לאחר שפרסמנו ב 18/12/2022 כי הפמיניסט הדגול יוסי גורביץ חטף מבבת זוגתו גלינה ווקס תלונה על אונס, בזמן שהיא תקפה אותו, כפתה אותו, הרביצה לו, דחפה לו עצמים בתחת, ומרחה לו קקי בעין והוא איבד את הראיה, לא עברו שבועיים והנ”ל מת. כך פורסם היום 15/2/2023.
בכל הכתבות שפורסמו על המוות, אף אחד לא מציין כי רק לפני חודשיים עבר אירוע טראומטי של תקיפה פיסית בסגנון התפוז המכני. כנראה שהגוף לא עמד בכאבים ובפצעים שגרמה התוקפת גלינה ווקס. למשל ב”הארץ” עידו דוד כהן הסתפק באמירה סתמית שאחיו של המנוח, “יאיר”, דיווח שהמנוח “נמצא מת במיטתו…..
בהארץ מעוז הפמינאציה לא העלו על דעתם לפוצץ את הבועה שלפעמים מי שתומך בפמיניזם (כל הגברים אלימים וכל הנשים רכות וענוגות), סופג בעצמו את מלוא הנבוט בשם ה”פמיניזם”. המנוח הגיע לגיל 53 וחייו הסתיימו.
באתר ICE נכתב שחנה בית הלחמי הפמיניסטית הדגולה ספדה לו: “העיתונאית חנה בית הלחמי ספדה לו: “לפני שנים, כשחשפנו את פוגענותו של יצחק לאור, בימים בהם זירת הבלוגים הייתה חזקה מאוד, יוסי היה ה”פרנטר” שלי לארגון 17 בלוגרים ובלוגריות שכתבו בו זמנית על הנושא, העלו רשימה בבלוג באותו יום ואותה שעה. הוא היה איש זכויות-אדם אמיתי, הארד-קור, וככזה – היה פמיניסט הארד-קור”.
תזכורת: הכתבה הקודמת מתאריך 18/12/2022
יש איזה קוקסינל בשם יוסי גורביץ שהחזיק בלוג שבו התחרה עם הפמיניסטיות מי כותב טקסטים יותר פמיניסטים ויותר רעילים נגד גברים. לבלוג שלו קוראים “החברים של ג’ורג'”. עבד בכלכליסט עד 2018.
הבלוג שלו עסק בביקורת שמאלנית וליברלית העוקבת אחרי קריסתה של מדינת ישראל.
בת הזוג שלו גלינה ווקס האשימה אותו באונס ויצאה למסע נקמה (18/12/2022). בתמונה ה”נאנסת הנוקמת”. היא זו שתקפה אותו והרביצה לו, אבל הוא זה שנעצר (כי היא טענה שאנס אותה) ורק אחרי שבמשטרת הבבונים של פ”ת הבינו שהיא האלימה הוציאו נגדה צו מעצר ויצאו לחפש אותה.
בזמן שכפתה אותו עם חוטים גם דחפה לו דילדו בתחת. גם חירבנה לו לתוך העין ומרחה את הקקי לתוך עדשת העין), והוא איבד ראיה בעין אחת, כנראה באופן זמני.
ופתאום ב 25/11/2022 הפמיניזם לימד את יוסי גורביץ’ לקח אכזרי. הבת זוג שלו גלינה ווקס, איזו מטורפת על תרופות פסיכיאטריות קשות ריססה אותו בגז מדמיע, היכתה אותו, כבלה אותו וגנבה לו 2 חתולים, דיסק קשיח וטלפון.
נו….. כמה פמיניזם נשאר בו עכשיו???
בתמונה למטה: גלינה ווקס עם גבר אחר שנהנה מחסדיה. האיש לא ידוע.
הרקע למקרה: גלינה ווקס ביקשה ממנו לצרף עוד גבר בשם ליאוניד למיטה ולעשות שלישיה. משהו לא טוב קרה שם והיא החליטה ששני הגברים אנסו אותה, למרות שהיא ביקשה ויזמה את זה. היא הלכה לבית של גורביץ ריססה אותו בגז פלפל, היכתה אותו, כבלה אותו וגנבה לו מחשב טלפון ו 2 חתולות. לפי הדיווחים גם הכניסה לו את הדילדו שהיא היתה מקבלת בתחת לתוך התחת שלו. לא מפורט אם ניקתה את הדילדו לפני שדחפה לו, בעודו כפות.
