הנשיאה אסתר חיות מנצלת את האפשרות של כל עותר ציבורי להגיש עתירה כעותר ציבורי מטעם האג’נדה שלו, כדי לקיים דיונים ב”קליקה סגורה”. בג”ץ  5658/23. 

הבגץ הפך לקליקה סגורה עם עותרים ציבוריים מזוייפים

פירושו של דבר שבית משפט כבגץ אמור לתת החלטה שמשפיעה על כלל הציבור כאשר רק בעלי האג’נדות הנכונות מטעם שמתאימות לאג’נדה של השופטים מורשים להגיש כתבי טענות ולטעון בדיון. רק להם יש זכות עמידה ציבורית כי הם בקליקה.

כך נוצרת קליקה סגורה בה השופטים והעותרים הם מאותו זן, קורצו מאותו חומר, והם משחקים משחק של הליך שיפוטי אדברסרי כשבעצם זו “קליקה סגורה” שבה גם העותרים וגם השופטים מעוניינים באותה תוצאה.

כל מי שמבקש להצטרף לדיון כמי שמייצג דעות מהציבור ההפוכות לאלו של העותרים “הציבוריים”, לא מורשה להצטרף. נשאר מחוץ לקליקה.

למה לשדולת הנשים זכות עמידה ולשדולת הגברים אין זכות עמידה?

במשך שנים כך היה כאשר שדולת הנשים הייתה מגישה בג”צים שונים כביכול כמייצגי כלל הציבור, כשהן בעצם מייצגות נשים בלבד, והשופטים שמעונינים להציג עצמם כנאורים (והרי בשם הנאורות תמיד צריך לתמוך בנשים), סוגרים את פסד הדין בקליקה סגורה.

אף גבר או אף שדולה של גברים לא מורשית להצטרף לדיון.  כי הקליקה סגורה.

ועכשיו מפלגות הימין טוענות את טעמה המר של הקליקה הסגורה

הנה בבגץ עילת הסבירות רק שמאלנים מופיעים כעותרים “ציבוריים” עלק,  וכל מי שמבקש להצטרף כעותרים ציבוריים מטעם הימין, לא מורשה להיכנס לקליקה הסגורה.

הנה לפניכם תשובתה של אסתי חיות לתנועה למען איכות השפיטה מדוע אין להרשות לה להצטרף לדיון כעותרת ציבורית כדי לפסול אותה.

אסתי אומרת ש”הזכות לטעון טענת פסלות נגד שופט, על-פי ההסדר החוקי הקיים, נתונה רק לבעלי-הדין בהליך השיפוטי שבגדרו מועלית הטענה”.

ולכן השאלה היא למה יש זכות עמידה רק למי שהגיש את ההליך כעותר ציבורי ולא למי שגם הוא עותר ציבורי וגם הוא רוצה להשמיע את דעתו?

הרי איזה זכות עמידה עדיפה יש לג’ינג’י מהתנועה למען איכות השלטון או לטל אורון (אחד העותרים) שהיא עדיפה יותר מהתנועה למען איכות השפיטה???

זו נקודה למחשבה לרוטמנים והלוינים שהגיעה העת לתקן את החוק ולבטל את הפיקציה הישראלית של “עותר ציבורי” שמייצג רק חלק מהציבור.  צריך לתקן את החוק כך שרק מי שיש לו ענין קונקרטי אישי שעלול להיפגע יוכל לעתור לבגץ.

למה “המיזם הרב מגזרי למיגור העישון” הוא עותר ציבורי?

זו שבתמונה היא אורית לרנר.  אותה בגץ כן הכניס לקליקה הסגורה תחת הכותרת “המיזם הרב מגזרי למיגור העישון“. היא לוביסטית מחברת לובינג “אימפקט” שהאגף התקציבאי שלה תיווך בין כספי שוחד של מפלגת ישראל ביתנו לעמותת אילים.

מה לעמותה למיגור העישון שהוקמה רק כדי לגנוב כסף מתביעות ייצוגיות וכספי תמיכה של הממשלה בארגונים חברתיים, ולעילת הסבירות?  למה הם מוכרים כעותרים ציבוריים לעילת הסבירות?  למה אותם הכניסו לתוך הקליקה?  זו לא בדיחה?

העמותה למיגור העישון היא פרי יצירתה של הלוביסטית העבריינית אורית לרנר. היא בקליקה.  היא בפנים.  היא “משלנו”….

גם אפי מיכאלי שהוא העו”ד של העמותה למיגור העישון יוכל לטעון בבגץ הסבירות….  איך עילת הסבירות עוזרת למיגור העישון????

