השבוע התלונן ראש השב"כ רונן בר שביבי ראש הממשלה ביקש ממנו לטפל בבעיה של דליפות מידע על מיקומים שלו ושל משפחתו וחברי כנסת מהימין מהשב"כ לראשי מחראת קפלן ובראשם לשקמה ברסלר.
שקמה כידוע מזווגת למי שהיה ראש מרחב דרום בשב"כ אורי וינדמן, שהיה בקשר הדוק עם סינוואר ומוחמד דף, ושהאמריקאים יירטו שיחות שלו עם סינוואר ודף. 26/4/2025. רונן בר מבקש לראות בבקשה הזו של ביבי כבקשה לא לגיטימית, שהרי לטעמו, כפי שאמרה גלי בהרב מיארה "אין מחאה אפקטיבית בלי אלימות", ו"אין מחאה אפקטיבית בלי להציק לנבחרי הציבור בביתם". אבל זו רק ה"פרשנות" של גלי בהרב מיארה. זה לא החוק וזו לא הפסיקה.
בואו נראה מה בית המשפט העליון אומר על מחאה של איש אחד, מול ביתה של עו"ס אורנה הירשפלד שהיתה עו"ס לאימוץ ילדים, שכללה תליית כרזות (תמונה של הכלבה עם גולגולת) על המדרכה, הצבת טנדר עם פוסטרים מול המדרכה של הבית שלה, והשמעת קריאות מיקרופוניות מבומבוקס לאנשי השכונה ש"גרה בינכם חוטפת ילדים".
מדובר בפעיל המחאה נגד הרווחה מוטי לייבל והוא ישב בכלא 10 חודשים!!!!! השופט ג'ורג' קרא מהעליון קבע שאפשר להרשיע בהפרת פרטיות במסגרת מחאה נגד עובד ציבור גם כאשר הפעילות המחאתית היא על המדרכה מול הבית של פעיל הציבור, כי המדרכה הציבורית היא חלק מהפרטיות של עובדת הציבור. שנגיד את זה עוד פעם? המדרכה הציבורית היא מסופחת לאזור הפרטיות וצנעת הפרט של עובד הציבור, ואסור להפגין שם ואסור לקרוא קריאות ולעשות רעש.
מדובר באירוע הזה:
נגן וידאו
00:00
00:00
ומדובר בפוסטר הזה שניתלה על עצים ברחוב של אורנה הירשפלד
איך מפרשים בעליון שהפרת פרטיות יכולה להיות על מדרכה ציבורית?
שימו לב לסע' 2 (1) לחוק הגנת הפרטיות. "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת".
מפרשים את המילים "הטרדה אחרת" כאילו הן מנותקות מהמילים בילוש או התחקות", הופכים את ההטרדה האחרת לעומדת בפני עצמה כעבירת סל, קובעים שהמוטרד בכלל לא צריך להיות מוטרד (כך שאפילו אם הוא לא בבית ולא נכח הוא עדיין מוטרד בלי להיו מוטרד), וכך אפשר להפוך הפגנה ברשות הרבים (מדרכה ציבורית) להטרדה אחרת שהיא הפרת פרטיות, עבירה שדינה עד 5 שנים כלא.
כדי לקשט את הפרשנות הזו במילים יפות, ממציאים ערך עליון מוגן והוא הזכות של עובד ציבור "להעזב במנוחה". כלומר שלא יטרידו אותו ולא יפגינו נגדו. ראו איזה מילים יפות היו בפיו של ג'ורג' קרא "קיימות נורמות פליליות נוספות המהוות עבירות מסגרת בעלות "רקמה פתוחה", כאשר המענה לעניין זה טמון בפרשנותה של הנורמה הפלילית"…. "התרופה למצב דברים זה אינה בביטולה של העבירה, אלא בפירושה הראוי". …"עבירה של פגיעה בפרטיות בדרך של "הטרדה אחרת" מאופיינת בהיותה בעלת רקמה פתוחה, והמענה לכך נעוץ בפרשנות המושג ואינו מחייב את המשמעות שמבקש המערער לייחס לו".
כלומר בגלל ה"רקמה הפתוחה", אפשר להפוך מעשה ברשות הרבים למעשה בצנעת הפרט. מוסיף ג'ורג' קרא ש:
"בעניין ועקנין הובהר כי "המונח 'הטרדה' בא להשלים את המעגל של מיגוון שיטות החשיפה המכוונות של ענייניו הפרטיים של האדם, שאינן יכולות להיכלל במושגים של בילוש או התחקות דווקא" (בעמוד 852). בדברי הנשיא מ' שמגר הובאו דוגמאות למעשים היכולים להיכלל בגדר 'הטרדה אחרת': מהי הטרדה אחרת? דומה, כי זו יכולה לכלול, למשל, מעשה מקובל למדי של צעידה גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאיננה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי. דומה לכך המשמרת הצמודה (picketing בלע"ז), הניצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הביטחון האישי שלו ומתחושתו, כי הוא יכול לנהל את חייו לעצמו, בלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך ההטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה. כמובן, אין כאן כל ניסיון למצות את תיאור משמעותו של הביטוי כי אם אך רצון להדגימו" (עמ' 851; חלק מההדגשות הוספו)".
נימוקיו של ג'ורג' קרא לזכות של עובד ציבור להיעזב במנוחה
הפרטיות כזכות להיעזב במנוחה – the right to be let alone – משמעותה אי-התערבות במרחב אוטונומי של הפרט. היא "…מבודדת את הפרט מהכלל, ומפקידה בידי הפרט את הכוח להחליט מתי להיעזב במנוחה. ההגדרה משמיעה את הפרטיות כצורך פסיכולוגי בשלווה, ובמידה מסוימת כצורך בשליטה של הפרט במרחב של עצמו" (מיכאל בירנהק מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 59 (2010) (להלן: בירנהק, מרחב פרטי)).
הפרטיות כשליטה – משקפת היבט רחב יותר מהגדרתה כזכות להיעזב במנוחה. מדובר בשליטה של האדם בעצמו ובעיקר במידע על אודותיו. זו שליטת האדם ביחידה האוטונומית שסביבו, המממשת את כוח הבחירה וההחלטה שלו:
"הפרטיות מתמקדת במצבים שונים שבהם יש איומים על יכולתו של אדם לשלוט בעצמו ומבקשת להפקיד בידיו שליטה אפקטיבית במידע על אודותיו, במידע שהוא מפיק ומייצר אגב חייו היום-יומיים ובמידע שיש לאחרים עליו. השליטה היא בכל סוג של מרחב פרטי: במקומות שבשליטתנו, בתקשורת שלנו, במידע שלנו (…בכל סוג של מידע, לא רק מידע 'רגיש') ובהחלטות שלנו" (בירנהק, מרחב פרטי, בעמוד 108).
פרופ' בירנהק הדגיש כי:
"המרחב הפרטי אינו בהכרח פיזי. […]
זהו מרחב שבו אנחנו יכולים להיות עצמנו, מרחב שבו האוטונומיה שלנו מתקיימת, מרחב שבו אנחנו – ולא אחרים – מקבלים החלטות לגבי עצמנו ומממשים בכך את כבוד האדם שלנו. זה המרחב שבו אנחנו מממשים את השליטה שלנו במידע על אודותינו. בהתאם, זו תפיסת הפרטיות כשליטה"
(מיכאל בירנהק "פרטיות: תמונת מצב" מן הפרט אל הכלל: פרטיות וחברת המעקב משפט חברה ותרבות ב 9 (עורך מיכאל בירנהק, 2019)) [חלק מההדגשות הוספו – ג'.ק.].
(על היבט נוסף הקיים בספרות – הפרטיות כגישה – ראו, למשל: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 1131 (2021)).
היבטים אלו של הזכות לפרטיות קיבלו ביטוי פסיקתי. באופן "מסורתי", המשפט העניק הגנה לזכות לפרטיות כשמדובר בביתו של אדם, ברוח האמירה "ביתי הוא מבצרי". בבג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456 (1994) (להלן: עניין דיין) הבהיר המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק כי:
"הזכות החוקתית לפרטיות משתרעת, בין השאר […] על זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ […] הזכות לפרטיות נועדה, על-כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן" (בעמוד 470).
הרחבת הזכות לפרטיות מעבר לד' אמות ביתו של אדם קיבלה ביטוי בע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי (23.1.2013):
"אכן, ביתו של אדם זוכה למקום של כבוד בפסיקה הנוגעת לפרטיות… עם זאת, להשקפתי, אין להבין אמירות אלו ברמת הפשט, כמתייחסות להיבט הפיזי של הבית בלבד… ביחס לאמירה שצוטטה לעיל מפסק הדין בעניין דיין, 'יש להבינה בצורה רחבה יותר, באופן מטאפורי, ברוח הביטוי שטבעו וורן וברנדייס ‘the right to be let alone' […]
פנים ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו. בתוככי ביתו של אדם מממש הוא את זכותו לפרטיות בצורה המובהקת ביותר" (פסקה 15).
בבג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת (1.3.2021), נדונה הסמכה של שירות הביטחון הכללי לסייע בביצוע חקירות אפידמיולוגיות, כחלק מהמאבק במגפת הקורונה, תוך שימוש באמצעי מעקב טכנולוגיים המספקים מידע על מיקומו של אדם. בית משפט זה, בהרכב מורחב של שופטים, עמד על הפגיעה החמורה בזכות החוקתית לפרטיות הכרוכה באיכוני טלפון נייד, תוך התייחסות לפגיעה בזכות להיעזב במנוחה ולפרטיות כשליטה במידע. וכך נכתב שם:
"הודעה שמקבל אדם על הימצאותו במקום מסוים בשעה נתונה עשויה להיות בעלת משמעות דרמטית מבחינתו. במובן מסוים, זהו ההיפוך המוחלט לתפיסה הקלאסית של הפרטיות כ'זכות להיעזב במנוחה' ('the right to be let alone'. ראו: Samuel D. Warren & Louis D. Brandeis, The Right to Privacy, 4 HARV. L.R. 193, 195 (1890)). זהו אף היפוך התפיסה של הפרטיות כשליטה… במובן זה שהוא מבטא אובדן מידי של שליטת האדם עצמו במידע הנוגע לחייו. הנתונים הנוגעים להימצאותו של אדם במקום מסוים בזמן מסוים עשויים להיות עניין שהוא מבקש לחסות – ממעסיק, מבני משפחה או מחברים, וזו זכותו. יהיו טעמיו לכך אשר יהיו. מבחינה זו, האיכון חושף את חייהם של הנוגעים בדבר…" (פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז).
ברע"א 6902/06 צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (13.8.2008) נדונה פרשנותו של המונח 'עניינים פרטיים' הקבוע בסעיף 2(9) לחוק, וכך נקבע:
"חוק הגנת הפרטיות אינו קובע הגדרה למונח 'עניינים פרטיים'. פרשנות המונח נדונה בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994))… באותו עניין אימץ השופט בך פרשנות רחבה למונח 'עניינים פרטיים' וקבע כי: 'מובנם הטבעי והרגיל של המילים 'ענינים פרטיים' של אדם הנו כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו וכדומה' […]
לפי הפרשנות הרחבה שהעניק השופט בך למונח, צילום החושף את זהותו של המבקש, ובענייננו גם את עיסוקו באותה עת, נכלל בוודאי ב'ענייניו הפרטיים' של המבקש" (פסקאות 9-7 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין).
הנה פה מתלונן השופט ג'ורג' קרא על האבטחה שהוצמדה לו בהיותו שופט מרשיען
כלב זה תפר את הנשיא קצב על אונס בלי שום ראיה לאונס…..ובזכות התפירה החונטה נתנה לו פרס שפיטה בעליון.
בתמונה: הבת של גורג' קרא, פרקליטה פלילית בתל אביב לתיקי מין, אורגזמות, זיונים ותועבות. אלכסנדרה קרא דה לה חרא.
הנה פסק הדין מהעליון מרדכי לייבל נ' מדינת ישראל -רעפ 4643/20
בבית המשפט העליון
רע"פ 4743/20
לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל (בדימ')
כבוד השופט ג' קרא (בדימ')
כבוד השופטת י' וילנר
המבקש: מרדכי לייבל
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 7975-07-19 מיום 26.2.2020 שניתן על ידי כב' סג"נ גילה כנפי שטייניץ וכב' השופטים אריה רומנוב ודנה כהן-לקח
תאריך הישיבה:כ"ח בחשון התשפ"ב (3.11.2021)
בשם המבקש:עו"ד עדן פוליטקין; עו"ד יצחק בם
בשם המשיבה:עו"ד יאיר חמודות; עו"ד יובל קידר
פסק-דין
השופט (בדימ') ג' קרא:
בקשת רשות ערעור, הנדונה בהסכמה כערעור, שעניינה פרשנותה של החלופה "הטרדה אחרת" הקבועה בהוראת סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: החוק). הבקשה תכונה להלן הערעור והצדדים יכונו המערער ו-המשיבה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים סגנית הנשיא ג' כנפי-שטייניץ, א' רומנוב וד' כהן-לקח) מיום 26.2.2020 בע"פ 7975-07-19 (להלן: פסק הדין), קיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' סלע) מיום 24.3.2019, ביחס לזיכויו של המערער מעבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 בצירוף סעיף 2(1) לחוק (להלן: העבירה), והרשיע אותו בעבירה.
על הרשעת המערער בעבירה זו, ועליה בלבד, נסוב הערעור שלפנינו. בהתאם לכך יובאו להלן הפירוט העובדתי ועיקרי הכרעותיהם של בתי המשפט דלמטה בהיבט זה, מבלי להתייחס לעניינים אחרים שנדונו.
עובדות המקרה
1. ביולי 2017 הוגש נגד המערער כתב אישום מתוקן אשר מנה שישה אישומים, כאשר האישום הראשון בו רלוונטי לערעור זה. על פי הנטען באישום הראשון, מ' י' ראתה במתלוננת א' – עובדת סוציאלית ראשית לחוק האימוץ במשרד הרווחה – כאחראית לתהליך אימוץ של תינוקת שמ' י' ראתה כבתה והתנגדה למסירתה לאימוץ. מ' י' הכינה כרזות בגנותה של א' וביקשה מהמערער לתלות העתקים של הכרזות סמוך לביתה של א'. ביום 6.11.2014, בשעת ערב מאוחרת, הגיע המערער ועימו אישה שזהותה אינה ידועה, סמוך לביתה של א'. המערער תלה מספר רב של כרזות במקומות גלויים ובולטים לעין, כגון על שמשות מכוניות, על קירות ועל גדרות ועמודים (להלן: הכרזות), ברחוב מגוריה של א', ליד ביתה. כותרת הכרזות: "אזהרה!" ובכרזות נכתב:
"לכל תושבי הסביבה
ברחוב […] ב[…] [בכרזה נכתב שם הרחוב והיישוב – ג'.ק.]
גרה פקידת אימוץ ראשית בשם [א']
[…]"
במרכז הכרזות הופיעה תמונתה של א' בתוך סמל של גולגולת ועצמות. הכרזות כללו את שמה המלא של א' ותיאורים לפיהם א' היא "בעלת התמחות בניתוק ילדים מהוריהם" ו"מסתתרת מאחורי הדלתיים הסגורות של בתי המשפט בענייני קטינים ובכך היא חושבת שפשעיה לא יצאו לאור". הכרזות ייחסו למשרד הרווחה בכלל, ול-א' בפרט, "סחר בילדים, רשעות, אטימות ורוע לב". הכרזות, שכללו גם את שמה ואת סיפורה האישי של מ' י', הסתיימו באזהרה לתושבי הסביבה לפיה יש לברוח מהמתלוננת כמו מאש מחשש שהיא תחטוף את ילדיהם.
בשל מעשים אלו יוחסה למערער במסגרת האישום הראשון עבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 בצירוף סעיפים 2(1) (בחלופה של "הטרדה אחרת") ו-2(4) לחוק ("פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שעלולות להשפילו או לבזותו").
2. בגין האירוע המתואר באישום הראשון ולאחר פניית היועץ המשפטי לממשלה בנושא, הוצא נגד המערער צו למניעת הטרדה מאיימת אשר אסר עליו, בין היתר, להתקרב או להימצא במרחק של 500 מטרים מבית מגוריה של א' (להלן: הצו השיפוטי). על פי האישום השני בכתב האישום המתוקן, ביום 26.5.2015, הפר המערער את הצו השיפוטי לאחר שנתפס במרחק של 256 מטרים מביתה של א'.
כתב האישום המתוקן כלל אישומים נוספים שיוחסו למערער בגין פרסומים שפרסם המערער בפייסבוק ושכללו דברים בגנותה של א'. אולם, כאמור, עניינים אלו אינם טעונים הכרעה במסגרת הערעור שלפנינו.
פסקי הדין שניתנו בערכאות דלמטה
3. בית משפט השלום זיכה את המערער מעבירת הפגיעה בפרטיות שיוחסה לו באישום הראשון משסבר כי לאור עקרון החוקיות, "בהעדר גבולות ברורים ומפורשים לתחולת העבירה במקרה שכזה", שעה שמדובר באירוע חד פעמי של הדבקת מודעות מחאה ברחוב מגוריו של עובד ציבור, ובהינתן כי למשטרה שיקול דעת להתיר ביטוי מחאה ליד ביתו הפרטי של עובד הציבור, "קיים קושי… להעמיד לדין מי שמחה ליד ביתו הפרטי של עובד ציבור, למעט מקרים קיצוניים וחריגים, שמקרה זה בנסיבותיו, אינו נמנה עליהם". עוד קבע בית המשפט כי:
"לא נכון להרשיע את הנאשם [המערער – ג'.ק.] במקרה זה בעבירה לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות".
וכן:
"במקרה זה, הפרסום לא נעשה בנסיבות של פגיעה חמורה בפרטיות, כחדירה לתוך ביתו של הנפגע. מדובר במודעות שנתלו בסמיכות לביתה של המתלוננת, בשעות הערב והם [כך במקור – ג'.ק.] הוסרו בחלוף זמן לא רב. הדברים שצוינו במודעה, אף שסגנונם בוטה ואינו ראוי, נעשה כחלק מהבעת דעה על פעולותיה של המתלוננת במסגרת תפקידה הציבורי" (פסקאות 75, 77, 81 לפסק הדין) [ההדגשות בציטוטים בפסק דיני הוספו אלא אם צוין אחרת – ג'.ק.].
בנוסף, קבע בית המשפט כי המערער הפר את הצו השיפוטי והרשיע אותו בעבירה של הפרת הוראה חוקית.
4. המשיבה ערערה על זיכויו של המערער מהעבירה של פגיעה בפרטיות על דרך של "הטרדה אחרת" לפי סעיף 2(1) סיפא לחוק. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה בעניין זה והרשיע את המערער בעבירה ולצד זאת דחה את ערעור המערער על הרשעתו בעבירה של הפרת הוראה חוקית.
בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי עבירת הפגיעה בפרטיות על דרך של "הטרדה אחרת" היא בעלת "רקמה פתוחה", אולם ציין כי קיימות עבירות מסגרת נוספות בדין הפלילי וסבר כי המענה לקושי הכרוך בכך בהינתן עקרון החוקיות, מצוי בפרשנות הנורמה הפלילית.
בהידרשו למושג "הטרדה אחרת" קבע בית המשפט המחוזי כי מבחינה לשונית, "הוא כולל לכאורה כל מעשה שעלול לגרום לאי נוחות, להפרעה או להצקה הקשורים בפרטיותו של הזולת". לצורך תיחום גבולות העבירה, נדרש בית המשפט המחוזי לפרשנות תכליתית אשר תגשים את תכלית האיסור הפלילי ואת הערך המוגן בעבירה – הזכות לפרטיות, תוך התחשבות בערכים מתחרים נוגדים. נקבע כי הזכות לפרטיות כוללת "גם את זכותו של אדם 'להניח לו לנפשו' (to be left alone) תוך הגבלת נגישותם של אחרים לתחום היחיד", וכי ההגנה על הזכות לפרטיות היא חלק מן השמירה על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי שבבסיס האיסור הפלילי. עוד נקבע כי כאשר הפגיעה בפרטיות נעשית כלפי עובד ציבור על רקע מילוי תפקידו הציבורי ועלולה לסכן את יכולתו למלא את תפקידו, מצטרף היבט נוסף של האינטרס הציבורי בדבר הגנה על תפקודו התקין של השירות הציבורי. לצד זאת, הדגיש בית המשפט כי הזכות לפרטיות והאינטרסים הציבוריים התומכים בה אינם מוחלטים, וכי בעניינו של המערער מול הזכות לפרטיות של עובד הציבור עומד חופש הביטוי והמחאה והשאלה היא באילו נסיבות יש להחיל את האיסור הפלילי בגין פעולת מחאה ליד ביתו הפרטי של עובד הציבור. בבחינת השאלה מצא בית המשפט להסתייע בפסיקת בית משפט זה בתחום המנהלי משסבר כי התפיסה המשתקפת בה "עשויה להקרין על גבולות העבירה של פגיעה בפרטיות בנסיבות בהן המתח המתעורר הוא בין זכותו של עובד הציבור לפרטיות לבין חופש הביטוי והמחאה".
בית המשפט המחוזי קבע כי המושג "הטרדה אחרת" שקול למושג "מעשה אחר העלול להטריד". וכך נימק בית המשפט את קביעתו:
"היסוד העובדתי של העבירה כולל את ההתנהגות המטרידה: 'בילוש', 'התחקות' או 'הטרדה אחרת'. המילה 'אחרת' מפנה אל המילים 'בילוש' ו'התחקות' שקודמות לה. בכך נוצרת זיקה ניסוחית בין המילים 'העלולים להטרידו' הצמודות למילים 'בילוש' ו'התחקות', לבין המילים 'הטרדה אחרת' (ראו: דברי הנשיא שמגר בד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין…) המסקנה המתבקשת היא כי דרישת העלילוּת ('עלול להטריד') חלה גם על הסיפא של הסעיף. הווה אומר, המילים 'או הטרדה אחרת' בסיפא של סעיף 2(1) לחוק, שקולות למילים: 'או מעשה אחר העלול להטריד'" (פסקה 42 לפסק הדין).
5. בית המשפט המחוזי קבע שני מבחני עזר פרשניים – מהותי והסתברותי – אשר בהתקיימם יחד יחול האיסור הפלילי על פעולות מחאה המתבצעות ליד ביתו הפרטי של עובד ציבור:
המבחן המהותי – מבחן 'מהות הפגיעה' הבוחן האם יש פוטנציאל לפגיעה ניכרת בערכים המוגנים בעבירה, תוך איזון בין הזכות לפרטיות לבין הערכים המתחרים. נקבע כי מקום בו ההטרדה מתבצעת באמצעות פרסום יש לבחון את אופי הפרסום ותוכנו, תדירותו, מעמדם של המפרסם ושל נפגע העבירה ותפקידם, מידת הפומביות של הפרסום והיקף הקהל שייחשף לפרסום וכן את אופן הפרסום ומקומו. לצד זאת יש לשקול את עוצמת הפגיעה בערך המתחרה, בענייננו – חופש הביטוי והמחאה, כאשר מידת ההגנה שתינתן לביטוי המטריד תושפע מן העוצמה שבה הוא מגשים את הרציונלים שבסיס חופש הביטוי הפוליטי. עוד נקבע כי מקום בו מדובר בזכות לפרטיות של עובד ציבור בביתו הפרטי, הרי שכאשר קיימת חלופה אפקטיבית לקיום פעולת המחאה בקשר לתפקידו הציבורי של עובד הציבור (למשל: ליד מקום העבודה או ליד מוסדות ציבור) תגבר ההגנה על הזכות לפרטיות מפני פגיעה משמעותית ויתקיים המבחן המהותי;
המבחן ההסתברותי – הבוחן את רמת הסיכון לפגיעה בערכים המוגנים כחלק מנסיבות העבירה על פי אמת מידה נורמטיבית-אובייקטיבית. בצריך עיון הותיר בית המשפט את השאלה מהו הרף הדרוש: אפשרות ממשית או ודאות קרובה לפגיעה בערכים המוגנים.
ביישמו מבחנים אלו בעניינו של המערער קבע בית המשפט כי מבחני עזר אלו מתקיימים. המבחן המהותי מתקיים משהתנהגות המערער יצרה פוטנציאל לפגיעה משמעותית בפרטיותה של א' ובערכים המוגנים בעבירה, וזאת בהתבסס על הצטברותם של הנתונים הבאים: תוכנן הפוגעני והבוטה של הכרזות, שכללו פרטים אישיים מזהים (שם מלא, מקצוע ותמונה); תליית הכרזות במקומות מרכזיים ברחוב מגוריה באופן שברור, גם מנוסחן שהופנה כאזהרה לכל תושבי הסביבה, כי הן נועדו לעיני תושבי הרחוב והשכונה; הצפת רחוב מגוריה ובסמיכות לביתה בתמונות באופן שפגע בזכותה "להיעזב במנוחה"; פוטנציאל לפגיעה מתמשכת: אלמלא הסירו בני משפחתה את התמונות במהלך הלילה, היו אלו נותרות תלויות גם בבוקר; תחושתה הסובייקטיבית של א' כי פרטיותה נפגעה באופן קשה, מהווה אינדיקציה כי מתקיים המבחן האובייקטיבי-נורמטיבי. בגדרו של המבחן המהותי בחן בית המשפט גם את מידת הפגיעה בחופש הביטוי והמחאה. כמו כן, אף שבית המשפט הניח לטובת המערער כי תוכן הכרזות מהווה ביטוי פוליטי-חברתי, הוא מצא שהעבירה המיוחסת לו אינה ממוקדת בתוכן הכרזות אלא בדרך העברתו וכי מעשהו לא התחייב באופן הדוק לצורך הגשמת הרציונלים שבליבת חופש הביטוי הפוליטי. בין היתר, נבחנו נסיבות המקרה ונקבע כי אלו מצביעות על כך שתליית הכרזות ליד ביתה של א' נועדו להטרידה מול בני משפחתה ושכניה. לפיכך, משהוכח פוטנציאל לפגיעה משמעותית בפרטיותה של א', מבלי שהוכח כי עוצמת הפגיעה בחופש הביטוי הפוליטי בגין האיסור היא עוצמה ניכרת, נקבע כי מתקיים המבחן המהותי.
בית המשפט קבע כי המבחן ההסתברותי התקיים גם הוא. נקבע כי תליית מספר רב של כרזות בעלות תוכן פוגעני שמזהות את א' לפי שמה, מקצועה ותמונתה, בשעת לילה מאוחרת במקומות בולטים לאורך כל הרחוב בו א' גרה עם משפחתה וקיום פוטנציאל לפגיעה מתמשכת – מקימה הסתברות קרובה לוודאי לפגיעה משמעותית בפרטיותה של א', בזכותה 'להיעזב במנוחה' בביתה ובאינטרסים הציבוריים הנלווים.
6. משעבירת פגיעה בפרטיות היא עבירה התנהגותית, נקבע כי אין צורך להראות שהזולת הוטרד בפועל מהמעשים, ודי בכך שהמעשה בוצע ללא הסכמתו של נפגע העבירה. היסוד הנפשי בבסיס העבירה "קבוע בסעיף 5 לחוק – 'במזיד'. הוא מחייב קיום מחשבה פלילית רגילה מצד מבצע העבירה, קרי מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, או עצימת עיניים השקולה למודעות פלילית". המערער, כך נקבע, "היה מודע לאופי המטריד של מעשיו ולפוטנציאל הגבוה הטמון בהם לפגיעה משמעותית בפרטיות המתלוננת, וזאת מעצם מהותם ותכליתם של המעשים הנדונים" (פסקה 61 לפסק הדין).
7. משכך הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של פגיעה בפרטיות ועניינו הוחזר לבית משפט השלום לצורך גזירת דינו. ביום 25.5.2020 ניתן גזר הדין (המשלים), בגדרו נדון המערער לשלושה חודשי מאסר על תנאי וחויב בתשלום פיצוי לא' בסך אלף ש"ח.
