בסדרת הכתבות שלנו על “גרושה מהגהנום” אנו מביאים לכם את אלופת האלופות, מטורפת אמיתית, חולת נפש שהיא בעצמה פסיכיאטרית, רקפת רודריגז (שכיום קוראת לעצמה רקפת ברזלאי).

הנבלה הזו היתה נשואה לדוקטור לרפואה אלטרנטיבית ראול רודריגז.  הוא בחור צנוע, עניו, שליו, עם מזג נינוח לבריות, חמוד, מבוקש.  היא לעומת זאת קפריזיונרית, משוגעת על כל הראש, עם התפרצויות זעם ועם חשקים נימפומניים.  בהתחלה שכבה עם המטופל אסי דיין.  אחר כך התאהבה בבחור ערבי תשוש נפש בן 24 שהיפנו עליה מבית חולים פסיכיאטרי.  היא השתרמטה עם הערבי בבית לעייני הילדים בעודה לוקחת איתו אקטזי, קוקאין, קטמין וכל מיני סמים מעוררי חשק MDMA וסמי חגיגות.  כל זה באישור בית המשפט למשפחה שמצא שהיא משמורנית ראויה לילדיה…..

רקפת איבדה את הרישיון לפסיכיאטריה לשנה אחת בלבד ובבית המשפט למשפחה התייחסו אליה כאילו היא “אם השנה”.  היא הצליחה להתעלל בראול רודריגז בצורה איומה ונוראית.  השופטים ניכרו אותו מהילדים, עיקלו אותו, רוששו אותו, חטף תלונות שווא ותמיד ותמיד האמינו לרקפת – כי היא אישה ויש לה כוס וכמובן לאישה יש זכות להזדייין עם מי שבא לה גם אם זה אונס של מטופל ביחסי מרות.

לאחרונה רקפת רודריגז ברזילי עלתה לכותרות כמתנגדת חיסונים ובערוץ 13 עשו עליה כתבה במצלמה נסתרת ואפשר לראות עד כמה היא מטורללת על כל הראש.  אבל בבית המשפט למשפחה…  זו אם השנה.  אם למופת.  כל זאת רק בגלל שיש לה כוס.

הערב במהדורה החלק השני בתחקיר הפסיכיאטרית: המפגש בין תחקירנית חדשות 13 @yuli_shapira לד"ר רקפת ברזילי, שבו טענה שמצבה הנפשי הוא תוצאה של החיסון והפנתה אותה לפרסומים של מח"צ ואורלי וגיא. "החיסונים גורמים למחלות. כל התקשורת מכורה" @omrimaniv pic.twitter.com/sx924PsEMo

— רועי ינובסקי (@Roi_Yanovsky) January 19, 2022

בסוף כתבת התחקיר דר’ רקפת רודריגז ברזלאי תוקפת את הצלמים, צורחת כמו בבון פסיכוטי.  תארו לכם שככה התנהגה בבית עם הבעל לשעבר ראול רודריגז, ועם הילדים – ובבית המשפט למשפחה “הכל טוב” “אם משמורנית למופת”.

נגד רקפת רודריגז הוגשה בעבר תלונות. היא שינתה את שמה לברזילי ומטפלת בנערים ומתבגרים. תחקיר חדשות 13 חושף כיצד כי היא טענה בפניהם שייתכן שמצבם הנפשי נובע מנזק שנגרם כתוצאה מחיסון קורונה. ומה קרה כשכתבנו עימת אותה עם הדברים? התחקיר המלא – הערב במהדורה המרכזית@omrimaniv pic.twitter.com/4AWFelmdAM

— חדשות 13 (@newsisrael13) January 18, 2022

כתבה זו פורסמה על רקפת רודריגז ברזילי ב 2016 באדיבות  אתר Shemtov1.

השופט מריו קליין קובע: הערבים הם “כלבים עם קרציות” ולפסיכיאטרית ממין נקבה מותר לשכב עם מטופל ערבי כי אישה לא יכולה להפעיל יחסי מרות: רקפת רודריגז-ברזלאי הלכה לישון עם כלב ערבי וקיבלה קרציות ת”א 171305-09

בפסק דין זה של השופט הברזילאי מריו קליין מדובר בתביעה של מטופל ערבי אחמד דסוקי שתובע פסיכיאטרית ששכבה איתו. מריו קליין קורא לערבי “כלב”, ואומר לפסיכיאטרית רקפת: בגלל ששכבת עם ערבי, אל תתפלאי שקיבלת קרציות. איך השופט הזה ממשיך לכהן עם הערה כה גזענית ברקורד, אלוהים יודע.

בתמונה:  הערבי שאושפז באברבנאל אחמד דסוקי אשר רקפת רודריגז אנסה אותו לעייני ילדיה ועשתה קטמין וקוק.

פסק דין שופט מריו קליין ת”א 171305-09 א.ד. נגד הפסיכיאטרית רקפת רודריגז, קובץ pdf

בתדהמה קיבלנו את פסק הדין הטרי של השופט מריו קליין על מעלליה של הפסיכיאטרית רקפת רודריגז – ברזלאי.

שכבה עם אסי דיין והושעתה

https://www.ima.org.il/MainSite/ViewCategory.aspx?CategoryId=5957

זו לא הפעם הראשונה שרקפת רודריגז שוכבת עם מטופלים. אחותו של אסי דיין, יעל דיין, התלוננה על רקפת רודריגז ששכבה עם אחיה, ובעקבות זאת מצבו הרפואי הוחמר בעקבות הטיפול שקיבל מרודריגז.  ד”ר רקפת רודריגז הפסיכיאטרית לשעבר של אסי דיין – הושעתה לשנה. הפסיכיאטרית של הידוענים – רקפת רודריגז – נעצרה בחשד להעלמת מס.

 העלימה מיסים

בנוסף רקפת רודריגז גם העלימה מיסים: “פסיכיאטרית הסלבס” תשלם רק 204 אלף שקל על העלמות מס , ד”ר רקפת רודריגז, הפסיכיאטרית של אסי דיין, חשודה בהעלמת

בתמונה:  הגרוש דר’ ראול רודריגז.  שופטי המשפחה פסקו שהוא ההורה הלא טוב, הטילו עליו מזונות ברמה של ברון סמים מקסיקאי, עשקו אותו, צחקו עליו, הכפישו אותו, סידרו לו מעצרי שווא באבו כביר, ניתקו אותו מהילדים….  והוא עדיין אופטימי.

רקפת רודריגז הייתה ידועה כמי שמוכנה לחתום על כל חוות דעת פסיכיאטרית תמורת תשלום הולם

רודריגז הגישה חוות דעת שעובד בנק השתגע בגלל שנאלץ לספור שטרות כסף: ד”ר רקפת רודריגז, מומחית לפסיכיאטריה מטעם התביעה, קבעה בחוות דעתה כי העובד סובל מסכיזופרניה כרונית, ומהפרעה כפייתית טורדנית. לדבריה, אין אפשרות לדעת אם המחלות הללו כלל היו פורצות, אלמלא עבודתו בבנק והלחץ התמידי שבו היה נתון. לטענתה, משהמחלות פרצו, הצעיר עתיד לסבול מהן לצמיתות, ולכן הן מהוות נכות בשיעור 100%.

על פי אבחנתה של ד”ר רודריגז, האירוע האחרון בעבודתו של הצעיר, של ספירת 1.5 מיליארד השקלים, היה אירוע כה מלחיץ מבחינתו, שהוביל להתפרקות מנגנוני ההתמודדות שלו, להתקפים הפסיכוטיים שעבר ולמחלות הנפשיות שמהן הוא סובל.