הנה ההחלטה

1. בהחלטת ההרכב מיום 9.8.2023 צוין כי לא נמצא מקום לצרף עתירות נוספות או צדדים נוספים להליכים שבכותרת. חרף זאת הגישו המבקשים ביום 16.8.2023 בקשה להצטרפות כמשיבים שבה נטען, בין היתר, כי עליי לפסול את עצמי מלדון בהליכים. בקשת ההצטרפות נדחתה בהחלטת ההרכב מיום 22.8.2023 – ועתה מונחת לפניי בקשה נוספת מיום 27.8.2023, שבה עומדים המבקשים על מתן הכרעה בטענת הפסלות שבפיהם אף שלא צורפו להליכים. עוד טוענים המבקשים ל”בטלות” החלטות ההרכב מיום 22.8.2023 בנימוק שאלו ניתנו טרם ההכרעה בטענת הפסלות, והם חוזרים על בקשתם להצטרף להליכים שבכותרת.

2. דין בקשת הפסלות להידחות על הסף.

כפי שנפסק בבג”ץ 1622/00 יצחק נ’ נשיא בית-המשפט העליון, פ”ד נד(2) 54 (2000) (להלן: עניין יצחק):

“[…] הזכות לטעון טענת פסלות נגד שופט, על-פי ההסדר החוקי הקיים, נתונה רק לבעלי-הדין בהליך השיפוטי שבגדרו מועלית הטענה. מכך אין להסיק, שלציבור אין עניין לגיטימי בתקינותם של ההליכים השיפוטיים, אלא שבעיקרון, עניינו של הציבור בתקינות ההליכים שלפני הערכאות השיפוטיות מובטח בדרכים אחרות, ובעיקר על-ידי עקרון פומביות הדיון. ואולם, גם אילו הנחנו, כי עקרונית יש מקום להכרה מסוימת בזכות העמידה של אדם מן הציבור, להעלות טענת פסלות נגד שופט בהליך שהטוען אינו צד לו, רואים היינו להגביל הכרה זו לאותם מקרים חריגים ונדירים, שבהם נראה גלוי וברור שלבעלי-הדין יש עניין שלא להעלות טענת פסלות הנסמכת על עילה מוצדקת, והעניין שיש לציבור, שהטענה תועמד לבירור, גובר בבירור על עניינם של הצדדים להליך להימנע מהעמדתה לבירור” (שם, בעמ’ 61; ההדגשות הוספו).

להלכה זו שב והפנה בית משפט זה אך לאחרונה בבג”ץ 6085/23 לביא זכויות האזרח מינהל תקין ועידוד ההתיישבות נ’ הרשות השופטת, פסקה 7 (13.8.2023) (להלן: עניין לביא) בדחותו עתירה שהגיש גורם אחר, שאינו צד להליכים דנן, להורות על פסילתי מלדון בהם. בעניין לביא אף הוסיף בית המשפט וציין כי “[…] ספק רב בעינינו אם המקרה הנוכחי הוא אחד מאותם ‘מקרים חריגים ונדירים’, המצדיקים לאפשר [לעותרת שם] בכל זאת להעלות טענת פסלות” (שם). בניגוד לאופן הצגת הדברים על ידי המבקשים, בהליכים שבכותרת קיימים צדדים רבים המייצגים אינטרסים שונים ואין עסקינן במקרה שבו לכלל הצדדים יש עניין “גלוי וברור” שלא להעלות טענה מסוג זה בעצמם. על כן, אין מדובר באותו המקרה החריג והנדיר שצוין בעניין יצחק.

3. מטעמים אלה דין בקשת הפסילה להידחות על הסף. למעלה מן הצורך אוסיף כי הטענה הנוספת שהעלו המבקשים בדבר “בטלות” גורפת של כל ההחלטות שניתנו ביום 22.8.2023 משום שבקשת הפסלות לא הוכרעה תחילה – אף היא אין בה ממש וזאת אפילו היה למבקשים מעמד להגשת בקשת הפסלות (ראו והשוו: ע”א 1060/10 שמעון נ’ נייר וקרטון הדרום (1996) בע”מ, פסקה 3 (2.5.2010); ורע”א 7658/09שמעון נ’ נייר וקרטון הדרום (1996) בע”מ, פסקה 10 (16.8.2010)).

הבקשה נדחית, אפוא.

ניתנה היום, ‏י”ד באלול התשפ”ג (‏31.8.2023).

________________________

PDF

בתמונה:  הלוחמת נגד תומכי הנוחבה בעליון זהבה גור