אסתי חיות נחושה לכתוב את פסק הדין בעילת הסבירות.  היא כבר התחילה במלאכה והיועמ”שית ברבי בהרב כבר סיפקה לה טיוטה עם אסמכתאות, מראי מקום והפניות, טיוטה בת 134 עמודים.

אלא מאי?  אסתי כבר התבטאה נגד שלילת עילת הסבירות מבית משפט עליון ככלי לפסילת חוקים.  ההתבטאות הזו מעידה שנחרצה דעתה, וה”תיבה המתאימה” לפסילה היא לאו דווקא “מראית פני הצדק”, אלא דווקא “ניקיון הדעת“.

מתי אפשר להתמש בעילת ניקיון הדעת ומניעת לזות שפתיים?

אלא מאי בהחלטה של אסתי חיות התעלמה לחלוטין מעילת פסלות שופט מסוג “ניקיון הדעת“.

עילת פסלות שופט זו צצה כאשר קיים משהו מביך בקשר שבין השופט לבין ההליך המשפטי.  לשופט יש אינטרס להשתיק את הסיפור ולכן הוא כותב בקצרה שמטעמי ניקיון הדעת הוא מוותר על הכייף הגדול של “לשבת בדין”.

למשל ראו: ע”א 1726/21 השופט נועם סולברג פסל עצמו בתיק מוחמד בכרי והסרט ג’נין ג’נין מטעמי ניקיון הדעת (ומניעת ג’ננה משפטית…),  ע”מ 1958/23 הרשמת דנה לקח כהן פסלה עצמה מטעמי ניקיון הדעת בתיק מגדי נעימי בע”מ,ת”ק 29938-07-20 גולן נ’ לוי  השופט ישראל פת פסל עצמו מטעמי ניקיון הדעת ומניעת לזות שפתיים, בגץ 3409/23 יצחק עמית פסל עצמו בשורה קצרה מטעמי ניקיון הדעת והשלב המקדמי, ע”א 3459/21 פורמנובסקי נ’ אישה לאישה, ענת ברון שהשתתפה בכנס התרמה לארגוני נשים מוכות פסלה עצמה מטעמי ניקיון הדעת, חרף העובדה שהסתייגה מכל האמור לה בבקשת הפסלות.

ראו כאן החלטה של ענת ברון הפוסלת עצמה בגלל “ניקיון הדעת”.

שימו לב כשהשופטים פוסלים עצמם הם ממעטים לכתוב למה.  כשהם לא רוצים לפסול עצמם, פתאום יש להם זמן לכתוב מגילות למה לא.

בתמונה:  אבי סגל שייצג את שמחה רוטמן עם יעל סינמון.

אז איך אסתי יצאה מזה?

פשוט מאוד:  התפלפלות משפטית שכאשר התבטאה בפומבי בנושא עילת הסבירות, העתירה הספציפית לא נולדה כך שהיא לא יכלה לגבש דעה מוקדמת על מה שלא בא לעולם.

איזה שטויות.  בשביל זה יש עילה של ניקיון הדעת.

לדבריה של אסתי:  “העובדה ששופט היושב בדין מחזיק בדעה מסוימת בנוגע לנושא מסוים אינה מקימה עילת פסלות אוטומטית, כל עוד אין בדבריו כדי להעיד על כך שדעתו “ננעלה” בסוגיות הקונקרטיות העומדות להכרעה בפניו“. וכך באמצעות המילה “לא אוטומטית”, היא מותירה לעצמה שיקול דעת להחריג את עצמה מהכלל, ממש איך שמתחשק לה.

ועל זה בדיוק העבירו את החוק לביטול עילת הסבירות, ששופטים לא יוכלו לעשות מה שמתחשק להם בתחפושת של “השופט הסביר” עם “שיקול דעת קונקרטי”, “עצמאות”, ו”חובה לשבת בדין גם אם היושב בדין פסול ונחרצה דעתו”.

בתמונה:  יעל סינמון שייצגה את שמחה רוטמן עם אבי סגל

עתירות בג”ץ ב”קליקה סגורה” ומעמד העותר המתחפש ל”עותר ציבורי”

כמו שעדנה התבטאה כבר בעבר, זה בדיוק מקרה שבו נוצרת בעליון קליקה סגורה שבה העותרים והשופטים כולם בעלי אותו אינטרס, הם זוממים יחדיו לייצר מראית עין של הליך אדברסרי, כאשר אין בכלל אדברסריות בין העותרים והשופטים.

