נחשו מי מלמדת סטודנטים למשפטים במרכז האקדמי פרס על אנתרופולוגיה של המשפט והשפעות הליכי משמורת על ילדים? דר’ תהילה שגיא ליבוביץ….
גם במרכז הבינתחומי היא מלמדת סטודנטים… דיני חוזים היא מלמדת…..
לגבי “החוזים” שהיא מלמדת, ראו איזה טענות היו לה נגד בעת הבית בעומר ממנה שכרה וילה, הפרה חוזה, קיזזה שכר דירה על דעת עצמה, וטענה שבעל הבית ניסח את החוזה והיא אישה מוחלשת שנכנעה לו…..ת”א 69446-12-19 עוז ואח’ נ’ תהילה שגיא.
תהילה שגיא – הדוקטורית למשפטים וחוזים זייפה קבלות וסחטה את בעלה לשעבר
בשבוע שעבר הדוקטורית הזו חטפה הרשעה על זיופי קבלות בהוצל”פ שדפקה לגרוש שלה, וזאת אחרי כמה שנים טובות שגררה את ההליך.
בהתחלה הצליחה להוציא הסדר מקל של אי הרשעה ב 2018 כדי שתוכל להתקבל ללשכת עורכי הדין בלי הרשעה. לשם כך היתה צריכה לעשות 100 שעות של”צ, אבל לא בא לה לעשות של”צ ועשתה רק 8 שעות.
הלשכה קיבלה אותה בלי לחכות לראות אם היא מסיימת את השל”צ ו/או אם מפקיעים לה את השל”צ….. היא קיבלה רישיון עריכת דין, עברה לתל אביב מעומר וציפצפה על קצינות המבחן מבאר שבע.
בשבוע שעבר 13/9/2023 הפקיעו לה את השל”ץ, והשופט רון סולקין תקע לה הרשעה פלוס על תנאי פלוס קנס 10,00 ש”ח.
אלא מאי? רון סולקין חשב שהעונש הגדול הוא הרשעה שתפריע לה מלהתקבל ללשכת עורכי הדין, אלא שבינתיים היא כבר התקבלה בלשכה לפני 5 שנים, נהיתה עורכת דין והיא עוד מרצה על אנתרופולוגיה של משפט ומשמורת ילדים במרכז פרס, ובמרכז הבינתחומי מרצה על חוזים…. וזו אחת שעוקצת את בעלי הדירות שהיא שוכרת מהם…. חחח.
הנ”ל למדה באונ’ סטנפורד בין השנים 2004-2009. תואר LLM התחילה ב 2005 ו JSD ב 2007. אלא שזה לא תואר דוקטור במשפטים אלא דוקטור במדעי הרוח. במסגרת הלימודים לתואר נסעה לגאנה באפריקה וחגגה על הכושים.
זייפנית קבלות מרצה לסטודנטים על משמורת ילדים וחוזים??????
לפנינו עוד גרושה מהגהנום, תהילה שגיא ליבוביץ, אחת שהיא מלמדת אנתרופולוגיה של משפטים וחוזים, והיתה אמורה להתקבל בלשכת עורכי הדין כעורכת דין כשהגיע מועד גזר הדין הראשון שלה. הצליחה להימנע מהרשעה, אבל לא סיימה של”צ ובשבוע שעבר הורשעה (13/9/2023).
הנבלה הגישה להוצל”פ קבלה על מחציות של רכיבה על סוסים בסך 6,000 ש”ח כשההוצאה הייתה אמורה להיות 500 ש”ח.
הוגש נגדה כתב אישום רק בגלל שבעלה מקושר לפרקליטה ידועה, יסכה ליבוביץ. אחרת פמ”ד לא היתה נוגעת בה.
סידרו לנבלה 100 שעות של”צ בלי הרשעה כדי שהיא תוכל להתקבל בלשכת עורכי הדין בלי בעיות, אבל היא עשתה רק 8 שעות ואח”כ טענה שבגלל הקורונה לא יכלה לצאת מהבית.
בתאריך 4/11/2018 הנבלה הודיעה שהיא “מרצה למשפטים במרכז הבין תחומי, וכי היא עברה את מבחני לשכת עורכי הדין, אך אין לה רשיון עו”ד בתוקף”. היא הודיעה שהיא מסכימה לעשות 100 שעות של”צ בלי הרשעה, אבל מייד אח”כ הגישה בקשת פסלות נגד השופט רון סולקין והגיעה עד ביהמ”ש העליון שדחה אותה.
כעבור שנתיים חזרה אל השופט רון סולקין וב 18/10/2020 הוא הציע לה עוד פעם את ההצעה הנדיבה של 100 שעות של”צ בלי הרשעה.
אלא שהיא עשתה רק 8 שעות במשך שנתיים עד שנמאס לקצינת המבחן ממנה והקצינה החליטה לבטל לה את השל”צ (הפקעת של”צ), ולבקש מהשופט שיטיל עליה עונש אחר.
בדיון להפקעת השל”צ היא טענה שהיא “ד”ר לאנתרופולוגיה של המשפט והיא מקדישה את חייה לסייע לזולת, לפליטים, לנשים מוכות, נפגעות הטרדה מינית ונפגעות אונס”. עוד טענה שבעלה לשעבר אלים והיא מטופלת כקורבן אלימות, שבעלה לשעבר מקושר לפרקליטות מחוז דרום שכיהנה לפני 15 שנה ופרשה לפני 15 שנה, יסכה ליבוביץ, וזו הסיבה שרודפים אותה אחרת לא היו נטפלים לאישה בגלל סכום זעום.
עוד טענה שהקבלה המזוייפת היא “שגגה” של המכון לרכיבת סוסים, ולא היא זייפה את הקבלה.
עוד טענה שרק בגלל שהיא קורבן אלימות, לא שמה לב שבקבלה יש טעות בסכום.
למרות הכל השופט רון סולקין נתן לה הנחת ווגינה
התברר עכשיו ב 2023 שהתהילה הזו גם שיקרה ב 2018 שאז לא היתה דוקטור אלא רק סיימה תואר ראשון במשפטים, ולמרות הכל השופט רון סולקין נתן לה עונש קליל של “על תנאי”, וקנס זעום של 10,000 ש”ח למדינה.
בעלה לשעבר לא קיבל פיצוי קורבן עבירה.
הנה רכיבי העונש: “6 חדשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מהיום, שהנאשמת לא תעבור עבירה בניגוד לחוק העונשין, תשל”ז-1977, פרק י”א, סימנים ו’ – ז’ וקנס בסך 10,000 ₪ או 45 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-10 שיעורים שווים ורצופים, החל מיום 15.10.23.
על פחות מזה גבר גרוש היה מקבל לפחות שנה בכלא. למשל אבא גרוש יעקב בן יששכר שהעמידו אותו לדין על זיוף מכתב מעמותה למוסד כליאת ילדים שהוצאו מביתם (“אל”י” בהנהלת חניתה צימרין בר מינן שהתפגרה) שבו החזיקו את הבת שלו 8 חודשים, חטף שנה מלאה בכלא. ולמכתב לא היה אפילו ערך כספי!!!!
הלחץ של שדולת הנשים על רון סולקין הצליח
בשנת 2020 פתחה הפרקליטות מתקפה על רון סולקין באמצעות הדלפות לעיתונאים שהשופט רון סולקין הוא בעד גברים ונגד נשים.
למשל בתיק שבו אבי חימי ייצג בעל מפעל שהואשם בהטרדה מינית ורון סולקין זיכה (ת”פ 58417-04-19) אבישי גרניצייג גויס ע”י הפרקליטות לטנף על רון סולקין.
מייד אח”כ ב 22/11/2020 שלושה ערפדות פמינאציות בידיעות אחרונות פתחו ג’ורה על רון סולקין ביחד: קורין אלבז-אלוש, אילנה קוריאל, יעל פרידסון.