הנה וידאו של הגברת הפמיניסטית, גלינה ווקס:
בתקשורת פורסם שהרקע הוא סכסוך בעלות על חתולות
כתב הזבל של המשטרה רענן בן צור פרסם ב 18/12/2022 שזה היה בגלל סכסוך על חתולים. הסכסוך היה בגלל שהיא האשימה אותו באונס יחד עם הבחור הנוסף שהיא צירפה לשלישיה המינית.
בגלל סכסוך על חתולים: אישה נאשמת בתקיפת וכליאת בן זוגה לשעבר
תושבת חיפה נאשמת שהגיעה לבית בן זוגה לשעבר בפתח תקווה, ניתקה את החשמל בביתו, ריססה אותו בגז פלפל, כפתה בחבלים, כלאה אותו – ואז גנבה את החתולים שגידלו יחדיו
המשטרה הגישה היום (ראשון) לבית משפט השלום בפתח תקווה כתב אישום נגד גלינה ווקס תושבת חיפה (37) בגין תקיפת בן זוגה לשעבר עד לפני שנה, יוסי גורביץ, ובגין כליאתו וגניבת חתולים מדירתו.
היא נאשמת בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה, כליאת שווא, איומים וגניבה.
ואלה הכלים בהם גלינה השתמשה לתקוף את יוסי הפמיניסט:
יוסי גורביץ לא היסס לפרסם את המקרה בפומבי.
הוא פרסם בטוויטר ש:
“ב-25 לנובמבר חדרה בת הזוג לשעבר שלי, גלינה ווקס (מייל: [email protected]) לדירה שלי, תקפה אותי בגז מדמיע (במיוחד בעיני), היכתה אותי בחפצים קהים, כבלה אותי, איימה עלי בעקירת עיני אם אתנגד (“אתה אוהב לכתוב, איך תכתוב בלי עיניים”), גנבה את שני החתולים שלי, ווילי וצ’ארלי, כמו גם דיסק קשיח שהכיל את כל הגיבויים שלי ואת הסמארטפון.
זמן קצר לאחר מכן שוחררתי על ידי המשטרה, וכנגד גלינה יש כעת צו מעצר. אם יש לכם מידע על מקום הימצאה, אם אתם עובדים איתה או יודעים היכן היא עובדת, אנא העבירו לי את הפרטים לכתובת המייל [email protected] ואני אעביר את המידע לקצינת המשטרה שמטפלת בתיק. אם אתם עובדים איתה, או אם היא מחפשת עבודה בחברה שלכם, דווחו למנהלים שלכם שהיא מבוקשת על ידי המשטרה. מטבע הדברים, לא מעט בשל מצב הפגיעה בעיני (שהרופאים אומרים שהוא זמני) הפעילות שלי פה ובטוויטר הצטמצמה. אני רוצה להודות לכל האנשים שעמדו לצידי (הרבה יותר משהאמנתי) בתקופה קשה זו, אולי הקשה בחיי”.
ב-25 לנובמבר חדרה בת הזוג לשעבר שלי, גלינה ווקס (מייל: [email protected]) לדירה שלי, תקפה אותי בגז מדמיע (במיוחד בעיני), היכתה אותי בחפצים קהים, כבלה אותי, איימה עלי בעקירת עיני אם אתנגד ("אתה אוהב לכתוב, איך תכתוב בלי עיניים"), גנבה את שני החתולים שלי, ווילי וצ'ארלי, כמו גם
— ygurvitz يوسي جوربيتس (@ygurvitz) December 11, 2022
גלינה ווקס פרסמה פוסט תגובה בו כתבה כי זה נס שמדינת ישראל הנשים לא מתקוממות נגד הגברים בג’יהאד פמיניסטי.
למרות שיוסי גורביץ הוא פמיניסט דגול, וגם חוזר בתשובה ששונא דוסים (כי הוא עצמו גדל כדוס), ולמרות שהוא תומך בל”ד, לזכותו ייאמר שכאשר ראה את מקרה העינויים של נערי הגבעות “עמירם בן אוליאל” הוא פרסם מאמר נגד שופטי בית המשפט העליון שכינה אותם כ”אינקוויזיציה”. ראו מאמרו מ 11/9/2022.
מאמרו של יוסי גורביץ על שופטי העליון והאינקוויזיציה הישראלית
התפיסה שהודאה היא מלכת הראיות מגיעה אלינו ממקומות מפוקפקים. לאחרונה דחה הפאנל העליון של האינקוויזיציה הישראלית את ערעורו של קורבן עינויים
חוקר אינקוויזיציה מנוסה (מפאת השנים, לצערי, אינני זוכר את שמו; קראתי עליו לפני 25 שנים בערך) התחיל לחשוד בסוף המאה ה-17 שמשהו לא מסתדר. יותר מדי אנשים מוסרים הודאות שנראות חשודות מדי. בסופו של דבר הוא כתב ספר שמיועד למשפטנים, והזהיר אותם משימוש בעינויים או השענות אליהם. זו היתה נקודת שבר משפטית: בפעם הראשונה ב-2,000 שנים, משפטן הטיל ספק ביעילותם של עינויים.
