התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ב15/12/2022, לפני שבוע נכון לכתיבת שורות אלה. התלבטתי אם לערוך ולתקן את ההתיחסות לזמנים או להשאיר במקור. החלטתי לערוך כדי שיהיה קריא וברור יותר. סיימתי הבוקר…

בוקר טוב ילדות וילדים, היום הרהורים חופשיים על הוצאה לפועל, מאסר בגין חוב מזונות וכו’. יהיה מעניין או שלא…

ביום שני לפני שבועיים קיבלתי טלפון, למען האמת שיחה קולית בוואטסאפ, משוטר נחמד ממשטרת משגב.  הוא בישר לי שפקודת המאסר הגיעה אליו, ושאני יכול לבחור מה אני מעדיף:

להגיע להסדר עם עורכת הדין שמייצגת את האקסית שלי, או לשלם את הכופר על סך 5,000 שקלים, או ללכת למאסר.
הוא אמר לי שהוא נותן לי שבוע לפתור את העניין, ושאם לא אצליח לפתור, אז הוא מבקש שביום שני אתייצב אצלו בתחנת משגב וניסע ביחד להוצאה לפועל.

היות ועורכת הדין של האקסית שלי, מישהי שאני מכיר היטב, חברה טובה שלה, ומישהי שדי הערכתי בעבר כאשה הגונה והוגנת, אמרה שתהיה פנויה בערב או למחרת בבוקר, אבל לא טרחה לחזור אליי לאחר שפניתי אליה שוב בערב, הבנתי שאין לה עניין לדבר איתי, ולכן כל השיחה עימה התייתרה מבחינתי. לו היה מעניין אותה לבוא לקראתי, היתה מן הסתם טורחת לחזור אליי.

משכך, החלטתי להקדים את המאסר. חמשה ימי מאסר החל מיום שני, זה אומר להיות בכלא עד ליום שבת בבוקר, ופחות התאים לי ששוב ידפקו לי את סוף השבוע בו אני בלי הילדים באדיבות מוסדות המדינה. איכשהו החבר’ה האלה מאד מאד אוהבים לשתות לי את סופי השבוע.

המעצר הראשון בקיטנת “גליל” בעכו החל בשישי וכמוהו המעצר השני, מעצר בית אצל אחותי בנהריה.

החלטתי שהפעם אני יוזם את המאסר. שאלתי את השוטר איך אני יכול להכנס למאסר כבר ביום חמישי, בסוף השבוע בו אני אמור להיות עם הילדים, כדי שעד לשבוע שלאחר מכן אהיה חופשי. אדון שוטר הפנה אותי להוצאה לפועל. המוקדנית של הוצל”פ אמרה שעליי לקבוע תור. זה נשמע לי מוזר, אבל תארתי לה היטב את הסיטואציה, לכן הנחתי שהיא יודעת על מה היא מדברת. קבעתי תור ליום חמישי בשעה 12:00.

שאלתי את השוטר היכן נמצאת לשכת הוצאה לפועל בעכו. השוטר הפנה אותי לבית המשפט, קצת מוזר בהתחשב שהוצאה לפועל נמצאת כמה קילומטרים טובים משם, אבל יתכן שהוא אינו מבדיל בין לשכת הוצל”פ לבית המשפט. אין לי מושג…

ביום חמישי לפני שבועיים הגעתי אחר כבוד אל בית המשפט, באיחור אופייני לי, של כחצי שעה, רק כדי לגלות שלשכת ההוצאה לפועל אינה שם מזה כחמש שנים. הסבירו לי היכן נמצאת הלשכה. הגעתי ללשכה. קיבלו אותי למרות שאיחרתי את התור, אבל התברר לי שמדובר בתור לשרות קהל ולא בתור לדיון מאסרים.

הפקידה הנחמדה יש לומר, הסבירה לי שאיני יכול להגיע ככה סתם ללשכת ההוצאה לפועל כדי להאסר, עלי להגיע בלווי שוטר, וביום בו מתקיימים דיוני מאסרים בלשכת ההוצאה לפועל.
עוד הציעה הפקידה, שהיות ואני כבר שם, היא תציץ בתיק שלי. היא אכן הציצה, ואמרה שיש לי כספים בחברות הביטוח, מדוע שלא אשלם מהם?
אמרתי לה שזה בדיוק מה שהצעתי לאקסית שלי, אבל הרשמת הנחמדה אינה מעוניינת לממש את הכספים האלה, כי אינם פטורים מיסים עדיין. היא מעדיפה לחכות איתם עד שיהיו פטורים ממיסים, כדי לא לפגוע בזכויות שלי… מבינות את ההיגיון? כסף שביקשתי לשחרר לא ישוחרר, אבל לכלא אכנס מפני שאני לא משלם את החוב. כן, זה ההיגיון של המערכת הרעה והמטומטמת הזאת.

סיפרתי את זה לפקידה, והיא הציעה שאני אגיש בקשה ביוזמתי למימוש הכספים. כך אכן עשיתי.

סברתי שבכך נגמר הסיבוב הזה, אבל אחי, שהתלווה אליי לבקשתי, כדי שיהיה מי שיוכל לעדכן את המשפחה, וכן כדי שיהיה למי למסור את מעט הרכוש שלא בא איתי למאסר, הסביר לי שאינני מבין את המערכת. הוא אמר לי שאנשים מן השורה אינם באים להאסר מיוזמתם, ושזה שהגשתי בקשה למימוש הכספים, אינו אומר שיעתרו לה או שזה יקרה לפני יום שני, לפני הדיון.

ביום ראשון בשבוע שעבר אכן קיבלתי טלפון מהשוטר, שהזמין אותי להתלוות אליו למחרת לדיון מאסרים.

משכך, נאלצתי להגיע בכל זאת ביום שני לתחנת משטרת משגב.

היות ומדובר במאסר שלישי, (מסתבר שמעצר גם הוא נחשב למאסר, גם עציר הוא אסיר, כך לפי הגדרות השב”ס,) אני כבר יותר מנוסה. הפעם באתי עם כפכפים מהבית, כי כבר חורף והרצפה החשופה בבית המעצר/בכלא קרה, וכן באתי מצויד בטרנינג, אבל בחרתי לשמור אותו בתיק ולא ללבוש אותו. זה נראה פחות מכובד, וקיויתי שהפעם לא אאסר.

אם תהיתן מדוע כל העצורים בכתבות בטלויזיה לובשים טרנינג אדידס, הסיבה הרבה יותר פשוטה משנדמה: למאסר אסור להכניס חגורה, ואסור אפילו שרוכים בנעליים או במכנסיים, לכן מתבקש ללבוש מכנסים שיושבים בדיוק על הגוף או טרנינג. כפי שלמדתי הפעם, גם טרנינג כדאי שיהיה צמוד למדי, מפני שבהעדר שרוך, שיהדק אותו אל המתניים, הוא עשוי להיות רפוי מאד. עוד למדתי, ששרוכים שמחוברים לכובע (קפוצ’ון) ותפורים לבגד, כך שלא ניתן לשלוף אותם, דינם להיגזר. קצת התבאסתי, אבל זה מה יש, לומדים מטעויות…
בדיוני המאסרים בלשכת ההוצאה לפועל, אני הייתי חייב המזונות היחידי, וכאן למדתי עוד משהו חדש:

פקודת מאסר מוצאת בעקבות חוב לרשויות או בעקבות חוב מזונות.