פלא שהשופט רון סולקין סידר לתהילה שגיא לייבוביץ הנחת ווגינה והוא אותה בלי עונש רציני? הוא פוחד מעוד סדרה של כתבות בעיתון הפמינאציות ידיעות אחרונות……
זה מה שכתבו עליו 3 הבהמות מידיעות אחרונות ב”פרוייקט מיוחד””
טענות פרנואידיות של רדיפה בגלל הדודה של הגרוש
ומה עם לשכת עורכי הדין? הוציאה רישיון בעורמה
לשכת עורכי הדין קיבלה את תהילה ללשכה ב 2018 על סמך הכרעת הדין של אי הרשעה, וכך היא צלחה את וועדת ההתמחות. אלא שאלה לא חיכו לראות אם הכרעת הדין הופכת להיות חלוטה עם השלמת שעות השל”צים.
שעות השל”צים לא הושלמו, השל”צ הופקע וכעת מתברר כי היא נכנסה ללשכה על סמך מצגת שווא. בלשכה עשו טעות שלא חיכו שהיא תציג תעודה על השלמת כל 100 השעות……
מי יגיש נגדה תלונה אתית בלשכה עכשיו? נקווה שהדודה של הגרוש יסכה רבינוביץ תטפל בה היטב. כמו שצריך.
להלן הכרעת הדין בענין תהילה שגיא לייבוביץ:
| בית משפט השלום בבאר שבע | |
| ת”פ 18194-12-17 מדינת ישראל נ’ ליבוביץ
תיק חיצוני: 39723/17 |
|
| בפני | כבוד השופט רון סולקין
|
||
| מאשימה | מדינת ישראל | ||
| נגד | |||
| נאשמים | תהילה שגיא ליבוביץ | ||
| העתק החלטה מפרוטוקול שניתנה בבית משפט מיום 13 ספטמבר 2023, כ”ז אלול תשפ”ג |
הכרעת דין
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ובהמשך להודאת הנאשמת באשמה, כפי שנמסרה ביום 14.05.19, מרשיע בית המשפט את הנאשמת בעבירה של נסיון לקבלת דבר במרמה, בניגוד לסעיף 415 רישא, ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, תשל”ז – 1977.
נימוקי ההחלטה להרשיע את הנאשמת יובאו בגזר הדין להלן.
רון סולקין
PDF
פסד מדי נ תהילה שגיא ליבוביץ הכרעת דין קבלות פיקטיביות בהוצלפ 18194-12-17
להלן גזר הדין עם הרשעה ועל תנאי בלבד 13/9/2023:
| בית משפט השלום בבאר שבע | |
| כ”ז אלול תשפ”ג
13 ספטמבר 2023 |
|
| ת”פ 18194-12-17 מדינת ישראל נ’ ליבוביץ
תיק חיצוני: 39723/17 |
|
| לפני | כב’ השופט רון סולקין | |
|
המאשימה |
מדינת ישראל – פמ”ד ע”י ב”כ עו”ד שאול ציון |
|
| נגד | ||
| הנאשמת | תהילה שגיא ליבוביץ | |
| גזר דין |
כתב האישום, הסדר הטיעון והשתלשלות ההליכים
הנאשמת שלפני נותנת את הדין בגין עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה, בניגוד לסעיף 415 רישא לחוק העונשין, תשל”ז-1977.
בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן ת/1, בהן הודתה הנאשמת במסגרת הסדר טיעון – הגישה הנאשמת, מתוך ניסיון לרמות, חשבונית כוזבת, תוך יצירת מצג שווא, כאילו שולם 6,000 ₪ בגין השתתפות בנה בשיעורי רכיבה על סוסים, בעוד שעלות השיעורים עמדה על 500 ₪ בלבד. זאת, במסגרת בקשה לביצוע פסק דין למזונות, שהוגשה בלשכת ההוצל”פ בבאר-שבע כנגד בן זוגה לשעבר – אבי הקטין, אשר גרוש ממנה.
גובה הסכום שבחשבונית הכוזבת, גם פורט שוב על ידה במסגרת טבלת ההוצאות, שהוגשה כנספח לבקשה. הנאשמת דרשה, כי הגרוש – המתלונן – ישתתף במחצית הסכום.
במסגרת ההליך, החליפה הנאשמת מספר סניגורים, אשר מונו לה מטעם הסניגוריה הציבורית, ובשל כך, נדחה הדיון בענינה מספר פעמים, עד שביום 04.11.18, לבקשת הנאשמת, שחרר בית המשפט את הסנגוריה הציבורית מהמשך ייצוגה.
במעמד אותו הדיון, מסרה הנאשמת, כי היא מרצה למשפטים במרכז הבין תחומי, וכי היא עברה את מבחני לשכת עורכי הדין, אך אין לה רשיון עו”ד בתוקף, וביקשה לדחות את דיון המענה, בכדי לפעול להסדרת ייצוגה באופן פרטי.
במועד הנדחה, התייצבה הנאשמת ומסרה, כי הסדירה את יצוגה, לכן ביקשה דחיה נוספת של הדיון.
לאחר מכן, נמנעה הנאשמת מלהתייצב למספר דיונים, עד אשר לא היה מנוס מלהוציא נגדה צו הבאה.
בהמשך, הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסדר טיעון, במסגרתו, עתרו במשותף להימנע מהרשעת הנאשמת, וכן עתרו, להטיל עליה צו של”צ בהיקף 100 שעות והתחייבות להימנע מעבירה.
בעת הצגת ההסדר נמסר, כי הנאשמת הינה ד”ר למשפטים, והרשעתה בדין תביא לפגיעה וודאית במעמדה. עוד נמסר, כי הנאשמת נוטלת אחריות על מעשיה, מביעה חרטה ומעוניינת לבצע את שעות השל”צ.
חרף היות ההסדר מקל מאוד וחורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת, לא חרג בית המשפט מהסכמות הצדדים, ואישר את ההסדר, תוך הבעת ביקורת על ההסדר שנערך, והפנה את הנאשמת לשירות המבחן למבוגרים, לצורך הכנת תכנית של”צ.
במועד שנקבע להשמעת גזר הדין, העלתה הנאשמת טענת פסלות נגד מותב זה, אשר נדחתה וההגנה עתרה לדחות את השמעת גזר הדין לצורך הגשת ערעור לבית המשפט העליון.
אלא, שהנאשמת הגישה את הערעור על החלטת הפסילה לאחר המועד הקבוע בחוק, ובית המשפט העליון דחה בקשתה להארכת המועד, לאחר שקבע, כי הטעמים שהוצגו מצדה של הנאשמת בנוגע לעיכוב בהגשת הערעור, ובין היתר – קשיים בהשגת ייצוג משפטי ונסיבות אישיות נוספות – אין בהם בבחינת “טעם ממשי המניח את הדעת” לעיכוב ההליך וטענותיה אף לא נתמכו באסמכתאות. לפיכך, נמנע בית המשפט העליון מלדון בערעור, והתיק נקבע להשמעת פסק הדין.
לאחר שניתן פסק הדין, הוגשה, ביום 18.10.20, תכנית השל”צ לאישור בית המשפט, ואושרה באותו היום, לריצוי בתוך שנה מיום אישורה.
ביום 10.11.21, כשנה וחודש לאחר אישור תכנית השל”צ, הוגשה הודעה מטעם שירות המבחן, לפיה במהלך כל תקופה זו, ריצתה הנאשמת 8 שעות בלבד, תוך פירוט התנהלות בעייתית מצד הנאשמת, ונתבקשה הארכה של צו השל”צ בחצי שנה נוספת על מנת לאפשר לה להשלים את השעות.
ביום 14.11.21, נעתר בית המשפט, לפנים משורת הדין, לבקשת שירות המבחן למבוגרים, והאריך את צו השל”צ בששה חודשים נוספים.
ביום 17.05.22, הוגשה בקשה מטעם שירות המבחן למבוגרים להפקעת צו השל”צ ולהטלת ענישה חלופית, זאת לאור אי התייצבות הנאשמת לריצוי עבודות השל”צ. בהתאם לנמסר בהודעה, מסרה הנאשמת, כי חלתה בקורונה בחודש אפריל ומאז אינה חשה בטוב. הנאשמת לא סיפקה הסברים מדוע קודם לכן ריצתה רק 3.5 שעות ובחודש מרץ לא ריצתה כלל שעות ואף לא סיפקה אסמכתאות למצב הרפואי הנטען על ידה.
