתביעה כל קשר לישראל. לדבריו, מדובר בנתבע, אשר התגורר בארץ דרך קבע לפחות משנת 1994. אמנם בשנת 1998 הוא עזב את הארץ, אך הדבר נעשה לצורך התחמקות מן התביעות שהוגשו נגדו. מה גם  שהחל מינואר 2001 ומזה קרוב לשנה הוא נמצא בארץ דרך קבע. עוד צויין על ידו כי הנתבעת מס’ 2 (אשר נגדה כבר ניתן פס”ד בהעדר הגנה) היא חברה שמשרדיה היו בירושלים ואשר כל פעילותה היתה בארץ. הנתבע מס’ 1 נתבע מכוח היותו מנהל החברה, ולפיכך, אין מקום לטענה כי ביה”מ בישראל הינו פורם בלתי נאות.

 

  1. סמכותו הבינלאומית של ביה”מ בישראל לדון בתביעה נקנית מעצם הימצאותו של נתבע בארץ (ר’ רע”א 39/89 General Electric Corp. נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ ואח’, פ”ד מב(4) 762, 767;  רע”א 2736/98 Habboud Bros  נ’ Nike International, פ”ד נ(1) 614, 615; ש. לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, תשנ”ט, עמ’ 94  -95).

 

סמכות זו נרכשה גם משבוצעה לנתבע המצאה כדין, מתוקף החלטה שניתנה בבימ”ש זה  (בש”א 3142/99), עפ”י תקנה 500 לתק’ סה”ד האזרחי, הקובעת התנאים להתרת ההמצאה. לעניין זה נאמר בע”א 100/76, פרלמוטר נ’ פרלמוטר, פ”ד ל(3) 355, 358) כי “לעניין הסמכות מן הבחינה הבינלאומית, דיה להזמנה שנמסרה למשיב על פי תקנה 467 (תקנה 500 דהיום ח.ב.) כדי להקנות לבית המשפט את כוח השיפוט… ואין נפקא מינה אם היתר המסירה לפי תקנה 467 בדין ניתן או שלא בדין, ובלבד שניתן ונמסרה ההזמנה על פיו”.

 

ממילא לטענה לענין העדר סמכות אין על מה שתסמוך.

 

  1. לצורך הוכחת הטענה בדבר “פורום בלתי נאות” ושכנוע ביה”מ לעשות שימוש בסמכותו ולעכב את ההליכים לא די להראות שקיימת ערכאה אחרת המוסמכת לדון בתובענה. על הטוען טענה זו לשכנע את ביה”מ כי פורום חלופי זה הוא גם הפורום “הטבעי” לדון בה. הווה אומר, הוא המתאים ביותר לדון בה מבחינת התועלת שתצמח לצדדים ומבחינת דרישות הצדק, שאם לא כן לא יעכב ביה”מ את הדיון (ע”א 2705/91 רג’אח סאלם נ’ חברת החשמל מזרח, פ”ד מח(1) 554 – פסקה  18 – 19).

 

על פי ההלכה באנגליה שנקלטה בארץ בענין זה, המבחן לקיומו של “פורום טבעי” אחר הוא מבחן “מירב הזיקות” אשר לפיו הפורום הטבעי לדיון יהיה הפורום אליו מצביעות מירב הזיקות הרלוונטיות ואשר לו הקשר “האמיתי והמהותי” למקרה נשוא הדיון ((ר’ ע”א 300/84 אבו עטיה נ’ ערבטיסי פ”ד ל”ט(1) 365, 385), כ”כ ר’ פסה”ד בענין רג’אח (שם, בעמ’ 554):  “לצורך בחינת הזיקות הרלוונטיות, ביה”מ יתחשב לא רק בשיקולים של נוחות הצדדים והוצאות הדיון, אלא גם בדין השולט על המקרה, במקום מגורי הצדדים או במקום בו הם מנהלים את עסקיהם”. יתר על כן –  המבחן אינו אך במאזן נוחות רגיל. על הטוען טענת “פורום בלתי נאות” לשכנע את בית המשפט בישראל כי המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל-עבר הפורום הזר (פס”ד רג’אח, שם, פסקה 19) ובהמשך (פסקה 25):  “…דוקטרינת הפורום הלא נאות לא תופעל כדבר שבשגרה; נהפוך הוא: הדוקטרינה תופעל רק במקרים שבהם קיימת נחיתות משמעותית של פורום הדיון בהתייחס לפורום האלטרנטיבי”.

 

  1. בענייננו, לא שוכנעתי כי קיים פורום אחר שמהווה באופן משמעותי פורום טבעי והולם יותר לדון בתובענה:

 

התובע הוא אזרח ישראלי.

 

הנתבעים עסקו במועדים הרלוונטיים לתביעה בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות ולצורך זה הקימו משרדים בירושלים, הנתבע מס’ 1 נתבע מכוח היותו בעליה של הנתבעת מס’ 2 ו / או בעל השליטה בה וכן מנהל בכיר בה.

 

אמנם הנתבעת היא חברת בת של חברה אחרת (יילד BVI) השוכנת באיי הבתולה, אלא שהקשר של התובע לא היה עם חברת האם אלא עם הנתבעים.

 

הנתבע עצמו אינו מכחיש כי הנתבעים הם שערכו את העסקה עם התובע הגם שבסעיפים 17-20 לתצהירו הוא טוען כי הדבר נעשה בשם ועבור תאגידים זרים וכי תפקיד הנתבעים הסתכם בסיוע טכני בלבד להעברת הכספים המושקעים לקרנות הנאמנות הזרות.

 

כמו כן, הגם שהנתבע טוען כי בעת החתימה על ההסכם בלונדון, כבר לא היתה לו כל חבות ואחריות אישית כלפי התובע ולא היתה לו כל כוונה לקבל חבות כזו, הוא מודה שהוא חתום על ההסכם האמור.

 

בנסיבות אלו, טענותיו של הנתבע כי העסקה של התובע נעשתה למעשה עם חברה אחרת מזו שהיתה עימו בקשר ישיר ולענין העדר אחריותו האישית להסכם שנערך בלונדון יצטרכו להתברר במסגרת הדיון בתביעה לגופה.

 

בנוסף לאמור לעיל יש מקום לציין כי על פי הפסיקה העדכנית גם כאשר מדובר בחברות זרות (מה שלא הוכח בענייננו), לא נשללת הטענה כי הפורום הנאות הוא ישראל, שכן לאור המציאות המודרנית וההתפתחויות הטכנולוגיות, אין למיקומה הגיאוגרפי של החברה משמעות כה מכרעת (ר’ רע”א 2736/98 הנ”ל, פסקה 8, והאסמכתאות המובאות שם).

 

העסקה, אשר מכוחה טוען התובע כי הנתבעים הפכו לבעלי חוב כלפיו נערכה בישראל בין התובע לבין חברה שמענה ופעילותה היו בישראל ולעובדה כי בעסקה זו רכשו אגרות חוב של ארה”ב יש משמעות שולית בלבד, במיוחד לאור העובדה שעל פי ההסכם שנחתם בשנת 1997 עולה לכאורה שהנתבעים (בין ביחד ובין לחוד) מתחייבים לשלם לתובע סך של 800,000 דולר ללא קשר לשוויים של אגרות החוב נשוא העסקה או לשאלה האם הללו נמכרו כבקשתו, אם לאו.

 

גם לעובדה שהסכם זה נחתם בלונדון יש משמעות שולית בלבד, שכן הצורך בחתימתו נבע מעסקה שבצעו הצדדים בעת שהנתבעים פעלו בישראל.

 

  1. ועוד זאת, מההחלטה שניתנה ע”י כב’ השופט צבן לעניין מתן פס”ד בהעדר הגנה כנגד הנתבעים ומן החומר המצוי בתיק עולה כי רק בשנת 1998 (ולאחר שנחתם ההסכם בלונדון) סגרה הנתבעת מס’ 2 את משרדיה בירושלים.

 

בשנה זו גם עזב הנתבע 1 את הארץ, לאחר שהתגורר בה שנים מספר.

 

לעניין זה הודה הנתבע 1 בעצמו כי בשנת 1996 טען בהליך שהתקיים בארה”ב כי הוא חי מחוץ לארה”ב כבר 4 שנים ושבשנת 1992 עזבו הוא וילדיו לישראל (ר’ עמ’ 14 לפרו’ מיום 25/10/01, שורות 11-19).

בנסיבות אלו יש לראות בו תושב ישראל במועדים הרלוונטיים.

 

מכיוון שעולה לכאורה כי הנתבע עזב את הארץ בעיקר מאימת הדין והשאיר בארץ את אשתו וילדיו, ראוי לקבוע כי תושבות זו לא הופקעה עד היום.

 

כאמור, מינואר שנה זו, שוהה הנתבע בארץ. גם בהנחה שתתקבל טענתו כי נוכחות זו נכפתה עליו, הלכה פסוקה היא כי נוכחות כפויה של אדם בישראל מכוח צווי עיכוב יציאה שהוצאו נגדו, לא די בה כשלעצמה על מנת להפוך את ישראל לזירה בלתי נאותה לדון בתובענה (ע”א 429/79 קרפול נ’ אקספורט קרדיט קורפוריישן פ”ד לד(1), 791, עמ’ 793).

 

  1. באשר לטענתו של הנתבע כי החומר הנוגע לתביעה מצוי בחו”ל, מדובר בטענה סתמית, מה גם שבכך בלבד לא די על מנת לקבוע היות פורום זה בלתי נאות.

 

בענין זה ראויים דבריו של השופט חשין בע”א 45/90 – שמעון עבאדה נ’ תקווה עבאדה מח(2) 77, פסקה 10: “וכך גם לגופו של עניין: לבד מהפרחת טענות סתמיות על דבר “נוחות”, לא טרח שמעון להביא כל ראיה-של-ממש על העוול שייגרם לו, כביכול, אם יידון העניין בישראל ולא בניו-יורק. כך, למשל, לא נקב שמעון ולו בשמו של עד אחד שביקש להעידו, כביכול, וכי נמנע ממנו מעשות כן אך באשר אותו עד מתגורר בארצות-הברית ומסרב הוא לבוא ארצה. כך באשר לעדים וכך באשר לראיות”…

 

כך גם הנתבע בענייננו, לא הוכיח קושי של ממש להמציא את הראיות או העדים המצויים בחו”ל.

 

לסיכום חלק זה יש לומר כי הסמכות לדון בתביעה בישראל נרכשה כדין והנתבע לא הוכיח כי יש פורום מתאים יותר לדון בה.

 

  1. למעלה מן הצורך מן הראוי לציין כי אף אם ע”פ הלשון הדווקנית של תק’ סדרי הדין העלה הנתבע את הטענה בדבר פורום בלתי מתאים במועד המתאים, בנסיבות העניין משחלף זמן כה רב מאז הוגשה התביעה ומשקויימו דיונים בבקשות שונות במסגרת תביעה זו, בהם נכח הנתבע או היה מיוצג, מן הראוי היה שיעלה טענה זו בשלב מוקדם יותר.

 

העובדה שלמרות ההזדמנויות הרבות שהיו לו, לרבות בעת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן, לא העלה את הטענה עשויה להצביע על כך שאין פניו אלא לדחיה נוספת של הדיון.

 

אשר על כן נדחית הבקשה.

 

הנתבע ישלם הוצאות התובע בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע”מ מהיום.

ניתנה היום י’ בכסלו, תשס”ב (25 בנובמבר 2001) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 25/11/01

 

חנה בן-עמי, שופטת

 

יצחק בליזון נ גארי ושירה פיקהולץ מחוזי חנה בן עמי תא 1092-99

להלן פסק הדין של חנה בן עמי בענין יצחק בליזון נ’ גארי פיקהולץ – נגד גארי פיקהולץ

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים ת”א  001092/99
 
לפני: כבוד השופטת חנה בן-עמי תאריך: 26/05/2003

 

בעניין: ד”ר יצחק בליזון  
  ע”י ב”כ עו”ד ג’ דנון
התובע
   נ  ג  ד   
  1. גרי גדליה פיקהולץ

2. יילד אנהנסמנט סטראגיטס (ישראל) בע”מ

(Yield enhancement Strategists (Israel) Ltd.)

 
  ע”י ב”כ עו”ד י. זלצמן הנתבעים

   

פסק דין

נגד נתבע מס’ 1 (להלן: הנתבע)

 

  1. נגד הנתבעים הוגשה תביעה כספית שעילתה הפרת הסכם.

 

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 07/03/99, וביום 22/07/99 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד נתבעת 2.

 

לאחר שביום 18/01/01 בוצעה מסירה לנתבע ולאחר שניתנה רשות להתגונן הועלתה על ידו טענה להעדר  סמכות עניינית ופורום לא נאות. טענות שנידחו בהלטה מיום 25/11/01.

 

גם משהחל הדיון בתובענה לגופה הוערמו קשיים ע”י הנתבע שמנעו דיון רצוף ועניני. אף כי מועד ההוכחות נקבע ליום 26/06/02, לאחר שהושמעו עדויות שני הצדדים ביקש הנתבע דחיית מועד לשם הבאת שני עדים נוספים מטעמו, זאת למרות שלא עמד בתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 25/11/01 ולמרות ההתנהלות הלא ראויה של הדיון שמצאה ביטוי בפרוטוקול  ביה”מ ובהחלטות שניתנו.

 

למרות כל אלו ולפנים משורת הדין נעתרה הבקשה, תוך שהנתבע חוייב בהוצאות התובע בסך של 2,000 ₪. עוד נקבע בהחלטה:

 

“על הנתבע לשלם הסכום שנקבע ולהמציא תצהירי העדות הראשית עד ליום 20/01/03.

לא יעשה כן יסכם  ב”כ התובע טיעוניו עד ליום 20/02/03 וב”כ הנתבע יגיש סיכומיו בתוך 30 יום לאחר קבלת סיכומי התביעה”

 

דא עקא, גם להחלטה זו לא שעה הנתבע ולמרות ארכות שניתנו לא שולם הסכום ולא הוגשו סיכומים מטעמו (עד היום!).

 

  1. בנסיבות אלו, יש לראותו (עפ”י תק’ 160 (ד) לתקנות סה”ד האזרחי, תשמ”ד-1984) כמי שלא התייצב לדיון במועד שנקבע לכך, ולהחיל עליו הוראות תק’ 157 (ב), שזה לשונה:

 

“התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר”.

  1. הנתבע אינו מתכחש לחתימתו על ההסכם מיום 05/03/97. דא עקא לטענתו:

א.       לא היה בכוונתו להתחייב אישית כלפי התובע.

ב.       בהסכם האמור הסכים התובע להימנע מנקיטת כל הליך, אזרחי או פלילי, כלפי הנתבעות ובעצם הגשת התביעה הוא הפר את התחייבותו.

ג.        כאמור בסעיפים 4-5 להסכם, ההתחייבות לשפות את התובע אינה התחייבות עצמאית אלא היא מותנית במכירת YES או לחלופין במקרה והאחרונה לא תימכר יעשה מאמץ של רצון טוב לשפות את התובע מתוך הכנסותיה. אולם, התנאים האמורים לא התקיימו – YES לא נמכרה ואף לא נרשמו לה הכנסות.

 

  1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובעדויות הצדדים ובחנתי המוצגים והחומר המשפטי שהוגש מטעמם, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל.

משעיקרה של המחלוקת בין הצדדים בפרשנות ההסכם, יש לבדוק טענות הצדדים לאור סעיף  25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג-1973, לפיו:

”(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות”.

טענת הנתבע כי ההסכם אינו מטיל עליו חבות אישית דינה להידחות נוכח לשונו הברורה של ההסכם, הפותח במילים אלו:

 

“This memorandum of Agreement made ..  Dr. Yitchak Belizon, David Carmel, Gary Pickholz individually and as authorize representative of … (yes)” ((ההדגשה הוספה .

 

מכאן עולה באופן חד משמעי כי הנתבע הינו צד להסכם הן באופן אישי והן בשם Yes. יתר על כן – חתימתו של הנתבע על ההסכם מופיעה תחת כותרת שמו ללא תוספת או סייג כלשהו.

 

ואף זאת – על פי סע’ 2 להסכם התחייב התובע שלא לנקוט בהליכים כנגד הנתבע  באופן אישי ובסעיפים 3 ו- 5 התחייב הנתבע באופן אישי, בנוסף ל-YES, לשלם לתובע סכומי כסף מסוימים. מכאן שלשונו המפורשת של ההסכם ואומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך ההסכם, הינה כי הנתבע הינו צד להסכם באופן אישי.

 

  1. גם הטענה כי בעצם הגשת התביעה הפר התובע התחייבותו להימנע מנקיטת הליכים פליליים או אזרחיים כנגד הנתבעים דינה להידחות. אמנם סעיף 2 להסכם כולל התחייבות של התובע שלא לנקוט בהליכים כאמור, אולם כאמור בסיפא של אותו סעיף ההתחייבות האמורה תקפה עד 31/12/97, ואילו התביעה דנן הוגשה בשנת 1999.
  2. את טענתו כי ההתחייבות לשפות את התובע ביתרת החוב – דהיינו ב-600,000 $ – אינה עצמאית אלא מותנית במכירת YES או לחלופין, במקרה והאחרונה לא תימכר, ייעשה מאמץ של רצון טוב לשפות את התובע מתוך הכנסותיה, וכי מאחר ש-YES לא נמכרה ולא נרשמו לה הכנסות לא נוצרה חובת שיפוי מבסס הנתבע על הוראות סע’ 4 ו-5 להסכם הקובעים לאמור:

סעיף 4:

“Pickolz has represented that he is attempting to sell a substantial interest in YES and has several interested parties.  Upon the sale of such interest which shall generate sufficient funds to repay Belizon and Carmel the balances owed them plus interest they shall be repaid.  Assuming that the USD 200,000$ is paid to Blizon as aforesaid, the principal balance owed him (exclusive of interests) is 600,000 USD. ”

סעיף 5:

“If no sale occurs as aforesaid, Pickholz and YES shall make good faith efforts to repay the balances owed out of revenues, subject to the reservation of rights by Blizon and Carmel to take legal action as they .(ההדגשה הוספה)deem appropriate”

 

 

  1. גם פרשנות זו דינה להדחות, שכן על פי הסיפא של סע’ 5, כל האמור אינו בא לסייג את התחייבויותיו של הנתבע לענין סילוק יתרת החוב אלא להוסיף על התחייבותו האמורה וליצור מעין זכות ראשונים לכספים שיתקבלו ממכירת YES , או, לחלופין, מהכנסותיה. הדברים עולים הן מלשון הכתוב והן מאומד דעת הצדדים,  שכן גם התשלום הראשון שהעביר הנתבע לתובע, במעמד חתימת ההסכם לא היה מותנה במכירת YES  או בהכנסותיה וגם התשלום השני, כמפורט בסעיף 3 להסכם, אינו מותנה במכירת YES או בהכנסותיה. מכאן מאחר שמקור החוב הוא אחד – ביחס לחוב כולו – לא נראה כי הצדדים התכוונו להפריד את החוב וליצור שני חיובים שונים כאשר האחד, ביחס ל-200,000 $ אינו מותנה ואילו החיוב השני מותנה. פרשנות כזאת אינה עולה מלשון ההסכם ובוודאי שלא מן הנסיבות, שכן כפי שהעיד התובע, (עמ’ 24 לפרוטוקול הדיון מיום ה- 26/06/03) לא היתה כל כוונה להפריד את החיוב, ובלשונו: “אנו נסחבנו ללונדון (מקום חתימת ההסכם – ח.ב.) כדי לקבל את כל הסכום. בהבטחה לקבל את כל הסכום”.  יתר על כן, הסעיף שמגביל את אפשרות התובע להגיש תביעה כנגד הנתבע לתקופה קצובה מעיד שאף הנתבע סבור כי בידי התובע עילת תביעה טובה כנגדו והחיובים אינם מותנים, שכן אילו סבר שהחיובים מותנים לא היה צריך לסייג את אפשרות התביעה של התובע מכיוון שבמצב שבו החיוב של הנתבע מותנה במכירת YES  או בהכנסותיה, תנאים שטרם התקיימו, אזי טרם התגבשה עילת תביעה וממילא אין טעם לסייג אפשרות לתביעה שטרם התגבשה.