“העובד עצמו הרגיש היטב את הלחץ ואת העומס הנפשי שהוטל עליו, ופנה במהלך כל תקופת קידומו לממונים עליו, בבקשה חוזרת לשוב לתפקידו הקודם – אך הם מנעו זאת ממנו והתעלמו מתחנוניו”, אמר עו”ד אודיז.  “התעלמות זו ממצוקתו הקשה של העובד, היא שהובילה בסופו של דבר למצב הקשה שבו הוא נמצא כיום: סובל מנכות נפשית צמיתה, המוערכת בשיעור של 100%, ומחוסר יכולת לחזור כלל למעגל העבודה, ולפרנס את עצמו ואת משפחתו”.

ערבי מאברבאנל אחמד דסוקי הפך מושא תאוותה של רקפת רודריגז

הפעם הערבי שבו טיפלה ואיתו שכבה, אחמד דסוקי שכר את שירותי עו”ד דן שניט (זה שכתב את דו”ח ועדת שניט) ותבע את רקפת רודריגז תביעה אזרחית על ניצול גופו למטרות מיניות תחת מרות וסמכות.

המטופל, אחמד דסוקי שיוצג על ידי עו”ד דן שניט, הגיש תלונה לוועדת האתיקה של ההסתדרות – ולפיה ד”ר רודריגז קיימה איתו יחסי מין מלאים, גרה איתו במהלך תקופת ה”טיפול” ואף נתנה לו טיפול רשלני, שהחמיר את מצבו הנפשי, בזמן ששניהם היו מעורבים במערכת יחסים מינית ואינטימית. התביעה באה לאחר שההסתדרות הרפואית השעתה את רשיונה למשך שנה בעקבות התלונות. בהחלטתם קבעו חברי ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, כי הטיפול הרפואי קדם למערכת היחסים האינטימית ושימש כבסיס להתפתחותה.

מאחר וכללי האתיקה של הרופאים אוסרים קיום קשר מיני בין רופא למטופליו, ונדרשת תקופת צינון של שנה לפחות לפני קיום קשר מיני (כשכללי האיגוד הפסיכיאטרי אף מחמירים יותר ודורשים תקופת צינון של שלוש שנים) – עברה ד”ר רודריגז על כללי האתיקה, ויש להשעותה לשנה מההסתדרות הרפואית.

השופט מריו קליין קובע שהיא בסך הכל טיפלה בו טיפול אחד, ואחר כך הוא סבל מאהבה נכזבת אליה.

“מדובר בשתי נשמות תועות (וראו הסרט של הבמאי מייק קאהיל – I origins), שהיו בקשיים רגשיים באותה עת וזקוקים לחום ואהבה, ובצורה טבעית ואנושית, התקרבו רגשית ורומנטית ולדעתי לא ניתן להטיל ”אשמה מוסרית” ובוודאי לא ”אשמת משפטית” מהסוג של הסרט ”חיזור גורלי” למקרה הנדון”.  

זו בדיחה ברזילאית, או מה?

לקינוח מריו קליין כותב על הערבי שהוא כלב עם קרציות, ונוזף ברקפת שאין לה להלין אלא על עצמה כי הלכה לישון עם כלב (הערבי) וקיבלה קרציות.

וכעת לפסק הדין של מריו קליין.

בידי השופט הייתה הרשעה של רקפת רודריגז בוועדת האתיקה. מה עוד הוא צריך לעשות חוץ מלפסוק פיצויים? אלא שלמרבה הפלא קליין ריחם על רודריגז וקבע למעשה שלנשים מותר לשכב עם מטופלים ללא חשש מתוצאות נזיקיות. תקראו איך בלי בושה מריו קליין  מייתר את החוק, וקובע שלא מדובר “בחיזור גורלי”, וכותב שבך הכל רקפת סבלה מחולשה אנושית… בלה בלה בלה, כשמדובר בפסיכולוג ששוכב עם מטופלת אז הגבר מורשע, אבל כשמדובר בפסיכיאטרית, אז היא קורבן הפטריארכיה. פשוט בושה.

השערות- למה מריו קליין ריחם על רקפת?  

אולי בגלל שמריו קליין מגיע מברזיל שם כולם שוכבים עם כולם, אז הוא פיתח טולרנטיות ליחסי מין תחת מרות. אבל למה אישה לא מפצה מטופל, ואם היא הייתה גבר היא הייתה משלמת לפחות 500,000 ש”ח פיצויים? אולי מריו קליין פשוט גזען ולא סובל ערבים וזו הסיבה שלא פיצה את הערבי?

שימו לב:  מי שתובע זה המטופל הערבי שרקפת הזדיינה איתו ונתנה לו סמים.

להלן הטקסט של פסק הדין:

בית משפט השלום בתל אביב

בפני השופט מריו קליין

אחמד דסוקי נ’ רקפת רודריגז

עסקינן בתביעה ובתביעה שכנגד. התובע בתביעה העיקרית – מר אחמד דסוקי יליד שנת 1978 (להלן: ”התובע”) הגיש תביעתו כנגד ד”ר רקפת רודריגז ילידת שנת 1969, בגין נזקים נפשיים והממוניים שנגרמו לו כתוצאה ממעשיה וממחדליה. עניינה של הפרשה ביחסים אינטימיים שהתפתחו בין הנתבעת,רקפת רודריגז פסיכיאטרית במקצוע לבין התובע. עיקר התביעה הוא דרישת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מניצול יחסי מרות ויחסי מטפל-מטופל בכדי לזכות בטובות הנאה מיניות, עת טופל התובע בקליניקה הפרטית שבביתה של הנתבעת.

בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד של הנתבעת רקפת רודריגז נטען כי היחסים בין הצדדים קרמו עור וגידים ברצון חופשי של שני הצדדים והתובע כלל לא נחשב במועד יצירת היחסים הרומנטיים למטופל של הנתבעת. לטענת ההגנה, התובע אחמד דסוקי הוא עבריין מניפולטיבי הצורך חומרים נרקוטיים שהצליח להוביל את הנתבעת למצב זה תוך יצירת מסכת שקרים נגדה מתוך בצע כסף שקיבל מבעלה לשעבר ועשיית יד אחת עמו בכדי לגרום לה נזק ופגיעה בשמה הטוב ובפרנסתה.

לאחר קבלת תלונה מצד התובע, הנתבעת רקפת רודריגז הועמדה לדין בהליך משמעתי הסכמי בלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: ״הר״י״). זו קיימה שני דיונים ביום 3.11.2009 וביום 5.1.2010. הר״י קבעה שהנתבעת הפרה את כללי האתיקה המחייבים אותה כרופאה. הוועדה הטילה על הנתבעת עונש של השעיה למשך שנה מההסתדרות הרפואית בישראל.

לעומת זאת, בהליך משפטי סטטוטורי שהתקיים תחת משרד הבריאות לפי פקודת הרופאים נקבע בפסק הדין שניתן ביום 4.7.2013 על ידי ועדת המשמעת של משרד הבריאות כי לא הוכח שהנתבעת רקפת רודריגז ניצלה יחסי מרות בתפקידה כרופאה ורישיונה לעסוק ברפואה לא נשלל. בין היתר נקבע שלא הוכח שהתקיימו יחסים בין הנתבעת לתובע כמטפלת ומטופל אלא המדובר ביחסים בין בני זוג.

הנזקים הנטענים ע״י התביעה

התביעה טענה כי בעקבות המעשים והמחדלים הרשלניים של הנתבעת רקפת רודריגז – הוחמר מצבו הנפשי של התובע ונפגעו סיכוייו לשיקום בריאותי ותעסוקתי (ס׳ 5 לכתב התביעה). מומחה רפואי מתחום הפסיכיאטריה מטעם התביעה – פרופ׳ אליעזר ויצטום, קבע כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 50% לפי ס׳ 34(ה׳) לתקנות המל״ל.