בדיון שהתקיים בענין זה ביום 12.06.22, הודיעה קצינת המבחן, כי בכוונתם לבקש את הפקעת הצו, אך לאור אי התייצבות סניגורה של הנאשמת, נאלץ בית המשפט להורות על דחיית הדיון למועד אחר.
באותו מעמד, העלתה הנאשמת שוב את אותה טענת פסלות נגד המותב, אשר נדונה בעבר והוכרעה.
לאחר מספר בקשות דחיה שהוגשו, התנהל דיון בבקשה להפקעת צו השל”צ.
במסגרת הדיון, מסרה קצינת המבחן כדלקמן: הנאשמת קיבלה את גזר דינה לפני שנתיים. נבנתה לה תוכנית במסגרת ראשונה, ששם, למרות שהיא קיימה עם מתאמת השל”צ בשירות שהחתימה אותה על טפסים והסבירה לה את הנהלים היא פעלה בניגוד להנחיות. לפנים משורת הדין, אנחנו נתנו לה הזדמנות נוספת ובנינו לה תכנית אחרת, תוך שבית המשפט אישר את הארכת הצו וגם שם היא ביצעה שעות מאוד מועטות. המסגרת שם נסגרה רק בחודש ינואר בעקבות הקורונה אך חזרה לפעול בפברואר ובחודש זה היא ביצעה 3 שעות. במרץ היא לא ביצעה שעות בכלל. באפריל ומאי, אחרי שסוף סוף היא ענתה לאחת השיחות, נודע לנו שהיא הייתה חולה בקורונה מיום 15.04.22 – 19.04.22. בשיחה שלי איתה אני הבהרתי לה בגלל שהצו נגמר ביום 14.05.22 אני חייבת שהיא תעביר לי אישורים רפואיים נוספים ועד ליום התסקיר היא העבירה רק את האישור שפורט בתסקיר. לאחר שהוגש התסקיר, היא העבירה אישורים נוספים עד ליום 09.05.22. גם במהלך כל הזמן הזה היא מעולם לא יצרה קשר עם השירות, היא לא הראתה כל נכונות. גם כשהיינו מצליחים לשוחח איתה השיחות איתה היו בצעקות ובהתנגדויות, שיחות שלא היו נעימות לאוזן ואנו עומדים על עמדתנו שיש להפקיע את הצו ולהשית ענישה חלופית.
באותו מעמד, טענה הנאשמת ל”פסלות” התובע מטעם פמ”ד, כיוון שלדבריה, מי שהיה ממונה על התיק מטעם פרקליטות מחוז ירושלים, הוא כעת פרקליט מחוז דרום ויש ניגוד ענינים.
התובע השיב לטענה זו, כי עו”ד ארז פדן טרם החל לכהן בתפקידו כפרקליט מחוז דרום ובכל מקרה, הוא מציג את עמדת הפרקליטות, אשר לא השתנתה מאז ביקשה הפרקליטות את הפקעת צו השל”צ.
לאחר שנשמעו טענות הצדדים לענין בקשת שירות המבחן להפקעת צו השל”צ, וכן עמדת קצינת המבחן, הורה בית המשפט על הפקעתו, כמפורט בהחלטה המנומקת (פרוטוקול מיום 26.10.22), וקבע את התיק לשמיעת פרשת העונש לרבות דיון בשאלת הרשעת הנאשמת.
שמיעת פרשת העונש נדחתה מספר רב של פעמים לאור בקשות דחיה מטעם ההגנה, ואף במועד בו אכן נשמעה פרשת העונש, נמנע הסניגור מלהתייצב לדיון והנאשמת, שהינה בעלת השכלה משפטית ומרצה בתחום המשפט, ביקשה לייצג את עצמה. באותו מעמד, מסרה הנאשמת, כי אינה ד”ר למשפטים, כפי שמסרה בדיונים קודמים, אלא בעלת תואר ראשון במשפטים ומרצה ל”אנתרופולוגיה של המשפט”.
באותו היום, לאחר שכבר התקיים הדיון, ביקש הסניגור להשתחרר מייצוג ובית המשפט נעתר לבקשתו.
מכאן – גזר דין זה.
ראיות לעונש
מי מהצדדים לא הגיש ראיות לענין העונש.
טענות הצדדים
התביעה טענה, כי מעשיה של הנאשמת פגעו בערכים המוגנים פגיעה קשה, כיוון שניסתה לרמות הן את הגרוש שלה והן את רשות האכיפה והגביה, לשכת הוצאה לפועל, תוך הצגת מצג שווא והגשת מסמך כוזב.
התביעה טענה, כי לא בכדי, קבע המחוקק עונש מקסימלי בן שלוש שנות מאסר בגין עבירה זו.
התביעה טענה, כי למעשי הנאשמת קדם תכנון ותעוזה, כאשר המדובר במי שהבינה את אשר היא עושה וחפצה ליהנות ממעשיה.
התביעה טענה, כי הנאשמת אינה מביעה חרטה על מעשיה וכי התנהלה באופן שלילי לאורך כל הדרך.
התביעה טענה, כי נערך עם הנאשמת הסדר מקל מאוד, לפיו לא תורשע ויוטלו עליה 100 שעות של”צ, אך הנאשמת בעטה ברגל גסה בהזדמנויות הרבות שניתנו לה מאת התביעה ואף מאת בית המשפט.
במשך שנה וחודשיים, ריצתה הנאשמת רק 8 שעות מתוך 100 שעות שהוטלו עליה, וחרף הזדמנויות רבות, המשיכה הנאשמת בדרכה זו, ונמנעה מלהתייצב לריצוי העונש, תוך שניתקה קשר עם המסגרת ועם שירות המבחן למבוגרים. כשהואילה לענות לשירות המבחן, צעקה על קצינת המבחן.
עוד תיארה התביעה, את התנהלות הנאשמת בכל הנוגע לדחיות רבות של דיונים בכל מיני טענות שונות לאורך השנים, החלפת ייצוג מספר פעמים ואי התייצבות לדיונים, דברים אשר הובילו להתארכות ההליכים.
התביעה טענה, כי הנאשמת מתנהגת בצורה מניפולטיבית, תוך שהיא מפריחה האשמות ומסיטה את האחריות למעשיה לכל גורם אחר חוץ מעצמה.
התביעה טענה, כי לאחר שהנאשמת דחתה את כל ההזדמנויות שניתנו לה, אין מנוס מלהרשיע את הנאשמת בדין.
התביעה עתרה למתחם ענישה הנע בין מאסר מותנה ועד מספר חודשי מאסר אשר יכול שירוצו בדרך של עבודות שירות.
התביעה עמדה על הרשעת הנאשמת בדין וביקשה למקם את עונשה ברף התחתון של מתחם הענישה ולהטיל עליה עונש מאסר מותנה וכן קנס בסך 10,000 ₪.
בטיעוני הנאשמת לעונש, טענה, כי אם היתה עוברת עבירה חמורה כפי שנטען, לא היו עורכים עמה הסדר כל כך מקל של 100 שעות של”צ ללא הרשעה.
הנאשמת טענה, כי בדיון גישור שהתקיים לפני כב’ ס”נ לעניינים פליליים (כתוארו אז), השופט א’ ברסלר-גונן, נקבע, כי קיים ניגוד עניינים לפרקליטות מחוז דרום והוגשה מטעמה תלונה אל נת”ם, אשר התקבלה ונקבע שיש ניגוד עניינים, לכן הועבר התיק לפיקוח עו”ד ארז פדן, בפרקליטות מחוז ירושלים, אך כעת, משמש עו”ד פדן כפרקליט מחוז דרום, ולכן יש ניגוד עניינים בתיק פעם נוספת.