העותרים מרימים להנחתה, היועמ”שית ברבי עושה את המחקר, והשופטים רק צריכים לכנס דיון, לעשות הצגה של מקשיבים בקשב רב, ולשחרר את התוצר המוכן מראש.

אם רוטמן לא הבין, אז שיידע: החוק הבא שצריך לשנות זה לבטל את מעמד “העותר הציבורי” שהוא לא עותר ציבורי באמת, אלא עותר בעל אג’נדה, מה שפשוט מזמין דיונים מוזמנים מראש, וכל מי שמנסה להפריע לקליקה מסולק בבושת פנים בנימוק “אבל אתה לא צד לתיק”.

אבל התיק ציבורי, אז איך אתה לא צד לתיק?????

להלן ההחלטה של אסתי לא לפסול את עצמה – בגץ 5658/23 (עילת הסבירות)

לפניי בקשה מטעם המשיב 2 בבג”ץ 5659/23 (להלן: המבקש) מיום 4.9.2023 לפסילתי מלדון בהליכים שבכותרת הנוגעים לתיקון מס’ 3 לחוק-יסוד: השפיטה (להלן: תיקון מס’ 3).

1. טענת הפסלות של המבקש נסמכת, בתמצית, על דברים שנשאתי ביום 12.1.2023 בכנס שקיימה העמותה למשפט ציבורי ובהם התייחסתי לנאום שנשא שר המשפטים כשבוע קודם לכן ובו מנה שורה של יוזמות לשינויים שהוא מתכנן לערוך במערכת המשפט. לטענת המבקש, התבטאויותיי באותו מעמד בנוגע ליוזמה לביטול עילת הסבירות, מקימות עילה לפסילתי מלדון בהליכים שבכותרת. המבקש מפנה בהקשר זה לאמירות שונות וטוען כי יש בהן משום הבעת עמדה מגובשת ונחרצת מצידי בנוגע לנושא ההליכים, לבעלי הדין ולמניעיהם, וכן בנוגע לטיעונים שבפיהם.

2. עיינתי בטענות המבקש ובאתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

3. כפי שנפסק לא אחת בהקשרים שונים “נשיא בית המשפט העליון הוא מטבע משְֹרתו הדמות הבכירה במערכת בתי המשפט בישראל, והוא העומד בראשה כמנהיגה המוסדי” (בג”ץ 4703/14 שרון נ’ נשיא בית המשפט העליון, פסקה י’ (30.11.2014)). לפיכך, מוטל עליו תפקיד כפול – לצד אחריותו על תפקודם והתנהלותם התקינה של כלל שופטי ישראל, “הנשיא הוא – כלפי חוץ – מנהיגה הציבורי של המערכת, מייצגה ודוברה בפני הרשות המחוקקת והמבצעת, וכן אמון על הגנת עצמאותה השיפוטית” (שם; וראו גם: בג”ץ 6022/17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ’ נשיאת בית משפט עליון, פסקאות 7-6 (2.10.2017)). דבריי בכנס העמותה נאמרו מתוקף חובות אלה המוטלות עליי כנשיאת בית המשפט העליון והם שיקפו את דאגתי העמוקה לפגיעה בעצמאות הרשות השופטת, נוכח התוכנית שהציג שר המשפטים בנאומו. בדבריי אלה אכן התייחסתי, בין היתר, לסוגיית ביטול עילת הסבירות שנכללה בתוכנית שהציג השר ולקשיים הכרוכים בכך.

באותה העת לא הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק כלשהי בנושא, וממילא לא עמדו בפניי הליכים תלויים ועומדים לגביה.

4. כחצי שנה לאחר מכן, נחקק תיקון קונקרטי לחוק-יסוד: השפיטה – תיקון מס’ 3 – שהינו התיקון העומד עתה לביקורת שיפוטית במסגרת העתירות דנן. ברי, אפוא, כי בדבריי לא התייחסתי ולא יכולתי להתייחס לתוכנו של תיקון זה, שטרם בא לעולם בינואר 2023, ואף לא לסוגיות המשפטיות העומדות לדיון בהליכים שבכותרת או לתוצאתם.

5. בשונה מענייננו, פסקי הדין שאליהם הפנה המבקש עסקו בקביעות נחרצות של בית המשפט אגב הליך משפטי קונקרטי וכן, בין היתר, בנוגע לתוצאה המשפטית של אותו הליך. משאין זה המצב במקרה דנן, אף לא בקירוב, אין בסיס לניסיונו של המבקש להקיש מאותם המקרים.

