כל שנה הפוסטמה יעל שרר מפיצה את אותה הודעה לעיתונות שיש גל של תקיפות מיניות ומקרי אונס בבתי החולים לחולי נפש.  הפוסטמה זקוקה להפיץ את הכתבות אלה כדי לקושש תרומות לארגון שלה.  היא עצמה היתה מאושפזת בבית חולים לחולי נפש בגיל 16 עם הפרעת אישיות גבולית.

כל הכתבות שלה נוטפות שנאת גברים ופמיניזם רדיקלי, שהגברים אשמים בהכל, אלא שהפעם היא תוקפת את משרד הבריאות, כאילו במשרד הבריאות מתעלמים מ 1,400 מקרי אלימות מינית ואונס בבתי חולים של מדינת ישראל.

הכתבות מתפרסמות בכל מיני אתרים שוליים, כגון “דבר” או ICE, אבל בידיעות תמיד יש אוזן קשבת לכתבות הארסיות האלה.

אדיר ינקו מידיעות הגדיל ועשה ונתן להודעה היחצ”נית (שחוזרת על עצמה כל שנה) כותרת מתסיסה כאילו 1,400 חולות נפש נכנסות להיריון “מרוח הקודש”, כלומר לא מוצאים את האנס 1,400 הריונות…

אז מישהו צריך לענות לאטומטם הזה אדיר ינקו. מי שמאושפזת בבית חולים לחולי נפש היא רק מי שמצבה כל כך פסיכוטי ואקוטי ששום טיפול בקהילה לא עוזר.

זה לא שיש בבתי החולים קהילה של בנות שיושבות שם כמו בבית מלון ומקבלות מגורים חינם ובופה חינם.  הן נמצאות שם לצורך טיפולי כשהן בד”כ מסוכנות לעצמן (חותכות ורידים לעצמן, מחרבנות על הסדינים, זורקות מגשי אוכל).  יש כאלה שהן כל כך פסיכוטיות שהן לא יודעות מה הן עושות, או שאחרי שהן “מתייצבות” (נפשית) בגלל הכדורים והזריקות, ואז הן צורחות שהן רוצות החוצה.  המעשים האלה (חיתוך ורידים, חירבון במיטה) הם ראקציה כשאומרים להם שמוקדם מידי לצאת, כי הטיפול לא התייצב לגמרי.

בתי חולים למשוגעים הם לא מקומות סטיריליים מסקס, וזה שיש להן אבחנה פסיכוטית, זה לא אומר שאין להן צרכים מיניים.

להיפך, המיקס של כדורים יכולים להגביר את החשק המיני למטופלות (ממש כמו שאקסטזי במסיבת טראנס מהגדיל את החשק המיני), או שהן משועממות והמין זה דרך להפיג את השעמום, או שהן באמת מתאהבות בחולים אחרים ופשוט רותות חום, אהבה ומשגלים.  זה טבעי.  זה לגיטימי.

הרבה מהנשים נכנסות לבתי חולים למשוגעים בגלל דלוזיות ופרנויות.  אצל הנשים האלה הדמיון פורה, והן לא מסוגלות להבדיל בין אמת לדמיון.  לבוא ולהאשים את הצוותים המטפלים כאילו הם לא בודקים פגיעות מיניות, וכאילו לא אכפת להם אם “אונסים” את המטופלות, זה גועל נפש וכפיות טובה לאנשים שבאמת עובדים עבודה קשה.

לעבוד עם חולי נפש שמרביצים, מקללים, מחרבנים, משתינים ויורקים, זה לא קל.

אנחנו בטוחים שכל התלונות נבדקות.  יש מצלמות ויש דרכים לבדוק מי היה עם מי ובאיזה חדר.  בכלל אם מדובר באונס אלים, אז לכאורה צריך להיות רעש, ומישהו ישמע ויגיע.

גם לנשים בבי”ח לבריאות הנפש יש דחפים מיניים והרבה מהן בעלות דמיון מיני מפונטז

יש גם נשים שיש להם היפרמאניה מינית, עם ייצר מיני שאינו נשלט.  הן בעצמן מציעות עצמן לכל מי שמוכן לספק להם את הייצר.