טענות הצדדים
8. המערער סבור כי יש להורות על זיכויו מעבירה זו על רקע הטענות הבאות: ראשית, החלופה של "הטרדה אחרת" הקבועה בעבירה מהווה "רקמה פתוחה" – היא עמומה ומשכך היא פוגעת בעיקרון החוקיות. בשל הפגיעה בחופש הביטוי הכרוכה בפרשנות זו של העבירה, נדרשת פרשנות מצמצמת שתגדר את האיסור בגבולות ברורים. שנית, הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי למונח "הטרדה אחרת" כשקול ל"מעשה אחר העלול להטרידו" – היא פרשנות מרחיבה. לטענת המערער, יש לפרש את הסיפא של סעיף 2(1) לחוק באופן קוהרנטי לרישא של הסעיף, כך שהאיסור יחול על התנהגויות הדומות לבילוש ולהתחקות. נטען כי אין לפרש את המונח "הטרדה אחרת" הקבוע בסעיף 2(1) לחוק כחל גם על פעולות מחאה, הכוללות תליית כרזות. משתליית כרזות אינה כרוכה בנוכחות פיזית של המוחה, היא אינה עולה כדי "הטרדה אחרת" המהווה פגיעה בפרטיות. לעמדת המערער, אין להקיש מההלכות שנקבעו במשפט המינהלי אל פרשנותו של האיסור הפלילי הקבוע בעבירה. שלישית, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ערך מוגן בעבירה הוא הגנה על יכולתם של עובדי ציבור למלא את תפקידם – אינה מוצדקת והיא בבחינת מתן הגנה "עודפת" לעובד הציבור לעומת אזרח שאינו עובד ציבור.
9. המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. לשיטתה, הלכה היא כי פעולת מחאה ליד ביתו הפרטי של אדם יכולה לעלות כדי "הטרדה אחרת" כעולה מד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837 (1988) (להלן: עניין ועקנין), ואין טעם מבורר לסטות ממנה. המשיבה סבורה כי יש לדחות את טענות המערער, מן הטעמים הבאים: ראשית, "הטרדה אחרת" כוללת פגיעה בזכות להיעזב במנוחה, המצויה בליבת הזכות לפרטיות. הזכות להיעזב במנוחה קיימת גם כשאדם נמצא ברשות הרבים, ומכאן האיסור על בילוש והתחקות, קל וחומר כשהוא נמצא בביתו הפרטי, בין אם הפגיעה בפרטיות בוצעה באמצעות "חדירה" לרשות היחיד ובין אם לאו. המשיבה סומכת ידיה על המבחן המהותי לתחולת העבירה, שקבע בית המשפט המחוזי, וסבורה כי לאור מכלול נסיבות מעשי המערער, מתקיים המבחן המהותי ואין הצדקה להתערב בהרשעתו. המשיבה גם סבורה כי אין מקום לקבוע מבחן הסתברותי לתחולת העבירה בחלופה של "הטרדה אחרת" וככל שיימצא לאמצו, יש להסתפק בקיומה של אפשרות ממשית, להבדיל מוודאות קרובה. שנית, אף שפגיעה בפרטיות בדרך של "הטרדה אחרת" היא עבירה בעלת "רקמה פתוחה", עקרון החוקיות לא נפגע. המונח "הטרדה אחרת" פורש בהרחבה בפסיקה וניתן להקיש מפרשנותו בהקשרים אחרים של עבירות הטרדה שונות. גם שאלת האיזון האופקי ב"התנגשות" בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי והמחאה, ככל שמדובר במחאה המתקיימת המתקיימת ליד מעון פרטי של איש ציבור – הוכרעה בפסיקה, וניתן "לייבא" הכרעה נורמטיבית זו מהמשפט המינהלי למשפט הפלילי. הפגיעה בחופש הביטוי והמחאה של מי שמבקש למחות דווקא בסמוך למעונו הפרטי של עובד הציבור – היא מינימלית. ניתן לממש את זכות המחאה נגד עובד סוציאלי ליד משרד הרווחה או ליד מקום אחר בו העובד ממלא תפקידו הציבורי, ובכך להגשים במלואו את חופש הביטוי. כך גם בענייננו, אף שלפעילות המחאה של המערער הייתה חלופה אפקטיבית, הוא בחר לפעול מול מעונה הפרטי של א' "על מנת למקסם את הטרדתה" וכפי שקבע בית משפט השלום, ההטרדה – ולא המסר – היא שהיתה תכלית פעולתו. שלישית, שיקולי מדיניות של הגנה על השירות הציבורי – תומכים בהפעלתה של הסנקציה הפלילית כחלק מהמאבק בתופעה הרווחת של קיומן של מחאות מטרידות ליד מעונם הפרטי של אנשי ציבור. מחאה בסמוך לביתו הפרטי של איש ציבור, בהינתן חלופה אחרת, נועדה להטרידו ולהפעיל עליו לחץ. לשיטת המשיבה, אין כל פסול במתן משקל לעובדה כי הפגיעה בפרטיות של עובד ציבור גוררת פגיעה ביכולת מילוי תפקדו ולכן מקימה "עניין ציבורי עודף באכיפת הדין".
דיון והכרעה
10. אציע לחבריי כי נורה על דחיית הערעור.
המסגרת הנורמטיבית
11. סעיף 1 לחוק, שכותרתו "איסור הפגיעה בפרטיות", קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". סעיף 2(1) לחוק קובע כדלקמן:
"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת".
סעיף 5 לחוק, שכותרתו "פגיעה בפרטיות – עבירה", קובע:
"הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, באחת הדרכים האמורות בסעיף 2(1), (3) עד (7) ו-(9) עד (11), דינו – מאסר 5 שנים".
פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות היא עוולה אזרחית (סעיף 4 לחוק). כשהפגיעה בפרטיות נעשית במזיד, תשתכלל עבירה פלילית שבצדה עונש מאסר של עד חמש שנים (סעיף 5 לחוק).
עקרון החוקיות
12. עקרון החוקיות הוא מנשמת אפם של דיני העונשין. סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) קובע כי "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו". עקרון החוקיות מחייב קביעתן של נורמות ברורות ומפורשות והוא "מחייב קביעת קו גבול ברור ככל הניתן בין ההתנהגות המותרת להתנהגות האסורה על-פי חוק, בד בבד עם הגדרה של עוצמת החומרה שמייחס המחוקק להתנהגות עבריינית מסוימת" (דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה 9 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (2.3.2009). ראו גם: רע"פ 2696/17 שור נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (17.6.2021); ע"פ 3583/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 36, 48 (9.11.2020) (על עקרון החוקיות ועל הדוקטרינה החוקתית האמריקאית void for vagueness)).
המערער טוען כי החלופה של 'הטרדה אחרת' בעבירה פוגעת בעיקרון החוקיות מאחר שהיא עמומה ובעלת "רקמה פתוחה". לפיכך, ובשל הפגיעה בחופש הביטוי, שיש בחלופה זו, יש לפרשה באופן מצמצם, שאינו כולל היבטים של מחאה ובייחוד היבטים של פרסום.
אין בידי לקבל טענה זו. הלכה מושרשת היא כי נורמות פליליות כלליות או רחבות אינן פוגעות בעיקרון החוקיות. כך, קיימות נורמות פליליות נוספות המהוות עבירות מסגרת בעלות "רקמה פתוחה", כאשר המענה לעניין זה טמון בפרשנותה של הנורמה הפלילית. למשל, חלופת 'הפרת אמונים' הקבועה בעבירת מרמה והפרת אמונים (סעיף 284 לחוק העונשין) היא עבירת "סל" שאינה מוגדרת בפירוט. בדנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס (30.11.2004) (להלן: עניין שבס), צוין כי "היסוד העובדתי בעבירה – ובעיקר הפרט ההתנהגותי של 'מעשה… הפרת אמונים הפוגע בציבור' – הוא בעל 'רקמה פתוחה'" (פסקה 29 לפסק דינו של הנשיא א' ברק); וכי פועל יוצא הוא שגבול התחולה של האיסור הפלילי הוא מעורפל. עם זאת, נקבע כי פרשנות שיפוטית של יסודות העבירה תסיר את הערפול:
"התרופה למצב דברים זה אינה בביטולה של העבירה, אלא בפירושה הראוי. […]
לא פעם נמנע המחוקק מפירוט מצבים ספציפיים, ותחתם הוא נוקט בהכללה. הדבר נעשה לרוב – כמו במקרה שלפנינו – במקום שהעיקרון הטמון בהכללה עשוי לחול על מצבים שקשה לצפותם או להגדירם מראש בעת החקיקה אך הם נגזרים מנסיבות הזמן והמקום. תהא זו תוצאה בלתי ראויה אם השימוש בהכללות אלה, עד כמה שהוא פוגע בזכויות אדם חוקתיות, יהא בלתי חוקתי. […]
הוראה בחוק אינה 'סתומה' (vague) רק משום שהיא משתמשת בהכללה, ובלבד שניתן להסיק מההכללה, תוך שימוש בכללי הפרשנות המקובלים, אמת מידה שיש בה כדי לכוון התנהגות ברמת ודאות התואמת את העניין. רמת ודאות זו צריכה להיות גבוהה בתחום הפלילי. עם זאת, אין לדרוש ודאות מוחלטת…" (שם, פסקה 30).
בע"פ 3817/18 מדינת ישראל נ' חסן (3.12.2019), נקבעו הדברים הבאים ביחס לעבירת המרמה והפרת אמונים:
"מצד אחד, עבירה זו פותחת פה לטענות מהכיוון של עיקרון החוקיות… מהצד האחר, האיסור הפלילי על מרמה או הפרת אמונים הוא כלי חשוב במלחמה בשחיתות ובשמירה על ערכיו של השירות הציבורי (ראה סעיף 14 לחוות דעתו של חברי השופט ג' קרא). האיזון יבוא בתפקידו של בית המשפט לשרטט את גבולות המותר והאסור" (פסקה 4 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל).
וברע"פ 6477/20 שחם נ' מדינת ישראל (15.11.2021) נקבע לעניין מידת הוודאות בגדר האיסורים הפליליים כי:
"…מתחם זה של חוסר וודאות התקבל בפסיקה ככזה שאין בו כדי להביא לביטול העבירה או לצמצומה יתר על המידה, שכן בכך תחסר החברה מכשיר חשוב למאבק בשחיתות ציבורית. […]
המקרה שבו בית המשפט יוצק תוכן להגדרות כלליות בדין העונשי, אינו מיוחד לעבירת הפרת האמונים […]
על אף שהגדרות כלליות מן הסוג המתואר אינן מספקות ודאות גמורה, הן חיוניות לקביעת איסורים אשר מבחינה חברתית ותכליתית יש להם מקום. אם לא נאפשר את השימוש בהגדרות מסוג זה, נפגע באחד מן היעדים המרכזיים של הדין הפלילי, להגן על החברה מפני פגיעה בה או ביחידים בתוכה… פגיעה כזו באה לעיתים בדרך של התנהגות שבשל אופייה קשה לצפותה או להגדירה מראש במדויק בעת החקיקה. מכאן, הצורך של המחוקק לקבוע בהקשרים אלה 'רקמה פתוחה' בגדר הנורמה… חקיקה כללית בפלילים שונה מחקיקה מעורפלת או עמומה, ואין בהכרח חפיפה בין השתיים" (פסקאות 14-13 לפסק דינו של המשנה לנשיאה הנדל).
קביעות אלו והרציונלים שבבסיסן יפים הם גם לענייננו. עבירה של פגיעה בפרטיות בדרך של "הטרדה אחרת" מאופיינת בהיותה בעלת רקמה פתוחה, והמענה לכך נעוץ בפרשנות המושג ואינו מחייב את המשמעות שמבקש המערער לייחס לו. נעבור לבחינת פרשנותה של החלופה 'הטרדה אחרת'.
פרשנות החלופה "הטרדה אחרת" הקבועה בהוראת סעיף 2(1) לחוק
13.נקודת המוצא לפרשנותו של דבר חקיקה היא בחינת לשונו. בענייננו, המונחים "הטרדה" או "הטרדה אחרת" – לא הוגדרו בחוק. כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מן ההיבט הלשוני מושג זה מקיף מגוון רחב של התנהגויות. עיון בפסיקת בית משפט זה ובדברי חקיקה שונים, שעניינם הטרדה לסוגיה, מאשר קביעה זו. כך, בעניין ועקנין הובהר כי "המונח 'הטרדה' בא להשלים את המעגל של מיגוון שיטות החשיפה המכוונות של ענייניו הפרטיים של האדם, שאינן יכולות להיכלל במושגים של בילוש או התחקות דווקא" (בעמוד 852). בדברי הנשיא מ' שמגר הובאו דוגמאות למעשים היכולים להיכלל בגדר 'הטרדה אחרת':
מהי הטרדה אחרת? דומה, כי זו יכולה לכלול, למשל, מעשה מקובל למדי של צעידה גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאיננה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי. דומה לכך המשמרת הצמודה (picketing בלע"ז), הניצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הביטחון האישי שלו ומתחושתו, כי הוא יכול לנהל את חייו לעצמו, בלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך ההטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה. כמובן, אין כאן כל ניסיון למצות את תיאור משמעותו של הביטוי כי אם אך רצון להדגימו" (עמ' 851; חלק מההדגשות הוספו).
14. וכך גם בשורת דברי חקיקה אחרים ופרשנותם הפסיקתית ביחס למונח "הטרדה", כמפורט להלן:
עבירת "הטרדת עד", הקבועה בסעיף 249 לחוק העונשין, קובעת כי:
"המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו – מאסר שלוש שנים".
על משמעותה המעשית של הטרדת עד עמד הנשיא מ' שמגר בע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133 (1991) בקבעו:
"…הטרדה כוללת, לצורך ענייננו, כל פנייה אל אדם בדיבור או במעשה שיש בו כדי לטרדו ממנוחתו או מעיסוק באותם עניינים שהוא בוחר לו מרצונו. הדבר כולל, בין היתר, פניות טלפוניות המעמיסות על זמנו, צלצולי סרק בדלת או בטלפון, מעקבים גלויים או נסתרים, צעידה בעקבות אדם, עריכת משמרות…" (בעמוד 175).
סעיף 2 לחוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: חוק מניעת הטרדה), שכותרתו "הטרדה מאיימת – מהי", מגדיר הטרדה מאיימת כך:
"א) הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו.
(ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), הטרדה מאיימת כלפי אדם יכול שתהא, בין השאר, באחד מאלה:
(1) בבילוש, במארב או בהתחקות אחר תנועותיו או מעשיו, או בפגיעה בפרטיותו בכל דרך אחרת; […]"
נוסחו של סעיף 2(ב)(1) לחוק מניעת הטרדה דומה לנוסחו של סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. הנוסח הוא רחב וכללי ומאפשר "לחבוק" מגוון התנהגויות של פגיעה בפרטיות, הנעשים "בכל דרך אחרת". וכך גם משתמע מסעיף 5(א)(1) לחוק מניעת הטרדה הקובע, בין היתר, כי צו מניעת הטרדה מאיימת יאסור על הפוגע "להטריד את הנפגע, בכל דרך ובכל מקום".
סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק הבזק), שכותרתו "הטרדה", קובע כך:
"המשתמש במיתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים".
סעיף 30 לחוק הבזק עוסק בפעולות הטרדה שנעשות באמצעות מתקן בזק (לדוגמא: הטרדה באמצעות שיחות טלפוניות), וזו הוגדרה ברע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל (30.6.2005) (להלן: עניין הראר) כך:
"בלשון פשוטה, דומה כי הטרדה היא יצירת אי נוחות, המסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול והתעסקות בנשוא ההטרדה" (פסקה ה' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין).
בעניין הראר, עלתה השאלה האם רשימת דרכי ההטרדה שבסעיף 30 לחוק הבזק מתמצה בשימוש "טכני" ("פיסי") מטריד בלבד במתקן הבזק, או שמא יש רלוונטיות גם לתוכן הדברים המועברים במתקן בזק. השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין קבע כי מרכיב הצורה ומרכיב התוכן שלובים זה בזה וכי יש לבחון לא רק את אופן ההטרדה (השימוש הטכני במכשיר) אלא אף את התוכן (המסרים המועברים במסגרת השימוש):
"…קשה להלום כי אין רלוונטיות לתוכן. התוכן שלוב בצורה, במובן מסוים בחינת תוך וקליפה או חרב ונדן, ששניהם יחד יוצרים את השלם, את 'ההטרדה בשלמותה'. פעמים יהיה התוכן בולט, ואזי תהא חשיבות מועטה יותר למספר הפעמים שבהן נעשית ההטרדה, ופעמים תהא הצורה בולטת, וכמותה תגבר על תוכן שאיננו מטריד ביותר כשלעצמו. אך מסופקני אם פרשנות לשונית 'רגילה' של החוק, ולא כל שכן פרשנות תכליתית, לא תידרש לתוכן הדברים כאינדיקציה להטרדה ושכמותה שבסעיף 30. זו בעיניי הפרשנות הנכונה […]
קריאת הסעיף בהקשרו הכולל, בחוק ובמקביליו בחקיקה, וקריאה זו מגלה לדעתי עירוב בין תוכן לצורה, קרי, כמות ההטרדות או תוכנן, או שניהם, יוצרים אותה אי נוחות הגורמת ללחץ, למבוכה, לדאגה; והערך המוגן הוא שלוותו של האדם מפני הטרדתו תוך שימוש ביכולות שמזמנת הטכנולוגיה בה מדובר" (שם, פסקאות ה(1), ח(1)).
משכך, בהינתן המנעד הלשוני הרחב, באנו כעת לבחינת פרשנות המושג "הטרדה אחרת" בהתאם לתכלית החוק, סובייקטיבית ואובייקטיבית.
15. התכלית הסובייקטיבית של דבר החקיקה ("כוונת המחוקק", היינו: המטרות, הערכים והמדיניות אשר בהליכי החקיקה הוצהר כי נציגי המחוקק ביקשו להגשים) נלמדת, בין היתר, מההיסטוריה החקיקתית של הוראת החוק ומהסביבה החקיקתית. דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם-1980, ה"ח 1453 מיום 5.5.1980 (להלן: דברי ההסבר) מבהירים כי:
"הפרט מוצא עצמו חשוף לעין כל בנושאים שהצנעה יפה להם והוא חש שעניניו האישיים האינטימיים ייהפכו – ללא הצדקה – לנחלת הציבור. מצב חדש זה יצר את הצורך לשריין את ההגנה על זכותו של אדם לפרטיות […]" (בעמ' 206).
ובדברי ההסבר לסעיף 2 נכתב כי:
"בפסקה (1) נכלל איסור הטרדת אדם כדי להגן עליו בפני התנהגות פוגעת ברשות היחיד וברשות הרבים גם כשהתנהגות זו אינה מהווה פגיעה בגופו ואין בה משום לשון הרע" (בעמ' 207).
נוסחו המקורי של סעיף 2(1) לחוק, כפי שנכתב בהצעת החוק, היה זה:
פגיעה בפרטיות מהי 2. פגיעה בפרטיות, לרבות –
(1) בילוש או התחקות אחר אדם או הטרדתו;
בדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, הוחלט לקבל את סעיף 2(1) בתיקון הבא: "הטרדת בן-אדם או בילוש או התחקות אחריו העלולים להטרידו" (פרוטוקול ישיבה 248 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-9, 8 (3.12.1980)). כך, הוספה הדרישה של "עלולים להטרידו" לנוסח הסעיף. בסופו של דבר, הנוסח של סעיף 2(1) שהתקבל בחוק הוא: "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת".
16. התכלית האובייקטיבית של דבר חקיקה כוללת את המטרות, הערכים והמדיניות אשר החוק נועד להגשים. תכליתו של חוק הגנת הפרטיות היא להגן על פרטיותו של אדם. בהתאם לתכלית זו יש לפרש את העילות הקבועות בחוק (ראו, למשל: רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פסקה 40 (31.3.2005)). וזאת מתוך הכרה בכך כי מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות צריך להשפיע גם על פירושו של חוק הגנת הפרטיות (בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי, פסקה 16 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (14.5.2006) (להלן: עניין פלונית)).
הזכות לפרטיות
17. הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית שזכתה להגנה מפורשת בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ההלכה הפסוקה מכירה בזכות לפרטיות כאחת מהחירויות המעצבות את אופיו הדמוקרטי של המשטר בישראל (ראו, למשל: בג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (1.3.2021); בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל, פסקה 5 לפסק דינה של הנשיאה (בדימ') ד' ביניש (28.5.2012) (על הזכות לפרטיות בעידן המידע ואתגרי הטכנולוגיה בהגנה על הזכות לפרטיות)). עם זאת, "היקפה של הזכות החוקתית לפרטיות טרם הוגדר באופן מלא ומדויק בפסיקתנו" (ראו, למשל: רע"א 2558/16 פלונית נ' קצין התגמולים, פסקה 40 (5.11.2017)). אכן, "…הגדרת היקף התפרשותו של המונח 'פרטיות' אינה קלה… זאת, על רקע טיבו המופשט וגבולותיו המעורפלים" (בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פסקה 34 (20.12.2010)). מסיבות אלו, סעיף 2 לחוק מפרט מצבים של פגיעה בפרטיות.
18. לזכות לפרטיות יש מספר היבטים מקובלים, כאשר המרכזיים שבהם הם הזכות להיעזב במנוחה והפרטיות כשליטה:
הפרטיות כזכות להיעזב במנוחה – the right to be let alone – משמעותה אי-התערבות במרחב אוטונומי של הפרט. היא "…מבודדת את הפרט מהכלל, ומפקידה בידי הפרט את הכוח להחליט מתי להיעזב במנוחה. ההגדרה משמיעה את הפרטיות כצורך פסיכולוגי בשלווה, ובמידה מסוימת כצורך בשליטה של הפרט במרחב של עצמו" (מיכאל בירנהק מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 59 (2010) (להלן: בירנהק, מרחב פרטי)).
הפרטיות כשליטה – משקפת היבט רחב יותר מהגדרתה כזכות להיעזב במנוחה. מדובר בשליטה של האדם בעצמו ובעיקר במידע על אודותיו. זו שליטת האדם ביחידה האוטונומית שסביבו, המממשת את כוח הבחירה וההחלטה שלו:
"הפרטיות מתמקדת במצבים שונים שבהם יש איומים על יכולתו של אדם לשלוט בעצמו ומבקשת להפקיד בידיו שליטה אפקטיבית במידע על אודותיו, במידע שהוא מפיק ומייצר אגב חייו היום-יומיים ובמידע שיש לאחרים עליו. השליטה היא בכל סוג של מרחב פרטי: במקומות שבשליטתנו, בתקשורת שלנו, במידע שלנו (…בכל סוג של מידע, לא רק מידע 'רגיש') ובהחלטות שלנו" (בירנהק, מרחב פרטי, בעמוד 108).
פרופ' בירנהק הדגיש כי:
"המרחב הפרטי אינו בהכרח פיזי. […]
זהו מרחב שבו אנחנו יכולים להיות עצמנו, מרחב שבו האוטונומיה שלנו מתקיימת, מרחב שבו אנחנו – ולא אחרים – מקבלים החלטות לגבי עצמנו ומממשים בכך את כבוד האדם שלנו. זה המרחב שבו אנחנו מממשים את השליטה שלנו במידע על אודותינו. בהתאם, זו תפיסת הפרטיות כשליטה"
(מיכאל בירנהק "פרטיות: תמונת מצב" מן הפרט אל הכלל: פרטיות וחברת המעקב משפט חברה ותרבות ב 9 (עורך מיכאל בירנהק, 2019)) [חלק מההדגשות הוספו – ג'.ק.].
(על היבט נוסף הקיים בספרות – הפרטיות כגישה – ראו, למשל: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 1131 (2021)).
19. היבטים אלו של הזכות לפרטיות קיבלו ביטוי פסיקתי. באופן "מסורתי", המשפט העניק הגנה לזכות לפרטיות כשמדובר בביתו של אדם, ברוח האמירה "ביתי הוא מבצרי". בבג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456 (1994) (להלן: עניין דיין) הבהיר המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק כי:
"הזכות החוקתית לפרטיות משתרעת, בין השאר […] על זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל"ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ […] הזכות לפרטיות נועדה, על-כן, להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן" (בעמוד 470).
הרחבת הזכות לפרטיות מעבר לד' אמות ביתו של אדם קיבלה ביטוי בע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי (23.1.2013):
"אכן, ביתו של אדם זוכה למקום של כבוד בפסיקה הנוגעת לפרטיות… עם זאת, להשקפתי, אין להבין אמירות אלו ברמת הפשט, כמתייחסות להיבט הפיזי של הבית בלבד… ביחס לאמירה שצוטטה לעיל מפסק הדין בעניין דיין, 'יש להבינה בצורה רחבה יותר, באופן מטאפורי, ברוח הביטוי שטבעו וורן וברנדייס ‘the right to be let alone' […]
פנים ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו. בתוככי ביתו של אדם מממש הוא את זכותו לפרטיות בצורה המובהקת ביותר" (פסקה 15).
בבג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת (1.3.2021), נדונה הסמכה של שירות הביטחון הכללי לסייע בביצוע חקירות אפידמיולוגיות, כחלק מהמאבק במגפת הקורונה, תוך שימוש באמצעי מעקב טכנולוגיים המספקים מידע על מיקומו של אדם. בית משפט זה, בהרכב מורחב של שופטים, עמד על הפגיעה החמורה בזכות החוקתית לפרטיות הכרוכה באיכוני טלפון נייד, תוך התייחסות לפגיעה בזכות להיעזב במנוחה ולפרטיות כשליטה במידע. וכך נכתב שם:
"הודעה שמקבל אדם על הימצאותו במקום מסוים בשעה נתונה עשויה להיות בעלת משמעות דרמטית מבחינתו. במובן מסוים, זהו ההיפוך המוחלט לתפיסה הקלאסית של הפרטיות כ'זכות להיעזב במנוחה' ('the right to be let alone'. ראו: Samuel D. Warren & Louis D. Brandeis, The Right to Privacy, 4 HARV. L.R. 193, 195 (1890)). זהו אף היפוך התפיסה של הפרטיות כשליטה… במובן זה שהוא מבטא אובדן מידי של שליטת האדם עצמו במידע הנוגע לחייו. הנתונים הנוגעים להימצאותו של אדם במקום מסוים בזמן מסוים עשויים להיות עניין שהוא מבקש לחסות – ממעסיק, מבני משפחה או מחברים, וזו זכותו. יהיו טעמיו לכך אשר יהיו. מבחינה זו, האיכון חושף את חייהם של הנוגעים בדבר…" (פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז).
ברע"א 6902/06 צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (13.8.2008) נדונה פרשנותו של המונח 'עניינים פרטיים' הקבוע בסעיף 2(9) לחוק, וכך נקבע:
"חוק הגנת הפרטיות אינו קובע הגדרה למונח 'עניינים פרטיים'. פרשנות המונח נדונה בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994))… באותו עניין אימץ השופט בך פרשנות רחבה למונח 'עניינים פרטיים' וקבע כי: 'מובנם הטבעי והרגיל של המילים 'ענינים פרטיים' של אדם הנו כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו וכדומה' […]
לפי הפרשנות הרחבה שהעניק השופט בך למונח, צילום החושף את זהותו של המבקש, ובענייננו גם את עיסוקו באותה עת, נכלל בוודאי ב'ענייניו הפרטיים' של המבקש" (פסקאות 9-7 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין).
במבט משווה, התקנות הכלליות של האיחוד האירופי בדבר הגנת מידע (General Data Protection Regulation -(GDPR, שנכנסו לתוקפן בשנת 2018, נועדו לחזק את הגנת הפרטיות, ובתוך כך את שליטתם של נושאי המידע במידע האישי עליהם. רגולציה זו מגדירה באופן רחב מהו "מידע אישי", באופן המבוסס על פי זיהויו של האדם: מידע אישי הוא כל מידע שקשור לאדם מזוהה, או שקשור לאדם שניתן לזהותו במישרין או בעקיפין:
"‘Personal data’ means any information relating to an identified or identifiable natural person (‘data subject’); an identifiable natural person is one who can be identified, directly or indirectly, in particular by reference to an identifier such as a name, an identification number, location data, an online identifier or to one or more factors specific to the physical, physiological, genetic, mental, economic, cultural or social identity of that natural person".
20. זכות הפרט להיעזב במנוחה נעוצה בכיבוד האוטונומיה שלו. וכפי שעמד על כך הנשיא א' ברק בעניין פלונית:
"…הזכות לפרטיות – כמו הזכות לכבוד האדם אליה היא קשורה בקשר הדוק – מבוססת על האוטונומיה של הפרט… 'עניינה של זכות הפרטיות הוא… באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות'… הפרטיות נועדה לאפשר לפרט 'תחום מחייה' שבו הוא הקובע את דרכי התנהלותו, בלא מעורבותה של החברה. בתחום זה האדם הוא עם עצמו. זו 'הזכות להעזב לנפשו'" (פסקה 10).
