משפחת האומנה, באמצעות עו”ד ד”ר רונן דליהו, וגם משרד היועץ המשפטי לממשלה החליטו לערער לבית המשפט העליון. האב הביולוגי טען באמצעות עורכי הדין עמיקם הדר וחדווה שפירא, כי ההחלטה להוציא את הילדות מידיו לידי משפחה יהודית דתית הייתה בלתי-נבונה וביקש להשאיר את פסק הדין הקודם על כנו.

אחרי ויכוח משפטי שנמשך שנים קבע בית המשפט העליון כי האב ימשיך להיות אפוטרופוס מתוך שמירה על כבודו, אך את ענייני הגידול השוטף ינהלו הורי האומנה שיקבלו גם הם מעמד של אפוטרופוסים עם סמכויות נרחבות. בהחלטתו הגדיר העליון מושג חדש שנקרא אומנה “חזקה”, כלומר אומנה לטווח ארוך שהיא לא אימוץ אך גם לא בדיוק אומנה רגילה, שמאפשרת קבלת ילד כסידור זמני לתקופה מסוימת.

המציאות המורכבת של מסגרת האימוץ בישראל: בית המשפט העליון קבע אתמול (ג’) בהחלטה יוצאת דופן כי ערבי מוסלמי שנולד בשכם ושוהה בישראל ימשיך לשמש כאפוטרופוס של בנותיו התאומות בנות ה-5, אך יחד עם זאת משפחת האומנה שלהן תקבל על עצמה את אורחות גידולן. הסיפור המלא נחשף ב-ynet.

התאומות נולדו ב-2010 לאביהן המוסלמי ולאישה יהודייה מעורערת בנפשה, שבאחרונה שלחה יד בנפשה. ימים ספורים לאחר הלידה הועברו התאומות לידי הרווחה ונמסרו לידי משפחת אומנה יהודית שומרת מצוות. הורי האומנה ביקשו לאמץ את הילדות, אך האב סירב וביקש להישאר אפוטרופוס שלהן.

העליון קבע שהורי האומנה יוכלו לקבוע לגבי חינוך, מזון, בריאות ונושאים נוספים הקשורים לחייהן של הילדות, אולם הם ייאלצו להתייעץ עם האב הביולוגי בנושאים יוצאי דופן כמו ניתוח. במילים אחרות, האב הביולוגי יישאר אפוטרופוס “של כבוד” אולם את מלאכת גידול הבנות השוטף תקבל על עצמה כאמור משפחת האומנה באופן כמעט מלא.

המאבק החל בשנת 2013, אז ביקש היועץ המשפטי לממשלה להכריז על שתי הילדות כברות אימוץ לידי משפחת האומנה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אין עילת אימוץ והעניק למשפחת האומנה אפוטרופסות על הילדות במקביל לאפוטרופסות של האב הביולוגי. בית המשפט קבע אז שהורי האומנה יקבעו בנושאים יום-יומיים אולם ייאלצו להקשיב לדעתו של האב בנושאים כמו חינוך ובריאות. כלומר, הורי האומנה יהיו אחראים לילדות אולם ייאלצו להתייעץ עם האב הביולוגי כמעט בכל נושא חשוב לגידולן.

מומחה מטעם בית המשפט קבע כי לאב הביולוגי יש אמנם מסוגלות הורית מסוימת, אך קבע שאין לו אפשרות לתת מענה לכל הצרכים של הבנות. כמו כן, המומחה המליץ לשנות את שם המשפחה של הילדות לזה של משפחת האומנה.

רובינשטיין קבע כי אמנם אין מקום לאימוץ, אולם מצא דרך ביניים בין אימוץ ובין אומנה – הלא היא האומנה ה”חזקה”. העליון קבע, בהתאם להסכמת האב הביולוגי, שהבנות ישנו את שם המשפחה שלהן כך שיכלול גם את שם משפחת הורי האומנה, וקבע שהחינוך שיקבלו יהיה במסגרת ממלכתית דתית וכאמור סמכות כמעט בלעדית על גידולן השוטף. בעליון החליטו גם לצמצם את המפגשים של הבנות עם האב והם ייפגשו רק אחת לשבועיים.