בחוות דעתו ציין פרופ׳ ויצטום בין היתר כי התובע אחמד דסוקי נפגע מהטיפול הנפשי שניתן לו ופיתח מצבים חרדתיים-דיכאוניים קשים עם פגיעה תפקודית שנמשכת תקופות ארוכות. פרופ׳ ויצטום העריך כי התובע יזדקק להמשך טיפול עוד תקופה ארוכה (פרק דיון חוות דעת מיום 15.03.2009). פרופ׳ ויצטום ערך חוו״ד משלימה בשנת 2011 ונחקר בדיון שהתקיים ביום 08.01.2012.

הנתבעת רקפת רודריגז  הגישה חוות דעת רפואית נגדית שנערכה ע״י ד״ר משה איזק. ד״ר איזק בדק את התובע במספר הזדמנויות (31.05.2011, 05.06.2011, 12.06.2011) וקבע (עכר 20 פרק סיום בחוות הדעת) כי הוא לא מצא כל נימוק משכנע שיש קשר כלשהו בין תלונות של התובע לבין הרומן שהיה לו עם הנתבעת.

התפתחות היחסים בין הצדדים

התובע , צעיר בן מיעוטים בעל עבר פלילי ופסיכיאטרי, עם עבר מיני עשיר (שכלל גם יחסי מין אסורים עם דודתו בהיותו נער) ניסה את מזלו בחו״ל אך עבר משבר נפשי קשה במהלך שהותו בארה״ב שם אף ניסה לקפד את חייו. הוא אושפז עד שהגיע אביו מישראל בכדי להחזירו ארצה. עם שובו לישראל התקבל התובע לטיפול נפשי במסגרת אשפוז יום במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל. בתום תקופת האשפוז והשיקום התובע שוחרר לביתו עם המלצה לקבל טיפול נפשי תומך אצל פסיכיאטר.

עובדת סוציאלית שטיפלה בתובע ציידה אותו בכמה מספרי טלפון, וביניהם מספרה של ד״ר ר.ר. – הנתבעת רקפת רודריגז  בענייננו, רופאה הפסיכיאטרית שעברה בסמוך לכך משבר וגירושין בחייה האישיים.

הפרש הגילאים המשמעותי ביניהם, הרקע השונה והעובדה ולפיה התובע צעיר, רווק, והיא גרושה עם שלושה ילדים, לא רק שלא הפריעה אלא שימשה לזרז ברומנטיקה ביניהם.

במהלך שמיעת העדויות וניהול ההליכים בתיק נחשפה תמונה ולפיה כבר בפגישתם הראשונה (1.10.06) החלו הצדדים במחול רומנטי שכלל שיחות בענייני זוגיות ופגישות שלאחר מכן כללו אף מגע פיזי שאינו מאפיין – בלשון המעטה – טיפול פסיכיאטרי מקובל (עכר 25 לסיכומי ההגנה). השניים חלקו את זמנם בערבו של יום הכיפורים, מפגש שכלל שיחות עידוד לאור מצוקתו של התובע. בחלוף זמן קצר החלו גם קיום יחסי מין בין הצדדים. בהמשך הצדדים ניהלו מערכת זוגית שכללה בין היתר מפגש משפחתי בו התארח התובע אצל משפחתה של הנתבעת רקפת רודריגז  כבן זוגה בסדר הפסח המשפחתי.

השלב הבא ביחסים בין הצדדים עליו אין מחלוקת הינו שלב בו התובע עבר לגור למשך מספר חודשים בביתה של הנתבעת רקפת רודריגז  ביחד עם שלושת ילדיה הקטינים משני בעלים מהם התגרשה.

אירוע נוסף שאירע בין הצדדים התרחש בחופשת הפסח בשנת 2007, עת התובע בילה עם הנתבעת רקפת רודריגז  וילדיה ב״אשרם״ במצפה רמון שבו התנהלה פעילות מתירנית מבחינה מינית ושימוש בסמים ואלכוהול. באירוע זה נתקף התובע בהתקף פסיכוטי בעקבותיו נאלצו הצדדים לקצר את השהות המתוכננת ב״אשרם״ ובדרכם חזרה לביתם ירד התובע מרכבה של התובעת בעקבות ויכוח קולני ביניהם ונשאר לבדו בכביש עד אשר אחיו הגיע לאסוף אותו. גם לאחר אירוע זה שב התובע להתגורר עם הנתבעת בביתה וכשנשאל בחקירתו מדוע חזר לביתה לאחר שזו הזיקה לו ענה ”כי שנינו מעורבים אחד עם השני…” (עמי 56 לפרוטוקול מיום 2.9.012).

סממן נוסף המצביע על יחסיהם הזוגיים של הצדדים ניתן למצוא בפנייתה של התובעת לוועדת קבלה למושב שפר שבגליל אליו תכננו הצדדים לעבור לגור יחד. ביום 17.4.2007, כעשרה ימים לאחר אירוע ה”אשרם” התייצבו הנתבעת רקפת רודריגז והתובע בפני ועדת הקבלה בישוב הנ”ל.

דא עקה, הבדלי הרקע, הגיל, המנטליות ואישיות לבסוף גבר ומערכת היחסים עלתה על שרטון, כשהמריבות והסכסוכים החריפו. במהלך חודש יוני 2007 עזב התובע את בית הנתבעת רקפת רודריגז  וחזר להתגורר בבית הוריו ביפו והצדדים החלו במערכת של האשמות הדדיות, תלונות, תביעות והתכתשויות.

התביעה טענה בסיכומיה  כי יחסיהם של הצדדים החלו כיחסי מטפל-מטופל שנמשכו והפכו ליחסים אינטימיים ולדידה של התביעה על הנתבעת רקפת רודריגז  אחריות בנזיקין בגין התנהלות רשלנית ופוגענית כלפי התובע,, תוך הפרת החוק וכללי האתיקה בסיסיים.  התביעה סבורה כי יש לבחון את המקרה שבפנינו ע”פ עוולת הרשלנות מתוקף האחריות המוטלת על הנתבעת במסגרת תפקידה ומעמדה כפסיכיאטרית מומחית שאליה הופנה כאמור התובע על מנת לקבל טיפול נפשי.

בנוסף, הערבי טען כי ניתן יהיה לבחון את המקרה גם במבט של עוולת הפרת חובה חקוקה ובענייננו האיסור על קיום יחסי מין בין מטפל נפשי לבין מטופל. התביעה נסמכת על סעיף 347א לחוק העונשין והקביעות של ועדת האתיקה מטעם הר”י, שכן אין מחלוקת כי התקיימו יחסי מין בין הנתבעת רקפת רודריגז  לתובע.

רקפת  טענה בעניין זה כי לשאלה האם מדובר ברשלנות רפואית של פסיכיאטרית שניצלה מינית מטופל או האם לפנינו יחסים זוגיים ”רגילים” בין גבר לאישה ישנה משמעות רבה ודעת ההגנה היא כי המדובר ביחסים זוגיים רגילים ומשכך אין בהתנהלותה של הנתבעת משום רשלנות רפואית. ב”כ הנתבעת המלומד הפנה בסיכומיו לעובדה כי משרד הבריאות קבע כי לא הוכחה קיומה של מערכת יחסים אישיים ומיניים בין מטפלת ומטופל. ב”כ הנתבעת השווה בין ההליך המשפטי שהתנהל במשרד הבריאות לבין ההליך המשמעתי שהתנהל בהר”י וציין כי במשרד הבריאות התקיים דיון בפני טריבונל מקצועי שכלל רופאים בכירים ונציג היועמ״ש. לעומת זאת, בהליך המשמעתי בהר”י דנו גורמים מקצועיים רפואיים בלבד מתחום האתיקה.