הווה אומר: אם תלוונה ממני כסף ולא תחזרנה לי, אוכל לפנות לקבל את שרותיה המקסימים של לשכת ההוצאה לפועל, ולטרטר אתכן ולהתעלל בכן קשות מבחינה כלכלית, אבל לא אוכל להכניס אותכן לכלא בשל כך (וטוב שכך, אחרת הבנקים, שהם הנושא העיקרי בהוצא לפועל, היו מכניס אנשים לכלא על ימין ועל שמאל, כפי שנהגו לעשות בעבר עד ששונה החוק.)

מי שכן יכולות להכניס אותנו לכלא על חוב של 100 שקלים, הן רשויות המדינה. לא שילמתן על חניה וקיבלתן קנס אותו גם כן לא טרחתן לשלם? ינסו לעקל לכן את כפל/שילוש הקנס מחשבון הבנק, אבל אם אין מה לעקל בחשבון הבנק, יש סיכוי לא מבוטל שיוציאו נגדכן פקודת מאסר. כנ”ל לגבי משפטי קורונה, שמראש בפסק הדין מופיעה חלופת מאסר או כך לפחות היה בשני פסקי הדין שהשופט הלא מאד נבון, יריב נבון, הוציא כנגדי בשתי הפעמים בהן שפט אותי. לפעם הראשונה עוד טרחתי להגיע. את הפעם השניה השארתי לו לכתוב את פסק הדין עליו החליט מראש בין כה וכה, בהעדרי. התוצאה היתה זהה למעט בזבוז הזמן המיותר.

נחזור אל לשכת ההוצאה לפועל… חוץ ממני כל החייבים באותו בוקר שני היו חייבים בקנסות וכולם ללא יוצא מן הכלל היו ערבים. אני בספק אם אצל ערבים יש חייבי מזונות. אני בספק אם מוצאות פקודות מאסר כנגד חייבי מזונות ערבים, אבל באופן כללי, פקודות מאסר נגד חייבי מזונות הן עניין נדיר, ומשתמשות בכלי הזה בעיקר נשים שרוצות לנקום.

זה כלי מאד אכזרי, וצריך אופי מאד מאד רע ונקמני כדי לרצות להפעיל אותו נגד אדם שחייב כסף, על אחת כמה וכמה כשמדובר במישהי שכסף אינו חסר לה, ואינה זקוקה למזונות להשרדותה הכלכלית.

יש משהו פלאי בהוצאה לפועל. המנגנון הזה רע, ונועד בעיקר לשרת את הרוע. בנקים הם הלקוחות העיקריים של הוצאה לפועל, וכמותם, אני מניח שזה יפתיע אתכן, גם אנשי השוק האפור. את הנתון האחרון למדתי מהאקסית שלי, שבטרם מונתה לשופטת היתה רשמת הוצאה לפועל. היא התרשמה לחיוב מהיעילות בה אנשי השוק האפור מתפעלים את המערכת כנגד קורבנותיהם.

נכון שבנקים נראים גוף יותר מכובד מהשוק האפור? אולי הם פחות אלימים, אבל הם בהחלט דוחפים אי אילו אנשי עסקים לכוון השוק האפור, בכך שהם מתחילים לרדוף אחריהם, סוגרים להם אשראי, מחבלים להם בכך בעסקים, וכו’. אינני מדבר כאן על האדם הפשוט, שנכנס לחובות עקב התנהלות כלכלית בעייתית, אלא על קבלני בניין, ואנשי עסקים קטנים ובינוניים, אלה שאינם מושחלים היטב בארגון המעפן, זה שדואג לכל מחסורם, ותלויים בבנק לצורך אשראי להתנהלות השוטפת של העסק, במדינה בה מוסר התשלומים הוא מתחת לכל ביקורת. לפעמים ביום בהיר אחד הבנק מחליט שלא בא לו יותר להקצות להם אשראי, וסוגר להם את הברז בבת אחת.

בשלב הזה, חלקם מתפתים לקחת הלוואות בשוק האפור ומסתבכים עוד יותר, אחרים רק פושטים את הרגל, ופוגשים את הבנק בהוצל”פ. כך או כך, הבנקים רחוקים מלהיות מלאכים.

אז כאמור ביום שני הגעתי לדיון בהוצאה לפועל. קיבלתי את המספר 406, ואני הייתי החייב האחרון בתור.

הדיונים הלכו מהר מאד. אני משער שרוב החייבים החליטו לשלם, כי אף אחד לא רוצה ללכת לכלא על חוב מטומטם לרשויות, גם כשהוא יודע בודאות שהרשויות האלה מושחתות ולא מגיע להן שקל ממנו.

השוטר שהביא אותי אמר שיש לי מזל, שיש היום רשמת ממש ממש נחמדה.

הגיע תורי, והרשמת הנחמדה שאלה אותי אם אני יודע מדוע אני נמצא במעמד הזה.

אציין שתווי הפנים שלה לא העידו על עודף נחמדות, אלא על טיפוס שאוהבת שליטה. גבותיה היו חדות, והפנים שלה היו רחוקות מלהיות רכות. היות ואני מכיר את הז’אנר מהבית לא אוכל לומר שהייתי מאד מופתע. המקצועות האלה מושכים אליהם טיפוסים מאד מסוימים. הם באים בצבעים ובטעמים שונים, אבל הצורך בשליטה עובר להערכתי כחוט השני בין רובם אם לא בכולם ללא יוצא מן הכלל. אני כותב “רובם” כדי לתת להם להנות מהספק…

עוד אציין משהו, שיתכן ויגרום לנשים לצאת עליי, הבחנתי לפני כשנתיים, בסדנא על מיניות בגיל הרך, בה הייתי הגבר היחידי, בקבוצה של 5-6 משתתפות, שבחברה שלנו נשים מותנות לשליטה הרבה יותר מגברים. עלתה בסדנא סוגיה, אציין אותה כי היא אינה משהו מאד פרטי ספציפי או אינטימי, ואיני חושף את שמות המשתתפות: הסוגיה שעלתה היתה, האם עלינו לסמוך על ילדים בגיל הרך, כאשר מגיע חבר לילדה ומבקש לסגור את הדלת. דובר על ילדה בגיל 5-6, בגיל הגן, שחבר שבה לשחק איתה ביקש לסגור את דלת החדר. האמא הרלוונטית הביעה את חששה מכך. להפתעתי רוב האמהות תמכו בדעתה, שאין לאפשר לילדתה ולילד השכן לסגור את הדלת.

מהמשך השיחה, הבנתי שהנושא העיקרי שם הוא שליטה. הן רוצות לשלוט במצב. הן לא סומכות על הבת שלהן, הן לא סומכות על השכן. יש להן אשליה (מבחינתי,) שאם הדלת תשאר פתוחה, הן תוכלנה למנוע פגיעה פוטנציאלית בילדה.