6. לכך אוסיף כי הסוגיה העומדת לדיון בהליכים דנן נוגעת לעילה מוכרת במשפט המנהלי ועל כן, מטבע הדברים, ניתן למצוא לגביה, ולגבי היקפה הראוי והרצוי, התבטאויות שונות של שופטי בית המשפט לאורך ולרוחב הפסיקה כמו גם, במאמרים ובהרצאות.

יפים לכאן דברים שנכתבו באחד מפסקי הדין שאליהם התייחס המבקש:

“[…] אכן, שופט ללא דעה קודמת לא רק שאינו מצוי, אלא אף אינו רצוי […] פסילת שופט בשל דעה קודמת מוצדקת רק כאשר אותה דעה קודמת הופכת לדעה קדומה, כלומר כאשר קיים חשש ממשי […] כי בשל אותן דעות קדומות תהא דעתו של השופט ‘נעולה’ באופן שאין כל ‘טעם’ בניהול המשפט לפניו, שכן המשפט הוא ‘אבוד מראש'” (בג”ץ 2148/94 גלברט נ’ כב’ נשיא בית המשפט העליון, פ”ד מח(3) 573, 605 (1994)).

7. במילים אחרות, העובדה ששופט היושב בדין מחזיק בדעה מסוימת בנוגע לנושא מסוים אינה מקימה עילת פסלות אוטומטית, כל עוד אין בדבריו כדי להעיד על כך שדעתו “ננעלה” בסוגיות הקונקרטיות העומדות להכרעה בפניו (ראו והשוו: ע”א 8866/22 פלוני נ’ פלונית, פסקה 13 (7.3.2023); ע”א 8277/22 פארן נ’ פלדמן, פסקה 15 (15.2.2023); ע”א 6679/97 ברז’יק נ’ ברז’יק, פ”ד נא(5) 603, 606 (1997); ע”א 5035/20 ערוץ 10 החדש בע”מ נ’ שרת התרבות והספורט, פסקה 6 (23.7.2020)); וככל שהדבר נוגע להרצאות ולמאמרים אקדמיים, ראו: ע”א 5405/07‏ פלוני נ’ פלונית, פסקאות 6-5 (28.10.2007); ע”א 8154/10 המוטרנות היוונית קתולית נ’ נח’לה, פסקה 9 (1.12.2010)).

כזה הוא המצב בענייננו.

8. מן הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי ממש בבקשת הפסילה, אף לא בטענה החלופית בדבר פגיעה במראית פני הצדק, ובעניין זה כבר נפסק כי “אין מקום להרחיב את השימוש בטענת מראית פני הצדק […] לכל מקרה בו נטענת טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי” (ע”א 10412/06 כוחיי נ’ רשות שדות התעופה בישראל, פסקה 8 (23.4.2007); כן ראו: ע”פ 6253/22 חליוא נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (17.11.2022)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ‏י”ח באלול התשפ”ג (‏4.9.2023).

PDF

גם פוגלמן משתין בקשת על רוטמן – דחה את הערעור

להלן החלטתו של פוגלמן:

לפניי ערעור על החלטת בית משפט זה (הנשיאה א’ חיות) מיום 4.9.2023 בבג”ץ 5658/23 (ו-7 עתירות קשורות) שלא לפסול עצמה מלדון בהליכים שעניינם תיקון מס’ 3 לחוק-יסוד: השפיטה (להלן: התיקון).

1. ביום 12.1.2023, במסגרת דברים שנשאה בכנס של העמותה למשפט ציבורי (להלן: הכנס), התייחסה הנשיאה א’ חיות לתכנית לשינויים במערכת המשפט שהציג שר המשפטים מספר ימים קודם לכן. בכלל זאת, כחלק מאותו נאום, ציינה הנשיאה כי התכנית שהציג שר המשפטים מהווה “[]מתקפה שלוחת-רסן על מערכת המשפט, משל הייתה אויב שיש להסתער עליו ולהכניעו” וכי ככל שהתכנית תתממש “תיזכר שנת ה-75 כשנה שבה נפגעה זהותה הדמוקרטית של המדינה פגיעה אנושה”. עוד במסגרת הנאום התייחסה הנשיאה לעילת הסבירות, וציינה:

“כלי משפטי נוסף וחשוב שאותו מבקשת התוכנית ליטול מידי השופטים הוא – עילת הסבירות אשר מכוחה פוסל בית המשפט במקרים מתאימים החלטות של רשויות השלטון שנפל בהן פגם מנהלי – למשל, של שרירות, התעלמות משיקולים רלוונטיים או איזון לא נכון בין השיקולים הצריכים לעניין.