 

  1. סיכומם של דברים, אני קובעת כי התביעה הוכחה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע, סך בשקלים השווה ל-700,000 דולר ארה”ב, בתוספת ריבית דולרית חוקית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כ”כ ישלם הנתבע הוצאות התובע (לרבות אגרת ביה”מ) וכן שכ”ט עו”ד בסך של 564,340 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום 22/07/99 ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום, כ”ד באייר תשס”ג (26 במאי 2003), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקי פסה”ד לב”כ הצדדים.

מותר לפרסום מיום 26/05/03.

 

חנה בן-עמי, שופטת

 

 

בליזון חנה בן עמי גארי פיקהולץ פסק דין ערבות אישית יילד 700000 דולר

 

 

להלן הערעור של גארי פיקהולץ לעליון בתביעת יצחק בליזון – נכשל ע”א 5751/03.

 

בבית המשפט העליון   בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע”א  5751/03

 

בפני: כבוד השופט י’ טירקל
כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה
כבוד השופט א’ רובינשטיין

 

המערער: גדליה פיקהולץ

 

נ  ג  ד

 

המשיב: ד”ר יצחק בליזון

 

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים

בתיק א 1092/99 שניתן ביום 26.5.03 על ידי כבוד

השופטת ח’ בן עמי

 

תאריך הישיבה: ה’ בתמוז תשס”ד (24.6.04)

 

בשם המערער: עו”ד עוז אלדד

 

בשם המשיב: עו”ד גבריאל דנון

 

 

פסק-דין

 

השופט י’ טירקל:

 

  1. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ח’ בן עמי), בפסק דינו מיום 26.5.03, חייב את המערער לשלם למשיב סכום השווה ל- 700,000 דולר ארה”ב, בתוספת ריבית דולרית חוקית, הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד ואף זאת בצרוף ריבית והצמדה. עיינו בפסק הדין, ובהחלטותיו הקודמות של בית המשפט המחוזי במהלך הדיון, בהשגותיו של בא כוח המערער – הן אלה הדיוניות והן אלה שלעצם הענין – ובתשובותיו של בא כוח המשיב, וכן שמענו השלמות טיעון בעל פה. נחה דעתנו שאין מקום להתערב בפסק הדין ולפיכך אנו דוחים את הערעור.

המערער יישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסך 10,000 ש”ח.

ניתן היום, ה’ בתמוז תשס”ד (24.6.04).

י’ טירקל,א’ פרוקצ’יה,א’ רובינשטיין

ש ו פ ט                       ש ו פ ט ת                             ש ו פ ט

 

בליזון עליון ערעור גארי פיקהולץ נ יצחק בליזון עא 7551-03

 

 להלן פרוטוקול חקירה של גארי פיקהולץ בתביעה של בליזון בפני השופטת מרים מזרחי 25/1/2001 – עקיצה של $830,000

קראו את החקירה הזו.  יכולות המניפולציה של האיש הזה פשוט לא ייאמנו.  הוא מתמרן תשובות בין כל מיני חברות שפתח בכל מיני מקומות, ואי אפשר להבין ממנו כלום.  הוא גם נשאל על הסיפורים שלו שהוא מרצה בסטנפורד ואונ’ פפרדיין.  מתברר שמדובר בשטויות.  הוא פשוט נרשם לאתרים של האוניברסיטאות, מקבל מייל עם סיומת של האוניברסיטה ומספר סיפורים שהוא דוקטור או פרופסור או מרצה.  הכסף שלו מוסלק הייטב בקונסטרוקציה של חברות אוף שור באיי הבתולה, אנגליה, ארה”ב וחשבונות בשוויץ.

לרוע המזל של הקוראים הוא נשאל על הכפים שהוא מחביא אצל “גרושתו” שירה, שמשחקת אותה כמי שמתגרשת ממנו, אבל בפועל משתפת איתו פעולה בענין העקיצות.

בית המשפט המחוזי בירושלים

 

בשא  005241/01
בפני כבוד השופטת מרים מזרחי תאריך: 25/01/2001

 

בעניין: ד”ר יצחק בליזון  
ע”י ב”כ עוה”ד  גבריאל דנון/מרדכי הלר המבקש
נגד

 

גרי גדליה פיקהולץ

יילד אנהנסמנט סטראגיסט (ישראל) בע”מ

המשיב

 

משיבה פורמלית

 

נוכחים: ב”כ המבקש – עו”ד גבריאל דנון

ב”כ המשיב – עו”ד אבנרי

 

פרוטוקול

 

עו”ד דנון: ביחס לתביעה שגבירתי ראתה, וגבירתי ראתה גם את הרקורד המפואר של הנתבע, יש פה חשש כבד מאוד, לא סתם כבד, בניהול התביעה, ביצוע פסק הדין בבוא העת, אם תהיה ערובה בסכומים המתייחסים לגובה התביעה, נסכים. אם זה היה כל כך דחוף לנתבע, הוא היה מפקיד ערובה. הכספים נמצאים באיזה שהוא מקום, וניתן לתת להם ערובה.

 

עו”ד אבנרי: אין לנו ערובה בסכום הזה. אני מבקש לחקור את המבקש.

ביקשנו לדחות את הדיון שנועד להיום, ביקשנו את זה באיחור, בהתראה קצרה לפני מועד הדיון. בקשתנו לא נענתה. אני חייב לומר, וזה צוין בתצהיר ובבקשה, אני לא ערוך לחקור את המבקש כמו שצריך, אחקור אותו בקצרה רבה מאוד, אבל אני בתחושה עמוקה שאין למשיב את יומו בבית המשפט כראוי.

 

עו”ד דנון: ההליך הנוכחי זה רק צו העיקול.

התקנות קבעו 7 ימים מתוך הנחה ש7- ימים מספיקים לאדם להכין ולחקור את המבקש.

 

עו”ד אבנרי: אם אצליח בחקירה קצרצרה של שני המצהירים לעורר אצל גבירתי ספק שהיד תרעד לפני החתימה על הצו, דיינו, ואם לא – אני שומר את זכותי להשלמת חקירה. ואם לא כך – אני מבקש לדחות.

 

עו”ד דנון: המשיב קיבל לפנים משורת הדין, 7 ימים נוספים. אני מציע שנתחיל היום וב4.2.2001- נתכנס שוב.

 

עו”ד אבנרי: בלית ברירה, אני נאלץ לקיים את הדיון היום. אבקש לחקור.

 

ד”ר יצחק בליזון, לאחר שהוזהר והתחייב כחוק, משיב בחקירה ראשית לשאלות עו”ד אבנרי:

ש.ת. אני תושב ארה”ב משנת 73′.

ש. במלים אחרות, בכל התקופה הרלבנטית לתביעה היית תושב ארה”ב?

ת. נכון.

ש. נספח א’ לתביעה שלך, המכתב מיום 5.3 נחתם, היכן?

ת. בלונדון, במלון.

ש. מי ערך וניסח אותו?

ת. אני מניח שדוד כרמל, אחד החתומים עליו.

ש. דוד כרמל הוא עורך דין?

ת. כן.

ש. והוא לא ייצג את  פיקהולץ או יילד?

ת. לא.

ש. אבל העניין של כרמל דומה לעניין שלך בנייר הזה?

ת. לא. הוא ניטרלי.

ש. למרות שהנייר הזה מתיחס לשניכם כל אחד בתחום שלו?

ת. הנייר הזה מתייחס אלי.

ש. קראת את המסמך?

ת. כן.

ש. ואתה עדיין אומר שזה מתייחס רק אליך?

ת. כן.   אני מבקש לראות את המסמך. לאחר שאני רואה – המסמך מתייחס לשלושה האנשים.

ש. אתה אומר שהשקעת סכום של 776,540.55 ?

ת. לא. השקעתי 830,000 דולר. זה מה שאני תובע.

ש. סעיף 4 לתצהיר שלך אומר שבמהלך השנה 1994 “הפקדתי בידי הנתבעים (פיקהולץ באופן אישי והחברה הישראלית) סכומים המסתכמים ב776,540.55- דולר” – כך בסעיף 4 לתצהירך. האם זה נכון או לא?

 

עו”ד אבנרי: אבקש שיצויין בפרוטוקול שהמבקש צריך לבדוק את ניירותיו כדי לדעת מה התשובה.

 

העד ממשיך:

ת. לפי הרשומות שלי, הסכום שנתבע היה 830,000 דולר.

ש.ת. אני רופא במקצועי.

ש. הסכום שנקבת בתצהיר אינו נכון?

ת. אין לי את התצהיר, אך הסכום שבתצהיר זה הסכום שהוא חייב לי לאחר שנתן לי את המאה אלף דולר בלונדון.

ש. הסכום שכתוב בתצהיר נכון? (776,540.55 דולר)

ת. אני מניח שהוא נכון.

ש. כשסכום נכבד כמו 830,000 דולר יוצא מידיך אתה מקבל קבלה. נכון?

ת. אין אצלי את הקבלה על קבלת הסכומים. יש לי רק הוראות להעברה.

ש. אין הסכם שעל פיו הסכומים האלה הועברו?

ת. לא.

ש. אין לך כאן או שאין?

ת. אני לא זוכר, היתה הבנת דברים. אני רוצה שתבין שבשטח הזה הכל בנוי על נאמנות, אני נפגשתי עם פיקהולץ בירושלים, בסביבות מרץ-אפריל 93′.

ש. אתה אומר שיש לך אישורים על העברות בנקאיות.

ת. כן.

ש. מאיזה מקום גיאוגרפי עבר הכסף ולאן?

ת. הכסף הועבר מחשבון בנק בבנק לאומי.

ש. אתה העברת אותו?

 

עו”ד דנון: המסמכים כולם בידי  כאן.

 

העד ממשיך:

ת. ההוראות כולן ניתנו על ידי.

ש. מדובר בכספים שלך?

ת. כן.

ש. ואמרת שחלק מהכספים עברו מבנק לאומי בישראל?

ת. כן.

ש. לאן? לחשבון בנק בירושלים?

ת. אני צריך להסתכל על המסמכים, סכום אחד הועבר לבנק בלונדון – 143,000 דולר, לבקשת פיקהולץ, שאמר לי לאן להעביר את זה.

ש. נסה לענות לשאלות שלי, שאלתי לאן וענית 143,000 דולר מבנק לאומי לישראל לחשבון בנק בלונדון. על שם מי הבנק בלונדון?

ת. נכון. ואני לא יודע על שם מי הוא.

ש. ואני למד מהמסמך הזה שהמכתב מופנה ליונייטד ג’רזי..

ת. הסכום הגיע מבנק בניו יורק.

ש. כלומר ה143,000- דולר עבר מחשבון בנק בניו ג’רסי  – וזה עבר לחשבון בנק בלונדון, ואני רואה מהנייר הזה שזה לא כסף שלך אלא של צבי בליזון.

ת. זה כסף של אבי.

ש. הצג לנו את הסכום הנוסף.

ת. לפי מה שאני רואה פה, יש סכום של בנק לאומי לישראל, 178,338 דולר, הסכום השני 420,199 דולר גם מבנק לאומי והסכום השלישי 214,572 מבנק לאומי. אני לא יודע לאן זה עבר.

ש. החשבונות התנהלו על שמך?

ת. כן.

ש. זה כסף שלך?

ת. כן. למעשה החשבונות היו על שם אשתי. אני הייתי מיופה כח בחשבונות.

ש. אמרת קודם שהכל מבוסס על אמון. האמון שלך ניתן למר פיקהולץ באופן אישי. כך אמרת. איזה עסקים יש לך עם הנתבעת מס’ 2 בישראל?

ת. כל הקשיים שלי זה עם פיקהולץ, הוא האדם שהציג את עצמו כנאמן ואחראי ועמד בכל ההתחייבויות, כל הדברים האחרים היו משניים, לא התעסקתי בזה. וכמו שאתה רואה, בסופו של דבר הוא חתם.

ש. כלומר, לפי דבריך, אין לך שום טענה ודרישה כלפי החברה הישראלית.

ת. אם החברה הישראלית היא זו שעומדת מאחורי מר פיקהולץ אז החברה הישראלית צריכה להשיב לתביעה, את זה אני משאיר לעורך הדין.

ש. יש לך נייר מהחברה שהיא חייבת לך משהו?

ת. מר פיקהולץ שלח לי מכתבים על מצב החשבון.

 

עו”ד דנון: אבקש שחברי יאפשר לעד לראות את המסמכים שחלקם נמצאים אצלי.

 

עו”ד אבנרי: אני מבקש להגיש מצב חשבון מ31.3.95-, ו2- מכתבים.

מצב החשבון מוגש ומסומן מש1/

2 המכתבים מוגשים ומסומנים מש2/ ומש3/

העד ממשיך:

ש.ת. את הסכום הנזכר בסעיף 1 שנזכר בחוזה, קיבלתי.

ש. בסעיף 2 של אותו מסמך אתה מתחייב לחתום על חוזה עד 31.12 – קיבלת?

ת. הסכמנו שעד 12/97 אנו לא תובעים אותו למשפט בתקווה והנחה שהוא ישלם את השאר.

ש. כלומר נחתם חוזה?

ת. לא. זה היה הסכם בינינו, ועשינו את זה, אם היינו תובעים אותו הוא היה אומר לשופט שהבטחנו לא לתבוע אותו עד 12/97.

ש. ההסכם הזה לא נחתם?

ת. לא היה שום הסכם שהיה צריך להחתם.

ש. הסכם כלשהו לא נחתם, נכון?

ת. לא היה מה להסכים. נפגשנו בלונדון והסכמנו לקבל את הסכום הראשוני בתמורה שלא נתבע אותם עד 97′ בהבטחה שנקבל את הסכום הנותר ממנו.

ש. בסעיף 4 לאותו נייר ממרץ מוזכרת האפשרות שהחברה הישראלית תימכר. לפי הידוע לך, החברה נמכרה?

ת. לפי הידוע לי, זה סיפור שאין לו בסיס. זה לא ידוע לי.

ש. בדקת ברשם החברות?

ת. לא. אני חושב שהסיפור הזה מצוץ מהאצבע. אין חברה שאין לה מה למכור. לא יודע.

ש. לפי הידוע לך – היו לחברה הכנסות לאחר המכתב הזה?

ת. לא יודע. לא ניסיתי לבדוק את זה.

ש. ברשם החברות לא בדקת אם מניות החברה הועברו?

ת. לא בדקתי.

ש. פנית לחברה בבקשה לקבל דין וחשבון על הכנסותיה?

ת. לא.

ש. ידוע לך שמתנהלת נגדך חקירה פדרלית בארה”ב בימים אלה?

ת. לא ידוע לי.

 

עו”ד אבנרי: בשלב זה אין לי יותר שאלות.

 

חקירה חוזרת:

ש. ידעת שפיקולץ הציג עצמו כנציג של “יילד” עם משרדים בירושלים?

ת. כן.

עו”ד הלר, לאחר שהוזהר והתחייב כחוק, משיב בחקירה ראשית לשאלות עו”ד אבנרי:

ש. אתה מטפל בתיק הזה, אתה הגשת את התביעה, ייצגת את התובע.

ת. עד כה. לא ייצגתי אותו בבקשה לעיכוב יציאה.

ש. אבל אתה טיפלת בתיק מראשיתו ועד לשבוע האחרון, עד לבקשה הזו. אתה מכיר את הפרטים הקשורים לניהול התיק?

ת. לא כל העובדות, את העובדות שניתן היה להכירן.

ש. כיצד העדרו של מר פיקהולץ יכביד על בירור התביעה?

ת. לנוכח העובדות שלמדתי במישרין וששמעתי ממקורות רבים, אודות התנהגותו של מר פיקהולץ בקשר להליכים משפטיים אחרים…

 

עו”ד אבנרי: אני מבקש להנחות את העד לענות על השאלה.

 

העד ממשיך:

ת. .. המתנהלים נגדו בארץ, וכן העדרותו מן הארץ במשך כשנתיים במסגרת הליכי גירושין עם אשתו, ברור שיש דפוס התנהגות של זלזול בערכאות השפיטה בארץ, בחוסר נכונות להתייצב בדיונים. אני ניסיתי במשך חודשים רבים לעלות על נכסים של מר פיקהולץ, בארץ ובחוץ לארץ, נתקלתי באשכול של חברות “אפ שור” – חברות בת, חברות אם, כולן בשליטת מר פיקהולץ.

ש. תן דוגמא לחברה שהיא בשליטת מר פיקהולץ?

ת. יש לי כאן תדפיס מרשם החברות המתייחס לנתבעת מס’ 2. הנתבעת מס’ 2, על פי הרשום ברשם החברות, בבעלות חברה אחרת גם שמה ייס אבל בסוגריים (בי.די.אי)..

ש. נניח שהנתבע לא יגיש בקשה לרשות להתגונן או לא יתייצב לדיון, מה קורה?

ת. אכן ההמצאה בוצעה השבוע, של התביעה, ואם לא יתייצב – ניתן יהיה לבקש פסק דין. אם יהיה פסק דין בהעדר הגנה, לא יהיה קושי כי לא יהיה משפט.

ש. כלומר, התחמקותו מניהול המשפט תקל עליכם להשיג את פסק הדין ולא תקשה עליכם, נכון?

ת. אם הוא לא יופיע, אכן לא תהיה בעיה. אני מסכים שאם יופיע אז אין צורך בעיכוב יציאה מהארץ, אבל לפי הדין, ניתן לעכב יציאתו של אדם מהארץ, כדי למנוע הכבדה לבירור המשפט, וכדי למנוע הכבדה על מימוש ביצוע פסק הדין שיינתן.

ש. אחרי שעשית מחקרים כל כך מעמיקים, תן לבית המשפט רשימה של הנכסים שיש למר פיקהולץ בישראל ושעלולים להיות מוברחים אם הוא צריך לצאת חזרה לסטנפורד למקום עבודתו?