הפוריטניות של נקבות הפמינאציה פשוט מעוררת דחיה וגועל.  מבחינתן כל אישה שנכנסת לבית חולים לחולי נפש צריכה להתעלם לחלוטין מהדחפים המיניים שלה, לדכא אותם, ולהתגבר עליהם.  אבל מה לעשות שהיצר המיני לא נעלם בצ’ק אין לבית חולים.

חלקן מאושפזות שם לתקופה ארוכה, והן זקוקות למין. כן… למין.  אם זה בהסכמה, אם מתפתח רומן, ואם זה ביזיזות, בית החולים לא אמור להתערב בכלל.

מה שמתאר אדיר ינקו על “מציאות מזעזעת” ועל “הריונות מרוח הקודש” אלו פשוט שקרים של פמינאציות רעילות.  זה ממש לא נכון.  זה לא קיים.

שימו לב מה כתוב בכתבה:  “מנציבות שירות המדינה נמסר כי ב-2023 התקבלו שלוש תלונות בלבד, נגד רופאה שהתפטרה, אחות שפרשה ורופא ש”המטופלת סירבה להתלונן באופן רשמי ולא הסכימה שנטפל בתלונתה”. כלומר 66% מה”פוגעים” הן נשים (כנראה לסביות) ורק 33% הם גברים.  אבל לגבי הגבר עובדה שהמטופלת לא הסכימה להתלונן.  כלומר מישהו אחר סיבך את המטופלת בתלונת סרק עם הרופא.  

מי זה אדיר ינקו?

אדיר ינקוט הוא כתב הבריאות של ידיעות אחרונות, אבל זה לא באמת כתב עיתונות.  הוא לוח מודעות להודעות יח”צ אינטרסנטיות.  אין לו סקופים ואין לו תחקירים.  הוא פשוט חוזר עצמו תוכי על הודעות יח”צ וקומוניקטים שהוא מקבל ממשרדי פרסום ויחסי ציבור.  לא בודק.  לא שואל שאלות קשות.  לא עובד קשה.

בזמן הקורונה המטומטם הזה דיווח דיווחים היסטריים על התפשטות הקורונה והסכנות” מהקורונה.  בדיעבד אנו יודעים שמכרו לציבור לוקשים.  בשבדיה לא סגרו כלום, והה יצאו עם אותם נתוני הדבקה כמו בישראל.

ומי זאת הפוסטמה יעל שרר (הלובי למלחמה באלימות מינית)?

היא טוענת שבין גיל 10 ל 13 אבא שלה ליקק אותה.  מדובר בליקוקי גוף ולא חדירות.  לא אולצה למצוץ וגם לא אולצה לבלוע שפיך. ליקוקים. האחים שלה אמרו חד משמעית שהיא שקרנית ועד היום לא מדברים איתה.

בגיל 16 אמא שלה היתה בניו זילנד והיא נכנסה למצב דיסוציאטיבי למשך שבועיים, לא דיברה ולא תקשרה.  הכניסו אותה לבית חולים למשוגעות.  אז סיפרה שאבא, משה שרר, עשה בה מעשים מגונים של ליקוק גופה.

לטענתה במקום לאבחן אותה עם פוסט טראומה מורכבת (אבחנה לשבויי מלחמה ולשבויי חטיפה ועינויים קיצוניים מתמשכים), אבחנו אותה עם הפרעת אישיות בורדרליין.

לטענתה בבית חולים למשוגעות כמוה, אין הפרדה בין גברים לנשים, ומכיוון שהנשים חלשות, המטופלים מנצלים מינית את הנשים המטופלות.  לדבריה אין הפרדה בין בנים לבנות בגלל שובניזם.  לדבריה בנות מגיעות בגלל אונס ובנים מגיעים מסיבות אחרות (הפרעות אכילה, התמכרות לסמים), ובבית החולים מערבבים בין כולם.  זה כר פורה לניצול מיני.  אין כוח אדם לפיקוח.