המצדדים בביטול עילת הסבירות טוענים כי מדובר בהחלטות ערכיות ומקצועיות, וכי לצורך בחינת מידת הסבירות של החלטת הרשות אין לשופט כל עדיפות על הגורם השלטוני שקיבל את ההחלטה.

זהו בעיניי טיעון מוקשה. אם אין מקום להחלטה ערכית של השופט בעניין סבירות ההחלטה השלטונית, השלב הבא – על פי אותו היגיון – הוא אולי כי אין לשופט כל יתרון מקצועי לקבוע גם מהו “ספק סביר” לצורך זיכוי של נאשם בפלילים”.

2. בחלוף למעלה מחצי שנה, ביום 24.7.2023, עברה בקריאה שניה ושלישית הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס’ 4), והיא פורסמה ברשומות ביום 26.7.2023 (חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס’ 3); להלן: התיקון). בסמוך לאחר חקיקת התיקון הוגשו לבית משפט זה מספר עתירות (להלן: העתירות) וביום 31.7.2023 קבעה הנשיאה כי העתירות תישמענה לפני כל שופטי בית משפט זה. ביום 4.9.2023 הגיש המערער, הוא המשיב 2 בבג”ץ 5659/23 אורון נ’ ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בקשה לפסילת הנשיאה מלדון בעתירות (יוער כי לבקשה זו קדמה עתירה שהוגשה לבית משפט זה והעלתה טענות דומות; בג”ץ 6085/23 לביא זכויות האזרח מינהל תקין ועידוד ההתיישבות נ’ הרשות השופטת (13.8.2023); כן ראו בג”ץ 6109/23 התנועה לאיכות השפיטה בישראל נ’ הרשות השופטת (14.8.2023)). לטענתו, דברי הנשיאה בכנס בכל הנוגע ליוזמה לבטל את עילת הסבירות מקימות עילה לפסילתה.

3. בו ביום דחתה הנשיאה את הבקשה. בהחלטתה, ציינה הנשיאה כי על נשיא בית המשפט העליון מוטל, לצד אחריותו על תפקוד והתנהלות שופטי ישראל, גם תפקיד “כלפי חוץ”, והוא להנהיג את המערכת, לייצגה לפני יתר רשויות השלטון, וכן להיות אמון על הגנת עצמאותה השיפוטית. הנשיאה ציינה כי דבריה בכנס נאמרו מתוקף חובות אלו וכי הם שיקפו את דאגתה מפגיעה בעצמאות הרשות השופטת נוכח התכנית שהעלה שר המשפטים בנאומו. עוד ציינה הנשיאה, בכל הנוגע לדבריה לגבי עילת הסבירות, כי באותה עת לא הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק כלשהי בנושא, וממילא לא עמדו לפניה הליכים לגביה. משכך, צוין, לא התייחסה ולא יכלה להתייחס לתוכנו של התיקון העומד בבסיס העתירות ואף לא לסוגיות משפטיות אחרות שמועלות בהן. עוד הוסיפה הנשיאה כי הסוגיה שעומדת לדיון בעתירות נוגעת לעילה מוכרת במשפט המינהלי ועל כן ניתן למצוא לגביה התבטאויות של שופטי בית המשפט לאורך ולרוחב הפסיקה, במאמרים ובהרצאות. נקבע כי העובדה ששופט שיושב בדין מחזיק בדעה מסוימת בנושא אינה מקימה עילת פסלות אוטומטית, כל עוד אין בדבריו כדי להעיד שדעתו ננעלה בסוגיות שעומדות להכרעה לפניו. לבסוף, דחתה הנשיאה גם את הבקשה כי תפסול עצמה מטעמים של פגיעה במראית פני הצדק.