הנאשמת טענה, כי כעת אין פיקוח של פרקליטות מחוז ירושלים על הייצוג בתיק, וכי התביעה טוענת טענות “נקמניות” שאינן קשורות לעבירה עצמה, לכן יש פער בין הסדר הטיעון שנערך עמה לבין טענות התביעה כעת.
הנאשמת טענה, כי הגישה חשבונית “שגויה” ללשכת ההוצאה לפועל (על טענה זו, השיב התובע, כי מדובר בחשבונית כוזבת כאמור בכתב האישום המתוקן בו הודתה הנאשמת), ומסרה, כי היא מטופלת במרכז למניעת אלימות במשפחה; המתלונן בתיק “רודף אותה”; ולכן היא התייחסה לחשבונית כ”שגויה” והתעלמה ממנו, ורק “עצמה את עיניה” ל”חשבונית השגויה”.
הנאשמת טענה, כי בכתב האישום, לא יוחסה לה מחשבה פלילית או תכנון מוקדם או ניסיון להפיק משהו מאותה החשבונית שהגישה להוצאה לפועל.
הנאשמת טענה, כי התנהלה ב”עצימת עיניים סבירה”.
הנאשמת טענה, כי הציגה לפרקליטות ראיות לקיומן של תלונות מצד המתלונן כלפיה וכולן נסגרו, לכן התנהגותה היתה סבירה, אך היא בחרה להודות בכתב האישום המתוקן על מנת שלא להחריף את הסכסוך עם המתלונן, תוך שהוסכם, כי לא תירשם לחובתה הרשעה.
הנאשמת התייחסה בטיעוניה, מספר פעמים, לעובדות או להחלטות מתוך הליכים שהתנהלו בדלתיים סגורות, בבית המשפט לעניני משפחה, וחרף הוראת בית המשפט, כי תימנע מלפרט הדברים, המשיכה בשלה ולא שעתה להוראת בית המשפט.
הנאשמת טענה, כי לא היה מקום להגיש נגדה כתב אישום, וכי התלונה למשטרה הוגשה מטעם חוות הסוסים, אשר החשבונית מטעמה זויפה.
הנאשמת טענה, כי המתלונן הפעיל “לחצים” על המשטרה ועל הפרקליטות להגיש נגדה כתב אישום על מנת “להשחיר אותה”.
הנאשמת טענה, כי המתלונן אינו מעונין בהמשך ההליך נגדה כיוון שהיא קרבן אלימות שלו.
הנאשמת טענה, כי מותב זה הכריע את דינה בפרוטוקול, בעבירות שלא הואשמה בהן ולא הודתה בהן למרות שלא התנהל הליך הוכחות.
הנאשמת טענה, כי המותב מחק את הכרעת הדין והיא ביקשה לחזור בה מהודאתה אך בית המשפט לא אישר לה ללא נימוקים; טענה שהיא ישבה לבדה וסנגורה ישב סמוך לפרקליט ובכך יש עיוות ניכר לעין; טענה שכתב האישום כפי שהוסבר לה אינו תואם את העבירה שבהכרעת הדין; שהפרקליט ובית המשפט טענו שהסניגור, עו”ד ליאור חיימוביץ, ייצג את הנאשמת נאמנה אך היא אינה מסכימה עם טענות אלו וסבורה שהוא לא הציג את בקשותיה כראוי לבית המשפט.
הנאשמת טענה, כי טיעוני המאשימה לעונש אינם עוסקים בעבירה אלא בהתנהלות שלה באופן כללי ולכן יש פגם בכך שבית המשפט העיר לה כי עליה לטעון לענין העונש ובנוגע לעבירה שנעברה.
הנאשמת טענה, כי לא ניתקה קשר עם שירות המבחן למבוגרים, לא צעקה על קצינת המבחן בטלפון ובית המשפט סירב לבקשתה “לחקור את קצינת המבחן”.
הנאשמת טענה טענות אישיות כלפי הפרקליט וכלפי בית המשפט.
הנאשמת טענה, כי בפרו’ מיום 14.05.19, טען הפרקליט, כי מדובר באירוע חד פעמי, בסכום זעום וכי המתלוננת נטלה אחריות, אז כיצד כעת הוא טוען לאי נטילת אחריות מצדה?
הנאשמת טענה, כי מדובר בחשבונית כוזבת שהוגשה מטעם חוות הסוסים.
לשאלת בית המשפט, האם חוות הסוסים היא שהגישה את הקבלה להוצאה לפועל, השיבה הנאשמת, כי היא זאת שהגישה את החשבונית אך היא לא זייפה אותה, וטענה כי בית המשפט “מפריע לה”.
הנאשמת טענה, כי לא ניתן לייחס לה תכנון מוקדם, כיוון שהיא “קרבן אלימות” שעצמה עיניה לטענה של חשבונית מזויפת.
הנאשמת טענה, כי בעת הצגת ההסדר, נלקח בחשבון שהיא ד”ר לאנתרופולוגיה של המשפט והיא מקדישה את חייה לסייע לזולת, לפליטים, לנשים מוכות, נפגעות הטרדה מינית ונפגעות אונס.
הנאשמת טענה, כי לא היה שינוי באישום שמיוחס לה ולכן אין מקום להרשיעה כעת, וכי אי הפללה עדיפה על הפללה.
הנאשמת טענה, כי היא רצתה להשלים את שעות השל”צ אך בית המשפט לא אפשר לה.
הנאשמת טענה, כי הפרקליטות מבקשת לתת לה לסיים את שעות השל”צ ולכן מדובר בחוסר תום לב של הפרקליטות.
הנאשמת טענה, כי היא “נרדפת” על ידי המתלונן, וכי היא ריצתה חלק מהעונש שלה.
התביעה ביקשה להשיב לחלק מהדברים שנמסרו מפי הנאשמת, אשר לטענת התביעה, לא היה בהם אמת.
התביעה טענה, כי אין כל החלטה שיפוטית של כב’ השופט א’ ברסלר-גונן או של נת”ם בנוגע לניגוד עניינים של הפרקליטות ולא התקיים כל הליך של תלונה, אלא מדובר בבדיה של הנאשמת.
התביעה טענה, כי בהליך גישור שהתקיים לפני כב’ השופט א’ ברסלר-גונן, מסר סנגורה דאז של הנאשמת, כי המתלונן בתיק הוא אחיינה של מי שלפני שנים רבות כיהנה כפרקליטת מחוז דרום, והתביעה ביקשה לבדוק טענה זו. לאחר שנבדקה הטענה, הפרקליטות עצמה היא זו שהחליטה, כי בתיק יטפלו רק פרקליטים שלא הכירו את עו”ד יסכה ליבוביץ’ פרקליטת המחוז לשעבר, ולכן הוטל על הפרקליט לטפל בתיק זה.
הממונה בתיק היה מפרקליטות מחוז ירושלים, ולאחר שכבר הוצג הסדר טיעון בתיק זה, ואף הופקע צו השל”צ, מונה אותו הממונה להיות פרקליט מחוז דרום, ועל מנת למנוע לזות שפתיים, הוחלט ביוזמת התביעה עצמה, כי ממונה אחר, מפרקליטות מחוז ירושלים, יפקח על תיק זה, לכן כל טענות הנאשמת בנושא זה אינן נכונות.
התביעה טענה, כי הנאשמת התייחסה בטיעוניה לחשבונית הכוזבת כחשבונית “שגויה”, על אף שבכתב האישום המתוקן, רשום במפורש שמדובר בחשבונית כוזבת, ולכן, יש להתעלם מכל טענה כזו מטעם הנאשמת.
התביעה טענה, כי המתלוננת לא הציגה לפרקליטות כל מסמך ואין אמת בטענה זו.
התביעה טענה, כי הטענה לפיה המתלונן הפעיל לחץ להגיש נגדה כתב אישום אינה נכונה, וכי העובדה שמדובר באחיינה של פרקליטת המחוז לשעבר נודעה רק בדיון הגישור, כאשר ההגנה היא שהעלתה זאת.
התביעה טענה, כי לא היתה כל בקשה של המתלונן להימנע מההליכים נגדה.