ת. למיטב ידיעתי, ולאחר שבדקתי, לדעתי אין למר פיקהולץ נכסים בארץ על שמו, אם ישנם נכסים הם מוחזקים אצל חברות או אנשים שפועלים מטעמו, ולכן הנכס היחידי שבאמצעותו ניתן יהיה לממש פסק דין, הוא משכורתו של מר פיקהולץ בכל מקום. הדרך היחידה להיפרע ממנו זו משכורתו, ואם הוא יישאר בארץ הוא יעבוד.

ש. במלים אחרות, עיכוב היציאה מהארץ לפי השקפתך נועד כדי למצוא למר פיקהולץ עבודה כדי שתוכל לעקל לו את המשכורת?

ת. לא. יכולתו להשתכר זה נכס שמתלווה אליו בכל מקום שהוא נמצא. הוא זכאי לשבת בבית ולא לעבוד, מדובר באדם שאין לו נכסים שניתן לגלות אותם.

ש. אילו נכסים אחרי הכרות של 3 שנים מהתיק, חיפשת אחריו בכל העולם, איזה נכסים מצויים כעת בידי מר פיקהולץ בישראל ועלולים להיות מוברחים על ידו אם עיכוב היציאה יבוטל? אתה יודע על נכס קונקרטי אחד שהוא עלול להבריח אותו?

ת. אני לא יודע על נכס קונקרטי אחד בכל רחבי תבל, לא כאן ולא בארה”ב. זה לא אומר שאין.

ש. אבל אתה לא יודע על קיומו של נכס כזה?

ת. לא.

ש. אתה יודע מה הוא עושה לפרנסתו היום?

ת. לא.

ש. לא שוחחת איתו אף פעם לטלפון במשרדו בלוס אנג’לס?

ת. לא.

ש. שוחחת איתו בטלפון?

ת. כן. בבית הוריו בפלורידה תפסתי אותו. ניסיתי לעשות שם המצאה, והוא החזיר את זה. כתב שאינו מתגורר שם.

ש. אתה יודע שמר פיקהולס נמצא בלוס אנג’לס מאז מחצית שנת 98′.

ת. לפי המידע שקיבלתי ממס’ אנשים, הוא נוסע מדי פעם בערים בארה”ב.

ש. אתה יודע שהוא עובד בשתי אוניברסיטאות

ת. שמעתי לפני שנה בערך מאדם בפאולולאלטו בקליפוניה ליד  אוניברסיטת סטנפורד שמר פיקהולץ מפיץ שמועה לפיה הוא עובד באוניברסיטת סטנפורד. בדקתי באתר האינטרנט של סטנפורד וגם התקשרתי לכל מכללה ומכללה בסטנפורד ואמרו לי שאין אדם כזה.

 

 

 

חקירה נגדית

ש. אתה מכיר את המושג צו מרוה?

החלטה

אין מקום שהעד יתן חוות דעת משפטית. הצדדים יכולים לטעון בעניין זה בסיכומים.

ניתנה היום, א’ בשבט תשס”א, (25 בינואר 2001), במעמד הצדדים.

 

מרים מזרחי, שופטת

ד”ר פיקהולץ, לאחר שהוזהר והתחייב כחוק, משיב בחקירה ראשית לשאלות עו”ד אבנרי:

ש. אני מראה לך את ההסכם נספח א’ לתביעה, צורף לתצהיר, זו החתימה שלך?

ת. כן.

ש. זו החתימה שלך בעברית?

ת. כן, זו החתימה שלי. כך אני חותם.

ש. זה בשפה העברית?

ת. זו תערובת.

ש. תוכל להסביר איפה יש פה אנגלית?

ת. אני מראה לך, פה עברית ופה אנגלית.

ש. אני רואה שכתוב פה “פיקהולץ בעברית”.

ת. אני לא רואה עברית.

ש. הסכם זה נחתם לפי מה שכתוב ב5.3.97-, כלומר, לאחר כל העברות הכספים של ד”ר בליזון? זה נכון?

ת. אני מאמין שכל הכספים של בליזון היו עד אותה עת בקרנות שבהן הושקעו.

ש. בסעיף 22 לתצהיר שלך אתה מדבר על מעילות והפרות אמונים של עורך דין כלשהו. תוכל לומר לנו את שמו?

ת. שמו הרולד הופמן.

ש. אתה תבעת אותו?

ת. אני לא תבעתי אותו אישית.

ש. תוכל לומר לנו מי תבע אותו?

ת. כן. הוא נתבע על ידי הקרנות שאותם הוא ייצג, ומטעם בעלי המניות של הקרנות, וגם על ידי ייס. בי.בי.איי.

ש. אתה פרופ’ למה?

ת. אני חוקר אורח במימון.

ש. אז אינך פרופ’?

ת. באמריקה אני כפרופ’. אין לי עדיין דוקטורט.

ש. יש לך חדר בו אתה מלמד בסטנפורד?

ת. כן.

ש. איזה מס’ חדר?

ת. חדר 401 רולס הוי, ועוד אחד במכון הובר. זה מכון מחקר.

ש. כל סטודנט מקבל את הכרטיס של מכון הובר?

ת. אין לי מושג מי מקבל את הכרטיס. אני רוצה לשנות, התשובה לא נכונה. שאל אותי שוב את השאלה.

ש. האם לא נכון שכל סטודנט יכול לגשת לספריה ולקבל את הכרטיס הזה?

ת. לא.

ש. האם זה נכון שהרבה סטודנטים זכאים לקבל את הכרטיס הזה?

ת. זה עניין להערכה סובייקטיבית.

ש. מה המשכורת שלך בסטנדפורד?

ת. בערך 5,000 דולר לקורס.

ש. כמה קורסים אתה מלמד?

ת. תלוי בסמסטר, בין 1 ל2-.

ש. כמה אתה מרוויח באוניברסיטת פפפרדין?

ת. בערך אותו דבר.

ש. איך נקרא הקורס שאתה מלמד בסטנדפורד?

ת. אני אחד מחברי הפקולטה.

ש. התצהיר שלך ניתן לי ב14:00- היום, ובחצי שעה שהיתה לנו – ראיתי את התדפיס מפפרדן שנשלח אלי, ושמך לא מופיע בפקולטה. טעית?

ת. זה רק חברים קבועים. זה לא כולל מרצים אורחים.

ש. מה הכתובת שלך הנוכחית?

ת. אותה כתובת מלפני שנה וחצי. 9039 ווסט אלקט לוס אנג’לס.

ש. אני מראה לך שבזמן הזה, שנה וחצי האחרונים, החלפת 3 כתובות. אחד בניו יורק, אחד אצל ההורים בפלורידה.

ת. המצג שלך היא לגמרי שגויה. זה לא מה שאומר הנייר שאתה מציג לי.

ש. מה אומר המסמך הזה?

ת. מכיוון שאיני יודע מה מקור המסמך, איני יכול לערוב לאמינותו, שנית, הכתובת הנוכחית שלי מופיעה ככתובת הראשונה בנייר.

הנייר יסומן מ1/

lawdata – דטהחוקש. והשאר לדעתך שקריים?

ת. הכתובת השניה שרשומה פה – היא החברה של אשתי לשעבר, מעט לפני 11 שנה. הכתובת השלישית היא אותה כתובת שכעת נתתי לה. והכתובת הרביעית – היא כתובת של משרדי הקודם.

ש. הכתובת הרביעית המופיעה –

ת. מסוף יולי 98′.

ש. איזה עוד משכורות יש לך בארה”ב?

ת. אני נותן יעוץ כפי שרבים מהפרופסורים נותנים.

ש. למי?

ת. לחברות, לבנקים.

ש. הם משלמים לך ישירות או לחברה שאתה פועל באמצעותה?

ת. הם משלמים לי אישית.

ש. מה המשכורת השנתית שלך עם כל דבר אחר בעולם שאתה מרוויח?

ת. אני מאמין שמדובר ב85,000- דולר.

ש. ברוטו או נטו?

ת. ברוטו.

ש. יש לך הכנסות ממקורות אחרים?

ת. לא.

ש. מניות? השקעות? כלום?

ת. שום דבר משמעותי.

ש.ת. מה שיש לי שווה פחות מ10,000- דולר.

ש. יש לך זכויות לקבל תשלומים? חוזים? הסכמים? הצהרות? חובות?

ת. כן.

ש. תוכל לומר לנו מה הם?

ת. אני מעורב בשני הליכים משפטיים, אשר אם נזכה בהם, אני אמור לקבל החזר מהתובעים.

ש. אתה עצמך תובע בשני ההליכים האלה?

ת. לא. באף מקרה אני לא התובע.

ש. אז תסביר כיצד אתה מצפה לקבל סכומי כסף אף כי אתה לא התובע?

ת. שני המקרים מתייחסים לחברות שעבדתי בהן בעבר, והן התובעות בהליכים. אני קיבלתי כתחליף למשכורות שחייבים לי, חלק יחסי במה שהם דיברו.

ש. כמה סיכמת איתם?

ת. אחוזים, אין דרך לדעת..

ש. מה גובה התביעה?

ת. הראשונה – בערך 3 מליון דולר, והשניה – בערך 800,000 דולר.

ש. על איזו חברות מדובר?

ת. הראשונה – ייס (בי.וי.איי), והשניה – קיו.אף.אס (קוואנטטייטב פאוננשל סופטוול אין אמריקה קומפני).

ש. האם מוכרת לך התביעה שג’ייני סוכצ’סי – הגיש נגדך תביעות ונגד הרבה מאוד חברות שבאמצעותן ניהלת עסקים ביוני 96′? כדי להזכיר לך, אני מראה לך מסמכים.

ת. בעצם, זה לא מדוייק. אתה אמרת שהוא תבע אותי, חברה אחת שעבדתי עבורה, וגם רשימה ארוכה של חברות שאין לי קשר אליה.

ש. עבור איזו מהחברות עבדת?

ת. ייס אמברלה פאנד, וייס ישראל.

 

התביעה נגד סוכצ’יסקי תסומן מ2/.

 

ש. קודם אמרת שהחברת קואנטיטאטיב פיננשיאל סופטוור בע”מ – היא חברה אמריקאית, אני מראה לך שזו חברה ישראלית למעשה. מציג לך מסמך תעודת התאגדות של רשם החברות.

ת.  שטויות.

ש. אתה מכחיש ? זה שקר?

ת.  אתה מעוות את הדברים. החברה שהזכרת היא חברה אמריקאית שקיימת 12 שנה או משהו כזה. בשנות ה90- הזמנת הממשלה הישראלית והמדען הראשי – פתחו חברת בת בישראל?

ש. עם בדיוק אותו שם.

ת. כן, אבל אין כאן ציון שזו חברה בת.

ש. למשל בחברת YES יש YES BVA ויש YES (ישראל) וכאן אין את מה שאתה מסביר לכאורה.

ת.  מה לא קיים?

ש. הציון שזו מדינת ישראל.

ש. בתצהירך, סעיף 18-19 הזכרת ד”ר בליזון השקיע עבור YES BVI, ששירותיה שווקו על-ידי YES (ישראל).

ת. זה לא מה שנאמר כאן. בשום מקום לא כתוב ששירותיה שווקו, אלא היא נתנה שירותים בשם חברת האם שלה.

ש. אני מציג לך מצב חשבון של ד”ר בליזון מחברה שאתה ייצגת שנקראת פאנד סרוויסס ואדמיניסטרציה, מ-B.V.I. כאן רואים שד”ר בליזון השקיע בחברה הזו, שאתה ייצגת אותה. נכון?

ת. לא ייצגתי את החברה שאתה מציין.

ש.  מה זו החברה הזו?

ת. חברת ניהול חשבונות וניהול אדמיניסטרטיבי שמעניקה שירותים לבעלי מניות שונים בקרנות שונות.

ש. איך אתה מכיר את פעילות החברה הזו?

ת. YES BVI – היה לה עניין חלקי בחברה.

ש. אתה יכול לפרט ?

ת. אני מבקש לקרוא מה נאמר במסמך שהצגת לפני: נאמר כאן שד”ר אייזק בליזון העביר סכום כסף מבנק בניו ג’רסי לקרן מסוימת, G.R.F, באיי הבתולה.

 

ש. כאן רואים שהוא השקיע באותה קרן 420,000 דולר.

ת. אלה שתי חברות שונות לחלוטין. לא מדובר בקרן כאן.

ש. מה כתוב בכותרת המסמך?

ת. אישור נוסף מחברת הניהול שאומר שסך כל ההשקעה באותו יום שווה ל420,000- דולר בקרן אחרת שנקראת ETI באיי הבתולה.

 

המסמכים מוגשים ומסומנים מ3/ ומ4/

 

ש. ציינת ששירותי הקרן הזו פועלים בשם YES BVI?

ת. לא ציינתי כך.

ש. אלא מה אמרת לגבי פאן סרווסיס?

ת. אמרת שחברת הניהול עבדה עבור YES BVI וזה לא מדויק. חברת הניהול עבדה עבור קרנות הנאמנות ב-BEV.

ש. למשל עבור הקרן YES GRF, טריידינג קואפוריישן. נכון?

ת. נכון.

ש. והמסמך שאני מציג לך משקף שפאנד סרוויסס עבדה עבור YES GRF, כפי שציינת בעל פה, ואלה השקעות שד”ר בליזון בקרן הזו?

ת. לא. לחלוטין לא. מסמך זה אומר שפאנד סרוויסס מוציאה מצב חשבון בשם קרן GRF ו-BVI, בשם חשבון 9405. זה לא מזכיר את ד”ר בליזון בכלל ולמיטב זיכרוני זה לא החשבון שלו.

 

המסמך הוגש וסומן מ5/

 

ש. כשעזבת את הארץ באמצע שנת 98′ – האם היו הליכים משפטים בהם היית מעורב – תלויים ועומדים.

ת. לא. פרט לתביעה קטנה בבית משפט לתביעות קטנות על סך 600 דולר.

ש. בתיק בית משפט לענייני משפחה בירושלים תמ”ש 18640/98 – בקשה שהגישה נגדך אישתך לשעבר, וילדיך….

ת. חשבתי שמדובר על הליכים אזרחיים ולא על ענייני גירושין.

ש.. הוגש נגדך משפט פלילי?

ת. לא שידוע לי.

ש. בבקשה זו נחקרת על-ידי ב”כ אשתך לשעבר – עו”ד דב פרימר, ואמרת אז שאתה גרת ביחס עם משפחתך בקליפורניה משנת 85′ ועזבתם ביום 1.7.98 .

ת. זה לא נאמר. נאמר שגרנו בשנת 85′ בקליפורניה ועכשיו חזרתי לקליפורניה ב1.7.98.

ש. אבל בפועל הרי המשפחה לא עברה לקליפורניה.

ת. זה לא נכון.

ש. המשפחה עזבה לקליפורניה ביולי 98′?

ת. התחלתי לעבוד בקליפורניה ביולי 98′. תושבות הקבע שלי השתנתה ב1.7.98 לקליפורניה.

ש. בזמן שעזבת, היו לך נכסים בישראל?

ת. כן. הייתי אומר שבערך 40,000 עד 50,000 ש”ח בנכסים.

ש. איזה נכסים?

ת. חשבונות בנק, כלי רכב וכיוצ”ב.

ש. מה עשית בהם כשעזבת את ישראל?

ת. כולם ניתנו באופן זמני לאשתי לשעבר.

ש. כולם?

ת. כולם. לא. טעות. לא צודק. אשתי לשעבר מחזיקה בהם, הם לא הועברו אליה באופן רשמי.

ש. קודם הראיתי לך את התביעה של סוכצ’סקי, אמרת שהתביעה שהיית קשור אליה היתה

ת. לא. אמרתי שעבדתי בעת התביעה עבור שניים: עבור אמברלה וייס ישראל.

ש. שתי התביעות שאמרת שיש לך עניין בהם – היכן מתקיימות?

ת. המקרה של קיו.אף.אס מתנהל בבית המשפט העליון בקליפורניה, ובמקביל גם בבוררות באיגוד הבוררות המוסכמת בקליפורניה.

ש. איפה התביעה השניה מתנהלת?

ת. בבית המשפט העליון בבי.וי.איי. בשניה התובעת היא ייס בי.וי.איי.

ש. בעבר, בהליך בארה”ב טענת שאתה גר בישראל?

ת. באיזו שנה?

ש. 96′.

ת. אני מתנגד לאמירה שהתחמקתי משיפוט בארה”ב, זה לא נכון. בשנת 96′ העדתי שאני חי מחוץ לארה”ב 4 שנים. באותה עת אכן לא הייתי תושב של אזור השיפוט שבו ניסו להמציא לי מסמכים.

ש. זה היה באותו תיק של ג’יימי סוכצ’סקי, ושם אמרת ב92′ שאתה ו4- הילדים שלך עזבתם לישראל. (מקריא)

ת. נכון.

המסמך יוגש וסומן מ7/

 

ש. אתה בטוח שלא היה לך בשנת 92′ בזמן שהצהרת דרכון אמריקאי

ת. נכון.

ש. הדרכון האחרון שהיה לך הוצא בקליפורניה

ת. לא. באיסטנבול. הדרכון שלי אבד או נגנב באיסטנבול ולכן הקונסול הנפיק לי דרכון חליפי.

ש. בחברה הזו שאמרת שהיית קשור אלי, ייס ישראל, בתביעה שהוגשה גם נגדך והן בנספח שחתמת, היא הוציאה פרסום שהתשואה שלה היתה בערך 22 אחוז, בשנת 96′.

ת. זה לגמרי לא מדויק. בהתחלה אמרת שייס ישראל יזמה את הפרסום הזה וזה לא נכון, זוהי חוברת למשקיעים מוסדיים, ומה שאתה מראה לי, זה מאמר למגזין, זה מאמר בלתי תלוי, זה לא מאמר מוזמן.

מסומן מ8/

ש.ת. הדבר השני שאמרת הוא שבמאמר כתוב שהושגה הכנסה שנתית של 22 אחוז, זה לא נאמר שם. במאמר נאמר שבהשקעה ספציפית שלנו אחת מסויימת שלנו הושגה תשואה של 22 אחוז. אף אחד לא טוען שזה שיעור מצטבר של הכנסות.

ש. כאשר אומרים תשואה שנתית, האם הכוונה שהתשואה נוצרה במשך שנה?

ת. לא, זה לא מה שזה אומר, שוק ההון עולה אחוז, אז זה החישוב השנתי הוא 12 אחוז.

 

חקירה נגדית:

ש. התיק של סוכצ’סקי  –

ת. התביעה שהראה חברך המלומד נדחתה בהעדר בסיס. תביעה חליפית במקום השיפוט הראוי בארה”ב הוגשה על ידי מר סוכצ’בסקי נגד אותם נתבעים. שתי תביעות נגדיות הוגשו על ידי הנתבעים. התביעות של מר סוכצ’בסקי נדחו או הוקפאו לעולם, הכל לפי העניין, לגבי נתבעים שונים, ותביעותינו נגדו תלויות ועומדות בבית משפט בקליפורניה, וגם במוסד לבוררות מוסכמת בארה”ב.