בנוסף, לעניין העבירה הפלילית ע”פ סעיף 347א לחוק העונשין ציין ב”כ הנתבעת המלומד (עמ׳ 22 ס׳ 137 לסיכומי ההגנה) כי לא הוגש נגד הנתבעת כל כתב אישום בעניין זה. הוא ציין כי אילו היו קיימות ראיות לכך אזי פרקליטות המדינה הייתה מוצאת לנכון להגיש כתב אישום. אלא שסעיף זה מחייב להוכיח שהרופא ביצע ניצול לרעה של מערכת יחסים טיפולית מתמשכת אך לדידו לא כך הדבר בענייננו.

לאור האמור לעיל ההגנה סבורה כי יש לבחון את המקרה לפי מסלול יחסים זוגי-אינטימי ולא במסלול של יחסי רופא-חולה שהרי סגי ונהיר לכל שאלמלא הייתה הנתבעת רופאה לא ניתן היה לתבוע אותה בנזיקין. לעניין עוולת הרשלנות, ב”כ הנתבעת טען בסיכומיו (עמ׳ 20 ס׳ 128) כי בהיעדר יחסים טיפוליים בין הצדדים הרי כבר בשלב זה ניתן לומר שלא קיימת חובת הזהירות. ההוכחה לכך שיש לראות את יחסם של הצדדים כיחסים זוגיים ולא כניצול מרות של מטפל היא שבני הזוג רצו למסד יחסיהם לטווח ארוך כפי שמשתקף מהפנייה לוועדת קבלה של מושב שפר (כשהצדדים ביקשו להצטרף ליישוב כתושבים מן המניין), חגיגת חג הפסח בחיק משפחת הנתבעת ומבילויים המשותפים והמגורים בבית הנתבעת.

באשר לשאלה האם היה מדובר בפגישת האינטייק הראשונה כאל פגישה בעלת משמעות טיפולית, התייחסה לכך רקפת ותיארה את שאירע במהלך פגישת האינטייק האשונה. היא ציינה כי התובע שיתף עמה פעולה במהלך הפגישה וסיפר לה על הנסיבות שגרמו להתדרדרות נפשית לרבות שימוש בסמים ובעקבות כך סיפר לה כי ניסה להתאבד ואושפז בשל כך. כמו כן בסיום הפגישה הנתבעת נתנה לתובע מרשם לריטלין.

עדותה של רקפת בעניין זה היתה קוהרנטית ואמינה בעיני. גם החקירה הנגדית המעמיקה שעברה בעניין זה לא הצליחה למוטט את גרסתה המהימנה . רקפת אכן רשמה לתובע מרשם אחד בודד בפגישת האינטייק, וזאת כיוון שמסר לה שהוא מטופל בתרופה זו אך אין לו מרשם. הכחשתו לכך ועדותו של התובע בעניין זה (עמ׳ 378 שורות 18-22 לפרוטוקול מיום 15.3.012) לא היו מהימנות בעיני. ניכר היה שהוא סובל מתופעת ה״זכרון הסלקטיבי” ומעדיף לא לזכור פרטים שאינם תואמים את האינטרס שלו בתביעתו זו.

דעתי כדעת ב”כ הנתבעת המלומד (ס׳ 129 בסיכומיו) כי גם לשיטת המומחה ד”ר איזק וגם לשיטתה של ועדת הקובלנה של משרד הבריאות – אין בפגישת אינטייק אחת כדי לבסס יחסים טיפוליים בפסיכיאטריה ולא כדי לבסס יחסי מרות או פערי כוחות לצורך ביצוע העבירה לפי ס׳ 374א לחוק העונשין.

ועדת המשמעת במשרד הבריאות קיבלה את עמדתה של הנתבעת עת קבעה כי התנהגותה של הנתבעת אינה בלתי סבירה, והיא לכשעצמה לא יצרה תלות נפשית כזו המבססת טענה של ניצול.

דעתי כדעת ועדת המשמעת של משרד הבריאות שהתייחסה לעניין סעיף 347א׳ לחוק העונשין וציינה כי על מנת לעבור את העבירה בסעיף הנ”ל ישנו הצורך ב״טיפול נפשי” כמשמעו בסעיף זה, קרי בין היתר ”טיפול מתמשך” ואילו במקרה שלפנינו ספק אם המדובר בטיפול מתמשך ועל כן סבורה הועדה שלא נוצרה תלות נפשית ממשית (עכר 33-34 לפסק דינה של ועדת הקובלנה במשרד הבריאות).

יתירה מזו, לאחר שעיינתי בחוות דעת המקורית של מומחה ההגנה בתחום האתיקה הרפואית – ד”ר יחיאל בר אילן (מיום 06.07.2009) ובחוות דעתו המשלימה (מיום 10.10.2012) ובחקירתו הנגדית (מיום 31.10.2012), מצאתי שקביעותיו מקצועיות, אובייקטיביות ואמינות ואני סומך ידי על ממצאיו על כי לא ניתן לקבוע שהנתבעת עברה עבירה אתית בעקבות יחסיה עם התובע. עם זאת – וכפי שאציין בהמשך בקשר לתביעה שכנגד – אינני מקבל את סברתו של ד”ר בר אילן על כי התובע הוא זה ש״הפיל ברשתו” את הנתבעת ו”גרר אותה” למערכת יחסים של ניצול הבא לידי ביטוי בניצול חומרי של מגורים בביתה וניצול של גישה נוחה למרשמים לסמים מסוכנים או לאפשרות נוחה לזייפם.

זה המפגר חיאל בר אין שנתן חוות דעת שרקפת לא אנסה את המטופל הערבי שלה.

לדעתי שני הצדדים, שהיו בקשיים רגשיים באותה עת, בצורה טבעית ואנושית, התקרבו רגשית ורומנטית ולדעתי לא ב”אשמה מוסרית” עוסק בית משפט זה וככל שמדובר ב”אשמת משפטית” מהסוג של הסרט ”חיזור גורלי” ( Fatal Attraction משנת 1987 בבימויו של אדריאן ליין ) זו לא הוכחה. בסך הכל מדובר בחולשה אנושית מובנת וביישום אמרת חז”ל על כי ”אין אפוטרופוס לעריות” (כתובות יג ע”ב) ותו לאו.

אינני מקבל את טענת ב”כ התובע המלומדים שטענו (עמר 20 ס׳ ז׳ בסיכומים ) שמאחר והתובע שילם לנתבעת עבור פגישות מדובר בטיפולים אשר חוסים תחת יחסי מטפל-מטופל.

בדיון שהתקיים ביום 16.05.2013 נשמעה הקלטה משיחות שניהלו ביניהם התובע והנתבעת. לאחר שעיינתי בתמליל השיחות בין הצדדים ובשאר המסמכים שהונחו בפני אכן קשה לומר באופן חד משמעי מהו התאריך בו התקיימה פגישת האינטייק הראשונה אך בעניין זה סבירה בעיני יותר האפשרות שהתקיימה פגישת אינטייק בתאריך 17.09.2006 מאשר ב 1.10.2006 שכן זהו ערב כיפור והצדדים אינם חולקים על העובדה ולפיה הנתבעת אירחה את התובע בביתה ביום הכיפורים.