התביעה מסרה, כי יש לראות בחומרה רבה, את העובדה, כי המתלוננת בודה דברים ומייחסת לבית המשפט דברים שלא התרחשו, כמו מחיקת דברים שנאמרו ונכתבו בפרוטוקול, וגם את עובדה זו, היא בדתה מליבה, וטענה, כי מדובר בחוצפה מצד הנאשמת.
התביעה מסרה, כי אף הדברים שמסרה הנאשמת בנוגע לסניגורה הקודם, עו”ד ליאור חיימוביץ, אינם אמת.
התביעה טענה, כי גם העובדה שבית המשפט לא אפשר לחקור את קצינת המבחן, כלל אינה נכונה, וכי קצינת המבחן דיברה באריכות בדיון שהתקיים ביום 26.10.22.
התביעה טענה, כי הציטוט שהקריאה הנאשמת מתוך פרוטוקול מיום 14.05.19, כלל אינו מופיע בפרוטוקול, וגם אותו, בדתה הנאשמת.
התביעה טענה, כי אין ברורה טענת הנאשמת, לפיה הפרקליטות מבקשת לאפשר לה לסיים את שעות השל”צ ומבקשת להטיל עליה עבודות שירות. התביעה הצטרפה לבקשת שירות המבחן להפקעת צו השל”צ, וסוגיה זו כבר הוכרעה, צו השל”צ הופקע, וכעת התביעה הציגה את עתירתה העונשית לאור הפקעת השל”צ.
התביעה טענה, כי בתחילה, הוצגה הנאשמת לתביעה ולבית המשפט כד”ר למשפטים, ורק היום שינתה הנאשמת את טעמה ומסרה, כי היא ד”ר לאנתרופולוגיה של המשפט ולא ד”ר למשפטים, על כן ראוי שהדבר יירשם.
דיון והכרעה
העבירה שעברה הנאשמת – חמורה מאוד.
מדובר בעבירה שנעברה במחשבה פלילית, תוך תכנון מראש של המעשים, ומתוך מטרה להציג מצג שווא כלפי לשכת ההוצאה לפועל, כי רשמה את בנה לחוג, בעלות של 6,000 ₪, חרף העובדה, כי עלות החוג היתה 500 ₪ בלבד.
אלמלא היה מתגלה, כי הגישה ללשכת ההוצאה לפועל חשבונית כוזבת, היה נאלץ המתלונן לשאת בתשלום סכום נכבד בו לא היה מחויב כלל לשאת.
הפגיעה הפוטנציאלית במתלונן אינה אלמנט החומרה היחיד בתיק זה. אלמנט חומרה משמעותי נוסף הינו – הטעיה מכוונת של לשכת הוצאה לפועל, גוף שיפוטי, אשר, כמו גופים שיפוטיים אחרים, אין בידיו המשאבים הנדרשים לבדיקת אמיתות המסמכים שמוגשים אליו, והוא פועל מתוך הנחה, שאזרחים מגישים אליו מסמכי אמת. מכאן גם, פגיעה פוטנציאלית חמורה בטוהר ההליך השיפוטי ואף באמון הציבור במערכת המשפט.
משנה חומרה לדברים, כאשר העבירה נעברה על ידי מי שהיא בעלת השכלה משפטית גבוהה (הגם שלדבריה, אינה מחזיקה ברשיון בתוקף לעסוק בעריכת דין), ואף משמשת כיום בתפקיד מרצה בפקולטה למשפטים, תוך שמכשירה סטודנטים למשפטים.
הנאשמת, בטיעוניה, שבה ומתייחסת לחשבונית הכוזבת כחשבונית “שגויה”, וטוענת, כי רק “עצמה עיניה” לכך שהחשבונית שגויה, אך לטענות אלה אין כל תימוכין בעובדות כתב האישום, בהן הודתה הנאשמת, בהיותה מיוצגת, לאחר משא ומתן ארוך ואף הליך גישור שיפוטי במסגרת דיון מקדמי.
הנאשמת הגישה חשבונית כוזבת ללשכת ההוצאה לפועל, ואף רשמה את אותו הסכום בטבלת ההוצאות שהגישה, עם דרישה לחייב את המתלונן במחצית הסכום, כאשר היא מודעת לכך, שלא שילמה סך של 6,000 ₪, אלא סך בן 500 ₪ בלבד, ומכאן, שאין מדובר בעצימת עיניים בנוגע להגשת חשבונית “שגויה” כפי שמנסה הנאשמת לצייר לפני בית המשפט, אלא בניסיון לחייב המתלונן, במרמה, בכספים אשר אינה זכאית להם.
הנאשמת טענה, כי בכתב האישום המתוקן, כלל לא יוחסה לה מחשבה פלילית, אך העבירה המיוחסת לה, בה הודתה במסגרת הסדר הטיעון, הינה עבירה הדורשת מחשבה פלילית, בהתאם להוראות חוק העונשין.
כמי שהיא בעלת השכלה משפטית גבוהה, בוודאי מודעת הנאשמת לכך ולכלל משמעות מעשיה, כך שנותר רק להתפלא על טענות אלה ועל ניסיונה למזער החומרה של המעשים.
אשר לטענות הנוספות שהעלתה הנאשמת – נותר רק להצר עליהן.
הנאשמת לא טענה טענות של ממש בנוגע לשאלת העונש, כשמרבית המלל מצדה היווה, למעשה, ניסיון להטיח האשמות ולהטיל דופי בכל גורם אפשרי כמעט, מתוך הגורמים שהיו מעורבים בהליך – החל מהמתלונן, עבור לחוות הסוסים, עבור לגורמי האכיפה והתביעה, עבור לשירות המבחן, עבור למי שייצגו אותה בעבר, וכלה בבית המשפט. רק אדם אחד נפקד מרשימת האשמים – והוא – כמובן – הנאשמת עצמה.
כך, העלתה הנאשמת האשמות קשות נגד המתלונן, אשר נועדו להשחיר אותו לפני בית המשפט, על אף שבית המשפט התרה בנאשמת מספר רב של פעמים לחדול ממעשיה.
עוד העלתה הנאשמת, טענות נגד סנגורה, עו”ד ליאור חיימוביץ, אשר להתרשמות בית המשפט, פעל למענה בנאמנות ובמקצועיות; תוך שהגיע להסדר עם הפרקליטות, הסדר שהוא מפליג לקולה ומהווה הישג משמעותי בעבורה.
הנאשמת החליפה יצוגה בתיק מספר לא מבוטל של פעמים ובסופו של דבר – בחרה לטעון לעונש החלופי בעצמה.
הנאשמת אף העלתה טענות שונות ומשונות כלפי בית המשפט, טענות נעדרות אחיזה במציאות.
בין היתר, טענה הנאשמת, כי בית המשפט סירב לשמוע את קצינת המבחן. זאת, למרות שבתאריך 12.06.22 התקיים דיון במעמד הצדדים, בנוכחות קצינת מבחן, אשר מסרה את עמדת השירות. בדיון, נכחה הנאשמת, אשר מסרה, כי סניגורה אינו יכול להתייצב לדיון, ובית המשפט נעתר לבקשתה, ודחה את הדיון, לפנים משורת הדין, על מנת לאפשר לסניגורה החדש של הנאשמת להתייצב.
לאחר מכן, כאמור לעיל, הוגשו מספר בקשות דחיה מטעם ההגנה, ובית המשפט נעתר לכולן. ביום 26.10.22 התקיים דיון בבקשת ההפקעה, בו נכחו באי כוח הצדדים; הנאשמת; ושוב – גם קצינת המבחן, אשר נימקה את עמדת השירות. באותו דיון הורה בית המשפט על הפקעת צו השל”צ.
עוד טענה הנאשמת, כי כב’ ס”נ לענינים פליליים דאז, השופט א’ ברסלר-גונן, נתן החלטה בתיק, לפיה פרקליטות מחוז דרום מנועה מלטפל בתיק זה. אלא, שעיון בפרוטוקול הדיון מיום 18.03.18 מלמד, כי לא ניתנה כל החלטה שכזו. טענה זו הועלתה מטעם ההגנה, התביעה ביקשה לבדוק את הדברים, וכל החלטה בנושא זה – לא ניתנה. אף עיון ביתר הפרוטוקולים מלמד, כי לא ניתנה כל החלטה שכזו על ידי מי מהמותבים אשר דנו בתיק זה.