4. מכאן הערעור, שבגדרו עתר המערער גם כי יתקיים “דיון בהודעת הערעור שבכותרת בפני המותב אשר עתיד לדון בעתירות דלעיל (ללא כב’ הנשיאה) בטרם יתכנס לדון בגוף העתירות”. ביום 6.9.2023 העבירה הנשיאה חיות את הטיפול בערעור לידי (לפי סעיפים 29(ג) ו-77א(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)). לטענת המערער, דברי הנשיאה בכנס מגלים כי קיים “הרבה למעלה” מחשש למשוא פנים ולפגיעה במראית פני הצדק. מדובר, לדברי המערער, בהבעה פומבית של עמדה “סופית ומוחלטת” ביחס לשאלת המפתח שעומדת בלב העתירות, שאלת חוקיות התיקון. עוד צוין כי בדבריה הביעה עמדה נחרצת בנושא העתירות; על בעלי הדין ומניעיהם; ועל טיעוניהם של בעלי הדין. למצער, נטען, היה על הנשיאה לפסול עצמה מחמת מראית פני הצדק.

5. בהמשך הגיש המערער בקשה נוספת לדיון בפני המותב כאמור. לטענתו, אין מקום לכך שהנשיאה, אשר החלטתה עומדת למבחן, תחליט מי הוא השופט שידון בערעור. ואולם, עיון בסעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט, מעלה כי בכל מקרה זהות הגורם השיפוטי שידון בערעור על החלטת הפסלות הוא הנשיא או מי שהנשיא יקבע, בין אם מדובר במותב ובין אם מדובר בשופט יחיד. במקרה זה, כפי שעולה מהחלטתה, נסמכה הנשיאה גם על סעיף 29(ג) לחוק שמאפשר לה לאצול מסמכויותיה למשנה לנשיא, והנחתה עצמה לאורו. בהינתן האמור, איני סבור כי המערער הצביע על פגם בדרך שנבחרה.

6. לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות. כידוע, המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין מעוגן בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט, ולפיו יש לבחון אם מתקיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (ראו, מני רבים: ע”א 6290/23 פלוני נ’ פלונית, פסקה 7 (30.8.2023); ע”פ 8009/20 כהן נ’ מדינת ישראל, פסקה 5 (24.11.2020)). איני סבור כי נסיבות כאמור מתקיימות במקרה דנן. טענתו העיקרית של המערער היא כי דברי הנשיאה בכנס מלמדים כי דעתה ננעלה – הגם שאין חולק כי באותה העת הוראות התיקון הקונקרטי, על ההסדר הפרטני שנקבע בו, לא באו לעולם וכך גם לא העתירות. בהקשר דומה כבר נפסק כי “הבעת השקפה משפטית בנושא פלוני איננה מונעת לאחר מכן נטילת חלק בהליך שיפוטי, שבו נבחנת אותה סוגיה משפטית ביחס למערכת עובדות שונה” (בג”ץ 785/87 אל עפו נ’ מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית, פ”ד מב(2) 1, 3-2 (1988) (להלן: עניין אל עפו); יגאל מרזל פסלות שופט 279 (2006)). עוד צוין שם כי “לו ננקטה בחיי המעשה אמת המידה שהוצעה לצורך העניין שלפנינו […] לא יכול היה שופט לדון בכל עניין, שבו עולה בעיה עיונית אשר אליה התייחס בעבר, בין כעורך-דין בהופעתו במשפט, בהרצאה שנשא בתחום האקדמי או בהבעת דעה כיועץ משפטי לממשלה או כפרקליט המדינה” (עניין אל עפו, בעמ’ 3; ההדגשה במקור – ע’ פ’). ואכן, אין לכחד כי בנושא התיקון – היינו, מקומה והיקפה של עילת הסבירות במשפט הישראלי – הביעו רבים משופטי בית משפט זה את עמדתם (בפסיקה ובפורומים אקדמים וציבוריים).
7. בהינתן האמור, בחינת דברי הנשיאה בכנס לגופם לא מגלה כי דעתה “ננעלה” ביחס להליך או לטענות הצדדים (ראו והשוו, באופן כללי: ע”א 4043/23 זית נ’ נג’תי, פסקה 5 (17.7.2023); ע”א 6473/20 פלוני נ’ פלוני, פסקה 7 (21.10.2020)). טענות המערער מופנות בעיקרן כלפי שלוש התבטאויות של הנשיאה בדבריה בכנס: ראשית, כשציינה ביחס לתכנית שהציג שר המשפטים כי “מדובר במתקפה שלוחת-רסן על מערכת המשפט”; שנית, כשציינה כי מוקשית בעיניה הטענה שמושמעת נגד עילת הסבירות שלפיה “לצורך בחינת מידת הסבירות של החלטת הרשות אין לשופט כל עדיפות על הגורם השלטוני שקיבל את ההחלטה”; ושלישית, כשציינה כי “ככל שתוכנית השינויים שהוצגה תתממש, תיזכר שנת ה-75 כשנה שבה נפגעה זהותה הדמוקרטית של המדינה פגיעה אנושה”.