לדעתי זאת אשליה, מפני שבדיוק כפי שאי אפשר למנוע מהם בגיל מאוחר יותר לקיים יחסי מין, אפשר רק למנוע מהם לעשות את זה בבית, כך גם אי אפשר למנוע פגיעה פוטנציאלית בילדה בכך שהדלת תשאר פתוחה. אם נפלנו על ילד פוגעני, הוא ימצא דרכים אחרות יצירתיות יותר לפגוע. ילדים הם מאד יצירתיים.

מה שהפתיע אותי באותה פגישה במסגרת הסדנא, היה הצורך של אותן הנשים בשליטה. התרשמתי שזה מה שהחברה מצפה כיום מנשים, ולכן כתבתי שנשים מותנות לשליטה. אני נזכר בספר של הפסיכופת רולידר, שהאקסית שלי מעריצה, אני מרשה לעצמי לקרוא לו פסיכופת לאחר שנחשף עברו השערוריתי. המשנה של רולידר היא בשלוש מלים: שליטה, שליטה ושליטה… הוא מייעץ להורים להפגין שליטה בכל צומת מרכזי עם הילדים: להשאר ערים כשהם יוצאים לבלות, ולחכות להם. לתחקר אותם, לשים להם גבולות מאד ברורים ולעתים אגרסיביים. כמוהו בצורה קצת יותר מרוככת, הגברת דליות.

שני אלה, הם המודלים שמערכת הנדסת התודעה, קרי הטלויזיה, מוכרת לנו כמדריכי הורים מעולים.

לא פלא, שנשים שצופות בשני חולי השליטה האלה, מפנימות שאמהות כרוכה בשליטה. במקום ללמד את ההורים לסמוך על הילדים, מלמדים אותם לשלוט.

אני סוגר את המאמר המוסגר הזה וחוזר לרשמת. אז הרשמת הנחמדה, כך על פי אדון שוטר, שאלה אם אני יודע מה הביאני עד הלום, ואמרתי לה שאני יודע היטב, שכרגע אין לי כסף לאוכל, ושכנים וחברים דואגים לי מדי פעם, כדי שיהיה מה לאכול בבית כשהילדים מגיעים, ושלכן אינני משלם את המזונות.

הסברתי לה שההליך הזה הוא בעיקר נקמה, שכן היא לא זקוקה לכסף, ושהיא למעשה מנסה להכריח אותי לחזור לעבוד כשכיר בתחום שאני לא מוכן לעבוד בו יותר כשכיר תכנות. עוד הסברתי לה, שאני בקושי מחזיק בבית שאני שוכר כרגע, שבעל הבית יכול להפרד ממני בכל רגע, ובצדק, מפני שאני מתקשה לעמוד בשכר הדירה והוא זקוק לכסף הזה.

אמרתי לה שכבר ביקשתי לממש את הפנסיות (וזה מגובה גם בבקשה שהגשתי כמה ימים לפני כן.) עוד אמרתי לה, שאני יודע שהיא רגילה שמשקרים לה, אבל אני אינני משקר, הבאתי את פנקס החשבוניות כדי להראות לה, ושאני מוכן גם להראות לה את ההתכתבויות שלי בוואטסאפ עם האנשים עמם אני עובד, כולל אלו שמשלמים לי בשחור.

היא אמרה שהיא מאמינה לי, ואין לה עניין לראות את פנקס החשבוניות.

היא הציעה לי שאפנה לבית המשפט, ואבקש הפחתה במזונות עקב שינוי נסיבות.

עניתי לה שאין לי כח להתעסק עם בתי המשפט, שזה רולטה בכל מקרה, ושעל כל פיפס הם מטרטרים, דורשים אגרות תצהירים וכו’, ושבכל מקרה אין שינוי נסיבות מאז מתן פסק הדין. גם אז לא עבדתי מי יודע מה, גם אז לא היו לי כמעט הכנסות, אני לא רואה פה עילה להגשת בקשה.

להפתעתי הרשמת הנחמדה, שלחה אותי בכל זאת לכלא. היא האמינה לי שאינני חייב בעל אמצעים, אבל זה לא ממש עניין אותה. היא עשתה לי הנחת סלב, הורידה לי את המאסר מחמשה ימים לארבעה, ואת הכופר הפחיתה מ5,000 שקלים ל1,600 שקלים, גובה המזונות החודשיים העדכני, אבל ההצעה נשארה בלתי אפשרית מבחינתי. 1,600 שקלים לא היו לי, ולכן אמרתי לאדון שוטר שאני הולך למאסר.

בכל הדרך חזרה לתחנת המשטרה, השוטר לחץ שאמצא מימון לכופר כדי שלא אכנס למאסר. אני הייתי בלבטים. פקודת המאסר הזאת היא הראשונה, אבל ספק אם האחרונה. ברור לי שהאקסית שלי תשלח אותי לכלא עוד הרבה פעמים. היא חדורת נקמה. זה לא עניין כלכלי, זה עניין של שליטה.

לא כל כך נעים לי לקחת כסף מאנשים, שאין לי מושג אם ומתי אוכל להחזיר להם, רק כדי להכנע לסחטנות הזאת. הרי זה לא פתרון לטווח ארוך, שאנשים אחרים יממנו לי את המזונות. זה גם לא פתרון מבחינתי, שבכל פעם שבא לה, הגברת תכניס אותי לכלא.

התחושות שלי היו מעורבות: מצד אחד, אף אחד, כולל אני עצמי, אינו שש להכנס לכלא, מצד שני, בניגוד לרובנו, אני אינני מפחד מהכלא, ומאד מאד לא בא לי להסחט. לתחושתי, לפעמים צריך לתת למטורפים האלה (במקרה דנן המטורפת הזאת,) בדיוק את מה שהם רוצים, ולתת להם לשאת בתוצאות מעשיהם.

כך או כך, את הכסף לא הצלחתי לגייס באותו היום, לכן לאחר תהליך שארך כשעה – שעתיים, שכלל מחשב שלא משתף פעולה, ושוטר טכנופוב מתוסכל, חתימה על ניירת, ועוד ניירת, ועוד נוהל מטומטם, הפקדה של הספרים שלי ביומן, החלפה ממכנסיים של בני אדם לטרנינג של כלא, הורדת השרוכים וכו’, מצאתי את עצמי כלוא בתא המעצר של תחנת המשטרה משגב.

כעבור כחצי שעה (אין לי מושג כמה זמן עבר במדויק, בתא המעצר אין שעונים,) הצטרף אליי בחור ערבי מכפר מנדא, שלטענתו בני חמולה אחרת עצרו לפניו בכביש, חסמו לו את הדרך וניסו להרביץ לו.

הוא טוען שהוא הפליא בהם את מכותיו ויצא ללא פגע. אין לי מושג אם גרסתו אמינה או רחוקה מאד מהמציאות. הוא גם הלין שעצרו אותו סתם כנקמה, מפני שהוא ברח מהמשטרה במשך כמה ימים. הוא אמר שהם עשו סולחה, ושאף אחד לא הגיש נגדו תלונה. לסיפא של דבריו אני בהחלט מאמין.

כבר הבנתי שהמשטרה חושבת שהיא בית משפט שדה, ושמה לעתים קרובות אנשים במעצר, שאין לו שום הצדקה חוקית, כאקט ענישה בלתי רשמי ובלתי חוקי.

