ניכור הורי משנת 2017.  מה הכי יעיל לכפות על אישה שחושבת שהילדים הם רק שלה ומסרבת להפגיש בין הילדים לאבא שלהם?

הגבר יכול לשלם מזונות שנים על גבי שנים בלי לראות את הילדים שלו.  לפנינו ניכור הורי מתמשך מ 2015 כאשר כבר ב 2016 המליצה עו”ס על משמורת לאבא ובפב’ 2017 הורו הדיינים על העברת משמורת לאבא, והאישה עדיין מחזיקה בילדים, ומסרבת לגלות איפה הם, וגם המשטרה לא התבקשה מעולם לחפש אותם.

שימו לב:  אפילו בברית של הילד שלו האבא הזה לא היה כי היא מנעה ממנו.  בברית!!!!!

סולברג חשף ששם המשפחה שלה הוא לוי.

בתיק שלפנינו הדיינים בתל אביב החליטו לנסות משהו חדש.  להכניס את הנקבה לנווה תרצה ל 48 שעות שתריח ליזול, ושבמקום צמידי 24 קראט כמו שהיא רגילה, תחוש מגע של אזיקי בננה.  (מי שלא מכיר זה חיבור אזיקי ידיים לרגליים).

מדובר בסרבנית גט. התחתנה ב 2012 ונולדו 2 ילדים.  אחרי שנה ב 2013 בעלה דרש גט והיא סירבה.  ב 2015 הוא התלונן על ניכור הורי ומניעת קשר עם ילדיו.

בספטמבר 2016 המליצה עו”סית להעביר משמורת לאבא.  אחרי חצי שנה הדיינים בפברואר 2017 קיבלו את ההמלצה והורו שהמשמורת תעבור לאבא, אבל לא הוציאו צצו למשטרה לתפןוס את הילדים.

אחרי חודש במרץ 2017 האישה סיפרה לעו”סית שהיא מוכנה לחדש קשר, והדיינים ביטלו את החלטת העברת המשמורת, למרות שקשר לא חודש. הם אפילו לא המתינו לראות אם האישה באמת מיישמת את מה שהיא אומרת.

רק ביולי 2018 הגברת הסכימה לקבל גט ולהתגרש אחרי שייללה שהיא רוצה שלום בית….

מאז היא ממשיכה לנכר את האבא, הדיינים נותנים לה אין ספור הזדמנויות והיא מהלת בכולם.  לוקחת עורכי דין יקרים ומבקשת אורכות ומטמטמת את כל העולם.  האבא ממשיך לשלם מזונות.

בשום שלב לא הודיעו לאישה הזו שאם לא יתקיימו מפגשים, כל המזונות מבוטלים רטרואקטיבית למועד תחילת הניכור.

בשנה שעברה זה הגיע אל אסתר חיות כשהדיינים הטילו עליה קנסות צנועים.  בש”פ 3381/23.  אסתר חיות עשתה לה הנחה של 5,000 ש”ח מהקנסות, בשם אחוות הסיסטרהוד.

הפעם זה הגיע לפוגלמן אחרי שהדיינים הטילו עליה מאסר של 48 שעות.  בש”פ 9187/23.

והיו עוד 2 עתירות לעליון של האישה לפני כן. בג”ץ 4871/18 ובג”ץ 4923/22.

ועדיין אף אחד לא יודע איפה הילדים  היא מסרבת למסור את כתובתם…..  ועוה”ד שלה טוענים שהם לא חייבים למסור את הכתובת, ועדיין לא שולחים משטרה לחפש את הילדים….

סל הכלים לטיפול בניכור הורי מה הכי יעיל?  רק ביטול מזונות!!!!

 

התשובה: רק ביטול מזונות והעברת משמורת לאבא בסיוע משטרה.  אבל כמו שתראו בתיק זה ניסו הכל, כולל העברת משמורת לאבא (שלא הוצאה לפועל), אבל את ביטול המזונות לא ניסו.

בחו”ל יש לכך שיטה מאוד יעילה ולכן יש מעט מאוד פסקי דין.  ביטול מזונות בלי אכילה של המזונות גם רטרואקטיבית.

אם מתחיל ניכור הורי והאישה לא מוסרת את הילדים לאבא, מבטלים לה את המזונות מרגע שניתקה את הקשר.

מחכים כמה חודשים, 3-4 ואז מעבירים את הילדים למשמורת האבא.  קצר.  יעיל.  שימושי.  חוסך זמן שיפוטי.  אפקטיבי.  בלי מומחים.  בלי הוצאות.  בלי בלבולי מוח.

אבל השיטה הפמיניסטית בישראל היא “טיפולים לחידוש קשר” והאבא עוד צריך לשלם עליהם.  ואם הטיפול לא מצליח מביאים אפוטרופות פמיניסטית מהסיוע המשפטי שלא עושה כלום ומזמזת לעצמה א הכוס……

אבל שוב פעם האישה מתחמקת, לא באה לטיפולי חידוש הקשר, עושה הצגות, ועל התחום השתלטו פמיניסטיות “מטפלות” עלק, שבמקום לטפל באישה הסרבנית, צורחות על האבא שהוא אשם….. התוצאה:  הצטברות של שנים של ניכור הורי והחמרה של הניכור ההורי.

למה הילדים לא במשמורת האבא אם כבר ב 2016 עו”ס המליצה על העברת משמורת לאב וניתן צו ב 2017????

 

ראו פסקה 1 לפסק הדין:

“בתוך כך, בשנת 2015 טען התובע כי הנתבעת מונעת ממנו מלעמוד בקשר עם הקטינים, והנתבעת טענה בתגובה כי התובע סובל מבעיות נפשיות ומעמיד את הקטינים בסיכון. בהמשך אותה השנה הודיעו גורמי הרווחה שהנתבעת נמנעת מלהביא את הקטינים למפגשים עם התובע, ובשנת 2016 המליצו להעביר לתובע את המשמורת על הקטינים. בשנת 2017 קיבל בית הדין את המלצת גורמי הרווחה והורה על העברת הקטינים למשמורתו של התובע (יוער כי החלטה זו הושהתה לפרק זמן מסוים, אך בהמשך הורה בית הדין על חידוש תהליך העברת המשמורת). ביני לביני הגישה הנתבעת שתי עתירות לבית משפט זה, שבמסגרתן השיגה על התנהלותו והחלטותיו של בית הדין, אך אלו נדחו על הסף (בג”ץ 4923/22 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (20.10.2022); בג”ץ 4871/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2.7.2018))”.

אז שנבין איך זה שב 2024 האישה עדיין משמורנית, עדיין יכולה שלא להגיע למרכז קשר, שלא ליצור קשר עם מומחים, להגיש עתירות בזו אחר זו….  והיא עדיין משמורנית, כשלפני 9 שנים (2016) המשמורת היתה צריכה להיות בידי האב????

שימו לב איך פוגלמן שכאילו מתאר השתלשלות מדלג בנוחיות מ 2016 למאי 2022 שאז מינו אפוטרופות לתיק, ורק במרץ 2023 “התברר שהנתבעת לא יצרה קשר עם האפוטרופות”.

 

העתירה של הכלבה לפוגלמן (אחרי שכבר עתרה לחיות לפניו)

 

האישה הגישה עתירה נגד בית הדין הרבני בטענה שאסור לפי דין תורה להכניס ווגינה לכלא על ניתוק קשר של אמר בין אבא וילדיו.  כל הזמן הזה שזה מתגלגל בעליון, אין קשר עם הילדים, והאבא ממשיך לשלם מזונות….

פה אף אחד בכלל לא יודע איפה הילדים ומעולם לא הוציאו צו למשטרה לחפש אותם.

האישה אמרה לדיינים במפורש שגם אם יכניסו אותה לכלא, זה לא ישנה את סירובה לאפשר קשר עם האב.

ציטוט:  “מכל מקום מוסיפה הנתבעת כי “עונש המאסר שהושת עליה אין בו כדי להועיל, כי גם בעתיד הנתבעת לא תעמיד בשום צורה ודרך את ילדיה בסכנה מפני מסוכנותו המוכחת של התובע”.

פוגלמן אישר את המהלך, ואנו שואלים, למה ב 2015 משעברו 3 חודשים ללא מפגשים, הדיינים לא ביטלו את המזונות?????

איך זה שמכל התיאורים על זה שהאישה עותרת, שהאישה לא יוצרת קשר עם אפוטרופות, שהאישה לא יוצרת קשר עם מכון שלם….. לא כתוב אף מילה מה קורה עם המזונות?????

גם היעילות של הטלת קנסות היא אפסית

 

אגב מסיפורי פוגי של פוגלמן הוא גם מתאר שהטילו על האישה קנסות על אי קיום מפגשים, וזה לא הועיל.

“כך, ביום 16.4.2023 חויבה הנתבעת בקנס חד פעמי בסך 2,000 ש”ח, אך קנס זה בוטל בהמשך על ידי בית הדין; ביום 3.5.2023 חויבה הנתבעת בקנס חד פעמי בסך 5,000 ש”ח, וכן בקנס מתמשך בסך 2,000 ש”ח עבור כל שבוע שבו הנתבעת “תעמוד במצב של הפרת ההחלטות (פגישות עם שירותי הרווחה ועם האפוטרופא עד להגשת עמדתם)” (להלן: הקנס המתמשך); ובימים 28.5.2023 ו-27.6.2023 חויבה בשני קנסות נוספים, בסך 6,000 ש”ח כל אחד, בהתאם לקנס המתמשך. הקנסות שבהם חויבה הנתבעת הובאו לעיונה של הנשיאה (בדימ’) א’ חיות, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, וביום 29.10.2023 הורתה הנשיאה (בדימ’) חיות על ביטול הקנס בסך 5,000 ש”ח, אך הותירה את יתר הקנסות על כנם”.

ובהמשך, “בית הדין ציין בהחלטתו כי חלפו 39 שבועות מאז הטלת הקנס המתמשך, וכי הנתבעת חויבה בקנסות בסך 12,000 ש”ח. נוכח המשך הפרת ההחלטות חייב בית הדין את הנתבעת בקנס בסך 66,000 ש”ח נוספים מכוח הקנס המתמשך”.

רק 66,000 ש”ח?  כשיש 9 שנים של ניכור הורי?  למה כל כך מעט?  לפי השמות של עורכי הדין של האישה, שהם יקרנים ביותר, לא נראה שזה בכלל מדגדג לה.

האישה מיוצגת בתיק ע”י עוד רמי בביאן, אולם הוא נכנס לתיק רק לפני חודש.  עד ה 12/2/2024 הגברת היתה מיוצגת ע”י אורי קורב ושאול כהן, וגם הם נכנסו לתיק אחרי שהגברת פיטרה את עו”ד חנוך ארליך שהגיש עבורה את העתירה.

 

בתמונה:  אורי קורב.  עוד עו”ד של האישה.  היה פרקליט במשפט אולמרט.  נתפס בהרצאה אומר שכל השופטים הם חמורים. העלילו עליו שהטריד מינית פרקליטה.  איך אחד שעבר עלילת שווא של הטרדה מינית, לוקח תיק כזה של מעלילנית שווא בעצמו????  מצפון יש?

 

 

 

וזה העו”ד הראשון של האישה בעתירה זו נגד המאסר שלה, עו”ד חנוך ארליך ממשרד עמית חדד.

 

וזה העו”ד שייצג את האישה בסיבוב הקודם בעליון אצל חיות, שלמה אייזנשטיין.  בש”פ 3381/23.

 

והיו עוד 2 עתירות שהאישה הזו הגישה לעליון:   בג”ץ 4871/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2.7.2018); בג”ץ 4923/22 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (20.10.2022).

ב 2022 ייצג את האישה בעליון עו”ד בני דקל.

 

ב 2018 ייצג את האישה הזו סוחר העמבה מיקנעם יוסי נקר.  זה היה בין לבין השעיות מוועדת האתיקה שחטף.

רמי בביאן טען שיש אמצעים חמורים פחות ממאסר?  מה קרה לקח אקסטה? 

 

בדיון אצל פוגלמן טען רמי בביאן ש”עוד טען בא כוח הנתבעת כי ניתן היה לנקוט אמצעים חמורים פחות, וכי יש טעם לפגם בכך שבית הדין לא מסר הודעה בדבר המאסר ליועצת המשפטית לממשלה בהתאם לסעיף 6(3) לפקודת בזיון בית המשפט”.

ראיתם בדיחה כזו?  “ניתן לנקוט צעדים פחות חמורים ממאסר”??  הרי ניסו פה את הכל, חוץ מביטול מזונות.  העברת משמורת הכשלה.  אפוטרופות נכשלה.  מכון שלם נכשל. קנסות נכשלו.

פוגלמן אפילו לא חשב להוציא צו למשטרה לחפש את הילדים

 

והבדיחה היא שבדיון פוגלמן עוד אומר לבביאן ש”במענה לשאלה אם הנתבעת מסכימה להיפגש עם האפוטרופא ועם גורמי הרווחה ולמסור לבית הדין את כתובתה, השיב בא כוח הנתבעת כי מרשתו מסכימה לקיום הפגישות אך חוששת למסור את כתובתה ואינה מסכימה לכך”…..

לא הבנו.  אין משטרה בישראל?  אי אפשר להוציא צו למשטרה לחפש את הילדים בכל המדינה ולהביא אותם לבית המשפט?  אין הביאס קורפוס?  צריך להתחנן בפני האישה שתגלה איפה הילדים?????

פוגלמן אומר ש 48 שעות מאסר זה מידתי

 

באיזה עולם חי פוגלמן?  עולם הנוחבה?  קריפטון?  עולם גיבורי העל?  הוא אומר שעונש של 48 שעות בכלא זה מידתי….

הנה:  “בנסיבות אלו, שוכנעתי בקיומה של הצדקה להטיל על הנתבעת סנקציית מאסר מכוח חוק כפיית ציות. כמו כן סבורני כי משך המאסר הוא מידתי בנסיבות העניין (השוו: בש”פ 8958/22 פלוני נ’ פלונית, פסקה 12 (22.1.2023); בש”פ 4266/18 פלונית נ’ פלוני, פסקה 7 (31.5.2018); עניין פדר, פסקה 13)”.

בורו נדבר על פרופורציות.  האישה סרבנית צווים שיפוטיים משנת 2015 שזה 9 שנים.  בזבזה לבית הדין ולעליון 9 שנים של התעסקות בקקה, ופוגלמן חושב ש 48 שעות זה מידתי?

כשלגבר אין 5,000 ש”ח לשלם מזונות, רשמות הוצל”פ מכניסות אותו למעצר של 21 יום, ואפילו לא מפחיתות את ה 5,000 ש”ח מהחוב שצובר ריבית….  אז איך 48 שעות זה מידתי?  ממש לא.  פוגי.  סיפורי פוגי….

ולסיום הנחת ווגינה של 16 שעות מאסר

 

קבלו בדיחה.  במקום שיום המאסר יתחיל בשעה 00:01 כל שהגברת תיתן 24 שעות מלאות, פוגלמן אומר שהיא תתייצב בשעה 16:00 ב”מזכירות”.  אבל המזכירות נסגרת ב 13:30…… כלומר, נשארות לה רק 8 שעות מתוך 24.  ממש אפקטיבי.

השב”ס סופרים “יום” כ 24 שעות מ 00:01 עד 24:00 או כל חלק מהם…

“החלטת בית הדין מיום 25.12.2023 תעמוד בעינה בכפוף לאמור בפסקה 17 לעיל, במובן זה שביצוע ההחלטה יעוכב למשך שבועיים, וככל שבית הדין לא יורה בתקופה זו על הפחתת תקופת המאסר או על ביטולה, תתייצב הנתבעת במזכירות בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו ביום 20.3.2024, לא יאוחר מהשעה 16:00, לשם ריצוי המאסר שהוטל עליה”.