לדבריה הרפואה בישראל לא מעניקה לנשים כמוה אבחון של פוסט טראומה מורכבת (אבחון שמקבל מי שעבר שבי או עינויים מתמשכים), ובמקום זה קיבלה אבחנה שגויה של הפרעת אישיות גבולית.  לדבריה זה בגלל שוביניזם.

עוד היא טוענת שקשרו אותה הרבה, וקשירות זה לא אקט טיפולי.  אמרו לה לקום מהרצפה והיא סירבה. “במקום להציע לי כוס תה, לנחם אותי ולדבר איתי, עלו עלי סניטרים וקשרו אותי”…  “זאת הרפואה שהיתה אמורה לרפא אותי מהאלימות של אבא שלי?”

לדבריה אין בישראל התמחות בנפגעות טראומה מינית, ואין בישראל טיפול רציני ונכון.  לדבריה מערכת בריאות הנפש בישראל מבצעת פשעים נגד נשים, והם צריכים לתת את הדין על כך.  צריך חשבון נפש.  מבט מפוקח.

איך מערכת בריאות הנפש היא שוביניסטית אם רוב הרופאות והמטפלות הן נשים?

אז ככה.  אנחנו בהחלט נגד אשפוז כפוי ונגד קשירות הולדינג.  אבל טיפול וולונטרי, כשמו כן הוא.  להגיד שכל הרופאים בישראל שוביניסטים זה בדיחה, כי רוב הרופאים הם נשים ורוב הדוקטוריות בשלוותה (איפה שהפוסטמה אושפזה) הן נשים.

אז כל הרופאות לרפואת הנפש שעובדות בבתי חולים למשוגעים כולן שונאות נשים ושוביניסטיות?????

אחת כמוה שעושה סצנות ושוכבת על הרצפה ומסרבת לקום, רוצה טיפול עם כוס תה ושינחמו אותה?  מה היא הלכה לפקולטה לרפואה 7 שנים ולמדה שכוס תה פותרת שיגעון כמו שיש לה?

היה ניסיון לעשות הפרדה מגדרית ואז הבנות שכבו זו עם זו

גם התלונה שמערבבים בנים עם בנות, זו תלונת סרק.  היו ניסיונות בישראל לפתוח מחלקות לנשים בלבד, אבל זה נכשל כי הבנות התחילו להתעסק אחת עם השנייה מינית, ובסוף כולן ברחו מהמחלקה הזו, כי משעממם להם בלי בנים.

וגם התלונה של אבחון שגוי….. היא רוצה שיאבחנו אחת כמוה, כמי שיש לה פוסט טראומה מורכבת.  איך היא מסבירה שהיתה לה אפיזודה פסיכוטית על הרצפה, כשאבא שלה בכלל לא בסביבה? מה היה הטריגר לסצנה על הרצפה?   ואיך כוס תה תפתור לה את הפוסט טראומות?

שימו לב שהאבחון שהיא רוצה שיתנו לה “פוסט טראומה מורכבת” כולל “קשיים בויסות רגשות ודחפים, למשל קושי בשליטה בכעס, פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, נטילת סיכונים מוגברת, התנהגות מינית לא מווסתת, ושימוש בחומרים כאלכוהול וסמים”.

הבנתם את זה?  מדובר בנשים עם התנהגות מינית לא מווסתת שמאושפזות בבתי חולים פסיכיאטרים, (כלומר הכוס בוער ומשתוקק), והגברת רוצה שהרופאים יתנו טיפול עם כוס תה ונחמה……

צפו בפוסטמה יעל שרר ותחליטו בעצמכם האם אתם מאמינים לה?

בכלל הגברת טוענת שהיא מנהלת לובי נגד אלימות מינית.  מה היא רוצה מבתי חולים פסיכיאטרים?  זה שלה היה לא נעים ולא קל באשפוז שלה, לא אמר שכל שנה היא צריכה להוציא קומוניקט שיש אלפי מקרי אונס בבתי חולים פסיכיאטרים ושהרופאים מטאטאים את זה מתחת לשולחן.