אותה חוקרת שסיפרה לי על הפרקטיקה הזאת, והמפקדת שלה, חוקרת גם היא, שאישרה את הפרקטיקה בפניי, שתיהן לא הבינו מה פסול בגישה הזאת… לא מאד מפתיע לאור העובדה ששוטרים הם עבריינים. המשטרה היא גוף עברייני. זה מובנה בDNA של הארגון (מת על הביטוי הזה “DNA של ארגון” .)

לאחר זמן מה הצטרף אלינו בחור שלישי. אינני זוכר מה היתה עילת המעצר שלו, גם משהו טיפשי. זה היה מעצר ראשון שלו בגיל 25, והוא לקח את זה קשה. נזכרתי מה היתה עילת המעצר: המשטרה טענה שהוא הצית רכב. הוא טען שהיה בבית ושיש לו אליבי, מצלמות אבטחה שיוכיחו זאת. אני מאמין לו. אני עשיתי ככל יכולתי כדי לעודד אותו.

אמרתי לו שאם הוא כבר תקוע כאן בניגוד לרצונו, שלפחות ינסה להביט על הסיטואציה בחיוך, לצחוק עליה קצת ולקחת את זה בקלות. אמרתי לו שזה לא תא מעצר, אלא מלון על חשבון המדינה.

המדינה שלנו לא משהו, אז היא לא כל כך משקיעה במלון, אבל צריך להיות סלחניים כלפיה, ולהודות על כך שאנחנו בארץ הקודש ולא במדינת עולם שלישי כמו מצרים. אף אחד לא מענה אותנו. אנחנו לא על האדמה, אלא בתא עם מרצפות. דואגים לנו לתנאים בסיסיים, ולו היה עושה צבא, כמו חברנו לתא (שבשלב הזה ישן,) היה מבין שהתנאים בשרות קרבי בצבא די דומים לתנאים בכלא, ולעתים אף קשים יותר, למעט הגבלת חופש התנועה, שקיימת בצורה קיצונית כזאת רק בכלא.

ישבנו לנו בתא המעצר עד הערב. מתישהו בערב, לפי השמש לקראת חמש וחצי – שש, הגיעה המונית – הפוסטה (פעם קראו לזה זינזאנה, היום קוראים לזה פוסטה.) אנשי נחשון, יחידת השינוע של השב”ס, אזקו אותנו בידיים וברגליים ונכנסנו אחר כבוד לפוסטה. פוסטה זה רכב נחמד. הוא מחולק מדורים מדורים, כדי שלא יהיו יותר מדי אסירים מרוכזים באותו החלל.

פוסטה היא כמו מונית שירות, היא עוצרת בכל התחנות בדרך, מעלה ומורידה אסירים בתחנות השונות. במקרה דנן, מדובר בתרתי משמע, תחנות העצירה היו תחנות משטרה, למעט התחנה הסופית מתקן הכליאה, בית הסוהר/בית מעצר קישון. הפוסטה היא גם זו שמביאה אל בתי המשפט ומחזירה מבתי המשפט אל מתקני הכליאה.

לאחר נסיעה שארכה כשעה, במהלכה נכנסנו לכמה תחנות משטרה, והעלנו והורדנו אסירים, הגענו סוף סוף לכלא קישון.

כלא קישון, שקרוב מאד לטבעון, בניגוד לקייטנת “גליל” שבעכו, הוא מקום מאד מאד מסודר, מלא בתאים לאסירים שבמעבר, מלא בנהלים מכאן ועד הודעה חדשה ובטקסים משונים.

כך למשל ערכו על כולנו חיפוש פעמיים. פעם אחת אנשי יחידת נחשון, ופעם שניה אנשי מתקן המאסר. תהליך הקליטה בכלא היה ארוך. לעתים נראה טפשי לגמרי, לעתים נראה מאד מרשים מבחינת החשיבה על הפרטים הקטנים, וההיגיון שעמד מאחורי חלק מהנהלים. היגיון ומערכות גדולות אינם דברים שהולכים טוב ביחד בדרך כלל…

במהלך תהליך החיול ( ), נפגשתי עם חובש, ששאל אותי אם יש לי נטיות אובדניות ואם היו לי כאלה בעבר. עניתי לו שהיו לי בעברי הרחוק, בתקופת השרות הסדיר, אבל שמעולם לא הרחקתי לכדי מעשה.

זה תמיד התחיל ונגמר במחשבות. עוד אמרתי לו שאין לי שום מחשבות אובדניות כרגע, שאני אוהב את החיים, ואני לא מתרגש יותר מדי מהמאסר. כיאה לאיש מערכת, הוא הוסיף שני דפים אדומים לערימת הדפים שמהווה את התיק שלי בכלא, ואני סווגתי כאסיר שדורש השגחה.

בסוף התהליך מצאתי את עצמי באגף 10, אגף אסירי עבודה.

היות שהשעה היתה מאוחרת, שני חברי לחדר כבר ישנו. הסוהר ביקש מאחד מהם שישגיח עליי…

בבוקר שני חבריי לחדר יצאו לעבודה, ואני נשארתי להשגיח על עצמי.

אגף 10, כשמו כן הוא, “10″ בלשון העם. החדרים מרווחים. בחדרים יש טלויזיות וקומקום. דלתות החדרים אינן נעולות. באגף יש מכונות כביסה ומייבש לשימוש האסירים, יש מטבח פתוח וחופשי 24 שעות ביממה. כמעט לא רואים שם סוהרים; הם מגיעים שלוש פעמים ביום לספירה ומעבר לכך באים בעיקר לאסוף ולהחזיר את האסירים לעבודות השונות.

לאחר מעצר ימים של חמשה ימים בקייטנת “גליל” בעכו, בתנאי כליאה הרבה יותר קשים, בתאי כלא מסורגים (כלובים) של 2 מ”ר ל4 אסירים או 3 מ”ר לששה אסירים (ספרנו בלטות,) הודיתי על החסד שנעשה עמי.

ארבעה ימים בתנאים כאלה זה “בית זונות” כפי שנהוג לומר בסלנג הצבאי. אני מעביר אותם בהליכה בעיניים עצומות…

למחרת, יום שלישי בבוקר, חבריי לחדר, כולל החבר שאמור היה להשגיח עליי, יצאו לעבודות. אני שנשארתי באגף, התחלתי להכיר את חבריי לאגף, את אלה שאינם יוצאים לעבוד או שטרם יצאו לעבוד.

רוב האסירים בכלא, כולל אסירי אגף 10, הם ערבים. מיעוטם יהודים. באגף 10 רובם עברייינים כבדים. פגשתי שם בן למשפחת פשע ידועה בנהריה, שאחותו היתה איתי בכתה ביסודי.

הוא האח הקטן שלה, אבל כבר לא כל כך קטן, בן 40 אוטוטו. הוא עוסק בפיננסים, מלווה כסף לעסקים ולאנשים, או כפי שקוראים לזה בשפה פחות מכובסת מלווה כספים בשוק האפור.