והיא עוד מקבלת עוד הזדמנות של שבועיים לפנות שוב לבית דין רבני ולהציע הצעות לביטול המאסר שלה.

נו…  להחזיק ווגינה בין הרגליים מאוד משתלם. שפע הנחות ומבצעים לרגל יום הווגינה בעליון.

כמה הוצאות הגבר קיבל מפוגלמן?  אפס.   כלום.  נאדה.

כמה הוצאות הגבר קיבל מאסתר חיות? אפס.   כלום.  נאדה.  היא אפילו עשתה לאישה הנחה של 5,000 ש”ח מהקנסות שהוטלו עליה בגין הפרת הסדרי ראיה….

ולמה לא מפרסמים את השם של הזונה?????

האיש מיוצג ע”י עו”ד שלומית אלדן ודוד ונטורה.

 

להלן כתבה בניוז 1 פורסם 7/3/2024 ע”י איתמר לוין

פוגלמן אישר מאסר על הפרת החלטות ביה”ד הרבני

אישה המפרה בצורה שיטתית את ההחלטות בנוגע למפגש של בעלה לשעבר עם ילדיהם, תיאסר ליומיים אם לא תבצע אותן בתוך שבועיים

 

ממלא-מקום נשיא בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן, אישר (6.3.24) לכלוא ל-48 שעות אישה המפרה בצורה שיטתית את הוראותיו של בית הדין הרבני בתל אביב. זהו צעד נדיר במיוחד, והוא בא לאחר שקנסות בעשרות אלפי שקלים שהוטלו על האישה לא גרמו לה לשנות את התנהגותה.

הנשיאה בדימוס אסתר חיות אשררה לפני ארבעה חודשים קנסות ברבבות שקלים על אותה אישה, שציינה שבשנת 2022 כבר נקנסה ב-55,000 שקל (ראו קישור משמאל). האישה ובעלה לשעבר הם הורים לשני קטינים ומנהלים את הליך הגירושין וספיחיו מזה עשר שנים. האישה מונעת מן הילדים לפגוש את אביהם, והתנהלותה מול רשויות הרווחה ובית הדין מונעת מאז תחילת 2017 את מימוש החלטת בית הדין להעבירם למשמורת האב.

בדצמבר אשתקד – לאחר שחיות אשררה כאמור קנסות כבדים לחובת האישה – שוב סירבה האישה לקיים את הוראות בית הדין. הדיינים אמרו: “אפשר ללכת איתך רק בכוח, רק בגלגול האחרון אנחנו מנסים להביא למרכז קשר ולא הצלחנו. [ה]החלטה היא כזו: אנחנו קונסים אותך כספית על הסירוב שלך, ובנוסף מוציאים צו מאסר של 48 שעות.

אנחנו נתחשב בך, הצו הזה יחול רק בעוד שבועיים, אם בשבועיים האלו אנחנו נקבל אישור משירותי הרווחה שיצרת איתם קשר, ואת זו שצריכה ליזום ולהתחנן שיקבלו אותך – אנחנו נבטל את הצו”. עוד אמרו הדיינים, כי אם האישה תעמוד בסירובה למסור את כתובתה כדי שבמידת הצורך תוכל המשטרה לעצור אותה – היא תיאסר מיד.

על-פי החוק, הועברה ההחלטה לאשרורו של פוגלמן, אשר עיכב את המאסר עד להחלטתו. גם בחודשים הבאים המשיכו האישה ובא-כוחה להערים מכשולים בפני חידוש הקשר בין האב לילדיו והם גם לא התייצבו לדיונים. לפני חודש ציין בית הדין, כי האישה כבר נקנסה ב-12,000 שקל והוא קנס אותה ב-66,000 שקל נוספים ובהוצאות בסך 7,500 שקל לטובת אוצר המדינה.

בהחלטתו לאשר את המאסר אומר פוגלמן, כי בנסיבות העניין – יש הצדקה לאסור את האישה ופרק הזמן שנקבע הוא מידתי. הוא דחה את טענת האישה לפיה צו המאסר הוצא משום שסירבה למסור את כתובתה, ושלא היה מקום להוציא את הצו כאשר לא הייתה מיוצגת; במישור העובדתי לא היה בסיס לטענות אלו. זאת ועוד: בית הדין העניק לאישה ארכה לקיים את החלטותיו ובהליכים הבאים היא הייתה מיוצגת.

עוד אומר פוגלמן, כי אין בסיס לטענה שהחלטות בית הדין היו עמומות ולא היה ברור מה על האישה לעשות.

פוגלמן העניק לאישה שבועיים נוספים לקיים את ההחלטות, וקבע שאם תיאסר – יופחתו כמה שעות שבהן הייתה עצורה עד שהורה להקפיא את ביצוע ההחלטה. את הגבר ייצגו עוה”ד שלומית אלדן ודוד ונטורה, את האישה ייצג עו”ד רמי בביאן, ואת בתי הדין – עו”ד רפי רכס.

 

https://www.news1.co.il/Archive/001-D-482639-00.html

 

בתמונה:  הזנזון רפי רכס שמייצג את כלבי השטן מבית הדין הרבני.  יימ”ש.

להלן ההחלטה של פוגלמן, שופט סיפורי פוגי…. בש”פ 9107/23

 

בבית המשפט העליון

בש”פ 9107/23

לפני:

כבוד ממלא מקום הנשיא ע’ פוגלמן

התובע בתיק (אזורי ת”א) 965170/7:

פלוני

נ  ג  ד

 

הנתבעת בתיק (אזורי ת”א) 965170/7:

פלונית

 

הודעת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו על הטלת מאסר לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז-1956

בשם התובע בתיק (אזורי ת”א) 965170/7:	עו”ד שלומית אלדן; עו”ד דוד ונטורה
בשם הנתבעת בתיק (אזורי ת”א) 965170/7:	עו”ד רמי בביאן
בשם הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני:	עו”ד רפי רכס

 

החלטה

 

עניינו של ההליך דנן בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין) מיום 25.12.2023, אשר הועברה לעיוני בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות). בהחלטתו, הורה בית הדין על מאסרה של הנתבעת בתיק (אזורי ת”א) 965170/7 למשך 48 שעות עקב הפרות מרובות של החלטות בית הדין.

 

רקע הדברים

 

1. הרקע להליך שלפניי פורט בהרחבה בהחלטת הנשיאה (בדימ’) א’ חיות בבש”פ 3381/23 פלוני נ’ פלונית (29.10.2023) (להלן: ההחלטה בעניין הקנסות), ומשכך אסקור את העובדות הרלוונטיות בתמצית. כעולה מהחומרים שלפניי, התובע והנתבעת הם בני זוג לשעבר אשר מזה מספר שנים מנהלים הליכים משפטיים שעניינם, בין היתר, במשמורת על שני ילדיהם הקטינים (להלן: הקטינים) ובזמני השהות עמם. בתוך כך, בשנת 2015 טען התובע כי הנתבעת מונעת ממנו מלעמוד בקשר עם הקטינים, והנתבעת טענה בתגובה כי התובע סובל מבעיות נפשיות ומעמיד את הקטינים בסיכון. בהמשך אותה השנה הודיעו גורמי הרווחה שהנתבעת נמנעת מלהביא את הקטינים למפגשים עם התובע, ובשנת 2016 המליצו להעביר לתובע את המשמורת על הקטינים. בשנת 2017 קיבל בית הדין את המלצת גורמי הרווחה והורה על העברת הקטינים למשמורתו של התובע (יוער כי החלטה זו הושהתה לפרק זמן מסוים, אך בהמשך הורה בית הדין על חידוש תהליך העברת המשמורת). ביני לביני הגישה הנתבעת שתי עתירות לבית משפט זה, שבמסגרתן השיגה על התנהלותו והחלטותיו של בית הדין, אך אלו נדחו על הסף (בג”ץ 4923/22 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (20.10.2022); בג”ץ 4871/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2.7.2018)).

 

2. בחודש מאי 2022 הורה בית הדין על מינוי אפוטרופא לדין לקטינים (להלן: האפוטרופא), אך בחודש מרץ 2023 התברר כי הנתבעת טרם יצרה עמה קשר. בחודשים אפריל עד יוני 2023 הטיל בית הדין מספר קנסות על הנתבעת, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות, וזאת בעקבות חוסר שיתוף פעולה מצד הנתבעת בכל הנוגע לקיום פגישות בינה לבין האפוטרופא וגורמי הרווחה (לפירוט ראו פסקאות 6-2 להחלטה בעניין הקנסות). כך, ביום 16.4.2023 חויבה הנתבעת בקנס חד פעמי בסך 2,000 ש”ח, אך קנס זה בוטל בהמשך על ידי בית הדין; ביום 3.5.2023 חויבה הנתבעת בקנס חד פעמי בסך 5,000 ש”ח, וכן בקנס מתמשך בסך 2,000 ש”ח עבור כל שבוע שבו הנתבעת “תעמוד במצב של הפרת ההחלטות (פגישות עם שירותי הרווחה ועם האפוטרופא עד להגשת עמדתם)” (להלן: הקנס המתמשך); ובימים 28.5.2023 ו-27.6.2023 חויבה בשני קנסות נוספים, בסך 6,000 ש”ח כל אחד, בהתאם לקנס המתמשך. הקנסות שבהם חויבה הנתבעת הובאו לעיונה של הנשיאה (בדימ’) א’ חיות, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, וביום 29.10.2023 הורתה הנשיאה (בדימ’) חיות על ביטול הקנס בסך 5,000 ש”ח, אך הותירה את יתר הקנסות על כנם. בהחלטתה זו ציינה הנשיאה (בדימ’) חיות כי לא נמצאה הצדקה להתערב בקביעה שלפיה הנתבעת הפרה את החלטות בית הדין באופן שיטתי ומתמשך, באופן שפגע באופן ממשי בניהול ההליך.

 

3. כעולה מהתייחסות היועץ המשפטי לשיפוט הרבני מיום 28.12.2023 (להלן: היועץ לשיפוט הרבני או היועץ; ו-התייחסות היועץ, בהתאמה), ביום 21.6.2023 הורה בית הדין לצדדים לפנות ל-“מכון שלם” ולבצע בדיקת מסוגלות הורית תוך שבוע, אך בחלוף כחודש ימים, ביום 23.7.2023, עדכן המכון כי הנתבעת לא יצרה עמו קשר. בו ביום הורה בית הדין לנתבעת להבהיר תוך שבוע מדוע היא מסרבת לשתף פעולה עם המכון, ולעדכן האם התקיימו בתקופה האחרונה מפגשים בין הקטינים לבין האפוטרופא או גורמי הרווחה. כפי שעולה מהתייחסות היועץ, הנתבעת לא הגישה תגובה לגופו של עניין, ומשכך הורה בית הדין בתחילת חודש אוגוסט 2023 על קיום דיון לפי סעיף 6(2) לפקודת בזיון בית המשפט (להלן גם: הפקודה). הדיון נקבע ליום 11.9.2023, אך נדחה בהמשך ליום 25.12.2023. ביום 24.12.2023, ערב הדיון, דחה בית הדין בקשה שהגיש בא כוח הנתבעת לדחיית מועד הדיון, תוך שצוין, בין היתר, כי ביכולתו של בא כוחה לשלוח עורך דין אחר ממשרדו, כפי שעשה בדיונים קודמים.

 

4. הנתבעת התייצבה לדיון ביום 25.12.2023 ללא בא כוחה, ובפתחו ביקשה כי יינתן לה ייצוג משפטי (פרוטוקול הדיון מיום 25.12.2023, בעמ’ 1, ש’ 3) – אך בית הדין חזר וציין כי ניתן היה לשלוח עורך דין אחר ממשרדו של בא כוחה. לגופו של עניין ציין בית הדין כי הנתבעת “לא מאפשרת [לתובע – ע’ פ’] לראות את הילדים גם לא במרכז קשר” (שם, בעמ’ 1, ש’ 15-13). עוד צוין כי טרם הדיון יצר בית הדין קשר עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא, אשר מסרו כי הנתבעת לא יצרה עמם קשר “כמה חודשים” (שם, בעמ’ 1, ש’ 15). נוכח האמור, הורה בית הדין לנתבעת לנמק מדוע לא יוטלו עליה “קנס כספי ומאסר” בגין התנהלותה (שם, בעמ’ 1, ש’ 16). במסגרת הדיון טענה הנתבעת כי היא אינה מתנגדת לקיום מפגשים במרכז קשר, אך מנגד טענה, בין היתר, כי התובע “רוצה להרוג אותם [את הקטינים – ע’ פ’]” (שם, בעמ’ 2, ש’ 39). בהמשך לכך שאל בית הדין את הנתבעת מה כתובת המגורים שלה, והבהיר שביכולתה למסור את הכתובת באופן חסוי. הנתבעת לא נענתה להוראה, וחלף זאת חזרה על בקשתה לייצוג משפטי ועל טענתה שהיא אינה מתנגדת לקיום המפגשים במרכז קשר. לאחר מכן מתועדים חילופי הדברים הבאים:

 

“בית הדין: […] אפשר ללכת איתך רק בכח, רק בגלגול האחרון אנחנו מנסים להביא למרכז קשר ולא הצלחנו, [ה]החלטה היא כזו, אנחנו קונסים אותך כספית על הסירוב שלך, ובנוסף מוציאים צו מאסר של 48 שעות, אנחנו נתחשב בך, הצו הזה יחול רק בעוד שבועיים, אם בשבועיים האלו אנחנו נקבל אישור משירותי הרווחה שיצרת איתם קשר, ואת זו שצריכה ליזום ולהתחנן שיקבלו אותך אנחנו נבטל את הצו.

[הנתבעת – ע’ פ’]: אבל שהוא גם ייענש על מה שהוא שיקר ואז לא צריך מאסר.

בית הדין: אנחנו משהים את הצו למשך שבועיים, אולם כדי שהשוטרים ידעו לאן להגיע אנחנו צריכים את הכתובת שלך, ואם את לא רוצה למסור לנו את הכתובת שלך המעצר יתחיל מעכשיו, את רוצה להביא את הכתובת שלך או לא?” (שם, בעמ’ 3, ש’ 69-61).

 

5. בתגובה לכך חזרה הנתבעת על בקשתה לייצוג משפטי. בית הדין השיב כי המאסר יחל באופן מידי, אך הדגיש כי ביכולתה של הנתבעת – גם באותו שלב – לשנות את עמדתה ולמסור את כתובתה באופן חסוי על מנת לעכב את ביצוע המאסר. הנתבעת חזרה פעם נוספת על בקשתה לייצוג, ובית הדין ציין כי יהיה לה ייצוג משפטי בכלא. בתום הדיון נתן בית הדין החלטה שבה קבע, בין היתר, כי הנתבעת “מפרה באופן מתמיד ושיטתי” את ההחלטות שהורו לה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה והאפוטרופא, ואשר נועדו לאפשר מפגשים של התובע עם הקטינים, וזאת “לאחר שנים שהיא מנעה זאת” (בעמ’ 1 להחלטה מיום 25.12.2023). בית הדין הוסיף כי התובע לא ראה את הקטינים מזה מספר שנים, וכי הנתבעת אמנם ציינה שתשתף פעולה אך חברי ההרכב “מתקשים להאמין לדבריה” (שם). עוד הודגש כי הנתבעת סירבה למסור את כתובת מגוריה, אף לא באופן חסוי – “דבר שלא יאפשר מתן צו מאסר עתידי, מאחר והמשטרה לא תוכל לבצעו” (שם). לפיכך הורה בית הדין על מאסרה של הנתבעת למשך 48 שעות מכוח סעיף 7א לחוק כפיית ציות, וכן הורה על העברת החלטתו “בדחיפות” לבית משפט זה. עוד צוין בהחלטה כי “[הנתבעת – ע’ פ’] טענה שהיא לא מיוצגת, אך בית הדין דחה טענה זו, מאחר ובקשת ב”כ מאתמול נדחתה בהחלטה מנומקת […]” (שם, בעמ’ 2).