ש. בשתי התביעות שהזכרת, האם אתה מעורב?

ת. לא הוזמתי להעיד לעולם. נתתי תצהיר אחד.

ש.ת. כל הנכסים שנותרו, מזמן אינם. אשתי בזבזה את הכל. הרוב היה בחשבונות בנק, והיא פשוט השתמשה בכסף.

החלטה

אם ב”כ המבקש יחזור בו מבקשתו, יודיע בהקדם על כך לבית המשפט, ובמקרה זה תימחק הבקשה ללא צו להוצאות.

אם יעמוד על בקשתו – סיכומי המבקש יוגשו עד יום 29.1.2001 בשעה 14:00. סיכומי המשיב יוגשו עד ליום 31.1.2001 בשעה 14:00.

 

החלטה תינתן ביום 5.2.2001 בשעה 11:00 ותימצא במזכירות.

ניתנה היום, א’ בשבט תשס”א, (25 בינואר 2001), במעמד הצדדים.

 

מרים מזרחי, שופטת

 

פרוטוקול חקירה של גארי פיקהולץ בעקיצה של יצחק בליזון $830000 ש מרים מזרחי

להלן תביעת לשון הרע של פיקהולץ נ’ רבי אמריקאי סטיבן וייל שקרא לו “נוכל” – ת”א 30825-03-19

זו פשוט דוגמא לחוצפה של נוכלים כמו גארי פיקהולץ המשתמשים בבתי משפט כדי לאיים על האויבים שלהם.  פיקהולץ תובע בישראל רבי מקהילה בלוס אנג’לס, סטיבן וייל על 500,000 ש”ח כי הרבי הזהיר את הקהילה מפני העקיצות שלו.

פיקהולץ חשב שאם הוא יגרום לסטיבן לשכור עורכי דין בישראל להתגונן, זה ישתיק את הרבי והוא יוכל להמשיך לעקוץ ללא הפרעה.

השופט קרשן דחה את התביעה בגלל התיישנות ובגלל שאין סמכות בישראל נגד הרבי מקליפורניה והטיל על פיקהולץ 10,000 ש”ח הוצאות.

בית משפט השלום בכפר סבא
   
ת”א 30825-03-19 גארי פיקהולץ נ’ סטיבן וייל

 

  מספר בקשה:10
לפני כבוד השופט  מיכאל קרשן

 

 המבקש  סטיבן וייל
 נגד 
 

המשיב

 

גדליה פיקהולץ

 

בקשה לסילוק התביעה על הסף

פסק דין

 

 

המשיב הגיש נגד המבקש, אזרח ארה”ב, תביעת לשון הרע בגובה 500,000 ₪. בכתב התביעה נטען כי המבקש הוציא את דיבתו של המשיב במסגרת דרשה שנשא כרב קהילה בלוס אנג’לס לפני 1,000 איש (להלן – “האירוע“). כתב התביעה אינו נוקב במועד בו התרחש האירוע.

 

המבקש עתר לסלק התביעה על הסף, בהתבסס על מספר עילות: פורום לא נאות, התיישנות, שיהוי, מניעות וויתור וכן היעדר עילה.

 

פעמיים נעתרתי לבקשת המשיב ודחיתי את מועד הגשת התשובה מטעמו. בהתאם להחלטתי מיום 2.7.2019 המועד האחרון להגשת התשובה היה ביום 18.9.2019 (30 יום לאחר 30.6.2019). למרות הארכות שביקש וקיבל לא השיב המשיב על הבקשה במועד.

 

עיינתי בבקשה ובכתב התביעה (על נספחיו) ומצאתי כי דין הבקשה להתקבל. אמנם בכתב התביעה לא נאמר מתי התרחש האירוע (ומחדל זה לבדו יכול היה להביא לדחיית התביעה), אך מן הנספחים שצורפו לכתב התביעה מצאתי כי זה ככל הנראה התרחש בשנת 2006. התביעה הוגשה לבית משפט זה בשנת 2019 ועל כן על פניו התיישנה.

 

די בכך על מנת להורות על סילוק התביעה על הסף, ועל כן לא ראיתי לנכון לדון ביתר העילות המופיעות בבקשה, הגם שלפחות חלקן יכולות היו, על פני הדברים, להצדיק את דחיית התביעה על הסף.

 

אני דוחה אפוא את התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום,  כ”ג תשרי תש”פ, 22 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.

מיכאל קרשן

סטיבן וייל נ פיקהולץ לשון הרע 500000 שח בדרשה כרב בלוס אנג’לס התישנות

 

להלן תביעה של גארי פיקהולץ המתחזה להיות נזקק רוווחה – ת”ק 50175-06-18

לא יאומן שהאיש הזה שעוקץ בצרורות פנה ללשכת הרווחה בנתניה, התחזה להיות נזקק.

פיקהולץ טען שהוא בעל 100% אחוזי נכות, קיבל אישור לקבלת מקרר חדש מאגף הרווחה בעיריית נתניה.  פנה לחנות מוצרי חשמל, וטען שלא קיבל את המקרר.  לדבריו חש “חוסר אונים משווע בו הוא מצוי וכמותו עוד רבים ומבקש פיצוי על עגמת הנפש”.

אחרי 6 שנים עו”ד מאיר מיקי גבעתי שלח מכתב בשם העמותה הפיקטיבית “רובין הוד” ודרש פיצוי כי המקרר לא הגיע.  זה מה שקרה:

 

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה
   
ת”ק 50175-06-18 פיקהולץ נ’ חשמל רובי (2012 – רמה) בע”מ 

 

בפני כבוד הרשמת בכירה  אפרת רחלי מאירי

 

 

תובע

 

גדליה פיקהולץ

 נגד 
 נתבעת חשמל רובי (2012 – רמה) בע”מ
 

 

פסק דין

 

  1. מונחת לפניי תביעה לפיצוי עקב אי אספקת מוצר שנרכש מהנתבעת עבור התובע מטעם אגף הרווחה של העירייה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

  1. התובע, בעל 100% אחוזי נכות, קיבל אישור לקבלת מקרר חדש מאגף הרווחה בעיריית נתניה. התובע סר לחנות אלקטרוניקה ובחר מקרר כראות עיניו שהתאים לצרכיו.

 

  1. על פי הנטען בכתב התביעה, המקרר הנבחר מעולם לא הגיע ליעדו ולא נמסר לתובע. לטענת התובע הוא פנה לנתבעת בבקשה לברר מה עלה בגורל המקרר אולם הנתבעת סירבה למסור את המקרר או להשיב את כספו של התובע, לפי שיטתו של התובע משמדובר בכספים שיועדו בסופו של יום מאגף הרווחה אליו לשם רכישת המקרר. לאחר שנציג הנתבעת סירב פעם אחר פעם, התלונן התובע הן בעירייה והן במשרד הרווחה, בעמותות פרטיות וכן במחלקה לסיוע משפטי ולאחר כשנה ללא מקרר, קיבל התובע מקרר יד שנייה אולם לא מאגף הרווחה.

 

  1. להשקפתו של התובע, אזרחים נוספים במצבו נאלצו אף הם לעבור חוויה דומה עם הנתבעת אשר פודה את השיקים שהיא מקבלת מהעירייה עבור מצרכים שונים למען הנזקקים אולם לא נותנת כל תמורה – לא מוצר ולא החזר כספי. התובע מבקש להביע את חוסר האונים המשווע בו הוא מצוי וכמותו עוד רבים ומבקש פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לו עקב התנהלות הנתבעת.

 

  1. הנתבעת מנגד, מבקשת לדחות את התביעה. לטענתה התובע לא צירף לתביעה את החשבונית מס/קבלה שנמסרה לו בעת קבלת המוצר וניסיונותיה הרבים לאתרה לאחר כ 6 שנים ממועד הרכישה לא צלחו, כל שכן שבאותה התקופה הנתבעת ניהלה מערכת ניהול חשבונות ידנית בלבד. על פי נהלי העבודה לפיהם היא פועלת, בעת ביצוע העסקה ומסירת השיק נמסר ללקוח חשבונית מס הכוללת את המוצר הנרכש ובאותו מעמד נמסר לו המוצר. שונה הדבר אם המוצר אינו נמצא במלאי או אז מסופק המוצר ישירות על ידי הספק שעובד עם החנות ישירות לבית הלקוח או לחילופין על ידי החנות באמצעות שרותי הובלה מטעמה למקום שסוכם. הואיל ועל גבי השיק שהופקד בבנק מצוין מס’ חשבונית מס כך שאין כל ספק שהמוצר נמסר לתובע בעת הרכישה או לאחריה על ידי ספק החנות או החנות באמצעות הובלה. היא ביקשה להדגיש כי היא עובדת מזה למעלה מ-30 שנה עם העיריה ומעולם לא הייתה פנייה של העירייה לגבי אי עמידה בהסדר ביניהם, ולראיה – עד היום הנתבעת והעיריה עובדים יחד.

עוד הטעימה כי התובע פנה אליה פעם אחת בלבד, לפני שנה וזאת למעלה מחמש שנים ממועד הרכישה. בקשתו  נדחתה לנוכח העובדה שהמוצר נמסר לו זה מכבר.

כך או אחרת, טענה הנתבעת להעדר יריבות עם התובע, משהשיק ניתן ע”י העיריה ולכן היא בעלת הזכויות היחידה ביחס לשיק.

 

דיון והכרעה

  1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צורפותיהם ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, אולם לא על גובהה.

 

  1. התביעה הוגשה בחודש יוני 2018, 6 שנים לאחר מועד קבלת ההטבה מאגף הרווחה לטובת התובע. העירייה נקשרה בהסכם עם בית העסק הנתבע לשם רכישת מקרר ללא עלות לזכאים לכך לפי קריטריונים של אגף הרווחה. הנתבעת טענה כי אין לו יריבות עם התובע משהתשלום באמצעות השיק ניתן מעיריית נתניה. אל מול זאת, טען התובע כי השיק שסופק לו על ידי עיריית נתניה מהווה הוכחה שעיריית נתניה שילמה “על החשבון הספציפי שלי ולקצבה שלי” (סעיף 1 לכתב התביעה). לאחר שהתובע בחר את היחידה בחנות הנתבעת “היא מעולם לא נמסרה”. המוכר אף סירב לתת לתובע החזר כספי או את המקרר החדש עצמו ולדבריו רק לאחר עיכוב של כמעט שנה הוא קיבל מקרר יד שנייה ולא מעיריית נתניה או מי מטעמה (סעיפים 2-4 לכתב תביעתו).

יובהר, כי המדינה לא נקשרה עם הנתבעת בלבד על מנת לממש את ההטבה לזכאים לכך, אלא עם מספר חנויות אלקטרוניקה ולאחר שתיבחר עבור התובע חנות אלקטרוניקה וזו תקבל את התשלום ממשרד הרווחה (להבדיל מהתובע עצמו), יוכל התובע לבחור את היחידה בחנות.

 

העדר יריבות – האומנם?

  1. אשר לשאלה האם צומחת לתובע זכות תביעה כנגד הנתבעת, סבורני כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. במקרה דנן קמה ומזדקרת השאלה מהי משמעות חוזה לטובת צד ג’ בו העירייה או המדינה נקשרת עם ספק לטובת הציבור. שכן, אם זו פעולה שלטונית הרי שאין חבות לפי חוק הגנת הצרכן, אולם אם יש כאן חוזה לטובת צד ג’ הרי שהפרטה איננה פוטרת את העירייה או המדינה מחובתה. עם זאת, מקום בו עסקינן בחוזה בין המדינה לזכיין (חוזה למיקור חוץ) כחוזה לטובת צד ג’, הרי שחוזים הנוגעים למיקור חוץ של שירותים ציבוריים, בניגוד לחוזים מהמשפט הפרטי, נועדו להשיג מטרות ציבוריות ולספק לאזרח/תושב שירות באמצעות גורם פרטי. הגורם הפרטי מתחייב במסגרת החוזה לבצע פעולות מסוימות עבור הציבור ולהעניק לו שירות מסוים על פי הכללים שנקבעו בחוזה. משכך, חוזה הנוגע למתן שירותים ציבוריים יוצר מערכת יחסים משולשת בין הרשות- הגורם הפרטי- הציבור שבמסגרתה הציבור הוא “צד שלישי” לחוזה. על כן, ניתן לראות בחוזים אלו כמעין “חוזה לטובת צד שלישי”. שכן, התובע הוא למעשה מוטב החוזה בקונסטרוקציה משפטית של חוזה לטובת אדם שלישי, המוסדר בפרק ד’ של חוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-1973. בחוזה מסוג זה, הצדדים – המזמין והנתבעת – כורתים חוזה לא בשם הצד השלישי אלא לטובתו. בחוזה לטובת אדם שלישי, שני הצדדים מתקשרים בחוזה כדי להיטיב עם אדם שלישי שמחוץ לחוזה. מהו תוכן זכותו של המוטב? זוהי זכות חוזית לדרוש את קיום החיוב. למול חובה זו ניצבת חובת החייב (הנתבעת כאן) למלא את חובתו לטובת הצד השלישי כלפי המתקשר (התובע כאן), שגם לו הזכות לדרוש מן החייב את קיום החוזה כלפי המוטב. במעמד ההזמנה משתכלל חוזה שהוא הטבה לטובת צד ג’. ההטבה היא הזכות לקבל מוצר מן הנתבע לכל מי שאגף הרווחה רכש בעבורו את ההטבה. העובדה שאגף הרווחה רכש באמצעי תשלום שברשותו את המוצר איננה הופכת את המזמינה לחייבת כלפיו בלבד אלא גם כלפי מי שמקבל את השירות כצרכן בפני עצמו (ראו והשוו: ע”א 7187/12 עו”ד ליאור צמח נ’ אל על נתיבי אוויר לישראל (17.8.2014)).

חוק הגנת הצרכן- האם חל?

  1. כפועל יוצא, מתעוררת שאלה עקרונית הראויה להתברר – האם כאשר המדינה או העירייה מפריטה את שירותיה, יש לבית העסק אחריות לפי חוק הגנת הצרכן כלפי האזרח כבין “עוסק” ל”צרכן” או שמא אין תחולה לחוק הגנת הצרכן משעסקינן ביחסים שבין “עוסק” ל”עוסק”? יתר על כן: מיהו ה”עוסק”- ‘המתווך’ בין האזרח כצרכן לבית העסק – האם העירייה או נותן השירות בפועל (בית העסק), עמו העירייה נקשרה בעסקה עבור הצרכן הסופי, ומהו יחס כל אחד מהגורמים כלפי הצרכן הסופי?

 

כדי ליתן מענה לשאלה זו יש לפצל את הדיון לשלושה שלבים. ראשית, יש להגדיר יחסי “עוסק”-“צרכן”: האם העירייה או המדינה היא “העוסק” או שמא בית העסק הוא “העוסק” על מנת לחייב מי מהם בהחלת ההוראות הנורמטיביות המעוגנות בחוק הגנת הצרכן? שנית, במידה שהמדינה או העירייה היא “העוסק”, כי אז אומנם במסגרת היחסים בינה לבין בית העסק נרקמת מערכת יחסים של “עוסק” לעוסק”, אולם האם היא תחוב כלפי האזרח/עובד הנזקק את אותן החובות המוטלות על בית העסק לוּ היה בהיקשרות ישירה מול הצרכן? כלומר, מהו מעמד המדינה או החברה העסקית אליה היא מפריטה את שירותיה (מיקור חוץ)– ביחס לציבור? שלישית, במידה שבית העסק הוא העוסק, האם בענייננו חל חוק הגנת הצרכן עת עסקינן במתן שירות או נכס חד-פעמי ולא על דרך עסקים רגיל, דבר שהיה אף פוטר את המדינה לו הייתה מוגדרת “כעוסק”?

  1. ככלל, רכישת מוצרים אינה פעולה שהמדינה מוסמכת לבצעה (אם זו פעילות עסקית או פעילות במסגרת יחסי עובד מעביד), אלא אם זה ביחס למימוש פעולתה כריבון (קניית מוצרים לנזקקים במסגרת הטבות רווחה שהיא מחלקת). הפסיקה קבעה כי אם הפונקציה היא שלטונית כי אז אין תחולה לחוק הגנת הצרכן. המבחן הוא מבחן פונקציונלי. כן, על מנת להיכנס תחת תחולת חוק הגנת הצרכן הקשר בין עוסק לצרכן צריך להיות באופן שהעוסק פועל על דרך עיסוקו הרגיל בנתינת שירות או מכירת נכס לשימוש שעיקרו אישי, משפחתי או ביתי.
  2. עם זאת, חלה תמורה בפסיקה ונקבע כי גם אם פעולת המדינה היא שלטונית אך יש בה גם ממד עסקי, כי אז הפעילות המעורבת מקימה זכות לצרכן מכוח חוק הגנת הצרכן (ראו ע”מ 7752/12 עו”ד ישראל אסל ואח’ נ’ מינהל מקרקעי ישראל (2.11.2014)). בעניין אסל נקבע כי ביסוד ההכרעה האם עסקינן ב”עוסק” שני שיקולים. האחד, עניינו מהות הפעולה והאחר, תכליתו של חוק הגנת הצרכן. עם זאת, יתכנו גם מצבים דו-מהותיים, מקום שהרשות חובשת את שני כובעיה – הכובע השלטוני והכובע העסקי, ולפעולתה שני פנים. במקרים כאלה יש להידרש להתנהגותה תוך החלת שני סוגים של אמות מידה גם יחד. לרשות תפקידים המבטאים מטרות ציבוריות, חברתיות ולאומיות. בכך נבדלת היא מגוף מסחרי-פרטי מובהק שעיסוקו במכירת נכסים ובמתן שירותים, ולנגד עיניו אין לו אלא טובתו שלו. על פניהן, החלטות שעניינן למשל מתן פטור או הנחה הן החלטות של מדיניות, המופנות כלפי כלל אוכלוסיית הנזקקים, וביסודן ניצבת לכאורה תכלית ציבורית ברורה.

 

  1. “עוסק” על פי הגדרתו בחוק הגנת הצרכן הוא מי שמוכר נכס או נותן שירות “דרך עיסוק” ועל כן כאשר מדובר בפעולה שאיננה חלק מעיסוקו על דרך השגרה, אין נותן השירות חב ביישום הוראות חוק הגנת הצרכן. אשר על כן, כבר מטעם זה אין העירייה חבה במקרה דנן בהוראות חוק הגנת הצרכן כעוסק. הנזקק איננו מהווה ביחסים השוררים בינו לבין העירייה כ”צרכן”, שכן הוא איננו מקבל שירות מעוסק “במהלך עיסוקו”. דומני, כי על מנת שפעילות תהיה “בדרך עיסוק” צריך שהפעילות תהיה חלק אינטגרלי מהעסק אותו מנהל פלוני באופן מחזורי. לפי תכלית חוק הגנת הצרכן, קשה להניח שכוונת המחוקק הייתה להחיל את החוק על מכירה חד פעמית. לעניין זה מעניין להפנות לספרו של פרופ’ דויטש דיני הגנת הצרכן, שם הוא מצביע על מגמה בפסיקה המעניקה פרשנות רחבה למונחים הכלולים בהגדרות, ובכלל זה “צרכן”, “עוסק”, “דרך עיסוקו” ו”עוסק במהלך עיסוקו”. באשר ל”דרך העיסוק” – על פי המבחן שהוצג בד”נ 27/76 “הילרון” חברה לייצוא וייבוא נ’ המועצה לייצור פירות ושיווקם, פ”ד לא (3) 18, פרשנות מונח זה איננה תדירות העיסוק כי אם היותו חלק מהפעילות המקצועית של העוסק.