הבחנתי, ולא בפעם הראשונה, שהפושעים הכבדים נהנים להסתלבט עלי כשאני שואל אותם על מה הם יושבים. במעצר ימים, אני יכול להבין מדוע הם מסרבים לדבר, אין לדעת מי מהעצורים מודיע של המשטרה, ומי עצור תמים, לכן לא כדאי להסתכן ולפלוט מידע מפליל, אבל באגף 10, כולם חוץ ממני כבר שפוטים.

לספר על מה נשפטו כבר לא יפגע במשפט שלהם שהסתיים מזמן… אותו נהריני סיפר לי בהתחלה שגם הוא על חוב מזונות. כפי שקורה איתם תמיד, בסופו של יום האמת נחשפת. מר בחור ישב חצי שנה על איומים.

הוא הסביר זאת בהמשך לאחד מהחבר’ה, שאותו רק על איומים שמו חצי שנה בפנים… מהכרותי עם המשפחה האלימה שלו, אני מניח שכשאדם כמוהו מאיים, הוא גם מתכוון לממש את האיום במקרה הצורך, לכן לוקחים את האיומים שלו בשיא הרצינות, ולכן זכה בכבוד במאסר שלו.

ביום שלישי הוא בדיוק השתחרר. הסוהרים הסתלבטו עליו, אמרו אחד לשני בחצי חיוך: “הוא תקף אותי אתמול…, הוא תקף אותי הבוקר”, רוצים לומר לו בלי לומר מפורשות, בחצי בדיחה, חצי עקיצה: אנחנו יכולים ברגע לבטל לך את השחרור, ולהאריך את שהותך פה בעוד כמה חודשים. אני מניח שלמרות שהם אכן יכולים לעשות זאת, אף אחד מהם לא היה מעז לעשות לו תרגיל כזה. הוא טיפוס שבהחלט יכול לסגור איתם חשבונות בחוץ.

עוד טיפוס מעניין שפגשתי שם, מכאבול, איש מבוגר עם זקן לבן עבות ושיער מגולח, תספורת אופינית של מוסלמי אדוק, סיפר לי שהוא בכלא על גניבת תרנגולות. זה נשמע לי מוזר, אבל היה לו סיפור די משכנע, עד שהוא הסביר לי שאת התרנגולות הוא גנב ממשתלת “גליל צמחים” שברקפת. מעולם לא ראיתי במשתלה הזאת תרנגולות, לכן בשלב הזה הבנתי שהוא מחרטט אותי. הוא שינה את הגירסה, לתרנגולות שגנב מהכפר. טען שזה מין מאד יקר, שכל אפרוח עולה 500 שקל… בסופו של יום חבריו הסבירו לי שהוא סוחר נשק גדול. כפי שאמרתי, האמת תמיד יוצאת לאור.

לקראת הצהריים חבריי לחדר חזרו גם הם. אני אפילו לא כותב תא, כי זה לא באמת תא כלא צפוף ומסורג שם באגף 10, זה חדר לכל דבר, למעט החלון שטיפה אטום.

אחד מהם סיפר לי שגם הוא שם על מזונות… בהמשך הוא התקשר לעורכת הדין שלו, וסיפר לה בגאווה שנמצא איתו האקס של השופטת … (לא אזכיר את שמה,) והציע לי לשוחח עמה בזמן שהוא מחפש את המסמכים שלו.

שוחחתי עמה קלות, והיא הזהירה אותי מפני מתווה אפשרי בו האקסית שלי תכניס אותי פעם אחר פעם לכלא על חוב המזונות הזה, ואז תטען בפני בית המשפט שאינני יציב, נכנס ויוצא מהכלא, ולכן עליה לקבל משמורת בלעדית על הילדים.

חשבתי על זה, וזה בהחלט כיוון אפשרי, אבל לדעתי לו היתה רוצה לקבל משמורת בלעדית, היתה יכולה לעשות זאת ממזמן. היא שופטת מכובדת, עם בית מתוקתק ומסודר, עם משכורת גבוהה ויציבה, ואני בעיני המערכת הזאת בטלן לא יציב, וכרגע גם פסיכי עם קבלות. לקבל עליהם משמורת בלעדית לא אמור להיות משהו מסובך מדי עבורה.

לאחר שסיים לדבר עם עורכת הדין שלו על המסמכים, ביקש ממני חברי לחדר שאשיב את המסמכים לחדרו, שהוא למעשה חדרנו, אבל היות והוא והשותף האחר עזבו מוקדם יחסית, והיות ואני מתקשה לזכור פרצופים, לא הייתי סגור שהוא אכן שותפי לחדר.

שאלתי אותו אם אני יכול לעיין בהם, אולי אוכל לעזור לו, למרות שיש לו עורכת דין שמייצגת אותו.

הוא נתן לי בשמחה להציץ בהם, ואני גיליתי להפתעתי שמדובר בעבריין כבד, ראש ארגון פשע.

אשתו טענה בפרוטוקול הדיון, שהם שייכים לאלפיון העליון, וציינה בין השאר בעלות על מכונית מרצדס.

הוא אישר זאת, ואף נקב בסכומי מזונות 5 ספרתיים שהוא הציע לה.

מצאתי את הסיטואציה בינו לבין אשתו מעניינת. אדם ששולט בעשרות אם לא מאות אנשים בארגון שלו, נשלט עכשיו על ידי אשתו חדורת הנקמה. נשמע מוכר? עושה רושם שבניגוד אליי, בעברם המשותף היא לא נהגה לשלוט בו בצורה כזאת, ושהמצב הזה חדש לו ומטריד אותו מאד.

מסתבר שמה שבשבילי היתה הזדמנות להתאוורר בעת שהייתי כלוא בתא המעצר בעכו, יציאה לבית המשפט, בשבילו זה טרטור.

המשפט שלהם מתנהל במרכז, וכל יציאה לדיון היא מסע של שלושה ימים בפוסטה, ולינה במתקני מאסר באיזור המרכז. אין לו כח לזה. הוא מעדיף את התא הנח שיש לו בקישון.

אשתו מבחינתה נוקמת, היא אינה מוכנה לפתרון הגיוני לבעיה, כי מהות פעולותיה היא נקמה, ואת זה יש לה כבר עכשיו. גם התנהלות זו מוכרת לי עד לזרא, ולא רק מהאקסית הנוכחית.

יש טיפוסים כאלה, הם לא רבים, הן לא בהכרח נשים, שאין שום דרך לדבר איתם בהיגיון, מפני שההיגיון הקר שלהם אומר שהם אינם צריכים לספור אותנו. הם מקבלים מה שהם רוצים, ואנחנו אויר. כזאת היא אם בני הבכור, וככה גם מתנהגת כרגע אם שלושת ילדיי הצעירים יותר, שבזמנו מאד מאד כעסה על התנהגות דומה מצד אם בני הבכור.

יעצתי לו לעשות לה הפוך על הפוך, להראות לה שהיציאות האלה מקישון עושות לו טוב. להודות לה על ההזדמנות להתאוורר ולצאת מאגף 10. הוא אמר לי שהוא תמיד מחייך אליה בדיונים. אני תוהה אם הוא אכן מסוגל להנות מהמצב. אם יהנה באמת ובתמים ממה שהוא חווה כרגע כטרטור, זה יפסיק להיות טרטור עבורו, והיא תחפש דרך אחרת לנקום, אולי תמצא משהו פחות מטריד. העניין הוא, שגם אם היא תמשיך בדיוק באותו הקו, זה כבר לא יפריע לו, ולכן יהיה אדיש לכך.