 

6. בו ביום הוריתי לצדדים וליועץ לשיפוט הרבני להתייחס להחלטת בית הדין מיום 25.12.2023, וכן הוריתי על עיכוב ביצוע מאסרה של הנתבעת עד להחלטה אחרת. לשלמות התמונה יצוין כי למחרת, ביום 26.12.2023, נתן בית הדין החלטה שבה צוין כי צו המאסר הוחל באופן מידי עקב סירובה של הנתבעת למסור את כתובת מגוריה, אך מכיוון ששיקול זה אינו רלוונטי עוד – נוכח ההוראה בדבר עיכוב ביצוע המאסר – החליט בית הדין “להקפיא”, כדבריו, את צו המאסר, על מנת לאפשר לנתבעת להוכיח שיתוף פעולה בכך שתתייצב במשרדי הרווחה והאפוטרופא. כמו כן הורה בית הדין לנתבעת למסור את כתובת המגורים שלה תוך 24 שעות, בקבעו כי סירוב מצדה ייחשב כביזיון בית הדין.

 

7. בהמשך לכך, בחודש ינואר 2024 הודיעה הנתבעת כי נוצר קשר בינה לבין גורמי הרווחה בנוגע לתיאום מועדים. אולם, ביום 2.2.2024 עדכן היועץ לשיפוט הרבני כי גורמי הרווחה עדכנו את בית הדין שלאחר “עשרות ניסיונות” ליצור קשר עם בא כוחה של הנתבעת, נמסר מטעם משרד בא כוחה כי “התאריכים שניתנו אינם מתאימים לעיסוקי [הנתבעת – ע’ פ’] והפגישה תוכל להיערך רק לקראת סוף חודש פברואר בשעות הצהריים בלבד” (סעיף 5 להודעת היועץ מיום 2.2.2024). עוד צוין כי גורמי הרווחה הדגישו שהנתבעת “באמצעות בא כוחה עושה ככל יכולתה בכדי להימנע מפגישה במחלקת מעברים” (שם); וכי הנתבעת לא התייצבה לשני דיונים שנקבעו בבית הדין לסוף חודש ינואר 2024. ביום 7.2.2024 הוסיף היועץ ועדכן כי הנתבעת לא התייצבה גם לדיון שנקבע ליום 5.2.2024, וצירף להודעתו החלטה שנתן בית הדין ביום 6.2.2024. בהחלטה זו ציין בית הדין כי הדיון נקבע “לפי פקודת בזיון ביהמ”ש לאור הפרה מתמשכת של הוראות בית הדין בענין הילדים, וכמו כן הפרתה [של הנתבעת – ע’ פ’] את הוראת בית הדין למסור את כתובת מגוריה” (בעמ’ 1 להחלטה מיום 6.2.2024). בית הדין ציין בהחלטתו כי חלפו 39 שבועות מאז הטלת הקנס המתמשך, וכי הנתבעת חויבה בקנסות בסך 12,000 ש”ח. נוכח המשך הפרת ההחלטות חייב בית הדין את הנתבעת בקנס בסך 66,000 ש”ח נוספים מכוח הקנס המתמשך, וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה ולטובת התובע בסך כולל של 5,700 ש”ח.

 

טענות הצדדים והיועץ לשיפוט הרבני

 

8. בהמשך להחלטתי מיום 25.12.2023 הגישו הצדדים והיועץ לשיפוט הרבני את התייחסויותיהם להחלטת בית הדין בעניין המאסר. הנתבעת מלינה, בין היתר, על סירובו של בית הדין לאפשר לה לקבל ייצוג משפטי במהלך הדיון מיום 25.12.2023, ולטענתה העובדה שלא הייתה מיוצגת בעת הדיון מוליכה למסקנה כי יש להורות על ביטול המאסר. זאת, נוכח אופיו המעין-פלילי של ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, ובהיקש מהחובה למנות סנגור לנאשם בפלילים כאשר קיימת אפשרות שיוטל עליו עונש מאסר בפועל (סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982). עוד נטען כי הנתבעת העבירה מספר שעות מאחורי סורג ובריח לפני שהודעה על מאסרה נמסרה לבית משפט זה. לגופו של עניין, הנתבעת סבורה כי המאסר הוטל עליה בעקבות סירובה למסור לבית הדין את כתובתה, ולטענתה סירובה נבע מחשש שמא התובע יפגע בה ובקטינים. עוד מטילה הנתבעת ספק באפשרות למסור את כתובתה באופן חסוי, שכן לטענתה התובע “מקיים ערוץ תקשורת ‘פרטי’ עם בית הדין” (סעיף 114 להתייחסות מיום 14.1.2024). מכל מקום מוסיפה הנתבעת כי “עונש המאסר שהושת עליה אין בו כדי להועיל, כי גם בעתיד הנתבעת לא תעמיד בשום צורה ודרך את ילדיה בסכנה מפני מסוכנותו המוכחת של התובע” (שם, סעיף 111). כמו כן טוענת הנתבעת כי בית הדין מפגין כלפיה יחס עוין בעקבות הליך שהתנהל בעניינה בבית משפט לענייני משפחה, שבמהלכו – כך טוענת הנתבעת – הוכחה נכונות טענתה בדבר מצבו הנפשי של התובע. הנתבעת מעלה השגות על אופן ניהול ההליך בבית הדין, ומבקשת מבית משפט זה להורות על העברת הדיון בעניינה למותב אחר תוך ניהול ההליך מראשיתו.

 

9. התובע טוען כי הנתבעת גרמה לניכור הורי של הקטינים כלפיו, והוא מדגיש כי בית הדין הורה על מאסרה רק לאחר שהתברר כי הקנסות שהוטלו עליה לא הועילו. בדומה, היועץ לשיפוט הרבני סבור כי אין מקום להתערב במאסר שהוטל על הנתבעת, ולטענתו מדובר במקרה חריג של ניכור הורי ממושך וקשה. היועץ מדגיש כי המאסר הוטל על הנתבעת לתקופה מוגבלת וקצרה, לאחר שהפרה החלטות רבות של בית הדין, וכי בהמשך ניתנה לה הזדמנות נוספת לחזור בה ולהוכיח שיתוף פעולה – אך ללא הועיל. בנוסף, נטען כי בית הדין נתן דעתו לכך שמשפחתה של הנתבעת תוכל לטפל בקטינים בזמן תקופת המאסר.

 

10. לבקשת הנתבעת, ביום 18.2.2024 קיימתי דיון במעמד באי כוח הצדדים. במסגרת הדיון טען בא כוח הנתבעת, בין היתר, כי לא קדמה לצו המאסר החלטה ספציפית ומפורטת של בית הדין בדבר מסירת הכתובת או בדבר מועדים קונקרטיים לפגישות, וכי החלטת בית הדין מיום 25.12.2023 אינה מפרטת די הצורך את ההפרות שבעקבותיהן הוטל המאסר. עוד טען בא כוח הנתבעת כי ניתן היה לנקוט אמצעים חמורים פחות, וכי יש טעם לפגם בכך שבית הדין לא מסר הודעה בדבר המאסר ליועצת המשפטית לממשלה בהתאם לסעיף 6(3) לפקודת בזיון בית המשפט. במענה לשאלה אם הנתבעת מסכימה להיפגש עם האפוטרופא ועם גורמי הרווחה ולמסור לבית הדין את כתובתה, השיב בא כוח הנתבעת כי מרשתו מסכימה לקיום הפגישות אך חוששת למסור את כתובתה ואינה מסכימה לכך (פרוטוקול הדיון מיום 18.2.2024, בעמ’ 5, ש’ 34-23). לבסוף טען בא כוח הנתבעת כי מכיוון שמרשתו הודיעה על הסכמתה לקיום מפגשים בין הקטינים לתובע במרכז קשר, אין הצדקה להותיר את ההליך בבית הדין תלוי ועומד. באת כוח התובע, מצדה, טענה כי בית הדין התייחס כבר בחודש אוגוסט 2023 לאפשרות הטלת המאסר על הנתבעת, וכי הדיון שנקבע בבית הדין ליום 11.9.2023 נועד ליתן לה הזדמנות לנמק מדוע לא יוטל עליה מאסר מכוח פקודת בזיון בית המשפט. בא כוח היועץ חזר על הטענות שהובאו בהתייחסותו הכתובה, והוסיף, בין היתר, כי הודעה על המאסר לא נמסרה ליועצת המשפטית לממשלה מכיוון שצו המאסר הוקפא וטרם הפך בר-יישום.

 

דיון והכרעה

 

11. לאחר שעיינתי בחומר שהובא לעיוני ושקלתי את עמדות הצדדים והיועץ לשיפוט הרבני, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטה בעניין מאסרה של הנתבעת. סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות מקנה לבתי דין דתיים את הסמכויות שלפי סעיפים 7-6 לפקודת בזיון בית המשפט, ובכלל זה את הסמכות “לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה” (סעיף 6(1) לפקודה). בפסיקה פורטו דרישות פרוצדורליות ומהותיות להטלת סנקציה מכוח הפקודה ומכוח חוק כפיית ציות. כך, עובר להטלת הסנקציה יש ליתן למפר אפשרות להעלות טענות בנושא (בש”פ 7049/23 פלוני נ’ פלונית, פסקה 13 (22.11.2023); ראו גם סעיף 6(2) לפקודה), ויש להטילה רק אם לא קיימת דרך לאכוף את הצו השיפוטי באמצעים פוגעניים פחות (ראו למשל: בש”פ 1478/20 פלוני נ’ בית הדין הרבני, פסקה 38 (5.5.2020) (להלן: בש”פ 1478/20)). כמו כן נפסק כי הסנקציה נדרשת להיות מידתית, וכי לא מדובר בעונש בגין הפרות עבר אלא באמצעי שצופה פני עתיד, אשר נועד להביא את המפר לידי קיום הצו השיפוטי (שם; ע”פ 8287/14 פלונית נ’ עו”ד פדר – מנהל מיוחד לנכסי החייבת, פסקה 13 (29.3.2015) (להלן: עניין פדר)). בכך, נפסק, “ראתה הפסיקה את הוראת הסעיף כהוראה ‘אזרחית’ שעניינה היחסים שבין הצדדים המתדיינים, ולא כהוראה ‘פלילית’ שעניינה ענישת המפר” (בש”פ 2137/16 פלונית נ’ פלוני, פסקה כב (20.3.2017)), הגם שסנקציה לפי פקודת בזיון בית המשפט טומנת בחובה גם מאפיינים פליליים (רע”פ 4169/12 דן מיחזור בע”מ נ’ מדינת ישראל, פסקה 22 (8.7.2013)).

 

12. בענייננו, בית הדין קבע במספר הזדמנויות שונות כי הנתבעת נמנעת באופן שיטתי מלקיים החלטות מרובות בעניין קיום פגישות עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא (ראו פסקאות 2-1 לעיל ופסקאות 6-1 להחלטה בעניין הקנסות). בעקבות זאת הוטלו על הנתבעת קנסות בסכומים משמעותיים מכוח פקודת בזיון בית המשפט, לרבות קנס מתמשך בגובה 2,000 ש”ח אשר הוטל עליה בחודש מאי 2023, עבור “כל שבוע נוסף שבו [הנתבעת – ע’ פ’] תעמוד במצב של הפרת ההחלטות (פגישות עם שירותי הרווחה ועם האפוטרופא עד להגשת עמדתם)” (פסקה 4 להחלטה בעניין הקנסות). ואולם, קנסות אלו לא הועילו; כפי שתואר בפירוט לעיל, גם לאחר הטלתם הוסיפה הנתבעת להימנע מקיום החלטותיו של בית הדין במשך חודשים ארוכים. נסיבות אלו – בצירוף סירובה של הנתבעת למסור לבית הדין את כתובתה, ולו במעמד צד אחד, במהלך הדיון מיום 25.12.2023 – הובילו את בית הדין להורות על מאסרה לתקופה קצובה של 48 שעות. בהמשך, לאחר שביצוע ההחלטה בעניין המאסר עוכב בהחלטתי מיום 25.12.2023, בית הדין נתן לנתבעת הזדמנות נוספת לקיים את החלטותיו בעניין קיום הפגישות ומסירת כתובתה – אך הנתבעת התמידה בסירובה. רק בסוף חודש ינואר 2024 הודיעה הנתבעת על קביעת מועד לפגישה עם גורמי הרווחה – אשר תוכנן להתקיים לאחר הדיון מיום 18.2.2024 – אך גם בשלב זה חזרה הנתבעת על סירובה למסור לבית הדין את כתובתה.

 

13. בנסיבות אלו, שוכנעתי בקיומה של הצדקה להטיל על הנתבעת סנקציית מאסר מכוח חוק כפיית ציות. כמו כן סבורני כי משך המאסר הוא מידתי בנסיבות העניין (השוו: בש”פ 8958/22 פלוני נ’ פלונית, פסקה 12 (22.1.2023); בש”פ 4266/18 פלונית נ’ פלוני, פסקה 7 (31.5.2018); עניין פדר, פסקה 13). ודוק: אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי המאסר הוטל עליה אך ורק בשל סירובה למסור את כתובתה במעמד הדיון מיום 25.12.2023. מהשתלשלות העניינים שפורטה לעיל עולה כי הסיבה העיקרית להטלת המאסר הייתה אי הציות המתמשך להוראות בית הדין, אשר בא לידי ביטוי בהפרות חוזרות ונשנות של ההחלטות בעניין קיום מפגשים עם גורמי הרווחה והאפוטרופא, וכי ההוראה בדבר מסירת הכתובת שימשה אך כאמצעי להבטחת קיום ההחלטות בעניין המפגשים. מכל מקום ולמען הסר ספק, אין בידי לקבל את הטענה שלפיה המאסר אינו צפוי להיות אפקטיבי בנסיבות שבהן הנתבעת ממילא אינה מתכוונת להיעתר לדרישה למסירת כתובתה. בעבר נפסק כי “לעתים, במקרים חריגים, טענה בדבר חוסר יכולת לקיים את הצו במישור המעשי, בצירוף חלוף הזמן, עשויה להביא למסקנה כי הסנקציה שננקטה אינה אפקטיבית עוד” (בש”פ 1478/20, פסקה 53 (ההדגשה הוספה); ראו גם: ע”פ 491/20 אילוז נ’ י.א מרכז מזון כפר תבור בע”מ, פסקאות 7-6 (28.1.2020)). בענייננו, איני סבור כי עלה בידי הנתבעת להוכיח שאין לה יכולת מעשית לקיים את ההוראה בדבר מסירת הכתובת, לא כל שכן לאורך זמן.

