מדובר בתביעה נגד מלווים בריבית קצוצה, א.ר.א.ב. בונוס בע”מ וירון בן עובדיה.  אלה פנו להוצאה לפועל והפעילו חוב על ריבית “רצחנית” שאינה מותרת על פי החוק. החייבת היא ענת ראובן יחד עם חברה בשם ענת סאני רוד בע”מ. החייבת מבקשת בתביעה זו “לשערך באופן שונה את שיעורו של חוב נושא של תיק בהוצאה לפועל…לגרסתן, הרבית שנקבעה לחוב עולה על הרבית המותרת לגבייה על-פי דין”.

כדי להסתיר את גודל הזוועה השופט גיא הימן לא מספר לנו מה שיעור הריבית, אבל הוא מצטט שזו “ריבית רצחנית”. לא ברור לנו גם למה זה צריך להגיע לבית משפט בתביעה לשערוך הריבית, ומדוע הרשמת בהוצל”פ לא ביטלה את הריביות הרצחניות וקבעה שהן לא אכיפות.

בכל מקרה המלוווים בריבית נשך קצוצה ביקשו מגיא אבנון הפקדה של ערובה למקרה והתובעות יפסידו, בטענה שהתובעת ענת סאני רוד בע”מ היא חברה שאין לה כסף. גיא הימן קיבל את הבקשה וקבע שלאור העובדה שסכום התביעה הוא 300,000 ש”ח, החברה של ענת צריכה להפקיד 10,000 ש”ח, ואם הסכום לא יופקד, היא לא תוכל לתבוע והוא לא “ישמע” את ההוכחות בתיק. לא הבנו גם מה זו התביעה על 300,000 ש”ח? האם זו הריבית הרצחנית?

מדובר במגיפה של ממש בחסות תקנות סדר הדין האזרחי החדשות של שופטים שעושים לעצמם חיים קלים כדי לנפנף תובעים, ודורשים ממי שאין לו כסף להביא סכומי עתק על מנת שיפתחו בפניהם שערי בית המשפט. הרי ענת והחברה שלה פנו למלויים בשוק השחור כי לא היתה להם יכולת כלכלית לפנות לבנק ולהעמיד בטחונות להלוואה בנקאית רגילה. כעת השופט גיא הימן שולח את ענת והחברה שלה עוד פעם לשוק השחור, והפעם להביא כסף רק בשביל שהוא יהיה מוכן לתת להם יום להוכחת התביעה.

גיא הימן למד משפטים במכללת סדום ועמורה? הוא לא היחיד. ענת ראובן כנראה תצטרף לפתוח מכון עיסוי מיני כדי לממן את הדרישות של גיא הימן.

בתמונה רון טורקלטאוב מי שמייצג את המלווים בריבית נשך – א.ר.א.ב. בונוס בע”מ

להלן ההחלטה:

בית משפט שלום בתל אביב

א 57913-05-20

ענת סאני רוד בע”מ, ענת ראובן נ’ א.ר.א.ב. בונוס בע”מ וירון בן עובדיה.

לפני:                                         כבוד השופט גיא הימן

התובעות:

1. ענת סאני רוד בע”מ

2. ענת ראובן

נגד

הנתבעים:

1. א.ר.א.ב. בונוס בע”מ

2. ירון בן עובדיה

בשם התובעות:  עו”ד הראל נוימן

בשם נתבעת 1:  עו”ד רון טורקלטאוב

בשם נתבע 2:  עו”ד עמירם אילון

החלטה

רקע

1.         בתובענה שלפנַי מבקשות התובעות לשערך באופן שונה את שיעורו של חוב נושא של תיק בהוצאה לפועל, שבו התובעת 2 היא החייבת ונתבע 2 הוא הזוכה. לגרסתן, הרבית שנקבעה לחוב עולה על הרבית המותרת לגבייה על-פי דין.

2.         לפי המתואר בכתב התביעה, התקשרו התובעות עם נתבעת 1 בהסכם להלוואה חוץ-בנקאית, שנועדה לסייע לתובעת 2, גב’ ענת ראובן, במימון רכישה של דירת מגורים. בהסכם ההלוואה נקבע שתובעת 1 היא הלווה ואילו תובעת 2 ערבה לחובות מכוח ההסכם. סכום ההלוואה הועבר בשלמותו לחשבונה של תובעת 2. דא עקא, רכישתה של הדירה עלתה על שרטון והסכם המכר בוטל. השבה עקב הביטול טרם הושלמה. החוב נושא הסכם ההלוואה לא הוסדר ואף תפח. לשם גבייתו של החוב, בצירוף רביות נטענות, פתחה נתבעת 1 תיק בהוצאה לפועל נגד תובעת 2 לבדה. מאוחר יותר, כך הוסבר, הומחתה זכותה של נתבעת 1 בחוב האמור לנתבע 2, מר ירון בן עובדיה והוא הפך לזוכה בתיק ההוצאה לפועל.