 

על פי מבחן זה, מתן מקררים ללא עלות איננה מהווה את עיקר פעילותה המקצועית של העירייה ובכך איננה מהווה את “דרך עיסוקו”. העירייה איננה מעניקה מקררים “דרך עיסוק” אלא פועלת מכוח סמכויות המוקנות לה בדין. בפועלה במסגרת הסמכויות השלטוניות הנתונות בידיה, פועלת העירייה או משרד הרווחה לשם קיום האינטרס הציבורי ורווחת הציבור ולא לשם מטרות רווח. במסגרת תמיכות המשרד, מחולקים למשל סלי מזון – כלומר, זוהי פעולה הנעשית דרך קבע על ידי המשרד, באופנים שונים. פעולה זו היא פעולה שלטונית משהיא מגשימה את מטרות המשרד וייעודו, ונכללת במסגרת משימותיו השנתיות. אשר על כן, אין לראות במשרד הרווחה או העירייה כ”עוסק” על פי חוק הגנת הצרכן ואין לראות בפעילותו לרווחת הנזקקים פעולות מסחריות כלכליות. ודוק; חוק הגנת הצרכן איננו חל על שירותים הניתנים כחלק מהפעילות השלטונית של גופים ציבוריים (ראו דויטש דיני הגנת הצרכן (כרך א’) יסודות ועקרונות עמ’ 246).

 

  1. מהאמור עולה אפוא, כי המדינה או העירייה איננה “עוסק” לצורך החלת חוק הגנת הצרכן – בעיקר מפאת פעולתה כפעולה שלטונית ומחמת העובדה שאין זו דרך עיסוקה להעניק מקררים וכי מדובר בפעולה נקודתית. אם כך הם פני הדברים, האם יש לראות בבית העסק, הנתבעת, כ”עוסק” לצורך החלת חוק הגנת הצרכן בענייננו?

מחד, בית העסק הוא נותן שירות, בין אם השירות הוא עבור המדינה או העירייה ובין אם השירות הוא עבור אזרחים נזקקים החוסים תחת אחריות משרד הרווחה. די בכך שבית העסק הוא “עוסק”, קרי, גורם המוכר או נותן שירות דרך עיסוק ולא נדרש כי פעילותו של העוסק תהא בהתייחס ללקוח- הצרכן הנזקק. זאת ועוד. הצרכנים הנזקקים הם מי שאמורים ליהנות בעתיד מפעולותיו המסחריות של בית העסק. גם אם אין הצרכנים הנזקקים מהווים צד פורמלי למערכת היחסים החוזית שבין המדינה לבית העסק, די בקשר עקיף כלקוחותיו העתידיים וכמי שאמורים ליהנות מפירות ההסכם, לשם כינון יחסי עוסק-צרכן. מהעבר האחר, ניתן לטעון כי אף בית העסק איננו “עוסק” באשר אין הוא מספק שירות לצרכן הנזקק אלא למדינה עימה נקשרה בהסכם ועל כן המדינה היא זו שמהווה לקוחה שלו. האזרחים הנזקקים הם בגדר “לקוחות עתידיים”. פעילות לחלוקת מוצרי חשמל היא בבחינת הטבה “שלטונית” למוטבים העונים על הקריטריונים של המשרד, ומשהיא כאמור פעולה שלטונית אשר במקרה זה החליטה המדינה לבצעה באמצעות זכיין פרטי – הרי גם מטעם זה ניתן לומר כי הנתבעת איננה עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן (והשוו: בש”א 1150/07 נתן שפינדלר נ’ משרד הביטחון (25.3.2007), בעניין הקנטינות בכלא- המדינה נתנה זיכיון להפעיל חנויות מכר ונקבע שהמדינה מבצעת פעולות שאינן “עסק”, היינו: אינן מסחריות; וכן ראו רע”א 2907/97 מדינת ישראל נ’ צ’רטוק, פ”ד נו (2) 876 –לפיו ניתן להסיק כי כאשר המדינה מבצעת פעילות שלטונית, גם אם באמצעות גוף ‘פרטי’, אין הפעילות השלטונית מאבדת את אופייה בשל כך, ואין לראות את אותו גוף פרטי כ”עוסק” כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן).

  1. אך בכך לא סגי. במקרה דנן, פעולתה של הנתבעת היא נקודתית לצורך ניצול משאביה הגולמיים עבור המדינה. אין מדובר בחוזה למתן שירותים קלאסי. לנתבעת אין כלל שיקול דעת והגוף החתום על השיק הוא משרד הרווחה. משמעות הדברים היא כי גם ביצוע הפעולה איננה “דרך עיסוקו” בהכרח של העוסק, הנתבעת, וכל תפקידו מסתכם ב”חותמת גומי” לשאיפותיו של משרד הרווחה והעירייה, באופן שעבודתו היא “טכנית, פרוצדוראלית”. משמעות הדברים היא כי מי שלא מימש, לא יועבר הסכום לבית העסק אלא הסכום התקציבי יישמר ויעבור לטובת פעולות שלטוניות אחרות. נקודה זו חשובה הן במסגרת זהות מקבל הסעד, כפי שיובהר, והן לעניין העדר תחולת חוק הגנת הצרכן לעניין איסור הטעיה לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה בהתאם לסעיף 2 (א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ”א-1981 בכל הנוגע להטעיה בדבר מועד ההספקה או מועד מתן השירות, בין אם במעשה ובין אם במחדל.

ומהתם להכא. 

  1. התובע צירף שיק של קרן נתניה, עמותה רשומה מתאריך 19.9.2012, כשהמוטב הוא “חשמל רובי בע”מ” ומספרו 5009789 המשוך על בנק לאומי לישראל בע”מ. סכום השיק הוא 2000 ₪ . במסמך שצורף מטעם קרן נתניה הממוען לתובע, צוין “צ’ק חלופי במקום 9563” ולזכותו התשלום האמור מקרן נתניה, כאשר חותמת של אגף הרווחה מיום 27.9.2017 מתנוססת מעל המסמך.

כן הציג התובע מסמך החתום על ידי הלשכה המשפטית של עמותת רובין הוד הממוען לנתבעת מיום 17.11.2016 לפיו נטען כי עיריית נתניה ומשרד הרווחה מאמתים ששולם לנתבעת סך של 2000 ₪ עבור משלוח מיידי של מקרר לתובע והמשלוח לא נמסר. במסגרת מסמך זה נתבקשה הנתבעת לספק “זיכוי לחנות בשווי 4000 ₪ ללקוח שלנו, בכתב מפורש, ללא שום תנאי שימוש”.

לטענת נציג הנתבעת, “אם התובע מביא לי שיק לחנות מהרווחה, וסיפקתי לו את המוצר, אפשר לבדוק. אפשר לבדוק בנק ובעיריית נתניה. יש לי חשבוניות ידניות, אז לא היה ממוחשב וקשה לי לבדוק 6 שנים אחורה” (עמ’ 2, ש’ 23-25).

אכן, יש ממש בטענת נציג הנתבעת לנזק ראייתי עת התובע המתין כשש שנים עד שהגיש את תביעתו – זמן שבוודאי לא סביר יהא מצבו אשר יהא, משיכול היה לשלוח איש מטעמו כפי שפנה לראשונה רק לאחר 4 שנים באמצעות שליח מטעמו, עמותת רובין הוד. בזאת אף יכול היה להקטין את הנזק הנטען מבחינתו מעצם המתנתו כשש שנים.

  1. מכל מקום, משלא ניתן היה לדעת במעמד הדיון האם נתקבל המוצר אם לאו, למעט כמובן הצהרתו של התובע, כיוון שלא היה ברור מה עלה בגורלו של השיק שהוצג (והרי אם נפדה היה אמור להיות בחזקת הנתבעת ולא בחזקת התובע שהציג רק צילום של השיק) – על מנת לייעל את הדיון, נתבקש אגף הרווחה בעיריית נתניה ליתן פרטים בכל הנוגע לשיק מושא התובענה שהוצא לפקודת הנתבעת בשנת 2012 ולהבהיר האם הסכום על סך של 2000 ₪ שולם לנתבעת עבור רכישת מקרר לתובע בהתאם לזכאות אותה עת שקיבל מהמדינה. כן נתבקש נציג הנתבעת להודיע לבית המשפט האם השיק מושא התובענה הופקד בחשבונו משבידו המידע מול הבנק, תוך שהוא תומך זאת במסמך חיצוני.

 

  1. עמותת קרן נתניה הגיבה מטעם אגף הרווחה כשלוחה מטעמו ומסרה כי השיק מושא התובענה ע”ס של 2000 ₪ לפקודת הנתבעת בעניינו של התובע, משוך על ידי קרן נתניה, נמסר לאגף הרווחה בעיריית נתניה וניתן אישור קבלתו על ידי אגף הרווחה בתאריך 27.9.2018 (נראה כטעות סופר משעל המסמך המקורי מצוין 27.9.2012). היא הדגישה כי השיק הופקד ונפרע בתאריך 8.11.2018 (נראה אף הוא כטעות סופר והכוונה היא לשנת 2012). היא צירפה כתימוכין לכך את השיק חתום בגבו על ידי הנתבעת עצמה.

 

  1. בתגובה, השיבה הנתבעת כי התובע לא צירף לתביעה את החשבונית מס או הקבלה שנמסרה לו בעת קבלת השיק. טענה זו מוטב היה שלא תיטען. שכן, באמירתה זו היא מודה הלכה למעשה כי כן קיבלה את השיק וסיפקה לו בתמורה חשבונית מס או קבלה. מעבר לכך שהחשבונית אמורה לצאת לפקודת קרן נתניה, הרי שגם בידה של הנתבעת אמור להיות העתק בספר חשבונות אותו היא מנהלת, ולו רישום על כך. מה גם, שבעצם כך שהיא מודה שהשיק עבר לחזקתה, הרי שלפנינו טענת “הודאה והדחה”. הנתבעת מודה כי היה עליה לספק לאגף הרווחה או למי מטעמו את המוצר, היא קיבלה את השיק ולטענתה נמסר המוצר. משכך מוטל עליה נטל השכנוע לגבי העובדות “המדיחות” הנטענות על ידה. מושכלות יסוד הן כי מקום בו נטענת טענת הודאה והדחה והטוען כי פרע אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע אם בסופו של המשפט יימצא כי כפות המאזניים מעוינות ביחס לטענות הנתבע – שכן הנתבע הודה בעובדותיה (וראו לעניין זה למשל ע”א 11100/02 חצור נ’ דותן (16.2.2004); רע”א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ’ ע. אהרונוב קבנות בניין (1998) בע”מ, פ”ד נה (5) 193; ע”א 642/61 טפר נ’ מרלה, פ”ד טז 1000; י’ זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש’ לוין עורך) 321-320; י’ קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה (תשס”ד), עמ’ 1530).

משכך, הנטל מועבר אליה להוכיח שכן ניתנה תמורה בעד התשלום.

  1. לטענת הנתבעת, על פי נהלי עבודתה שלא נתמכו באישור מנהל החנות אותה עת או רואה החשבון של העסק –בעת ביצוע העסקה ומסירת השיק (שקודם לכן לא הודתה אשר למסירתו ולא הודיעה לבית המשפט אודות ממצאיה מול הבנק דבר שיכולה הייתה לעשות בנקל אלא המתינה לתוצאות אגף הרווחה שבמקרה צלח לאתר את השיק המדובר ולבשר על גורלו) נמסרת ללקוח חשבונית מס או קבלה הכוללת את המוצר שנרכש ובאותו מעמד נמסר לו המוצר. דומה כי קיים קושי לטעון שבאותו המעמד קיבל התובע את המוצר בדמות מקרר חדש שבוודאי מצריך הובלה. מה גם, שהיא עצמה טוענת כי מקרים בהם המוצר לא נמצא במלאי, מצוין בחשבונית מס או קבלה המקום אליו יסופק המוצר, ובידה האפשרות לאתר עם איזו חברת הובלה או ספק ביצעה עסקאות אותה התקופה.

 

שוכנעתי כי התובע עמד במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי להוכיח את חבותה של הנתבעת לספק לו את המוצר ומשהנתבעת מודה במסגרת הודעתה כי היא מחויבת לספק את המוצר וקיבלה את התשלום עבורו, מועבר אליה הנטל להוכיח כי מסרה את הנכס ולא די בטענה כללית ביחס לנהלי העבודה אותה עת. נראה על פניו, כי גם לו הייתה מוצאת את החשבונית הרי שלא הייתה “מפלילה” עצמה ולכן די לה להסתמך על כך שקרן נתניה לא התייחסה לשאלת החשבונית משלא נדרשה, ומבחינתה מקום שלא צירף התובע חשבונית מס או קבלה, כי אז לכאורה לא הוכיח את תביעתו, הגם שהראיות הנסיבתיות, כמו גם הישירות מלמדות כי עבר את המשוכה הנדרשת, בעוד גם לו יצויר כי הנתבעת הובילה למצב בו כפות המאזניים מעויינות – הרי שעדיין אין בכך לדחות את גרסת התובע, כאמור.

 

יצוין, כי הנתבעת יכולה הייתה כבר שנתיים קודם לכן לברר את הנושא עד תום משחלפו אך 4 שנים. הגם שמדובר בזמן לא מבוטל, עדיין היה בידה לאתר זאת בספרי חשבונותיה (והרי היא עצמה מציינת את מספר חשבונית המס 24243). כל שכן, עבור העסקה יכולה הייתה לקבל החזרי מע”מ, ודבר זה רשום ברשויות המס, משהשיק כבר נפרע והכסף הועבר לחשבונה. מכל מקום, גם לו היה התובע מציג חשבונית מס, אין בכך ללמד כי קיבל את המוצר בפועל. מה גם, שיש הבדל בין חשבונית מס לבין קבלה. יתר על כן: דומה כי אין חולק שהתובע לא יכול היה לקבל את המוצר במעמד מסירת השיק וקבלת החשבונית. על כן, לא ברור כיצד מסיקה הנתבעת שמעצם רישום מספר החשבונית על גבי השיק “אין כל ספק שהמוצר נמסר לתובע בעת הרכישה או לאחריה ע”י ספק או החנות באמצעות הובלה”. (סעיף 4 להודעה), בשים לב לכך שהיא עצמה לא יודעת מתי נתקבל המוצר – אם בעת הרכישה או לאחריה. יכול והספק או חברת ההובלה לא סיפקו את המוצר בעוד היא סיפקה, אולם עניין זה הוא בינה לבין חברת ההובלה או הספק ובכוחה להיפרע ממי מהם, היה וכך הדבר.

 

טענת הנתבעת כי דחתה את פנייתו של התובע בהדגישה כי פנה לאחר 5 שנים ממועד הרכישה וזאת “לאור העובדה שהמוצר נמסר לו בשעתו” (סעיף 6), כאשר היא עצמה לא יכולה הייתה להעיד על כך בדיון או בכתב הגנה שלא הוגש, ואין בידה כל אסמכתא לדבר למעט טענה כללית וגורפת של הכחשה – דינה להידחות.

 

סיכומו של דבר, אני קובעת כי התובע הוכיח במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי הנתבעת לא סיפקה לו את המוצר.

הסעד

  1. אכן, בעלת הזכויות בשיק היא עיריית נתניה ולא התובע, הגם שעסקינן בחוזה לטובת צד ג’.

גם לשיטתה של הנתבעת, מקום בו יחליט בית המשפט על השבת התמורה ששולמה, יש להשיב את התמורה לעירייה ולא לתובע.

לא ברור מדוע התובע לא פנה לאגף הרווחה שבעיריית נתניה בסמוך לאי קבלת המוצר, בדרישה שיפנו לנתבעת (הגם שטען כי התלונן לפניהם) והלה יכול היה בנקל לסייע לאיתור השיק אותה עת, כמו גם לא ברור מדוע המתין כשש שנים עד שהגיש את תביעתו, בוודאי אם המוצר היה כה נדרש מבחינתו. על כן, קיים קושי ליתן משקל לאי סיפוק המוצר עוד בשנת 2012 כאשר התובע יכול היה בוודאי להקטין את הנזק. אי לזאת, ההתייחסות תהא מפנייתו הראשונה לנתבעת על פי החומר הראייתי שהוצג לפניי – היינו, החל משנת 2015. בית המשפט אינו יכול לחייב ריבית פיגורים לפי חוק ההוצאה לפועל משאין הדבר מצוי בסמכותו על פי דין ועל כן החישוב הוא לפי חוק ריבית והצמדה. על כן, אני מחייבת בהתאמה את הנתבעת להפקיד בקופת בית המשפט תוך 30 יום סך של 2573 ₪.

בכל הנוגע לתשלום עבור שירותי עורך דין שמבקש התובע, עסקינן בתביעה קטנה המייתרת כתיבת כתבי טענות על ידי עורך דין וחוטאת לתפישת המוסד של תביעות קטנות. אדם רשאי להיעזר בשירותי עורך דין אך לא לדרוש עלות הכנת כתבי הטענות עבור בית משפט לתביעות קטנות. ביחס למכתב התראה, מובן הצורך לייתר הליכים משפטיים טרם נקיטתם, ולכן אני פוסקת עבור הכנת מכתב התראה אחד. סך הכל תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט לרבות אגרה והמצאות וכן עבור טרחה המתבטאת בין היתר גם בעגמת נפש ב’מרדף’ הכרוך אחר קבלת מוצר שהתובע היה זכאי לו על פי דין והנתבעת היא הגורם ‘הזול ביותר’ לייתור התביעה – סך של 1800 ש”ח שישולמו לתובע ישירות תוך 30 יום.

 

  1. אני מורה לעיריית נתניה, אגף הרווחה, קרן נתניה, להודיע תוך 30 יום האם היא עומדת על העברת הסכום לחזקתה והיא זו שתבוא בדין ודברים עם התובע במסגרת יחסיה עמו לאותה תקופה בה כבר הוענקה לו ההטבה למימוש בהתאם לתנאי הזכאות או להעביר את הסכום שיופקד ישירות לידי התובע. היה ולא תגיב, כמוה כהסכמה להעברת הסכום לידי התובע לאלתר.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.  

ניתן היום,  א’ שבט תשע”ט, 07 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.