מטעם זה, נדחתה הטענה שהועלתה באותו עניין לפיה לא נגרמה פגיעה בפרטיות מכיוון שהצילום לא נעשה ב"רשות היחיד" (כאשר סעיף 2(3) לחוק קובע כי "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" – מהווה פגיעה בפרטיות), תוך שנקבע כי:
"לדיבור 'רשות היחיד' משמעות שונה על פי הקשרה… בהקשר שלנו, שעניינו צילומו של אדם שלא בהסכמתו, הדיבור 'ברשות היחיד' אינו מצביע על 'יחידה קניינית'. הוא מצביע על 'יחידה אוטונומית'. הוא לא נקבע על פי דיני הנכסים. הוא נקבע על פי דיני הפרט. אכן, 'הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום' […] סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין…" (פסקה 21).
מכאן, כי 'רשות היחיד' אינו מונח פיזי או קנייני, אלא מרחב וירטואלי שמלווה את האדם (בירנהק, מרחב פרטי, בעמודים 136-135).
ראו עוד: ראם שגב "פרטיות – משמעותה וחשיבותה" פרטיות בעידן של שינוי 58 (המכון הישראלי לדמוקרטיה, תהילה שוורץ אלטשולר עורכת, 2012) ("…אפשר לפגוע בפרטיותו של אדם מבחינה אחרת בכל אזור — לא רק באזור שסביר להגדירו כאישי, כמו בית מגורים, אלא אף באזור שהוא פומבי לפי כל תפיסה מתקבלת על הדעת – לדוגמה, על ידי גילוי מידע אישי עליו"); ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פסקה 80 (24.4.2014) ("חשיפת הפרטיות על-ידי אחר פוגעת בזכותו של האדם לנהל את חייו כרצונו").
ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג(3) 664 (2010), הודגש כי האנונימיות היא חלק חשוב מהזכות לפרטיות:
"יש לראות באנונימיות מרכיב חשוב בזכות לפרטיות שכן היא מאפשרת לאדם 'להיעזב לנפשו' ולהימנע מחשיפה אישית וממסירת מידע אודותיו שאינו מעוניין שיימסר […] האנונימיות מקנה לאדם שליטה על מידע אודותיו… ומונעת 'נעיצת מבט' לצנעת חייו" (פסקה 13 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין, עמ' 678).
21. לסיכום, הפרשנות של "הטרדה אחרת" נעשית אף בענייננו בהתאם למובנו הטבעי והרגיל של המונח ובאופן המגשים את התכלית החקיקתית של הגנה על הפרטיות. סעיף 2(1) לחוק חל – כפי שנכתב במפורש בדברי ההסבר – הן על התנהגות מטרידה ברשות היחיד והן על התנהגות מטרידה ברשות הרבים. מדובר בהוראת "סל" גמישה אשר מספקת הגנה למרחב הפרטי של האדם. גם חדירה למרחב הפרטי ה"וירטואלי" של האדם פוגעת ביכולתו של האדם להיעזב במנוחה במרחב זה ולשלוט בו, ובכך פוגעת באוטונומיה שלו ובכבודו. פרשנות שונה של 'הטרדה אחרת' עשויה לעקר את העבירה מתוכנה.
22. נעבור לבחון את היחס בין רישת סעיף 2(1) לחוק ("בילוש או התחקות אחרי אדם") לבין הסיפא שלו ("או הטרדה אחרת"). המערער טוען כי פעולה מסוג "הטרדה אחרת" חייבת להיות קשורה רק לפעולות של בילוש או התחקות וכי "פרשנות של הטרדה אחרת כ-'כל התנהגות העלולה להטריד' הופכת את ה'רקמה הפתוחה' של הגדרת העבירה לפתוחה עוד יותר… מאפשרת הרחבה של האיסור גם להתנהגויות המערבות את הזכות לחופש הביטוי ויוצרת את הצורך לאזן בין הזכות לחופש הביטוי…" (פסקה 42 לבקשת רשות הערעור).
בעניין ועקנין נקבע במפורש כי "המונח 'הטרדה' בא להשלים את המעגל של מיגוון שיטות החשיפה המכוונות של ענייניו הפרטיים של האדם, שאינן יכולות להיכלל במושגים של בילוש או התחקות דווקא". במילים אחרות, 'הטרדה אחרת' נועדה לכלול מגוון של שיטות חשיפה, באופן שאינו ממצה ושאינו מוגבל לפעולות מסוג בילוש והתחקות. הדבר עולה בקנה אחד עם גמישותו של המונח "הטרדה אחרת" כדי שיוכל להתאים למצבים שונים המהווים פגיעה בפרטיות בדרך של הטרדה אחרת; מצבים שלא ניתן בהכרח לצפותם מראש ולהכניסם ל"רשימה סגורה" של פעולות. הנה כי כן, מעשה העולה כדי 'הטרדה אחרת' אינו צריך להיות קשור לפעולה מסוג בילוש או התחקות.
לעניין דרישת ה"עלולים להטרידו" (כמפורט בפסקה 4 לעיל), בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי המושג 'הטרדה אחרת' שקול למושג "מעשה אחר העלול להטריד" ("המסקנה המתבקשת היא כי דרישת העלילוּת ('עלול להטריד') חלה גם על הסיפא של הסעיף. הווה אומר, המילים 'או הטרדה אחרת' בסיפא של סעיף 2(1) לחוק, שקולות למילים: 'או מעשה אחר העלול להטריד')".
הנשיא מ' שמגר קבע בעניין ועקנין כדלקמן:
"המונח 'הטרדה אחרת' כולל באחד ממרכיביו, היינו במלה 'אחרת' את ההפניה החוזרת המפורשת אל המילים 'בילוש' ו'התחקות' שקדמו לו. נוצרה גם זיקה ניסוחית מיוחדת בין המילים 'העלולים להטרידו' הצמודות לבילוש ולהתחקות, לבין 'ההטרדה האחרת' […] במקרה שלפנינו מדובר, מבחינת לשונו של סעיף 2(1), בזיקה עניינית שנוצרה בין רכיביו של סעיף זה מכוח נוסחו" (בעמוד 851).
מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הדרישה של "עלולים להטרידו" חלה גם על הסיפא של סעיף 2(1) לחוק, כך שמדובר ב"מעשה אחר העלול להטריד".
23. המערער טוען בהקשר זה כי נדרשת נוכחות פיזית של המטריד בסביבת המוטרד כדי שהמעשה יעלה כדי "הטרדה אחרת".
אין בידי לקבל טענה זו. הטרדה יכולה להתבצע באמצעות תליית כרזות ושלטים, בין אם בנוכחות פיזית של אדם במקום ובין אם לאו. לעניין זה, די ב"נוכחותן" של הכרזות ולא נדרשת נוכחותו של אדם המניף את הכרזה. הדברים הובהרו בעע"ם 1775/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים (24.9.2020) (להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון), כדלקמן:
"במשמרת מחאה הדגש איננו מושם רק על הנוכחות הפיזית של המפגינים, אלא גם על האמצעים המבטאים את המסרים שהם מבקשים להעביר. מדובר איפוא באמצעים המשמשים כביטוי סטטי מתמשך (כמו, למשל, תליית שלטים, הקמת אוהל מחאה, או הצבת מתקנים דומים אחרים), אשר להצבתם ולהשארתם לאורך זמן יש חשיבות מיוחדת בשימור נוכחותה של המחאה, ובאפשרות להעביר באופן אפקטיבי את המסרים הכלולים בה" (פסקה 50 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר).
חופש המחאה – בין העברת מסר להטרדה
24. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי העניק, שלא כדין, הגנה "עודפת" לעובדי ציבור כאשר ההטרדה כאמור בסעיף 2(1) לחוק מופנית כלפי עובדי ציבור. כמו כן, המערער טוען כי תליית הכרזות מהווה פעולת מחאה המממשת את חופש הביטוי הפוליטי שלו, ולפיכך היא אינה עולה כדי 'הטרדה אחרת'.
25. בית המשפט המחוזי הבהיר שהוראת סעיף 2(1) לחוק – חלה גם על עובד הציבור, כפי שהיא חלה על כל אדם. בית המשפט דחה את טענתו של המערער, ובדין, לפיה עובדי ציבור זכאים להגנה פחותה מכוח סעיף 2(1) לחוק. סעיף 2(1) אינו מעניק הגנה "עודפת" לעובדי ציבור. תחולתו של הסעיף היא כללית ("אדם"), כך שהוא חל גם על נפגע שהוא כל אדם, בין אם הוא עובד ציבור ובין אם לאו. זאת, מן הטעם שתכליתה של העבירה, כמפורט, היא הגנה על פרטיותו של אדם.
26. בית המשפט המחוזי בחן את מעשי המערער מתוך הנחת מוצא המיטיבה עם המערער, לפיה יכול שתליית הכרזות על תוכנן הפוגעני מהווה ביטוי פוליטי בעיקרו. גם לו קיבלתי את ההנחה המיטיבה עם המערער, בדומה להנחת המוצא שהניח בית המשפט לטובתו, כי הכרזות כוללות ביטוי בעל סממנים פוליטיים – הלכה היא כי ההגנה על חופש הביטוי היא פרי של איזון אל מול זכויות וערכים אחרים. ככל זכות יסוד, גם זכות ההפגנה והמחאה, הנגזרת מחופש הביטוי, אינה מוחלטת (עניין התנועה למען איכות השלטון, פסקה 39). כך, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בנושא "חירות ההפגנה" (מספר הנחיה: 3.1200, עודכן ביום 5.1.2022) קובעות כי:
"יובהר כי לעניין עובדי ציבור ובעלי סמכות לפי דין שאינם נבחרי ציבור או בכירים במערכת שלטונית, הרי שאין הם קובעי מדיניות כשלעצמם, ועל כן, אין לאפשר הפגנות מול ביתם הפרטי או בסמוך לו, גם אם החלופה של הפגנה מול המשרד שבו הם עובדים היא פחות אפקטיבית. בהתאם, האיזון בין פרטיותם לבין הזכות למחות נגדם שונה. על כן, אם החלה הפגנה כאמור, המשטרה תפעל בהקדם להרחקת המפגינים באופן ממשי מתחומי הבית הפרטי של העובד, על מנת להבטיח את פרטיותם ושלוות חייהם של עובד הציבור ובני משפחתו" (בעמוד 7).
ובבג"ץ 1983/17 נפתלי נ' היועץ המשפטי לממשלה (27.4.2017), נאמר לעניין הזכות לממש את חירות ההפגנה והמחאה בסמיכות לביתו הפרטי (היינו – מול או ליד) של היועץ המשפטי לממשלה כי:
"הפגנה או עצרת מחאה ליד מעונו הפרטי של איש ציבור, מקום שקיימת חלופה אפקטיבית (כגון משרדו), מקימה חזקה כי התכלית, לפחות העיקרית, של ההפגנה או משמרת המחאה אינה מימוש חופש הביטוי והמחאה אלא ניסיון להשפעה לא לגיטימית על איש הציבור במילוי תפקידו על ידי יצירת לחץ אישי עליו ועל בני משפחתו, כמבואר לעיל, ועל כן פעילות כזו אינה חוסה תחת ההגנה על חירות ההפגנה… ככלל יש לאסור הפגנה או עצרת מחאה ליד מעון פרטי […]
עוצמת האינטרס לאסור פעולות מחאה מול ביתו הפרטי של איש ציבור בנימוק שמדובר בהפעלת לחץ לא לגיטימי כאמור, אינה בעלת משקל זהה בכל המקרים. לא הרי נבחר ציבור כהרי עובד ציבור, ולא הרי עובד ציבור בכיר כהרי עובד ציבור זוטר […]
יש להבטיח כי אכן מדובר בפעילות מחאה שנועדה לקדם ערכים דמוקרטית ולא לפגוע בהם. הפגנות, אסיפות, תהלוכות ומשמרות מחאה נועדו להגשים את חופש הביטוי והדעה ולהפיץ השקפות ודעות ולהשפיע על השיח הציבורי, ולא להפעיל לחץ פסול על עובדי ציבור על ידי הטרדתם בביתם הפרטי בניסיון לכפות עליהם החלטות שלפי מיטב שיפוטם אינן משרתות את האינטרס הציבורי. שיקול זה – בוודאי בהצטברו לשיקולים הנוספים של הגנה על הזכות לפרטיות של איש הציבור בבית מגוריו הפרטי ומניעת מטרד והפרעה לשגרת חייהם של איש הציבור, בני משפחתו ושכניו […] יש בהם כדי לבסס את הלגיטימיות של איסור על הפגנות ופעולות מחאה ליד מעונו הפרטי של איש ציבור, מקום שקיימת חלופה אפקטיבית באשר למקום קיום פעולות המחאה (פסקאות 19-18 לפסק דינו של השופט מ' מזוז. ראו גם: בג"ץ 2364/17 סדקה נ' מפקד מחוז מרכז במשטרה (החלטה מיום 18.6.2017)).
דברים ברוח דומה נאמרו גם בעניין התנועה למען איכות השלטון:
"הצבת שילוט בוטה ומאיים כחלק ממפגן מחאה, בסמוך לביתו של איש ציבור עלולה להחמיר את הפגיעה האמורה בתחושת הביטחון האישי שלו ושל בני משפחתו, תוך פגיעה קשה מהרגיל בפרטיותם. לעיתים, יהיה בכך גם כדי להגביר את החשש להשפעה לא ראויה על שיקול דעתו ופעילותו הציבורית משיקולים שאינם בהכרח טובת הציבור" (פסקאות 22-21 לפסק דינו של השופט י' אלרון).
בענייננו, בית המשפט המחוזי שקל את העובדה כי מדובר במעשה שנעשה ליד ביתה של עובדת ציבור ועל רקע תפקידה משום מקרה פרטי, כעניין נסיבתי. יש ליתן את הדגש על כך שא' – עובדת סוציאלית ראשית לחוק האימוץ – שימשה כעובדת ציבור, שאינה זוטרה אמנם, אך אינה נבחרת ציבור או בכירה במערכת השלטון. יתר על כן, בית המשפט קבע כי המערער היה מודע לקיומה של חלופה אפקטיבית להביע את מחאתו בעניין תפקודה כעובדת ציבור, אך הוא בחר במודע ובכוונת מכוון להביע את מחאתו דווקא ליד ביתה הפרטי של א', כשהתכלית שעמדה בבסיס תליית הכרזות הייתה להטריד את א' מול משפחתה ושכניה ולהפעיל עליה לחץ.
27. יודגש כי בית המשפט קבע, ואין עילה להתערב בקביעה זו, כי המעשה של תליית הכרזות בענייננו אינו קשור בזיקה הדוקה לתכליות שבבסיסו של חופש הביטוי הפוליטי ולא התחייב לשם הגשמת הרציונלים שבליבת חופש הביטוי הפוליטי.
ספק רב אם לפנינו "ביטוי פוליטי" של המערער המהווה מימוש של חופש המחאה שלו. "מחאתו" הנטענת של המערער פוגעת במישור ה"פרטי-אישי", באופן החורג משמעותית מביקורת – קשה ובוטה ככל שתהיה – על תפקודה של א' כעובדת ציבור. לא כל ביטוי נגד אדם הממלא משרה ציבורית הוא בהכרח ביטוי פוליטי (רע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (2.11.2017)) ("…עצם העובדה שמדובר באדם הממלא משרה ציבורית אינה מובילה לבדה למסקנה כי כל ביטוי נגדו הוא ביטוי פוליטי")).
הנה כי כן, דין טענות המערער בעניין מתן הגנה "עודפת" לעובדי ציבור ובעניין תליית השלטים כמחאה לגיטימית מצדו – להידחות.
משמרת מחאה העולה כדי 'הטרדה אחרת' הפוגעת בפרטיות
28. ב"ש (מחוזי ירושלים) 4053/05 מרזל נ' מדינת ישראל (20.1.2005) (להלן: עניין מרזל) עסק במשמרת מחאה שהתקיימה מול ביתו של הרב הראשי הצבאי בירושלים על רקע תכנית ההתנתקות. בהחלטה נקבע כי מדובר לכאורה ב'הטרדה אחרת' וכי יש חשד סביר כי מי שנטל חלק במשמרת המחאה, ביצע עבירה של פגיעה בפרטיות:
"היעדר הצורך לקבל רישיון [למשמרת המחאה באותו עניין – ג'.ק.] אינו שקול לחסינות מפלילים, וממילא שאין בו כדי לפטור אותנו מלבחון אם קיומה של משמרת מחאה ליד ביתו של עובד הציבור אינו עולה לכלל עבירה פלילית זו או אחרת.
…קיומה של משמרת מחאה מסוג זה עלול להוות עבירה של פגיעה בפרטיות בניגוד לסעיפים 1, 2(1) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות… את המונח 'הטרדה אחרת'… יש לפרש בהתחשב בחשיבות הרבה המוקנית לפרטיותו של אדם בביתו ובסביבת מגוריו… גם משמרת מחאה שאינה משמרת צמודה 'מסביב לשעון' עלולה לפגוע בפרטיות בהיותה 'הטרדה אחרת' […] גם משמרת מחאה קצרה וחד-פעמית מול ביתו הפרטי של עובד הציבור תהווה עבירה של פגיעה בפרטיות ובלבד שאין מניעה לקיים את הפעילות מול מוסדות הציבור" (פסקאות 12, 19).
בית משפט זה דחה עררים שהוגשו על החלטה זו וקבע כי:
"…העוררים רשאים לממש את זכותם לחופש הביטוי מול מוסדות הציבור ולאו דווקא מול ביתו של איש הציבור, וזאת במיוחד כאשר קיימת אלטרנטיבה אפקטיבית, המאפשרת את קיום המחאה מול מוסדות הציבור. יתרה מכך, בעצם קיום משמרת מחאה דווקא ליד ביתו של עובד הציבור, ולא מול מוסדות הציבור, יש טעם נוסף של מטרד והפרעה לעובד הציבור, למשפחתו ולשכנים הסובבים אותו" (בש"פ 813/05 מרזל נ' מדינת ישראל (27.2.2005)).
אכן, גם משמרת מחאה חד-פעמית מול ביתו הפרטי של עובד הציבור יכולה בנסיבות העניין להשתכלל לכדי עבירה של פגיעה בפרטיות. היות המעשה של תליית הכרזות "חד פעמי" – אינו שולל כשלעצמו את קיומה של העבירה.
על משמרת מחאה ליד בתי מגורים (Picketing) כעבירה פלילית של פגיעה בפרטיות על דרך של 'הטרדה אחרת', ראו גם:David Kretzmer, Demonstrations and the Law, 19 ISR. L. REV. 47, 141-143 (1984).
מן הכלל אל הפרט
29. המערער תלה כרזות רבות במקומות גלויים ובולטים לעין ברחוב מגוריה של א' ליד ביתה. הכרזות "הציפו", כך בלשונו של בית המשפט המחוזי, את הרחוב בו נמצא ביתה של א'. הכרזות חשפו לעיני תושבי הרחוב והעוברים ברחוב מידע פרטי על א' – מידע הקשור לענייניה הפרטיים. הכרזות כללו פרטים אישיים החושפים את זהותה של א': שמה המלא, תמונתה, עיסוקה, מקום עבודתה ומקום מגוריה (שמות הרחוב והיישוב). עם פרסום הכרזות ברחוב, המערער "משך" את תשומת לבם של העוברים ברחוב אל א' וחשף מידע אישי שלה – תמונתה ופרטי זהותה – לעיני כל ומשכך העוברים ברחוב יכולים לזהות את א'. בכך, הוא גרם לאובדן שליטתה של א' במידע עליה וביכולתה להחליט איזה מידע על אודותיה יהיה נסתר מעיני הציבור. חשיפת זהותה של א' במרחב הציבורי פגעה באנונימיות שלה. מעשי המערער עלולים היו לפגוע (ואף פגעו) בזכותה של א' לשלוט בחשיפתו של מידע אישי עליה. המערער, אשר תלה את הכרזות ליד בית מגוריה של א' ובסביבתו, פגע בזכותה של א' להיעזב במנוחה. א' הייתה חשופה לכרזות שהיו תלויות בדרכה לביתה וידעה שאנשים בסביבתה, כמו משפחתה ושכניה, יראו את הכרזות. גם בהיותה בביתה ידעה א' על קיומן של הכרזות התלויות בסביבת ביתה והיה בדבר כדי להטרידה. בעניין הראר נקבע כי חופש הביטוי אינו החופש לרדת לחיי הזולת בביתו –
"…כשם שזכותו של אדם להיות מוגן פיסית, זכותו להיות גם מוגן נפשית; ביתו הוא מבצרו […] הפלישה איננה חייבת להיות פיסית, היא איננה חייבת להיות אך 'טכנולוגית' כדי שתחסה תחת הגנת החוק הפלילי והאינטרס המוגן יוגן… אין חופש הביטוי החופש לרדת לחיי הזולת ב'מבצרו' האישי. […] האינטרס הנעלה הימנו כאן הוא הזכות לשלוות הנפש, שלא להיות מוטרד" (פסקה יא').
עולה כי מדובר בחדירה למרחב הפרטי של א' – מעין 'בועה' או 'תחום' וירטואלי המלווה אותה ובו היא זכאית להיות עם עצמה – כך שנפגעה זכותה של א' להיעזב במנוחה במרחב זה ולשלוט בו. בחינת ענייננו על פי אמות המידה שנקבעו בעניין הראר של "תוכן וצורה" יחדיו – מובילה למסקנה כי ההטרדה התקיימה "בשלמותה". טיב הפרסום הוא פוגעני ביותר. בכרזות נכתב כי א' היא "בעלת התמחות בניתוק ילדים מהוריהם" ו"מסתתרת מאחורי הדלתיים הסגורות של בתי המשפט בענייני קטינים ובכך היא חושבת שפשעיה לא יצאו לאור". הכרזות האשימו את משרד הרווחה בכלל, ואת א' בפרט, ב"סחר בילדים, רשעות, אטימות ורוע לב". הכרזות הסתיימו באזהרה לפיה יש לברוח מ-א' כמו מאש מחשש שהיא תחטוף את ילדיהם. תמונתה של א' בכרזות הוצגה בתוך סמל של גולגולת ועצמות – באופן המזוהה לרעל או סכנת מוות. ברי כי המסר בכרזות שנתלו לאורך רחוב מגוריה של א' – עלול היה לפגוע בא'. בין אם תכליתו הדומיננטית של המערער הייתה להטריד את א' ולפגוע בה ובין אם לאו (וכמפורט בפסקה 26 לעיל) – הדרישה של "עלול להטרידו" מתקיימת מאחר שמעשי המערער היו עלולים להדיר את א' משלוותה, לטרוד ממנוחת נפשה ולהסיח את דעתה מענייניה, לפגוע בהרגשת הביטחון האישי שלה ולגרום לה מבוכה ודאגה. מכל האמור עולה, כי מדובר במקרה קיצוני וחריג, הן בתוכן והן בצורה.
30. אשר על כן, ומההנמקות המפורטות בפסק דיני, בדין נקבע כי מעשי המערער עלו כדי 'הטרדה אחרת' כקבוע בסעיף 2(1) לחוק, ומשכך נפגעה פרטיותה של א'.
31. סוף דבר, אציע לחבריי כי נורה על דחיית הערעור ונותיר את הרשעת המערער בעבירה על כנה.
ש ו פ ט (בדימ')
השופטת י' וילנר:
אני מסכימה לחוות-דעתו המקיפה של חברי, השופט (בדימ') ג' קרא. לנוכח חשיבותה של הסוגיה, אוסיף מספר מילים משלי.
1. האיסור על פגיעה בפרטיות של אדם מעוגן בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן גם: החוק), הקובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, ופגיעה בפרטיות במזיד, בנסיבות מסוימות, היא עבירה פלילית (ראו סעיפים 5-4 לחוק).
2. בסעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". העובדה שהזכות לפרטיות מנויה במפורש בחוק היסוד, מלמדת על מעמדה החוקתי הרם, ועל היחס בינה לבין זכויות ואינטרסים אחרים (ראו: ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פס' 131 לחוות-דעתו של השופט נ' סולברג (24.4.2014) (להלן: עניין פלוני); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין, פ"ד סה(3) 369, 504 (2012)). יצוין, כי חוק הגנת הפרטיות קדם לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך יש לפרש את הראשון ברוח הוראותיו של האחרון (ראו: בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581, 602 (2006); עניין פלוני, פס' 68).
3. על חשיבותה של הזכות לפרטיות ועל טיבה עמד בית משפט זה בהזדמנויות רבות. בתוך כך, המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק ציין בבג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, 471 (1994) כי "זכות הפרטיות מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה. היא משרטטת מיתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שלו, בלא מעורבות של הזולת". מעניין לציין כי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 נועד להגן על הזכות לשם טוב, ולפיכך אוסר אך על פרסומים שעלולים להשפיל אדם, לבזותו, או לפגוע בכבודו (ראו סעיף 1 לחוק האמור). לעומת זאת, חוק הגנת הפרטיות נועד להגן על עצם הפרטיות, ולפיכך מצודתו פרושה גם על פרסומים של פרטים "ניטרליים" על אודותיו של אדם, ואף על פרסומים חיוביים. גם מכך ניתן ללמוד על חשיבותה הרבה של זכות זו. לעניין זה ראו דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, שם צוין בנוגע לסעיף 2(1) לחוק כי "בפסקה זו נכלל איסור הטרדת אדם כדי להגן עליו בפני התנהגות פוגעת ברשות היחיד וברשות הרבים גם כשהתנהגות זו אינה מהווה פגיעה בגופו ואין בה משום לשון הרע" (הצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם-1980, הצ"ח 1453, עמ' 205, 207 (5.5.1980)).
4. לצד זאת יצוין, כי ככל הזכויות, גם הזכות לפרטיות היא יחסית, ויש לאזן בינה לבין זכויות ואינטרסים מתנגשים אחרים, ובהם זכות הציבור לדעת, הזכות לחופש ביטוי, חופש העיתונות, חופש המחקר, האינטרס הציבורי באכיפת חוק יעילה והצורך בקבלת החלטות שלטוניות על בסיס מידע אמין ורלוונטי (ראו: רות גביזון "איסור פרסום הפוגע בפרטיות – הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" זכויות אזרח בישראל – קובץ מאמרים לכבודו של חיים ה' כהן 177, 178 (רות גביזון עורכת, 1982); עניין פלוני, בפס' 54-53). לא בכדי אפוא התווה המחוקק את האיזון הראוי בין האינטרסים השונים במסגרת חוק הגנת הפרטיות עצמו. בתוך כך, פרק ג' לחוק כולל הגנות שונות, ובהן: הגנה על "פרסום מותר" כמשמעו בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע (סעיף 18(1) לחוק); הגנה על פגיעה בפרטיות שנעשתה בתום-לב ובאחת מהנסיבות המנויות בסעיף 18(2) לחוק (כגון פרסום שהוא הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לענין ציבורי); הגנה על פגיעה שיש בה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, בתנאי שלא מדובר בפרסום כוזב (סעיף 18(3) לחוק). כמו כן, סעיף 19 לחוק מקנה פטור מאחריות בגין פגיעה בפרטיות שנעשתה בהתאם לסמכות חוקית, כגון פגיעה של רשות ביטחון בפרטיות, שנעשתה באופן סביר במסגרת תפקידה.
5. כידוע, במסגרת מלאכת האיזונים בין הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים, יש לבחון את הרציונליים העומדים בבסיסה של כל זכות, ואת מידת התקיימותם במקרה הספציפי (עניין פלוני, בפס' 126). כך למשל, כאשר נבחנת פגיעה בחופש הביטוי אל מול זכויות אחרות, כגון הגנה על שמו הטוב של אדם או על פרטיותו, יש לתת את הדעת לשלושת הטעמים המרכזיים העומדים בבסיסו של חופש הביטוי: (א) חשיפת האמת באמצעות שוק חופשי של רעיונות; (ב) הגשמה עצמית של האדם באמצעות גיבוש חופשי של השקפת עולמו; (ג) חירות של הפרט מפני התערבות שלטונית בדעותיו (ראו: אהרן ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כ"ז 223, 228-227 (התשנ"ז); עניין פלוני, בפס' 61; דנ"פ 7388/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, פס' 28 לפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין (11.07.2011)). כמו כן, מידת ההגנה על הזכות הנדונה מושפעת מעוצמת האינטרסים והזכויות הנוגדים. כך לדוגמא, ייתכן שוני באיזונים כשמול חופש הביטוי ניצב אינטרס ציבורי, לעומת במקרה שבו הזכות לחופש ביטוי ניצבת אל מול זכויות של פרט אחר (ראו אהרן ברק כבוד האדם 723 (2014)).