 

14. אף איני סבור כי טענות הנתבעת לפגמים דיוניים בהחלטת בית הדין מצדיקות שינוי מן המסקנה שאליה הגעתי. באשר לטענה כי לא היה מקום להורות על מאסרה של הנתבעת בשל היותה בלתי מיוצגת בדיון מיום 25.12.2023: מבלי להביע עמדה בנוגע לטענתה העקרונית של הנתבעת בהקשר זה, איני סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש בטענה זו כדי להצדיק כשלעצמה את ביטול המאסר. כאמור, בתום הדיון מיום 25.12.2023 קבע בית הדין, כעניין שבעובדה, כי הנתבעת אכן הייתה מיוצגת – וזאת לאחר שבית הדין דחה בהחלטה מנומקת את בקשת בא כוח הנתבעת לדחיית מועד הדיון, אשר נקבע מראש לפי פקודת בזיון בית המשפט. לכך מצטרפת העובדה שלאחר עיכוב ביצוע המאסר ניתנו לנתבעת הזדמנויות נוספות לקיים את החלטות בית הדין ולהציג לפניו את טענותיה, ומהחומרים שהועברו לעיוני עולה כי הנתבעת הייתה מיוצגת בתקופה זו. גם בהליך שמתנהל לפניי הייתה הנתבעת מיוצגת, ובא כוחה טען בשמה במהלך הדיון שהתקיים לפניי ביום 18.2.2024. משכך, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שלפיה יש לבטל את המאסר מכיוון שהוטל עליה בעת שהייתה בלתי מיוצגת.

 

15. במהלך הדיון שהתקיים לפניי טען בא כוח הנתבעת כי המאסר הוטל מבלי שקדמו לכך החלטות קונקרטיות שניתן היה לבחון את הפרתן. אולם, מהשתלשלות העניינים בהליך, אשר פורטה לעיל, עולה בבירור כי בית הדין הורה לנתבעת במספר הזדמנויות להיפגש עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא, והתריע כי הפרת הוראותיו ואי קיום המפגשים עלולים להוביל להטלת סנקציות מכוח פקודת בזיון בית המשפט. הנתבעת אף חויבה בסנקציה כספית מכוח הפקודה עקב הפרת החלטות בית הדין – וסנקציה זו אושררה על ידי הנשיאה (בדימ’) א’ חיות, אשר לא מצאה הצדקה להתערב “בקביעה כי הנתבעת הפרה את החלטות בית הדין באופן שיטתי ומתמשך” (פסקה 17 להחלטה בעניין הקנסות). בנסיבות אלו, הטענה שהחלטות בית הדין היו עמומות מכדי שיהיה ניתן לבחון אותן באספקלריה של פקודת בזיון בית המשפט, היא טענה מוקשית ואין בידי לקבלה (השוו: בש”פ 1478/20, פסקה 50).

 

16. באשר לטענה בעניין אי יידוע היועצת המשפטית לממשלה על הטלת המאסר, כמתחייב מהוראות סעיף 6(3) לפקודת בזיון בית המשפט: אין חולק כי הודעה כאמור לא נמסרה בענייננו על ידי בית הדין, אך איני סבור כי יש בנסיבה זו כדי להצדיק כשלעצמה את ביטול המאסר. זאת, בפרט בשים לב לכך שטענה זו של הנתבעת אינה תוקפת את החלטת המאסר עצמה, אלא את התנהלותו של בית הדין לאחר מתן ההחלטה; וכן בשים לב לכך שהודעה בדבר המאסר נמסרה לבית משפט זה כבר ביום 25.12.2023, ובסמוך לאחר מכן שוחררה הנתבעת ממאסר. רשמתי לפניי את הבהרת בא כוח היועץ כי ההודעה ליועצת המשפטית לממשלה לא נמסרה עקב עיכוב ביצועו של המאסר, אך במבט צופה פני עתיד אציין כי מן הראוי לשוב ולחדד את הנהלים בעניין מסירת הודעות על הטלת מאסר מכוח חוק כפיית ציות – הן לבית משפט זה, הן ליועצת המשפטית לממשלה.

 

17. לא נעלמו מעיניי הצהרת הנתבעת כי היא אינה מתנגדת לקיום מפגשים בין התובע לבין הקטינים במרכז קשר, והצהרת בא כוחה בדיון מיום 18.2.2024 שממנה עולה כי הנתבעת מסכימה להיפגש עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא. ואולם, התנהלותה של הנתבעת לאורך הדרך, ולמצער בתקופה שלאחר הטלת הקנס המתמשך, מובילה למסקנה כי לא די בהצהרות אלו כשלעצמן כדי להצדיק את ביטול סנקציית המאסר. כפי שנפסק בהקשר דומה: “מובן שבעל דין המוכן לקיים צו שיפוטי, אין צורך לכוף עליו את קיום הצו בהטלת סנקציה בהתאם לפקודת הבזיון. ברם, מילים לחוד ונכונות לחוד” (ע”פ 7174/09 רייפמן נ’ ארז, פסקה 23 (21.9.2009); ראו גם: בש”פ 1478/20, פסקה 51). לצד האמור, ובשים לב לתכליתה של הסנקציה, מצאתי להורות כי החלטתי מיום 25.12.2023 בדבר עיכוב ביצוע המאסר תעמוד בתוקפה למשך שבועיים נוספים, במטרה ליתן לנתבעת הזדמנות נוספת להוכיח את נכונות הצהרתה ולהיפגש עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא. ככל שהנתבעת תסבור במהלך תקופה זו כי עמדה בהוראות בית הדין באופן שמצדיק את ביטול המאסר, ביכולתה לפנות בבקשה מתאימה לבית הדין, אשר יפעל בהקשר זה כחוכמתו. ככל שתידרש הנתבעת להתייצב לריצוי המאסר, פרק הזמן שאותו בילתה מאחורי סורג ובריח – עד לשחרורה בעקבות החלטתי בדבר עיכוב ביצוע המאסר – ינוכה מתקופת המאסר שקבע בית הדין (בש”פ 6609/21 פלונית נ’ פלוני, פסקה 10 (12.10.2021)).

 

18. בשולי הדברים יוער כי הליך שנפתח בעקבות הודעה לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, אינו האכסניה המתאימה להעלאת טענות ערעוריות בנוגע להחלטות שיפוטיות של בית הדין הדתי או בנוגע לאופן ניהול ההליך שבמסגרתו הוטלה הסנקציה (ראו למשל: בש”פ 7049/23 פלוני נ’ פלונית, פסקה 18 (22.11.2023); בש”פ 3060/20 פלוני נ’ פלונית, פסקה 13 (18.6.2020); בש”פ 7491/18 פלוני נ’ פלונית, פסקה 7 (5.12.2018)); בש”פ 6004/92 דיוויס נ’ מדינת ישראל (19.1.1993)). לפיכך אין מקום להידרש במסגרת ההליך שלפניי לטענות בנוגע להתנהלותו הדיונית של בית הדין או לתוכן ההחלטות שנתן לאורך השנים, או לבקשותיה של הנתבעת להעברת ההליך למותב אחר ולביטול החלטות שיפוטיות.

 

סוף דבר: החלטת בית הדין מיום 25.12.2023 תעמוד בעינה בכפוף לאמור בפסקה 17 לעיל, במובן זה שביצוע ההחלטה יעוכב למשך שבועיים, וככל שבית הדין לא יורה בתקופה זו על הפחתת תקופת המאסר או על ביטולה, תתייצב הנתבעת במזכירות בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו ביום 20.3.2024, לא יאוחר מהשעה 16:00, לשם ריצוי המאסר שהוטל עליה – בניכוי פרק הזמן שהעבירה במאסר ביום 25.12.2023.

 

ניתנה היום, ‏כ”ו באדר א התשפ”ד (‏6.3.2024).

מ”מ הנשיא פוגלמן

 

PDF

החלטה פוגלמן אישה סרבנית קשר תיכנס לכלא ליומיים בשפ 9107-23

 

הליכים קודמים אצל אסתי חיות שנכשלו לחלוטין  – בש”פ 3381/23

 

 

בבית המשפט העליון

 

בש”פ 3381/23

 

לפני:

כבוד הנשיאה (בדימ’) א’ חיות

 

התובע בתיק 965170/7 (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו):

פלוני

 

נ  ג  ד

 

הנתבעת בתיק 965170/7 (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו):

פלונית

 

הודעה לפי סעיף 7א(ב), לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז-1956; עמדת התובע מיום 4.7.2023; עמדת הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני מיום 5.7.2023; עמדת הנתבעת מיום 11.9.2023

 

בשם התובע בתיק 965170/7 (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו):

עו”ד שולמית אלדן

 

בשם הנתבעת בתיק 965170/7 (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו):

עו”ד שלמה אייזנשטיין

 

בשם הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני:

עו”ד עפר יעקב

 

 

החלטה

 

 

עניינו של ההליך דנן במספר קנסות שהוטלו על הנתבעת בתיק 965170/7 בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין), בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות).

 

רקע הדברים

 

1. התובע והנתבעת נישאו בשנת 2012 והביאו לעולם שני ילדים (להלן: הקטינים). בשנת 2013 הגיש התובע תביעת גירושין לבית הדין, אך הנתבעת סירבה להתגרש. בשנת 2015 טען התובע בפני בית הדין כי הנתבעת מונעת ממנו ליצור קשר עם הקטינים, והנתבעת השיבה כי התובע סובל מבעיות נפשיות ומהווה סיכון לקטינים. בהמשך לכך הפנה בית הדין את הצדדים לשירותי הרווחה. בסוף שנת 2015 הודיעו גורמי הרווחה כי הנתבעת אינה מביאה את הקטינים למפגשים, והתובע ביקש להעביר את הקטינים למשמורתו. בספטמבר 2016 המליצו גורמי הרווחה להעביר לתובע את המשמורת על הקטינים, ובפברואר 2017 החליט בית הדין לקבל את ההמלצה – אך משהודיעה הנתבעת כי היא מוכנה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה, במרץ 2017 הורה בית הדין על השהיית תוקף החלטת המשמורת. עם זאת, בעקבות עדכוני גורמי הרווחה לפיהם הנתבעת מקשה על קיום הקשר בין התובע לקטינים, הורה בית הדין על חידוש תהליך העברת המשמורת. הדיון בהליך הושהה למשך תקופה עקב בקשת הנתבעת לפסילת מותב בית הדין, אך טענת הפסלות נדחתה על ידי בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול. הדיון בהליך חוּדש בחודש מאי 2022, ובשלב זה הורה בית הדין על מינוי אפוטרופסית לדין לקטינים (להלן: האפוטרופסית). ביני לביני הגישה הנתבעת שתי עתירות לבית משפט זה בנוגע להליך המתנהל בעניינה, ועתירותיה נדחו על הסף (בג”ץ 4871/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2.7.2018); בג”ץ 4923/22 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (20.10.2022)).

 

2. כעולה מטענות היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ) ומנספחי הצדדים, בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 21.3.2023 התברר כי הנתבעת לא יצרה קשר עם האפוטרופסית. במהלך הדיון דחה בית הדין השגות שהעלתה הנתבעת בנוגע לסמכותו העניינית לדון בהליך, והתרה בה כי אם לא תשתף פעולה עם האפוטרופסית “בית הדין ישקול לקנוס אותך [את הנתבעת] על ביז[י]ון בית הדין”. בהחלטה שניתנה לאחר הדיון הוסיף בית הדין והדגיש כי התרה בנתבעת ש”אם לא תשתף פעולה עם שירותי הרווחה ו/או עם האפוטרופא […] וכמו כן אם לא תבצע החלטות בענין הסדרי השהות, יהיה בכך משום בזיון בית הדין, על כל המשתמע”. בהמשך יצרה הנתבעת קשר עם האפוטרופסית, אך פגישה שתוכננה להתקיים עמה ביום 29.3.2023 – לא התקיימה, וזאת, לטענת הנתבעת, בשל טעמים רפואיים. בית הדין הורה לנתבעת להציג אישור רפואי מתאים, ומשהאישור לא הוגש החליט בית הדין ביום 16.4.2023 לחייב את הנתבעת בקנס בסך 2,000 ש”ח (להלן: הקנס הראשון), ובקנס נוסף בסכום זהה ככל שהפגישה עם האפוטרופסית לא תתקיים בתוך שבוע.

 

3. במקביל, פגישה שנקבעה ליום 24.4.2023 בין הנתבעת לגורמי הרווחה – אף היא לא התקיימה, ובסמוך לאותו מועד הודיעה האפוטרופסית שאף היא טרם נפגשה עם הנתבעת. נוכח זאת, ביום 27.4.2023 קבע בית הדין כי דיון שנקבע בהליך ליום 1.5.2023 בשעות הבוקר “יהיה לפי פקודת בזיון ביהמ”ש”. בפתח הדיון ביום 1.5.2023 ביקשה באת-כוח הנתבעת להעלות “טענה מקדמית” ולהגיש ראיות בנוגע ל”דרך שבה האב היתל בביה”ד”, אך בית הדין דחה את בקשתה בהדגישו כי מדובר בדיון לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן גם: הפקודה). כעולה מפרוטוקול הדיון, בית הדין שאל את הנתבעת ובאת-כוחה מספר פעמים באשר לסיבה לאי-קיום החלטותיו, והנתבעת פירטה את הטעמים שהובילו לאי-התייצבותה לפגישה עם האפוטרופסית ביום 29.3.2023, אך לא התייחסה לפגישה שנקבעה עם גורמי הרווחה ליום 24.4.2023.

 

4. בעקבות זאת, בהחלטה מיום 3.5.2023 השית בית הדין מספר חיובים כספיים על הנתבעת (להלן: החלטת הקנס השנייה). הוחלט לחייבה בקנס בסך 5,000 ש”ח בגין “ההפרות המתמשכות עד כה”, ונקבע כי קנס זה “מבטל” את הקנס הראשון עקב “פגם פרוצדורלי” שנפל בהטלתו. כמו כן חייב בית הדין את הנתבעת בקנס נוסף, בסך 2,000 ש”ח, עבור “כל שבוע נוסף שבו [הנתבעת] תעמוד במצב של הפרת ההחלטות (פגישות עם שירותי הרווחה ועם האפוטרופא עד להגשת עמדתם)” (להלן: הקנס המתמשך). לצד האמור חייב בית הדין את הנתבעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ש”ח “בגין הצורך במתן כל ההחלטות ושני הדיונים האחרונים”, וכן בהוצאות לטובת התובע בסך 4,000 ש”ח “בגין שני הדיונים האחרונים”.

 

בית הדין הסביר בהחלטתו כי השתלשלות העניינים מוכיחה “בבירור השתמטות וסרבנות של האם מקיום הוראות בית הדין”, ופירט על מספר פגישות שנקבעו אך לא התקיימו. בית הדין הוסיף כי ניתן היה לברר את טענות הנתבעת בעניין מצבו הנפשי של התובע במסגרת בדיקת מסוגלות הורית, או בסיוע גורמי הרווחה והאפוטרופסית, אך הנתבעת מסרבת לשתף פעולה בהקשר זה.

 

5. כעולה מנספחי הצדדים, בסוף חודש מאי 2023 פנו גורמי הרווחה לבית הדין בבקשה לדחות דיון שנקבע ליום 5.6.2023, והסבירו כי הפגישה בינם לנתבעת טרם התקיימה ועתידה להתקיים רק לאחר מועד הדיון (ביום 12.6.2023). על רקע זה נתן בית הדין החלטה ביום 28.5.2023, שבה ציין כי גורמי הרווחה מסרו ש”בשבועות האחרונים נערכו נסיונות רבים ע”מ לתאם פגישה בין העו”ס […] והאם”, וכי בעקבות בירור נוסף של מזכירות בית הדין מול שירותי הרווחה, נמסר כי “ניתנו לאם שני מועדים לפגישה במחלקה טרם הדיון המתוכנן, [ו]בא כח האם השיב בשמה שלא תוכל להגיע”. נוכח האמור קבע הרכב בית הדין:

 

“אנו רואים בכך המשך הפרת ההחלטות ובזיון בית הדין ע”י האם, ונסיון ברור לגרום לעיכוב ההליכים, ובהתאם להחלטה האמורה [החלטת הקנס השנייה], מחייבים את האם בקנס לאוצר המדינה ע”ס 6000 ש”ח.”