אפרת רחלי מאירי

גארי פיקהולץ נ חשמל רובי מקרר לא הגיע אחרי 6 שנים 450175-06-18

 

להלן תביעה ביזארית של גארי פיקהולץ נגד מוחמד סיקסיק

זוהי עוד תביעה מוזרה על 20,000 ש”ח בה גארי פיקהולץ טוען שמי שניהל לו את מערך אתרי השידול להקשעות באינטרנט מוחמד סיקסיק התהפך עליו ותקף את האתרים שלו. לדבריו מוחמד “היה מתמחה במשרד פיקהולץ כאשר היה בבית הספר התיכון והיה אמור לעבוד על תמיכה ותחזוקה של אתר האינטרנט והדואר האלקטרוני.  במקום זאת, בסיועו של התובע נסע ללמוד באוניברסיטה באנגליה אך תקף משם את אתר האינטרנט של התובע והדואר האלקטרוני ודרש כופר. מסר סיסמאות לגורמים אחרים שתקפו את אתר התובע.  מוחמד גורש מאנגליה. התנצל בפני התובע כתנאי לסגירת תלונות נגדו במשטרה אך לא שילם פיצוי”.

מוחמד טען ש”בשנת 2013 בעת היותו בן 16 נוצר קשר בין פיקהולץ ובינו באמצעות המורה לאנגלית בתיכון בו למד. ביקשו ממנו לשדרג את אתר התובע ואת כתובות המייל וזאת כנגד תשלום. תשלום אשר שולם רק באופן חלקי.  מוחמד נרשם ללא עזרת התובע ללימודי הנדסת חלל באנגליה. סיים לימודיו בהצטיינות ולאחר מכן המשיך ללימודי הנדסת תעופה באוניברסיטת ברונל בלונדון. הוכחשה פגיעה באתר התובע, ציין כי אין ולא היו נגדו תלונות במשטרה.   נטען כי התובע הוא נוכל .אשף במעשי תרמית ורמיה”.

מוחמד טען ש”כל רצונו של פיקהולץ הוא לסחוט אותו ואת אביו – חבר מועצת עיר ובעל אמצעים.  נטען כי פיקהולץ הלין שכרו בסדר גודל של 5,000 ₪ לערך. הכחיש את כל הנטען לגבי טענה כי גורש מאנגליה. הוא סיים לימודיו ובהצטיינות”.

פיקהולץ הפסיד במשפט בתביעות קטנות אבל הוא הגיש ערעור ובו טען שהשופט טעה בכך שלא פשר לו להיות מיוצג ע”י מאיר מיקי גבעתי, שאותו הציג כבעלים של Small claims clinic.

הערעור נדחה על הסף.

ניתן ללמוד באיזו קלות פיקהולץ ממציא סיפורים על אנשים (ומדובר על בחור שעבד אצלו בגיל 16):  תקף אתר אינטרנט, סייע להתקבל ללימודי הנדסת חלל, גורש מאנגליה “יש נגדו תלונות במשטרה”.  הכל בלופים ושקרים שבושלו במעבדת העקיצות של מאיר מיקי גבעתי (מיקי וייס).

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
   
רת”ק 24531-11-19 פיקהולץ נ’ מוהאמד

 

לפני כבוד השופטת  אביגיל כהן

 

 המבקש  גדליה פיקהולץ
 נגד 
 המשיב  סיקסיק מוהאמד
 

 

החלטה

 

 

  1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה (כב’ השופט יעקב שקד) מיום 28/10/19 בת.ק. 44450-01-19 ולפיה נדחתה תביעת המבקש נגד המשיב.

 

  1. המבקש – התובע הגיש ביום 17/1/19 תביעה קטנה בסך 20,000 ₪ נגד המשיב.

נטען כי המשיב היה מתמחה במשרד המבקש כאשר היה בבית הספר התיכון והיה אמור לעבוד על תמיכה ותחזוקה של אתר האינטרנט והדואר האלקטרוני.

במקום זאת, בסיועו של התובע נסע ללמוד באוניברסיטה באנגליה אך תקף משם את אתר האינטרנט של התובע והדואר האלקטרוני ודרש כופר. מסר סיסמאות לגורמים אחרים שתקפו את אתר התובע.

הנתבע גורש מאנגליה. התנצל בפני התובע כתנאי לסגירת תלונות נגדו במשטרה אך לא שילם פיצוי.

 

  1. המשיב – הנתבע הכחיש הנטען לגביו.

ציין, כי בשנת 2013 בעת היותו בן 16 נוצר קשר בין התובע ובינו באמצעות המורה לאנגלית בתיכון בו למד. ביקשו ממנו לשדרג את אתר התובע ואת כתובות המייל וזאת כנגד תשלום. תשלום אשר שולם רק באופן חלקי.

הנתבע נרשם ללא עזרת התובע ללימודי הנדסת חלל באנגליה. סיים לימודיו בהצטיינות ולאחר מכן המשיך ללימודי הנדסת תעופה באוניברסיטת ברונל בלונדון.

הוכחשה פגיעה באתר התובע, ציין כי אין ולא היו נגדו תלונות במשטרה.

נטען כי התובע הוא נוכל .אשף במעשי תרמית ורמיה.

 

  1. בדיון שהתקיים ביום 28/10/19 העידו התובע והנתבע.

הנתבע טען, כי כל רצונו של התובע הוא לסחוט אותו ואת אביו – חבר מועצת עיר ובעל אמצעים.

נטען כי התובע הלין שכרו בסדר גודל של 5,000 ₪ לערך. הכחיש את כל הנטען לגבי טענה כי גורש מאנגליה. הוא סיים לימודיו ובהצטיינות.

 

התובע ביקש לאחר מכן לצרף “עשרות מסמכים…” שלא צורפו לתביעה.

בית משפט לא נעתר לכך ונתן פסק דין.

 

  1. בפסק הדין נקבע, כי מסמכים יש לצרף בתביעות קטנות לכתבי הטענות. התובע לא צירף לתביעתו ולו מסמך אחד. לא בעניין האחריות. לא בעניין גובה נזק. אין ראיה שהנתבע שיבש באופן כלשהו את אתרי האינטרנט וכתובות המייל של התובע. לא ידוע ממה מורכב סכום התביעה. התביעה הוגשה בשיהוי של כ- 6 שנים ובנסיבות, נראה כי ככל שהיתה קיימת עילת תביעה (שלא הובאו ראיות לגביה) היא נזנחה.

התביעה נדחתה הן בשל שיהוי ,והן מהעדר הוכחה הן למעשים והן להיקפי הנזק.

 

  1. בבקשת רשות הערעור הועלו מספר טענות:

(א)        בית משפט מנע מהמבקש להשתמש בשירותי עורך דין או לחלופין בשירות אותו הוא מכנה: “Sma ll claims clinic”.

 

(ב)        יש להגן על הזכויות לפי חוק ההתיישנות.

 

(ג)         בית משפט קמא קבע כי אין ראיות לטענות נגד הנתבע לפיהן הוא בכלל עמד לדין עד “לערכאה בבית המשפט המחוזי”.

אציין כי גם בהליך שלפני אין ראיות התומכות בנטען. כמו למשל: באיזה הליך מדובר במסגרתו לכאורה עמד הנתבע לדין ומתי.

המבקש רוצה להורות על החזרת התיק לבית משפט לתביעות קטנות ולהיעזר בשירותי איש מקצוע להכנת “התלונה” ו”התיעוד” בפורמט טוב יותר.

 

  1. דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיב:

א)         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות ניתנת רק במקרים חריגים, עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, זאת  בשל טבעם זה של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של הסכסוכים.

וראה לעניין זה: רע”א 5623/18 עיריית ירושלים נ’ נתנאל מור(9/8/18) סעיף 6, רע”א 1196/15 צח בר נ’ פורטל (18/3/15) ורע”א 7535/16 דהרי נ’ לדרמן (26/12/16).

 

המקרה שלפנינו אינו נכנס לגדר החריגים.

 

ב)         מטרת בית משפט לתביעות קטנות היא יצירת מכשיר זמין, יעיל, מהיר וזול יחסית לבירור תביעות בסדר גודל כספי קטן.

בבית משפט לתביעות קטנות אין מתירים ייצוג על ידי עורכי דין, אלא במקרים חריגים, כאשר בית משפט מתיר זאת למבקש.

לעניין זה ראה גם : התביעה הקטנה / חבקין ונמרודי ,הוצאת נבו, עמ’ 41.

התובע הוא זה שבחר להגיש תביעתו לבית משפט לתביעות קטנות ולא לבית משפט שלום. בבחירה זו הוא קיבל על עצמו את הוראות הדין, לרבות סדרי הדין בתביעות קטנות.

על כן, ברור שלא היה צורך לאשר לו ייצוג על ידי עורך דין לו היה מבקש זאת – אציין כי לא מצאתי בפרוטוקול תיעוד לכך שביקש להיות מיוצג. היה עליו לתמוך כתב תביעתו במסמכים הן בסוגיית האחריות והן בסוגיית הנזק אך טענותיו לא נתמכות ולו בראשית של אסמכתא בכתב.

לפיכך, אך מתבקש היה לדחות התביעה אשר לא הוכחה.

(ג)    הליך ערעורי מטרתו לבחון האם ערכאה דיונית שגתה בהכרעתה על בסיס הטענות והראיות שהוצגו בפניה.

במקרה דנן, בית משפט קמא הגיע למסקנה המתבקשת על בסיס חומר הראיות שהוגש כחלק מכתבי הטענות. לא היתה כל חובה להתיר צירוף מסמכיים בשלב שלאחר שמיעת העדויות.

משבחר התובע להגיש תביעה בשנת 2019 בגין אירוע / אירועים נטענים (אשר לא ברור מכתב התביעה מתי היו) שהיו לפני שנים רבות.(הנתבע ציין, כי עבד במשרד התובע בשנת 2013), התביעה לא התיישנה אך בהחלט השיהוי והיעדר ראיות במצטבר מהווים שיקולים של ממש לצורך הכרעה שיפוטית המובילה לדחיית התביעה.

 

  1. לסיכום:

א)         לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

ב)         משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ג)          המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י”ד חשוון תש”פ, 12 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.

אביגיל כהן

פיקהולץ נ מוחמד סיקסיק תקף לו אתר אינטרנט

להלן תביעת בעל דירה שגארי פיקהולץ עקץ אותו ב חודשי שכירות וגנב את הריהוט.  בנוסף השאיר דירה מטונפת והחזיק כלב.  טרטר וטמטם את בעל הדירה בתלונות ובצ’קים שלא כובדו.  מי רוצה להתעסק עם האיש הזה???  תא”מ 9795-07-10.

 

בית משפט השלום בנתניה
   
תא”מ 9795-07-10 ירון זארקה נ’ פיקהולץ

 

 

בפני כב’ השופטת  יעל קלוגמן

 

 תובע  ירון זארקה
 נגד 
נתבע  גדליה פיקהולץ

 

פסק דין

המחלוקת וטענות הצדדים

 

  1. התובע השכיר לנתבע דירה בשד’ ניצה 26, נתניה.

יחסי השכירות החלו בחוזה מיום 27.4.07, שלפיו החלה תקופת השכירות ביום 15.5.07.

תקופות השכירות, בנות שנה, הוארכו, וההארכה האחרונה היתה עד יום 15.5.10.

שכר הדירה החודשי, בתקופה הרלבנטית לענייננו, היה 1,260 דולר.

בחוזה נקבע כי בגין איחור בפינוי הדירה ישלם השוכר פיצוי יומי בסך 100 דולר.

בנספח לחוזה פורט ריהוט שנמצא בדירה ונכלל במושכר: ספה בת שני מושבים, שולחן קפה, שישה כיסאות בר, מקרר, תנור, כיריים, מיטה, שתי מנורות לילה, שולחן איפור עם מראה, שתי מיטות נפתחות, שני ארונות בגדים של איקיאה (פריט זה הוסף על ידי הנתבע, כיוון שנמצא בפועל בדירה, למרות שלא נכלל ברשימה שבנספח לחוזה).

 

  1. המחלוקת בין הצדדים נתגלעה זמן מה לאחר תחילת השכירות, כאשר לטענת התובע קיזז הנתבע סכומים משכר הדירה ללא הסכמתו ולא אפשר לנציגי התובע לבדוק את הדירה.

התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה שבה תבע, בין היתר, פינוי המושכר (א 4901/08; להלן: התביעה הקודמת).

בדיון בתביעה הקודמת, ביום 20.11.08, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר המשך קיומם של יחסי השכירות. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין, בפסק דין שניתן ביום 9.2.09 (לאחר הכרעה בעניין הוצאות תיקון המזגן, שנותר במחלוקת והועמד להכרעת ביהמ”ש).

בהסכמה ובפסק הדין נקבע, בין היתר, הסדר בדבר ביצוע תשלומי שכר הדירה לחשבון בנק של ב”כ התובע. עוד נקבע כי חלף הבטוחה שהוסכמה בחוזה השכירות יפקיד הנתבע 12,000 ₪ בחשבון משותף שיפתחו ב”כ הצדדים. הפקדה זו בוצעה בחשבון בבנק מסד.

מוסכמה נוספת היתה כי הפרה של ההסכמות הללו תקנה זכות לביטול החוזה, וכי אם הנתבע לא יתקן הפרה כזאת, תוך 14 יום מקבלת התראה, יהא התובע זכאי לבטל את חוזה השכירות באופן מיידי ולדרוש את פינוי הדירה.

 

  1. השכירות נמשכה עד תומה. לקראת סיומה נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בעניין תשלום שכר הדירה לשלושת חודשי השכירות האחרונים.

ביום 12.7.10 הגיש התובע את התביעה דנן, ע”ס 33,658 ₪. התובע תבע יתרת חוב של שכר הדירה; פיצוי יומי, על פי חוזה השכירות, בגין 52 ימים של איחור בפינוי הדירה; פיצוי בגין נזקים שונים; פיצוי בגין עוגמת נפש.

הנתבע ביטל את השיק שמסר לתשלום שכר הדירה עבור שלושת חודשי השכירות האחרונים, ועל כן הודיע לו ב”כ התובע, במכתב מיום 16.3.10 (נספח ג’ לכתב התביעה),

על ביטול החוזה ודרש ממנו לפנות את הדירה עד יום 25.3.10 (להלן: מכתב הפינוי).

כשקיבל הנתבע מכתב זה, הוא העביר אל ב”כ התובע – ביום 25.3.10 – חלף השיק שביטל, תשלום בסך 10,000 ₪ עבור חודשי השכירות האחרונים; אך התובע טוען כי תשלום זה אינו מכסה את מלוא דמי השכירות, ונותרה יתרת חוב של שכר הדירה, כפי שיפורט להלן.

התובע טוען כי בכך הפר הנתבע את חוזה השכירות, ואף את ההסכמות ופסק הדין בתביעה הקודמת, ועל כן היה התובע רשאי לבטל את החוזה ולדרוש פינוי מיידי של הדירה.

משלא נענה הנתבע לדרישה שבמכתב הפינוי, אלא פינה את הדירה רק סמוך לאחר המועד של תום השכירות, תבע התובע את הפיצוי היומי, בסך 100 דולר, בגין 52 ימים של איחור שחל, לשיטתו, בפינוי הדירה.

מרכיב נוסף של התביעה הוא פיצוי בגין פריטי ריהוט וציוד, אשר לטענת התובע לקח הנתבע מהדירה, וכן – החזר הוצאות בגין תיקונים שונים, אשר לטענת התובע יש להשית על הנתבע.

 

  1. הנתבע כופר בכל מרכיבי התביעה. לגבי דמי השכירות, טוען הוא כי בפברואר 2010 עמדה לזכותו יתרת זכות של דמי השכירות לחודש אחד. הנתבע טוען כי ביום 12.2.10 הוא שלח אל ב”כ התובע מכתב, שאליו צירף שיק של דמי השכירות לשלושה חודשים וכתב כי כיוון שלזכותו דמי שכירות לחודש אחד, אזי יש לדחות את מועד הפינוי מיום 15.5.10 ליום 15.6.10.ב”כ התובע השיב לנתבע, כי התובע מבקש שיפנה את הדירה במחצית מאי 2010, ועל כן דרש הנתבע מהתובע שלא להפקיד את שיק שכר הדירה האמור, אלא לערוך התחשבנות נכונה, לנוכח טענתו כי עומד לזכותו סכום דמי שכירות לחודש אחד.

הנתבע חשש פן למרות זאת יפקיד התובע את השיק האמור (כפי שאמנם קרה), ועל כן ביטל הנתבע שיק זה מבעוד מועד.

כפי שצויין, חלף השיק שבוטל שילם הנתבע, ביום 25.3.10, את יתרת דמי השכירות לשיטתו, היינו – שני חודשי שכירות (ואף מעט למעלה מכך). הנתבע טוען כי בכך פרע לתובע את מלוא דמי השכירות, ולא נותר כל חוב.

בהתאם לכך, טוען הנתבע כי הוא לא הפר את החוזה, ועל כן לא היתה הצדקה לדרישה לפינוי הדירה, על פי מכתב הפינוי.

לעניין המועד של פינוי הדירה, טוען הנתבע כי הוא עזב את הדירה כבר ביום 3.5.10 ועבר להתגורר בדירה אחרת. הנתבע טוען כי ביום 13.5.10 בוצעה בדירה עבודת ניקיון יסודית, על ידי בעל מקצוע שהזמין לשם כך ואשר לידיו מסר את מפתחות הדירה.

כפי שיפורט להלן, סוכם כי בתום עבודות הניקיון בדירה יימסרו המפתחות למשפץ מטעם התובע, שהוזמן לבצע שיפוצים בדירה עם פינוייה. הנתבע טוען כי בכך הוא עמד במועד של פינוי הדירה, על פי חוזה השכירות.

על פי כל אלה טוען הנתבע כי לא היתה הצדקה לבטל את החוזה ולחייבו לפנות את הדירה בטרם תום תקופת השכירות; כי הוא עמד במועד של פינוי הדירה בתום תקופת השכירות; ועל כן אין לחייבו בפיצוי יומי על פי החוזה בגין איחור בפינוי.

לעניין פריטי הריהוט והציוד מושא התביעה, טוען הנתבע כי פריטים אלה לא היו קיימים בדירה מלכתחילה ועל כן לא נכללו בנספח לחוזה השכירות, ולפיכך יש לדחות את טענת התובע כאילו הנתבע נטל פריטים אלה מהדירה.

הנתבע מכחיש אף את טענות התובע כי הוא הזניח את הדירה והותירה מלוכלכת וניזוקה.

לטענתו, הוא דאג לניקיון הדירה באופן שוטף, ולקראת עזיבתה דאג לבצע ניקיון יסודי.

הנתבע טוען כי הוא קיים את כל התחייבויותיו על פי החוזה, ואינו חייב לתובע דבר.

לפיכך ביקש לדחות את התביעה ולהורות להשיב לו את סכום הפיקדון, בסך 12,000 ₪, אשר הופקד בחשבון הנאמנות על פי הסכמות הצדדים בתביעה הקודמת.

 

  1. הנושאים שבמחלוקת הם:

א.  האם נותר חוב של שכר דירה עבור שלושת חודשי השכירות האחרונים;

ב.  האם מוצדק ביטול החוזה והדרישה לפינוי מוקדם של הדירה, על פי מכתב הפינוי;

ג.  האם איחר הנתבע בפינוי הדירה;

ד. פרטי העבודות והנזקים שבגינם ביקש התובע לחייב את הנתבע.