6. כך באופן כללי, וכך בענייננו – כאשר עסקינן בהתנגשות בין חופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות, יש לבחון, בעיקרו של דבר, את העניין הציבורי בפרסום הפוגע בפרטיות. כדבריה של המלומדת גביזון – "כל פגיעה דורשת טעם מצדיק", וככלל, עצם רצונו של אדם לפרסם פרטים הפוגעים בפרטיותו של זולתו – אינו טעם מצדיק מספק לעניין זה (גביזון, בעמ' 189-187, 204-202). כלומר, כדי להצדיק פגיעה בפרטיות, יש להצביע על אינטרס לגיטימי ממשי – מעבר לעצם הרצון לפרסם – שבכוחו להטות את הכף לטובת הפרסום, במסגרת מלאכת האיזונים הנדרשת בין הזכויות והאינטרסים הנוגדים.
7. אשר לטיב העניין הציבורי, יובהר כי אין די בכך שהפרסום הפוגע בפרטיות קשור לעניין ציבורי. תחת זאת, יש לבחון אם פרטי המידע הכלולים בפרסום רלוונטיים להגשמת העניין הציבורי (ראו גביזון, בעמ' 209); וכן אם לשם הגשמת העניין הציבורי יש צורך בפרסום המידע ברבים דווקא (שם, בעמ' 219-214). כפי שציין פרופ' סגל: "לא די בכך שהפגיעה נגעה לענין ציבורי, אלא צריך להיות ברור שבפגיעה עצמה היה ענין ציבורי. כלומר: העובדה שנושא הפרסום בכללו יש בו משום ענין ציבורי לא תביא לחלותה של ההגנה. הטוען לקיומה יצטרך לשכנע שהענין הציבורי חייב אותו לפגוע בפרטיותו של הזולת" (זאב סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175, 193 (1983); ההדגשה הוספה).
8. אכן, הזכות לחופש הביטוי היא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ראו ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 436 (1968)), אך "חופש אינו הפקרות" (ראו: ברק, המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה, בעמ' 225). כפי שנקבע בבג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 831 (1999):
"חופש התנועה שלי מסתיים במקום שהחוטם שלך מתחיל; חופש הביטוי שלי אינו מצדיק הוצאת לשון הרע על זולתי; חופש הביטוי שלי אינו מאפשר לי לגלות סודות כמוסים של המדינה או לפגוע בשלום הציבור; חופש הביטוי אינו החופש למסור עדות כוזבת בבית-משפט".
דברים נכוחים אלה יפים אף לגבי האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות. ודוק, אין לעשות בחופש הביטוי קרדום לחפור בו, תחת הזכות לפרטיות המוקנית לכל אדם.
9. לסיכום, ההגנה על הפרטיות מעוגנת בחוק הגנת הפרטיות, אשר אף התווה את נקודות האיזון בין הזכות לפרטיות לבין זכויות ואינטרסים אחרים. מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות עוגן במפורש בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר מקרין על פרשנותה של הזכות לפרטיות במסגרת חוק הגנת הפרטיות. מלאכת האיזון בין הזכות לפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי היא לעתים מורכבת, אולם כאשר אדם עושה מעשה העלול להטריד את זולתו ובכך לפגוע בפרטיותו, ללא הצדקה עניינית ובהעדר עניין ציבורי, מצווים אנו לבכר את הזכות לפרטיות על פני חופש הביטוי.
כך בענייננו, בסופו של דבר, למקרא פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ברי כי לא בחופש הביטוי עסקינן אלא בהטרדה בוטה של עובדת ציבור. שׂוּמָה על בית המשפט להגן על כל אדם בכלל ועל עובדי ציבור בפרט העושים את מלאכתם, ובין היתר, להגן על החיץ שבין מקום העבודה לבין חייהם הפרטיים.
ש ו פ ט ת
המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל:
אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ג' קרא בחוות דעתו המקיפה – כי דין הערעור להידחות.
1. הערעור שלפנינו ממוקד בשאלת פרשנותה של התיבה "הטרדה אחרת" בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הקובע כי פגיעה בפרטיות היא: "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" (להלן: סעיף 2(1) או הסעיף). מדובר בפעם הראשונה בה בית משפט זה נדרש לפרשנות הסעיף כבסיס להרשעה בפלילים. הקושי המרכזי בהקשר זה נובע מרוחבו של המונח "הטרדה אחרת", כאשר החוק אינו מגדיר בבירור איזו התנהגות תהווה הטרדה לצורך העניין. על כן, ומפאת חשיבות הדברים, מצאתי לציין הדגשים משלי.
נטרים ונעיר כי נוכח רוחבו של הסעיף, נראה שהפרקליטות הייתה יכולה לבנות את כתב האישום בצורה אחרת, תוך התייחסות למכלול המעשים של המערער ולחלופין תוך השענות על סעיפי חוק אחרים, בעלי הגדרות מובחנות יותר. כך, ניתן היה להגיע להכרעה פשוטה יותר במקרה. אולם משאלו הם פני הדברים, עלינו לבחון האם מעשיו של המערער באישום הראשון, עולים כדי "הטרדה אחרת" המהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(1).
2. כאמור, המונח "ההטרדה אחרת" רחב הוא. השופט א' רובינשטיין בהקשר אחר הגדיר "הטרדה" כך: "בלשון פשוטה, דומה כי הטרדה היא יצירת אי נוחות, המסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול והתעסקות בנשוא ההטרדה" (רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל, פסקה ה' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (30.6.2005) (להלן: עניין הראר)). בדומה, גם "הטרדה" על פי סעיף 2(1) פורשה בפסיקה, על ידי הנשיא מ' שמגר, ככוללת מנעד של התנהגויות המהוות פגיעה בפרטיות:
"מהי הטרדה אחרת? דומה, כי זו יכולה לכלול, למשל, מעשה מקובל למדי של צעידה גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאיננה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי. דומה לכך המשמרת הצמודה (picketing בלע"ז), הניצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הביטחון האישי שלו ומתחושתו, כי הוא יכול לנהל את חייו לעצמו, בלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך הטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה. כמובן, אין כאן כל ניסיון למצות את תיאור משמעותו של הביטוי כי אם אך רצון להדגימו." (ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837, 853 (1988) (להלן: עניין ועקנין)).
כפי שכתב חברי השופט ג' קרא, העובדה שהסעיף מנוסח באופן רחב כשלעצמה אינה מהווה בהכרח הפרה של עקרון החוקיות. לעיתים, לשון כללית משרתת את המטרה של האיסור הפלילי להגן על הפרט ועל הערכים העומדים ביסוד שיטתנו, כפי שהסברתי לאחרונה:
"על אף שהגדרות כלליות מן הסוג המתואר אינן מספקות ודאות גמורה, הן חיוניות לקביעת איסורים אשר מבחינה חברתית ותכליתית יש להם מקום. אם לא נאפשר את השימוש בהגדרות מסוג זה, נפגע באחד מן היעדים המרכזיים של הדין הפלילי, להגן על החברה מפני פגיעה בה או ביחידים בתוכה. כך בגדר הכלל במשפט העברי, "וביערת הרע מקרבך" (דברים י"ז, ז). פגיעה כזו באה לעיתים בדרך של התנהגות שבשל אופייה קשה לצפותה או להגדירה מראש במדויק בעת החקיקה. מכאן, הצורך של המחוקק לקבוע בהקשרים אלה "רקמה פתוחה" בגדר הנורמה." (רע"פ 6477/20 שחם נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לחוות דעתי (15.11.2021) (להלן: עניין שחם).
במקרה שלפנינו, הסיפא של סעיף 2(1) – "הטרדה אחרת", מהווה "רקמה פתוחה" אשר נועדה להגן על החברה ועל היחיד בתוכה מפני פגיעה בפרטיות בדרך של הטרדה. האינטרס של כל אדם לפרטיות הינו בעל מעמד מיוחד במשפט הישראלי. הזכות לפרטיות זכתה לעיגון מפורש כזכות חוקתית בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והוכרה בפסיקה של בית משפט זה כ"אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להם זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו" (ע"פ 5026/99 גלעם נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (13.6.1999)). כפי שציינתי בעבר, מדובר בזכות אשר לה שורשים עתיקים במשפט העברי (בג"ץ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת, פסקה 6 לחוות דעתי (1.2.2021)). במובן הבסיסי, המשפט העברי מגן על זכותו של היחיד לפרטיות בביתו, ודרשו חכמים "לא יכנס אדם לבית חבירו, אלא אם כן יאמר לו: היכנס" (מדרש לקח טוב, ויקרא א, א). כמו כן, ההלכה מדגישה את החשיבות של שמירה על סודו של האחר, וגילוי סוד נאסר במסגרת האיסור "ללכת רכיל", ככתוב במשלי "הולך רכיל ¬מגלה סוד, ונאמן רוח – מכסה דבר" (משלי, יא, יג; ראו גם: בבלי, יומא ד, ע"ב). הזכות לפרטיות אף זכתה להגנה במסגרת תקנות החרם שמיוחסות לרבנו גרשום, בהן נמצא איסור על קריאת איגרת של אחר מבלי קבלת רשותו (שו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנברג, דפוס פראג, אחרי סימן תתרכב; ראו גם, ובאופן כללי: נחום רקובר הגנה על צנעת הפרט, 115-107, 268-263 (2006); עניין ועקנין, חוות דעתו של המשנה לנשיא מ' אלון).
פגיעה בזכות לפרטיות בדרך של הטרדה עלולה להוות פגיעה קשה ביחיד, בביטחון האישי שלו, בזכותו שלא להימצא בדריכות מתמדת, ביכולתו לנהל את חייו בשלווה, וביכולתו לשלוט על המידע אודותיו ועל האופן בו הוא נחשף לציבור. על כן מובן הצורך לעגן את זכותו של היחיד לפרטיות גם במישור הדין הפלילי. כעולה מדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות:
"הדעה המקובלת כיום היא שלא די בהגנה לאדם על פי הדין נגד פגיעה בגופו ובנכסיו אלא יש להבטיח הגנה גם בפני הפגיעה בפרטיות […]. הפרט מוצא עצמו חשוף לעין כל בנושאים שהצנעה יפה להם והוא חש שענייניו האישיים האינטימיים יהפכו – ללא ההצדקה – לנחלת הציבור. מצב חדש זה יצר את הצורך לשריין את ההגנה על זכותו של אדם לפרטיות, ולמלא חלל משפטי בנושא שחשיבתו גדלה והולכת" (דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם-1980, ה"ח 1453, 206 (להלן: הצעת החוק; ההדגשה הוספה).
3. לצד זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבמונחים של עקרון החוקיות, נוסחו הכללי והעמום של הסעיף אכן מעורר קושי בהיקף זה או אחר, ביחס לאפשרות העמדה לדין בפלילים, ומחייב קביעת גבול ברור בין התנהגות אסורה על פי חוק לבין התנהגות מותרת. עקרון החוקיות הוא עיקרון יסודי בדין הפלילי, ומימושו מותנה ב"הגדרה מפורטת של האיסור, כדי שהציבור יידע באורח המדויק ביותר אילו הם דפוסי ההתנהגות שעליו להימנע מהם, תוך ביטחון שכל התנהגות אחרת היא מותרת מבחינת דיני העונשין" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 19 (1984)).
במשפט הפלילי ניתן לזהות רמות שונות של פירוט רכיבי האיסור הפלילי. נציג שלוש דוגמאות: בקצה האחד של המדרג ישנן עבירות הכוללות יסוד עובדתי ברור ומפורט. דוגמא לכך היא הגדרת עבירת התקיפה (סעיף 378 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), הכוללת את הנסיבה "נוגע בו [באדם]". כלומר, נגיעה בכוונה לעבור את העבירה תהווה הפרה של האיסור. אין המשמעות שכל מקרה יביא להעמדה לדין, אך בעבירה זו קל יחסית לקבוע את הרכיבים העובדתיים והמחשבה הפלילית כך שכל אדם יכול להכווין את התנהגותו בהתאם. לצד זאת, ישנן עבירות המצויות במרכז מדרג הפירוט, בהן לצד ההגדרה נדרש שיקול דעת בשאלה האם מדובר במעשה פלילי. כך למשל, ביחס לעבירה של קבלת דבר במרמה (סעיף 415 לחוק העונשין), החוק מגדיר את העבירה: "המקבל דבר במרמה, דינו – מאסר שלוש שנים", ואת המונח מרמה כ"טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". עם זאת "קבלת דבר" עקב הצגת מצג שווא הינה תופעה רחבה, בין אנשים שעובדים יחד, בני משפחה וחברים. פרשנות מדויקת של ההגדרה יכולה באופן תיאורטי לכלול אמירה של פלוני לאלמוני שהאוכל שהוכן הוא מ"הטעימים שטעם" וזאת כדי להשיג הזמנה נוספת. מעשה כזה, וכאן השוני בין עבירה זו לעבירת התקיפה, אינו בגדר עבירה פלילית. דהיינו לא רק שאין מקום להעמיד לדין, במונחים של האינטרס ציבורי, אלא שהמעשה אינו בעוצמה של קבלת דבר במרמה, שמגדירה אותו כעבירה בכלל. הדוגמא השלישית, המצויה בקצה השני של המדרג היא עבירת הפרת אמונים (סעיף 284 לחוק העונשין). בעבירה זו יסוד העבירה הינו "רקמה פתוחה", ויש קושי אמיתי בהכרעה מתי להעמיד אדם לדין ומתי לא (ע"פ 3817/18 מדינת ישראל נ' חסן, פסקה 1 לחוות דעתי (3.12.2019)). כאמור, הגדרות כלליות עשויות להיות נחוצות במקרים בהם טיב העבירה וההתנהגות האסורה היא כזו שקשה לצפות ולהגדיר מראש את כל המקרים שיכנסו בגדרה. אולם בהעדר הגדרה, וכך במקרה של עבירת הפרת האמונים, בית המשפט נאלץ לפרש את העבירה ולהציב קו גבול ברור בין התנהגות פלילית לשאינה פלילית:
"בהתאם לעקרונות של המשפט הפלילי אל לעבירה להיות עמומה מדי באופן שלא ברור לאדם האם הוא עבר את העבירה עד שבית משפט יאמר את דברו. הכללים יש לקבוע מראש. […] דווקא חוסר הבהירות של העבירה מחייב קביעת גבולות אלו במדויק עד כמה שניתן. יש להימנע ממצב בו יוכרע גורלו של נאשם על פי אינטואיציה או "תחושת בטן" של השופט היושב בדין." (עניין חסן, פסקאות 4-1 לחוות דעתי; ראו גם: עניין שחם, פסקה 13 לחוות דעתי)).
הקושי בעבירת ההטרדה שמופיעה בחוק הגנה לפרטיות, הוא כפול – רבדים אלו מתייחסים למאפיינים של הדוגמא השנייה והשלישית. דהיינו, העבירה לא מוגדרת בחוק כך שקשה להכריע איזו התנהגות תהווה הפרה של הסעיף, ומבחינת פרשנות מילולית לא כל סוג של הטרדה במטרה לפגוע בפרטיות מהווה בהכרח עבירה פלילית ונדרש שיקול דעת בהכרעה. יובהר כי אינני סבור שאין להכיר בעבירה של פגיעה בפרטיות כפי שהיא נוסחה. זאת משום שהפסיקה הכירה בעבירות של הטרדה גם כרקמה פתוחה (ראו למשל: ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133 (1991); עניין הראר), וכן משום שפגיעה בפרטיות בעוצמה של עבירה פלילית משקפת חוויה אנושית וחברתית קשה אשר יש להגן מפניה. ניתן לחשוב על פגיעה בפרטיות בה המטריד נכנס לנשמתו ולחיי האחר באופן שמעשיו הופכים לדומיננטיים בחיי הנפגע, והוא מרגיש חסר אונים וללא שליטה על חייו ועל המידע אודותיו, חשוף לכל ונעדר מרחב פרטי בו הוא יכול להתקיים בשלווה. יחד עם זאת, עסקינן לא רק בשאלה האם העבירה חוקתית או לא. ראיה כזו עלולה להתעלם מהקשיים הנוכחים בעבירה, ברגע שהיא מוגדרת כחוקתית. רוצה לומר, יש מחיר לעמימות הסעיף ולחוסר ההגדרה בחוק. כפי שיוסבר מיד, מחיר זה הוא כי יש לדרוש רף מחמיר, כך שיתכן שמקרי גבול יפעלו כנגד הרשעת העושה. המחוקק כמובן רשאי לתקן את המצב ולהגדיר את כוונתו בעבירה של "הטרדה אחרת", אולם כל עוד הדבר לא נעשה בית המשפט חייב לנקוט בזהירות טרם יהפוך מעשה לעבירה פלילית. לעת עתה הנטל הוא על בית המשפט לצקת תוכן ליסודות העבירה ולקבוע היכן עובר הגבול. בהעדרן של הגדרות בחוק, נראה שיש להציב את הגבול על הצד הגבוה.
4. נרחיב. במשפט הפלילי הישראלי, מושג ההטרדה מופיע בהקשרים שונים, כך שגם ביחס לעבירות הטרדה, ניתן לזהות רמות שונות של פירוט והגדרת ההתנהגות האסורה. לעיתים רכיב ההטרדה מוגדר בהרחבה, כגון בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, המפרט הטרדה מינית מהי, ולעיתים מופיע כמושג כללי יותר כדוגמת האיסור על הטרדת עד בסעיף 249 לחוק העונשין, לפיו:
"המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו – מאסר שלוש שנים".
אולם נראה שסעיף 2(1) בחוק הגנת הפרטיות בשימושו במונח "הטרדה", פותח כאמור פתח רחב במיוחד, שכן "המונח 'הטרדה' בא להשלים את המעגל של מיגוון שיטות החשיפה המכוונות של ענייניו הפרטיים של האדם, שאינן יכולות להיכלל במושגים של בילוש או התחקות דווקא" (עניין ועקנין, בעמ' 852). סעיף 2(1) אינו כולל כל הגדרה של התנהגויות העשויות לעלות כדי "הטרדה אחרת", ואף אינו קובע מסגרת ברורה בגדרה יחול האיסור. זאת לעומת סעיף הטרדת עד למשל, בו ההטרדה חייבת להיות קשורה לעדות עצמה, כך שסך המקרים הנכללים בסעיף מוגבל יותר מטיבו. חידוד זה נכון גם נוכח ההשוואה לעבירת ההטרדה בסעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, לפיו: "המשתמש במיתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים". אמנם מדובר בסעיף סל, אך יש לו מסגרת – מקרים בהם ההטרדה נעשית באמצעות מתקן בזק.
בכל דבר חקיקה מושג ההטרדה לובש צורה מעט אחרת, בהתאם למטרות החוק וההתנהגות אותה החוק שואף להסדיר. במקרה של סעיף 2(1) תכלית החוק היא להגן על הזכות לפרטיות, ובהתאם לתכלית זו יש לפרש את החלופות השונות בסעיף 2 (ראו למשל: רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 584 (2005)). אך נראה שאין במסגרת של הגנה על הפרטיות, העומדת בבסיס האיסור על הטרדה, כדי לפטור את קשיי העמימות שבסעיף. מושג הפרטיות כשלעצמו הינו מושג מופשט, אשר טומן בחובו עמימות מובנית (ראו למשל: ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, סו(3) 691, 734 (2014); מיכאל בירנהק, [מרחב פרטי] הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 57 (התשע"א)). בבואו לנסח את חוק הגנת הפרטיות, הכיר המחוקק במאפיין זה של הפרטיות, והשאיר את מלאכת ההגדרה לבית המשפט, כעולה מדברי ההסבר לסעיף 2 לחוק:
"…החוק המוצע אינו מגדיר את המונח [פרטיות], מפאת הקושי במתן הגדרה ברורה וממצה לביטוי זה. קביעת תחומיה המדויקים של "פרטיות" הושארה, איפוא, לפסיקה שתקבע במרוצת השנים בבתי המשפט לאור נסיבות קונקרטיות." (עמ' 207 להצעת החוק).
הואיל והחוק לא הגדיר מה היא התנהגות מטרידה הפוגעת בפרטיות, יש לנהוג כאמור בזהירות המתבקשת. יש לזכור כי עסקינן במשפט פלילי. המשמעות של בחירת המחוקק להשאיר את פרשנות האיסור הפלילי לבית המשפט, שיפרשו ממקרה למקרה "לאור נסיבות קונקרטיות", היא שעל בית המשפט לנהוג בצמצום בבואו לפרש את העבירה. זאת, נוכח מעמדו הרם של עקרון החוקיות בשיטתנו. כמו כן, הפללת סל רחב מדי של התנהגויות תחת העבירה של פגיעה בפרטיות, עלולה להוביל לפגיעה נרחבת בחופש הביטוי – נשמת אפה של הדמוקרטיה (בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, פסקה 2 לחוות דעתי (15.4.2015), כך שנדרשת זהירות גם בהקשר זה.
5. על כן, בדומה לעבירות אחרות שהן "רקמה פתוחה", אשר "שלא כדרכן של עבירות פליליות אין היא בנויה על יסודות מוגדרים באורח ברור ומדויק" (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385, 405 (2004)), על מנת לעבור את הרף הפלילי נדרש פן מחמיר. על מעשה ה"הטרדה" להוות פגיעה מהותית בערכים עליהם האיסור הפלילי מגן – ובענייננו – הזכות לפרטיות (ראו והשוו: רע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל, פסקה 16 לחוות דעתה של הנשיאה (בדימ') מ' נאור (2.11.2017); עניין חסן, פסקה 4 לחוות דעתי; ע"פ 6790/18 טטרו נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לחוות דעתי (29.7.2020).
בהקשר זה מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי לפיה מתחייב "פוטנציאל לפגיעה משמעותית בערכים המוגנים של העבירה. במילים אחרות, לשם הפללתו של המעשה 'המטריד' אין די בפוטנציאל לפגיעה ברף הנמוך בזכות לפרטיות ובאינטרסים הציבוריים הכרוכים בה. נדרש פוטנציאל לפגיעה בעוצמה ניכרת" (פסקה 50, הדגשות במקור). יצוין כי המדינה מאמצת עמדה זו (פסקאות 31-30 לתשובת המשיבה).
כלומר, לא כל מעשה הטרדה שיש בו משום פגיעה בפרטיות, אף כזה שראוי לגינוי מסוים, מהווה עבירה פלילית. נדרש פן מחמיר כך שהפגיעה תהיה פגיעה משמעותית בפרטיות.
6. מן הכלל אל הפרט. במקרה שלפנינו מתקיים אותו פן מחמיר המצדיק הרשעה בשני מובנים: המובן הראשון הוא שמעשיו של המערער עולים כדי פגיעה משמעותית בפרטיות המתלוננת, באופן אשר עובר את הרף הפלילי הנדרש. המובן השני, קשור לפגיעה באינטרס הציבורי שבמעשיו.
נפתח בתיאור המעשים. המתלוננת היא עובדת סוציאלית אשר שימשה במועד הרלוונטי כעובדת סוציאלית ראשית לחוק אימוץ במשרד הרווחה. בשעת לילה מאוחרת הגיע המערער לרחוב בו מתגוררת המתלוננת ותלה כרזות רבות סביב ביתה במקומות בולטים לכל – על גבי שמשות של מכוניות, עמודים, גדרות וקירות. כרזות אלו הנושאות תמונה של המתלוננת בתוך סמל של גולגולת ועצמות (באופן המסמל רעל), הופנו לשכניה של המתלוננת כאזהרה "לכל תושבי הסביבה" כי "ברחוב […] גרה פקידת אימוץ ראשית בשם […], היא בעלת התמחות בניתוק ילדים מהוריהם". בכרזות החושפות את פרטיה האישיים (תמונה, שם, כתובת מגורים ועיסוק), נכתב כי המתלוננת היא פושעת, חוטפת ילדים אשר יש "לברוח ממנה כמו מאש אם חיי ילדכם חושבים לכם". הן מייחסות לה ולמשרד הרווחה בכלל "סחר בילדים, רשעות, אטימות ורוע לב". יוער כי לאחר המקרה המדובר, הוצא נגד המערער צו למניעת הטרדה מאיימת, צו אותו הוא הפר בדרכים שונות. בגין הפרת הצו הורשע המערער בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי.
במעשים אלו יש משום פגיעה משמעותית בפרטיות המתלוננת בדרך של הטרדה. במצב דברים כזה, אדם מוצא עצמו דרוך באופן תמידי, נעדר הגנה בסביבתו הביתית – חשוף לכל, מושפל וחסר מנוחה נוכח ההטרדה. אין לקבל את עמדת בית משפט השלום כי "הפרסום לא נעשה בנסיבות של פגיעה חמורה בפרטיות, כחדירה לתוך ביתו של הנפגע" (פסקה 81). הגעת המערער לסביבת ביתה של המתלוננת ותליית כרזות בעלות תוכן פוגעני ואישי המופנות לשכניה, הלכה למעשה מהווה ירידה לחיי הזולת, תוך חדירה למרחב בו יש לו ציפייה לגיטימית לפרטיות. במעשיו, המערער התכוון לחשוף את המתלוננת לביזוי בסביבתה הפרטית, כעולה גם מפוסט בפייסבוק שפרסם המערער, לאחר האירוע המדובר: "את הבושות שלך קיבלת… חצי מדינה יודעת שאת חוטפת ילדים". כוונה זו נלמדת גם מהביטוי "לעשות שכונה" בו משתמש המערער בעמוד הפייסבוק שלו בהתייחסותו לפקידות הסעד. המערער שאף להטריד את המתלוננת באופן של טשטוש הגבול בין הפרטי לכללי – כניסה לשכונת מגוריה והגעה למקום מבצרה, על מנת לפגוע בפרטיותה ולהטרידה.
עוד יוער כי אמנם מדובר באקט חד פעמי של תליית כרזות, אך משהוצף הרחוב בכרזות, מדובר בפוטנציאל לפגיעה מתמשכת במתלוננת. רבים משכניה יכולים להיוודע לתוכן הכרזות, כך שמדובר בחשיפה משמעותית. כרזות עם תמונתה והתוכן האמור, אינן יוצרות נזק שנגמר באותו לילה, אלא יכול להמשך. בנוסף בהטרדה כזו יש משום יצירת חשש כי מעשי ההטרדה עלולים להמשך, כאשר הנפגעת נאלצת בכל עת להביט מעבר לכתפה נוכח הפגיעה באנונימיות שלה והחשש מפני פגיעה חוזרת.
7. פן חומרה נוסף במעשי המערער הוא הפגיעה באינטרס הציבורי. פגיעה הנובעת מכך שהמערער שאף לפגוע בפרטיותה של המתלוננת על מנת לשבש את יכולתה לעשות את עבודתה כעובדת סוציאלית המשמשת כפקידת אימוץ ראשית.
אכן, יש לאפשר הבעת ביקורת אפקטיבית כלפי נבחרי ציבור ואף עובדי ציבור. בהתאם, חוק הגנת הפרטיות קובע הגנות למי שפעל על מנת להביע את עמדתו ביחס לתפקוד אנשי ציבור, או בעניין בעל חשיבות ציבורית. סעיף 18(2)(ו) לחוק הגנת הפרטיות, מפנה להגנות תום הלב בסעיף 15(4)-(11) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. לענייננו רלוונטי במיוחד סעיף 15(4) הקובע כי:
15. "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות."
וכן סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי תהה זו הגנה טובה אם:
"בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב".
אולם במקרה שלפנינו אין מדובר במחאה בעלת ממד ציבורי, אלא בפגיעה אישית בפרטיות בדרך של הטרדה. בית משפט השלום סבר כי "אין מדובר במאבק המתמקד דווקא בה במתלוננת באופן אישי אלא כמחאה כוללת" (פסקה 77). אופן הצגה זה של הדברים אין לקבל. מוקד הכרזה הוא המתלוננת – תמונתה מתנוססת בראש הכרזה, הכרזה חוזרת על שמה פעמים רבות, מתייחסת אליה כחוטפת ילדים, ומפרטת את כתובת מגוריה ומקצועה. מהות הכרזה היא "אזהרה" הנוגעת למתלוננת – פנייה לכל שכניה לברוח ממנה שמא תחטוף את ילדיהם. אף אם יש במעשה של תליית הכרזות אלמנט של מחאה, העובדות מלמדות כי המטרה המרכזית הייתה להטריד את המתלוננת ולפגוע בתפקודה כעובדת סוציאלית. כך, עולה מעדותה כי חשה איום אישי ופגיעה ביכולתה לעשות את עבודתה. אף בית משפט השלום, אשר אמנם זיכה את המערער מעבירה של פגיעה בפרטיות, עמד על אופיין זה של הפעולות אותן ביצע המערער:
"הביטוי "לעשות שכונה" שנזכר בהקשר של מחאות אלו של הנאשם, כך בפרסום של הנאשם שצוין באישום הרביעי, אפשר שיש לראות בו כמעיד על כוונות המוחים לכפות על איש הציבור לשנות את עמדתו בדרך של הפעלת לחץ, בדרך של פגיעה נמשכת בו, במשפחתו ובשכניו. […] בדרך זו ההטרדה היא התכלית, ולא המסר. דרך זו אינה מממשת אינטרס לגיטימי ואינה מבטאת את הזכות לחופש ביטוי. דרך זו באה בגדרי המונח "פגיעה במזיד בפרטיות הזולת" שבסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות הקובע את העבירה הפלילית שבפגיעה בפרטיות. מעשים מעין אלו נועדו הפעלת לחץ על איש הציבור לפעול בדרך מסוימת ולהרתיע אותו מלפעול בדרך אחרת. בכך יש לפגוע באינטרס הציבורי של קבלת החלטות ציבוריות ושלטוניות באופן תקין" (פסקה 72. ההדגשות הוספו).