פגישת האינטייק אינה עולה כדי ”טיפול נפשי” כהגדרתו בסעיף 347א(א) חוק העונשין, תשל”ז-1977 שכן הסעיף מגדיר טיפול זה כך:

347א. (א) בסימן זה –

״טיפול נפשי״ – אבחון, הערכה, ייעוץ, טיפול, שיקום, או ניהול שיחות, שנעשו באופן מתמשך, בדרך של מפגש פנים אל פנים, כדי לסייע לאדם הסובל ממצוקה, הפרעה, מחלה או בעיה אחרת, שמקורן רגשי או נפשי;

הסעיף קובע כי על הפעולות של המטפל להיעשות באופן מתמשך וספק אם ניתן להתייחס לפגישת אינטייק, המהווה פגישה ראשונית במסגרת טיפול פסיכיאטרי, כמקיימת דרישה זו.

המדובר בסעיף המנוי במסגרת הדין הפלילי, אך לשיטתי יש בו כדי להוות אינדיקציה מסוימת למהותו של טיפול נפשי גם מקום בו נדונה סוגיה במסגרת הדין האזרחי. כך, גם לעניין משמעות שאלה זו על תביעת הרשלנות שבפנינו. לדידי פגישה זו אינה מהווה מניה וביה פגישה בעלת משמעות טיפולית המבססת יחסי מטפל-מטופל.

גם בהסתכלות רחבה על המקרה אני מוצא כי הטענה ולפיה המדובר בפגישת אינטייק שנועדה לבדוק את המצב בו נמצא התובע הינה טענה סבירה שכן פסיכיאטר סביר בנסיבות העניין, צריך וראוי שיאבחן מטופלים בטרם ייגש לטיפול תרופתי או כל טיפול אחר. מקום בו התבצע טיפול תרופתי או אחר טרם התקיים הליך אבחנתי ראוי, היה מוביל לתביעות על רקע אחריות מקצועית של הרופאים בכלל ושל הנתבעת בפרט. כך, הגדרת פגישת האינטייק כפגישה בעלת משמעות טיפולית יש בה כדי להותיר את אוכלוסיית הרופאים במצב בו יהיו חשופים לתביעות רשלנות רבות אף מקום בו פעלו באופן סביר, ולשיטתי יש בטענה לפיה פגישת אינטייק אחת מהווה פגישה בעלת משמעות טיפולית משום הטלת נטל בלתי מידתי על ציבור הרופאים ומתן תמריץ שלילי לאוכלוסייה זו (ולעניין תופעות ה״רפואה המתגוננת” והנזק המצרפי שזו גורמת לכלל ציבור הנזקקים לשירותי הבריאות ראו בפסק דיני בתא (ת׳׳א) 40452-11-10 גרגורי קניגין נ’ מדינת ישראל (13.06.2015) וגם בתא (ת׳׳א) 707160/05 עירית ת״א יפו נ’ אריאל יונתן (01.08.2006) ובמאמרי בעניין: “תופעה חדשה ומדאיגה – השפיטה המתגוננת״ פורסם ב״נבו״ וב״פסקדיך (פורסם בחודש 4/2011).

הנה כי כן, לשאלה ולפיה האם יש להתייחס לפגישה הראשונה (פגישת האינטייק) כפגישה בעלת משמעות טיפולית כזו העולה לכדי יחסי מטפל-מטופל, מצאתי כי בנוגע לנפקויותיה לעניין הדין הפלילי והדין האזרחי כאחד, אין במקרה דנן, להתייחס לפגישה זו כמבססת יחסים כאמור.

מעבר לפגישה הנ”ל, אמינה בעיני גרסת ההגנה שמכאן והילך היחסים בין הצדדים היו כבר של בני זוג. כך למשל התובע ציין כי כבר בפגישתם ביום 3.10.2006 (עמ׳ 382 שורות 12-17 לפרוטוקול) עשתה הנתבעת לתובע מסאז׳. מסקנתי היא שהצדדים ”נדלקו” אחד על השני ב״תשוקה ממבט ראשון” והפכו היחסים לאינטימיים במהירות הבזק וברור כי אין המדובר בטיפול כהגדרתו בין רופא ומטופל (מה גם שטיפול כגון זה אינו מצוי בסל הבריאות…).

בעניין השאלה לגבי המשקל שיש לתת לתוצאות ההליך המשמעתי בפני ועדת האתיקה של הר”י אציין שמטרותיו ותכליתו של ההליך המשמעתי שונות לחלוטין מההליך המשפטי בית המשפט (וראה לעניין זה מנחם (מריו) קליין ואביעד איגרא ״מודל חדש לענישה משמעתית בעבירות פליליות שיש בהן קלון״ פורסם ב״המשפט״, כרך כ עמ׳ 145, דצמבר 2014 ) מה גם שבתיק שהתנהל בפני היקף הראיות והחומר שעמד לרשות בית המשפט גדול ומקיף עשרות מונים מהמידע שהיה מונח בפני הערכאות המשמעת והכלים המשפטיים בהם משתמש בית המשפט שונים במהותם מהכלים בהן משתמשות ועדות המשמעת.

לבית משפט זה הזכות – ואף החובה – לבדוק את חומר הראיות שמונח בפניו ולפסוק על פי הדין, בעצמו , ללא כבילת ידיו בקביעות של ועדות משמעת סטטוטוריות או הסכמיות. עם זאת, אין לראות בערכאה זו מעין ”ערעור” על קביעותיה של הר”י או בפסק דיני זה קביעה שנפל פגם כלשהו בהחלטותיה של הר”י.

ודוק – אין בדברי הנ״ל בכדי להסיק מסקנה שלא קיימות נקודות ממשק והשפעה בין ההליך המשמעתי להליך האזרחי הנזיקי ולעיתים דרך ניהול ההליך המשמעתי יכולה אף להביא לפיצוי במישור הנזקי (ראו למשל פסק דינו של עמיתי, השופט שי משה מזרחי בתא (ת”א) 24189-09-10 ד.י נ’ דן חברה לתחבורה ציבורית בע״מ (25.10.2015)

התביעה שבפני הוגשה בעילת רשלנות ולטענת התביעה הנתבעת התרשלה בתפקידה כרופאה פסיכיאטרית שטיפלה בתובע. שאלה זו קשורה מהמבט שאנו רואים בקשר לסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע״א 333/56 סולל בונה בע״מ נ׳ מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619). בענייננו לאור הקביעות שקבעתי לעיל, חובת הזהירות הנ״ל נקטעה בשלב מוקדם יחסית (כבר לאחר פגישת האינטייק) עת עברו יחסי הצדדים מהמישור המקצועי-טיפולי אל המישור הזוגי-אינטימי ולאור האמור אני מוצא כי לא התקיימה חובת הזהירות הקונקרטית בשלב בו טוען התובע שנגרמו לו נזקים.

לכל היותר התובע סובל מ”אהבה נכזבת” וכידוע אין עוולה כזו בפקודת הנזיקין המנדטורית. על נטישת בן זוג על רקע רומנטי- על אף הנזקים האדירים שדבר זה יכול לגרום ל”ננטש” – לא קיימת עילה שבדין לתבוע פיצוי.

משקבעתי כי יחסי הצדדים עברו למסלול זוגי-אינטימי בסמוך לאחר פגישת האינטייק הראשונה הדיון בעניין הפרת חובת הזהירות עקר מיסודו. למעלה מן הצורך אציין ואומר כי בכל מקרה בשל הערפול שקיים לנסיבות קרות הנזק של התובע ובהינתן גרסאות שונות ומשתנות שהוצגו ע”י הצדדים הרי שגם כך לא ניתן להצביע על נקודת זמן או מעשה ספציפי כזה או אחר המצביע על הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת.