עורכי הדין הכישלוניים הדר ושפירא, שמייצגים את האב הביולוגי, אמרו: “אנחנו שמחים על פסק הדין שנותן איזונים לכל הצדדים. בית המשפט מצא דרך ביניים חשובה בתיקי אימוץ המשלבת בין אומנה לאימוץ במקומות שבהם יש צורך. כולנו תקווה שגם שירותי הרווחה יידעו לנצל פתרונות אלו”.

עו”ד ד”ר רונן דליהו, שמייצג את הורי האומנה, מסר בתגובה: “אנחנו שמחים מאוד על כך שהצלחנו לשכנע את בית המשפט העליון שהאינטרס של טובת הקטינות עולה על כל אינטרס אחר. המסגרת שנקבעה תאפשר לבנות לגדול בשקט ובשלווה בצל משפחת האומנה שתהיה האחראית הבלעדית לקבלת ההחלטות לגביהן”.  נבלה שפלה.

כתובת מקוצרת לכתבה: https://wp.me/pxMec-3hg

קישור לכתבה על הבנות פורסמה ב- ynet בקישור כאן: https://wp.me/pxMec-2Vu

“הן סומנו”. תאומות הועברו לאימוץ בלי אישור בית המשפט – ברווחה הסתירו חוות דעת במשך חודשים. השופט דניאל טפרברג: שירותי הרווחה אחראים למחדלים צריך בדק בית

ההורים לא אישרו, בית המשפט לא אישר – אבל התאומות הועברו למשפחת אומנה. האב ערבי – והן נמסרו למשפחה יהודית דתית. ברווחה הסתירו חוות דעת במשך חודשים. השופט: “שירותי הרווחה אחראים למחדלים. צריך בדק בית”. סיפור אחד שהגיע לידי ynet חושף צוהר לכשלי האימוץ

פסק דין – ביהמ”ש לענייני משפחה ירושלים, שופט דניאל טפרברג, תיק אימוץ 22-13, היועץ המשפטי לממשלה משרד הרווחה ע”י עו”ד קשת יונה פיינברג נגד פלוני ואלמוני, קובץ pdf

עומרי אפרים, https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4657150,00.html

“נער הייתי וגם זקנתי ולא זכור כזה שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד, הן של האב והן של הקטינות. לשירותי הרווחה יש חלק נכבד ביצירת המצב הנוכחי באמצעות מחדלים ומעשים שנעשו”. 

כך תיאר בית המשפט לענייני משפחה את ההתנהלות של שירותי הרווחה מול אב פלסטיני ואם יהודייה פגועת נפש, בניסיון להוציא מידיהם את בנותיהם התאומות בנות החמש ולמסור אותן לאימוץ.

ח’ (35), פלסטיני בעל היתר שהייה ועבודה בישראל זה שנים ארוכות, נלחם על הזכות לגדל את בנותיו שלו ושל בת זוגו היהודייה. הבנות הועברו זמן קצר לאחר לידתן, עוד כשהיו בבית חולים, למשפחת אומנה בהליך המכונה “אומנה עם אופק של אימוץ”, בעקבות מחלות נפש כרוניות של האם.

לאחר הלידה נלקחו הבנות למשפחת אומנה דתית יהודית, אף שאביהן ערבי. על הכשלים והמחדלים של שירותי הרווחה בהליך זה לא חסך השופט דניאל טפרברג ביקורת. בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים דנו בעתירת המדינה, שביקשה להשלים את הליך האימוץ, וקיבלו את עמדת ההורים.

בפסק דין מקיף ויוצא דופן בחומרתו הבוחן את סוגיית האימוץ בישראל, נחשפה תמונת מצב מבהילה של כשלי הרשויות בהוצאת ילדים מחזקת הוריהם.