 

6. כפי העולה מהנספחים וההחלטות שהוגשו לעיוני, הדיון ביום 5.6.2023 התקיים כמתוכנן. למחרת – ביום 6.6.2023 – קבע בית הדין כי “הקנסות שהוטלו עד כה יעמדו בעינם” וכי במחלוקת בין הנתבעת לאפוטרופסית ולגורמי הרווחה בנוגע לסיכול הפגישות, “אנו בוחרים לתת אמון בגורמי המקצוע, בפרט מתוך היכרותנו זה מכבר את מידת שיתוף הפעולה מצד האם”. בהמשך הודיעו גורמי הרווחה כי הנתבעת לא הגיעה עם הקטינים לפגישה שנקבעה ליום 12.6.2023, והביעו ביקורת על “חוסר שיתוף הפעולה המתמשך של האם במשך שנים”. בעקבות זאת נתן בית הדין ביום 27.6.2023 החלטה שבה צוין:

 

“מאז [מתן החלטת הקנס השנייה] ועד היום נמנע משירותי הרווחה להגיש את עמדתם עקב סרוב והתחמקויות של האם משיתוף פעולה עמם. הודעתם האחרונה של שירותי הרווחה הועברה לתגובת האם, וזו לא טרחה אף להגיב.

[…] האם מבזה ברגל גסה את החלטות בית הדין, ומונעת בדרך זו קיום של מפגשים, ולו מינימאליים בין האב לילדיו.

לאור זאת, ובהתאם להחלטה הנ”ל [החלטת הקנס השנייה], בית הדין מחייב את [הנתבעת] בקנס לקופת המדינה ע”ס 6,000 ש”ח נוספים.”

 

7. משהחלטת הקנס השנייה הובאה לעיוני, הוריתי לצדדים וליועץ להגיש את התייחסויותיהם לנושא, ובהמשך לבקשת הנתבעת קבעתי ביום 10.7.2023 כי ההליך דנן יעסוק בהחלטת הקנס השנייה וכן בקנסות מיום 28.5.2023 ומיום 27.6.2023 (להלן יחדיו: קנסות ההמשך).

 

טענות הצדדים

 

8. היועץ סבור כי אין מקום להתערב בקנסות שהוטלו. הוא מדגיש כי ההליכים בעניינה של הנתבעת נמשכים לאורך שנים, במהלכן נמנעה הנתבעת מלקיים החלטות רבות של בית הדין, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ופגיעה בקשר של הקטינים עם אביהם. נטען כי בית הדין נהג בנתבעת במתינות יתרה, וכי הקנסות הושתו עליה לאחר שניתנו לה הזדמנויות רבות לקיים את החלטותיו ולאחר שהתאפשר לה לטעון בנושא. נוכח האמור, ונוכח השאיפה למנוע את המשך הנזק לקטינים, טוען היועץ כי הקנסות שהושתו על הנתבעת הם הולמים ומידתיים.

 

9. התובע סבור אף הוא כי אין מקום להתערב בקנסות. הוא טוען שהנתבעת פועלת כדי לעכב את ההליכים בעניין הקטינים תוך הפרת החלטות שיפוטיות רבות, וכי היא הוזהרה על ידי בית הדין פעמים רבות ללא הועיל. התובע מעלה טענות שונות לגבי התנהלותה הדיונית של הנתבעת לאורך השנים, ולשיטתו הנתבעת יוצרת כלפיו ניכור הורי ומונעת ממנו מלהיפגש עם הקטינים. עוד נטען כי הקנסות שהוטלו עד כה לא הרתיעו את הנתבעת מכיוון שיש בבעלותה ממון רב ונכסים.

 

10. הנתבעת, מצדה, מבקשת לבטל את הקנסות וההוצאות שבהם חויבה, וכן היא מבקשת מבית משפט זה לפעול “על מנת להוציא את הקטינים ממעגל הסכנה של התובע”; להעביר את בעניינם מבית הדין הרבני לבית משפט לענייני משפחה, ולמצער להרכב אחר; ולהורות על ניהול ההליך “מראשיתו” תוך ביטול ההחלטות שניתנו בו.

 

11. לטענת הנתבעת, בית הדין שגה בקבעו שהיא הפרה את החלטותיו בנוגע למפגשים. לגישתה היא “לא סרבה ו/או הפרה הוראה שיפוטית” וגורמי הרווחה הגישו דיווח “כוזב” בנושא. בתוך כך מפרטת הנתבעת על מספר פגישות שהוזכרו בהחלטות בית הדין: כך למשל, באשר לפגישה שנקבעה עם גורמי הרווחה ליום 24.4.2023 מסבירה הנתבעת כי ביקשה להקדים את הפגישה עקב צפי לסגירת כבישים בעיר מגוריה, אך העובדת הסוציאלית לא הייתה זמינה וממילא התברר שהנתבעת לא הייתה רשומה ביומן הפגישות של אותו היום.

 

12. הנתבעת מוסיפה כי ההחלטות על חיובה בקנסות לוקות בפגמים דיוניים שונים ואף ניתנו בחריגה מסמכות. לטענתה, בית הדין לא נתן לה את יומה לפני שחייב אותה בקנסות; מנע ממנה ומבאי-כוחה להציג מידע בדיון; ולא התיר את חקירתם של גורמים רלוונטיים. עוד היא טוענת שסדרי הדין בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט מחייבים הגשת “תביעה חדשה המקבלת מספר חדש”, הגשת תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות, ומתן אפשרות להגיש “תגובה סדורה” – מה שלא נעשה בענייננו.

 

13. לטענת הנתבעת, החלטות בית הדין מתעלמות מקביעות שיפוטיות שניתנו בעניינם של הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, ובפרט בפסק דין שניתן בחודש יולי 2022. מקביעות אלו עולה, כך טוענת הנתבעת, כי היא אינה “מנכרת” את הקטינים וכי אי-חידוש הקשר בין התובע ובינם נובע ממצבו הרפואי של התובע. לשיטתה, מדובר בשינוי נסיבות מהותי השומט את הבסיס תחת החלטות שניתנו בבית הדין ובבית המשפט הגבוה לצדק. עוד מלינה הנתבעת על כך שבית הדין מסרב עד היום לקיים “הליך הוכחות” סדור לשם בחינת טענותיה בנוגע לתובע. הנתבעת מוסיפה כי בית הדין התייחס אליה באופן בלתי-שוויוני לאורך ניהול ההליך, ופעל במטרה להביא “לשיתוק[ה]” ולמנוע ממנה להגן על עצמה ועל הקטינים.

 

14. בשולי הדברים מציינת הנתבעת כי הוטלו עליה “אשתקד” קנסות בגובה 55,000 ש”ח, וכי ביום 6.8.2023 נתן בית הדין החלטה שממנה עולה כי בכוונתו להוציא בעניינה “פקודת מאסר בעילת ‘בזיון ביה”ד'”. הנתבעת טוענת כי היא מצויה “בלא מקורות הכנסה” וכי החיובים הגבוהים שהוטלו עליה עלולים להביאה לחדלות פירעון.

 

דיון והכרעה

 

15. לאחר שעיינתי בהחלטות בית הדין, בעמדות הצדדים והיועץ ובנספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי חלק הארי של הקנסות שהוטלו על הנתבעת – בדין יסודו, אך יש מקום להתערב באופן חלקי בהחלטת הקנס השנייה ולבטל את רכיב הקנס בסך 5,000 ש”ח שהושת במסגרתה.

 

16. סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות מקנה לבית הדין, בין היתר, את הסמכות הקבועה בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט “לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו […]”. כפי שנפסק, יש להטיל סנקציות אלו רק כאשר הטלתן עשויה להוביל לקיום הצו השיפוטי, ורק לאחר שמוצה השימוש באמצעים פוגעניים פחות (ראו: בש”פ 4961/22 פלונית נ’ פלוני, פסקה 11 (11.8.2022); בש”פ 8958/22 פלוני נ’ פלונית, פסקה 11 (22.1.2023)). תכלית הסנקציות שבסעיף 6(1) לפקודה היא להכביד על מפר הצו השיפוטי על מנת להביא לקיום הצו בעתיד, וכפי שנפסק בהקשר דומה:

 

“מטרה זאת דורשת, בראש ובראשונה, שהקנס או המאסר לא יהיו סמליים, אלא יכבידו ויקשו על הסרבן במידה ממשית שיהיה בה כדי לאלץ אותו לציית לצו השיפוטי. אולם באותו זמן, מטרה זאת דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו” (ע”פ 8000/98 מינא נ’ ז’ובינו, פ”ד נה(4) 481, 491 (2001); ראו גם: בש”פ 8522/21 פלוני נ’ פלונית, פסקה 7 (11.1.2022)).

 

17. באשר להחלטת הקנס השנייה (מיום 3.5.2023): מן החומר הרב שהובא לעיוני, ואשר תמציתו פורטה לעיל, עולה כי החלטה זו ניתנה רק לאחר שבית הדין השתכנע שאין מנוס מהשתת סנקציה כספית על מנת להביא לקיום החלטותיו. לא מצאתי הצדקה להתערב בקביעה כי הנתבעת הפרה את החלטות בית הדין באופן שיטתי ומתמשך, אשר פגע פגיעה של ממש בניהול ההליך. בהקשר זה יש להדגיש כי החלטת הקנס השנייה ניתנה לאחר שהוטל על הנתבעת קנס קודם – הקנס הראשון, מיום 16.4.2023 – שאמנם בוטל בהמשך, אך הטלתו לא הרתיעה את הנתבעת מלהוסיף ולהפר את החלטות בית הדין.

 

18. טענת הנתבעת בנוגע למתכונת הדיונית של בקשות לפי פקודת בזיון בית המשפט – ובכלל זה הצורך במספר הליך חדש – הועלתה בעלמא וללא תימוכין כלשהם, ויש להדגיש כי הנתבעת ובאי-כוחה לא העלו כל טענה בנושא במהלך הדיון בבית הדין מיום 1.5.2023. מכל מקום, בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי טענת הנתבעת לפגיעה בזכויותיה הדיוניות עקב מתכונת הדיון, מצדיקה כשלעצמה התערבות באיזה מן הקנסות שהוטלו עליה. אדרבא – לנתבעת ניתנה הזדמנות ראויה להציג את גרסתה בפני בית הדין, לרבות טרם מתן החלטת הקנס השנייה, וזכות הטיעון שלה לא נפגעה בהקשר זה. כאמור, כבר בדיון מיום 22.3.2023 התרה בית הדין בנתבעת כי התנהלותה עלולה להוות “בזיון בית הדין”; ובהמשך להתראת בית הדין בהחלטתו מיום 27.4.2023, הדיון מיום 1.5.2023 הוקדש כולו לשאלה מדוע לא יוטלו עליה סנקציות מכוח הפקודה. מפרוטוקול הדיון עולה, כאמור, כי הנתבעת ובאי-כוחה העלו אמנם טענות בנוגע למפגש שבעקבותיו הוטל הקנס הראשון (המפגש מיום 29.3.2023), אך לא הציגו מענה של ממש בנוגע לאי-קיום הפגישה מיום 24.4.2023. עוד עולה מפרוטוקול הדיון כי בקשת באת-כוח הנתבעת להגיש מסמכים לבית הדין, עסקה ב”טענה מקדמית” שאינה רלוונטית על פניה לסוגיית המפגשים – ומשכך, בניגוד לטענת הנתבעת, לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה להצגת מסמכים פגעה בזכויותיה הדיוניות בהקשר הנוכחי.

 

19. משלא הוצגה בפני בית הדין הצדקה של ממש לאי-קיום חלק מהמפגשים, ובפרט המפגש מיום 24.4.2023, אני סבורה כי הטלת הסנקציות על הנתבעת מכוח החלטת הקנס השנייה הייתה ראויה. לא נעלמה מעיניי התייחסות הנתבעת בהליך דנן למפגש מיום 24.4.2023 (ראו פסקה 11 לעיל) – אך בנסיבות העניין, ומשנמנעה הנתבעת מלהעלות טענות אלו בזמן אמת, לא ראיתי מקום להידרש לטענותיה לגופן. למעלה מן הצורך אוסיף כי ספק אם גרסתה העובדתית של הנתבעת נתמכת בנספחים שצירפה לתגובתה – ואציין למשל כי האסמכתא בדבר “סגירת כבישי” עיר מגוריה, כדבריה, מעידה אך על סגירת רחוב מסוים לתנועת כלי רכב.

 

20. באשר לקנסות ההמשך: בטענות הצדדים והיועץ לא צוין כי התקיים דיון במעמד הצדדים טרם הטלת הקנסות הללו – אשר הוטלו, כאמור, מכוח הקנס המתמשך שהוטל ביום 3.5.2023 – ולא ברור אם נתבקשה או הוגשה תגובה בכתב מטעם הנתבעת טרם הטלתם. לפיכך, בנסיבות הפרטניות של המקרה דנן, ראיתי לבחון את טענותיה העובדתיות של הנתבעת בנוגע לתקופה שבגינה הוטלו קנסות ההמשך.

 

21. באשר לקנס מיום 28.5.2023: בית הדין ציין בהחלטתו כי בשבועות שקדמו למתן ההחלטה נעשו ניסיונות “רבים” לתאם פגישה עם הנתבעת, וכי הוצעו לה שני מועדים לפגישה לפני מועד הדיון אך בא-כוחה הודיע שלא תוכל להגיע. מנגד, הנתבעת טוענת כי במקור נקבעה פגישה עם גורמי הרווחה ליום 28.5.2023, אך פגישה זו נדחתה “ברגע האחרון על ידי הרווחה בגין ‘אילוצי מדריכת העו”ס'” – וחרף זאת חייב אותה בית הדין בקנס, תחת ההנחה שהיא נושאת באשמה בגין אי-קיום הפגישה.

 

22. לתמיכה בכך הגישה הנתבעת תמליל שיחה שהתקיימה, לפי הנטען, בין נציגת משרד בא-כוחה (להלן: נציגת המשרד) לנציגת מחלקת הרווחה. בתמליל (מתאריך שאינו ידוע) מודיעה נציגת הרווחה כי אין אפשרות לקיים את הפגישה ביום 28 במאי, ומציעה לנציגת המשרד שני מועדים חלופיים: יום 4.6.2023 ויום 12.6.2023. לצד זאת, בנספחי הנתבעת נכלל מסמך שהוכתר כ”בקשת הבהרה” – אשר לא ברור אם הוגש לבית הדין, אם לאו, ואשר אינו נושא תאריך אך נכתב, ככל הנראה, לפני הדיון מיום 5.6.2023. במסמך זה ביקשה הנתבעת מבית הדין לבטל את החלטתו מיום 28.5.2023, וטענה כי משרד בא-כוחה פנה לרווחה על מנת לתאם פגישה והוצעו לו שני מועדים אפשריים – ביום 21.5.2023 או ביום 28.5.2023 – וכי הפגישה שנקבעה, בוטלה ביוזמת גורמי הרווחה.

 

23. אף אם אניח כי התמליל שהגישה הנתבעת מהימן ומדויק, לא שוכנעתי כי יש בביטול הפגישה מיום 28.5.2023 כדי להצדיק התערבות בהחלטת בית הדין – וזאת ממספר טעמים מצטברים.