שאלת הנזק

למעלה מן הצורך ובמידה ומסקנותיי דלעיל לא יהיו מקובלות על ערכאת בתרא (וזאת באם הצדדים לא יפנימו ש Enogh is Enogh בפרשייה כואבת זו…), אתייחס בקצרה גם לעניין אלת הנזק, עליה הובאו עדויות וחוות דעת וב׳׳כ הצדדים הרחיבו את טיעוניהם במסגרת הסיכומים.

ב׳כ התובע המלומדים סבורים (עמודים 43 עד 45 לסיכומיהם) שעל בית המשפט לפסוק לטובת התובע פיצוי בשיעור 959,000 ש׳ח המורכב מראשי הנזק שלהלן :

•        250,000 ₪ בגין כאב וסבל ואובדן הנאות חיים.

•        208,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעבר לפי חישוב 2,000 ₪ 104 X חודשים.

•        474,360 ₪ בגין הפסד השתכרות בעתיד לפי חישוב של 2,000 ₪ 237.18 X מקדם היוון עד לגיל פרישה.

•        26,649 ₪ בגין הוצאות משפט.

לעומת זאת, סבור ב׳כ הנתבעת המלומד שגם אם בית המשפט יקבל את טענות התביעה על הפרת חובה חקוקה או רשלנות, אזי עליו לקחת בחשבון כי מצבו של התובע השתפר ולכן אין לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל (סע׳ 109). כך גם בראש נזק של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד – ב׳כ הנתבעת סבור כי לתובע לא נגרם כל נזק וכי התובע העיד בעניין זה שהוא עובד ומשתכר היטב בכמה עבודות, ובכלל לא ברור על סמך מה קבעה התביעה הפסד חודשי בסך 2,000 ₪ וזאת מבלי להציג כל ראיה על מצב השתכרותו הנוכחי ועל הפוטנציאל השתכרות שאיבד. לכן, גם בראש נזק זה ההגנה סבורה כי אין לפצות את הנאשם (סע׳ 110).

לדידי, חוות דעתו של ד׳׳ר איזק מטעם ההגנה משכנעת יותר מאשר חוות דעתו של פרופ׳ ויצטום וגם מתוך חקירתו הנגדית לא ניתן ליחס לנתבעת את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע על פי חישובי התביעה ולהוכיח קשר סיבתי משפטי בין מעשיה או מחדליה של הנתבעת לנכות התפקודית ממנה סובל התובע כיום או להוצאות שהוא צריך להוציא בגין מצבו. בחקירתו הנגדית מיום 8.1.012 התייחס פרופ׳ ויצטום לעברו הרפואי והנכות שנקבעה לתובע עובר ליחסיו עם הנתבעת (עמ׳ 65 שורות 4-17) :

“ת. אני במפורש לא אומר שהכל זה, כל ה- 17 אחוז הזה זה ממנה.

ש. מיד נגיע לזה.

ת. אני חושב שהוא היה חולה לפני זה.

ש. פרופ׳ ויצטום, אני מבקש שתאשר לנו שהנכות שניתנה, ה- 100 אחוזי נכות שנתן המוסד לביטוח לאומי למר ד׳ בשנת 2003 ו 2004- אין לה שום קשר לדר׳ ר’.

ת. בשלב זה מאחר והוא לא הכיר את דר׳ ר׳ הערכה שלהם לא קשורה לדר׳ ר׳.

ש. ומאד יכול להיות שה 100- אחוזי נכות האלה הם בכלל בגלל פרשת ההתעללות המינית למשל?

ת. יש הרבה סיבות לזה.

ש. אצלו?

ת. כן. הוא גם עבר טראומה יותר קשה כשהוא עשה ניסיון אובדני והוא היה בקומה, יש הרבה סיבות.”

דברים אלו מחזקים את מסקנותיו של ד”ר איזק כשציין בין היתר (עמ׳ 407 שורות 19-29 בפרוטוקול מיום 18.10.2012) ש:

״ מה שמאפיין את האישיות הזאת זה שהם כל הזמן חיים במשבר אחרי משבר . רגע אחד . אנשים האלה, רגע אחד, הם כל הזמן נמצאים במתח, האנשים האלה כל הזמן נמצאים במתח .

האנשים האלה יש להם משברים בלי סוף . עכשיו, הטיפול,

הטיפול במשברים האלה זה לא שינוי הסביבה . מה שאתה מנסה להוציא ממני, וזה לא נכון, שהסביבה עלולה לשנות את

ההפרעה של borderlines וזה לא נכון, borderlines נשאר borderline הוא נכנס ממשבר אחד למשבר שני . אין קשרים בלי משברים כמעט . אז ככה כשהוא בהתחלה היה עם ר., היה בצדה, הכול היה גן עדן, רצה לשרת אותה, היה לו שם כל התנאים הטובים, רצה לשרת אותה, הם היו נאהבים, ואז הוא שירת אותה לכיוון הזה, כן ? אני לא חושב שזה מוסיף או מוריד לגבי מצבו הנפשי, לגבי מצבו הנפשי של ד.״.

משכך, במידה והייתי מוצא שרקפת ביצעה עוולה אזרחית והייתי משתכנע שהתובע זכאי לפיצוי בגין כך, הייתי פוסק סכום גלובלי על הנזק הלא ממוני הנובע מהפגיעה באוטונומיה וביחסי מטפל – מטופל בשיעור של 180,000 ₪.

לעניין התביעה שכנגד של רקפת נגד המאהב הערבי

עיקרה של התביעה שכנגד הינה בדרישת פיצוי על נזק שנגרם לד״ר רקפת בגין מעשיו של הערבי הנכללים בגדרי מספר עוולות שונות המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כגון תקיפה, הפרה של חובות חקוקות שונות, תרמית, גזל, והסגת גבול במיטלטלין ובמקרקעין (ס׳ 15 לסיכומי התביעה שכנגד).  לטענת הערבי, הוא אינו חב באחריות בנזיקין כלפי ד״ר ר. ר. מכיוון שלשיטתו אינו חב כלפיה חובת זהירות מושגית (ס׳ ה׳ לסיכומי הנתבע שכנגד). לשיטתו, אין לצפות מא.ד. לפעול כאדם סביר ונבון לאור מצבו הנפשי והפיזי ועברו הנגוע ברקע של פשיעה ושימוש בסמים ובאלכוהול. לא זו אף זו, לטענת ב״כ הנתבע שכנגד המלומדים אף חובת זהירות קונקרטית לא חלה על א.ד. במקרה הנידון שכן לשיטתו מערכת יחסים עם התובעת שכנגד בהתחשב בעברו המשפחתי, ובמשבר הנפשי שהיה מצוי בו באותה עת, לא ניתן להטיל חובת זהירות קונקרטית, שכן לא ניתן לצפות ממנו במצבו לפעול כ”אדם סביר”.

לדידי, יש ממש בטיעוני של הערבי. סבורני אם כן שהתביעה שכנגד הוגשה רק כ״משקל נגדי” לתביעה העיקרית ותו לאו.  אני סבור שבסופו של דבר מדובר בשתי נשמות תועות (וראו הסרט של הבמאי מייק קאהיל – I origins), שהיו בקשיים רגשיים באותה עת וזקוקים לחום ואהבה, ובצורה טבעית ואנושית, התקרבו רגשית ורומנטית ולדעתי לא ניתן להטיל ”אשמה מוסרית” ובוודאי לא ”אשמת משפטית” מהסוג של הסרט ”חיזור גורלי” למקרה הנדון. בסך הכל מדובר בחולשה אנושית מובנת וביישום אמרת חז”ל על כי ”אין אפוטרופוס לעריות” (כתובות יג ע״ב) זאת ותו לאו.