הבקשה

3.         נתבע 2 ביקש לחייב את התובעת 1, ענת סאני רוד בע”מ, חברה שערבונה מוגבל, בהפקדה של ערובה להוצאותיו, מכוח הוראתו של סעיף 353א לחוק החברות, התשנ”ט-1999. הוא נימק את בקשתו בכך שתובעת 1 היא חברה נטולת פעילות, מפרה את חובותיה כלפי רשם החברות, לא עומדת בפירעונן של הלוואות שנטלה וסביר, שלא תוכל לפרוע את סכום ההוצאות בהליך זה, ככל שכאלו יושתו. אשר לסיכויי התביעה פירט הנתבע כי לתובעת 2 חוב כלפיו ושיעורו עולה כמה וכמה מונים על הסכום שנתבע בתובענה זו. לגרסתו, בהליך ההוצאה לפועל הודו שתי התובעות, יחד, בקיומו של חוב כלפיו ולכן, לטענתו, קיים השתק שיפוטי לסכום הנקוב בתובענה זו.

4.         בתשובה לבקשה הסבירו התובעות, שבהסכם ההלוואה נרשמה תובעת 1 כלווה אך הסכום הועבר, כאמור, לחשבונה של תובעת 2. לגרסתן, תכלית קיומה של תובעת 1 היא לסייע בקבלתה של ההלוואה לרכישת הדירה. התביעה האמורה היא, למעשה, תביעתה של תובעת 2. תובעת 1 נרשמה לצורכי “זהירות” בלבד ומבלי שהתובעות מכירות בחבותה של זו כלפי מאן דהוא. הוסף והוסבר כי התובעות לא יכלו ליטול סיכון שלא לכלול את תובעת 1 כתובעת בתובענה זו היות שלולא הפגם, המונח לפתחם של הנתבעים, בפתיחתו של תיק ההוצאה לפועל רק על שמה של תובעת 2, הייתה תובעת 1 מוגדרת, שלא בצדק, “חייבת”. את האמור פירטו התובעות כבר בכתב תביעתן. לשיטתן, קשירת ההסכם עם תובעת 1 לבדה נועדה לעקוף את הוראותיו של חוק אשראי הוגן, התשנ”ג-1993.

5.         לתמיכה בטענה ליכולתן לעמוד בהוצאות, ככל שיושתו, צירפו התובעות החלטה בע”א 7105/20 ראובן נ’ כדיר (פורסמה באתר הרשות השופטת 14.12.2020). זהו הליך של ערעור בבית-המשפט העליון, שעניינו ביטול הסכם המכר הדירה והשבה מכוחו, המתנהל בין תובעת 2 לבין בעל הדירה, שאיננו צד להליך שלפנַי. בהחלטה האמורה קבעה כבוד הרשמת דר להב כי המערערת, היא תובעת 2, תהא רשאית להפקיד בבית המשפט הודעת קיזוז בלתי מותנית, חלף עירבון להוצאות משפט, ככל שכאלו תיפסקנה. עוד נקבע כי אין חולק על כך שהצד השלישי חויב בהשבה של כספים לידיה של המערערת, היא תובעת 2.

התובעות ראו מקום להוסיף ולצרף את העתקו של פרוטוקול מדיון, שהתקיים גם הוא בבית-המשפט העליון בע”א 6253/19 כדיר נ’ ראובן ומתנהל בין הצד השלישי לבין תובעת 2. נרשמה בו הערתו של כבוד השופט יצחק עמית בעניין שיעורן של הרביות על סכום החוב: “יש כאן ריביות רצחניות. שלא יהיו אי הבנות” (פרוטוקול מיום 5.3.2020, בעמ’ 18 ש’ 2-1).