מטורפת אחת סוחבת כל חייה חוויות לא נעימות מאשפוז בבית חולים למשוגעות בגיל 16, ועכשיו כל בתי החולים הפסיכיאטרים צריכים לספוג את הקומוניקטים העלובים של המפגרת…..

להלן הכתבה של אדיר ינקו פורסם 2/6/2024

1,400 תלונות ב-6 שנים על פגיעות מיניות במוסדות בריאות הנפש: נתונים של משרד הבריאות משקפים את המציאות המזעזעת בבתי החולים הממשלתיים. עדי, שאושפזה לפני כמה חודשים: “מנצלים אנשים בנקודה הכי חלשה בחייהם”. משרד הבריאות: “אירוע שחוצה רף פלילי מועבר למשטרה ולפרקליטות”

 

בין 2017 ל-2023 התקבלו במשרד הבריאות קרוב ל-1,400 תלונות מצד מטופלות, מטופלים וגם מטפלים על הטרדות מיניות, תקיפות מיניות, מעשים מגונים ואונס בבתי החולים הממשלתיים לבריאות הנפש. מדובר בין היתר בפגיעות בין מטופלים ושל מטפלים במטופלים. הנתונים הללו חלקיים בלבד ומשקפים רק את המצב בבתי החולים הממשלתיים ולא בכל המוסדות.

במשרד הבריאות אמרו בתגובה לפנייה רשמית לבקשת מידע בעניין כמות התלונות על תקיפות מיניות, כי “קיים קושי בהעברת המידע לאור העובדה שפעמים רבות, כשקיימת תלונה על פגיעה מינית, למעשה מדובר בתלונה שהיא חלק מסימפטום של המחלה הבסיסית של המטופל או המטופלת הלוקים בנפשם והדבר מתבטא בתלונות שווא, מחשבות שווא או רדיפה”.

המשרד סירב להשיב כמה הליכי סנקציות, ענישה, סיום העסקה או שלילת רישיון קודמו נגד אנשי צוות והבהיר שהאחריות בעניין היא של נציבות שירות המדינה, וכי אין בידיו את הנתונים. משרד הבריאות מסווג את מעשי האונס בנפרד מהגדרה נוספת שנקראת “תלונה על קיום יחסי מין שלא בהסכמה” – למרות שיחסי מין שלא בהסכמה הם בהגדרה אונס.

די (שם בדוי), תושבת מרכז הארץ בשנות ה-40 לחייה, אושפזה לפני כמה חודשים באחד מבתי החולים לבריאות הנפש הגדולים באזור המרכז. נראה שהמציאות שאותה היא מתארת היא רק קצה הקרחון של מה שמתחולל בתוך המחלקות – בין המטופלים ובין המטופלים לצוות. “בתוך החדרים עצמם, כי הם הרי סגורים, יש ניצול של אנשים בנקודה הכי חלשה של החיים שלהם”, היא מספרת, “אחד המאושפזים למשל אמר לי שאם אני רוצה שיקנה לי משהו מהקפטריה, אצטרך להראות לו את החזה שלי. המחלקה מעורבת, יש אזורים פרוצים. אין ממש השגחה כל הזמן. אין הרבה צוות, בטח לא בלילה”.

עדי מספרת כי החוליה החלשה ביותר היא המאושפזות הצעירות: “מחלקת הנוער היא עד גיל 18. אם מגיעה נערה בגיל הזה והיא לא יכולה להיכנס למחלקה הזו, כי היא נחשבת בגירה, היא נכנסת למחלקה סגורה עם עוד חמש נשים בחדר. מעשר בלילה היא מופקרת. התאשפזתי עם שתי בנות 18 שהגיעו אחרי תקיפה מינית. הן היו במצב אובדני. דיירות אחרות בחדר שלהן תקפו אותן”.