“נסיבות תיק זה הן מהמורכבות ביותר שבית המשפט עסק בהן”,

כתב טפרברג בפתח החלטתו.

“נער הייתי וגם זקנתי ולא זכור לבית משפט זה שטיפל במקרה כזה שבו ההתרשמות היא למרבה הצער של שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד הן של האב והן של הקטינות. אין ספק כי לשירותי הרווחה יש חלק נכבד ביצירת המצב הנוכחי באמצעות מחדלים ומעשים שנעשו. מצופה ונדרש כי שירותי הרווחה יערכו בדק בית מקיף ויפיקו לקחים”.  

בית המשפט: להשיב התאומות לאביהן 

“ביקשתי את התאומות כבר כשנולדו ועוד לפני שהן נמסרו לאומנה. בכל יום הייתי איתן בבית החולים אבל ברווחה התנגדו בגלל סיבות לא ענייניות ולא אפשרו לי לגדל את בנותיי. אני לא מבין איך ומדוע החליטו שם לקחת אותן ממני ולמסור אותן לאימוץ”,

סיפר ח’, האב.

“אף אחד לא הסביר שמדובר באומנה למטרות אימוץ, הובטח לי שזה עניין זמני ושהבנות יחזרו אליי. הכוונה שלי הייתה שהן יקבלו בית בטוח רק עד שאוכל לעמוד על הרגליים ולגדל אותן בבית משלי”, הסביר.

בני הזוג נפרדו לפני כמה שנים, ומאז נישא ח’ לישראלית אחרת ואף נולדה לו בת נוספת. אך הוא התנגד למסור את בנותיו לאימוץ, וכך גם אמן. מאז לידתן פנה לרשויות הרווחה ולבתי משפט כדי לקבל משמורת עליהן ולגדלן בעצמו. הוא שמר על קשר רציף עמן והקפיד להיפגש איתן בבית החולים ובהמשך במרכז קשר ומחוצה לו.

לאחר שהבנות הועברו למשפחת אומנה עתר משרד הרווחה במרס 2013 לבית המשפט בבקשה להכריז על התאומות “בנות אימוץ”. למרות חוות דעת שהגיש מומחה שמינה בית המשפט ולפיה יש להשיב את התאומות לאביהן בכפוף להסדרת מעמדו בישראל, נותרו השתיים בחזקת הורי האומנה.

באמצעות עורכי הדין עמיקם הדר וחדווה שפירא הביע ח’ התנגדות נחרצת לבקשה לאמצן ודרש להעביר את המשמורת עליהן לידיו. עם זאת, בשל טובת הבנות והמורכבות שנוצרה עקב הימשכות ההליכים המשפטיים, הסכים ח’ להשאירן במשפחת האומנה בתנאי שיוכל להמשיך ולהיפגש עמן באופן אינטנסיבי וקבוע.

האם הביולוגית התנגדה גם היא למסירת הבנות לאימוץ וביקשה להעבירן למשמורתו של ח’ כדי שתוכל להחלים ממחלתה, לשקם את חייה ולשוב ולגדלן.

הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה בשאלת האימוץ התקיימו לאחר הליכים קודמים שהתקיימו בבית המשפט לנוער בשאלת הוצאת הילדים מחזקת הוריהם הביולוגיים. כך התארכו מאוד ההליכים המשפטיים ובבית המשפט לענייני משפחה הם התארכו שוב לאחר שרשויות הרווחה הטילו ספק – שהוסר רק לאחר בדיקה מקיפה ופסיקה משפטית אחרת – לגבי אבהותו של ח’.