הספקתי עוד קצת לספר לו על חבריי, אנשי הארגון המעפן, ועל תכנוניהם לדלל אותנו, ובאלו דרכים הם כבר עושים זאת. בניגוד לרבים אחרים, הוא דוקא הקשיב בעיון ולא מיהר לנפנף אותי בטענה שאני משוגע.

מצאתי אותו אדם חכם ומרתק.

בדיוק כשהשיחה התחילה להיות מעניינת, הגיע סוהר לקרוא לי…

הביקור הקצר שלי באגף 10 בא אל קיצו. קיבלו הוראה לשחרר אותי. הכופר שולם.

הייתי מוכן נפשית להעביר באגף 10 עוד כמה ימים. זאת ממש היתה קיטנה. נופש על חשבון משלם המיסים. אמנם שערי האגף נעולים, ואיני יכול לצאת החוצה, אבל התנאים שם מעולים, ובניגוד לביתי בימים האחרונים, באגף 10 יש אוכל בשפע. אני יודע שזה ישמע מוזר, אבל לפעמים התנאים בכלא עשויים להיות יותר טובים מהתנאים בבית. הייתי די קרוב לשם בשבוע שעבר…

בשתיים וחצי אחר הצהריים הייתי כבר בחוץ. אחי הגיע עם הקטנוע שלו לאסוף אותי, הוא הסיע אותי אל תחנת האוטובוס והרכבת “מרכזית המפרץ”, שהשתנתה לבלי הכר מאז הפעם האחרונה בה נסעתי בתחבורה ציבורית, וצייד אותי ב50 שקלים, כדי שאוכל לקנות כרטיס וליסוע הביתה.

הייתי עם הבגדים שלגופי, ועם שני הספרים שהבאתי לכלא. ארנק לא היה לי, כי אין טעם לבוא עם ארנק למאסר, בין כה וכה הוא יופקד ביומן במשטרה, ולא יגיע אל הכלא.

הלכתי לקנות כרטיס, וגיליתי שאין כזה דבר יותר כרטיס. יש רק רב קו, ואם אין לי, מפני שיצאתי הרגע מהכלא, ולכלא לא מביאים ארנק, אז אוכל לרכוש אחד בחמשה שקלים… רכשתי כרטיס רב קו אנונימי בחמשה שקלים, ועבור 12 שקלים נוספים רכשתי הסדר נסיעה בקוד ירוק. כיום התשלום עבור התחבורה הציבורית בארץ הוא לפי מרחקי נסיעה, בדומה למה שהולך כבר כמה עשורים להערכתי אצל ידידינו בגרמניה, ויתכן שגם בשאר מדינות אירופה. הסדר נסיעה תקף ל24 שעות, ולמרחק המקסימלי של אותו קוד. התחבורה הציבורית הוזלה בצורה משמעותית בשנים האחרונות. אלמלא כוונותיהם המאד לא תמימות של הנוכלים, הייתי מברך על כך בפה מלא. אני עדיין מברך על כך. יקח עוד זמן עד שהם יממשו את הכוונות המאד לא תמימות שלהם, אם בכלל יצליחו. ככל שזה תלוי בי הם הולכים ליפול ממש בקרוב.
דרך אגב, גם לרכוש רב קו והסדר נסיעה היה סיפור. תחילה ניסיתי באזור הקופות הכללי, אבל הסתבר שהמחשב הטוב לא כל כך עובד. הם הפנו אותי לאזור הרציפים הבין עירוניים, גם שם יש אפשרות לרכוש רב קו ולטעון אותו. שם המחשב הטוב עבד, והרכישה הצליחה.
התלות שלנו כיום בטכנולוגיה בעייתית מאד, ומרגישים את הבעייתיות בעיקר בממשק מול מערכות ציבוריות. מערכות ציבוריות לעולם נכתבות על ידי המתכנתים הבינוניים ביותר, שעובדים עבור חברות גדולות וותיקות מאד, כמו: נס, יעל, לוגון וכו’. הן חברות כאלה שיכולות להרשות לעצמן לגשת למכרזים של משרדי הממשלה, ולזכות במכרזים בתנאי הפסד לכאורה. האסטרטגיה שלהן היא להכניס את הרגל דרך הדלת, ואז לפתוח אותה לרווחה או בשפה יותר פשוטה: להציע הצעות שאינן משתלמות לאף אחד, כולל להן עצמן, לזכות במכרז, להפסיד בשנה – שנתיים הראשונות, אבל בו בזמן לדאוג שאותו גוף ששכר את שרותיהן יהיה תלוי לגמרי במערכת שהתקינו, ואז לאחר שהמערכת הוטמעה בסכום של מליונים, בשלב שבו להחליף את המערכת בזו של מתחריהן יעלה עוד כמה מליונים טובים, צעד שאינו משתלם, אותן חברות מקפיצות את המחירים בצורה חדה, ועכשיו אותו גוף ממשלתי שהוריד אותן על הברכיים במכרז, יורד בעצמו על הברכיים בשלב התחזוקה של המערכת, ותקוע איתן למשך השנים הבאות. זאת ההתנהלות מזה כמה עשורים. ככה נוכלים מהשוק הפרטי עושים עסקים עם נוכלי המגזר הציבורי, ובמקרים רבים הם מתאמים מראש את תנאי המכרז ואת המחיר אותו יגישו עם נציגי המגזר הציבורי, תמורת שוחד ראוי או בעקבות הוראה מלמעלה של בכירי הארגון המעפן. גם הפרקטיקה הזאת מקובלת במגזר הציבורי. התוצאה היא מוצר בינינו ומטה, ומערכת שנופלת חדשות לבקרים.

נשארתי עם 33 שקלים, מספר שחביב מאד על הנוכלים דרך אגב, כנגד 33 הדרגות של ה(ב)בונים החופשיים

האתגר עכשיו היה להצליח להגיע לאוטובוס מבלי לאבד את הכסף או גרוע מכך את כרטיס הרב קו. למכנסי הטרנינג שלבשתי יש כיסים נטולי רוכסן, שאינם עמוקים דים. לחולצות שלבשתי אין כיסים כלל. לפליז שלבשתי מעליהן יש שני כיסים פתוחים לידיים, משני צדי הרוכסן. איך שלא מסתכלים על זה, השטר המטבעות וכרטיס הרב קו היו בסכנה ליפול בלי שארגיש.