8. דברים אלה אינם מצביעים כי דעת הנשיאה ננעלה ביחס להליך או לטענות הצדדים. תחילה יש לציין כי מהדברים שנאמרו ביחס לתכנית שהציג שר המשפטים בכללותה, לא ניתן ללמוד כי דעת הנשיאה ננעלה ביחס לרכיב זה או אחר בתכנית. ברי כי בעת הזו לא ניצבת לפני בית המשפט “התכנית” שאליה התייחסה הנשיאה בדבריה, כי אם רכיב ממנה (ראו גם סעיף 30 לערעור) וממילא, לא ניתן ללמוד מהם על עמדתה בדבר חוקתיות רכיב זה או אחר. ועיקר, הנשיאה התייחסה בדבריה לחשיבות העקרונית של עילת הסבירות ולתרומתה. כעת השאלה העומדת על הפרק היא בעלת מוקד שונה. אין מדובר בשאלה האם ההסדר שנחקק משקף את המדיניות הראויה ביותר, אלא האם הוא עומד במבחני המשפט החוקתי. זאת ועוד, דבריה של הנשיאה שכוונו לעילת הסבירות לא התייחסו להסדר הפרטני שעוגן במסגרת התיקון – על רכיביו. עוד יש להוסיף כי בדברי הנשיאה אין כל התייחסות לטענות שמועלות בעתירות, לא כל שכן לטענות המשיבים. ויודגש: באותה עת הליך החקיקה לא בא לעולם, ממילא טרם הוגשו העתירות, כמו גם טענות המשיבים, ולפיכך מוקשית בעיני טענת המערער כי דברי הנשיאה התייחסו – חודשים ארוכים לפני הגשת העתירות – “באופן נחרץ לטענות בעלי הדין, המשיבים בעתירות, ובכלל זה המערער עצמו” (סעיף 31 לערעור). משכך, איני סבור כי דברי הנשיאה בכנס מעידים כי דעתה “נעולה” בעתירות.

9. עוד לא ראיתי לקבל את טענת המערער כי היה על הנשיאה לפסול עצמה מלדון גם אם אין חשש ממשי למשוא פנים (ראו סעיף 38 לערעור) או מחמת מראית פני הצדק. כפי שציינה גם הנשיאה בהחלטתה, אין מקום להרחיב את השימוש בטענת מראית פני הצדק למקרים שבהם מועלית טענת פסלות אשר נעדרת ביסוס אובייקטיבי ממשי, “אם לא כן, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה” (ע”א 10412/06 כוחיי נ’ רשות שדות התעופה בישראל, פסקה 8 (23.4.2007); ע”פ 28/98 אסרף נ’ בן דורי, פסקה 6 (2.3.1998)). כידוע, הזכות לשבת בדין היא גם החובה לשבת בדין, ואין השופט רשאי לפסול עצמו מלדון בתיק בהיעדר עילת פסלות (ע”א 3168/18 שפורר נ’ לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 5 (11.6.2018); ע”פ 5796/06 יום טוב נ’ מדינת ישראל, פסקה 4 (13.8.2007); ע”פ 5756/95 עתמאנה נ’ מדינת ישראל (17.12.1995)).

10. לבסוף, יש להדגיש כי את דבריה נשאה הנשיאה בכנס לא בכובעה השיפוטי, כי אם בכובעה כנשיאת בית המשפט העליון וכמנהיגת מערכת בתי המשפט (בג”ץ 6022/17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ’ נשיאת בית המשפט העליון, פסקאות 7-6 (2.10.2017); בג”ץ 4703/14 שרון נ’ נשיא בית המשפט העליון, פסקה י לפסק הדין של השופט א’ רובינשטיין ופסק דיני שם (30.11.2014)), וכפי שציינה הנשיאה בהחלטתה, מתוך דאגתה העמוקה לפגיעה בעצמאות הרשות השופטת.

הערעור נדחה אפוא.

ניתן היום, ‏כ”א באלול התשפ”ג (‏7.9.2023).

PDF