הטרדה כזו, יש בה משום פגיעה באינטרס הציבורי כי אנשי מקצוע יעשו את עבודתם נאמנה וללא מורא. כאמור, ישנו חריג לפגיעה בפרטיות המעניק הגנה מקום בו המטרה הייתה העברת ביקורת על רשויות ציבוריות ואנשי ציבור (ראו: פרק ההגנות בחוק הגנת הפרטיות ובפרט סעיפים 18(2)(ו) ו-18(3) לחוק המובאים לעיל. יוער כי בשלב זה המערער אינו טוען לתחולתן של הגנות אלו על המקרה לאחר שעמדה זו לא התקבלה בבית משפט השלום). אולם, מקום בו "ההטרדה היא התכלית ולא המסר", כך שהמעשים נועדו לפגוע בעובדי ציבור, ללחוץ עליהם ואף להטיל עליהם מורא, מתקיים מעין "חריג לחריג".
זאת במיוחד כאשר ישנו אינטרס ציבורי לשמור על ד' אמות העשייה של אותו עובד ציבור בפני הפעלת לחץ לא לגיטימי. במקרה שלפנינו, עסקינן בעבודתם של עובדים סוציאליים בשדה של הליכי אימוץ. זוהי עבודה רגישה המחייבת קבלת החלטות מורכבות במיוחד. לא בכדי מתנהלים הליכי אימוץ בדלתיים סגורות. הגנה על טובת הילד ופרטיותו היא כמובן מוקד העניין, אך ההגנה על טובת הילד מחייבת שמירה על ההליך כולו ועל המעורבים השונים בו. ושוב אין זה אומר כי לא ניתן למחות נגד גורמי רווחה שעוסקים בהליכי אימוץ, אלא יש להקפיד על הדרך שהדבר נעשה.
סוף דבר, משקלם המצטבר של שני הרכיבים המחמירים הנזכרים – הפגיעה המשמעותית בפרטיות והפגיעה באינטרס הציבורי, מהווים "פן מחמיר" ומבססים את הרשעתו של המערער בעבירה של פגיעה בפרטיות בדרך של הטרדה.
במקרה דנן ישנה פגיעה בעוצמה גבוהה, אובייקטיבית וסובייקטיבית, בפרטיות המתלוננת, לכן ממילא לא מצאתי להידרש לשאלות הנוגעות למבחן הסתברות הפגיעה. כאמור, אני מצטרף לחוות דעתו של חברי השופט ג' קרא כי דין הערעור להידחות.
המשנה לנשיאה (בדימוס)
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט (בדימ') ג' קרא.
ניתן היום, כ"ב בתמוז התשפ"ב (21.7.2022).
המשנה לנשיאה (בדימוס) ש ו פ ט (בדימוס) ש ו פ ט ת
PDF
Loading...
השתלשלות הסיפור בערכאת השלום
כל הכבוד לשופט אילן סלע מבית המשפט השלום בירושלים. השופט זיכה את מוטי לייבל פעיל מחאה מוכר נגד חטיפות ילדים ע"י עובדות סוציאליות מסעיפי אישום שונים שהפרקליטה תמר איבלמן ניסתה לתפור לו. מדובר בארבעה אישומי סרק שהפרקליטה תמר איבלמן הגישה נגד מוטי לייבל בירושלים עקב פעילות מחאה פוליטית נגד מדיניות הרווחה בישראל. השופט אילן סלע לא קיבל אף טענה מטענות השווא של הפרקליטה תמר איבלמן.
ערכאה ראשונה: ת"פ 49243-11-16 מדינת ישראל נ' מוטי לייבל (זיכוי השופט אילן סלע).
בית משפט השלום בירושלים זיכה את הפעיל החברתי מוטי לייבל מארבע עבירות של העלבת עובד ציבור, מעבירה של פגיעה בפרטיות, ומשתיים מתוך שלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית. לייבל, פעיל מרכזי במחאה נגד רשויות הרווחה ופקידי סעד שמוציאים ילדים מחזקת הוריהם, הועמד לדין בשל הפגנות שערך ליד בתי עובדות סוציאליות, שלטים שתלה ודברים חריפים שאמר בגנותן ושיתף בדף פייסבוק שנקרא "עושים שכונה לפקידות הסעד".
השופט סלע קבע שהדברים שאמר לייבל נגד עובדי ציבור אולי מגונים וכוללים חרפות וגידופים, אך בסופו של דבר מדובר בביטויים פוליטיים בנושא חברתי חשוב, ואין מקום להרשעה פלילית בגינם. השופט אילן סלע מתח ביקורת על ראש חטיבת התביעות, תנ"צ דדו זמיר, שנענה לפניית חוה לוי, העו"ס הראשית לחוק הנוער (כשהיה קצין אח"מ מרכז), ופתח מחדש תיקים נגד לייבל שכבר נסגרו, וזאת במטרה "להעמידו לדין כמקרה מבחן בעבירות אלה".
מוטי לייבל – הורים פנו אליו בבקשה שיעזור להשיב את ילדיהם. מחאת ההורים
עו"ס אורנה הירשפלד חטפה לאורה מור יוסף את התינוקת וחטפה מחאה
במקרה הראשון לייבל תלה מודעות ליד ביתה של עו"ס ראשית לחוק האימוץ, אורנה הירשפלד בהן הופיעה תמונתה בתוך סמל של גולגולת ועצמות עם שמה, וכתב כי "היא בעלת התמחות בניתוק ילדים מהוריהם".
אחת האמהות הוסיפה במודעה שלייבל תלה: "אני אם שכולה לילדה חיה, הילדה שלי לא בזרועותיי האהובות. הכל בגלל סחר בילדים, רשעות אטימות ורוע לב של משרד הרווחה והמתלוננת אורנה הירשפלד".
הפגנה זו נערכה לחוטפת הילדים אורנה הירשפלד לאחר שחטפה תינוקת אשר הובאה לארץ ע"י אורה מור יוסף, אישה נכה שהשתוקקה להיות אמא וקנתה זרע, ביצית ורחם בחו"ל ויצרה תינוקת שאיננה מחומר ביולוגי של האם. העו"ס הירשפלד קבעה שאמא נכה לא יכולה לגדל תינוקת וחטפה לה אותה. פרשה זו הגיעה לבית המשפט העליון אשר הכריע כי התינוקת תישאר בידי הוריה המאמצים, שכן לאמא אורה מור יוסף אין "קשר גנטי או ביולוגי" לתינוקת. אבל גם להורים המאמצים אין קשר גנטי או ביולוגי לתינוקת אז למה הם עדיפים ? להלן האירוע במבשרת ציון אצל אורנה הירשפלד
להלן המעצר של מוטי לייבל – 2015:
אורנה הירשפלד העובדת הסוציאלית ביקשה וקיבלה צו למניעת הטרדה, מה שלא מנע מלייבל לחזור בסמוך לביתה, כשעל רכבו כרזות עם תמונות של תינוקות בוכים והכיתוב "אני רוצה את אמא ואת אבא", ועם מגפון בו כרז שיש להיזהר מהמתלוננת כי היא "גונבת ילדים". בחלוף זמן לא רב הוא הוסיף בפייסבוק "הודעה לכל חברות 'כת חוטפות הילדים' והמתלוננת (באזכור שמה), כלום לא ירתיע וכלום לא יעצור אותנו!".
בעקבות צו של בית המשפט לנוער להוצאת תינוקת מאמהּ, פירסם לייבל כי הוא בדרך לפקידת סעד נוספת, "שחטפה תינוקת בת ארבעה חודשים, רק כי לאמא שלה אין כסף לשלם חשמל. ברצינות חשבתם שעם תביעות, החרמת מגפון ומעצרים תעצרו אותי?".
גם במקרה זה, העו"סית ביקשה צו הגנה, והוא נאשם שהפר את הצו והמשיך להטרידה, בגלל דברים שכתב בפייסבוק. "כמובן שיש לי משפט בנתניה, האם זה אומר שאת לא חוטפת תינוקות?", פרסם. במקרה נוסף שיתף לייבל פוסט של אם התינוקת, בו כינתה אותה "בת השטן, יימח שמה וזכרה", ופרסמה טלפונים שלה.
מוטי לייבל נציג ה"אנשים השבורים" קורבנות הרווחה
לייבל סיפר בעדותו בבית המשפט על היותו פעיל חברתי. באחת מנסיעותיו להפגנה בירושלים נגד יוקר המחייה, שמע אֵם שילדה נלקח ממנה. היא שלחה לו את המסמכים, והוא החליט לצאת לעזרתה. בהמשך, פנו אליו הורים נוספים שילדיהם הוצאו מרשותם, בעיקר אנשים חלשים ברמה סוציואקונומית נמוכה. המפגש היומיומי שלו עם אנשים שבורים אלה, לדבריו, לא אפשר לו שלא להזדהות, והוא בחר להילחם עבורם.
השופט סלע בחן את האישומים לאור המבחנים שקבע בית משפט העליון בשנים האחרונות בפסקי הדין המנחים של אונגרפלד וסגל. בהלכת אונגרפלד נקבע שהעבירה של העלבת עובד ציבור תחול רק במקרה של פגיעה קשה וחמורה בכבודו של עובד הציבור. בהלכת סגל, צמצם בית המשפט העליון עוד יותר את גבולות האכיפה הפלילית, וקבע כי "ביטויים פוליטיים יהיו מוגנים כמעט תמיד", כשמדובר בביקורת על פעולות המבוצעות על ידי רשויות השלטון.
בפרקליטות טענו שבמקרה זה אין מדובר בביטויים פוליטיים, מאחר שהיעד למחאה אינם עובדי ציבור בכירים, ומאחר שלא מדובר בנושא מרכזי הנדון בציבור. השופט סלע קבע ש'ביטוי פוליטי' אינו רק כזה המתמקד במחלוקות אידאולוגיות ממלכתיות. "'ביטוי פוליטי' כולל גם סוגיות חברתיות מובהקות ופעולות שלטוניות", כתב.
"קשה למצוא פעולה שלטונית גדולה ומשמעותית יותר מאשר נטילת ילד מהוריו" הוסיף. "כשם שלא יכולה להיות מחלוקת על עבודת הקודש הקשה שמבצעים עובדי הרווחה, לא יכולה להיות מחלוקת כי החלטותיהם הן מהקשות ביותר עבור ההורים שילדיהם, בשר מבשרם, ניטלים מהם. דווקא בשל כך, חשוב לאפשר את חופש הביטוי בנושא זה. השימוש בהליך הפלילי כנגד מחאות הנעשות כלפי עובדי ציבור, עלול להרתיע אנשים מפני מחאה, ודווקא בסוג עניינים מהמשמעותיים ביותר במעשה השלטוני, קיימת חשיבות רבה מבחינה חברתית שלא למנוע את הביקורת, ולהגן על זכות הביקורת והמחאה ביתר שאת".
במקרה זה, הוסיף השופט, "מדובר בעובדות ציבור שפעולותיהן בעלות השפעה מכרעת על משפחות רבות. החלטותיהן וסמכויותיהן אולי אינן נוגעות למספר רב של אנשים, אך אלו שהחלטותיהן והמלצותיהן נוגעות בהם, הן דרמטיות ומשמעותיות מאין כמותן. תוצאות פעולותיהן של פקידות הסעד הן קשות מנשוא, וודאי באופן משמעותי ביותר לאנשים הסבורים כי הם נפגעו שלא בצדק מהחלטות אלו, כמו גם לאלו שנפגעו מהן בצדק".
הביטויים בהם נעשה שימוש, כתב השופט סלע, הם "ביטויים קשים, מכוערים… התרשמתי מעדויותיהן כי הדבר פגע בהן וגרם להן פחד ועלבון. אין הצדקה שמאן דהו יעשה מעשה שיגרום לתחושות קשות אלו. ברם, השאלה אינה טיבם של הדברים, אלא האם תוכנם בא בגדרי עבירה פלילית, כשאל מול חומרת הביטויים עומדת הזכות לבקר את מעשיה של הרשות, ולמחות כנגד מה שנראה בעיני המוחה כמעשה בלתי צודק, בלתי מוסרי". זכות זו, ציטט השופט מבג"ץ הרב מאיר כהנא נגד רשות השידור, כוללת גם את "החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות…הזכות לחופש הביטוי הינה זכות יסוד בסיסית, ומקום מיוחד עוד יותר תופסת זכות ההפגנה והמחאה".
מקרה מבחן
מפסק הדין מתברר שלאחר שתיקי המשטרה נגד לייבל נסגרו בנימוק שהליך פלילי אינו מהווה מסגרת מתאימה, צלצלה העו"סית הראשית לחוק הנוער חוה לוי באופן אישי אל תנ"צ זמיר, וטענה כי "ההסתות נגד העו'סים חרגו מזמן מגבול חופש הביטוי, וסגירת תיקים אלה מעבירים מסר המדרבן להמשיך, להתסיס, להסית, מה שעלול בסופו של דבר להסתיים באסון".
לוי אף יצרה קשר טלפוני עם זמיר, וביקשה שיעמיד את לייבל לדין כדי לתת כוח לעובדים הסוציאליים, ו"לקחת את המקרה כמקרה מבחן". זמיר נענה, והורה לאסוף את כל התיקים של לייבל ולחקור אותו באזהרה. "הדבר מעורר חוסר נוחות של ממש", כתב השופט סלע. "אזרח מן השורה שתלונתו נדחתה, אינו יכול להתקשר לקצין האח'ם ולהסביר לו מדוע חשוב לקחת את המקרה שלו כמקרה מבחן. הדבר מעורר חשש מפני ניצול ההליך הפלילי למטרות שלא לשמן הוא נועד".
גם מסעיפי פגיעה בפרטיות זוכה לייבל. "הביטוי 'לעשות שכונה', אפשר לראות בו כמעיד על כוונות המוחים לכפות על איש הציבור לשנות את עמדתו בדרך של הפעלת לחץ ופגיעה נמשכת. בדרך זו ההטרדה היא התכלית, ולא המסר. דרך זו אינה מממשת אינטרס לגיטימי ואינה מבטאת את הזכות לחופש ביטוי", כתב השופט.
אולם, הוסיף, "לא הרי השאלה האם יש לאפשר מראש הפגנה ליד ביתו הפרטי של עובד ציבור, כשאלה הנשאלת בדיעבד, האם נכון להעמיד לדין פלילי את מי שהפגין או מחה ליד ביתו הפרטי. הפסיקה בישראל בנוגע למחאות כאלו אינה עקבית… וכל עוד קיים שיקול דעת למשטרה להתיר במקרים מסוימים ביטוי מחאה ליד ביתו הפרטי של עובד ציבור, אני סבור כי קיים קושי בהעמדה לדין פלילי". https://www.youtube.com/watch?v=8YtbVbEBwvs
מוטי לייבל הורשע רק בזה שהתקרב לבית של העו"ס
לבסוף, כאמור, הורשע לייבל רק בעבירה אחת, של הפרת צו למניעת הטרדה מאיימת שאסר של התקרבותו לבית המתלוננת. השופט הסתייג מהשוואה לתיקים אחרים, אך ציין כי בתיק רפי רותם, רותם אמר אמירות חמורות יותר לעשרות עובדי ציבור, וזוכה. רפי רותם קרא בין השאר לקצין משטרה בכיר "תופר תיקים מושחת, מקבל שוחד מיני, אפס, כלומניק".
הסנגורית עו"ד פוליטקין: "אנו מברכים על כך שבית המשפט ניצב באופן מוצדק להגנתם של חופש הביטוי וחופש המחאה, שעניינה סוגייה אנושית רגישה ביותר, וקבע באופן חד משמעי שפעילותו של לייבל היא ביטוי מובהק למחאה פוליטית חברתית. אנו שמחים שבית המשפט ביקר את התנהלות המשטרה, שהחליטה על הגשת כתב האישום לאחר הפעלת לחץ מצד רשויות הרווחה, וזאת בניגוד לנהלים ותוך ניצול כוחה הרב של הרשות".
ראו 2 תלונות של אורנה הירשפלד במשטרה:
Loading...
Loading...
צחוק הגורל: אורנה הירשפלד התבטאה נגד הומואים כשהבן שלה חגי הירשפלד בעצמו הומו
PDF ראו פסק הדין בבית משפט השלום – השופט אילן סלע
Loading...
PDF ראו פסה"ד בבית משפט מחוזי: גילה כנפי שטייניץ (היום בעליון), אריה רומנוב, ודנה כהן לקח
Loading...
PDF ראו פסק הדין בבית משפט עליון: ג'ורג' קרא, ניל הנדל ויעל וילנר בת מנגלה – רע"פ 4743/20
Loading...
עו"ס לאימוץ אורנה הירשפלד התבטאה נגד אימוץ ע"י הומואים והבן שלה הומו. חחח
על פי פרסום של האגודה למען הלהטב בישראל ב 2017 הגברת אורנה הירשפלד, האחראית על האימוץ במשרד הרווחה, התבטאה בתוכנית של אראל סג"ל בגלצ כנגד האפשרות של משפחות חד-מיניות לאמץ ילד בגלל הקושי להיות חלק ממשפחה שכזאת. מסתבר שהבן שלה בעצמו הומו, והוא נגעל מעמדותיה של אימו בפומבי. פורסם שבנה הוא צלם הומו אקטיביסט שמאלני המעורה בקהילה הלהט״בית ובתקשורת.
באתר הקהילה WDG נכתב ש"ימים לא קלים עוברים על חגי הירשפלד מאז החלה המחאה נגד עמדת המדינה בנושא האימוץ. לא רק בגלל שהוא הומו שחושב בעתיד להקים משפחה, אלא בגלל שאחת ממטרות המחאה היא אמא שלו, האחראית על האימוץ במשרד הרווחה אורנה הירשפלד, האחראית על גיבוש עמדת המדינה בנוגע לאימוץ ילדים על ידי זוגות גאים.
שבוע אחרי פרסום חוות הדעת המטרידה, פרסם ב 22.7.2017 חגי הירשפלד פוסט בפיסבוק בו הוא מסביר את עמדתו לעומת עמדת אימו:
“אמא שלי היא אחד הגורמים המייצגים את עמדת משרד הרווחה שמתנגד לאימוץ של הקהילה הלהטבית ואני בנה – הומו גאה”, כתב הירשפלד, “אני מצידי שיתפתי אותה כמה משמעותי שהזהות שלי ושל הקהילה שלי תהיה שווה מול החוק. שאני אוכל לבנות לי עתיד במדינה הזאת, שאני ארגיש גאווה להיות חלק. שאני לא אצטרך לנסוע להתחתן בחו”ל רק כדי לרצות מוסדות דתיים. שאני אקבל את ההכרה של המדינה בזוגיות שאני בוחר ואוהב. שאני אוכל לבחור איך אני מביא את הילדים שלי לעולם, בפונדקאות או הורות משותפת. שאני אוכל לבחור לאמץ ולעזור לילדים שזקוקים לבית אוהב וחם. רצון פשוט לומר שיש לי מקום. אני לא לוקח מקום, ולא נאבק עליו. המקום שלי בחברה הישראלית כבר קיים”
בהמשך הפוסט מבקש חגי להבהיר כי למרות עמדתה המקצועית, אימו רחוקה מלהיות הומופובית:
“אמנם הדעה שלי ושל הקהילה שונה מזו של אמא בנושא האימוץ, אבל אמא שלי רחוקה מלהיות הומופובית או לא מקבלת. הקונפליקט הפנימי היה משמעותי בימים האלה, נגע באופן ישיר בקשר אמא ובן, קבלה ואהבה. במקרה של אמא שלי – אהבה ללא תנאים. אמא שכל השנים מקבלת מכילה ומאפשרת לי ולאחים שלי לצמוח ולפרוח בדרכנו. גדלתי במשפחה שערכי אהבה חופש ושוויון נוכחים בה מרמת האידאולוגיה וביום יום קבלה מוחלטת כבר מגיל הנעורים ועד עכשיו כשאני ובן זוגי המהמם יושבים יחד סביב שולחן השבת. אמא שלי בימים האחרונים ובכלל מראה עד כמה היא יודעת להקשיב ולהיות פתוחה לדעות נוספות וכל הזמן לשאול שאלות גם על הדעות שלה עצמה”.
בתמונה הבן של העו"סית הבעייתית, Hagai Hirschfeld
הנה כאן מוטי לייבל מבקר את דר' מאיר לאופר בהרצליה פיתוח. כאמור מאיר לאופר הוא שטינקר של הרווחה שכותב חוות דעת שהאמא מסוכנת לילדים שלה בלי לראות את האמא ובלי לראות את הילדים.
פסק הדין הזיכוי של מוטי לייבל בירושלים – 49243-11-16
אני מזכה את הנאשם מהעבירות של העלבת עובד ציבור ופגיעה בפרטיות, ומשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית שיוחסו לו בכתב האישום. לצד זאת, אני מרשיע אותו בעבירה אחת של הפרת הוראה חוקית שיוחסה לו בכתב האישום.
כתב האישום
- כנגד הנאשם, הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: עבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 ובצירוף סעיף 2(1) לחוק וסעיף 2(4) לחוק; ארבע עבירות של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977; ושלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לאותו חוק.
האישום הראשון
- לפי המתואר באישום הראשון, בתאריך שאינו ידוע במדויק למאשימה, החליטה גב' א' מ' י' (להלן: "א'") לצאת בפרסומים שונים נגד מי ששימשה במועד ביצוע העבירות כעובדת סוציאלית ראשית לחוק אימוץ במשרד הרווחה (להלן: "המתלוננת"). נטען כי, א' הכינה מספר רב של כרזות אשר הנאשם סייע לה בניסוחן. במרכזן של הכרזות הודבקה תמונה של המתלוננת בתוך סמל של גולגולת ועצמות, ובסמוך לתמונה נכתב, בין היתר, כי המתלוננת (תוך ציון שמה) "היא בעלת התמחות בניתוק ילדים מהוריהם". בהמשך פרטה א' כי ילדתה נותקה ממנה בשל "פשעיה" של המתלוננת. בהמשך כתבה א': "אני אם שכולה לילדה חיה – הילדה שלי לא בזרועותיי האהובות. והכל כפי הנראה בגלל סחר בילדים, רשעות אטימות ורוע לב של משרד הרווחה בכלל ושל המתלוננת (באזכור שמה) בפרט. לכן אם אתם רואים אותה בסביבה ו/או על יד ילדיכם – הייתי מציעה לכם לברוח ממנה כמו מאש אם חיי ילדיכם חשובים לכם". ובהמשך: "לאחר שהמתלוננת (באזכור שמה) תחטוף לכם את הילדים אתם לא תקבלו אותם לעולם מכיוון שבתי משפט לנוער ומשפחה מכסים על פשעיהם של פקידי אימוץ ופקידי סעד".
- סמוך לאחר מכן, שלחה א' את הכרזות לנאשם ובקשה ממנו לתלות אותן בסמוך לביתה של המתלוננת. בתאריך 6.11.14 בשעה 23:00, הגיע הנאשם, בליווי אישה נוספת שזהותה אינה ידועה למאשימה, לרחוב בו גרה המתלוננת במבשרת ציון. הנאשם תלה, כך נטען, מספר רב של כרזות בסמוך לביתה של המתלוננת, במקומות גלויים ובולטים כמו למשל: על שמשות מכוניות, על קירות, גדרות ועמודים. במעשיו אלה, כך נטען, פגע הנאשם בפרטיותה של המתלוננת, ללא הסכמתה.
האישום השני
- בעקבות המתואר באישום הראשון, נחקר הנאשם באזהרה במשטרת ישראל. בנוסף, פנה היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט, בבקשה לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת, התשנ"ח-1998 (ה"ט 10550-01-15 בבית משפט השלום בפתח תקוה), ובתאריך 8.01.15 הוציא בית המשפט (כב' השופט ארז נוריאלי) צו זמני בו נאסר על הנאשם, בין היתר, להתקרב או להימצא במרחק של 500 מטר מבית מגוריה של המתלוננת. בהמשך, ביום 13.04.15 קבע בית המשפט כי הצו הזמני יוותר על כנו עד ליום 8.07.15. נטען, כי על אף הצו האמור, הגיע הנאשם ביום 26.05.15 ליישוב בו מתגוררת המתלוננת ברכבו שעליו תלה כרזות רבות עם תמונתה של המתלוננת ועליהן נכתב: "המתלוננת (באזכור שמה) פקידת אימוץ ראשית", "די לאימוץ כפוי", "די לאימוץ סגור" ו"אני רוצה לאמא, אני רוצה לאבא, אני רוצה למשפחה, אני רוצה הביתה". הנאשם, כך נטען, נסע ברחובות היישוב, תוך שהוא כורז במגפון, בין היתר, כי יש להיזהר מן המתלוננת מכיוון שהיא גונבת ילדים. הנאשם נתפס על ידי משטרת ישראל במרחק של 256 מטרים מביתה של המתלוננת, תוך שהוא מפר את הצו האמור.
האישום השלישי
- גם בעקבות המתואר באישום השני, נחקר הנאשם באזהרה במשטרה, אך בחלוף זמן לא רב, כתב הנאשם באתר "פייסבוק" באינטרנט דברים בגנותה של המתלוננת, זאת כאשר כל אדם יכול לראות פרסומים אלו. בתאריך 27.05.15 בשעה 17:15 כתב הנאשם בפייסבוק, בין היתר: "הודעה לכל חברות 'כת חוטפות הילדים' והמתלוננת (באזכור שמה) בפרט, כפי שאמרתי בעבר – כלום לא ירתיע אותנו וכלום לא יעצור אותנו! המתלוננת (באזכור שמה), מעצר או לא, את הבושות שלך קיבלת…חצי מדינה יודעת שאת חוטפת ילדים ויום יגיע שנוכיח את האשמות הפליליות שלך…" רישומה ("פוסט") זו קיבלה כ-147 חיבובים ("לייקים") וכ-47 תגובות.
- עוד נטען, כי באותו יום בשעה 22:30 כתב הנאשם: "פקידת סעד אחת טיפה עשתה טעות, בעיר מגוריה מתגוררים כ 24,000 תושבים…אותה פקידת סעד רצתה למנוע ממני להפגין ולמחות בעיר ומה יצא?…שווה שכ-40,000 איש יודעים שהמתלוננת (באזכור שמה) חוטפת ילדים והמספר גדל מרגע לרגע…סלבית כבר אמרתי?" רישומה זו קיבלה כ-85 חיבובים וכ-26 תגובות.
- בהמשך, ביום 2.06.15 בשעה 14:28, כתב הנאשם בפייסבוק בין היתר: " המתלוננת (באזכור שמה) הגישה עוד תלונה. מסתבר שהמתלוננת (באזכור שמה) עוקבת אחרי הפייסבוק הפרטי שלי…היא הגישה שקראתי לה בפייסבוק טיפשה וחוטפת ילדים ובכך היא נעלבת וזו העלבת עובד ציבור, אז אם כבר אואשם (כך במקור – א.ס.) אז: המתלוננת (באזכור שמה) – טיפשה שחוטפת ילדים, המתלוננת (באזכור שמה) – טיפשה שחוטפת ילדים, המתלוננת (באזכור שמה) – טיפה שחוטפת ילדים, המתלוננת (באזכור שמה) – טיפה שחוטפת ילדים, המתלוננת (באזכור שמה) – טיפה שחוטפת ילדים, המתלוננת (באזכור שמה) – טיפה שחוטפת ילדים, המתלוננת (באזכור שמה) – טיפה שחוטפת ילדים"[כך בכתב האישום – א.ס]. רשומה זו קיבלה 133 חיבובים ("לייקים"), כ-65 תגובות וכ-58 שיתופים.
