את רפי פגשתי בילדות בפעם הראשונה בבית עלמין הצבאי. ילד יפייפה עם עיניים ירוקות ותלתלים. פעם היינו משחקים בבית עלמין, אני חושבת שפגשתי אותו שהיינו מאוד קטנים, גיל 7-8 בתקופה שעוד ילדים היו משחקים בחוץ לבד. רפי פגש אותי ואמר לי: רוצה לראות את אבא שלי?! אמרתי כן. הוא רץ ורצתי אחריו.

חשבתי שאראה אבא שדומה לו, מישהו שאולי מחכה לו. רפי הראה לי את המצבה של אבא שלו, אמר לי: הנה אבא שלי! ומאז היינו חברים טובים כל הילדות, הוא היה החבר הכי טוב שיכול להיות, היה לו חיוך עם גומות והוא היה מצחיק אותי כל הזמן.

יש לי עוד המון זכרונות טובים ממנו שלא אשכח לעולם. אתמול שצעדתי בבית עלמין בלווייה שלו, זה העיף אותי חזרה לילדות, נפגשנו בבית קברות ונפרדנו בבית קברות. הריח של האורנים, המצבות, ראיתי ילד בן 7 עם חיוך רץ במחשבה. אז עכשיו אני רוצה לחשוב שהוא סוף סוף פגש את אבא שלו במרומים, מקווה שהחיוך היפה הזה שלו שמישהו בעולם הזה העז להוריד לו:חזר לו ושהוא עכשיו מחייך אלינו מלמעלה.

נוח על משכבך חבר יקר, תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהב אותך לנצח.

בתמונה: רפי בשארי והילד שנשאר יתום