גם לא הוכחו כל הטענות על קנוניה בין הנתבע שכנגד לבין גרושה של התובעת שכנגד בכדי מלכתחילה להביא אותה למערכת יחסים אינטימית זו ומכל מקום, גם אם חלק מהטענות – שלא הוכחו כדבעי ע”י התובעת שכנגד – היו נכונות, אין מנוס מלציין בפניה שהיא – כ״מבוגר האחראי” – גרמה במו ידיה לסיטואציות שנוצרו ואין לה להלין אלא על עצמה (וכפי שאומר הפתגם העממי הרוסי בווריאציות שונות: ”מי שהולך לישון עם כלבים ,שלא יתפלא שהוא קם בבוקר עם קרציות.”).

משכך ולאור כל האמור לעיל דין שתי התביעות להידחות וכל צד ישא בהוצאותיו.

להלן פסק הדין של השופט מריו קליין:

https://shemtov1.com/lor/2016/03/04/%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%a4%d7%98-%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%95-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%a2-%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%9d/

איך לא עצרו אותה על הלבנת הון???

הלטת ועדת האתיקה של הפסיכיאטרים – שנה השעיה בלבד

ד”ר רקפת רודריגז הושעתה מהר”י לשנה בשל התנהגות בניגוד לכללי האתיקה – ספטמבר 2011

הלשכה לאתיקה דנה בשתי תלונות שהוגשו לה בדבר התנהגות לא ראויה, לכאורה, של ד”ר רודריגז, מומחית בפסיכיאטריה משנת 2004 העובדת במגזר הפרטי.

התלונות:

התלונה הראשונה הוגשה ללשכה בתאריך 16.12.2008 על ידי הגב’ יעל דיין נגד ד”ר רודריגז ובה טענות שונות היוצאות נגד הטיפול באחיה, מר אסי דיין. התלונה השנייה הוגשה ללשכה בתאריך 16.3.09 על ידי מר פלוני באמצעות עורך דינו עו”ד דן שניט, ובה הוא קובל על טיפול נפשי שקיבל מר פלוני, מד”ר רקפת רודריגז. הטיפול היה נגוע, לטענתו, בהתנהלות המשקפת לכאורה, הפרה בוטה של עקרונות אתיים וחוקיים בסיסיים ביחסים שבין מטפל פסיכיאטרי למטופל. ברשימת ההפרות, מציין עו”ד שניט, בין השאר, כי ד”ר רודריגז קיימה יחסי מין עם המטופל והתגוררה עמו בביתה בתקופת הטיפול; עו”ד שניט צירף לתלונתו את חווה”ד של המומחה הפסיכיאטרי, פרופ’ אלי ויצטום, באשר לכשלים המקצועיים והאתיים, לכאורה, בהתנהלותה של ד”ר רודריגז.

ועדת הבירור:

בתאריך 6.4.2009 הוקמה ועדת בירור כדי לדון בתלונות.

חברי הוועדה (שנמנים על חברי הלשכה לאתיקה ו/או על חברי ועד האיגוד הפסיכיאטרי): פרופ’ אריה בס (יו”ר), ד”ר אלינור גושן, ד”ר סימונה נאור, ד”ר זאבו אוברי, ד”ר מיכאל שניידמן, עו”ד אדווה פרי אבישי – יועמ”ש הוועדה.

הוועדה התכנסה בנובמבר 2009 ובינואר 2010 ושמעה את הצדדים. לדיון הוזמנו גם עו”ד דן שניט שייצג את הקובל, ועו”ד דוד שרם שייצג את ד”ר רודריגז. כן נפגשה הוועדה עם הקובל מר פלוני, עם הגב’ יעל דיין ועם פרופ’ אלי ויצטום. יש לציין כי ד”ר רודריגז ועורך דינה בחרו שלא להופיע לדיון השני של הוועדה, אף שידעו על קיומה מראש והוזמנו אליה על פי התקנון.

גירסת הקובל: עו”ד דן שניט הדגיש בדיון, כי מערכת היחסים האינטימית שנוצרה בין המתלונן לנילונה אינה שנויה כלל במחלוקת, וכי הקשר האינטימי נוצר בין השניים לאחר שהמתלונן שוחרר מאשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי “אברבנאל”, והופנה אל ד”ר רודריגז על ידי העובדת הסוציאלית בבית החולים להמשך טיפול נפשי. עו”ד שניט הדגיש, כי הקשר האינטימי שהתפתח בין המתלונן לנילונה נוצר לאחר שכבר נוצרו ביניהם יחסי רופא-מטופל. עוד ציין עו”ד שניט כי במסגרת הטיפול, נהגה הנילונה לרשום עבור המתלונן מרשמים של תרופות ואף כתבה עבורו חוות דעת רפואית ביום 2.7.07, לצורך הערכת מצבו הנפשי.

חומרת מעשיה של הנילונה, סיכם עו”ד שניט, הינה בעובדה כי המתלונן הגיע לנילונה כמטופל שזקוק לעזרה רפואית לאחר תקופת אשפוז נפשי ממושכת, ובמקום לקבל את עזרתה הרפואית של הנילונה קיבל “דבר שהוא אנטי תזה לטיפול ועזרה”, נקלע שלא בטובתו למערכת יחסים אינטימית וכי הטיפול שניתן לו לא הותאם כלל לצרכיו הטיפוליים, כאמור גם בחווה”ד של פרופ’ ויצטום.

גירסת הנילונה: עו”ד דוד שרם פירט את את גרסתה. עו”ד שרם טען שמכיוון שעו”ד שניט הגיש נגד הנילונה גם תלונה למשרד הבריאות וגם תביעה אזרחית-נזיקית, הרי פנייתו של עו”ד שניט ללשכה לאתיקה, איננה דרושה ונועדה רק כדי לשמשו בהליכים האחרים שצוינו. עו”ד שרם הדגיש, כי אכן הייתה קיימת מערכת זוגית-אינטימית בין מרשתו הנילונה לבין המתלונן, אך לא התקיימה ביניהם מערכת טיפולית אלא אך ורק יחסים זוגיים. עו”ד שרם ייחס את הפרשה כולה לגרושה של המתלוננת, אשר לטענתו נלחם בנילונה במשך שנים וגייס אנשים שונים כדי לפגוע בה, ואף שילם כסף למתלונן. בעקבות צעדיו של גרושה היה מצבה של מרשתו בכי רע, עד כי אושפזה בבית החולים “תל השומר”. גרושה צילם שם, ללא רשותה, את מסמכיה הרפואיים וניסה להביא לשלילת רישיונה הרפואי. עו”ד שרם אישר כי הנילונה כתבה עבור המתלונן חוות דעת רפואית אולם לטענתו, עשתה זאת נוכח איומיו של המתלונן כאשר ביקשה להיפרד ממנו. עו”ד שרם חזר והזכיר כי למתלונן עבר פלילי עשיר, וכי זו הסיבה האמיתית לכך שאינו פונה בהליך פלילי נגד הנילונה.

ד”ר רקפת רודריגז, טענה כי המתלונן הינו אדם “פסיכופטי לחלוטין”, וכי מערכת היחסים ביניהם החלה לאחר שהגיע המתלונן למרפאתה כמטופל, בנובמבר 2006. המטופל סיפר שהוא במצב גופני רעוע. ד”ר רודריגז ידעה שהמתלונן היה מטופל באברבנאל, שעבר ניסיון אובדני וכי יש לו בעיות נפשיות. לטענתה, לאור מצבו הגופני הבינה שאינה יכולה לטפל בו, ולכן מעולם לא טיפלה במתלונן ואף ביקשה ממנו שיפנה לקבלת טיפול נפשי אצל רופא אחר. עוד הוסיפה, כי שבועיים לאחר פנייתו אליה התאהבה בו נוכח “הקסם האישי הפסיכופטי” שלו, לטענתה, והחל להירקם ביניהם קשר רומנטי-אינטימי. הנילונה ציינה, כי אין כל תיעוד לביקורו של המתלונן כמטופל במרפאתה.