האישום הרביעי
- לפי המתואר באישום הרביעי, בין התאריכים 03.06.15 – 04.06.15 פרסם הנאשם שני פרסומים בדף הפייסבוק שלו בהם כתב: "תודה רבה לחבר יקר על התרומה של מלא פוסטרים. אנחנו ב… בדרך לרווחה לפקידת סעד בשם ע.ה., ע. חטפה מ ב' את התינוקת שלה בת 4 חודשים רק כי לאמא שלה אין כסף לשלם חשמל…עכשיו הם רוצים ממנה לא אחרת מאשר "מסוגלות הורית" כי ברור שאתה הורה מסוכן אם אין לה כסף לחשמל". וכן: "קצת חדשות טובות. אוטוטו יש מגהפון חדש … ע.ה. פקידת סעד חוטפת תינוקות מוכנה ל"שכונה"? ברצינות חשבתם שעם תביעות, החרמת מגהפון ומעצרים תעצרו אותי? בלאט".
- פרסומים אלו, כך נטען, כתב הנאשם בעקבות צו שנתן בית המשפט לנוער ביום 15.05.15, להוצאת תינוקת מאמהּ, ב', בהמלצת ע.ה. עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: "המתלוננת ע'), כשבהמשך לכך, ביום 4.06.15 הוצאה התינוקת מחזקת אמהּ.
- עוד נטען, כי ביום 04.06.15 בשעה 20:41 הגיע הנאשם אל מול הבניין בו מתגוררת המתלוננת ע', כשהוא מצויד במגפון וקרא: "תושבי השכונה, לתשומת לבכם, השכנה שלכם ע.ה. פקידת סעד חטפה ילדה תינוקת בגלל חשבון חשמל".
האישום החמישי
- בעקבות המתואר באישום הרביעי, הוצא ביום 07.06.15 צו הגנה במעמד צד אחד על ידי בית משפט השלום בנתניה, בו נאסר על הנאשם להתקרב למרחק 100 מטרים מהמתלוננת ע' ונאסר עליו להטרידה, בין במישרין או בעקיפין. ביום 14.06.15 הורה בית המשפט כי הצו יעמוד בתוקפו עד ליום 07.10.15. חרף זאת, ביום 09.06.15 פרסם הנאשם בדף הפייסבוק שלו, את הדברים הבאים: "חוטפת התינוקות ע.ה מ…, כמובן שיש לי משפט בנתניה ביום ראשון הקרוב, האם זה אומר שאת לא חוטפת תינוקות? את עדיין חוטפת תינוקות". בהמשך, כך נטען, הנאשם פרסם פרסום נוסף אליו צרף העתק של צו ההגנה בו כתוב שם המתלוננת ע' וכתב: "הגננת …ה"תחושה" שלי …שכן…אז תרחיקי אותו ממני? כי אני צריכה לחטוף תינוקות בשקט…". בעקבות רישומה זו הועלו תגובות עוינות כנגד ע' ובאחת התגובות אף נכתב: "דחוף לא רק לשלול לה רישיון עבודה אלא לשלול לה את החמצן שהיא נושמת". נטען כי כתוצאה מהפרסומים, ע' חשה פחד גדול ותחושת הביטחון נלקחה ממנה.
האישום השישי
- לפי המתואר באישום השישי, ביום 01.08.15 שיתף הנאשם, בדף הנקרא "עושים שכונה לפקידות הסעד", פרסום שנכתב ביום 31.07.15 בשעה 17:26, בדף הפייסבוק של האֵם נגד העובדת הסוציאלית ע.ה. שם נכתב בין היתר: "אז ככה משהו לפני שבת!! תכירו את השטן בהתגלמותו!!! זו ע.ה. פקידת סעד לחוק נוער ב…. כן זו שחטפה לי את הילדה שלי…" בפרסום גם נרשם: "תכירו את ע.ה – חוטפת תינוקות מ… ע.ה. חטפה לב' (תוך אזכור שמה המלא של ב' צ' – א.ס.) את התינוקת הקטנה שלה בגלל? חוב חשמל של 500 שקלים. ע.ה. קיבלה שכונה מהעיתונאי והפעיל החברתי מוטי לייבל". וכן: "ע.ה. יימח שמה וזכרה הלכה לבכות לבית המשפט וקיבלה צו הרחקה ללייבל מסיבה פשוטה, לייבל לא ספר אותה ואת הבושות שלה היא כבר קיבלה…אז הוא לא טרח להגיע בכלל לבית משפט. כל זה לא משנה את העובדה המובהקת ש…ע.ה. ימח שמה וזכרה חוטפת תינוקות למטרת רווח". וכן: "ע.ה. ימ"ש וזכרה היא בת השטן. הטלפונים של ע.ה. למי שרוצה לבקש ממנה יפה להחזיר את התינוקת של ב' הם: בבית (תוך ציון מספר טלפון). במשרד החטיפה (תוך ציון מספר טלפון). למי שמתעקש לדעת את כתובתה לשליחת מכתבי בקשה…יש ב 144".
תשובת הנאשם לכתב האישום
- באשר לאישום הראשון, הנאשם לא הכחיש כי הוכנו כרזות הנושאות את תמונת המתלוננת אך כפר בסיוע המיוחס לו לניסוחן של הכרזות. הנאשם אישר כי קבל מא' כרזות אותן ביקשה שיתלה ליד בית המתלוננת והודה כי הגיע לרחוב בו גרה המתלוננת ותלה את הכרזות במקומות בולטים. עם זאת כפר הנאשם בעבירה שיוחסה לו וטען כי מעשיו אינם מקימים עבירה של פגיעה בפרטיות.
- לעניין האישום השני, הודה הנאשם כי נחקר באזהרה במשטרת ישראל ביום 18.11.14 וכי בעקבות החקירה הוצא כנגדו צו למניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד. עם זאת, הנאשם כפר בטענה כי הפר את הוראת הצו וטען כי הצו שניתן ביום 13.04.15 האריך את הצו המקורי אך באופן חלקי ורק לגבי האיסורים המנויים בסעיף 5(א)(1)-(4) לחוק למניעת הטרדה מאיימת. האיסור בדבר התקרבות למתלוננת לא הוארך ותוקפו פג עובר ליום 26.05.15. הנאשם אישר כי הגיע ליישוב בו מתגוררת המתלוננת ברכב שעליו הכרזות המתוארות בכתב האישום, אך הכחיש כי ידע את המרחק ממקום הימצאותו לביתה של המתלוננת. הנאשם הוסיף, כי קיבל יעוץ משפטי שמעשיו אינם מפירים את הצו ועל כן, למצער, מדובר בטעות, והוסיף כי נוכח טיב המעשה, נסיבותיו ותוצאותיו, מדובר במעשה קל ערך המקים לו גם הגנת זוטי דברים.
- לעניין האישום השלישי, הנאשם הודה בפרסומים המיוחסים לו, אך כפר בכך שמדובר בעבירה של העלבת עובד ציבור. לדבריו, מדובר בסוגיה פוליטית חברתית ואמירותיו אינם עוברות את הרף שנקבע בפסיקה לעניין עבירה של העלבת עובד ציבור.
- גם לעניין האישום הרביעי, הנאשם אישר את הפרסום שיוחס לו באישום זה, וכי הגיע אל מול הבניין בו מתגוררת המתלוננת ע' וקרא באמצעות מגפון את המיוחס לו באישום זה. הוא הדגיש כי האירוע נמשך דקות ספורות, ושב וטען כי מדובר בסוגיה פוליטית חברתית, כשדבריו ומעשיו לא חרגו מן הרף שנקבע בהלכה הפסוקה להקמת עבירה של העלבת עובד ציבור.
- לעניין האישום החמישי, הנאשם הודה כי ידע על צו ההגנה שהוצא במעמד צד אחד ועל התנאים המפורטים בו. הוא גם הודה בתוכן הפרסומים בדף הפייסבוק שלו, שיוחסו לו באישום זה, אך הכחיש כי ידע על נוסח התגובות לפרסום. לצד זאת, גם באישום זה טען הנאשם כי הפרסומים אינם מקימים עבירה של העלבת עובד ציבור, וכפר בטענה כי הפר איזה מהאיסורים שנקבעו בצו למניעת הטרדה מאיימת שהוצא כנגדו.
- באשר לאישום השישי, הנאשם אישר את תוכן הפרסום בדף הפייסבוק של האֵם ב' ואף אישר כי שיתף את הפרסום בדף "עושים שכונה לפקידות הסעד" אך לא רק בו, אלא גם בדף הפייסבוק שלו עצמו. לדבריו, הוא שיתף את הדף כמות שהוא ולא הוסיף עליו דבר. לטענתו, מעשיו אינם מהווים עבירה של העלבת עובד ציבור או הפרת הוראה חוקית, כשהוא ציין שב' עצמה לא הועמדה לדין, ושהשיתוף על ידו נעשה כהבעת תמיכה ספונטנית באֵם שאיבדה את תינוקה.
המסכת הראייתית
- על אף שהמחלוקת העובדתית בין הצדדים מצומצמת ביותר, שכן הנאשם הודה ברוב רובן של עובדות כתב האישום, וטענותיו הן משפטיות בעיקרן, המאשימה הצטיידה עם עדויות המתלוננת, המתנדב מאור נחום והמתלוננת ע'. בנוסף, הוגשו הודעות הנאשם במשטרה ומסמכים רבים נוספים בהסכמת ב"כ הצדדים.
- המתלוננת סיפרה כי ערב אחד נכחה באירוע בבית אחד משכניה, כשבשלב מסויים היא שמה לב ללחשושים סביבה וניסיון למנוע ממנה לצאת לרחוב. בהמשך, כששבה לביתה, הבחינה שהרחוב מלא במודעות שנוסחן מתואר באישום הראשון (ת/6). הרגשתה הקשה כשהבחינה במודעות הייתה אך "טעימה" ממה שהמשיך להיות נחלתה ונחלת משפחתה בחודשים שלאחר מכן. לדבריה, מדובר בהסתה מגמתית שנועדה לפגוע בה ולהחליש את יכולתה למלא את תפקידה.
- בנוגע לאישום השני העיד גם המתנדב נחום, אשר מזכר שערך ביום 26.05.15 (ת/22) הוגש חלף חקירתו הראשית. במזכר, ציין המתנדב נחום כי בהיותו יומנאי בתחנה ביישוב מגוריה של המתלוננת, הוא שמע מחוץ לתחנה, כריזה מרכב שתוכנה היה להיזהר מהמתלוננת (תוך אזכור שמה המלא) מכיוון שהיא גונבת ילדים. מאחר והוא ידע כי בעבר המתלוננת הייתה מאוימת, הוא קרא לצוות משטרתי שיגיע לסייע לו. הם יצאו אל הרכב שכרז, שהיה בנסיעה איטית, והוא זיהה את הנאשם כנהגו. על הרכב היו מודבקות מודעות כנגד המתלוננת, לצד תמונתה ולצד תמונות של תינוקות בוכים וכיתובים "אני רוצה את אמא" ו"אני רוצה את אבא". הנאשם עוכב ולאחר שסרב לעיכוב הוא נעצר ונאזק. בחקירתו הנגדית הופנה המתנדב נחום לסרטון (נ/1) המתעד את הנסיעה של הרכב ובו לא נשמע שמה של המתלוננת בכריזה. הוא השיב כי הסרטון אינו מתעד את כל מהלך הנסיעה. לתמיכה במרחק שממקום מעצרו של הנאשם עד לבית המתלוננת הוגש מזכר של רפ"ק שלומי בן אבו (ת/24) אשר ציין כי מדידה שביצע לימדה שהמרחק הוא 256.86 מטר לערך.
- באשר לאישום הרביעי, סיפרה המתלוננת ע' בעדותה, כי בתחילת חודש יוני 2015, מספר ימים לאחר שבית המשפט נתן צו להוצאת תינוקת ממשמורת הוריה נוכח הזנחה קשה, היא שבה לביתה והבחינה בשכנים שלה ממתינים לה מתחת לבית וגם הנאשם נכח שם. היא הבחינה בנאשם ניגש לתיבת הדואר ומוודא שהיא אכן מתגוררת במקום. אז, צעק הנאשם במגפון והסריט את מעשיו. הדבר גרם לה לבהלה גדולה מאוד ולתחושה שהיא אינה מוגנת בביתה שלה. כל זאת לצד החשש ממה שהועלה כנגדה בפייסבוק.
- הנאשם סיפר בעדותו, על היותו עיתונאי ופעיל חברתי בתחומים שונים, ועל הדרך בה הגיע ליטול חלק במאבק בשיקול דעתן של פקידות הסעד הנוטות בנקל להמליץ על הוצאת ילדים קטינים ממשמרת הוריהם. הוא סיפר, כי באחת מנסיעותיו להפגנה בירושלים כנגד יוקר המחייה, הוא שמע אֵם שסיפרה שחטפו לה את הילד. לאחר שהתעניין בנסיבות העניין, היא שלחה לו את המסמכים והוא החליט לצאת לעזרתה. בהמשך, פנו אליו הורים נוספים שילדיהם הוצאו מרשותם, בעיקר אנשים חלשים ברמה סוציואקונומית נמוכה. המפגש היומיומי שלו, אם באופן ישיר ואם באמצעות אמצעי התקשורת השונים, עם אנשים חלשים ושבורים אלו, שילדיהם נלקחו מהם, לא אפשר לו שלא להזדהות אתם, והוא בחר להילחם עבורם.
- בהתייחס לאישום הראשון, הוא ציין כי סיועו בניסוח המודעה היה רק בשינוי הנוסח מהנוסח המקורי ששלחה אליו א'. לדבריו, רק אחרי שהיא נענתה לבקשתו לעדן את הנוסח, הוא הסכים לתלות את המודעות עבורה. בהקשר זה ציין, כי מדובר באשה נכה 100% ועל כן סייע לה בכך. בהתייחס לתוכן המודעות, ציין הנאשם, כי השימוש בביטוי "חוטפות ילדים" לא החל על ידו, והוא כבר נאמר לפניו, בהקשר זה על ידי חברי כנסת ושופטים.
- באשר לאישום השני, הנאשם סיפר כי חזר מפגישה עם אחד מחברי הכנסת והוא נסע ברכבה של א' במטרה לעורר מחאה בכל רחבי הארץ. במסגרת זו, וכחלק ממחאתו, הוא ביקש לעבור ליד ביתה של המתלוננת, מאחר שלפי ידיעתו לא היה צו תקף כנגדו האוסר עליו להתקרב אליה או לביתה. עם זאת, על מנת להיות בטוח בכך, הוא התקשר לעו"ד בני דקל שייצג אותו בהליך לפי החוק להטרדה מאיימת, כדי לוודא זאת. ואכן, עו"ד דקל אמר לו שאין לו צו הרחקה מהמתלוננת. הוא הגיע ליישוב בו גרה המתלוננת וכרז כנגד משרד הרווחה שיפסיק לחטוף ילדים. לדבריו, הוא לא הזכיר כלל את המתלוננת, אך הוא אישר כי על הרכב הייתה תמונה גדולה שלה. הנאשם ציין, כי המחאה לא הייתה נגד המתלוננת באופן אישי, כי אם כנגד התפקיד אותו היא ממלאת.
- בקשר לאישום זה, הצטייד הנאשם עם עדותו של עו"ד דקל. בעדותו ציין כי הצו לפי חוק הטרדה מאיימת שניתן בתחילה היה רחב ולאחר מכן בית המשפט צמצם אותו. לבסוף, הותיר בית המשפט במסגרת הצו רק את האיסורים הקבועים בסעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מאיימת. עו"ד דקל הוסיף, כי הנאשם לא התייעץ איתו לפני כל פעולה שהוא עשה, אך כשהוא התייעץ, הוא אמר לו מה הסטטוס שלו מבחינה משפטית. הנאשם שאל אותו האם הצו הראשון שניתן כנגדו בתוקף והוא השיב לו בשלילה. הוא ציין בפניו כי רק האיסורים הקבועים בסעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מאיימת בתוקף והפנה אותו ללשון החוק, תוך שהוא מציין בפניו שינהל את המחאה שלו לפי הוראות סעיף זה.
- בהתייחס לאישום השלישי ולביטוי שהמתלוננת "טיפשה חוטפת ילדים" ציין הנאשם כי בכותבו "טיפשה" הוא התכוון לכך שהמתלוננת גרמה להפצת עניין פרסום המודעות שהיה ידוע רק לכ-300-200 אנשים ביישוב של המתלוננת, לציבור כולו בכלי התקשורת, בכך שפנתה ליועץ המשפטי לממשלה שהגיש בקשה למתן צו להטרדה מאיימת. באשר לביטוי "חוטפת ילדים" ציין הנאשם כי אין מדובר במטבע לשון שלו והדבר נאמר כבר בעבר על ידי חברי כנסת, והוא אך הביא לידי ביטוי את תחושותיהם של אלו שהרגישו שילדיהם נחטפו מהם.
- בהתייחס לאישומים החמישי והשישי טען הנאשם כי פרסומים אלו אינם מהווים לדעתו הפרה של הצו. לדבריו, הוא הסתמך בעניין זה על החלטות בתי המשפט שדנו בעניינו, ביניהם החלטת כב' השופטת ניצה מימון שעשוע בבית משפט השלום בפתח תקוה (ה"ט 62739-11-14) וכב' השופט אריאל צימרמן בבית משפט השלום בתל אביב, אשר ציינו כי פרסומים שכאלו בפייסבוק אינם מהווים הטרדה מאיימת.
דיון והכרעה
- על אף שהאישום הראשון עוסק בעבירה לפי חוק הגנת הפרטיות, אדון תחילה באישומים השלישי, הרביעי, החמישי והשישי, העוסקים בעבירה של העלבת עובד ציבור, מהטעם שהשאלה העומדת בבסיס הדיון באישומים אלו, היא העומדת בבסיסו של ההליך ויש בה כדי להשליך על האישומים האחרים שבכתב אישום זה.
העלבת עובד ציבור
- אין מחלוקת, כי הנאשם ביקש למחות ולהעביר ביקורת על פעולותיהם של גופי הרווחה העוסקים לא אחת בשאלת הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם בהתאם להוראות הדין. אין מחלוקת כי הוא היה פעיל מרכזי בתחום זה. הנאשם עצמו בחר לפתוח את עדותו על הדרך בה הגיע ליטול חלק של ממש במחאה זו. דרכי מחאתו, הם אלו העומדים בבסיס העבירות המיוחסות לו, והשאלה הבסיסית נוגעת בקו הגבול שבין מעשיו של הנאשם במסגרת מחאה זו לעבירה של העלבת עובד ציבור.
- כאמור, ארבעה אישומים מתייחסים לעבירה זו – השלישי, הרביעי, החמישי והשישי. שלושה מהאישומים מתייחסים לדברים שהנאשם עצמו פרסם באתר "פייסבוק". אישום אחד מתייחס לדברים שכתב הנאשם אודות המתלוננת, כשמדובר בביטויים "חוטפת ילדים" ו"טיפשה". שני אישומים מתייחסים לדברים שהנאשם כתב אודות המתלוננת ע', כשמדובר באמירה שהיא "חטפה מב' את התינוקת שלה", "חטפה ילדה תינוקת בגלל חשבון חשמל" ושהיא "חוטפת תינוקות". האישום הרביעי כולל ביטויים קשים יותר כנגד המתלוננת ע' כ"השטן בהתגלמותו", "יימח שמה וזכרה" ו"בת השטן", ואולם ביטויים אלו לא נכתבו במקור על ידי הנאשם, והוא אך שיתף דברים אלו שפורסמו על ידי האֵם שבתה הוצאה מחזקתה.
- כבר בתחילת הדברים חובה לציין, כי מדובר בביטויים קשים, מכוערים, בלתי ראויים, פוגעניים, בתוכנם ובסגנונם. חלקם הוא למעשה גידופים מבזים ומשפילים שברי כי לא היו ראויים להיאמר. ההסתייגות מהדברים וסגנונם מתעצמת בפרט נוכח עבודת הקודש הקשה, קשה מאוד, המבוצעת על ידי פקידות הסעד, שצריכות לקבל החלטות קשות מאוד, אולי הקשות ביותר, והנוגעות לפיקוח נפש של ילדים קטנים, לא פעם תינוקות. התרשמתי מאוד מעדויותיהן של המתלוננת והמתלוננת ע' כי הדבר פגע בהן. ניכר היה כי הדבר גרם להן לתחושת פחד ועלבון, להן ולבני משפחותיהן. פחד ועלבון שלא הן ולא בני משפחותיהן ראויות להם. הדבר פגע באופן משמעותי בשגרת יומן, ואין, ולא הייתה, כל הצדקה שמאן דהו יעשה מעשה שיגרום לתחושות קשות אלו.
- ברם, השאלה העומדת בפני אינה טיבם של הדברים, אלא האם סגנון ביטוי זה ותוכן הדברים בנסיבות בהן הן נכתבו, באים בגדרי העבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור. כשאל מול חומרת הביטויים, עומדת הזכות, ויש שיאמרו החובה, לבקר את מעשיה של הרשות, ולמחות כנגד מה שנראה בעיני המוחה כמעשה בלתי צודק, בלתי מוסרי, בלתי נכון וכיוצ"ב. זכות זו, שהיא בין החשובות שבערכים הדמוקרטיים עליהם מושתת המדינה, מחייבת לכבד את חופש הביטוי ולאפשר ביקורת, גם ביקורת בוטה, ולעיתים אף מקוממת כלפי עובדי ציבור (דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, עמ' 37 (פורסם בנבו, 11.07.11), להלן: "עניין אונגרפלד"), שכן, "חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות" (בג"ץ 399/85 חבר הכנסת הרב מאיר כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255 (1987)). השאלה שיש לתת עליה תשובה במסגרת זו היא, האם נחצה הקו התוחם את גבולות חופש הביטוי הלגיטימי, ואם התשובה לשאלה זו חיובית, נגזרת ממנה שאלת הלגיטימיות של נקיטה בצעדים פליליים על חציית קו אדום זה בנסיבות אלו.
- בעניין זה אין אלא לחזור על הראשונות. הזכות לחופש הביטוי הינה זכות יסוד בסיסית, מהותית וחשובה, ששמור לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393 (1984)). מקום מיוחד בתוך הזכות הכללית לחופש ביטוי, תופסת לה מקום מיוחד עוד יותר זכות ההפגנה והמחאה (בג"צ 1983/17 נפתלי נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 27.04.17); בג"צ 148/79 סער נ' שר המשטרה, פ"ד לד(2) 169 (1979)). כבר לפני שנים ציין בית המשפט כי "מתן האפשרות וההזדמנות להשמעת בקורת מדינית, חברתית ואחרת על פעלו של השלטון, מוסדותיו, חברותיו, שליחיהם ועובדיהם, הוא עיקר שאין בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין" (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977)), וכי:
פעילות מחאה היא אכן מרכיב חשוב ומרכזי בחברה דמוקרטית, ובעיקר פעילות מחאה המכוונת נגד החלטות גורמי השלטון. פעילות כזו מהווה חלק חשוב מהשיח הציבורי ומהאיזונים והבלמים (checks & balances) בחברה דמוקרטית פתוחה… הפגנות, אסיפות, תהלוכות ומשמרות מחאה נועדו להגשים את חופש הביטוי והדעה ולהפיץ השקפות ודעות ולהשפיע על השיח הציבורי…. (בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, 468 (1994)).
לאחרונה שבה וציינה כב' הנשיאה חיות (בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 8.10.17) כי:
ביקורת על רשויות המדינה ועל אישי הציבור היא נשמת אפה של הדמוקרטיה ואין לך רשות או איש ציבור במדינה דמוקרטית החסינים מביקורת… היכולת לבקר את השלטון היא מאפיין כה בסיסי של הדמוקרטיה עד כי ניתן לתארה כ"נייר הלקמוס" המבחין בין מדינות דמוקרטיות למדינות שאינן כאלה.
- לצד זאת, יש לזכור כי זכות זו, כמו כל זכות אחרת, היא אינה בת יחידה, ועל אף מרכזיותו של חופש הביטוי, הוא אינו הערך היחיד. הוא גם אינו הערך החשוב ביותר. לצדו, שוכנים ערכים חשובים נוספים ככבוד האדם, חייו, שמו הטוב, פרטיותו ועוד. אל מול הזכות לחופש ביטוי, גם ניצב האינטרס הציבורי, שעובדי הציבור ימלאו את תפקידם באופן תקין. בפרט כאשר מדובר בתפקיד כה חשוב ובהחלטות כה מכריעות, ישנה חשיבות רבה שהביטויים הנשמעים כנגדם עובדי הציבור לא יובילו להטרדה שיש בה לשבש את יכולתו של עובד הציבור לבצע את מלאכתו באופן תקין (ראו: רע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל , פסקה 20 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור (פורסם בנבו, 2.11.17), להלן: "עניין סגל").
- בהקשר זה יש לציין, כי על אף ההתלבטות וההתחבטות הרבה ביחס לעבירה זו הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בדברי השופטים בעניין אונגרפלד ובעניין סגל, כשלא פעם נזכרת עבירה זו כעומדת על כנה אך נוכח סעיף שמירת הדינים שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו בעניין אונגרפלד, בעמ' 50, 55, 89 ו-103; ובעניין סגל, פסקה 25 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור, פסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובארן ופסקה 1 לפסק דינו של כב' השופט הנדל), כשבסופו של יום בעניין אונגרפלד נקבע כי העבירה תחול רק במקרה של פגיעה קשה וחמורה בכבודו של עובד הציבור. בהמשך, בעניין סגל, צומצמו עוד יותר המקרים שיבואו בגדרה של העבירה, כאשר מדובר ב"ביטוי פוליטי".
- השאלה היא אפוא, האם דבריו של הנאשם עברו את נקודת האיזון, המחייבת להגביל את אמירת הביטויים כנגד עובדי הציבור נוכח הפגיעה הקשה שיש לדברי הביקורת וההעלבה בפרטיותם של עובדי הציבור, בכבודם ובתפקודם במסגרת השירות הציבורי. זאת, בשים לב להלכות ולמבחנים שנקבעו בעניין זה בעניין אונגרפלד ובעניין סגל.
- ב"כ המאשימה העמידה את דברי הנאשם במקרה זה אל מול דבריו של יוסף אונגרפלד. זה האחרון, אשר לא היה שבע רצון מהטיפול בתלונותיו על ידי קצין משטרה מסוים, ערך, בין היתר, שביתת רעב מול תחנת המשטרה בה שירת הקצין, ובמשך שבוע ימים הציג לראווה שלט שבו נכתב כי יש לפטר את הקצין בשל שיתוף הפעולה שלו עם עבריינים וכי "המשטרה לא צריכה תפוחים רקובים". טענת ב"כ המאשימה היה כי ברי שהביטויים שבהם השתמש הנאשם חריפים יותר, ואם בעניין אונגרפלד הרשיע בית המשפט את הנאשם, על אחת כמה וכמה שיש להרשיע את הנאשם במקרה שלפנינו.
- דא עקא, שהשוואת דברי הנאשם אל מול דבריו של אליצור סגל מביאים למסקנה הפוכה. סגל התבטא כלפי מי שכיהן אז כרב הצבאי הראשי כ"מסייע לרצח – איסור יהרג ובל יעבור. מסייע לגילוי עריות – איסור יהרג ובל יעבור. מסייע לחילול שבת – איסור סקילה….." דברים שבוודאי אינם פחות חמורים מדברי הנאשם במקרה זה. שם, זיכה בית המשפט את הנאשם סגל. זאת, מבלי להתייחס לכך, שיש מהשופטים שדנו בעניינו של סגל אשר סבר כי גם אונגרפלד היה מזוכה לפי המבחנים המצמצמים להלכת אונגרפלד שנקבעו בעניין סגל (ראו: פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט הנדל בעניין סגל).
- למעלה מכך, בפסק הדין בעניין רותם (ע"פ (מחוזי-ת"א) 23813-01-17 רותם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.06.18)), כללו דבריו של הנאשם רפי רותם אמירות קשות כלפי קצין משטרה בכיר, דוגמת: "אתה מושחת", "אתה מקבל שוחד מיני", "יא חתיכת אפס, כלומניק… לכלא אתה צריך ללכת", "תופר תיקים מושחת!!!", "בגללך נרצח מקור מודיעיני!!! טייחת פשעים של משפחת פשע ועבריינים בשל שוחד", "מושחת מהיסוד", "עבד נרצע של רשות הפשע", ועוד. אמירות קשות וחמורות מהמקרה שלפנינו, והנאשם זוכה.
- לטעמי, אין מקום לעריכת השוואה בין דברי הנאשם במקרה זה, לא אל מול דבריו של אונגרפלד, לא אל מול דבריו של סגל, ולא אל מול דבריו של רותם. ניסיון השוואה שכזה לא יביא לקבלת מסקנה נכונה. יש לבחון את דברי הנאשם לאור ההלכות שנקבעו בעניין אונגרפלד ובעניין סגל, ועל בסיס המבחנים השונים, ביניהם חומרת הביטויים, הישנותם, הרקע לאמירתם, נסיבות אמירתם ומטרות האמירה.