בין היתר הדיונים התארכו גם בעקבות ניסיון גישור שלא צלח בין האב לרשויות הרווחה ובשל מחלוקות שהתגלעו לגבי “מסוגלותו ההורית” של ח’, בין המומחה שמינה בית המשפט ובין חוות הדעת שהגישו שירותי הרווחה. בנוסף נדחו הדיונים עד להסדרת מעמדו של ח’ בישראל. בעקבות העיכובים הללו טען ח’ כי אין הוא צריך “לשלם” על הקשיים והעיכובים שגרמו הרשויות, והביאו לכך שמשך הזמן שבו שהו בנותיו בחזקת משפחת האומנה התארך מאוד. טענה זו, בדומה לכל טענותיו האחרות של ח’, התקבלה במלואה בבית המשפט.

 “הדל שבהורים טוב מהחזק שבמאמצים”

בפסק הדין ציטט השופט טפרברג פסקי דין קודמים בסוגיית האימוץ, וקבע:

“לכל אדם זכות יסוד לגדל את ילדו גם אם מבחינה אובייקטיבית ייטב לילד אצל אחרים. זוהי זכות חוקתית טבעית וראשונית בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. אין המדינה רשאית לשבור את התא המשפחתי וליטול מאדם את ילדיו על מנת להיטיב עמם”.

עוד מציין טפרברג את פסק דינו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, שכתב כי:

“בהעדר חשש לפגיעה בילד, הדל שבהורים הוא טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים”.

עוד קבע כי אמן הביולוגית של התאומות עונה על העילות הנדרשות על פי חוק האימוץ, לפיהן “ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין”.

השופט הדגיש כי בשל מצבה הנפשי הבלתי יציב של האם לא יתקיים כל קשר בינה ובין בנותיה, למעט מכתבים שהמליצו כי האם תכתוב והם יועברו לתיק האימוץ, כדי שבנותיה יוכלו לקרוא לאחר התבגרותן.

“אין ספק שהאם אוהבת את הקטינות. האם לא ויתרה עליהן מרצונה ולא נטשה אותן. האם חפצה בקטינות בכל נפשה ומאודה וסבלה רב מכך שהקטינות אינן גדלות בחיקה”, כתב.

בעניינו של ח’ ציין השופט כי מדובר ב”אב בעל מסוגלות הורית שהולכת ומשתפרת ככל שעובר הזמן”, ואף ציין: “התרשמתי כי הוא מונע מטובת הקטינות, מבין את טובתן וצורכיהן. הפגישות עם האב מיטיבות עם הקטינות”.

לבסוף קבע טפרברג כי:

“חרף הקשיים ששירותי הרווחה הערימו לפני האב, הוא מוצא את הכוחות לשים את צורכי הקטינות לפני רצונו וזכותו לגדלן. לדעת בית המשפט אין מסוגלות הורית גבוהה מזו”, ובניגוד לחוות הדעת של שירותי הרווחה שגרמו להרחקת בנותיו ממנו, הדגיש השופט: “לאב הבנה בפועל של מצבים מורכבים ויכולת להתמודד עמם”.

 “אופק אימוץ” בלי שום אישור משפטי

טפרברג מתח ביקורת חריפה על רשויות הרווחה: “לאב מעולם לא ניתנה הזדמנות על ידי שירותי הרווחה להוכיח את טענתו כי הוא מסוגל לגדל את הקטינות. הוא מעולם לא ויתר עליהן ולא הסכים לאימוצן. האב מילא כל דרישה של שירותי הרווחה”. עוד ציין השופט כי “לא הובאה כל ראיה לקיומו של קשר ‘הפכפך’ (בין האב לאם) כטענת המבקש (משרד הרווחה)”. בהמשך פסק: “אינני מקבל את טענת המבקש כי האב התעלם מהתנהגותה הפסיכוטית של האם בעבר. האב עבר להתגורר עם האם לקראת הלידה כדי לסייע ולעזור לה. האב לא נטש ולא נעלם חרף מצבה הקשה”.