 

24. תחילה יש להדגיש כי החלטת בית הדין לא אזכרה את הפגישה מיום 28.5.2023 באופן ספציפי, אלא צוין בה כי נעשו ניסיונות “רבים” לתאם פגישה עם הנתבעת. לפיכך לא מצאתי בסיס להנחת הנתבעת כי ביטול הפגישה מיום 28.5.2023 היה הסיבה הבלעדית לחיובה בקנס, ולכל היותר דומה שמדובר בחוליה אחת בשרשרת ארוכה של פגישות אשר לא קוימו עקב התנהלות הנתבעת. אוסיף כי גרסת הנתבעת בהליך שלפניי אינה כוללת מענה של ממש לטענת גורמי הרווחה (כפי שצוטטה על ידי בית הדין) לפיה “ניתנו לאם שני מועדים לפגישה במחלקה טרם הדיון המתוכנן” – קרי, הדיון מיום 5.6.2023 – “[ו]בא כח האם השיב בשמה שלא תוכל להגיע” (ההדגשות הוספו). כאמור, מבקשת ההבהרה שצורפה לנספחי הנתבעת אכן עולה כי הוצעו לה שני מועדים שקדמו למועד הדיון, אך מן התמלול שהגישה עולה כי לאחר ביטול הפגישה מיום 28.5.2023 הוצעו לה שני מועדים נוספים, שאחד מהם קדם למועד הדיון (יום 4.6.2023). הנתבעת לא פירטה בטענותיה כיצד השיבה להצעה זו, ומדוע לא ניתן היה לקיים פגישה עם גורמי הרווחה טרם הדיון שנקבע לצורך קידום ההליך.

 

אם כן, ניסיונה של הנתבעת להיתלות בדיעבד בטענה כי אחת הפגישות בוטלה שלא באשמתה, אין בו כשלעצמו כדי לשמוט את הבסיס תחת החלטת בית הדין – שכאמור אף אינה מציינת במפורש את אותה פגישה שבוטלה.

 

25. באשר לקנס מיום 27.6.2023: בית הדין נימק את הטלת הקנס בציינו כי הנתבעת מתחמקת מלשתף פעולה עם גורמי הרווחה – כך ש”עד היום” נמנע מהם מלהגיש את עמדתם – וכי הנתבעת אף נמנעה מלהגיב להודעתם האחרונה של גורמי הרווחה. הנתבעת, מנגד, טוענת כי קנס זה הוטל עליה בעקבות פגישה שנקבעה ליום 12.6.2023, שביטולה היה מוצדק מכיוון שלקטינים נקבע טיול שנתי לאותו היום. עוד טוענת הנתבעת שגורמי הרווחה הודיעו לה, לדבריה, “כי לא יתקיים מועד נוסף זולת מועד זה”.

 

26. מהחלטת בית הדין מיום 27.6.2023 עולה שטרם הטלת הקנס הועברה עמדת גורמי הרווחה לעיונה של הנתבעת – אשר “לא טרחה אף להגיב” – והנתבעת לא טענה אחרת במסגרת ההליך שלפניי. משכך, ספק רב אם ההליך דנן הוא המקום המתאים לדון בשאלה אם הטיול השנתי היה הצדקה מספקת להפרת החלטתו של בית הדין. עם זאת, למען הסדר טוב אציין כי ההסבר שהציגה הנתבעת לביטול המפגש אינו מקובל עליי.

 

לשם תמיכה בטענותיה בהליך דנן הגישה הנתבעת, בין היתר, שני תמלילים נוספים של שיחות בין נציגת המשרד לגורמים ממחלקת הרווחה. באחד התמלילים מעדכנת נציגת המשרד שהפגישה לא תתקיים עקב הטיול השנתי, ונציגת הרווחה מאשרת את קבלת ההודעה – ואולם, בניגוד לאופן שבו תיארה הנתבעת את הדברים, נציגת הרווחה מתייחסת בתמליל לקביעת מועד חלופי באומרה: “אני כרגע לא יכולה לתת לך, אני צריכה לתאם את זה” (ההדגשה הוספה). זאת ועוד: לפי התמליל השני, גורמת המזוהה כ”דוברת” מעדכנת את נציגת המשרד כי “הם אמרו לי ‘אנחנו לא מבטלים, תודיעי לה שהפגישה מבחינתנו מתקיימת'”. בתגובה מציינת נציגת המשרד, בין היתר: “אנחנו הודענו, זה שהם רוצים לקיים, שיקיימו […] את יכולה להגיד להם בחזרה שאנחנו שולחים את האסמכתא והיא לא תבוא למפגש הזה […] מבחינתנו זה מבוטל ויהי מה”.

 

הנה כי כן, אף אם אקבל במלואה את גרסתה העובדתית של הנתבעת, הרי שהפגישה מיום 12.6.2023 בוטלה על ידה באופן חד-צדדי ובניגוד להוראתם המפורשת של גורמי הרווחה. בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי הנתבעת הציגה הצדקה מספקת לביטול המפגש, בוודאי באופן שבו הדבר נעשה על ידה ועל ידי מי מטעמה.

 

27. לסיכום האמור לעיל, אני סבורה כי ההחלטה להשית על הנתבעת סנקציות כספיות הייתה ראויה, ככל שהדבר נוגע לקנס המתמשך ולקנסות שהוטלו מכוחו (ראו והשוו: בש”פ 3073/21 פלוני נ’ פלונית, פסקה 6 (9.6.2021)). סכום הקנסות המצטבר שהוטל על הנתבעת הוא אמנם על הצד הגבוה, אך תגובת הנתבעת אינה כוללת תימוכין לטענתה בדבר מצב כלכלי קשה – מה גם שמן המסמכים שהוגשו בהליך עולה כי הנתבעת לא טענה בפני בית הדין לקיומן של נסיבות אישיות או כלכליות מיוחדות המצדיקות הטלת סנקציה מופחתת. בנסיבות אלו, לא מצאתי להפחית את סכומי הקנס המתמשך וקנסות ההמשך (השוו: בש”פ 329/23 פלונית נ’ פלוני, פסקה 8 (20.2.2023) (להלן: בש”פ 329/23); בש”פ 701/18 פלוני נ’ פלוני, פסקה 7 (11.2.2018)).

 

28. עם זאת, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי מכוח סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות ולהורות על ביטול הקנס החד-פעמי בסך 5,000 ש”ח אשר הוטל בהחלטת הקנס השנייה. כאמור לעיל, בית הדין הסביר באותה החלטה כי רכיב זה מוטל על הנתבעת “בגין ההפרות המתמשכות עד כה” (ההדגשה הוספה), וכי רכיב זה “מבטל” קנס קודם אשר לקה בפגם פרוצדורלי. במקביל לכך הוטל על הנתבעת קנס נוסף, מתמשך, כמו גם הוצאות בסכומים משמעותיים. מכל האמור עולה כי רכיב הקנס החד-פעמי ממוקד בהפרות עבר של החלטות שיפוטיות – ואולם, בפסיקה נקבע לא אחת כי סנקציות מכוח הפקודה נדרשות לצפות פני עתיד, ואין להטילן במטרה להעניש את המפר על הפרות שכבר אירעו (ראו: בש”פ 7491/18 פלוני נ’ פלונית, פסקה 5 (5.12.2018) (להלן: בש”פ 7491/18); בש”פ 1944/21 פלוני נ’ פלונית, פסקה 7 (22.4.2021)). לפיכך, לא שוכנעתי כי הקנס החד-פעמי בסך 5,000 ש”ח היה נחוץ בנסיבות העניין לשם השגת תכלית סעיף 6(1) לפקודה (ראו והשוו: בש”פ 329/23, בפסקה 9).

 

29. לבסוף יש לחזור ולהדגיש כי הליכים מכוח סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות אינם האכסניה המתאימה להעלאת השגות “ערעוריות” על קביעות שיפוטיות של בית הדין או על החלטות דיוניות שנתן (ראו: בש”פ 7491/18, פסקה 7; בש”פ 3060/20 פלוני נ’ פלונית, פסקה 13 (18.6.2020)). לפיכך לא מצאתי מקום להידרש לטענות שהעלתה הנתבעת בנוגע לאופן ניהול ההליך בבית הדין, או לנפקות פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה. מטעמים אלו אף אין להידרש לבקשת הנתבעת להעברת ההליך לערכאה אחרת או להרכב אחר ולביטול ההחלטות שניתנו בו.

 

מכיוון שההליך דנן עוסק אך ורק בסנקציות מסוג “קנס או מאסר” (ראו לשון סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, ולשון סעיף 6(1) לפקודה), ההוצאות שהוטלו על הנתבעת לטובת התובע ולטובת אוצר המדינה, בגין הדיונים שקוימו בבית הדין, אף הן אינן נתונות לביקורת במסגרת ההליך דנן (השוו: בש”פ 329/23, בפסקה 10; בש”פ 4267/21 פלונית נ’ פלוני, פסקה 7 (10.8.2021)).

 

30. סיכומו של דבר, הקנס החד-פעמי שהושת על הנתבעת בסך 5,000 ש”ח – יבוטל. יתר חלקי החלטות בית הדין יעמדו בעינם.

 

ניתנה היום, ‏י”ד בחשון התשפ”ד (‏29.10.2023).

 

הנשיאה (בדימ’)

PDF – ראיתם איזה נבלה אסתר חיות???

פסד אסתר חיות על הטלת קנסות על אישה סרבנית גט וסרבנית קשר בניכור הורי משנת 2013 בשפ 3381-23

 

 

החלטה ראשונה של אסתר חיות להתייחסות הגברת 7/5/2023

בבית המשפט העליון

בש”פ 3381/23

לפני:

כבוד הנשיאה א’ חיות

התובע בתיק 965170/7 (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו):

פלוני

נגד

הנתבעת בתיק 965170/7 (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו):

פלונית

הודעה לפי סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז-1956

החלטה

1. בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז-1956, הובאה לידיעתי החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 3.5.2023 (להלן: בית הדין), במסגרתה חויבה הנתבעת בתיק 965170/7 בקנס בסך של 5,000 ש”ח, וזאת בגין “הפרות מתמשכות” של החלטות בית הדין בעניין קיום פגישות עם שירותי הרווחה ועם האפוטרופוסית לדין שמונתה לילדיהצדדים. עוד חויבה הנתבעת בקנס בסך 2,000 ש”ח על כל שבוע שבו לא תקיים את ההחלטות האמורות; בהוצאות התובעבסך 4,000 ש”ח; וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ש”ח. לצד זאת, נקבע כי קנס אחר שהוטל על הנתבעת בהחלטת בית הדין מיום 16.4.2023 יבוטל, וזאת “עקב פגם פרוצדורלי” שנפל בהחלטה.
2. בנסיבות אלו, תגיש הנתבעת את התייחסותה להחלטת בית הדין מיום 3.5.2023, וזאת עד ליום 14.5.2023. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני והתובע יתייחסו לדברים עד ליום 18.5.2023.

          ניתנה היום, ‏ט”ז באייר התשפ”ג (‏7.5.2023).

ה נ ש י א ה

 

 

החלטה בבקשת אורכה 10/7/2023

בש”פ 3381/23

לפני:

כבוד הנשיאה א’ חיות

התובע בתיק 965170/7 (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו):

פלוני

נגד

הנתבעת בתיק 965170/7 (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו):

פלונית

הבהרה ובקשת ארכה מטעם הנתבעת מיום 29.6.2023

בשם הנתבעת בתיק 965170/7 (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו):

בעצמה

החלטה

1. נוכח הבהרת הנתבעת כי הוטלו עליה מספר קנסות נוספים פרט לאלו שהוטלו בהחלטת בית הדין מיום 3.5.2023, מובהר בזאת כי ההליך דנן יעסוק בקנסות שהוטלו בימים 3.5.2023, 28.5.2023 ו-27.6.2023.
2. לבקשת הנתבעת, המועד להגשת התייחסותה לקנסות שפורטו לעיל מוארך בזאת עד ליום 30.7.2023. כמו כן, למען הסדר הטוב, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני והתובע רשאים להגיש עד לאותו מועד את התייחסותם לקנס הנוסף שהוטל ביום 3.8.2023.
3. עוד יובהר כי ככל שבית הדין הרבני ייתן החלטות נוספות בעניינה של הנתבעת אשר מחייבות מתן הודעה לבית משפט זה בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט”ז-1956 – תוגש בעניין זה הודעה נפרדת וייפתח הליך נוסף.

           המזכירות תעביר החלטתי זו לעיון המותב הדן בעניינם של הצדדים.

           ניתנה היום, ‏כ”א בתמוז התשפ”ג (‏10.7.2023).

ה נ ש י א ה

 

ההליך בעליון ב 2022 כשהגברת יוצגה ע”י בני דקל – פסלות של הדיינים

 

שימו לב. זו בקשת פסילה ב 2022 גם של הדיינים בת”א וגם של הדיינים ברבני הגדול.  אבל ב 21/12/2015 היא ביקשה לפסול את הדיין ישראל שחור, “בטענה לקיומה של היכרות בין בנות משפחתו לבין אמו של המשיב”.  ביום 24/12/2015 דחה בית הדין הרבני האזורי את הבקשה, בקבעו כי אין כל היכרות בין הגורמים האמורים.

 

 

הפעם היא טטענת שהדיין יצחק מרוה בעל קשרים למשפחת האב.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 4923/22

לפני:	כבוד השופטת ד’ ברק-ארז
	כבוד השופט ד’ מינץ
	כבוד השופטת ר’ רונן

העותרת:

פלונית

נ  ג  ד

 

המשיבים:	1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
	2. בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו
	3. פלוני

 

עתירה למתן צו על-תנאי

בשם העותרת:	עו”ד בנימין דקל
בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני:	עו”ד שירה בן אלי

בשם המשיב 3:

בעצמו

 

פסק-דין

 

השופטת דפנה ברק-ארז: 

1. העתירה שבפנינו מכוונת לביטול החלטתו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 12.5.2022, בגדרה נדחה ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 25.11.2019. החלטות אלו נסבו על בקשה שהגישה העותרת לפסלותו של המותב בבית הדין הרבני האזורי, כמפורט להלן.

 

2. מקורו של ההליך דנן בסכסוך גירושין ומשמורת מורכב וממושך שניטש בין העותרת לבין המשיב 3 (להלן: המשיב), ומתנהל החל משנת 2013. המשיבים 2-1 הם בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי, בהתאמה.

 

3. העותרת והמשיב נישאו בשנת 2012 ונולדו להם שני ילדים: קטינה ילידת נובמבר 2012 וקטין יליד דצמבר 2013 (להלן יחד: הקטינים). כבר בשנת 2013 עלו יחסיהם של השניים על שרטון, ובנם השני נולד לאחר שהם נפרדו למעשה. מאז ועד היום היו הקטינים מצויים בפועל במשמורת של העותרת. בכל אותה עת, לאורך פרקי זמן ממושכים עד מאוד המשיב לא היה כלל בקשר עם הקטינים, כאשר הצדדים חלוקים על הטעמים לכך. זהו הרקע למסכת מסועפת, קשה וארוכת שנים של התדיינות, שאך מקצתה יובא כאן. אקדים ואומר כי לא הארכתי בתיאור ההליכים הקודמים אלא במידה הדרושה לשם תיאור התנהלותה של העותרת, הרלוונטית גם להליך דנן.

 

4. בשל התמקדותן של רבות מהטענות בסוגיה של פסלות דיינים, יש להקדים ולציין כי הטיפול בבקשות שזהו עניינן מוסדר בסעיף 19א לחוק הדיינים, התשט”ו-1955 (להלן: חוק הדיינים או החוק). באופן ספציפי, סעיף 19א(ה) לחוק קובע כי אם “נטענה טענת פסלות נגד דיין, יחליט בה אותו דיין לאלתר ולפני שייתן כל החלטה אחרת”. עוד קובע סעיף 19א(ח) לחוק כי בעת שמודיע בעל דין כי בדעתו לערער על החלטה בבקשה לפסלות דיין, “יופסק הדיון עד להחלטה בערעור, זולת אם החליט הדיין או בית הדין, לפי הענין, מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך בהליך”. במלים אחרות, בקשה לפסלות דיין מביאה, כברירת מחדל, לעצירתו של ההליך המתנהל בבית הדין הרבני. כמו כן, סעיף 19א(ז) לחוק קובע כי “בערעור ידון נשיא בית הדין הרבני הגדול, או מותב של דיינים של בית הדין הרבני הגדול, או אחד הדיינים של בית הדין הרבני הגדול, הכל כפי שיקבע הנשיא”.