- ההלכה שנקבעה, בדעת הרוב, בעניין אונגרפלד היא, כי על מנת שתקום אחריות פלילית בגין העלבת עובד ציבור צריכים להתקיים שני מבחנים מחמירים מצטברים: האחד, הוא מבחן תוכני, במסגרתו נדרש ביטוי שלילי הפוגע בליבת כבוד האדם וכרוך בפגיעה מהותית וקשה בגרעין המוסרי-ערכי שממנו שואב עובד ציבור את מקור כוחו וסמכותו. השני, הוא מבחן הסתברותי לפיו העבירה תחול רק מקום בו קיימת ודאות קרובה שדברי העלבון יביאו לפגיעה קשה בעובד הציבור במילוי תפקידו ובהתאם, גם בשירות הציבורי.
- הלכה זו, שנותרה על כנה, גם בפסק הדין בעניין סגל (אם כי, כאמור, ראו הערתו של כב' השופט הנדל בפסקה 3 לפסק דינו) זכתה במסגרתו לפיתוח ו"ליטוש", וגבולותיה של עבירת העלבת עובד ציבור הוצרו עוד יותר (עניין סגל, פסקה 60 לפסק דינה של כב' הנשיאה (בדימוס) נאור). בין היתר נקבע, כי "'ביקורת ציבורית על נושאי משרה ציבוריים' מקיימים בבירור את הרציונלים שבבסיס חופש הביטוי וראויה להגנה רחבה", ועל כן, בכל הנוגע למבחן הראשון – התוכני, ככל שמדובר ב"ביטוי פוליטי" הרף הפלילי ילך ויגבה, ותצומצם תחולת העבירה של העלבת עובד ציבור נוכח הפגיעה בליבת חופש הביטוי. כב' הנשיאה נאור ציינה "כי יש לקבוע שביטוים פוליטיים יהיו מוגנים כמעט תמיד מפני תחולת עבירת ההעלבה" (עניין סגל, פסקה 38 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור. ראו יותר מזה בפסקאות 4 ו-5 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן. בדומה לדעת המיעוט בעניין אונגרפלד – ראו: דעתו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין בעמ' 66 ודעתו של כב' השופט לוי בעמ' 138). זאת, בשל מעמדו הרם של ה"ביטוי הפוליטי" המצוי בליבת חופש הביטוי (ראו: בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715, 726 (2008)), ובשל כך שה"ביטוי הפוליטי" הוא:
"אמצעי למימוש חירותו וסגולותיו של הפרט וגלום בו ערך חברתי משמעותי. הוא מאפשר, אולי יותר מכל ביטוי אחר, להגשים את הרכיב הדמוקרטי של חופש הביטוי. הביטוי הפוליטי הוא תנאי הכרחי להחלפת דעות, לזרימת מידע ולקיומו של שיח חופשי שבלעדיהם לא ניתן לגבש עמדה בנושאים אשר על סדר היום הציבורי וליטול חלק בהליך הדמוקרטי. בלא ביטוי פוליטי אף לא יתאפשר פיקוח אפקטיבי על השלטון…. (עניין סגל, פסקאות 33 ו-34 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור).
העמדה לדין של אדם לדין בגין ביטוי המשתייך לקבוצת ה"ביטויים הפוליטיים", פוגעת הן בליבת חופש הביטוי של הנאשם והן באינטרס הציבורי בכך שיש בה כדי להתריע אחרים ממימוש חופש הביטוי הפוליטי שלהם, בפרט כאשר מדובר בדברי ביקורת על עובדי ציבור (ראו: עניין סגל, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן).
- אכן, ב"כ המאשימה בטיעוניה טענה, כי במקרה זה אין מדובר ב"ביטוי פוליטי". לדבריה, אין מדובר בעובדת בכירה או בדמות ציבורית, וכראיה הצביעה על כך כי בדיקה במסדרונות בית המשפט תלמד כי אין מדובר באישיות ציבורית מוכרת, לעומת הרב הצבאי הראשי, למשל, אליו כוונו הדברים בעניין סגל, שמוכר לחלק ניכר מהציבור. לדבריה, הדברים נכונים בוודאי בנוגע לאישומים 4 ו-5 המתייחסים לפקידת סעד שאינה בכירה ולא במי שעמדה בראש המערך הסוציאלי לחוק אימוץ ילדים. היא ציינה כי שונה הדבר לוּ הייתה המחאה מכוונת כנגד משרד הרווחה, שר הרווחה או היועץ המשפטי לממשלה, שאז היה אפשר לקבל כי מדובר ב"ביטוי פוליטי". ב"כ המאשימה הוסיפה כי לא ניתן לומר שמדיניות של עובדת סוציאלית המתייחסת למקרה פרטי של אימוץ של ילד אחד הוא "ביטוי פוליטי" אליו התכוון בית המשפט שהוא נמצא בליבת חופש הביטוי.
- ברם, נהיר כי מדובר ב"ביטוי פוליטי" חברתי מובהק. "ביטוי פוליטי" אינו רק ביטוי כזה המתמקד במחלוקות אידאולוגיות ממלכתיות. "ביטוי פוליטי" כולל גם סוגיות חברתיות מובהקות והוא בוודאי כולל גם פעולות שלטוניות מובהקות (ראו: עניין סגל, בפסקה 36 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור; ע"פ (מחוזי-ת"א) 23813-01-17 בעניין רותם, פסקה 24), כשברי שפעולות פקידות הסעד לפי חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 באות בגדרן. למעשה, קשה למצוא פעולה שלטונית גדולה ומשמעותית יותר מאשר נטילת ילד מהוריו. כשם שלא יכולה להיות מחלוקת על עבודת הקודש הקשה, שמבצעים עובדי הרווחה בכלל, ופקידות הסעד בפרט; לא יכולה להיות מחלוקת כי החלטותיהם, כמו גם המלצותיהם, הן מהקשות ביותר עבור ההורים שילדיהם, בשר מבשרם, ניטלים מהם. מדובר בעניין בעל משמעות חברתית, שבוודאי אינו פחות משאלת שמירת השבת בצה"ל, שילוב הנשים בשורותיו וכיוצ"ב נושאים שנדונו בעניין סגל. דווקא בשל כך, חשוב לאפשר את חופש הביטוי בנושא זה. השימוש בהליך הפלילי כנגד מחאות הנעשות כלפי עובדי ציבור, עלול להרתיע אנשים מפני מחאה, ודווקא בסוג עניינים מהמשמעותיים ביותר במעשה השלטוני, קיימת חשיבות רבה מבחינה חברתית, שלא למנוע את הביקורת ולהגן על זכות הביקורת והמחאה ביתר שאת (ראו: עניין סגל, פסקה 49 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור). בפרט, כשמדובר בדברי ביקורת בעלי אופי פוליטי-חברתי הנשמעים מפי קבוצת מיעוט מוחלשת (ראו: עניין סגל, פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן).
- אכן, לא כל עובד ציבור הוא "דמות ציבורית" בעלת השפעה על ענייני הציבור. ברם, במקרה זה, מדובר בעובדי ציבור בעלי תפקיד רב השפעה, וודאי של המתלוננת המשמשת כעובדת סוציאלית ראשית לחוק אימוץ ילדים, אך גם של המתלוננת ע' אשר משמשת כעובדת סוציאלית ופקידת סעד במשך שנים רבות, ופעולותיה בעלות השפעה מכרעת על משפחות רבות. החלטותיהן וסמכויותיהן אולי אינן נוגעות למספר רב של אנשים, כהשפעתם של עובדי ציבור אחרים בסוגיות שלטוניות אחרות, אך אלו שהחלטותיהן והמלצותיהן נוגעות בהם, הן דרמטיות ומשמעותיות מאין כמותן. תוצאות פעולותיהן של פקידות הסעד, הן קשות, קשות מנשוא, וודאי באופן משמעותי ביותר לאנשים הסבורים כי הם נפגעו שלא בצדק מהחלטות אלו כמו גם לאלו שנפגעו מהן בצדק. לשם כך, ולשם הבנת משקלה הגדול של הסוגיה מושא מחאת הנאשם – הוצאת ילדים מחזקת הוריהם, אין צורך לקרוא ולצפות בחומר שהוגש למטרה זו על ידי ב"כ הנאשם (נ/7) ועל כן לא ראיתי צורך לצפות בחומר זה וממילא לא להתייחס לשאלת קבילותו ומשקלו. בהקשר זה לא ניתן לקבל את הטענה, כי ניתן למחות רק כנגד היועץ המשפטי לממשלה, וודאי לא את הטענה כי ניתן למחות רק כנגד שר הרווחה ומשרד הרווחה באופן כללי, ולא כנגד אנשי המקצוע, כשברי כי החלטותיהם של פקידי הסעד מתקבלות על בסיס מקצועי והן אינן מושפעות, מטבעם של דברים, מהחלטת הגורמים הפוליטיים הממונים עליהם.
- ככלל, מצופה מעובדי ציבור, בוודאי כאלו שהחלטותיהם הרות גורל עבור אזרחים רבים, כאלו שאין קשות מהם, לגלות איפוק ולספוג ביקורת, גם נוקבת ובוטה מצד הציבור (עניין אונגרפלד, עמ' 37, 61, 88 ו-109). "ההנחה היא כי עם כניסתו לתפקיד נטל על עצמו עובד הציבור הבכיר את הסיכון כי יהפוך מטרה לביקורת, ואף ביקורת נוקבת, בין אם הדבר מוצדק ובין אם לאו. בנסיבות אלה, ניתן לצפות ממנו לסיבולת גבוהה במיוחד כלפי עלבונות" ((עניין סגל, פסקה 49 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור). ככל שעובד הציבור בכיר יותר, הוא יידרש לסיבולת גבוהה יותר ביחס לביטויים עולבים (עניין סגל, פסקאות 47 ו-48 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור). בית המשפט נימק זאת בכך, שבכירותו של עובד הציבור מקטינה את ההסתברות לפגיעה בתפקוד השירות הציבורי (שם, פסקה 50). הבכירות, לטעמי אינה נגזרת רק מהמעמד שהציבור רוכש לאותו תפקיד ציבורי, או מהפרסום שיש לאותו עובד ציבור, והוא בוודאי לא נגזר רק מגובה השכר של עובד הציבור. הבכירות נגזרת גם, אולי בעיקר, מהיקף הסמכות המוקנית לעובד הציבור והמשמעות שיש להחלטותיו על האזרח. לכן, אין מקום לקבל את הטענה כי בעניין סגל הזיכוי בא נוכח בכירותו של הרב הצבאי. לטעמי, החלטותיה של פקידת סעד הנוגעות להוצאת ילדים מחזקת הוריהם, משמעותית הרבה יותר, בוודאי אינה נופלת מסמכויותיו של הרב הצבאי הראשי, שמשמעותן לגבי החיילים אינן כה מרחיקות לכת. העובדה כי עמדותיו של הרב הצבאי הראשי זוכות לפרסום יתר אין בה כדי להביא להכרה בבכירות התפקיד, בפרט נוכח העובדה כי החלטות פקידות הסעד בעניין אימוץ, כלל אינן מפורסמות וההליכים, רובן ככולן, בדלתיים סגורות.
- הנה כי כן, הביטוי "חוטפת ילדים" הוא ביטוי קשה, אך ברי כי כוונת הדברים לא הייתה כפשוטה, שפקידות הסעד חוטפות ילדים. פקידות הסעד הממליצות לבתי המשפט על הוצאת קטין מחזקת הורהו, עושות בזה פעולת הצלה. אך הביקורת, של מי שסבור, בצדק או שלא בצדק, כי החלטות אלו מתקבלות בקלות יתר וללא שיקול דעת מספיק, היא כי המשמעות של מעשה זה היא הוצאת קטין מחזקת הוריו שלא בצדק. ביטוי מחאה זו נעשה באמצעות הביטוי "חוטפת ילדים", שהגם שיש להסתייג ממנו, הוא כאמור, מתייחס במובנו הענייני לליבת הביקורת על המעשה השלטוני. וכאמור, חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, והביקורת אף אינה נבחנת על פי אמיתותה העובדתית. גם ביטוי שקרי יכול ליהנות מהגנת חופש הביטוי (ראו: ע"פ (מחוזי-ת"א) 23813-01-17 בעניין רותם, פסקה 40).
- אכן, כאמור חלק מהביטויים שפורסמו הם ביטויים קשים מאוד, ולמעשה הם גידופים וקללות והטחת עלבונות ללא כל מהות תכנית עניינית, כדוגמת הביטויים הקשים והמכוערים: "תכירו את השטן בהתגלמותו", "יימח שמה וזכרה", "בת השטן". כאמור, לא הייתה כל הצדקה לאמירות מסוג זה, וקשה שלא להזדהות עם כאבה של המתלוננת ע' אשר מלאכתה מלאכת קודש, נוכח השמעת דברים אלו כנגדה. ברם, כאמור, השאלה אינה כיעורם של הדברים אלא האם היה בהם כדי לעבור את קו הגבול בין חופש הביטוי המותר להעלבת עובד ציבור, ובמסגרת זו, יש לתת את הדעת להקשר הכולל של הביטויים. לעיתים, גם כאשר הביטויים כוללים דברי גנאי קללות וגידופים, הם יגשימו את תכליות חופש הביטוי, בשל התוכן הכולל בהם הם שובצו (עניין סגל, פסקה 42 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור, פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן ופסקה 1 לפסק דינו של כב' השופט הנדל). ואולם, במקרה זה, הביטויים שנכללו בפרסום מושא האישום השישי, חוצים את קו הגבול שבין חופש הביטוי, גם זה הפוליטי, לבין ביזוי שיש בו כדי לפגוע בליבת כבוד האדם. קללות, גידופים, חרפות, השפלות ועלבונות, מעין אלו, אינם חוסים, אף לא במסגרת חופש "הביטוי הפוליטי", כאשר הם מכוונים לעובד ציבור, ובשל תפקידו, ומתייחסים לליבת כבוד האדם לכן, ככל שהנאשם היה זה שפרסם את הביטויים כנגד המתלוננת ע' בפרסום השישי היה מן הדין להרשיעו בעבירה של העלבת עובד ציבור.
- ואולם, ביטויים קשים אלו לא נכתבו על ידי הנאשם, כי אם על ידי אֵם שלטענתה בתה הוצאה מחזקתה. הנאשם אך שיתף פרסום זה, ובהקשר זה על אף שיש לראות בפעולת השיתוף כפעולה אקטיבית אשר כוונה בצדה, ויש לראות בה כפרסום על ידי המשתף (ע"א (מחוזי-ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול (פורסם בנבו, 16.01.19)), יש צדק בטענת ב"כ הנאשם כי המאשימה לא הוכיחה התקיימות יסוד נפשי אצל הנאשם, לפרסום. הוא אמנם אישר כי ראה רישומה ("פוסט") עם תמונה של המתלוננת ע' עם הכיתוב "תמשיך לקרוא", אך לדבריו, זה לא עניין אותו והוא אך שיתף אותו. לשאלת ב"כ המאשימה הוא אישר כי הוא הכיר את הסיפור אליו התייחסה הרישומה, אך הוא לא קרא מה שכתוב בפנים. עדותו זו לא נסתרה ולא ניתן אפוא, לקבוע כי הוא ידע מה תוכן הפרסום. לדעתי, יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי שיתוף "רישומה" מבלי לקרוא את תוכנה, כשאין בכותרתה או בנסיבה אחרת כדי להצביע על כך שתוכנה של הרישומה מהווה עבירה פלילית, באה בגדרי "עצימת עיניים" הקבועה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין. שכן, בהתאם להלכה הפסוקה על החשד המחייב את בירור הנסיבות להיות ממשי, מעשי ורציונאלי, כזה שסביר יותר שהחשד אמיתי מאשר שאין לו אחיזה (יעקב קדמי, על הדין בפלילים (מהדורת תשס"ה), חלק ראשון, עמ' 182). מה גם, שקשה לקבל מצב בו המפרסם עצמו, שידוע מי הוא, במקרה זה מי היא, אינו עומד לדין על הפרסום, והמשתף (גם אם מיוחסות לו עבירות אחרות ופרסומים אחרים) עומד לדין בגין השיתוף.
- הביטוי "טיפשה" שנכתב על ידי הנאשם ביחס למתלוננת, התייחס לדבריו, וכך אכן עולה מתוכנם, לכך, שבהגשת הבקשה לצו להטרדה מאיימת כנגדו, היא גרמה לפרסום נרחב יותר של הדברים שפורסמו כנגדה. דברים אלו אין בהם כדי להוות עבירה של העלבת עובד ציבור, לא במבחן התוכני ולא במבחן ההסתברותי.
- סופו של יום אפוא, אני סבור כי למעט הביטויים שבאישום השישי, מדובר בביטויים שיש לסווגם כ"ביטויים פוליטיים" ומכאן המסקנה, כי אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירה של העלבת עובד ציבור בשל אמירתם. באשר לביטויים שבאישום השישי, אני סבור כי מדובר בביטויים שכשלעצמם מהווים "העלבת עובד ציבור", אך כאמור, לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה.
- אשר כל כן, אני מזכה את הנאשם מארבע העבירות של העלבת עובד ציבור שיוחסו לו בכתב האישום.
- לא ניתן לסיים פרק זה מבלי להתייחס לדרך שהובילה להגשת כתב אישום זה, ולטענת ב"כ הנאשם, כי הדבר מצדיק את זיכוי הנאשם גם בשל הגנה מן הצדק.
- את התלונה כנגד הנאשם בכל הנוגע לעבירה של העלבת עובד ציבור, הגישה תחילה המתלוננת ע'. היא פנתה למשטרה ביום 6.08.15, וביום 13.09.15 הודיעה לה המשטרה כי קצין החקירות החליט לא להוסיף לחקור את התלונה מהנימוק כי "נסיבות העניין בכללותן אינן מצדיקות פתיחה בחקירה, שכן מדובר באירוע אשר ההליך הפלילי איננו מהווה מסגרת מתאימה לבירורו" (נ/2).
- בהמשך, בניגוד לדרך הקבועה בסעיף 64(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), לפיה על החלטה של גוף חוקר שלא לחקור או שלא להעמיד לדין, ניתן לערור "לפני פרקליט מחוז, פרקליט מפרקליטות המדינה שמונה למנהל תחום עררים או פרקליט מפרקליטות המדינה, בדרגה שאינה פחותה מסגן בכיר א' לפרקליט המדינה, שפרקליט המדינה הסמיכו לכך", במקרה זה לא הוגש ערר, אלא נשלחה פנייה מטעם גב' חוה לוי, עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער, ביום 27.10.115 (נ/3), פנייה המתייחסת לפי כותרתה לתלונתה של המתלוננת ע' וההחלטה שלא להוסיף לחקור את תלונתה. בפנייה ציינה גב' לוי כי "כמו שאמרתי לך בטלפון, ההסתות נגד העו"סים לפי חוק חרגו מזמן מגבול חופש הביטוי וגובלים באלימות והסתה לשמה. סגירת תיקים אלה מעבירים מסר המדרבן להמשיך, להתסיס, להסית ועלול בסופו של דבר להסתיים באסון". והיא מסיימת את פנייתה: "אני מודה לך שהסכמת לקחת את המקרה ולבחון אותו כמקרה מבחן וכולי תקווה שניתן יהיה לתת דרך זה כוח לעובדים המרגישים חשופים לבד בצריח החברתי ולהביא את העבריינים לדין". לפנייתה צרפה גב' לוי את מכתבה של המתלוננת ע' אליה, בה פרטה את השתלשלות הפגיעה של הנאשם בה.
- בהמשך, ביום 23.11.15, הודיע עו"ד דדו זמיר, קצין אח"ם מרכז לקצין החקירות כי "לאחר עיון בתלונת העו"ס ובערר מצאתי מקום לקבל את הערר". הוא הוסיף כי "יש לאסוף את כלל התיקים לחקור את החשוד באזהרה ואח"כ לבחון האם יש מקום להגשת כתב אישום. סגירה בפעם הראשונה מוצדקת אך שהאירוע חוזר על עצמו יש מקום ליצירת הרתעה משטרתית" (ת/25).
- לא ניתן להתעלם מטענות ב"כ הנאשם באשר לדרך התנהלות זו. ב"כ המאשימה טענה כי כדבר שבשגרה החלטות מעין אלו מתקבלות על ידי קצין אח"ם. ואולם, בניגוד לטענתה, רק הגשת הערר תעשה באמצעות המשטרה (כמפורט בסעיף 65 לחסד"פ), אך ההחלטה עצמה בערר היא בסמכותו של פרקליט כמפורט בסעיף 64. אכן, המשטרה יכולה להחליט לפתוח בחקירה לאחר שהחליטה להפסיק לחקור, בין היתר, כאשר מתברר לה כי אירוע חד פעמי לכאורה, שב וחוזר על עצמו. אך יודגש, כי לטעמי הפגם במקרה זה אינו מתמצה בכך שהחלטה בערר ניתנה על ידי קצין אח"ם, בניגוד להוראות החוק, אלא בעיקר בכך שהמציאות לפיה עובדת ציבור בכירה משוחחת טלפונית עם קצין אח"מ נוכח החלטה על סגירת תיק ומסבירה לו את הצורך בהמשך החקירה ומשכנעת אותו "לקחת את המקרה ולבחון אותו כמקרה מבחן", מעוררת, למצער, חוסר נוחות של ממש, שכן היא מלמדת שהייתה מעורבות של הרשות בהנעת ההליך הפלילי, בדרך שאזרח מן השורה אינו יכול ללכת בה. אזרח מן השורה שתלונתו נדחתה אינו יכול להתקשר לקצין אח"ם ולנסות להסביר לו מדוע חשוב לקחת את המקרה שלו כמקרה מבחן, והוא בוודאי אינו יכול לשכנע אותו בעל פה מבלי שהדבר יקבל תיעוד בכתב.
- בפסק הדין בעניין סגל (פסקה 22. וראו גם שם, בפסקאות 33 ו-34) ציינה כב' הנשיאה נאור בהתייחס לעבירה של העלבת עובד ציבור, ולחשש כי הביטוי הפוליטי שלא לשאת חן בעיני השלטון, כי:
סיכון נוסף שראוי להזכיר הוא החשש מפני שימוש לרעה בעבירה, בשים לב לכך שעניינה מעשים וביטויים המכוונים נגד נציגי השלטון, שלעיתים יהיו אף הגורמים האמונים על האכיפה או בעלי השפעה בעניין זה… למרבה הצער, ניסיון העבר מלמד כי החשש לא נותר תמיד תיאורטי גרידא (ראו: ע"פ 523/72 עזראן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 128, 135 (1973), שם מתח בית המשפט ביקורת על שימוש לרעה בסמכויות המשטרה נגד אזרח שהטיח עלבון בעובד ציבור שלו קשרים הדוקים עם המשטרה, ואשר הואשם בעבירת ההעלבה).
- כאמור, אני סבור כי יש לזכות את הנאשם מעבירות של העלבת עובד ציבור, ועל כן אין צורך להתייחס לטענת ביטול כתב האישום בשל הגנה מן הצדק, נוכח דרך הפתיחה בהליך. אף על פי כן, סברתי לנכון לציין את האמור, כי הוא אכן מעורר חשש מפני ניצול ההליך הפלילי למטרות שלא לשמן הוא נועד.
- לכך יש להוסיף, את הטענות הנוגעות להעמדתו לדין של הנאשם בלבד, והתעלמות מכך שלא הועמדו לדין גם אחרים המצוינים בכתב האישום ושמעשיהם חמורים יותר מאשר אלו של הנאשם. כך לא הועמדה לדין א' שיזמה וכתבה את המודעה שהנאשם תלה ליד ביתה של המתלוננת (באישום הראשון). וכך לא הועמדו לדין כאלו שפרסמו רישומות ("פוסטים") נוספים וחמורים יותר שמוזכרים בכתב האישום (ת/20), אף שהמאשימה יודעת חלק מזהויותיהם של המפרסמים (נ/6).
- ב"כ המאשימה טענה בעניין זה, כי כנגד הנאשם נתקבלו תלונות רבות מאוד ובכך עניינו שונה מהאחרים. אפשר שכך הוא, אף שהדבר לא הוכח, ולטעמי גם בהגשת כתב האישום שנטען שהוגש כנגדו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לא היה בו די כדי להוכיח זאת, כשספק בעיני אם ניתן היה כלל להגישו. מכל מקום, לא ניתן לשלול את הטענה של הנאשם כי כתב האישום הוגש כנגדו בשל כך שהוא נוטל חלק נכבד במחאה, ובהקשר זה, קשה להתעלם מאי הנוחות הנגרמת נוכח מכתבה של גב' לוי לקצין אח"מ באשר לצורך "לקחת את המקרה ולבחון אותו כמקרה מבחן".
מכאן לעבירה של פגיעה בפרטיות.
פגיעה בפרטיות – האישום ראשון
- גם באשר לאישום זה אין מחלוקת עובדתית של ממש. הנאשם הודה כי תלה את המודעות ליד ביתה של המתלוננת. המחלוקת היחידה נגעה לנטען בכתב האישום כי הנאשם עזר לא' בניסוח המודעה, כשהנאשם טען כי לא נטל חלק פעיל בניסוח, אלא רק ביקש לעדן את הנוסח המקורי שנשלח אליו וסרב לתלות את המודעה בטרם יבוצע תיקון הנוסח. לאחר התיקון, הוא תלה את המודעות, לדבריו, לבקשת א' אשר לא יכולה הייתה לעשות זאת בעצמה נוכח נכותה הקשה. ברם, למחלוקת זו אין משמעות של ממש, אחר שהנאשם הודה כי הוא זה שתלה את המודעות, ואין אפוא, מקום לקבל את הטענה של ב"כ הנאשם כי בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע קיומו של יסוד נפשי.
- כאמור, במרכזן של המודעות הודבקה תמונה של המתלוננת בתוך סמל של גולגולת ועצמות, ובסמוך לתמונה נכתב, בין היתר כי המתלוננת, תוך ציון שמה המלא, "היא בעלת התמחות בניתוק ילדים מהוריהם" ובהמשך מפרטת א' כי ילדתה נותקה ממנה בשל "פשעיה" של המתלוננת. בהמשך כתבה א' "אני אֵם שכולה לילדה חיה – הילדה שלי לא בזרועותיי האהובות. והכל כפי הנראה בגלל סחר בילדים, רשעות אטימות ורוע לב של משרד הרווחה בכלל ושל המתלוננת (באזכור שמה המלא – א.ס.) בפרט. לכן אם אתם רואים אותה בסביבה ו'או על יד ילדיכם – הייתי מציעה לכם לברוח ממנה כמו מאש אם חיי ילדיכם חשובים לכם". ובהמשך: "לאחר שהמתלוננת (באזכור שמה) תחטוף לכם את הילדים אתם לא תקבלו אותם לעולם מכיוון שבתי משפט לנוער ומשפחה מכסים על פשעיהם של פקידי אימוץ ופקידי סעד".
- בשל מודעות אלו, מייחס כתב האישום לנאשם עבירה של פגיעה בפרטיות בשני היבטים – סעיף 2(1) לחוק האוסר "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת", וסעיף 2(4) לחוק האוסר "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".
- באשר לאיסור אודות בילוש, התחקות והטרדה אחרת, נהיר כי הגעה חד-פעמית סמוך לביתו של אדם על מנת למחות כלפיו, אינה מעקב הבאה בגדרי "בילוש או התחקות". באשר לביטוי "הטרדה אחרת" הנאסר בסעיף זה, נקבע, כי ביטוי זה שבסוף הסעיף כולל במילה "אחרת", הוא למעשה הפניה חוזרת אל המילים "בילוש" ו"התחקות" שקדמו לו. לאמור, "….מהי הטרדה אחרת? דומה כי זו יכולה לכלול, למשל, מעשה מקובל למדי של צעידה גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאינה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי…. כמובן, אין כאן כל ניסיון למצות את תיאור משמעותו של הביטוי, כי אם אך רצון להדגימו" (ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837, 850 (1984). וראו גם: אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות (תל-אביב, 2003), עמ' 72-70; ע"א (מחוזי-ים) 4443/98 ביהם נ' פריד (פורסם בנבו, 11.06.00)).
