לפנינו פסק דין המרחיב את הדעת. רבות אנו שומעים על בתי הדין הרבניים וכיצד הדיינים מתעללים גם בגברים וגם בנשים. עצם הצורך להוכיח שאישה בגדה כדי לבטל את הכתובה גורם לסכסכנות מרובה בין בני הזוג, וזה לא מאפשר לצדדים להתגרש בניחותא, שכן האישה שהגבר קנה את שירותיה באמצעות הכתובה רוצה את הכתובה, והגבר כמובן לא רוצה לשלם, במיוחד כאשר האישה לא העניקה לו את השירותים ואפילו בגדה בו ועוד רוצה פיצוי בצורת הכתובה. הכתובה היא מנהג ברברי של החפצת נשים, קניית נשים ושירותיהן, והמנהג הזה חייב לעבור מן העולם כדי שיהודים יוכלו להתגרש בשלום. הכתובה היא למעשה פיצוי עבור אובדן הנישואין של האישה. אבל אצל היהודים רק אישה יכולה לתבוע פיצויי אובדן נישואין. מסתבר שהדרוזים נוקטים בשוויון מגדרי וגם הגבר יכול לתבוע פיצויי אובדן נישואין. מדהים!

בהקשר זה מענין מאוד מה קורה בעדה הדרוזית, ולפנינו פסק דין הפותח צוהר לעדה הזו. מסתבר שאצל הדרוזים, מי שאשם בגירושין צריך לפצות את הצד השני, בין אם הוא אישה ובין אם הוא גבר. במקרה הזה האישה “עשתה מעשה המנוגד למסורת הדרוזית אשר הפך את חיי הנישואין לבלתי אפשריים. במסגרת אותה התביעה, המשיב 3 תבע גם את ביטול המוהר וקבלת פיצויי גירושין” שזה אומר פיצויי אובדן הנישואין. האישה התנגדה ורצתה שלום בית. אם יהיה שלום בית היא לא תצטרך לפצות את הבעל בכסף. חצי שנה לאחר הגשת תביעת הגרושין ע”י הגבר התקיים דיון ראשון. הקאדים הדרוזים היפנו הצדדים לגישור. אחרי חודשיים ושבוע הודיעו המגשרים שהגישור נכשל. התקיימה ישיבה שניה והקאדים נתנו לאישה 30 יום לבקשת העותרת “כדי לאפשר לה לנסות ולהניא את המשיב 3 מבקשתו להתגרש. בתקופה זו אמורה היתה העותרת להידבר עם המשיב 3 במטרה להגיע לפתרון מוסכם של הסכסוך. בית הדין הורה לצדדים להודיע לו אודות תוצאותיו של ניסיון הפיוס תוך חודש ימים”. אחרי ה 30 יום, התברר שהאישה בכלל לא יזמה קשר עם הבעל וניתן צו גירושין (גט).

האישה הגישה לבית המשפט העליון עתירה נגד בית הדין הדרוזי בטענה שהיה צריך להתקיים משפט עם הוכחות, וזה לא קרה. השופט אלכס שטיין זרק אותה מכל המדרגות. עכשיו לא רק שהיא גרושה, אלא היא גם צריכה לפצות את הבעל כספית על זה שהוא הפך רווק, הוא צריך לחפש אישה אחרת, ואין מי שתפנק אותו בלילה עד שהוא ימצא את האישה האחרת.

אחרי שקראנו את כל זה נאמר שאנו מתפעלים מאוד מחוכמתה של הדת הדרוזית ומהשוויון הנקוט בין המינים. הלוואי ולדת היהודית היה חצי מהיושרה הפנימית של הדת הדרוזית. מפליא שאיש המתיימר להיות חכם כמו אלכס שטיין שגם הירצה בארצות הברית, יכול להחליף את עורו ולפסוק בדיוק ההיפך, אילו היתה מגיעה אליו גרוש יהודי עם אותן טענות – שתובע פיצוי על אובדן הנישואין. מפליא שאותו שופט חושב שזה בסדר לפסוק ככה לזוג יהודי ואחרת לזוג דרוזי, כשההבדל בינהם הוא רק הדת שלהם. איך מי שהירצה בארה”ב שם הפלייה בין אזרחים על רקע דת היא בלתי נסבלת יכול לשנות את עורו בהתאם לדת של מי שמגיע אליו?