יעל שרר: “משרד הבריאות ממשיך להכחיש את התופעה ולייחס אותה לתלונות שווא כתוצאה ממחלת נפש. כנראה ההריונות במחלקות הסגורות הם כתוצאה מרוח הקודש”

בארגונים הנאבקים בפגיעות מיניות בבתי החולים לבריאות הנפש מתחו ביקורת חריפה לא רק על תשובת משרד הבריאות, שממנה עולה כי חלק גדול מהמתלוננות אינן דוברות אמת, אלא גם על הטיפול הלקוי שלו בנושא. לדברי יעל שרר, יו”ר הלובי למלחמה באלימות מינית, “כבר שנים שאנחנו בשיח עם משרד הבריאות לגבי פגיעה מינית במחלקות הפסיכיאטריות לאור דיווחים ותלונות רבים, והמשרד ממשיך להכחיש את התופעה ולייחס אותה לתלונות שווא כתוצאה ממחלת נפש. כנראה ההריונות במחלקות הסגורות הם כתוצאה מרוח הקודש”.

בכיר במשרד הבריאות מבהיר כי אין משמעות ההתייחסות היא שמדובר בזלזול בטיפול בתלונות, אלא שהיא נובעת ממדיניות של ניהול סיכונים בכל הנוגע לטיפול בעניין.

ממשרד הבריאות נמסר: “נציבות קבילות הציבור במשרד הבריאות מטפלת בתלונות נגד צוותי רפואה. כאשר מדובר באירוע החוצה את הרף הפלילי, לרבות אונס ותקיפה מינית, הטיפול מועבר למשטרה ולפרקליטות. תוצאות החקירה מועברות ליחידת הדין המשמעתי במשרד להמשך ההליכים. החלטות הליכי המשמעת מתפרסמות באתר משרד הבריאות בשקיפות. ככלל, הפסקת העסקה אינה בסמכות משרד הבריאות”.

מנציבות שירות המדינה נמסר כי ב-2023 התקבלו שלוש תלונות בלבד, נגד רופאה שהתפטרה, אחות שפרשה ורופא ש”המטופלת סירבה להתלונן באופן רשמי ולא הסכימה שנטפל בתלונתה”. 

https://www.ynet.co.il/health/article/yokra13943558

על אסמכתאות לצורך להכיר במיניות בריאה של חולות נפש כמו יעל שרר:

להעיר את האור בקצה המנהרה – מין ומיניות בבריאות הנפש

https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4471

גרפילד ברבך, ל’ (1986). לעצמך – מיניות האישה. הוצאת זמורה ביתן.

דורון, ש’ ולידור, נ’ ה’ (2018). אינטימיות, מיניות ודעות קדומות: עמדות של אנשי מקצוע לגבי מתמודדים עם מוגבלות נפשית. בתוך ר’ פ’ פוירשטיין (עורך), לפרוץ את תקרת הזכוכית: זוגיות ונישואין לאנשים עם מוגבלות (עמ’ 311-330). הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.

וייס, ג’ (2015). מעגל התגובה המינית: דגשים להבנה ולהתערבות בטיפול המיני והזוגי בקרב אנשים עם נכויות התפתחותיות. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/….asp?id=3321

וייס, ג’ (2018). טיפול זוגי- מיני באנשים עם מוגבלויות שכליות – בחזרה ל”משחק המיניות”. בתוך ר’ פ’ פוירשטיין (עורך), לפרוץ את תקרת הזכוכית: זוגיות ונישואין לאנשים עם מוגבלות (עמ’ 286-307). הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.

זמישלני, צ’ (2012). תרופות פסיכיאטריות והשפעתן על התפקוד המיני. אוחזר מתוך www.medicalmedia.co.il

ירושלמי, ח’ (2012). מיניות, אינטימיות והחלמה. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/….asp?id=2803

מסטרס, ו’, וג’ונסון, ו’, וקולודוני, ר’ (1987). מין ואהבה. הוצאת זמורה.

ניר, מ’ (2007). פסיכותרפיה מינית. שיחות. כרך כ”ב (1). 42-50.

פרל, א’ (2006). אינטליגנציה ארוטית. כנרת בית הוצאה לאור.

שלו, ע’, רובינשטיין, ל’, ווייל, ג’ (2012). מיניות במסגרות אשפוז ושיקום פסיכיאטריים: היבטים אתיים. רפואה ומשפט, גיליון 46 , 134-143.