החלטתי לקנות קפה הפוך, ובכך גם להפטר לפחות מחלק מהמטבעות. אני אוהב לשתות קפה הפוך מדי פעם. זה קורה כמעט אך ורק כאשר אני נמצא באזור של מרכזי קניות ובילוי, כלומר לא קורה הרבה… היות ונשארו לי פחות מחמש עשרה דקות עד ליציאה של האוטובוס, האתגר עכשיו היה למצוא מקום בו מוכרים קפה הפוך, להגיע אליו מבלי לאבד את המטבעות, השטר וכרטיס הרב קו, לקנות קפה הפוך, ולהספיק להגיע בחזרה לאוטובוס בזמן. חשבתי על כך שגם אם לא אגיע בזמן, אינני ממהר במיוחד, מקסימום המסע הביתה יתארך עוד קצת…

קפה הפוך גדול על בסיס חלב סויה עלה, בודאי ניחשתן, 13 שקלים. נותרתי עם שטר של 20 וכרטיס רב קו. שמתי את שניהם מתחת לכריכה הקשה של הספר הגדול שהבאתי איתי למאסר “בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום”, ספר שקיבלתי מחבריי לעבודה בשנת 2004, לאחר שהתגרשתי ופוטרתי בסמיכות לא מפתיעה של זמנים, ספר מרתק עם מיתולוגיות מהאזור. בין השאר נמצאות בו כמה גרסאות קדומות לסיפור המבול של ספר בראשית. גרסאות שמקדימות מבחינה היסטורית את ספר בראשית.

דרך אגב, על פי נהלי שב”ס לא היו אמורים לאפשר לי בכלל להכניס את הספר הזה לכלא, מפני שיש לו כריכה קשה למדי, מה שמאפשר לחבוט בו היטב במישהו אחר, ואגף לגרום לזעזוע מח. מי שלמד בבית הספר עם ילדים שובבים מכיר את הפוטנציאל של ספרים עם כריכה קשה, אולי אף חווה אותו על ראשו שלו… נהלי שב”ס מאשרים להכניס אך ורק ספרים עם כריכה רכה, אבל בארץ הקודש כמו בארץ הקודש, נהלים הם גמישים לעתים…
מצויד בקפה הפוך, ועם השטר של 20 השקלים וכרטיס הרב קו בין הכריכה של הספר לדפיו, שמתי פעמיי אל האוטובוס.

הספקתי לעלות עליו. הנהג הביע דאגה מכך שאשפוך קפה על המושבים. הרגעתי אותו שאין לי שום כוונה כזאת, והבטחתי לזרוק את הכוס לפח בתום השימוש. כך גם עשיתי.

הנסיעה לצומת משגב, היכן שהשארתי את המכונית, עברה עלי בחיוכים מאוזן לאוזן. הרגשתי שנעשה עמי חסד גדול. אני מניח שרבים היו יוצאים מהכלא רוטנים ורוגזים על חרותם שנגזלה. אני מבחינתי שמחתי עד הגג על שהמאסר הפעם היה בתנאים הרבה יותר טובים מהמאסר הקודם בקייטנת “גליל” שבעכו, ועל כך ששוחררתי כל כך מוקדם. עדיין לא היה לי מושג מי שיחרר אותי. בני המשפחה אמרו שהם לא שחררו אותי, כי בדומה אלי, גם הם חשבו שזאת טעות להכנע לסחטנות.

אחי העלה השערה שאני שחררתי את עצמי, שהבקשה שלי למימוש הכספים היא שגרמה לכך שהכופר שולם ויצאתי לחופשי. רק בערב הבנתי מי שיחרר אותי, אבל אשאיר אותכם במתח לעת עתה…

התלבטתי היכן לרדת. המכונית שלי היתה אמורה להיות ליד תחנת משטרת משגב, אבל ביקשתי משני חברים שיחזירו אותה לאבטליון. על פי הדיווח האחרון מאחותי, שני החברים לא הגיעו להסכמה לגבי דרך איסוף המכונית, רבו קלות, ולכן המכונית נשארה ליד תחנת המשטרה, אבל לא הייתי בטוח אם השלימו בינתיים והביאו את הרכב או שהוא נשאר שם. היות ותחנת המשטרה של משגב קרובה מאד לתחנת האוטובוס, והיות ולעומת תחנת המשטרה אל אבטליון האוטובוס אינו מגיע, אלא מוריד בצומת יודפת (במעגל התנועה יודפת,) ומשם צריך לקחת טרמפ לאבטליון, החלטתי שארד ליד תחנת המשטרה, ובמקרה הגרוע אקח אוטובוס נוסף בחזרה לצומת יודפת. מאז מהפכת המחירים בתחבורה הציבורית לא משלמים יותר על כרטיס, אלא על הסדר נסיעה לפי מרחק. ההסדר תקף עד לסוף היום בחצות, כך שיכולתי לקחת אוטובוס בחזרה לצומת יודפת במקר הצורך.

לשמחתי זוג החברים טרם הספיקו להגיע להבנות, והרכב חיכה לי בדיוק היכן שהשארתי אותו, עם המפתח בדיוק היכן שהחבאתי אותו…
נסעתי הביתה שמח וטוב לב.

בערב התקשר חבר וסיפר לי מי שיחרר אותי. מסתבר שחברים יקרים החליטו לערוך מגבית ולשחרר אותי. המגבית נערכה בשני ישובים, ולרוב התורמים לא היה מושג למי הם תורמים, ובכל זאת הם תרמו ביד רחבה.

אותי זה מרגש מאד. מאד מאד מאד מרגש. זה ממש לא מובן מאליו עבורי, שאנשים שאני מכיר זמן קצר יחסית מגייסים אנשים שאינם מכירים אותי, וביחד מגייסים עבורי סכום שעלה על סכום הכופר. לא רק שהם שיחררו אותי, הם גם דאגו לעשות לי קניות כדי שלא יחסר מאום בבית, וגם מנסים לעזור לי למצוא עוד עבודה.

אומרים שחודש כסלו הוא חודש של ניסים. אני חווה ניסים גלויים מעל לחצי שנה, מאז חודש אייר.

אני אסיר תודה לאנשים הנפלאים, לבריאה, למלאכים בשר ודם, ולאלה שאינם בשר ודם, שמלווים אותי.

ביום רביעי בשבוע שעבר הלכתי ללמד בבית הספר בעראבה.

בבוקר יום חמישי קמתי נטול אנרגיות לאחר שישנתי הרבה ביחס לתקופה האחרונה. ישנתי מעל לשש שעות, וקמתי מודאג. לאחר שנים בהן מצבי הנפשי נע בין שני מצבי קיצון: דכאון ומניה (או Up ו-Down או כל הגדרה אחרת שתרצו,) כל סימן להסדרה של שעות השינה, הוא מבחינתי סימן מבשר רעות לשובו של הדכאון. אני משער שהוא ישוב לבקר, ואני יודע שאם זה יקרה, הפעם ההתמודדות איתו תהיה קלה יותר, אבל עדיין נלחצתי קצת אתמול בבוקר.

החלטתי לעשות צעדי מניעה קיצוניים – התחלתי במקלחת קרה. לא כל כך נעים לעשות מקלחת קרה על הבוקר, זה קר… אבל דכאון זה עוד פחות נעים. מה שכן נעים במקלחת קרה, זאת התחושה לאחר כמה דקות, לאחר שלמרות חוסר הנעימות, מתרגלים למים הקרים. המים הקרים מפסיקים להפחיד, והגוף מתחיל להתעורר. הדם מתחיל לזרום, הגוף מתחיל להתחמם מבפנים, התאים מתחדשים, ומתחילה תחושה נעימה, שגם הפעם יכולתי לאתגר.