הנאשמת העלתה טענות כלפי פרקליטות מחוז דרום בכלל וכלפי הפרקליט המנהל את התיק בפרט, אשר בית המשפט לא מצא להן כל בסיס.
הנאשמת טענה, בין היתר, כי הפרקליטות “נוקמת בה” בטיעוניה לעונש ובעתירתה לענין העונש. בלשון המעטה יאמר, כי טענה זו אינה מתיישבת כלל עם עמדת התביעה, הן לנוכח פרטי הסדר הטיעון שנערך עם הנאשמת בתחילה ואפילו לאחר הפקעת צו השל”צ.
למעשה, גם לאחר הפקעת צו השל”צ, הציגה התביעה עתירה עונשית מקלה מאוד, אשר אינה משקפת ולו במעט את חומרת המעשים של הנאשמת וכלל אינה מבטאת גמול הולם לעבירה ולנסיבותיה.
במקרה דנן, נכון דווקא לומר, כי חרף התנהלותה של הנאשמת, אשר רמסה כל הזדמנות שניתנה לה לרצות את עונשה המוסכם בדרך של צו של”צ, המשיכה התביעה לעשות עמה חסד ואף כעת, נוהגת כלפיה באותו האופן.
התביעה הפנתה לפסיקה מטעמה, לתימוכין במתחם הענישה אליו עתרה, אך פסיקה זו אינה תואמת את נסיבות תיק זה.
על מנת להמחיש חריגותו של ההסדר שנערך עם הנאשמת מלכתחילה וכן קולת העמדה העונשית אליה עותרת התביעה כעת, ראו גזר הדין שניתן לפני מותב זה, ת”פ 54903-09-12 מדינת ישראל נ’ פורטנוב. באותו מקרה, צירף הנאשם מסמכים כוזבים לעתירת אסיר, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במטרה לטעון, כי הנאשם היה חולה במועד בו אמור היה להתחיל ריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות ולבקש, כי תבוטל הפסקה מנהלית של עבודות השירות ותינתן לו האפשרות להתחיל שוב בריצוי העבודות, במועד מאוחר יותר.
על אותו נאשם, שהיה, בזמן הסתבכותו האמורה, צעיר כבן 19 שנים, ללא השכלה גבוהה כלשהי, ודאי לא השכלה משפטית – הושת עונש מאסר בפועל בן 10 חודשים, בכליאה ממשית, וזאת, לאחר שהתביעה טענה למתחם ענישה, שינוע בין שנה עד שלוש שנות מאסר בפועל. עוד הושתו על הנאשם, עונש מאסר מותנה מרתיע וכן קנס בסך 10,000 ₪. הנימוק המרכזי לענישה היה – הפוטנציאל לעיוות דין ולמתן החלטות שיפוטיות שגויות, כתוצאה מהגשת מסמכים כוזבים לבית המשפט והיעדר משאבים לבדוק האותנטיות של כל מסמך.
ערעור ההגנה על גזר הדין – נדחה על כל רכיביו. ראו עפ”ג 39517-03-15.
עוד ראו, לענין זה, גזר הדין ת”פ 28241-07-10 מדינת ישראל נ’ פדלון (פורסם במאגרים), שם נדון נאשם, שגם הוא הגיש לבית המשפט מסמכים מזויפים ואף מסר פרטים כוזבים בהליך משפטי, לעונש מאסר בפועל בן 27 חודשים, בתוספת עיצומים כספיים בסך כולל של 415,000 ₪.
כן ראו ת”פ 13932-08-09 מדינת ישראל נ’ אבירם (פורסם במאגרים), שם נדון נאשם, אשר מסר שטר מזויף ללשכת ההוצל”פ לצורך מימושו, לעונש מאסר בפועל בן 20 חודשים ועיצומים כספיים בסך כולל של 285,000 ₪.
אמנם, בחלק מפסקי הדין הללו המדובר היה בנאשמים בעלי הרשעות קודמות וכן הורשעו בסעיפי עבירה נוספים. עם זאת, מהות האירועים – דומה; ובנוסף, לאותם נאשמים לא היתה השכלה משפטית או הבנה בנוגע להשלכות של הגשת מסמכים כוזבים לערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית, כפי שמצופה מאדם ברמתה ובהשכלתה של הנאשמת דנן.
בית המשפט אינו שם עצמו קטיגור וככלל, יימנע מלהתערב בשיקול הדעת של התביעה הכללית. הדברים הובאו במטרה להראות עד כמה זכתה הנאשמת להתחשבות, הן בסבב הראשון של ההליך והן כעת – בסבב השני.
על כן, על אף הכשל הערכי העמוק הבא לידי ביטוי במעשיה של הנאשמת, הרי בשים לב לעתירת התביעה, כאמור לעיל, לא יחרוג בית המשפט ממתחם הענישה אליו עתרה התביעה, כך שינוע בין עונש מאסר צופה פני עתיד ועד למספר חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.
קביעת הענישה בתוך המתחם ושאלת הרשעת הנאשמת בדין
כאמור לעיל, בענינה של הנאשמת נערך הסדר טיעון, לפיו, עתרו הצדדים להימנע מהרשעת הנאשמת בדין ולהטיל עליה צו של”צ בהיקף 100 שעות והתחייבות להימנע מעבירה.
ההסדר נומק, בין היתר, בכך שהנאשמת נוטלת אחריות על מעשיה, וכי הנאשמת הינה ד”ר למשפטים, אשר הרשעתה בדין תוביל לפגיעה קונקרטית בה.
הגם שבית המשפט סבר, כי ההסדר חורג באופן משמעותי מהענישה ההולמת והראויה, כיבד את עמדת הצדדים ולא חרג, בפסק דינו, מהסדר הטיעון.
במסגרת פסק הדין, הוזהרה הנאשמת, כי אי ריצוי שעות השל”צ עלול להוביל להפקעת צו השל”צ ולדיון מחודש בשאלת העונש, על כל המשתמע מכך (ראו פרו’ מיום 21.09.20).
אלא, כפי שפורט בהחלטה בנוגע להפקעת צו השל”צ, לא עמדה הנאשמת בתנאי ההסדר.
הנאשמת לא ריצתה את שעות השל”צ שהוטלו עליה; הפגינה זלזול בוטה במסגרת אליה הופנתה; המשיכה באותה התנהלות גם במסגרת חלופית שניתנה לה; הפגינה זלזול בקצינת המבחן ובשירות המבחן למבוגרים (כפי שנמסר מאת קצינת המבחן); באותו האופן התנהגה, לכל אורך הדרך, גם כלפי התביעה הכללית וגם כלפי בית המשפט.
בניגוד לנמסר בעת הצגת ההסדר, במועד שמיעת פרשת העונש ביום 19.06.23, נמסר מפי הנאשמת, כי אינה ד”ר למשפטים וכי יש לה תואר ראשון במשפטים. עובדה זו הפתיעה הן את התביעה והן את בית המשפט, לאור המצג שהוצג מטעמה לכל אורך ההליך ושאף היווה בסיס להסדר הטיעון שנערך עמה ולאי הרשעתה בדין.
מטיעוני הנאשמת נקל לראות, כי עד היום נמנעת הנאשמת מליטול אחריות מלאה על מעשיה כשעיקר מעייניה נתונים להטחת האשמות כלפי כלל הגורמים שנטלו חלק בהליך – כמפורט לעיל.
לזכות הנאשמת יקח בית המשפט את הודאתה בעבירה וכן את חלוף הזמן מאז שנעברה העבירה, הגם שנעוץ בעיקר לפתחה של הנאשמת – הן בתמרונים המשפטיים שנקטה, לרבות החלפת הייצוג מספר לא מבוטל של פעמים והן בכך, שהפרה את תנאי ההסדר ונמנעה מלרצות את צו השל”צ, למרות ההזדמנויות שניתנו לה.