- לצד זאת, באותו עניין ציין בית המשפט (אמנם באמרת אגב) כי "הטרדה" לעניין חוק הגנת הפרטיות כוללת משמרת מחאה ליד בית מגורים, ובלשונו של כב' הנשיא שמגר: "מהי 'הטרדה אחרת'? דומה כי זו יכולה לכלול, למשל… משמרת צמודה (picketing בלע"ז) הניצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הביטחון האישי שלו ומתחושתו כי הוא יכול לנהל את חייו לעצמו, מבלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך ההטרדה במעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה" (ד"נ 9/83 בעניין ועקנין, בעמ' 854). בשל כך, לעיתים גם משמרת מחאה שאינה משמרת צמודה "מסביב לשעון" עלולה לפגוע בפרטיות בהיותה "הטרדה אחרת" (ראו: ב"ש (מחוזי-י-ם) 4053/05 מרזל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.01.05)).
- גם בעניין זה, ואולי אף יותר, יש לזכור כי אל מול חופש ביטוי והזכות למחאה ולביקורת, ניצבת זכות, חוקתית אף היא, לפרטיות. זכות זו כוללת גם את הזכות של האדם לנהל את אורח חייו בדרך בה הוא חפץ בביתו בלא הפרעה מבחוץ, ואת הזכות לשקט ולחיים אינטימיים שאינם חשופים לנוכחות קבועה של זרים בסמוך לביתו של אדם, והיא עומדת גם לנושא משרה ציבורית, הזכאי להפסיק להיות אדם "ציבורי" ולהיהפך לאדם "פרטי" בשעת שהוא בביתו (ראו: בג"ץ 2481/93 בעניין דיין, בעמ' 470; ברק מדינה ודרור וגשל "בין מחאה למטרד מאיים: הפגנה ליד ביתם של אנשי ציבור", חוקים ב (2010) 197, 233).כאמור, התרשמתי מחומרת הכאב והפגיעה שחוותה המתלוננת כאשר שבה לביתה, מבצרה, ומודעות אלו בכל סביבת ביתה היו מנת חלקה, ולא ניתן להמעיט בכאב זה ומהפחד שבא בעקבותיו כפי שתארה המתלוננת בעדותה.
- ברם, גם אם נכון לאמץ גישה כי אין להתיר חדירה לרשות היחיד של איש הממלא תפקיד ציבורי ולהטריד אותו ואת בני ביתו בחייהם הפרטיים, כדי להשפיע על פעילותו הציבורית (ראו: בג"ץ 1983/17 בעניין נפתלי; בג"ץ 456/73 כהנא נ' מפקד המחוז הדרומי (פורסם בנבו, 16.12.1973). עמדה דומה ננקטה על ידי כב' השופט שלמה לוין בבג"ץ 2481/93 בעניין דיין), עדיין אין מדובר באיסור גורף, ויש לתת את הדעת על כמות המשתתפים, תדירות המחאה והאפשרויות לביטוי המחאה במקום אחר (ראו למשל: עמדת כב' השופט גולדברג בבג"ץ 2481/93 בעניין דיין, בעמ' 490 ועמדת כב' הנשיא ברק באותו עניין, בעמ' 480; בג"ץ 729/07 ארגון הלב היהודי נ' צור (פורסם בנבו, 7.02.07). וראו גם: מדינה-וגשל, בעמ' 201 ואילך וההפניות שם). כך, למשל, קבע כב' השופט ד' חשין כי "אין די בסיווגו של מקום כלשהו כ'פרטי', מבחינה קניינית או אחרת, כדי לקבוע אפריורית, כי זכות ההפגנה תידחה או אף תוגבל משמעותית" (בג"ץ 2080/05 עמותת בצדק – מרכז אמריקאי ישראלי לקידום צדק בישראל נ' המפקח הכללי של המשטרה (פורסם בנבו, 14.01.17)).
- יש לזכור, כי המסר שנתבקש להשמיע בפני איש הציבור הוא מסר המתייחס למעשיו של איש הציבור עצמו, מעשים (גם אם מוצדקים) בעלי השפעה מכרעת על חייו של מוסר המסר, או מי שמוסר המסר מבקש להשמיע את קולו. מדובר באמירה שנועדה להודיע לאיש הציבור על ההתנגדות לדרכו ועל כך שמעשיו נתפסים בעיניהם כמעשה לא ראוי. בכך, הם מבקשים לשקול פעם נוספת את החלטותיו או את מעשיו. אפשר שבמקרים מעין אלו, זכותו של איש הציבור לפרטיות מקבלת משקל נמוך יותר (ראו: מדינה-וגשל, בעמ' 235).
- אכן, בהקשר זה יש לתת משקל גם לתכלית המחאה – האם מדובר בהבעת מסר, בכללו הכוונה 'להוכיח' את איש הציבור על מעשיו, המוטעות, לדעתו של המוחה; או שמא מדובר במחאה שתכליתה העיקרית, לכפות על איש הציבור לשנות את עמדתו שלא בדרך של שכנוע כי אם באמצעות הטרדה נמשכת שלו ושל הקרובים אליו (ראו: מדינה-וגשל, בעמ' 204). בעניין זה נקבע (בג"ץ 1983/17 בעניין נפתלי), כי "ככלל, הפגנה או עצרת מחאה ליד מעונו הפרטי של איש ציבור, מקום שקיימת חלופה אפקטיבית (כגון משרדו), מקימה חזקה כי התכלית, לפחות העיקרית, של ההפגנה או משמרת המחאה אינה מימוש חופש הביטוי והמחאה אלא ניסיון להשפעה לא לגיטימית על איש הציבור במילוי תפקידו על ידי יצירת לחץ אישי עליו ועל בני משפחתו… ועל כן פעילות כזו אינה חוסה תחת ההגנה על חירות ההפגנה".
- הביטוי "לעשות שכונה" שנזכר בהקשר של מחאות אלו של הנאשם, כך בפרסום של הנאשם שצוין באישום הרביעי, אפשר שיש לראות בו כמעיד על כוונות המוחים לכפות על איש הציבור לשנות את עמדתו בדרך של הפעלת לחץ, בדרך של פגיעה נמשכת בו, במשפחתו ובשכניו. ההתמקדות בדרך זו, אינה בתוכן הביטוי אלא באופן הבעתו. בדרך זו ההטרדה היא התכלית, ולא המסר. דרך זו אינה מממשת אינטרס לגיטימי ואינה מבטאת את הזכות לחופש ביטוי. דרך זו באה בגדרי המונח "פגיעה במזיד בפרטיות הזולת" שבסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות הקובע את העבירה הפלילית שבפגיעה בפרטיות. מעשים מעין אלו נועדו הפעלת לחץ על איש הציבור לפעול בדרך מסוימת ולהרתיע אותו מלפעול בדרך אחרת. בכך יש לפגוע באינטרס הציבורי של קבלת החלטות ציבוריות ושלטוניות באופן תקין. "קיים חשש שבשל לחץ ההפגנה או בשל לחצם של בני משפחתו עליו, עקב ההפגנה, עלול איש הציבור לשנות את דעתו שלא מטעמים ענייניים ואך כדי להפסיק את ההטרדות כלפיו" (בג"ץ 2481/93 בעניין דיין, בעמ' 486. וראו גם: ב"ש (מחוזי-י-ם) 4053/05 בעניין מרזל).
- ואולם, לא הרי השאלה האם יש לאפשר מראש הפגנה ליד ביתו הפרטי של עובד ציבור או נושא משרה ציבורית, כהרי השאלה הנשאלת בדיעבד, האם נכון להעמיד לדין פלילי את מי שהפגין או מחה ליד ביתו הפרטי של עובד הציבור. כאשר מדובר באיסור פלילי, יש לתת את הדעת על עקרונות היסוד של דיני העונשין, בין היתר לעיקרון החוקיות בפלילים המחייב "קביעת קו גבול ברור ככל הניתן בין ההתנהגות המותרת להתנהגות האסורה על-פי חוק" (דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד סג(1) 644, 672 (2009). וראו גם עניין סגל, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן ופסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן).
- לענייננו יש לזכור, "כי הפסיקה בישראל בכל הנוגע למחאות שכאלו, אינה עקבית, הן באשר לעצם העמדה בנוגע לקיום הפגנה או משמרת מחאה ליד מעונו הפרטי של איש ציבור (איסור או איזונים), למרות ההלכה הברורה שנקבעה (בדעת הרוב) בעניין דיין, והן באשר לבסיס העיוני לאיסורים ולהגבלות על הפגנה או משמרת מחאה כזו" (בג"ץ 1983/17 בעניין נפתלי. וראו גם: בג"ץ 729/07 בעניין ארגון הלב היהודי. וראו הרחבה בסוגיה זו: מדינה-וגשל, עמ' 241 ואילך).
- על כן, כאשר מדובר באירוע חד פעמי של הדבקת מודעות מחאה מחוץ לביתו של עובד הציבור, הגם שברחוב מגוריו, מאחר ומדובר ב"ביטוי פוליטי", אזי על אף שמדובר בביטויים קשים ופוגעניים, אני סבור כי קיים קושי בהעמדה לדין פלילי בהעדר גבולות ברורים ומפורשים לתחולת העבירה במקרה שכזה. כל עוד שקיים שיקול דעת למשטרה להתיר במקרים מסוימים ביטוי מחאה ליד ביתו הפרטי של עובד ציבור, קיים קושי – נוכח עקרון החוקיות – להעמיד לדין מי שמחא ליד ביתו הפרטי של עובד ציבור, למעט מקרים קיצוניים וחריגים, שמקרה זה בנסיבותיו, אינו נמנה עליהם.
- אכן, בסיכומיה ב"כ המאשימה טענה כי פעולות הנאשם כנגד המתלוננת וכנגד פקידות הסעד בכלל לא היו עניין חד-פעמי, וכי מדובר במסע כנגד המתלוננת. דא עקא, כי לטענה זו לא הובאו ראיות כלשהן. אמנם, במסגרת התייחסות המאשימה בסיכומים לטענת ההגנה מן הצדק שהעלתה ב"כ הנאשם, נתבקש להגיש כתב אישום שהוגש כנגד הנאשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ואולם, לא זו בלבד שלא היה מקום להיעתר לבקשה זו, גם בהקשר לטענה של ההגנה מן הצדק, אלא שבוודאי לא היה מקום להגיש ראיות בשלב זה להוכחת נסיבות האשמה, וברי גם כי לא היה בהצגת כתב אישום להוכיח דבר בעניין זה. כך או כך, לא הוצגה בפני כל ראיה לכך, שמדובר ב"מסע" שניהל הנאשם כנגד המתלוננת, ולא הוכח, כי מלבד האירוע נשוא כתב האישום, הנאשם הגיע אי פעם ליד ביתה של המתלוננת ומחה כנגדה.
- כאמור, מדובר בביטויים קשים ומכוערים, דוגמת "סחר בילדים, רשעות, אטימות ורוע לב", ובפרט יש לגנות את פרסום תמונתה של המתלוננת בתוך סמל של גולגולת ועצמות, מעשה בזוי כשלעצמו, אך ככל שמדובר בעבירה של פגיעה בפרטיות, אני סבור כאמור, כי לא נכון להרשיע את הנאשם במקרה זה בעבירה לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות. יש גם לציין כי על אף ששמה של המתלוננת הוזכר במפורט ובמפורש מספר פעמים במודעה, וכך גם תמונתה הופיעה בה, מהמודעה כולה עולה כי אין מדובר במאבק המתמקד דווקא בה במתלוננת באופן אישי אלא כמחאה כוללת כנגד מה שהמוחים ראו כ"פשעיהם של פקידי אימוץ ופקידי סעד", כשהמתלוננת עומדת בראש מערך זה.
- באשר לסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות האוסר "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". במקרה זה, אין מחלוקת כי במודעות שפרסם הנאשם הייתה תמונתה של המתלוננת. תמונתה אף הוצגה בתוך גולגולת מתחתיה עצמות. מדובר בתמונה פוגעת ומבזה, וודאי כשהיא נתלית סמוך לביתו של אדם, והיא נצפית על ידי משפחתו ושכניו הקרובים.
- ברם, גם לסעיף זה יש לתת פרשנות שלא תפגע יתר על המידה בחופש הביטוי ובחירות המחאה, ויש ממש בטענת ב"כ הנאשם כי עבירה לפי סעיף 4(2) לחוק הגנת הפרטיות חלה רק על פרסום תצלום, שטבוע בו – כשלעצמו – פוטנציאל ההשפלה או הלעג, בנסיבות העלולות להביא למימושו של פוטנציאל זה, ולא אך בצירוף תמונה סתמית אשר רק ההקשר בו הוא הושם או התוכן המילולי או הציורי הסמוך לו הוא זה המהווה ההשפלה או הלעג (ראו: רע"פ 9818/05 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005). זאת, נוכח התכלית החקיקתית של החוק, הגיונו הפנימי של הסעיף שעניינו במניעת חדירה פוגענית לצנעת הפרט באמצעים טכנולוגיים, ולא בהגנה מפני שימוש פוגעני במראה פניו, ההתחשבות בזכות לחופש ביטוי ועקרון החוקיות (שם). התמונה במודעה שנתלתה ליד ביתה של המתלוננת אינה כזו שטבוע בה פוטנציאל ההשפלה או הלעג. מדובר בתמונה רגילה, כשההשפלה והלעג הם מהכיתוב ומציור הגולגולת והעצמות סביב התמונה. על כן, אין היא באה בגדרי האיסור שבסעיף 2(4), וודאי לא בהיבט הפלילי של חוק זה.
- משהגעתי לכלל מסקנה כי לא נתקיימו הנסיבות המפורטות בסעיפים 2(1) ו-2(4) לחוק הגנת הפרטיות, מתייתר הצורך לדון בשאלת קיומן של ההגנות על פי חוק זה. אך להשלמת התמונה אציין כי תנאי לתחולתן של ההגנות שבסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות הוא שהטוען להגנה "עשה את הפגיעה בתום לב". כש"תום הלב" בהקשר זה של חוק הגנת הפרטיות הוא תום לב סובייקטיבי, היינו שהטוען להגנה פעל מתוך אמונה כי הפגיעה הינה במסגרת ההגנה אותה הוא מעלה (ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.06.99); בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581 (2006)).
- במקרה זה, הפרסום לא נעשה בנסיבות של פגיעה חמורה בפרטיות, כחדירה לתוך ביתו של הנפגע. מדובר במודעות שנתלו בסמיכות לביתה של המתלוננת, בשעות הערב והם הוסרו בחלוף זמן לא רב. הדברים שצוינו במודעה, אף שסגנונם בוטה ואינו ראוי, נעשה כחלק מהבעת דעה על פעולותיה של המתלוננת במסגרת תפקידה הציבורי. בשים לב לכך, ובשים לב לאמור לעיל בדבר האיזון בין חירות המחאה וחופש הביטוי לבין מניעת הפגיעה בפרטיות, אני סבור כי לא ניתן לומר שהפגיעה חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות. לצד זאת, ספק בעיני אם מתקיימות ההגנות עליהן הצביעה ב"כ הנאשם בסיכומיה. לא באשר לטענה כי הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית חברתית או מקצועית לעשותה (סעיף 18(2)(ב)); ולא באשר לטענה כי הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, היינו הבעת דעה על התנהגות המתלוננת בתפקידה בשירות הציבורי, ולוּ משום שלא ניתן לקבל כי הנאשם לא ידע שתוכן הדברים יפגע במתלוננת במידה גדולה מזו שהייתה נחוצה באופן סביר לצורך הבעת הדעה על מעשי המתלוננת (בהתאם להוראת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הפרטיות). ומה גם, שהבעת דעה היא "תיאור של עמדה סובייקטיבית באשר למציאות דברים מסויימת" (ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פ"ד נג(3) 352 (1999)), ולא כך הוצגו הדברים במודעה. הדברים לא נוסחו כהבעת דעה, ולא נעשתה בה הבחנה בין עובדות להבעת דעה (השוו: ע"א 323/98 אריאל שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245 (2002); דן חי, ההגנה על הפרטיות בישראל (תשס"ו), עמ' 492).
מכאן לעבירה של הפרת הוראה חוקית.
הפרת הוראה חוקית
עבירה זו מיוחסת לנאשם בשלושה אישומים, השני, החמישי והשישי.
- באשר לאישום השני אני סבור כי הנאשם אכן הפר את הצו למניעת הטרדה מאיימת שניתן כנגדו על ידי בית המשפט (כב' השופט אריאל צימרמן), שבניגוד לטענת ב"כ הנאשם בסיכומיה, כן היה בר תוקף בזמן שהנאשם הפר אותו. ואפרט.
- ביום 8.01.15 נתן בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט ארז נוריאלי) צו (בה"ט 10550-01-15) במעמד צד אחד, לפיו, בין היתר, נאסר על הנאשם "להתקרב או להימצא במרחק של 500 מ' מבית מגוריהן של העובדות הסוציאליות, גב'… והמתלוננת (להלן: "הנפגעות"), ומכל מקום בו הן נמצאות" (ת/9). בית המשפט גם הורה על העברת הדיון לבית משפט השלום בתל-אביב לשם קביעת מועד לדיון בבקשה במעמד שני הצדדים.
- ואכן, ביום 14.01.15 התקיים דיון בבקשה בבית משפט השלום בתל-אביב בסופו נתן בית המשפט (כב' השופט אריאל צימרמן) צו (בה"ט 10550-01-15) לפיו "יעמדו בתוקפם לעת הזו הצווים המנויים בסעיף 5(א)(1)-(4) (לחוק למניעת הטרדה מאיימת – א.ס.), וכן הצו הארעי האוסר על התקרבות לנפגעות (ההדגשה אינה במקור – א.ס.) (ת/10). מכאן, כי ביום 14.01.15 עמד בתוקפו האיסור "להתקרב או להימצא במרחק של 500 מ' מבית מגוריהן של העובדות הסוציאליות… והמתלוננת".
- בהמשך, ביום 13.04.15, קבע בית המשפט (כב' השופט אריאל צימרמן), בהמשך להחלטה האמורה, כי "הצו הזמני לאיסור הטרדה, מיום 14.1.15, ייוותר בעינו עד יום 8.7.15 כאמור בהחלטות קודמות" (ת/11). ב"כ הנאשם טענה כי משמעות ההחלטה היא כי רק הצווים המנויים בסעיף 5(א)(1)-(4) הוארכו עד ליום 8.07.15 אך לא איסור ההתקרבות. ואולם, לא ניתן לקרוא את ההחלטה באופן זה, שכן בהחלטה צוין כי "הצו הזמני לאיסור הטרדה מיום 14.01.15 ייוותר בעינו", כשבית המשפט לא הוציא מתחולת הצו איסור כלשהו מהאיסורים שנקבעו בהחלטה מיום 14.01.15, ובהחלטה מיום 14.01.15 נקבע במפורש כי הצו שניתן לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת יכלול בנוסף לאיסורים המנויים בסעיף 5(א)(1)-(4) לחוק למניעת הטרדה מאיימת, גם את הצו הארעי האוסר על התקרבות לנפגעות (שגם הסמכות ליתן הגבלה זו קבועה בחוק למניעת הטרדה מאיימת, בסעיף 5(א)(5)). גם לא ניתן לקבל את הטענה כי לנאשם עומדות ההגנות שבסעיפים 34 יח ו-34יט לחוק העונשין, שעניינה טעות במצב דברים וטעות במצב משפטי. שכן, כאמור, לשון הצו מפורשת ולא ניתן כלל לומר, שטעותו של הנאשם הייתה כנה או בלתי נמנעת באופן סביר.
- טענת הנאשם, כי הסתמך על ייעוץ משפטי שקיבל מעו"ד דקל שייצג אותו באותם הליכים, אינה יכולה לעזור לו במקרה זה. הסתמכות על "עצה" משפטית מוטעית מהווה מקרה פרטי של "טעות במצב משפטי", הגנה הקבועה בסעיף 34יט לחוק העונשין. ההלכה היא, כי על בית המשפט לנהוג הקפדה יתרה בטרם יחליט להעניק לנאשם פטור בשל הסתמכות על עצה שגויה של מומחה (ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.01.16)). במקרה זה, לא זו בלבד שאני סבור כי לא היה מדובר בשאלה משפטית מורכבת, ושכאמור, החלטות בית המשפט באשר לפרטי הצו ותוכנו היו ברורות ומפורשות, אלא שעו"ד דקל ציין בעדותו כי גם לאחר שבית המשפט צמצם את היקף הצו שניתן בתחילה, הוא הותיר את האיסורים הקבועים בסעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מאיימת, כשאמור, גם איסור התקרבות כלול בו, והוא אף הפנה את הנאשם ללשון החוק תוך שהוא מציין בפניו שינהל את המחאה שלו לפי הוראות סעיף 5 לחוק זה, אותם יוכל למצוא בחיפוש באתר "גוגל" (עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 28). לא עלה מעדותו של הנאשם כי במהלך נסיעתו לקרבת בית מגוריה של המתלוננת, הוא עצר בצד הדרך ובחן את הוראות סעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מאיימת כפי שייעץ לו עורך דינו. לוּ בדק זאת, היה בוודאי מגלה כי סעיף 5(5) לחוק קובע איסור להימצא במרחק מסוים מדירת מגוריו של הנפגע.
- באשר להפרת הצו, איני סבור כי היה מקום לטעות כי המרחק של 500 מטר, שנקבע בצו לא התייחס ל"קו אווירי", שכן אין לכך רמז בצו, וגם פירוש הצו לפי תכליתו, מביא למסקנה כי מדובר ב"קו אווירי", שכן הוא נועד למנוע הטרדת המתלוננת, וכפי שהתרחש בפועל הטרדתה יכולה להיעשות באמצעות כריזה, המועברת בגלי קול ב"קו אווירי". הנאשם ידע היטב כי הוא מגיע לאזור בית מגוריה של המתלוננת. הוא אף סיפר בעדותו כי לשם היו מועדות פניו, כחלק ממחאתו. לכן, למצער יש לקבוע כי הנאשם הגיע למקום תוך שהוא חשד בדבר אפשרות קיום הנסיבות להפרת הצו, היינו הגעה בסמיכות לבית המתלוננת במרחק של פחות מ-500 מטרים, והוא נמנע מלבררם, ומשכך יש לראותו – בהתאם להוראת סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין – כמודע לנסיבות אלו. לשאלה האם הוא הזכיר את שמה של המתלוננת בדברים שכרז מהמכונית בה נסע, אין נפקות בנוגע להפרת הצו שאסר על התקרבות לבית מגוריה של המתלוננת.
- פשיטא גם, כי אין מדובר ב"זוטי דברים", שכן מעשה זה שביצע הנאשם, הוא הוא המעשה שנאסר עליו לעשות, ומשכך לא ניתן לומר כי מדובר במעשה שלאור טיבו, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, הוא קל ערך.
- מכאן, כי יש להרשיע את הנאשם בהפרת הוראה חוקית בכל הנוגע לצו האמור, במסגרת האישום השני.
- מכאן לאישום החמישי והשישי. אלו עוסקים בצו שניתן כנגד הנאשם ביום 7.06.15 על ידי בית משפט השלום בנתניה בו נאסר על הנאשם להתקרב למרחק 100 מטרים מהמתלוננת ע' ונאסר עליו להטרידה, בין במישרין או בעקיפין. ביום 14.06.15 הורה בית המשפט כי הצו יעמוד בתוקפו עד ליום 07.10.15. על אף הצו, הנאשם פרסם בדף הפייסבוק שלו, ביום 09.06.15, הודעה המתייחסת למתלוננת ע' שיש בה כדי להטרידה. בין היתר הוא כתב: "חוטפת התינוקות ע.ה מ…, כמובן שיש לי משפט בנתניה ביום ראשון הקרוב, האם זה אומר שאת לא חוטפת תינוקות? את עדיין חוטפת תינוקות" (האישום החמישי).
- בהמשך, כך נטען, הנאשם פרסם פרסום נוסף אליו צרף העתק של צו ההגנה בו כתוב שם המתלוננת וכתב: "הגננת …ה"תחושה" שלי …שכן…אז תרחיקי אותו ממני? כי אני צריכה לחטוף תינוקות בשקט…". בנוסף, ביום 01.08.15 הוא שיתף, בדף הנקרא "עושים שכונה לפקידות הסעד", פרסום שיש בו כדי להטריד. מדובר בפרסום שנכתב יום קודם לכן על ידי אֵם מ… נגד העובדת הסוציאלית המתלוננת ע', שם נכתב בין היתר: "תכירו את השטן בהתגלמותו!!! זו ע.ה. פקידת סעד לחוק נוער ב… כן זו שחטפה לי את הילדה שלי…" ובהמשך נכתב: "הטלפונים של ע.ה. למי שרוצה לבקש ממנה יפה להחזיר את התינוקת של ב' הם…." וצוין מספר הטלפון שלה בבית ובמשרד (האישום השישי).
- ב"כ הנאשם טענה, כי הצו שניתן כנגד הנאשם לא כלל איסור לפרסם דברים ברשת האינטרנט, שכן איסור לפרסם ברשת האינטרנט חורג מסמכותו של בית המשפט במסגרת הליך של בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. זאת, כך נטען, בשים לב לפגיעה הצפויה של איסור כזה בחופש הביטוי. טענה זו דינה להידחות. קביעת איסור של הטרדה במישרין ובעקיפין אינה מוגבלת לדרכים מסוימות, וככל שהנאשם סבר כי מדובר בצו שאינו מוצדק, הוא יכול היה להשיג עליו במועד הקבוע בחוק להליך שכזה.
- לצד זאת, אני סבור כי קביעת בית המשפט (כב' השופטת ניצה מימון שעשוע), ביום 8.12.14, במסגרת ה"ט 62739-11-14 (נ/4), הליך אחר שנפתח כנגד הנאשם בגין הטרדה מאיימת, כי "לא שוכנעתי כי הפרסומים (באינטרנט – א.ס.), באתרים אליהם נכנסים רק המעוניינים בדבר, מהווים הטרדה מאיימת כמשמעותה בחוק", יש בה למצער כדי להוות הגנה לנאשם, כי הסתמך על קביעת בית המשפט בעניינו כי פרסום ברשת האינטרנט אינו נחשב הטרדה לעניין החוק, ולמצער כדי ללמד על העדר יסוד נפשי לביצוע העבירה (להבחנה בין משקלה של טענת הגנה בדבר "עצה" משפטית שמקורה בפרשנות רשמית לדין לבין עצה משפטית שמקורה בייעוץ משפטי של עורך-דין, ראו: ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ, פ"ד סב(3) 307 (2007)).
- משבאנו לכאן, אין צורך לדון בטענה כי "שיתוף" של רשומה, אינו נחשב כפרסום ולא ניתן לייחס לנאשם עבירה של הוראה חוקית בשל מעשה זה. ואציין רק כי בעבר נקבע בהקשר דומה (שם דובר בפרסום לשון הרע), כי "פעולת השיתוף דומה במהותה להפצת הפרסום לאחרים תוך כוונה כי אחרים ייחשפו לו ותוך בחירה מודעת שלא לנקוט בפעולת החיבוב אלא בפעולת השיתוף, ועל כן יש לראות בפעולת השיתוף כפעולה אקטיבית אשר כוונה בצדה, וכי על כן ביחס לפעולת השיתוף, אכן יש לראותה כפרסום לשון הרע" (ע"א (מחוזי-ת"א) 35757-10-16 בעניין נידיילי תקשורת בע"מ).
סיכום
- סופו של יום אפוא, אני סבור כי לא בוצעה עבירה של העלבת עובד ציבור במעשיו של הנאשם (באישומים השלישי, הרביעי, החמישי והשישי), ואף לא עבירה של פגיעה בפרטיות (באישום הראשון), ואני מזכה את הנאשם מעבירות אלו.
- בכל הנוגע לעבירה של הפרת הוראה חוקית שיוחסו לנאשם בכתב האישום, אני מזכה את הנאשם מעבירות אלו, ככל שמדובר בטענה לפרסום בפייסבוק בהתייחס לצו מיום 7.06.16 (האישומים החמישי והשישי), אך מרשיע אותו בעבירה אחת של הפרת הוראה חוקית שיוחסה לו בכתב האישום בהתייחס לצו מיום 13.04.15 נוכח התקרבותו למרחק של 256 מטרים מביתה של המתלוננת ביום 26.06.15 (האישום השני).
ניתנה היום, י"ז אדר ב' תשע"ט, 24 מרץ 2019, במעמד המתייצבים. אילן סלע, שופט בתמונה: מוטי לייבל עם 2 עורכות דין מתנדבות בצוות "עו"סים שכונה" של מוטי לייבל, עו"ד יערה רשף ועו"ד דפנה לביא (מאתר פוסטה). בין השאר עשו שלישיה.
וידאו המחאה נגד אורנה הירשפלד במבשרת ציון
https://www.youtube.com/watch?v=LI4VjmfNyq8
PDF הכרעת דין מוטי לייבל 49243-11-16
Loading...
Views: 162
One Comment
השופטים לא רוצים שיפגינו מול הבית שלהם על שחיתויות זו התורה כוהל על רגל אחת