הבוקר הזכירו לנו שופטי בג”ץ שהם תקועים 50 שנה לפני אותו חוקר, כשאישרו את הרשעתו של עמירם בן אוליאל, שהואשם ברצח בדומא.
השופטים אישרו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדווקא פסל שתיים מהודעותיו של בן אוליאל, וקבע שהוא מסר אותן תחת לחץ בלתי סביר (שופטינו זהירים מלנקוט במונח ‘עינויים’, ועל כך מיד), אבל הכיר בהודעה שלישית – בטענה שהיא ניתנה מספר ימים לאחר ‘חקירת הלחץ’ ועל כן לא נחשבת לכזו שנמסרה תחת עינויים.
כאן אנחנו צריכים לחזור לאינקוויזיציה. אני מצטט מהזכרון שני נחקרים, גבר ואשה, שניהם חשודים בכישוף. כישוף, צריך לומר, היה הגרוע שבפשעים: הוא לא היה הפעלת קסם, כפי שאנחנו נוטים לחשוב, אלא שיתוף פעולה עם השטן, לעיתים קיום יחסי מין איתו (עשרות אלפים אם לא מאות אלפים הודו בדיוק בזה, ותיארו את איברו ‘הקר’ של השטן), כלומר בגידה מוחלטת במין האנושי. מכשפות ומכשפים נחשבו לרוצחות, קושרות קשר נגד שכניהן וקרוביהן, מרעילות, מי שמכרו את נשמתן.
הבעיה, כמובן, היא שקשה מאד להוכיח פשע כזה. לחוקרים היו שיטות מזוויעות למציאת פגמים פיזיים שלדעתם הוכיחו אשמה (בעיקר “פטמה שלישית”), אבל זו היתה שיטה בעייתית. על כן הכלי המרכזי בחקירת כישוף היה ההודאה.
הגבר הנחקר שאני מצטט מהזכרון כתב לבתו ערב הוצאתו להורג: “אל תאמיני למה שהם אומרים עלי… הם לא מפסיקים לענות אותך עד שתגיד מה שהם רוצים שתגיד. אל תזכרי אותי כך, זכרי אותי כפי שהייתי.” הנחקרת כתבה “לפני שלקחו אותי לבית המשפט [שם חזרה על ההודאה שהוצאה ממנה בעינויים ובכך היא הפכה לרשמית – יצ”ג] המענה אמר לי: אם את חושבת שהתעללתי בך, את טועה. עד כה רק שיחקתי איתך. את לא רוצה לחזור אלי.” ההודאות, שוב, הן על קשירת קשר עם ישות בלתי קיימת ועל קיום יחסי מין איתה. יש, שוב, מספר עצום שלהן. הן דומות מאד זו לזו – זה קל הרבה יותר כאשר החוקר יודע מראש מה הנחקר צריך לומר.
זכרו את “עד כה רק שיחקתי איתך”; חשבו על אדם שהיה נתון לעינויים במשך שבועות, שבמשך שלושה שבועות נמנעה ממנו גישה לעורך דין כדי שלחוקרים יהיה זמן לענות אותו – ובמקרה שלנו, כמו ברבים אחרים, גם להכתיב לו את ההודאה. זכרו שהוא ידע שאם ידבר בבית המשפט על מה שעשו לו, בית המשפט לא ישחרר אותו: הוא יחזיר אותו לחזקת מעניו. כפי שאכן קרה.
פסק הדין של בן אוליאל מופרך על פניו. תצפית של צה”ל זיהתה חמישה אנשים שעולים מדומא חזרה לקן הצרעות עדי עד בליל הרצח בדומא. השב”כ לא הצליח לתפוס שלושה או ארבעה מהם, ונשאר לו רק בן אוליאל. אז הפילו עליו מעשים בלתי סבירים, כמו הצתה של שני בתים בשתי נקודות שונות וסחיבה של ציוד שספק אם יכול היה לשאת לבדו. אנחנו לא מדברים פה על רמבו או לוחם קומנדו מנוסה. האנשים החסרים? הם התאיידו מהדיון. הם לא מתאימים לכתב האישום, שמפיל את התיק על אדם אחד.