 

עיקרי ההליכים הקודמים

 

5. בחודש נובמבר 2013 הגיש המשיב תביעת גירושין נגד העותרת, ובחודש ינואר 2014 הגישה היא תביעה לשלום בית. לאחר התדיינות ממושכת, ובעקבות פסק דין שהורה על חיוב בגט כלפי העותרת, התגרשו השניים בחודש יולי 2018.

 

6. העתירה שבפנינו אינה עוסקת בסכסוך הגירושין כי אם בשאלת המשמורת על הקטינים שנכרכה בו, כמובהר להלן. יחד עם זאת, לשם שלמות התמונה יצוין כי ביום 21.12.2015, במסגרת הדיון בסכסוך הגירושין, הגישה העותרת בקשה לפסילתו של הדיין י’ שחור, שטיפל בעניינם של הצדדים בבית הדין הרבני האזורי, בטענה לקיומה של היכרות בין בנות משפחתו לבין אמו של המשיב. ביום 24.12.2015 דחה בית הדין הרבני האזורי את הבקשה, בקבעו כי אין כל היכרות בין הגורמים האמורים. העותרת הגישה ערעור על כך לבית הדין הרבני הגדול. בסופו של דבר, לאחר גלגולים רבים, ביום 12.2.2017 הערעור נדחה. הבקשה לפסלות דיין העומדת במוקד עתירה זו היא אפוא הפעם השניה שבה נוקטת העותרת בצעד דיוני זה, במידה רבה ללא הצדקה.

 

7. ומכאן – לתיאור ההשתלשלות הדיונית הרלוונטית לעתירה דנן. עוד במקביל לפתיחת ההליכים בין הצדדים, בשלהי שנת 2013, המשיב פנה לבית הדין הרבני האזורי בבקשה לקבוע לו הסדרי שהות עם הקטינים, בטענה כי העותרת אינה מאפשרת זאת (ואף מנעה ממנו לטענתו להשתתף בטקס ברית המילה של בנו). בית הדין הרבני האזורי, בשורה של החלטות שונות, הורה לשירותי הרווחה לפנות לעותרת ולתאם עמה מפגשים בין המשיב לקטינים. אולם, הניסיון לחידוש הקשר בין האב לילדיו לא צלח במשך תקופה ארוכה. בהחלטות רבות שניתנו בעניין זה בבתי הדין הרבניים נקבע כי כך אירע בשל חוסר שיתוף פעולה מצד העותרת.

 

8. ביום 21.9.2016 הוגש לבית הדין הרבני האזורי תסקיר מטעם שירותי הרווחה, אשר כלל המלצה להעביר את המשמורת על הקטינים מהעותרת למשיב. בית הדין הרבני האזורי נמנע ממתן החלטה בעניין זה עד לאחר ההכרעה בערעור בעניין הבקשה לפסלות דיין. כאמור, זו ניתנה לבסוף ביום 12.2.2017, ובהמשך לכך, ביום 22.2.2017 אימץ בית הדין הרבני האזורי את המלצת התסקיר והורה על העברת המשמורת על הקטינים מהעותרת למשיב. עוד נקבע כי שירותי הרווחה יגבשו תכנית לחידוש הקשר בין המשיב לקטינים באופן הדרגתי. בהחלטות נוספות המאוחרות להחלטה זו קבע בית הדין הרבני האזורי כי יש לפעול לחידוש הקשר בין המשיב לקטינים. אולם, למרבה הצער גם בשלב זה העותרת לא פעלה בהתאם להוראותיו של בית הדין ונמנעה מהבאתם של הקטינים למרכז הקשר לצורך חידוש הקשר עם אביהם המשיב.

 

9. ביום 20.7.2017 התקיים דיון בבית הדין הרבני האזורי, שבו ציינו עובדי לשכת הרווחה כי העותרת מסרבת לפניות הרבות שנעשו אליה, אינה מביאה את הקטינים למפגשים, משנה את מקום מגוריה ויוצרת ניכור הורי כלפי המשיב. זאת, חרף ההחלטות השיפוטיות בנושא, ולמרות המאמצים שעשו, כמו גם העובדה שהמשיב מצדו התייצב למפגשים במרכז הקשר. בתום הדיון קבע בית הדין הרבני האזורי כי הוא “מחייב את שני ההורים לשתף פעולה עם כל הגורמים המטפלים, להופיע בפניהם ולפעול על פי הנחיותיהם”. אף-על-פי-כן, והגם שבהמשך לכך ניתנו החלטות רבות נוספות ברוח זו, הסדרי השהות לא התקיימו במתכונת שנקבעה.

 

10. ביום 13.4.2018 דחה בית הדין הרבני הגדול ערעור שבמסגרתו הלינה העותרת על חיובה בגט, ובו נכרכה גם שאלת המשמורת. בפסק דינו הורה בין הדין הרבני הגדול לבית הדין הרבני האזורי לפעול להעברת המשמורת על הקטינים לידי המשיב.

 

11. בעקבות זאת, ביום 14.5.2018 שב והורה בית הדין הרבני האזורי על העברת המשמורת על הקטינים מהעותרת למשיב. העותרת הגישה לבית הדין הרבני הגדול בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה האמורה, וזו נדחתה ביום 22.5.2018. בהמשך לכך העותרת הגישה עתירה לבית משפט זה, שכוונה לביטול החלטותיהם האמורות של בתי הדין ולמניעה של העברת המשמורת על הקטינים. העתירה נדחתה על הסף ביום 2.7.2018, תוך שצוין בפסק הדין כי “מזה זמן רב עושה העותרת דין לעצמה, מסרבת להישמע להוראות בית הדין הרבני האזורי ואינה משתפת פעולה עם שירותי הרווחה” (בג”ץ 4871/18 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (2.7.2018)). עוד הודגש בפסק הדין כי התנהלותה הדיונית של העותרת מכוונת להתחמקות פעם אחר פעם מקיום החלטותיו של בית הדין הרבני האזורי.

 

12. במסגרת סידור הגט ביום 10.7.2018, הוסכם בין הצדדים כי המשמורת על הקטינים תישאר בידי העותרת למשך שנה, וכי לאחר מכן יוגש תסקיר מעודכן והעניין ייבחן מחדש. עוד הוסכם כי יתקיימו פגישות בין המשיב לקטינים במרכז הקשר בעיר מגוריה של העותרת וכי הטיפול במשפחה יעבור ללשכת הרווחה של עיר זו. כן צוין כי אם העותרת לא תאפשר לקיים את הסדרי השהות כסדרם, המשמורת על הקטינים תעבור למשיב. בעקבות הסכמות אלו, בהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 12.7.2018 צוין כי “הטיפול בהעברת המשמורת יופסק לעת עתה”.

 

13. חרף האמור, הסדרי השהות לא חודשו. ביום 18.10.2018 בית הדין הרבני האזורי התרה בעותרת וקבע כי “במידה ולא תתייצב בלשכת שירותי הרווחה בתוך שבעה ימים לצורך חידוש הקשר, בית הדין יורה על חידוש ההליך להעברת המשמורת”. בשלב זה העותרת יצרה קשר עם לשכת הרווחה והחלו להיערך פגישות בין המשיב לקטינים.

 

14. אך למרבה הצער, העותרת לא התמידה בכך. ביום 11.9.2019 הוגש תסקיר מטעם שירותי הרווחה, ובו תוארה התנהלות בעייתית מצד העותרת, ובכלל זה שיבוש של המפגשים בין הקטינים למשיב ויצירת ניכור הורי כלפיו. על רקע זה הומלץ גם עתה להעביר את המשמורת על הקטינים למשיב.

 

15. ביום 11.11.2019 בית הדין הרבני האזורי קבע כי יש להמשיך בתהליך של העברת המשמורת על הקטינים למשיב. בעקבות זאת, העותרת הגישה בקשות שונות שנועדו לעכב ולעצור את התהליך של העברת המשמורת. הגם שאלה נדחו כולן, העברת המשמורת לא התבצעה בפועל.

 

גלגוליה של הבקשה לפסלות דיין מושא העתירה

 

16. ביום 14.11.2019 העותרת הגישה לבית הדין הרבני האזורי בקשה לפסול את הרכב הדיינים שמטפל בעניינם של הצדדים. בבקשה נטען כי אב בית הדין, הדיין י’ מרוה, מצוי בניגוד עניינים בשל היכרות עם קרוב משפחה של העותרת. עוד נטען כי בית הדין הרבני האזורי המשיך לדון בתיק לאחר שהתחלף אחד הדיינים במותב, וזאת בניגוד לתקנה ע”א לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג.

 

17. כאמור בפתח הדברים, בקשת הפסילה נדחתה ביום 25.11.2019. בהחלטה קבע בית הדין הרבני האזורי כי הדיין מרוה אינו מצוי בניגוד עניינים, וכי הדיין שהצטרף למותב חתם על החלטות טכניות והחלטות שנסבו על הוראות ביצוע של החלטות קודמות. לבסוף צוין כי העותרת מעלה טענות מסוג זה כדי לעכב את ההליכים.

 

18. ביני לביני הוגשה לבית הדין הרבני האזורי הודעה מטעם שירותי הרווחה על כינוסה העתידי של ועדת תכנון טיפול שנקבע ליום 3.12.2019, לצורך דיון בהוצאת הקטינים למרכז חירום כהכנה לקראת העברתם למשמורת המשיב. בשלב זה הורה בית הדין הרבני האזורי על השהיית ההליך להעברת המשמורת, על קביעת דיון בעניין זה ליום 1.1.2020, וכן על הפניית הצדדים לבדיקת מסוגלות הורית.

 

19. ביום 22.12.2019 העותרת הגישה לבית הדין הרבני הגדול ערעור על דחיית בקשתה לפסלות דיין. בהעדר החלטה המורה אחרת, הגשתו של הערעור עצרה את ההליך בכל הנוגע למשמורת על הקטינים. בנקודה זו יוער כי בנסיבות שלא התבררו עד תום, נעשתה טעות על-ידי מזכירות בית הדין הרבני הגדול והתיק סווג כערעור בנושא משמורת ילדים, חלף סיווגו כערעור בעניין פסלות דיין. על כן, התיק לא הועבר בשלב ראשוני לעיונו של נשיא בית הדין הרבני הגדול (להלן: נשיא בית הדין), בהתאם להוראתו של סעיף 19א(ז) לחוק הדיינים, וכך הטיפול בהליך התעכב באופן משמעותי.

 

20. תחילה הועבר הערעור להרכב שדן בערעוריה הקודמים של העותרת, ונקבע בו דיון לחודש מאי 2020, אשר נדחה בשל התפרצותה של מגפת הקורונה ליום 23.7.2020. יום לפני הדיון הגישה העותרת בקשה לדחיית מועדו, וזו נדחתה, תוך שצוין כי הדיון יכול להתקיים בנוכחותו של בא-כוחה. בשלב זה הוגשה לבית הדין הרבני הגדול הודעה מטעם בא-כוחה של העותרת, שבה טען כי שכר טרחתו טרם הוסדר, כי הוא רשאי להשתחרר מייצוגה של העותרת, וכי אין בכוונתו להתייצב לדיון שנקבע למחרת. בית הדין הרבני הגדול קבע כי בנסיבות העניין בא-כוחה של העותרת מנוע מלהסתלק מייצוגה ללא אישור, וכי עליו להתייצב לדיון.

 

21. בבוקרו של יום הדיון הגישה העותרת בקשה בהולה, ובה טענה כי להרכב הדיינים הנוכחי, שלא נקבע בהתאם לסעיף 19א(ז) לחוק, אין סמכות לדון בערעור. על כן, היא עתרה לביטולו של הדיון. בו ביום דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה.

 

22. על אף זאת, העותרת לא התייצבה לדיון ויוצגה בו על-ידי בא-כוחה. בדיון נטען כי הסמכות לדון בערעור בעניין פסלות דיין מסורה לנשיא בית הדין או למי שהוסמך על-ידו במפורש, וכי הדבר לא נעשה בענייננו. עוד טען בא-כוחה של העותרת כי היא שכרה את שירותיו לצורך הגשת כתבי הטענות בלבד, וכי הוא אינו מוסמך לטעון במסגרת הדיון. בנסיבות אלו נמנע ההרכב שדן בערעור מלתת החלטות בו, והתיק הועבר לנשיא בית הדין. בהמשך לכך, ביום 6.9.2020 הסמיך נשיא בית הדין הרכב דיינים לדון בתיק. בסופו של דבר נקבע מועד הדיון בערעור ליום 17.9.2020.

 

23. יוער עוד כי העותרת הגישה שתי בקשות לפסילתו של מותב הדיינים בבית הדין הרבני הגדול, ואלה נדחו בהחלטותיו של נשיא בית הדין מיום 14.9.2020 ומיום 4.10.2020.

 

24. ערב הדיון בערעור, הגישה העותרת בקשה לדחותו. בית הדין הרבני הגדול דחה את הבקשה, בציינו כי “אי מתן החלטה בערעור מעכב את המשך טיפולו של ביה”ד האזורי בתיק זה. ולאור החומר שבתיק, ילדי הצדדים נפגעים פגיעה חמורה בגין מניעת הקשר בין הילדים לאב… אין אנו יכולים להתעלם מדרך התנהלותה של [העותרת] המעוררת ספק גדול אם רצונה שערעורה ישמע”. לנוכח האמור נקבע כי הדיון יתקיים במועדו. עוד הובהר כי אם המערערת לא תופיע לדיון, בית הדין הרבני הגדול ישקול אף למחוק את ערעורה.

 

25. העותרת לא התייצבה לדיון שנקבע כאמור ליום 17.9.2020, ובית הדין הרבני הגדול קיים אותו בהיעדרה. בתום הדיון הורה בית הדין הרבני הגדול על כך שפרוטוקול הדיון יישלח אליה, וקבע כי היא תוכל להגיב על האמור בו עד ליום 30.9.2020. עוד הובהר כי ההחלטה בערעור תינתן לאחר מועד זה, ובית הדין הרבני הגדול ישקול להכריע בעניינם של הצדדים אף אם לא תוגש תגובה כלשהי. תגובה מעין זו לא הוגשה.

 

26. כאמור בפתח הדברים, בסופו של דבר בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעורה של העותרת לאחר שקבע כי אין מקום לפסול את הרכב הדיינים בבית הדין הרבני האזורי, וכי לא נמצא כל דופי או משוא פנים בהתנהלותו. למעשה, כך נקבע, בית הדין הרבני האזורי היה מודע להתנהלותה הבעייתית של העותרת, ובכל זאת נהג בה במתינות יתרה. עוד הודגש כי בית הדין הרבני האזורי הורה על העברת המשמורת בלית ברירה, לאחר שהעותרת לא יישמה כנדרש את החלטותיו הקודמות. בית הדין הרבני הגדול הוסיף וציין כי התנהלותה הדיונית של העותרת הייתה נגועה בחוסר תום לב וכוונה להארכת ההליך ולמניעת קשר בין המשיב לקטינים. בקשר לכך צוין בהחלטה כי המשיב לא ראה את ילדיו מחודש מרץ 2020 “ואולי אף לפני כן”.