לאחר כחודש וחצי, הוסיפה ד”ר רודריגז, “החלו העניינים להתבהר”. לדבריה, המתלונן סיפר לה על עברו הפלילי, כמו כן טענה כי היא פחדה ממנו “פחד מוות”, וכי בנוסף אילץ אותה לרשום לו מרשמים תחת איומים. עוד התברר לה, כי המתלונן מעורב בקשר עם גרושה. לטענתה, התרחשויות אלו הביאו אותה לדיכאון ולאשפוז.

גירסת המתלונן: בעדותו סיפר המתלונן כי לאחר שחרורו מבית החולים אברבנאל, הופנה לקבלת טיפול אצל הנילונה. הפגישה הראשונה נקבעה ביניהם בחודש אוקטובר 2006 ובה מסר לנילונה, לטענתו, מכתב רפואי אודות מצבו, שאותו קראה. כבר בפגישה הראשונה נתנה לו הנילונה, לדבריו כדור ריטלין. להערכתו של המתלונן, היו בערך 6-8 פגישות טיפוליות עם הנילונה לפני שעבר להתגורר איתה. במסגרת הפגישות שיתפה אותו הנילונה בחייה האישיים, סיפרה אודות הגרוש שלה ואודות בעיותיה האישיות – מה שגרם לו לחוש בנוח עימה ותרם, לטענתו, לתחושת שוויוניות. לאחר אחת הפגישות, התקשר לנילונה ואמר כי היה חסר לו חיבוק, ולדבריו הנילונה ענתה לו שאף היא חשה כך ובטיפול שלאחר מכן חיבק אותה המתלונן והם התנשקו.

כשעברו להתגורר יחד, הקשר ביניהם היה גם אינטימי וגם טיפולי ומשך הטיפול היה מאוקטובר 2006 ועד יולי-אוגוסט 2008, לטענתו. עוד הוסיף, כי התגורר עם הנילונה תקופה מסוימת וכי עזב לאור ויכוחים רבים שהתגלעו ביניהם שגרמו לו לחוש שהם אינם עוד זוג. לטענתו, מעולם לא הסבירה לו הנילונה כי אינה מטפלת בו יותר, אך גם לא ציינה כי היא כן מטפלת בו, וכי ככל שהקשר האינטימי התהדק ביניהם ראה בה יותר ויותר כמטפלת כי חש קרוב אליה ושיתף אותה בפרטים אישיים. המתלונן אף ציין כי היו מקרים בהם כאשר היו מגיעים לטיפול בביתה מטופלים שונים, הייתה נוהגת להיוועץ בו לגבי הטיפול בהם ואף הציגה אותו כסטאז’ר שלה.

דיוני הוועדה:

ועדת הבירור התבקשה על ידי המתלונן להכריע במספר תלונות עליהן הלין ביניהן, קיום מערכת יחסים אינטימית של הנילונה עם המתלונן על אף היותו מטופל של הנילונה. אגב תלונה זו, הועלתה תלונה נוספת, באשר לכתיבת חוות הדעת הרפואית של הנילונה עבור המתלונן בעת ששררה בין השניים מערכת יחסים אינטימית; ועדת הבירור הגיעה למסקנה שבמסגרת סמכותה היא יכולה לדון רק בתלונה שפורטה לעיל מאחר ואופיין של התלונות האחרות חורג מתחום סמכותה האתית והיא אף אינה בעלת אמצעי החקירה הנדרשים לצורך בירורן. לפיכך, החליטה הוועדה להעביר את התלונות הללו, כמפורט לעיל, לידיעתו ולטיפולו של משרד הבריאות.

באשר לתלונה בדבר קיום מערכת יחסים אינטימית של הנילונה עם המתלונן קבעה הוועדה כי אין חולק בין הצדדים כי כאשר הגיע המתלונן למרפאתה של הנילונה לראשונה, נערכה ביניהם פגישה טיפולית לכל דבר ועניין וכן כי מערכת יחסים טיפולית, שררה בין השניים בטרם החלה מערכת היחסים האינטימית ביניהם, וכי זו שימשה כבסיס להתפתחות מערכת היחסים האינטימית ביניהם.

לדעת חברי הוועדה, בכך הפרה ד”ר רודריגז את כללי האתיקה הרפואית של ההסתדרות הרפואית בישראל והאיגוד הפסיכיאטרי האוסרים על קיום יחסי מין, גם בהסכמה, בין מטפל ומטופל במהלך תקופת הטיפול.

יתר על כן, מעשיה של הנילונה אף מהווים עבירה פלילית, לכאורה, לפי סעיף 347א לחוק העונשין, התשל”ז-1977. סעיף 347א. (ב) לחוק זה, קובע כי מטפל נפשי (שהינו, לפי החוק, בין היתר, פסיכיאטר), הבועל אישה או העושה מעשה סדום באדם, שמלאו להם שמונה עשרה שנים, במהלך התקופה שבה ניתן להם טיפול נפשי על ידו ועד תום שלוש שנים מסיום הטיפול כאמור, בהסכמה שהושגה תוך ניצול תלות נפשית ממשית בו, שמקורה בטיפול הנפשי שניתן להם על ידו, דינו – מאסר ארבע שנים.

החלטות הוועדה:

לאור כל האמור לעיל, ועדת הבירור סבורה כי הנילונה הפרה באופן בוטה וברור לגמרי את כללי האתיקה המחייבים אותה כרופאה, בכלל, ואת כללי האתיקה המחייבים אותה כרופאה פסיכיאטרית, בפרט. הוועדה רואה בחומרה רבה הפרות אלו. לאור כך, החליטה הוועדה להטיל על הנילונה עונש של השעיה בת שנה מההסתדרות הרפואית בישראל. ככל הידוע לוועדה, במקביל להליך שהתברר בלשכה לאתיקה, נערך גם בירור במשרד הבריאות בעניינה של הנילונה וכן התקיים גם הליך אזרחי, בתביעה שהוגשה על ידי המתלונן נגד הנילונה. הוועדה שומרת על זכותה לשוב ולדון בעונשה של הנילונה, נוכח ממצאים חדשים שיתגלו בהליכים מקבילים אזרחיים ו/או משמעתיים ו/או פליליים ו/או החלטות שיתקבלו על ידי מוסדות מוסמכים אחרים.

עוד החליטה הוועדה, נוכח אופיו החמור של מקרה זה וחשיבותו הציבורית, לפרסם את החלטתה לרבות שמה המלא של הנילונה וכן להעביר את החלטתה וכן חומרים נוספים, ככל שיידרשו, לידיעתו של משרד הבריאות.

 

בנוסף החליטה הוועדה, כי אין בסיס משפטי המאפשר לה לדון בתלונת הגב’ יעל דיין, בין היתר ונוכח העובדה כי תלונותיה של המתלוננת אינן משקפות כלל את עמדתו של אחיה, וכי פנייתה ללשכה לאתיקה הינה ביוזמתה ובניגוד לרצונו של אחיה, החליטה ועדת הבירור, כי איננה הגוף המוסמך להכריע בתלונות אלו.

ד”ר רודריגז לא ניצלה את זכותה להגיש ערעור על החלטה זו במסגרת הזמן הקצוב שעמד לרשותה על פי התקנון.

 

https://www.ima.org.il/Main/ViewContent.aspx?CategoryId=5957