הפרת תנאי ההסדר תוך הימנעות הנאשמת מריצוי צו השל”צ – מביאים למסקנה, כי יש לקבל עתירת התביעה ולהורות על הרשעתה בדין, כפי שהורה בית המשפט בפתח הדיון. שהרי, הימנעות מהרשעה מוצדקת היתה במסגרת ההליך השיקומי שננקט עם הנאשמת, אך לעת הזו – אין עוד בנמצא המלצה שיקומית בעניינה ושירות המבחן למבוגרים משך את ידו מהמשך הקשר עמה. העבירה שעברה הנאשמת מצדיקה ואף מחייבת הרשעה בדין, כמתחייב על פי שורת הדין. על כן, הורה בית המשפט, טרם מתן גזר דין זה, על הרשעתה בדין.
העבירה שעברה הנאשמת היא בעלת השלכות כספיות והייתה מכוונות לפגיעה בקניין המתלונן. בנסיבות אלה – מוצא בית המשפט להיעתר לבקשת התביעה להשית עליה גם עיצום כספי מסוג קנס.
סוף דבר
לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, דן בית המשפט את הנאשמת לעונשים כדלקמן:
א. 6 חדשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מהיום, שהנאשמת לא תעבור עבירה בניגוד לחוק העונשין, תשל”ז-1977, פרק י”א, סימנים ו’ – ז’.
ב. קנס בסך 10,000 ₪ או 45 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-10 שיעורים שווים ורצופים, החל מיום 15.10.23 ובכל 15 לחודש העוקב. לא יועבר אחד התשלומים במועד – תועמד היתרה לפירעון מידי.
עותק גזר הדין יועבר לשירות המבחן למבוגרים.
הודעה זכות הערעור.
ניתנה היום, כ”ז אלול תשפ”ג, 13 ספטמבר 2023, במעמד הצדדים.
פסד מדי נ תהילה שגיא ליבוביץ גזר דין הגישה קבלות פיקטיביות בהוצלפ 18194-12-17
ראו איך הדוקטורית שמלמדת חוזים מפרה בעצמה חוזים – עקצה בעל יחידת דיור ב 20,000 ש”ח
זה לא בדיחה לתת לאחת כזו ללמד סטודנטים דיני חוזים????? תקראו בעצמכם. שכרה יחידת דיור ברח’ פלפלון 15 עומר ועקצה את בעל הבית.
פסד של השופט אור אדם של הגרושה תהילה שגיא דוקטור משפטים שעקצה את בעל הוילה 69446-12-19.
היא חיללה צ’ק בסך 4,200 ש”ח ולא שילמה.
היא לא שילמה ארנונה בסך 12,000 ש”ח וטענה שהאשם הוא בעל הבית שהנכס היה רשום על שם גרושתו, ולכן אי אפשר היה להעביר את הארנונה על שמה. השופט טען שזו טענה מצוצה מהאצבע כי בעל הבית הביא לה את החשבונות ויכלה לגשת למועצה ולשלם.
תהילה גם שברה רפרפות בפרגולה, ולא פינתה פסולת, ולסיום חטפה פס”ד על סך כ 20,000 ש”ח שכולל הוצאות משפט.
להלן פסק הדין:
| בית משפט השלום בבאר שבע | |
| ת”א 69446-12-19 עוז ואח’ נ’ שגיא ואח’ | |
| לפני | כב’ השופט הבכיר אור אדם | |
| תובע | דורון עוז ע”י ב”כ עו”ד דוד ענקי |
|
| נגד | ||
| נתבעות | 1.תהילה שגיא ע”י ב”כ עו”ד אייל לוטטי 2.שפרה שגיא ע”י ב”כ עו”ד נתנאל שניאור |
|
| פסק דין |
רקע כללי
- הנתבעת 1 (להלן: “הנתבעת“) שכרה מהתובע מושכר ברח’ פלפלון 15 בעומר (להלן: “המושכר“), בהתאם להסכם שכירות מיום 2.9.2017 (להלן: “ההסכם“), ושהתה במושכר מיום 1.10.2017 ועד ליום 15.7.2017.
- אמה של הנתבעת, הנתבעת 2, שימשה כערבה לכל חובות הנתבעת 1.
- התובע הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בסך 124,212 ₪, בגין נזקים שנגרמו לו בגין הפרת הסכם השכירות. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד לפיצוי בסך 27,344 ₪ בגין הפרת ההסכם.
- הן התביעה והן התביעה שכנגד הן תביעות מופרזות.
סכסוכים מעין אלה בין שוכר ומשכיר, מתנהלים דרך קבע בבית המשפט לתביעות קטנות, ללא הוצאות גדולות וללא מעורבות של עורכי דין, נקבעים בתוך חודשים ספורים ומסתיימים בדיון קצר. צר הדבר כי שני הצדדים האדירו את נזקיהם באופן לא ראוי המעמיס על המערכת. - על מנת לעמוד על טענות הצדדים, שומה להבין את אופן השתלשלות העניינים בנוגע להסכם השכירות בין התובע והנתבעת.
- וזו השתלשלות העניינים שהביאה למחלוקת נשוא התביעה והתביעה שכנגד:
- א. בין הצדדים נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת ביום 2.9.2017 לתקופה של שנה אחת החל מיום 1.10.2017.
- ב. עם סיום תקופת השכירות ע”פ ההסכם, ההסכם הוארך בשנה נוספת ללא מסמך בכתב, היינו עד לסוף חודש ספטמבר 2019.
- ג. ביום 17.1.2019 שלח התובע לנתבעת מכתב התראה בגין אי תשלומי ארנונה והפרות נוספות.
- ד. ביום 21.2.2019 שלח התובע לנתבעת דרישת פינוי.
- ה. ביום 12.3.2019 הגיש התובע תביעה לפינוי מושכר תא”ח 25622-03-19.
- ו. ביום 5.6.2019 נדונה התביעה בפני כב’ השופטת ליפשיץ. כל צד טען את טענותיו, ובמהלך הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הנתבעת תפנה את המושכר עד ליום 7.7.2019, ובית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים.
- ז. ביום 15.7.2019 פינתה הנתבעת את המושכר.
הסכם השכירות
- הנתבעת העלתה בעדותה טענות שונות נגד הסכם השכירות. נטען כי התובע הוא מי שניסח אותו ולא היתה לה כל ברירה אלא לחתום עליו (ע’ 14 ש’ 24 – 35 לפרו’).
יש לדחות טענות אלה.
הפסיקה קבעה כי על פי רוב אדם מחוייב למסמכים עליהם חתם, וכי לא תתקבל טענה שמי שחתם על הסכם לא קרא אותו או לא הבין אותו. נפסק כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו. טענה בדבר בטלות חוזה לא תעמוד למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ולא עמד על ההשלכות הנובעות מכך. הלכה זו כוחה יפה ביתר שאת, כאשר מדובר במסמכים בעלי חשיבות (ע”א 1319/06 משה שלק נ’ טנא נגה 1981 בע”מ (20/03/2007)). - אם כך בדרך כלל, בענייננו מקל וחומר.
ניתן היה להתרשם כי הנתבעת, שהיא משפטנית בהשכלתה ובעלת דוקטורט באנתרופולוגיה משפטית, היא גם אשה דעתנית העומדת על דעתה. היא חתמה על ההסכם מן הסתם לאחר שקראה אותו.
יתרה מזו, הנתבעת לא טענה בשום שלב, לא בכתב ההגנה, לא בתביעה שכנגד ולא בטענות ההגנה שהגישה, כי ביקשה מהתובע לשנות סעיף זה או אחר וכי נאלצה לחתום על ההסכם למרות שהוא לא נראה לה. בנסיבות אלה, יש לדחות את כל טענות הנתבעת כנגד סעיפים בהסכם השכירות.