שלו, ע., וייל, ג., רובינשטיין, ל. (2016). מיניות באשפוז פסיכיאטרי: מציאות מול מדיניות. הרפואה, כרך 155 (חוב’ 12), 762-766.

Annon, S..J. (1976). The PLISSIT Model: A Proposed Conceptual Scheme for the Behavioral Treatment of Sexual Problems. In J. Fischer, & H.L. Gochros. (Eds), Handbook of Behavior Therapy with Sexual Problems. (pp. 70-83). Pergamon Press.

Assalian, P., Fraser, R., Tempier, R., & Cohen, D. (2000). Sexuality and quality of life of patients with schizophrenia. International Journal of Psychiatry in Clinical Practice, 4(1), 29-33.

Balon, R. (2006). SSRI-associated sexual dysfunction. American Journal of Psychiatry, 163(9), 1504-1509.

Basson, R. (2000). The Female Sexual Response: A Different Model. Journal of Sex & Marital Therapy, 26, 51–65.

Buckley, P.F., Robben, T., Friedman, L., & Hyde, J. (1999). Sexual behavior in persons with serious mental illness (Patterns and clinical correlates) . in P.F. Buckley (Ed.) Sexuality and serious mental illness (pp. 1–20). Newark, NJ; Gordan & Breach Publications.

Cook, J.A. (2000). Sexuality and People with Psychiatric Disabilities. Sexuality and Disability, 18 (3), 195-206 . doi: 10.1023/A:1026469832339

De Boer, M.K., Castelein, S., Wiersma, D., Schoevers, R.A., & Knegtering, H. (2014). A Systematic Review of Instruments to Measure Sexual Functioning in Patients Using Antipsychotics. Journal of sex research, 51(4), 383–389.

Kaplan, H.S. (1974). The new sex therapy. New York, Brunner.

Martınez-Giner, G., Gimenez-De Llano, E., Romero-Rubio, D., Abad-Perez, M.J, & Sanchez-Martınez, V. (2022). Sexual dysfunction in people treated with long-acting injectable antipsychotics in monotherapy or polypharmacy: a naturalistic study. International Journal of Mental Health Nursing 1-15. 

Masters, W. F. & Johnson, V. E. (1966). Human Sexual Response. Boston: Little, Brown And Company.

McCann , E. (2000). The expression of sexuality in people with psychosis: breaking the taboos. Journal of Advanced Nursing, 32(1), 132-138.

Metz. M.E., & McCarthy. ( 2007). The ‘‘Good-Enough Sex’’ model for couple sexual satisfaction. Sexual and Relationship Therapy. 22( 3). 351-362.

Östman, M., & Björkman, A.C. (2013). Schizophrenia and Relationships: The Effect of Mental Illness on Sexuality. Clinical Schizophrenia & Related Psychoses, 7, 20-24.

Souaiby, L., Kazour, F., Zoghbi, M., Bou Khalil, R., & Richa, S (2020). Sexual dysfunction in patients with schizophrenia and schizoaffective disorder and its association with adherence to antipsychotic medication. Journal of Mental Health, 29:6, 623-630.

Southall, L., & Combes, H.A (2020). Clinical psychologists’ views about talking to people with psychosis about sexuality and intimacy: a Q-methodological study. Sexual and Relationship Therapy.

Taylor, B & Davis, S. (2007). The Extended PLISSIT Model for Addressing the Sexual Wellbeing of Individuals with an Acquired Disability or Chronic Illness. Sex Disabil 25:135–139.

Tennille, J., & Wright, E., (2013) Addressing the Intimacy Interests of People with Mental Health Conditions: Acknowledging Consumer Desires, Provider Discomforts, and System Denial. a monograph from the Temple University Collaborative on Community Inclusion of Individuals with Psychiatric Disabilities.​​​​​​​

White, R., Haddock, G. & Varese, F. (2020). Supporting the intimate relationship needs of service users with psychosis: what are the barriers and facilitators?. Journal of Mental Health, 29:3, 314-320.