דיון

6.         ההלכה ראתה בהוראתו של סעיף 353א לחוק החברות נדרשת לחזקה, שלפיה כאשר תובעת היא יישות משפטית שאחריותה מוגבלת, היא עלולה להימצא מתקשה בפירעונן של הוצאות-משפט ולפיכך, ככל שלא הוצבע טעם לנהוג אחרת, יורה בית המשפט על הפקדתה של ערובה להוצאותיו של הנתבע (רע”א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע”מ נ’ זיסר, בפסקה הששית לפסק דינו של כבוד השופט אשר גרוניס (פורסם באתר הרשות השופטת 13.7.2008); רע”א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע”מ נ’ בנק הפועלים בע”מ, בפסקה 12 לפסק דינו של כבוד השופט חנן מלצר (פורסם באתר הרשות השופטת, 11.2.2009); רע”א 6176/09 התחלת ים אילת בע”מ נ’ הרפסודה הלבנה אילת בע”מ, בפסקה הראשונה להחלטתו של כבוד השופט גרוניס (פורסם באתר הרשות השופטת, 30.7.2009)). זאת במטרה להגן על נתבע, שנגרר להליך משפטי בעל כורחו, ואפילו תידחה נגדו התובענה הוא עלול להיוותר בחסרון כיס מחמת היעדרו של גורם וממנו ניתן להיפרע.

ברי, שלכלל זה חריגים. בהתקיים אחת משתי החלופות הבאות, נקבע, לא יורה בית המשפט על הפקדתה של ערובה: אם הוכיחה תובעת שביכולתה לעמוד בהוצאותיו של הצד שכנגד; או אם מצא בית המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות הפקדתה של ערובה. הנטל להוכיח את קיומו של אחד משני החריגים הוא על התובעת, המבקשת לא לחייבה בהפקדה של ערובה (רע”א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע”מ נ’ נילי מפעלי מתכת בע”מ, פ”ד מד(1) 647, 652 (1990); רע”א 9237/18 כרמל דיירקט בע”מ נ’ R.H. PETERSON CO, בפסקה החמישית לפסק דינו של כבוד השופט נועם סולברג (פורסם באתר הרשות השופטת, 12.2.2019)).

7.         ההלכה נדרשה לשאלה מה דינה של תובעת, חברה בעירבון מוגבל, שאיננה תובעת יחידה ועמה תובעים גם אנשים בשר ודם. נקבע כי יכולת פירעון חוב של יתר התובעים, שאינם יישות משפטית מוגבלת, יכולה להיות שיקול לחרוג מהחזקה האמורה. ברם עניין זה לא יוכל להוות שיקול בלעדי ויש להידרש גם לסיכויי ההליך, ליכולתם של התובעים האנושיים לערוב להוצאות ככל שיושתו ועוד. עמד על כך כבוד השופט ניל הנדל:

“יכולת הפירעון של יתר התובעים לא תהא לנתבע לעזר בבואו לגבות את ההוצאות שנפסקו לחובת החברה. זהו הכלל, אך יתכן שבמקרים מסוימים ניתן יהיה לחרוג ממנו, תוך בחינת כל התובעים כמעין מכלול. כך, לדוגמא, כאשר קיימת זיקה משפטית מובהקת בין כל התובעים, כגון תביעה שהוגשה על ידי חברה ובעלי מניותיה. יתכן שבמקרים מעין אלה תהיה הצדקה להתחשב במצבם הכלכלי של בעלי המניות, אם כי גם במקרים אלה יש להוסיף ולבחון את הנסיבות הפרטניות, למשל האם על פני הדברים מעמדה של החברה בתביעה זהה או בעל זיקה למעמדם של התובעים בשר ודם. דומה כי במקרים החריגים רשאי בית המשפט להתחשב בהסתברות לפסיקת הוצאות ‘ביחד ולחוד’ כנימוק עזר, המסייע להגיע לנקודת איזון ראויה בין השיקולים לפטור מהפקדת ערובה והשיקולים התומכים בהפקדתה. אך זאת יש להדגיש: מדובר בשיקול שכוחו מוגבל. ביכולתו לתרום לעיצוב הראוי של התוצאה הסופית, המאזנת בין שיקולים שונים, אך אין בכוחו להכריע, לבדו, את גורל הבקשה להפקדת ערובה. לא ניתן אפוא ‘לדלג’ על בחינת הנתונים שנקבעו בפסיקה, כגון סיכויי ההליך, נכונות בעלי החברה לערוב באופן אישי להוצאותיה, מידת הפגיעה בזכות הקניין של הנתבע ובזכות הגישה לערכאות של התובעת וכיוצא באלה.