אומרים לנו שהוא ידע פרטים מוכמנים, וואלה. לשב”כ היו 21 ימים ללא עורך דין ועם הרבה ‘חקירות לחץ’ להכיר לו את הפרטים המוכמנים. אומרים לנו שהוא שיחזר את האירוע. זה נכון. המענה שלו, “מיגל”, היה שני מטר מימינו בזמן השחזור. וודאי שהוא שחזר: לא לשחזר, זה עוד כמה שעות ב’חקירת לחץ’. תגיד להם מה שהם רוצים לשמוע, לוחשים קורבנות האינקוויזיציה, ותתעמת איתם בבית המשפט.
רק שבית המשפט הוא חלק מהאינקוויזיציה. השופטים שלו יודעים בדיוק מה הם עושים. הם יודעים שהנחקר שלפניהם עונה. אבל הם לא יכולים לזכות אותו, כי אם הם יזכו אותו, כל השיטה תתמוטט: השיטה של הטרור הישראלי בשטחים הכבושים (לרבות, לצורך זה, דרום לבנון הכבושה בשעתה).
כל דיקטטורה צבאית נזקקת לטרור כדי לקיים את עצמה. השיטה היעילה ביותר לטרור היא עינויים. אנשים מוכנים למסור את נפשם, אבל עינויים הם אתגר קשה הרבה יותר. עינויים אולי לא יתנו מודיעין טוב, אבל הם יעילים מאד בשבירת אנשים. וישראל הפעילה עינויים על עשרות אלפים עד מאות אלפים של פלסטינים. הנחקרים היו מגיעים לבית המשפט, וזה היה דוחה מיד את הטענות על עינויים. אבל השופטים ידעו היטב שהנחקרים עונו, והם יודעים גם היום. הם אישרו את העינויים בעצמם: זו המשמעות של איסור על פגישה עם עורך דין. עורך דין יכול להתחנן בפניך להחזיק מאמץ ולא לחתום על ההודאה הקטלנית, שכל ההולכים בה לא ישובון.
ופה יש וריאציה על הבעיה של לירות בפיל: אתה לא רוצה לירות בו, אבל יש ציפיה שתירה בו, ואם לא תירה כל המשטר יתערער. השופט, למרות כל דברי הריק על עצמאותו, הוא חלק מהמערכת. הוא מונה על ידי הממשלה. הוא מקבל ממנה משכורת. הוא, בינינו, לא בדיוק האדם הנועז ביותר. אנשים כאלה לא הופכים לשופטים, ואם כן (כמו במקרה של שלי טימן בשעתו, למשל) הוא ייפלט מהמערכת. שופט שיפיל יותר מדי תיקים של הממשלה, לא יגיע רחוק.
וכל המערכת בנויה על עינויים. שופט שיקרא להם בשמם ויסרב להשתמש בהם יפער בולען ענק: הפסיקה שלו תהיה תקדים, ועשרות אלפי קורבנות עינויים עשויים לערער.
יתר על כן, עינויים הם פשע נגד האנושות. טכנית, משפטית, העבירה של עינויים חמורה מעבירת הרצח. על פשעים נגד האנושות אין התיישנות, והמבצע שלהם חשוף לכל רשות משפטית בעולם. אם שופט יקבע שחוקרי שב”כ עינו עציר, יהיה צורך להעמיד אותם לדין על פשע נגד האנושות. אף שופט ישראלי לא גילה עד כה את האומץ לעשות דבר כזה.
ושלושה אינקוויזיטורים עליונים קיבלו היום את הטענה המופרכת שהודאה שניתנת שעות או יומיים אחרי העינויים לא נגבתה בעינויים, בזמן שהמעונה נמצא בכפיפה אחת עם המענה.
על זה הם הרשיעו אדם ושלחו אותו למאסר עולם. נקווה שיום אחד הם יבואו על עונשם הראוי: מאסר עולם על סיוע לפשעים נגד האנושות.
עד אז, אנחנו צריכים להפשיט מעליהם את גלימתם ואת “כבודו”: הם (שופטי העליון) לא ראויים לכבוד אלא לכל קלון אפשרי. הם שותפים לפשעים נגד האנושות. הם שותפים להפשטת צלם אנוש מעליו.
אין מילים עמוקות מספיק כדי לתאר את החרפה. הבוז כל כך עמוק שאתה תוהה אם לא כדאי שהם יהיו כמה שבועות ללא עורך דין במרתף עינויים בעצמם. אבל לא, לא: הפשע הזה כה נתעב, שאפילו כלפי שופטי האינקוויזיציה שלנו אסור להפעיל אותו.
עדכון: בסיועו הנמרץ של עו”ד עודד דוגמא, הבלוג חזר לפעילות, ואני מקווה שבקרוב יהיו בו פוסטים חדשים. (יוסי גורביץ)