 פסק הדין אף מלמד כי שירותי הרווחה “הזמינו” חוות דעת חיצונית בניגוד להסכמתו של בית המשפט ובהמשך הסתירו את תוצאותיה במשך חודשים ארוכים. ביחס להוצאת הילדים הראשונית פוסק השופט טפרברג כי “התרשמות בית המשפט היא כי לו היו שירותי הרווחה נוהגים כנדרש וכמצופה, אין זה בלתי נמנע כי לא היינו עומדים היום היכן שאנו עומדים במסגרת פסק דין זה”.

הוא הצביע על שורה של כשלים חמורים נוספים ובהם הההחלטה הראשונית כי הבנות יימסרו למשפחת אומנה עם “אופק של אימוץ” מבלי שהתקבל לכך כל אישור של בית משפט כנדרש בחוק ומבלי שנבחנה מסוגלותו ההורית של האב. “הוצאת הבנות מחזקת הוריהם נעשתה להתרשמות בית המשפט ללא הסכמה מלאה ומדעת של ההורים”, נכתב.

השופט התרשם “שעולה חשש של ממש כי הקטינות ‘סומנו’ כמיועדות לאימוץ עוד בטרם הייתה תשתית כלשהי כדי לתמוך בכך. התנהלות זו מטילה צל כבד על כל התנהלות המבקש לאחר מכן, ועולה חשש כי הייתה מגמתית”.

בית המשפט קיבל את עמדת האב שאמר כי הבין שהאומנה היא זמנית בלבד: “התנהלות שירותי הרווחה הייתה בלתי מידתית ובטרם התבררה התמונה או שמוצו אפשרויות טיפול והשמה חלופיות. האב, האם והקטינות היו צריכים להיות במרכז מעייניהם של שירותי הרווחה, והרושם הוא שבמקרה הזה התהפכו היוצרות, והמשפחה האומנת זכתה למקום זה בשוגג”.

בית המשפט מתח ביקורת גם על החלטת שירותי הרווחה להעביר את הקטינות למשפחה יהודית דתית אף שמדובר באב ערבי: “בנסיבות אלה היה מצופה שהשמתן של הקטינות תהא אצל משפחה ערבית ישראלית או לפחות משפחה יהודית לא דתית”. בפסק הדין מאשים השופט כי שירותי הרווחה לא עשו די להציע עזרה וסיוע לאב. “לא נעשה כל ניסיון מטעם שירותי הרווחה לנסות ולשקם את התא המשפחתי… התנהלות שירותי הרווחה אינה עולה בקנה אחד עם התחייבות מדינת ישראל כחברה באמנת זכויות הילד”. הוא אף האשים את רשויות הרווחה ב”הצגה מגמתית של העובדות” בדיונים המשפטיים.

פסק הדין קבע כי בשל טובת התאומות, הצורך לשמור על יציבות בחייהן והסכמתו של האב הביולוגי, יתגוררו השתיים אצל משפחת האומנה במסגרת “אומנה ארוכת טווח והמשך הקשר האינטנסיבי עם אביהן”. מפגשיהם השבועיים יוארכו וההחלטות על עתידם יתקבלו בשיתוף שני הזוגות. השופט הזהיר לבסוף כי אם משפחת האומנה תדחה את החלטתו, יועברו הבנות לחזקתו המלאה של ח’ בהליך הדרגתי.

“אנחנו שמחים על פסק הדין המיוחד הזה. האב היה ראוי לצדק ובית המשפט אמר את דברו”, מסרו ל-ynet עורכי הדין עמיקם הדר וחדווה שפירא, פרקליטיו של ח’. “בית המשפט מצא סוף סוף לנכון להעמיד את גורמי הרווחה על טעותם בצורה ברורה. הגיע הזמן ששירותי הרווחה לא יחשבו שכל החכמה והצדק בידיהם, אלא שיש גם צדדים וגורמים נוספים שגם להם ואצלם יש לעתים היגיון, צדק ויושרה”.

Israeli Supreme Court Approves “Child Trafficking” of Muslim Children