השופט א’ שטיין:

1.        לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר יופנה אל המשיבים 1 ו-2 – בית הדין הדתי הדרוזי בעכו (להלן: בית הדין) ובית הדין הדתי הדרוזי לערעורים בעכו (להלן: בית הדין לערעורים), בהתאמה – ואשר יחייבם ליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסקי הדין שניתנו על ידיהם בתאריכים 11.3.2019 ו-9.12.2019, בהתאמה, ובמסגרתם הותרו הנישואין של העותרת והמשיב 3. לצד זאת, מלינה העותרת על כך שבית הדין לא נענה לבקשתה לשנות את עילת הגירושין עליה מבוסס פסק דינו.

2.        העותרת והמשיב 3 משתייכים לעדה הדרוזית. הם נישאו בשנת 2004 לפי הדין הדרוזי ולהם שני ילדים. ביום 24.7.2018 הגיש המשיב 3 נגד העותרת תביעת גירושין, לאחר שלטענתו העותרת עשתה מעשה המנוגד למסורת הדרוזית אשר הפך את חיי הנישואין לבלתי אפשריים. במסגרת אותה התביעה, המשיב 3 תבע גם את ביטול המוהר וקבלת פיצויי גירושין. העותרת מצידה הגישה כתב הגנה, בו הכחישה את אשר יוחס לה, ובמקביל עתרה לשלום בית.

3.        ביום 28.11.2018 התקיים דיון ראשון בפני בית הדין. בית הדין הפנה את הצדדים, בהסכמתם, להליך גישור לפי סעיפים 47 ו-48 לחוק המעמד האישי של העדה הדרוזית בישראל, 1962 (להלן: חוק המעמד האישי). ביום 10.1.2019 הודיעו המגשרים שמונו כי מאמציהם להביא את העותרת והמשיב 3 לידי פתרון מוסכם של הסכסוך לא הניבו פרי.

4.        ביום 7.2.2019 התקיים דיון המשך בפני בית הדין בנוכחות הצדדים, במסגרתו טען המשיב 3 כי מוצו כל הניסיונות לפתרון הסכסוך, ועמד על זכותו לקבל לידיו פסק דין המתיר את הנישואין. כמו כן טען המשיב 3 כי אין מקום לדון בתביעה לשלום בית, אשר הוגשה על ידי העותרת בהליך נפרד, שכן לדידו הליך דומה כבר התקיים בין הצדדים. העותרת מצידה ביקשה מבית הדין להעניק לה הזדמנות נוספת ליישוב ההדורים עם המשיב 3. בית הדין נעתר לבקשת העותרת והעניק לה ארכה בת חודש ימים כדי לאפשר לה לנסות ולהניא את המשיב 3 מבקשתו להתגרש. בתקופה זו אמורה היתה העותרת להידבר עם המשיב 3 במטרה להגיע לפתרון מוסכם של הסכסוך. בית הדין הורה לצדדים להודיע לו אודות תוצאותיו של ניסיון הפיוס תוך חודש ימים.

5.        עם חלוף הארכה, ביום 7.3.2019, הגיש המשיב 3 לבית הדין בקשה להוצאת תעודת גירושין. המשיב 3 הודיע לבית הדין כי העותרת לא קיימה עמו מפגשים או ניסיונות גישור בתקופה שחלפה מאז הדיון האחרון. העותרת מצידה לא הגישה לבית הדין כל הודעה בחלוף הארכה.

6.        ביום 11.3.2019 הוציא בית הדין מלפניו פסק דין המתיר את הנישואין בין בני הזוג. במסגרת פסק דינו זה, הורה בית הדין על המשכו של ההליך שנסוב על זכויות הצדדים אשר נובעות מהגירושין. בדיון שהתקיים בפני בית הדין ביום 20.3.2019 טענה העותרת כי היתה משוכנעת שתינתן לה ההזדמנות לטעון את טענותיה באשר לניסיון האחרון להגיע לפיוס ולשלום בית עם המשיב 3, ועל כן היא לא הגישה כל הודעה מטעמה. עוד טענה העותרת כי פסק הדין של בית הדין אשר מורה על הגירושין ניתן בהיעדר הצדדים והעותרת לא ידעה על קיומו. מנגד, המשיב 3 טען כי עמדתה של העותרת ממילא לא היתה משנה את תוצאת פסק הדין – זאת, לנוכח רצונו העיקש להתגרש מהעותרת ולאור העובדה שזו לא קיימה עמו כל שיח במטרה לפתור את הסכסוך.