היות ואנחנו בחורף, השתמשתי גם במים חמים לאחר הקרים. אינני מעוניין להצטנן. הרשיתי לעצמי להתקלח מקלחת ארוכה במיוחד עם מים קרים וחמים לסרוגין. התחלתי את המקלחת הקרה בשירה וריקודים. הדכאון הוא חבר ותיק, והוא ראוי לקבלת פנים בהתאם. שרתי לו ורקדתי. לצערי אינני זוכר את המלים והמנגינה.

המקלחת הקרה והריקוד התחילו בתהליך העלאת המורל שלי. בהמשך שמעתי את אברהם פריד בשירו “כי הרבית טובות אליי”, טקסט שלקוח מתוך שיר היחוד ליום ראשון, אני עוד לא סגור על מה זה בדיוק “שיר היחוד” אברר בהמשך. עוד מסתבר שהרב אברהם מלוביצקי מחסידות סלונים הוא המלחין. מעניין…

מבחינתי השיר הזה הוא שיר מרים. הוא ממקד אותי בהודיה, אבל מעבר לכך, התדר שלו גבוה. זה שיר מרים.
אני מצרף את מילות השיר:

”כִּי הִרְבֵּיתָ טוֹבוֹת אֵלָי, כִּי הִגְדַּלְתָּ חַסְדְּךָ עָלָי וּמָה אָשִׁיב לָךְ וְהַכֹּל שֶׁלָּךְ, לְךָ שָׁמַיִם אַף אֶרֶץ לָךְ וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאנֶךָ, וַחֲפֵצִים לַעֲשוֹת רְצוֹנֶךָ:”.

מילים פשוטות, אמנם עם קונוטציה דתית, אבל יש בהן משהו מאד יפה, שאני מאד מאד מתחבר אליו: להודות על היש. מנסיוני, ככל שאני מתרכז יותר ביש, כך הוא גדל.

לאחר שהמורל שלי קצת עלה, התפניתי להבין מה עבר עליי באותו הבוקר. מסתבר שלמרות המורל הגבוה בו שריתי רוב הזמן, עברתי גם טראומה. בתי הכלא בנויים על טראומות הילדות שלנו. הייתי מגדיל ואומר טראומות הינקות. תינוק זקוק למגע. במצב טבעי תינוק, בעיקר של קופים, נמצא על אמו כל הזמן. תינוקות האדם ברובם אינם זוכים למגע רצוף.

במקרה של התינוק שאני, גם זכיתי לגדול בגישה המזעזעת שתינוק שבוכה, כדאי להניח לא לבכות, זה מפתח את הריאות שלו. רק בגיל 17 – 18, בכתה י”ב, כשנשארתי לבד עם אחי התינוק דאז בבית, בעודי בדכאון, מנסה ליישן את עצמי לדעת, בזמן שאחי התינוק בוכה, נפל לי האסימון, שהתינוק הזה תלוי כרגע בי. הוא חסר אונים לחלוטין. אם לא אקום מהמיטה ואתן מענה לצרכים שלו, אף אחד אחר לא יעשה זאת. קמתי להאכיל אותו. הזכרון הזה צרוב בי עד היום. זאת היתה הפעם הראשונה בה הבנתי תובנה שההורים שלי עד היום מתכחשים אליה. הבנתי שתינוק שבוכה מביע מצוקה. הוא אינו בוכה כדי לשגע אותנו. הוא אינו בוכה כדי לפתח את הריאות. הוא בוכה מפני שיש לו צורך/מצוקה, שאין לו יכולת לתת להם מענה. לקח לי עוד כמה שנים טובות להפנים את זה עד הסוף, אבל שם זה בצבץ…
אז אני חוזר לכלא ולטראומה. מאסר מפחיד אותנו, כי הוא יושב על טראומת הינקות שלנו, על הטראומה של תינוק, שאין לו תחושת זמן, כי הוא תינוק, הכל אצלו זה כאן ועכשיו, הכל אצלו דורש מענה מיידי. במצב “טבעי” התינוק נמצא כל הזמן על מבוגר, לרוב על אמו, והיא מניקה, לכן כל מענה של התינוק מקבל מענה מיידי. במצב המלאכותי בו אנחנו חיים, בו העבודה קודמת לכל, ומעודדים הורים לשים את התינוק בכלוב משלו, כלוב מסורג, שזוכה לשם המכובס “מיטת תינוק” וכשהוא גדל קצת יותר הוא זוכה לכלוב מסורג מסוג אחר, הפעם קוראים לו “לול”, וכשהוא גדל עוד קצת הוא עבור לכלובים בתינוקיה, ואחר כך נכלא במבנה סגור שנקרא פעוטון, ומקבל זמן חצר קצוב, ומשם הוא ממשיך לגן עיריה, עם עוד יותר שליטה ועוד פחות זמן חצר, ועם הגבלות תנועה: אסור לרוץ, זה לא בטיחותי, ואסור לטפס גבוה, זה מסוכן, ואסור ואסור ואסור…

משם הוא ממשיך לכתה א’, עוד פחות זמן תנועה, עוד יותר שליטה.

אז כשבתור מבוגר כולאים אותו בכלוב, כל הטראומות האלה צפות. הבנתי את זה עוד בזמן המעצר בקייטנת “גליל” שבעכו. המעצר ההוא, בעכו, הזכיר לי את הגן הרבה יותר מדי. בגן עיריה הילדים זוכים לשעה בחצר בכל יום. השעה מפוצלת בדרך כלל לחצי שעה בבוקר וחצי שעה לאחר ארוחת עשר. אל תתפסו אותי בזמנים, אינני גננת. במעצר שעת החצר היא מרוכזת. שעה אחת מרוכזת במהלך היום, ובשאר הזמן כלואים בתא. באגף 10 התנאים טובים יותר מהתנאים בגן, אבל קדמה לאגף 10 כליאה בתא המעצר במשטרת משגב, ומעבר מתא מסורג אחד למשנהו בתהליך הקליטה בכלא קישון. מה שהמודע שלי ידע להתמודד איתו טוב מאד, בהרבה הומור ובמורל גבוה, תת המודע חווה כשחזור טראומות הינקות והילדות.

זה המנגנון עליו יושבים בתי הכלא. זאת הסיבה שאנחנו כל כך מפחדים מהם. הם יושבים על חוסר האונים של תינוק שבוכה, ואף מבוגר אינו שומע. הם יושבים על התסכול של ילד שרוצה לצאת לחצר, אבל עכשיו יש בכלל מפגש (שבילדותי קראו לו “ריכוז” עד שמישהו החליט שזה מזכיר את מחנות הריכוז… מעניין למה ,) וצריך לשבת בשקט בזמן שהגננת מדברת.

אני רוצה להודות על המאסר הזה, שעזר לי להציף את הטראומות האלה, להתבונן בהן, ואני מקווה שבמהרה גם לשחרר אותן.
הכל קורה לטובה, גם כשזה נראה שזה לרעה, הכל מתהפך לטובה.

אני יודע שקשה להאמין, אבל כך אני חווה את המציאות בחצי השנה האחרונה.
חצי שנה של חסד גדול, וניסים גלויים.