 

27. בית הדין הרבני הגדול הוסיף ועמד על כך שהדיון בעניין העברת המשמורת טרם התקיים, בשל בקשת הפסילה שהקפיאה את ההליך, ואף הביע צער על התמשכותה של ההתדיינות. לפיכך, בית הדין הרבני הגדול הוסיף וקבע כי על בית הדין הרבני האזורי לפעול לחידוש הקשר בין המשיב לקטינים “בזהירות אך בזריזות”, ולא לחסוך מהעותרת סנקציות נדרשות ככל שלא תשתף פעולה. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהמשיב לא היה בקשר עם הקטינים, גם אם באשמתה של העותרת, הורה לו בית הדין הרבני הגדול להודיע לבית הדין הרבני האזורי בתוך 30 ימים “מהו הקשר בינו לבין ילדיו כיום, מהם רצונותיו לגבי חידוש הקשר בינו ובין ילדיו והמשכו באמצעות הסדרי שהות או אף העברת משמורת”. עוד נקבע כי לעותרת יינתן זמן לתגובה בתוך שבעה ימים, וכי “לאחר מכן בית הדין הרבני האזורי יפעל בדחיפות בנושא לקידום חידושו של הקשר בין האב לקטינים”. לבסוף, העותרת חויבה בתשלום הוצאות משפט בסך של 25,000 שקלים למשיב, וכן בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך 30,000 שקלים.

 

28. העותרת פנתה לנשיא בית הדין בבקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה, וזו נדחתה ביום 5.7.2022.

 

העתירה והתגובה המקדמית לה

 

29. העתירה שבפנינו, אשר הוגשה ביום 19.7.2022, מכוונת כלפי החלטתו של בית הדין הרבני הגדול. בעתירה נטען, בין היתר, כי בית הדין הרבני הגדול מנע מהעותרת את זכות הטיעון שלה בכך שקיים דיון שלא בפניה בעת שהיא שהתה בבידוד. עוד נטען, כי החלטתו של בית הדין הרבני הגדול לא הביאה בחשבון כי במשך שנים ארוכות המשיב לא הכיר בילדיו, התכחש להם, סירב לראותם ואף נמנע מלשלם מזונות. כן נטען כי המשיב שיקר לבתי הדין הרבניים לאורך ההתדיינות בפניהם. העותרת מוסיפה וטוענת כי בית הדין הרבני הגדול נקט כלפיה ביחס מפלה ופעל מתוך משוא פנים ודעה קדומה נגדה. כמו כן, נטען כי יש קושי בכך שבית הדין הרבני הגדול סירב לדחות את הדיון בכמה ימים, אך לאחר מכן השהה את פסיקתו בעניינה במשך כשנתיים. עוד נטען כי בית הדין הרבני הגדול פעל בחוסר סמכות בכך שבגדרה של בקשת הפסלות הוא דן בשאלת המשמורת על הקטינים, ואף נתן הוראות אופרטיביות לבית הדין הרבני האזורי בנוגע לניהול התיק. בעשותו כן, כך נטען, בית הדין הרבני הגדול דן בסוגיות אשר לא הונחו בפניו והעניק סעד שכלל לא התבקש. כן נטען כי הוצאות המשפט שנפסקו, בסכום מצטבר של 55,000 שקלים, הן חריגות ולא מידתיות.

 

30. ביום 28.8.2022 הוגשה תגובה מקדמית מטעם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, בהמשך להחלטתי מיום 19.7.2022. בתגובה המקדמית נטען, בעיקרו של דבר, כי העותרת לא הצביעה על כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בהכרעותיהם של בתי הדין הרבניים. עוד נטען כי הבקשה לדחיית מועד הדיון שהגישה העותרת לא נתמכה במסמך רפואי המלמד על חובת בידוד. על רקע זה נטען כי בית הדין הרבני הגדול אכן נתן לעותרת את יומה, תוך גילוי אורך רוח והתייחסות לכלל בקשותיה. באשר לטענתה של העותרת לפיה בית הדין הרבני הגדול דן בעניינים החורגים מהטענות בנושא פסלות המותב, נטען כי העותרת היא זו שהרחיבה, בגדר כתבי הטענות, את מסגרת טענותיה, ובכלל זה התייחסה בהרחבה גם לסוגיית המשמורת על הקטינים. כן נטען כי הוצאות המשפט שהעותרת חויבה בהן הוטלו כדין, בין היתר בשים לב לכך שהיא לא התייצבה לשני הדיונים שנקבעו. הוטעם עוד כי העותרת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, תוך שהיא גורמת למשיב לעינוי דין ולניכור הורי כלפיו, ובכך אף פוגעת בטובתם של הקטינים. ביחס לכך הודגש כי התנהלותה של העותרת לאורך ההליכים התאפיינה בחוסר תום לב, וכי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, ואף בשיהוי, למעלה מחודשיים אחרי שניתנה החלטתו של בית הדין הרבני הגדול.

 

31. ביום 25.8.2022 הגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הודעת עדכון, שבה נמסר כי בשיחה שערך עם באת-כוחו של המשיב התברר כי המשיב כלל לא ידע על העתירה הנוכחית, שלא הומצאה לו. בעקבות זאת, בהחלטה מיום 28.8.2022 הובהר כי “ככל שהעתירה ונספחיה טרם הומצאו למשיב 3, על העותרת לעשות כן בהקדם האפשרי”. בהמשך לכך, ביום 16.9.2022 הוגשה בקשה דחופה מטעם המשיב, ובה נטען כי העתירה טרם הומצאה לו וכי יש להורות לעותרת לעשות כן. למען הסדר הטוב, והגם שנמסר לנו כי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני העביר לבאת-כוח המשיב את העתירה, ביום 18.9.2022 ניתנה החלטה נוספת שבה הובהר כי העותרת נדרשת להמציא למשיב את העתירה באופן מיידי.

 

32. בתגובה המקדמית מטעם המשיב, אשר בשלב זה מייצג את עצמו, נטען כי דין העתירה להידחות. בעיקרו של דבר, בתגובתו מלין המשיב על התנהלותה של העותרת לאורך שנות ההתדיינות וטוען כי מעשיה כוונו למשיכת זמן שיטתית. עוד צוין כי העותרת גרמה לניכור הורי קשה ול”דמוניזציה” של דמות האב בעיני הילדים, שתוצאתם היא בכך שהמשיב לא ראה את הקטינים כלל זה כארבע שנים. לגופם של דברים, נטען עוד כי לעותרת אכן ניתן יומה בבית הדין הרבני הגדול וכי בדין נדחה ערעורה.

 

דיון והכרעה

 

33. לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, כמו גם בתגובות לה, הגענו לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף.

 

34. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים אלא בנסיבות חריגות, כגון במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו: בג”ץ 1154/22 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פסקה 15 (14.3.2022); בג”ץ 1120/22 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 10 (24.3.2022)).

 

35. בנסיבות העניין, לא מצאנו כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול, ודי בכך כדי לדחות את העתירה. בחינת טענותיה של העותרת לגופן מעלה כי הן נושאות בעיקרן אופי ערעורי ונטועות בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים. לעותרת ניתנו הזדמנויות שונות להעלות את טענותיה בפני בית הדין הרבני הגדול – לרבות במסגרת הדיון שהתקיים ואף לאחר מכן בכתב. הזדמנויות אלה לא נוצלו על-ידה, ודומה כי בשלב הנוכחי אין לה להלין אלא על עצמה.

 

36. ניתן להוסיף, בזהירות המתבקשת, כי התנהלותה הדיונית של העותרת לאורך השנים, כפי שהיא עולה מהחלטותיהן של הערכאות השונות שדנו בעניינם של הצדדים, מעוררת קושי. התנהלות זו אפיינה למרבה הצער גם את דרכה של העותרת בבית משפט זה, הן בהליך הנוכחי, והן כאמור, בעתירה הקודמת שהוגשה על-ידה. זאת, בשים לב לטענות שעלו באשר להמצאת העתירה לידי המשיב, חרף החלטות שיפוטיות מפורשות שהורו לעותרת לעשות כן, ואף בהתחשב בכך שהיא נמנעה מלהזכיר את עתירתה הקודמת שנדחתה.

 

37. ההתדיינות בין הצדדים התארכה עד למאוד. נדמה כי בעת הזו ראוי לחתור לכך שכל הנוגעים בדבר יעשו את מרב המאמצים למנוע התארכות נוספת שלה שלא לצורך, לטובת כלל המעורבים, ובעיקר לטובתם של הקטינים.

 

38. סוף דבר: העתירה נדחית. בשים לב להתנהלות הדיונית שתוארה, העותרת תישא בהוצאות המשיב בסך של 4,000 שקלים. סכום זה נפסק על הצד הנמוך, בהתחשב בסכום ההוצאות שבו העותרת כבר חויבה ובמידה רבה לפנים משורת הדין.

 

ניתן היום, ‏כ”ה בתשרי התשפ”ג (‏20.10.2022).

 

 

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

 

PDF

בגץ של סרבנית גט וסרבנית קשר מ 2015 לפסול דיינים אצל דפנה ברק ארז בגץ 4871-22

 

 

ההליך בעליון ב 2018 כשהגברת יוצגה ע”י יוסי נקר בגץ 4781/18

הגברת מבקשת שבגץ יתערב כערכאת ערעור על הדינים ויבטל העברת משמורת לאבא.  סולברג דחה אותה. 

שימו לב שבפסק הדין הוא קורא לה גברת לוי, פסקה 3.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ  4871/18

לפני:	כבוד השופט נ’ סולברג
	כבוד השופטת ע’ ברון
	כבוד השופט ע’ גרוסקופף

העותרים:	1. פלונית לוי
	2. פלונית
	3. פלוני

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:	1. בית הדין הרבני הגדול
	2. בית הדין הרבני האזורי בתל  אביב
	3. פלוני

 

עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה לצו ביניים

 

בשם העותרים:

עו”ד יוסי נקר

פסק-דין

 

השופט נ’ סולברג:

 

1. העותרת 1 (להלן: העותרת) והמשיב 3 מצויים בהליך גירושין המתנהל בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי). ביום 14.5.2018 ניתנה החלטת בית הדין האזורי, ולפיה נוכח “המלצה חד משמעית של שירותי הרווחה” יש להעביר את המשמורת על שני ילדיהם של בני הזוג (העותרים 3-2) לידי אביהם, המשיב 3; “החלטה זו ניתנה לאחר שורה של החלטות שניתנו ע”י בית הדין האזורי, ולאחר תקופה ממושכת שניתנה לאם ארכה להפסיק את הניכור החמור בין האב לילדים […] הכוונה במהלך זה היא שמירה על קשר של הילדים עם שני ההורים, דבר שלמרבה הצער אינו מתאפשר כל עוד הילדים נמצאים במשמורת האם” (מתוך החלטת בית הדין האזורי). על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, בד בבד עם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 22.5.2018 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה לעיכוב ביצוע, בקובעו כי “גלגולי תיק זה מוכרים לבית דיננו. המערערת [העותרת – נ’ ס’] מתנהלת בתביעותיה בחוסר יושב מצד אחד, ומאידך גיסא עושה מעשים המזיקים לילדים, באופן שעיכוב ביצוע החלטת ביה”ד עלול לגרום נזק נוסף לילדים”.

 

2. ביום 24.6.2018 הגישה העותרת לבית משפט זה ‘עתירה בהולה ודחופה למתן צו על תנאי וצו ביניים ובקשה למתן צו ביניים בהול’, במסגרתה מבוקש להורות על ביטול החלטת בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול, ולמנוע את העברת המשמורת על הילדים לידי האב. העותרת מפרטת באריכות על אודות השתלשלות הליך הגירושין, ובפיה טענות מטענות שונות שבגינן יש להימנע מהעברת המשמורת. כמו כן ציינה העותרת, כי נקבעה פגישה במשרדי אגף הרווחה בתל אביב ליום 24.6.2018 (יום הגשת העתירה) בשעה 12:00 לשם העברת המשמורת, ומכאן הדחיפות הרבה בעתירתה.

 

3. ביום 26.6.2018 ניתנה החלטתי כדלקמן: “העתירה הובאה לעיוני ביום 24.6.2018, אחרי השעה 12:00. על פני הדברים, נראה כי הדיון בעתירה התייתר. העותרת 1 תגיש הודעת עדכון עד יום 3.7.2018, האם בנסיבות העניין עודנה עומדת על העתירה”. ביום 27.6.2018 הגישה העותרת הודעת עדכון, במסגרתה ציינה כי העתירה למתן צו על-תנאי והבקשה למתן צו ביניים עומדים בעינם, “לאור העובדה כי נשקפת סכנה ממשית להוצאת שני ילדים רכים מחיק אימם” (סעיף 1 להודעה). להודעתה צירפה העותרת מכתב מיום 25.6.2018 מטעם שירותי הרווחה לבית הדין האזורי, שבו צוין כי העותרת “הגיעה למשרדנו באיחור של כ-35 דקות, משהתבקשה להיכנס לפגישה אמרה כי מחכה לעו”ד המייצג אותה והלה מתעכב כי מחכה להחלטת בג”צ בעניינה. משחלף זמן נוסף, התבקשה שוב גב’ לוי להיכנס לפגישה, היא מיאנה לקיימה ללא עו”ד ועזבה את המקום”.

 

4. בעקבות הודעתה של העותרת ניתנה על-ידי ביום 27.6.2018 החלטה נוספת כדלקמן: “למקרא הבקשה, לאחר עיון בנספחיה, ולאור האמור בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו […] ובהחלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים […] נדחית בזאת הבקשה למתן צו ביניים”. למחרת, ביום 28.6.2018, הגישה העותרת ‘בקשה לעיון מחדש בהחלטה הדוחה הבקשה לצו ביניים’, “לאור העובדה שלמעשה בכל רגע נתון יכולים להגיע לאם ולקחת בכוח את הילדים” (סעיף 3 לבקשה). בבקשתה שבה העותרת על טענותיה השונות בעתירה, שבגינן יש למנוע את העברת המשמורת על הילדים לידי האב.

 

5. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. בהתאם להלכה הפסוקה, התערבות בית משפט זה בהליכים המתנהלים בבתי הדין הדתיים נעשית במשורה, והיא מוגבלת למצבים חריגים המצדיקים זאת; הנדון דידן אינו בא בגדרם של מצבים חריגים אלו. אכן, העברת המשמורת על הילדים אינה דבר של מה בכך, אולם עובדה זו כשלעצמה אינה מצדיקה את התערבותנו בנסיבות העניין. יתר על כן, עיון בנספחים שצורפו לעתירה מלמד כי מזה זמן רב עושה העותרת דין לעצמה, מסרבת להישמע להוראות בית הדין האזורי ואינה משתפת פעולה עם שירותי הרווחה (ראו, למשל, החלטת בית הדין האזורי מיום 20.12.2017, נספח 27 לעתירה; החלטת בית הדין האזורי מיום 13.3.2018, נספח 35 לעתירה; מכתב מטעם שירותי הרווחה לבית הדין האזורי מיום 12.6.2018, נספח 55 לעתירה). התנהלות חמורה זו מתיישבת למרבה הצער עם התנהלותה של העותרת גם בעתירה זו, אשר הוגשה ‘בדקה ה-90’, הגם שניתן וצריך היה להגישהּ הרבה קודם לכן, במה שנראה כאמתלה להתחמק – פעם נוספת – מקיום החלטת בית הדין האזורי.

 

6. העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, ורק מטעם זה, לא נעשה צו להוצאות.

ניתן היום, י”ט בתמוז התשע”ח (‏2.7.2018).

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

PDF

בגץ של יוסי נקר על החלטה בבדר שאישה תעביר משמורת לאבא נדחה עי סולברג בגץ 4871-18