7.        ביום 5.4.2019 הגישה העותרת לבית הדין בקשה לבטל את פסק הגירושין. במסגרתה, הלינה העותרת על כך שפסק הדין ניתן במעמד צד אחד ושלא ניתנה לה הזדמנות לטעון את טענותיה. העותרת הוסיפה וטענה כי המשיב 3 הגיש נגדה תביעת גירושין לפי סעיף 43 לחוק המעמד האישי, ותביעה כאמור מחייבת שמיעת הוכחות לפני מתן החלטה בדבר התרת הנישואין. לדברי העותרת, אי-שמיעת ההוכחות מהווה פגם חמור שצריך להביא לבטלותו של פסק הגירושין. בנוסף טענה העותרת למשוא פנים: לדבריה, קיימת קרבה משפחתית בין המשיב 3 לאחד מהקאדים אשר ישבו בהרכב, וקירבה כאמור אף היא פוגמת בפסק הדין ומביאה לבטלותו.

8.        בהחלטתו מיום 17.4.2019 קבע בית הדין כי פסק הגירושין הוא מעשה עשוי ואין לבטלו. על החלטה זו וכן על פסק הדין שניתן ביום 11.3.2019 הגישה העותרת ערעור לבין הדין לערעורים. ביום 9.12.2019 נתן בית הדין לערעורים את פסק דינו. בית הדין לערעורים לא מצא מקום להתערב בהתרת הנישואין, וגם לא קיבל את שאר טענות העותרת. בית הדין לערעורים קבע כי פסק הגירושין ניתן בדל”ת אמות הסמכות של בית הדין, תוך שמירה על זכויות העותרת והמשיב 3 במישור המהותי והדיוני כאחד.

9.        בעתירה המונחת לפנינו חוזרת העותרת על הנימוקים שהעלתה בפני בית הדין ובית הדין לערעורים. העותרת מעלה טעמים שונים שלטענתה מצדיקים את התערבותנו בפסק הגירושין. בין היתר תוקפת העותרת את סבירות ההחלטה שלא לתקן את פסק הדין באופן שהגירושין יהיו בהסכמה לפי סעיף 42 לחוק המעמד האישי, חלף התרת הנישואין לבקשת צד אחד בהתאם לסעיפים 47 ו-48 לחוק. לדברי העותרת, בסרבו לתקן את פסק הגירושין כאמור ביסס בית הדין את סמכותו לדון בתביעת הפיצויים שהגיש נגדה המשיב 3 בגין אשמתה בגירושין, הנטענת על ידיו; ובכך, לשיטתה, טעה. כמו כן מלינה העותרת על כך שהמשיב 3 לא המציא לה את בקשתו להתרת הנישואין כדת וכדין. לבסוף מתייחסת העותרת לסמכות השיפוט של בתי הדין הדרוזיים אשר הוקנתה להם בחוק בתי הדין הדרוזיים, התשכ”ג-1962 (להלן: חוק בתי דין דרוזים). לטענתה, באין הסכמת כל בעלי הדין כאמור בסעיף 5 לחוק בתי דין דרוזים, בית הדין לא קונה לעצמו סמכות לדון בעניין המוהר, הנספח לתביעת הגירושין.

10.      היועץ המשפטי לבתי הדין הדרוזיים מפנה בתגובתו המנומקת לסעיפים 4 ו-5 לחוק בתי דין דרוזים. לדבריו, סעיפים אלה מבדילים בין הנושאים הנופלים תחת סמכותם הייחודית של בתי הדין הדרוזיים, לבין הנושאים שבהם אין לבתי דין אלו שיפוט ייחודי, ושביחס אליהם יש לקבל את הסכמת הצדדים על מנת להקנות לבית הדין את סמכות השיפוט. היועץ מוסיף ומסביר כי העותרת והמשיב 3 לא ביקשו מבית הדין שום סעד שמחוץ לסמכות שיפוטו הייחודית ושמצריך קבלת הסכמה מאת כל הנוגעים בדבר. עוד מוסיף היועץ, כי דיני המעמד האישי של העדה הדרוזית אינם מייחסים שום משקל להתנגדות העותרת או להסכמתה לגירושין, שכן לפי דינים אלו אין כופים נישואין על מי שגמר בדעתו להתגרש מבן זוגו; ולפיכך, אין מקום לקיים הליך של הוכחות במקרים כאלה. לדברי היועץ, הליך כזה ממילא לא היה נחוץ לאחר שהעותרת השמיעה את דעתה בפני בית הדין יותר מפעם אחת, ולאחר שהצדדים, בהסכמתם המלאה, נטלו חלק בהליך של “סכסוך משפחתי” אשר התנהל בגדרם של סעיפים 47 ו-48 לחוק המעמד האישי.