[…]

יש לזכור כי התביעה הוגשה על ידי בעלי המניות והחברה. לאמור, הוחלט לא להסתפק בתובעים בשר ודם, אלא לצרף גם את החברה לרשימת התובעים. לבחירה זו יש השלכות. ההחלטה לצרף חברה בעירבון מוגבל כתובעת מחזקת את הנטייה לדון בסוגיית הפקדת הערובה על ידי החברה לפי הכללים החלים על חברות בעירבון מוגבל. לשון אחר, האישיות שמצטרפת לתביעה היא גם האישיות אשר, במובנים מסוימים, עומדת לבדה. כך ביחס ליחיד וכך ביחס לחברה, כך בסוגיית ההוצאות ונדמה כי כך גם ביחס לסוגיית הערובה” (רע”א 7221/16 הטכניון – מכון טכנולגי לישראל נ’ מילגרום, בפסקאות 4 ו-5 לפסק דינו (פורסם באתר הרשות השופטת 13.9.2017)).

8.         בענייננו, לא כיחדו התובעות כי לתובעת הראשונה אין מקורות מימון משל עצמה. ברם הן נסמכו על הטענות הנוספות לעניין זהותה האמתית של התובעת; ליכולת לעמוד בהוצאות ולסיכויי התביעה. אשר לזהות התובעת, אמנם ניכר שתובעת 2 היא הגורם הדומיננטי בתובענה שלפנַי, הן מכיוון שכספי ההלוואה נועדו לשימושה האישי והן בהיותה החייבת בתיק ההוצאה לפועל. ברם לא אוכל להתעלם מדרישתן של התובעות שתיהן, המפורטת בסיפא לכתב התביעה, לחייב את הנתבעים לשלם להן יחד ולחוד את מלוא הסכום הנתבע. בקשה זו מחלישה, אפוא, את כוחה של הטענה ולפיה תובעת 2 היא, לבדה, התובעת “הנכונה”.

9.         אשר ליכולת לפרוע הוצאות, ככל שיושתו, לא אוכל אך בהסתמך על אותה החלטה של כבוד הרשמת להב, הנוגעת ליחסים שבין תובעת 2 לצד שלישי, להשליך או ללמוד על אודות יכולתן של התובעות או למצער, על יכולתה של תובעת 2, לעמוד בתשלום ההוצאות. בחומר שלפנַי אין די אינדיקציות ליכולתה של תובעת זו לפרוע, לבדה, חיוב בהוצאות ככל שיושת. לסיכויי התביעה, ומבלי שאדרש להערתו של כבוד השופט עמית בקשר לשיעורה של הריבית, לא מצאתי מקום, ויכולת, להתייחס בשלב זה של ההליך. משמעות הדבר היא כי ישנה אפשרות, ולא החלטתי דבר, כי הוצאות כאמור אכן תושתנה וזאת ככל שהתביעה או חלקה לא יתקבלו.

הנה כי כן, החזקה שבדין והיא הפקדה של ערובה להוצאות נתבע כאשר התובעת היא יישות משפטית, שערבונה מוגבל, חלה גם בענייננו. בהתאם נמצא לי מקום להורות על הפקדתה של ערובה כמבוקש.

שיעור הערובה

10.       אשר לשיעורה של הערובה, הערכאות העמידו באופן עקבי את הערובה על אחוזים בודדים מסכומה של התובענה (עניין ל.נ הנדסה ממוחשבת לעיל, בפסקה 16 לפסק דינו של כבוד השופט מלצר;  רע”א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ’ נוריס לפיתוח והובלות בע”מ, בפסקה הששית לפסק דינה של כבוד השופטת אסתר חיות (פורסם באתר הרשות השופטת, 23.5.2011); ע”א 7193/13 ש.א פתרונות בע”מ נ’ פרופסור ברנע, בפסקה 16 לפסק דינו של כבוד השופט עמית (פורסם באתר הרשות השופטת, 22.9.2014); רע”א 1970/18 מיכאל ביטוח עבודות בנייה בע”מ נ’ מנהל מע”מ, בפסקה הרביעית לפסק דינו של כבוד השופט הנדל (פורסם באתר הרשות השופטת, 19.3.2019)). ההיגיון הוא ברור – להגן על זכותן של התובעות לגשת לערכאות – ערך חשוב לא פחות מזה המבקש להבטיח מקור לפירעונן של הוצאות. מן הכלל האמור לענייננו, הסכום הנתבע הוא מעט למעלה משלוש מאות אלף ש”ח. מצאתי, אפוא, מקום להעמיד את הערובה על סך של 10,000 ש”ח והוא מעט למעלה משלושה אחוזים בקירוב מהסכום הנתבע.

הסכום האמור יופקד בגזברות של בית משפט זה, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית, לא יאוחר מיום 10.5.2021 וזאת כתנאי להמשך בירורה של התובענה. התובעות תגשנה הודעה מתאימה לבית המשפט.

ניתנה היום, י’ באייר התשפ”א, 22 באפריל 2021, שלא במעמד-הצדדים.