 

חוב דמי השכירות

 

  1. המחלוקת בעניין חוב דמי השכירות היא כאמור לגבי שלושת חודשי השכירות האחרונים: ממחצית פברואר עד מחצית מאי 2010.

הנתבע טען כי יתרת הזכות לטובתו, בסכום של שכר דירה לחודש אחד, נבעה מתשלום ביתר ששילם במסגרת הליך הוצאה לפועל, אשר התובע פתח כנגדו. ב”כ התובע מסר כי הליך ההוצאה לפועל, שנפתח לאחר תום הדיון בתביעה הקודמת, לא היה לתשלום שכר דירה, אלא רק לפירעון סכום הוצאות, בסך 1,500 ₪, שהנתבע חוייב בו על פי החלטתה של כב’ השופטת (כתוארה אז) בלטמן-קדראי, מיום 17.11.08.

תיק הוצל”פ זה נפתח על ידי התובע ללא ייצוג. הנתבע טען כי שילם לב”כ התובע את סכום החוב בתיק ההוצל”פ, אך ב”כ התובע הבהיר כי הוא לא ייצג את התובע בהליך ההוצל”פ האמור, וכי הסכום הנטען לא שולם לו על ידי הנתבע. ב”כ התובע ציין כי החוב באותו תיק הוצל”פ טרם שולם, והתיק עדיין פתוח.

מדובר בטענת “פרעתי”, שנטל הוכחתה על הנתבע. הנתבע לא הוכיח את התשלום הנטען, ועל כן אני דוחה טענה זו.

 

  1. עם זאת, טענת הנתבע כי נכון לפברואר 2010 עמד לזכותו סכום ששילם ביתר עבור שכר הדירה, אינה מופרכת לחלוטין: על פי הראיות מטעם התובע, אמנם עמד לזכות הנתבע סכום ששילם ביתר, אך לא כדי מלוא הסכום של שכר דירה חודשי, אלא רק חלק ממנו.

הוריו של התובע טיפלו מטעמו בהשכרת הדירה, ואביו העיד מטעמו.

על פי תצהיריהם (הזהים) של הורי התובע, שילם הנתבע ע”ח שכר הדירה – עבור ששת החודשים: אוגוסט 2009 עד ינואר 2010 – 7,924.25 דולר.

שכר הדירה היה 1,260 דולר לחודש, ועבור שישה חודשים – 7,560 דולר.

בהתאם לכך, נותר לזכות הנתבע סך 364.25 דולר, נכון לראשית פברואר 2010.

על פי הודאת בעל דין מטעם התובע עמדה, איפוא, לזכות הנתבע יתרת זכות, על חשבון שכר הדירה, אך סכומה היה כאמור לעיל, ולא כדי חודש שלם של שכר הדירה.

לסכום זה יש להוסיף את התשלום בסך 10,000 ₪, שהנתבע שילם ביום 25.3.10, שהוא שווה ערך ל- 2,667 דולר. סך הכל יש לזקוף לזכות הנתבע 3,031.25 דולר.

שכר הדירה עבור שלושה חודשים הוא 3,780 דולר. בהפחתת הסכומים שלזכות הנתבע,

יתרת החוב עבור שכר הדירה היא 748.75 דולר, וזה הסכום שהתובע תבע במרכיב זה של התביעה (דברי ב”כ התובע, בעמ’ 11 לפר’).

משדחיתי את טענת “פרעתי” של הנתבע, לגבי יתרת חוב שכר הדירה, אני מקבלת מרכיב זה של התביעה.

שער הדולר במועד הרלבנטי הוא 3.739 (כפי שהציג ב”כ התובע לנתבע בחקירתו הנגדית, בעמ’ 17 לפר’). בהתאם, הסכום בשקלים של יתרת החוב של הנתבע הוא 2,799.57 ₪, ובסכום עגול: 2,800 ₪, נכון למועד שבו היה על הנתבע לשלם את דמי השכירות, שהוא 15.2.10.

 

          האם מוצדק ביטול החוזה והדרישה לפינוי מוקדם של הדירה, על פי מכתב הפינוי

 

  1. כפי שצויין, במכתב הפינוי, מיום 3.10, נדרש הנתבע לפנות את הדירה עד יום 25.3.10, בגין אי תשלום שכר הדירה. מועד הפינוי שנדרש אינו מתיישב עם ההסכמות ופסק הדין בתביעה הקודמת, שלפיהן היה על ב”כ התובע ליתן לנתבע תקופת התראה בת 14 יום לתיקון ההפרה, ורק בהעדר תיקון ההפרה קמה זכותו של התובע לבטל את החוזה ולדרוש פינוי מיידי של הדירה.

במכתב הפינוי “דילג” ב”כ התובע על תקופת ההתראה שנדרשה, על פי ההסכמות האמורות, ודי בכך כדי לאיין את תוקפה של הדרישה מהנתבע לפנות את הדירה ביום 25.3.10, תשעה ימים בלבד לאחר מועד מכתב הפינוי.

הנתבע, מצידו, מיהר לתקן את ההפרה, סמוך לקבלת דרישת הפינוי, על ידי תשלום הסכום של 10,000 ₪ (שווה ערך ל- 2,667 דולר, על פי סעיף 23 לתצהירו של אבי-התובע); היינו – מעט למעלה משכר הדירה עבור חודשיים, וזאת בשל טענתו של הנתבע כי היתה לו אצל התובע יתרת זכות כדי שכר הדירה עבור חודש אחד.

גם אם טענה זו נדחתה בסופו של דבר, עדיין שילם הנתבע, בפועל, באותו תשלום למעלה משני שליש של סכום דמי השכירות עבור שלושת החודשים האחרונים.

בהסכמות ובפסק הדין בתביעה הקודמת נקבע כי “בהעדר תיקון (של ההפרה – י.ק.), תקום זכות התובע להודעה על ביטול ההסכם מיידית ודרישת פינוי” (ההדגשה שלי – י.ק.).

בהתאם לכך, היה על ב”כ התובע – לאחר שהנתבע שילם את הסך של 10,000 ₪ – להודיע לנתבע כי אין בתשלום זה כדי לתקן את ההפרה, ועל כן מודיע התובע על ביטול החוזה ודורש פינוי מיידי.

ב”כ התובע לא פעל על פי השלבים הללו שבהסכמות ובפסק הדין בתביעה הקודמת, אשר מחייבים את הצדדים. במכתבו לגבי ההפרה הוא מיהר ונקב מועד לפינוי מוקדם של הדירה, מבלי ליתן לנתבע את 14 הימים לתיקון ההפרה; ולאחר שהנתבע מיהר לתקן אותה (או לפחות את חלק הארי שלה, גם לשיטת התובע), גם אז לא פעל ב”כ התובע בהתאם להסכמות ולפסק הדין בתביעה הקודמת.

על כן, מההיבט המשפטי, יש לדחות את טענת התובע, כי הנתבע היה חייב לפנות את הדירה ביום 25.3.10, וכי בגין כל אחד מהימים שממועד זה ועד הפינוי בפועל מגיע לתובע הפיצוי היומי, בסך 100 דולר, בגין איחור בפינוי.

 

  1. אני סבורה כי מסקנה זו נכונה לא רק מההיבט המשפטי, אלא גם מההיבט של השכל הישר וההגינות: מייד עם קבלת דרישת הפינוי שילם הנתבע למעלה משני שליש של דמי השכירות החסרים, וזאת כאשר עמד לזכותו סכום נוסף של תשלום מוקדם על חשבון דמי השכירות, כפי שפורט בתצהיריהם של הורי התובע.

יתרת החוב שנותרה היא כדי דמי שכירות עבור כחצי חודש בלבד. בנסיבות אלה, גם על פי הגינות בסיסית ושכל ישר, אין זה ראוי לדרוש מהשוכר לפנות את הדירה כחודשיים לפני תום חוזה השכירות, כאשר הוא שילם בפועל את דמי השכירות עבור חלק הארי של תקופה זו.

ואמנם, כך ראה את הדברים אביו של התובע, מר לוסיאן זארקה, שטיפל מטעמו בהשכרת הדירה. בניגוד למה שנתבע בכתב התביעה, אמר האב בעדותו כי הפיצוי היומי בגין איחור בפינוי הדירה נתבע רק עבור “הימים שאיחר לפנות, לאחר 15.5.10″

(בעמ’ 10 לפר’; ההדגשה שלי – י.ק).

אביו של התובע לא חסך ביקורת וטענות כלפי הנתבע, לגבי התנהלותו במהלך תקופת השכירות, אך לגבי המועד שבו היה על הנתבע לפנות את הדירה, לא בכדי אמר האב, באופן ישר וללא היסוס, כי מועד הפינוי היה בתום תקופת השכירות, ולא קודם לכן.

 

  1. אני דוחה, איפוא את מרכיב התביעה, שעניינו חיוב בפיצוי היומי בגין איחור בפינוי, החל מיום 25.3.10, חלף מועד תום השכירות, ביום 15.5.10.

 

      האם איחר הנתבע בפינוי הדירה

 

  1. האם פינה הנתבע את הדירה עד יום 15.5.10, או רק לאחר מכן?

התובע טוען כי הנתבע פינה את הדירה רק ביום 18.5.10, באיחור של שלושה ימים.

מועד תום השכירות, 15.5.10, חל בשבת.

הנתבע טוען כי עזב את הדירה כבר ביום 3.5.10, וכי ביום 13.5.10 הוא אפשר למשפץ מטעם התובע להתחיל בעבודות השיפוץ. לפיכך, טוען הנתבע, לא היה כל איחור בפינוי.

אולם על פי הראיות, לרבות מטעם הנתבע עצמו, מי שהחל בעבודות בדירה ביום 13.5.10 לא היה המשפץ מטעם התובע אלא מבצע עבודות הניקיון מטעם הנתבע, מר דוד קריגר, אשר הצהיר והעיד מטעם הנתבע.

מר קריגר מוסר בתצהירו כי הוא בעל עסק לשירותי ניקיון, שהיה אחראי על הניקיון והתחזוקה של חלק מהדירות בבניין, וביניהן הדירה שבה מדובר.

מר קריגר מוסר כי ביום 13.5.10 הוא קיבל מהנתבע את מפתחות הדירה לצורך עבודות ניקיון יסודיות, טרם פינוייה על ידי הנתבע. מועד זה חל ביום ה’ בשבוע. הנתבע ביקש מקריגר למסור את המפתחות למשפץ בשם יניב, מטעם התובע, שהיה אמור להתחיל בביצוע שיפוצים בדירה בתום עבודת הניקיון.

על פי העדויות לפני, לא היתה למעשה מחלוקת כי מר קריגר החל בעבודות הניקיון ביום 13.5.10. הן מר קריגר, והן הנתבע עצמו, הצהירו והעידו כי עבודות אלה נמשכו יומיים, היינו – ביום ה’, 13.5.10 וההמשך – ביום א’, 16.5.10, ורק בתום יום העבודה, ביום א’, היה קריגר אמור למסור את המפתחות למשפץ-התובע.

מר קריגר העיד כי אמנם סיים את עבודתו ביום א’ (16.5.10), אך המשפץ יניב, שהיה אמור לקבל ממנו את מפתחות הדירה בתום עבודת הניקיון, לא הגיע למקום וביקש מקריגר למסור לו את מפתחות הדירה למחרת, יום ב’ (17.5.10), וכך עשה קריגר.

מנגד העיד אביו של התובע כי המשפץ מטעמו החל לעבוד בדירה ביום 15.5.10, אולם לדבריו, הנתבע טרם ארז אז את חפציו, והוא פינה את הדירה רק ביום 18.5.10.

לא השתכנעתי מעדות האב בעניין מועד פינוי הדירה. הוא לא אמר כי נכח בעצמו בדירה בימים הרלבנטיים, ולא ברור על סמך מה טען שהנתבע לא פינה את חפציו אלא ביום 18.5.10. לא הוצגו תצלומים או כל ראייה אחרת לתמיכה בטענה זו.

דבריו של האב, כי המשפץ מטעמו החל לעבוד בדירה ביום 15.5.10, הם תמוהים, כיוון שמועד זה חל בשבת.

הנתבע הזמין אצל קריגר עבודת ניקוי יסודית, טרם השבת החזקה בדירה לתובע, והדעת נותנת כי לצורך עבודה זו על הדירה להיות פנוייה מחפצים. מר קריגר לא נשאל, בחקירתו הנגדית, אם בעת שביצע את הניקיון היסודי נותרו בדירה חפצים של הנתבע.

המשפץ יניב לא הובא לעדות. עדותו של מר קריגר עשתה עלי רושם אמין. כמו כן, לפי הראיות שלפני, קריגר ויניב הם היחידים שהיו בפועל בדירה בימים שבין 13.5.10 לבין 17.5.10.

אני מקבלת את דבריו של קריגר, כי הוא השלים את עבודות הניקיון ביום א’ (16.5.10), וסוכם כי באותו יום ימסור את המפתחות למשפץ יניב מטעם התובע, אולם יניב לא הגיע וביקש למסור לו את המפתחות רק למחרת.

אי מסירת המפתח למשפץ-התובע ביום א’ נבעה איפוא מבקשתו של המשפץ, ולא היתה בעטיו של הנתבע.

עבודות השיפוץ של הדירה, מטעם התובע, היו אמורות להתחיל ביום א’, על פי הסיכום בין הנתבע, קריגר והמשפץ יניב. אם לצורך עבודת הניקיון היסודי סביר להניח, שהדירה תהיה פנוייה מחפצים, הרי מקל וחומר כך – כשמתחילות עבודות השיפוץ.

אין לפני כל ראייה כי ביום א’, 16.5.10 – כשיניב היה אמור לקבל את מפתחות הדירה ולהתחיל בשיפוצים – נותרו עדיין בדירה חפצים של הנתבע שטרם פונו.

על כן לא הוכחה טענתו של האב, מטעם התובע, כי הנתבע פינה את חפציו מהדירה רק ביום 18.5.10.

הן הנתבע והן קריגר מסרו כי קריגר עבד בניקיון הדירה במשך יומיים, יום ה’ ויום א’, על פי עדות קריגר. עולה איפוא כי הנתבע איחר לפנות את הדירה ביום אחד בלבד, יום

16.5.10, שבו עדיין עבד בדירה איש הניקיון מטעמו.

בהתאם לכך, מגיע לתובע, על פי חוזה השכירות, פיצוי בסך 100 דולר בגין יום האיחור בפינוי הדירה. שוויו של סכום זה בשקלים, במועד הרלבנטי, הוא 373.9 ₪, ובסכום עגול: 374 ₪.

 

פרטי העבודות והנזקים שנתבעו בתביעה

 

  1. התובע טען כי חלק מהנזקים בדירה נגרמו על ידי כלב שהנתבע החזיק בה.

מנגד טען הנתבע כי לא היה כלל כלב ברשותו, ולראייה צירף לתצהירו אישור מהשירות הוטרינרי העירוני כי אין אצלם רישום של כלב או חתול על שמו (נספח י”א לתצהיר).

מר קריגר, שהעיד מטעם הנתבע, מסר בתצהירו כי במהלך תקופת מגוריו של הנתבע בדירה, ניקו אותה הוא וצוותו לפחות 15 פעמים, וכי “בכל הפעמים בהם הגעתי לנקות את הדירה מעולם לא ראיתי כי יש כלב בדירה, ואף לא היה נראה כי יש סימנים שבעל חיים מצוי בדירה” (בסעיף 3 לתצהיר).

אביו של התובע נשאל אם בביקוריו בדירה הוא ראה בה כלב. האב השיב כי באחד מביקוריו פגש בדירה את ב”כ הנתבע, שהחזיקה כלב קטן בידה. לשאלה אם אפשר שכלב זה שייך לב”כ הנתבע, ולא לנתבע, השיב האב כי אינו יודע, אך טען כי אותו כלב היה מסתובב בלובי של הבניין, ואיש אחזקה במקום אמר לו, שיש לנתבע כלב שיורד אתו ללובי. דברים אחרונים אלה הם, כמובן, עדות שמיעה, שאינה קבילה כראייה לכך שהנתבע החזיק כלב בדירה.

לא הובאה מטעם התובע כל ראייה, שהנתבע החזיק כלב בדירה, ואילו הנתבע הביא ראיות מטעמו להפרכת טענה זו. על כן אני דוחה אותה.

 

  1. בסעיף 11 של כתב התביעה נתבע פיצוי בגין פריטי ריהוט וציוד, אשר לטענת התובע נלקחו מהדירה על ידי הנתבע.

הפריטים הם: שולחן טלביזיה (נרשם בטעות פעמיים), מיקרוגל, קומקום, כלי מטבח, כיסוי מזרן. הסכום הכולל שנתבע בגינם הוא 3,910 ₪.
לא הומצא כל תיסמוך לשווי הפריטים הללו. אביו של התובע העיד בעניין זה: “אין לי קבלות או הערכה. קניתי אותם לפני זמן רב” (בעמ’ 8 לפר’).

רשימת פריטי הריהוט שבנספח לחוזה השכירות הובאה בסעיף 1 לעיל. אף פריט מאלה שנתבעו בתביעה אינו מופיע ברשימה שבנספח לחוזה.

הנתבע טוען כי הפריטים שנתבעו כלל לא היו בדירה ומסתמך על כך שאמנם לא נרשמו בנספח לחוזה. מנגד טוען אבי-התובע כי ייתכן שהרשימה שבנספח לחוזה לא היתה מלאה, אך הפריטים שנתבעו היו בתוך הבית.

למותר לומר שאין די בטענה בעלמא כזאת כדי לשכנע, כשאין בידי התובע ראייה כלשהי למציאותם של אותם פריטים בדירה, ואפילו לא לעצם רכישתם.

יוזכר כי דווקא הנתבע הוא שהוסיף, בכתב ידו, לרשימת הפריטים שבנספח לחוזה את שני ארונות-איקיאה, אשר נציגי התובע השמיטו, אך הנתבע רשם אותם כיוון שהיו בפועל בדירה.

על התובע נטל הראייה. מדובר בחוזה שנערך באפריל 2007. נספח פריטי הריהוט והציוד, שהוא חלק מחוזה השכירות, נערך על מנת לתעד אילו פריטים מצויים בדירה ושייכים לתובע. משלא נרשמו הפריטים מושא התביעה בנספח לחוזה, ולנוכח המחלוקת לגביהם כאמור לעיל – לא הרים התובע את נטל הראייה שעליו ולא הוכיח כי אותם פריטים אמנם היו בדירה במהלך השכירות, וכי נלקחו על ידי הנתבע.

על כן אני דוחה מרכיב זה של התביעה.

 

  1. בסעיף 12 של כתב התביעה נמנו מספר נזקים, שהתובע תבע החזר עלות תיקונם.

התובע תבע 400 ₪ בגין החלפת מנעולים, אשר לטענתו נאלץ לבצע כיוון שהנתבע לא החזיר לו את כל מפתחות הדירה.