11.      עוד הבהיר היועץ כי לפי דיני המעמד האישי של העדה הדרוזית, לאחר מתן החלטה המתירה את הנישואין, בית הדין מבסס את סמכותו לדון בבקשה לחייב את הצד האשם בכישלון הנישואין בפיצויי גירושין. זכאות הצד הבלתי אשם לפיצויי גירושין מותנית בקרות הגירושין ובאישור הפיצויים בפסק דינו של בית הדין; ועל כן, פיצויי גירושין אינם תולדה של הליך עצמאי ואינם בגדר עניין ממוני או רכושי שכריכתו בהליך הגירושין מצריכה הסכמה של בעלי הדין (והשוו: בג”ץ 990/16 פלונית נ’ בית הדין הדרוזי בעכו (29.2.2016), פסקה 4 (להלן: בג”ץ 990/16)).

12.      בהתייחס לטענת הפסלות שהעלתה העותרת, ציין היועץ כי העותרת לא הגישה כל בקשה לפסילת הקאדי. כמו כן הפנה אותנו היועץ להתייחסותו הנרחבת של בית הדין לערעורים לטענת הפסלות, במסגרתה נקבע כי הקירבה המשפחתית בין הקאדי למשיב 3 איננה מחייבת את פסילתו האוטומטית של הקאדי מלשבת בדין. בהקשר זה, ציין היועץ כי השלב המאוחר שבו נטענה טענת הפסלות והאופן שבו היא הועלתה מטילים ספק בכנות הבקשה ובתום ליבה של העותרת.

13.      המשיב 3 חזר בתגובתו על נימוקי בתי הדין בפסיקותיהם וביקש כי נדחה את העתירה.

14.      לאחר עיון בעתירה ובנספחיה וכן בפסקי הדין ובתגובות המשיבים, הגעתי למסקנה כי דינה של עתירה זו להידחות על הסף. הלכה היא עמנו כי בית משפט זה לא יתערב בפסק דינו של בית דין דתי אלא במקרים צרים ומוגדרים, בהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי, שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק; (3) פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; וכן (4) כאשר בית משפט זה מגיע לידי מסקנה כי יש להושיט לעותר סעד מן הצדק שאיננו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (ראו סעיף 15(ד) לחוק יסוד: השפיטה; וכן בג”ץ 5346/19 פלוני נ’ פלונית (5.9.2019), פסקה 5 והאסמכתאות הנזכרות שם).

15.      כך הוא בעניינים שבמהות, ועל אחת כמה וכמה בעניינים פרוצדורליים, בהם מסור שיקול דעת רחב לערכאה המנהלת את הדיון (ראו בג”ץ 990/16, פסקה 6 והאסמכתאות שם). הטענות שהעותרת מעלה בפנינו הן בעלות אופי ערעורי מובהק; ומן הידועות הוא שבית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק איננו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים וממילא איננו מתערב בהחלטותיהם, אלא במקרים מוגדרים וחריגים, כמפורט לעיל. היועץ המשפטי לבתי הדין הדרוזיים הבהיר כי ההליכים שבהם עסקינן התנהלו על פי סדרי הדין הנוהגים בבתי הדין הדרוזיים, תוך הקפדה על זכויותיהם של בעלי הדין. טענות העותרת אינן מצביעות על שום סטייה מסדרי דין מקובלים אלו, ואין בהן כדי לבסס את התערבותנו בפסק הגירושין מחמת חריגה מסמכות, סטייה מהוראות חוק, טעות בדין הגלויה על פני הפסק, או הפרת כללי הצדק הטבעי.

16.      העתירה נדחית אפוא. העותרת תישא בהוצאות המשיב 3 בסך כולל של 2,000 ₪.

           ניתן היום, ‏ח’ בסיון התש”ף (‏31.5.2020).