הנתבע כופר בכך וטוען כי מסר את כל מפתחות הדירה. דבריו נתמכים באמור בתצהירו של מר קריגר, כי כשהגיע לדירה לצורך הניקיון היסודי, ביום 13.5.10, “באותו היום מסר לי מר פיקהולץ את מפתחות הדירה וכן את מפתחות חדר המדרגות ותיבת הדואר. מר פיקהולץ ביקש ממני למסור את המפתחות למשפץ יניב מטעם בעל הבית” (בסעיף 6 של התצהיר). התובע לא הוכיח איפוא את טענתו כי הצורך בהחלפת המנעולים נוצר בעטיו של הנתבע.

עוד תבע התובע החזר 450 ₪ בגין תיקון המזגן. מנגד טוען הנתבע כי כשעזב את הדירה, המזגן פעל באופן תקין.

כמו כן, הנתבע טוען כי במהלך תקופת השכירות הוא ביצע תיקון יסודי של המזגן אשר הביאו למצב עבודה תקין. עניין זה עלה במסגרת התביעה הקודמת. אותה עת לא המציא הנתבע לביהמ”ש את האסמכתאות בדבר עלות התיקון, ועל כן נדחתה טענת הקיזוז שהעלה בגין תיקון המזגן (סעיף 7 להסכמות הצדדים מיום 20.11.08; סעיף 3 לפסק הדין מיום 9.2.09).

אולם בתביעה דנן התובע הוא שדורש החזר בגין תיקון המזגן, אשר לטענתו נדרש עם עזיבת הדירה על ידי הנתבע. התובע לא הוכיח כלל כי המזגן ניזוק; בניגוד לטענת הנתבע כי פעל באופן תקין. התובע לא הוכיח כי עם פינוי הדירה בוצע תיקון במזגן, מה היתה מהות התיקון ומה היתה עלותו.

התובע לא הוכיח איפוא כלל מרכיב זה של התביעה, ואני דוחה אותו.

מרכיבים נוספים בסעיף זה של התביעה היו: 850 ₪ עבור ניקיון במשך שלושה ימים, במיוחד משערות כלב שהיו בדירה, ו- 1,300 ₪ עבור סתימת חורים בקירות הדירה.

כפי שצויין, התובע לא הוכיח כי הנתבע החזיק כלב בדירה. מר קריגר העיד כי ניקה את הדירה באופן שוטף, במהלך תקופת השכירות, וכי הדירה היתה תמיד מטופלת כנדרש, ומעולם לא היה בה כלב או סימנים של בעל חיים.

עוד העידו הן הנתבע והן מר קריגר כי לקראת עזיבת הדירה הזמין הנתבע אצל קריגר עבודת ניקיון יסודית. “מדובר בניקיון מיוחד ויסודי הכולל צוות מיוחד ואשר עולה יותר מניקוי רגיל” (בסעיף 4 לתצהירו של קריגר).

לגבי החורים בקירות, שנוצרו בשל פירוק גופי תאורה, אשר הנתבע התקין בדירה, והתובע לא חפץ להשאירם, העיד הנתבע כי הוא הורה גם לקריגר וגם למשפץ יניב, מטעם התובע, לסתום חורים אלה: “גם קריגר וגם יניב המשפץ מטעמכם. שילמתי גם ליניב כדי לבדוק שהכל מסודר” (בעמ’ 18 לפר’).

נטל הראייה הוא על התובע, והוא לא הוכיח כלל גם פרטים אלה של התביעה. התובע לא המציא תצלומים, קבלות, עדויות או כל ראייה אחרת, כנגד ראיות הנתבע לכך שהוא דאג באופן שוטף לניקיון הדירה על ידי איש מקצוע, במהלך שנות השכירות, וכי הזמין אצל אותו איש מקצוע ניקיון יסודי של הדירה, בעת שעזב אותה.

אין מחלוקת כי בוצע מטעם התובע שיפוץ בדירה, ועל כן, ככל שנותרו בקירות חורים כתוצאה מפירוק של גופי תאורה, ואשר לא כוסו על ידי קריגר, אזי היו ממילא מכוסים בעת עבודות השיפוץ, שתוכננו מלכתחילה.

בנסיבות אלה, ובהעדר כל פירוט או ראיות לגבי טיב התיקונים והעבודות, שבגינם תבע התובע החזרים – אני דוחה גם מרכיב זה של התביעה.

לנוכח כל המפורט לעיל, אני דוחה גם את מרכיב התביעה שעניינו פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש. בנסיבות העניין, לא מצאתי הצדקה לפיצוי כזה.

 

סיכום

 

  1. מבין מרכיבי התביעה קיבלתי את המרכיבים: יתרת חוב של שכר הדירה; פיצוי בסך 100 דולר בגין איחור בן יום אחד בפינוי הדירה. דחיתי את יתר מרכיבי התביעה.

 

  1. הנתבע ישלם לתובע 2,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.2.10 ועד לתשלום בפועל; וכן – 374 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.5.10.

הנתבע ישיב לתובע מחצית מאגרות התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומן.

הנתבע ישלם לתובע שכ”ט עו”ד בסך 2,500 ₪ (שכ”ט מופחת לנוכח התוצאות).

התובע יישא בהוצאותיו של עד הנתבע, מר דוד קריגר, בסך 400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסיקתן: 22.4.12. סכום זה ינוכה מהסכומים שעל הנתבע לשלם לתובע על פי פסק הדין.

 

  1. לביצוע פסק הדין ישמש הסכום שהופקד על ידי הנתבע, על פי פסק הדין בתביעה הקודמת, בחשבון מס’ 316405 בבנק מסד, סניף 508 (להלן: בנק מסד).

אני מורה לבנק מסד להעביר אל ב”כ התובע את הסכום שנפסק לזכות התובע על פי סעיף 16 לעיל, על כל מרכיביו.

את יתרת סכום הפיקדון יעביר בנק מסד אל ב”כ הנתבע.

 

  1. המזכירות תשלח את פסק הדין לב”כ הצדדים.

 

ניתן היום,  י”ד כסלו תשע”ד, 17 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.

יעל קלוגמן

ירון זארקה בעל דירה שגארי פיקהולץ עקץ אותו ב 3 חודשים 9795-07-10

עקיצות בשיתוף פעולה עם עו”ד סוזן פריימן SUSAN G. FREIMAN

כך נראית חתימה של סוזן פריימן באחת מתביעות העוקץ.  לכאורה התצהיר שלה אושר ע”י נוטריון דייב וולף (שהוא עו”ד ישראלי בירושלים) במחוז ווסטצ’סטר בניו יורק בתאריך 2/2/2022, אבל כפי הנראה לא דייב וולף היה שם וגם לא היא, ובתצהיר שלה היא בכלל לא כותבת איפה היא מוסמכת ודייב וולף בכלל לא כותב איך הוא זיהה אותה.

חתימה מזויפת של סוזן פריימן עי נוטריון דייב וולף
חתימה מזויפת של סוזן פריימן עי נוטריון דייב וולף

בתמונה:  עו”ד דייב וולף מירושלים שמספק חותמות נוטריון מזוייפות – כאילו הוא אישר אותן בווסטצ’סטר ניו יורק, מבלי שיצא מישראל בכלל…..

 

DAVE WOLD דייב וולף עורך דין נוכל שמספק חתימות נוטריון מזוייפות
DAVE WOLD דייב וולף עורך דין נוכל שמספק חתימות נוטריון מזוייפות

להלן תביעה של גארי פיקהולץ נגד צה”ל כי לא העבירו לו מידע על הילדים שלו שהתגייסו – ת”א 65638-05-19

בתביעה זו פיקהולץ טוען שצה”ל טרטר אותו ולא סיפק לו ידע על הגיוס של הילדים שלו לצה”ל.  לדבריו נגרמו לו הוצאות משפטיות בסך של כ 25,000 וצירף קבלות פיקטיביות של עו”ד סוזן פריימן.

עו”ד סוזן פריימן היא עו”ד אמריקאית מבוסטון ילידת 1940 עם רישיון בישראל ועסקה בעתירות עובדים זרים (תאילנד נפאל וכו’) להישאר בארץ. היא לקתה באלצהיימר, ופיקהולץ השתלט על החשבונות שלה, הטלפון שלה, הכתובות שלה והמשרד שלה.  מי שמצלצל לטלפון הרשום של סוזן פריימן מקבל את פיקהולץ.  מי שמחפש אותה במשרד הרשום הלשכה, רח’ הארבעה 24 תל אביב, יגלה שיושבים שם גארי פיקהולץ ומאיר מיקי גבעתי.

גארי פיקהולץ גם משתמש בדוא”ל שלה susan@sgfreiman.law  כדי לשלוח מכתבי איומים וסחיטה למי שנופל בידיו או בידי מיקי גבעתי. מי שעונה לטלפון 053-7089930 הוא גארי פיקהולץ ולא סוזן פריימן.

 

שימו לב גם “משרדו” של מאיר מיקי בעתי מוקם ב….. רח’ הארבעה 24 תל אביב

 

משרד מיקי גבעתי ברחוב הארבעה 24 תל אביב
משרד מיקי גבעתי ברחוב הארבעה 24 תל אביב

 

שימו לב שגם משרדו של גארי פיקהולץ הוא ברחוב הארבעה 24 תל אביב:

 

משרדו של גארי פיקהולץ ברח הארבעה 24 תל אביב
משרדו של גארי פיקהולץ ברח הארבעה 24 תל אביב

השמועה אומרת שסוזן פריימן בכלל נפטרה לפני 3-4 שנים ואף אחד לא יודע מזה.

 

סוזן פריימן עורכת דין חולת אלצהיימר שגארי פיקהולץ ומיקי גבעתי השתלטו עליה
סוזן פריימן עורכת דין חולת אלצהיימר שגארי פיקהולץ ומיקי גבעתי השתלטו עליה

 

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת”א 65638-05-19 פיקהולץ נ’ ישראל

 

 

 

 
לפני כבוד השופטת הדס פלד 
המבקש: גדליה פיקהולץ
 נגד
המשיבה: מדינת ישראל
 

 

החלטה

 

בהמשך לדיון מיום 30.1.20 ולאחר שהמשיבה העבירה למבקש את המידע המבוקש, נותר להכריע בהתאם להסכמת הצדדים, בבקשת המבקש להחזר הוצאותיו המשפטיות עובר להליך זה ובגינו.

 

  1. המבקש עותר לחייב את המשיבה בהחזר הוצאות משפטיות בסך 24,981 ₪ ולהורות על החזר אגרה על פי תקנה 6(ד) לתקנות בתי משפט (אגרות), תשס”ז-2007. המבקש צרף העתק חשבוניות של עו”ד הופמן מימים 26.4.18, 9.7.18 ע”ס 2200 ₪ ו-2320 ₪, בהתאמה; העתק קבלות של עו”ד פריימן מימים 5.5.18 ו- 8.8.19 ע”ס 4307 ₪ ו-4425 ₪, בהתאמה חשבונית של עו”ד פריימן מיום 30.1.20 ע”ס 2369 ₪ ועתר לשכ”ט בגין הליך זה, בסך 8000 ₪ בתוספת מע”מ.

 

  1. המשיבה טוענת מנגד, כי יש לדחות את בקשת המבקש לפסיקת הוצאות ויש לחייבו בהוצאות לטובתה. המשיבה טוענת כי פעלה כדין בתחום ההרשאה החוקית ובשים לב לחשש לפגיעה בפרטיות של צדדים שלישיים וכי דווקא התנהלות המבקש שפנה אליה באופן לקוי ורשלני, היא שהובילה להשתלשלות העניינים במקרה דנן. המשיבה טוענת כי המבקש אמנם פנה הלוך ושוב לקבלת פרטים אישיים אודות השירות הצבאי של ילדיו, אולם לא צירף את צו בית המשפט לענייני משפחה וכי רק במעמד הדיון בתיק זה מסר למשיבה החלטות שיש בהן כדי לשפוך אור על נסיבות הבקשה. על פי הנטען מיד עם קבלת החלטות בית המשפט החסרות, פנתה המשיבה וסיפקה למבקש את המידע המבוקש ומכאן שהמבקש יכול היה לקבל את המידע ללא צורך בהגשת התביעה אילו היה פונה למשיבה כדין.

 

  1. לעניין היקף ההוצאות טוענת המשיבה, כי החלטה ראשונה שנשלחה הינה החלטה מיום 16/8/2018 ולא מיום 14/3/2018; כי החשבוניות של עו”ד הופמן מופנות אל חברה בע”מ ולא אל המבקש עצמו; כי לא ניתן ללמוד מה השירות בגינו הוצאו החשבוניות; כי השירות המתואר בקבלות של עו”ד פריימן הינו ייצוג בהליך בבית משפט לענייני משפחה.

 

4.       המבקש טוען בתגובתו לתשובת המשיבה, כי פעולותיה של עו”ד פריימן היו אך ורק לצורך קבלת המידע וכך ניתן אף להסיק מהיקף השכ”ט הנדרש שאינו דומה לשכ”ט בגין הליך בבית המשפט לעניני משפחה. המבקש מוסיף וטוען כי החשבוניות הוצאו לטובת חברה בע”מ, בהנחה שיתאפשר לו לעשות בהן שימוש לצרכי מס ומע”מ וכי מדובר בחברה בה הוא משמש כדירקטור (נספח 6 לתגובה). המבקש מדגיש כי הוא עצמו “השקיע שעות רבות אל מול שלטונות צה”ל, בדמות שיחות טלפוניות, כתיבת מיילים, שליחת מסמכים באמצעות פקסימיליות, שליחת מסמכים באמצעות דואר רשום, נסיעות בלך ושוב אל בית המשפט לענייני משפחה בירושלים וכיו”ב”. המבקש צרף לתגובתו, חשבונית מבא כוחו הנוכחי על סך 9000 ₪ בתוספת מע”מ.

 

  1. שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת התביעה מלכתחילה והסעד שקיבל התובע בפועל (בג”צ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע”מ נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.1.2005); בג”צ 738/99 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ’ מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 25.5.94)). בענייננו, המידע נמסר למבקש בהמשך לדיון מיום 30.1.20, אף שהחלטות בית המשפט לענייני משפחה, הועברו למשיבה, כפי שאף ניתן להיווכח מנספחים 1 ו-2 לתגובת המבקש.

 

  1. עם זאת נדמה, כי אין הלימה בין הסכומים הנדרשים ביחס לחשבוניות והקבלות (נספח 1 להודעת המבקש) בסך כולל של 15,621 ₪, לפעולות אשר נטען כי בוצעו לצורך קבלת המידע לאחר החלטות ביהמ”ש לענייני משפחה. עורכות הדין הופמן ופריימן ייצגו את המבקש בהליכים בביהמ”ש לענייני משפחה. מתיאור השרות אף עולה כי שכה”ט שולם גם בגין הליכים אלה.

 

  1. בנוסף, אין בידי לקבל טענת המבקש לפיה יש להורות על שיפוי בגין סכומים ששולמו לעו”ד הופמן, עת התשלום לא בוצע ע”י המבקש עצמו וממילא לא הובהר האם המבקש הינו בעל השליטה בחברה (ר’ דוח רשם החברות לפיו בעלת המניות בחברה הינה חברה הרשומה בלונדון).

 

  1. עו”ד פריימן מתארת בתצהירה פעולות של משלוח החלטות ביהמ”ש לענייני משפחה, פניות טלפוניות ומשלוח דוא”ל ביום 28.1.19.

מכאן, אני סבורה כי בגין הפעולות שבוצעו ע”י עו”ד פריימן כאמור, יש לקבוע החזר הוצאות על בסיס אומדנה ובסך כולל  של 2340 ₪ ובגין הוצאות הליך זה, הוצאות בסך 2,360 ₪, בהתאם לחשבונית עו”ד פריימן מיום 30.1.20.

 

  1. לענין שכ”ט בהליך זה- המבקש הגיש תביעה זו בעצמו. בהתחשב במועד ההודעה על קבלת הייצוג ביום 30.12.19, קיומו של דיון אחד והוצאות בקשה זו, תישא המשיבה בשכ”ט עו”ד המבקש בסך 6000 ₪.

 

  1. אשר על כן נקבע כדלקמן:

המשיבה תשלם למבקש סך של 10,700 ₪ בתוך 30 ימים.

השבת האגרה למבקש בהתאם לתקנות.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתנה היום, ט’ אייר תש”פ, 03 מאי 2020, בהעדר הצדדים.

הדס פלד

 

פיקהולץ נ מדי ביקש הוצאות על סמך קבלות של סוזן פריימן תא 65638-05-19

פרטים ביוגרפים על המגה נוכל גארי פיקהולץ

שימו לב:  רוב המידע נאסף באופן אוטומטי ע”י זחלי מחשב Crawlers כך שבעצם המידע מבוסס על מה שהוא עצמו פרסם על עצמו ברשת באופן גלוי.

Gary Pickholz, Age 64, Apr 1958, New York, NY.

ALSO KNOWN AS: Gedalya Pickholz Vito Pugliese.

RELATED TO: Esther Pickholz Morris Pickholz Shira Pickholz, 55.

HAS LIVED IN New York, NY 9039 Alcott St, Los Angeles, CA 90035 Pearl River, NY Beverly Hills, CA Palo Alto, CA Stanford, CA Boca Raton, FL.

Chairman of the Board, Location:Boston, MA, Industry: Capital Markets.

Work history: Weird Science Lab, Chairman of the Board, Saïd Business School, University of Oxford
Mentor Oxford University Innovation
Fellow Harvard University, Adj Professor
Columbia Business School, Jerome A Chazen Scholar

Skills:  Nonprofits, Lecturing, Higher Education, Qualitative Research, Teaching, University Teaching, Policy Analysis, Entrepreneurship, Public Speaking, Strategy, Community Outreach, Fundraising

Chairman, Weird Science Lab, Oxford University, Location:Palo Alto, CA, Industry:Education Management

Work history: Columbia Business School – New York, NY, Chazen Visiting Scholar, International Finance since Feb 2012, Stanford University – Palo Alto Visiting Fellow since May 2013, University of Oxford
Alumni, Country Secretary since 2002

Education: Harvard University 2012 – 2014, Stanford GSB 2012 – 2013, Stanford University Graduate School of Business 1998 – 2000,

Connected addresses:

ABOUELAFIA HOLDINGS SINCE 1879 INC, 530-B Harkle Road Ste 100, Santa Fe, NM 87505.
1180 S Beverly Dr # 610 , Los Angeles, CA 90035.

President: ROBIN HOOD ISRAEL FOUNDATION, 1180 S. Beverly Dr. No. 610, Los Angeles, CA 90035

Classmates: Oakwood Elementary School, Spring Valley, New York (Ny)

Former wife:

Shira Pickholz, 420 Brighton J, Boca Raton, FL 33434, tel. (561) 218-9156
YIELD ENHANCEMENT STRATEGISTS, INCORPORATED, One Blue Hill Plaza, Pearl River, NY 10965
60 E Linden, Englewood, NJ 07631

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Translate »