טענה לשכירות לטווח ארוך
- הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על סך 27,344 ₪, המורכבים מסכום של 15,000 ₪ בגין חוסר תום לב בניהול החוזה, שהוביל לכך שהיא נאלצה לעבור דירה בתוך שנה וחצי, למרות התחייבות הנתבע כי היא יכולה להתגורר במושכר שנים רבות, וכן פיצוי בגין השקעות שלה במושכר והוצאות מעבר הדירה מוקדם מהצפוי.
- אשר לטענת הנתבעת לגבי התחייבות להשכיר את הדירה לנתבעת לתקופה ממושכת, הפנה הנתבע לסעיף 1 (ב) להסכם השכירות, בו נקבע כי תנאי הסכם זה משקפים את כל המוסכם בין הצדדים, כי הצדדים לא יהיו קשורים בכל התחייבות או הבטחה שאינם נכללים בהסכם וכל שינוי ייעשה רק בכתב.
- הפסיקה קבעה כי במקום בו קיים הסכם בכתב, קיימת מעין חזקה לפיה כל ההסכמות המחייבות נכללות בהסכם הכתוב (ר’ למשל: ת”א (מח’ י-ם) 30206-07-14 מרכז הפעמון בע”מ נ’ ברנרד מדיקל בע”מ (14.6.2016), והפסיקה הרבה המאוזכרת שם).
- אכן, ניתן לקבל את גרסת הנתבעת, כי למרות תקופת השכירות הקבועה בהסכם, על יסוד שיחה עם התובע, היא סברה, כפי שמן הסתם גם הוא סבר, כי מדובר יהיה בשכירות לתקופה ממושכת.
עם זאת, אני דוחה את טענת הנתבעת כי מדובר בהתחייבות מחייבת בעלת אופי משפטי.
לו היה מדובר בהתחייבות בעלת אופי משפטי, מן הסתם הדבר היה נכנס לתוך ההסכם. - כאמור לעיל, הנתבעת היא דעתנית, עקשנית, ידענית ועומדת על דעתה. הנתבעת הבינה היטב כי גם אם ישנה ציפייה הדדית כי מדובר יהיה לשכירות לתקופה ממושכת – הרי שההסכם המחייב מדבר על שכירות לשנה אחת עם אופציה להארכה לשנה נוספת ולא מעבר לכך.
- בנסיבות אלה, יש לדחות את טענת הנתבעת, כאילו התובע הפר הסכמה חוזית.
לא כל אמירה הנאמרת בין צדדים להסכם, מהווה חוזה מחייב. יש צורך בגמירות דעת ובמסוימות, היינו שהצדדים התכוונו להקנות להבטחה אופי משפטי. מהראיות שנשמעו בפני בית המשפט, ברור כי האמירה של התובע, לפיה צפוי שיהיה מדובר בשכירות לטווח רחוק, של שנים ארוכות, לא הייתה התחייבות בעלת אופי משפטי. - בנסיבות אלה, יש לדחות את עיקר הטענות בתביעה שכנגד, אשר נוגעות להפרת התחייבות להשכיר את המושכר לתקופה ממושכת.
טענת הקיזוז
- הנתבעת מודה כי חדלה בשלב מסויים לשלם את תשלומי הארנונה (הכוללים גם תשלום עבור מים ושמירה), לטענתה, עקב טענת קיזוז, שכן התובע הפר את ההסכם.
- עיון בראיות שהובאו בפני בית המשפט על רקע השתלשלות העניינים שפורטה לעיל, מלמד כי הנתבעת סברה כי תשכור את המושכר לתקופה ממושכת, אולם בשלב מסויים הבינה כי התובע עומד למכור את המושכר. או אז החליטה לחדול מתשלומי הארנונה (לרבות מים ושמירה) המוטלים עליה. התובע פנה אליה בדרישה לתשלום חובותיה, והיא השיבה כי הפעילה את זכות הקיזוז עקב הפרת ההסכם על ידו. בנסיבות אלה, דרש התובע את פינוי המושכר, ובהמשך הגיש את תביעת הפינוי.
- סעיף 41 להסכם השכירות בין הצדדים קובע כדלקמן: “חובות שהצדדים להסכם זה חייבים זה לזה, אינם ניתנים לקיזוז אלא לאחר קבלת הסכמה מוקדמת בכתב של הצד השני“. כמתואר לעיל, הנתבעת חתמה על ההסכם כאשר היא מודעת לכל האמור בו, לרבות הויתור ההדדי על טענות קיזוז.
ברור שלא ניתן לשלול מצד לחוזה את זכות התביעה. אם לנתבעת יש טענות לפיהן התובע הפר הסכם – היא היתה רשאית לדרוש פיצוי, אולם היא ויתרה על האפשרות לקיזוז מול חובות בהם היא מודה, שכן הסכמתה המפורשת בכתב לוויתור על זכות הקיזוז, מאיינת את טענתה כי חדלה לשלם את תשלומי הארנונה עקב טענת קיזוז. - ההסכם שולל אפוא טענת קיזוז, והיה על הנתבעת לשלם את חוב הארנונה ללא קשר לטענותיה נגד התובע, אולם הדבר איננו מונע הגשת תביעה שכנגד בעניין טענותיה של הנתבעת.
- על רקע זה, יש לבחון את טענות הצדדים לגבי נזקים שנגרמו להם.
פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי
- עיקר תביעתו של התובע בסך 85,500 ₪, היא בגין איחור בפינוי המושכר, בהתאם לסעיף 36 להסכם השכירות, לפיו אם השוכר לא פינה את המושכר בתום תקופת השכירות או לאחר שקיבל הודעת פינוי, עליו לשלם למשכיר סכום של 500 ₪ עבור כל יום של פיגור בפינוי המושכר.
- לתובע היו טענות כבדות משקל לדרישת הפינוי. לנתבעת היו טענות משלה כי התובע הפר את ההסכם. מעיון בפרוטוקול הדיון במסגרת התביעה לפינוי מושכר במסגרת תא”ח 25622-03-19, עולה כי לאחר שכל צד טען את טענותיו, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה פינוי המושכר יהיה ביום 7.7.2019. בית המשפט נתן תוקף להסכמת הצדדים.
- שני הצדדים הביאו בחשבון, מן הסתם, את הסיכונים והסיכויים במתן פסק דין בתביעת הפינוי, ומצאו לנכון להגיע להסכמה לגבי מועד הפינוי.
- התובע בעדותו בבית המשפט אישר כי הוא נתן הסכמה לפינוי המושכר במועד האמור 7.7.2019. התובע אף אישר כי ייתכן שנתן הסכמה לשבוע נוסף עד ליום 15.7.2019, כפי שטענה הנתבעת, מועד בו פונה המושכר בפועל.
- יודגש כי בכל התקופה עד למועד הפינוי המוסכם 15.7.19, המשיכה הנתבעת לשלם דמי שכירות כסדרם, וכן את חשבון החשמל שהיה על שמה (אם כי תשלומי ארנונה לא שולמו). היתה מחלוקת מהותית בסוגיה אם קמה לתובע זכות פינוי לפני תום התקופה החוזית, ובנסיבות אלה, הגיעו הצדדים להסכמה כניכר מפרוטוקול הדיון בתביעת הפינוי.
- אכן, במסגרת ההסכמה, שמרו הצדדים לעצמם את הזכות לטעון טענות כספיות.
ואולם, מרגע שקיימת הסכמה של המשכיר למועד הפינוי – לא ניתן לטעון לפיצוי מוסכם בטענה לאיחור בפינוי, קל וחומר כאשר דמי השכירות שולמו כסדרם. - אני קובע אפוא, כי הצדדים הסכימו כי המושכר יפונה ביום 15.7.2019. הנתבעת אכן פינתה את המושכר ביום 15.7.2019. בנסיבות אלה, אין כל עילה לפיצוי מוסכם בגין העדר פינוי במועד.
- אשר על כן, לא היה מקום לתביעת החלק הארי שבתביעה העיקרית בגין הפיצוי המוסכם. בנסיבות אלה אין צורך גם לדון בטענות הנתבעות כנגד גובהו של הפיצוי המוסכם.
- למעלה מן הצורך יצויין, כי התובע טען גם לפיצוי בגין הפרת הסכם בכך שהנתבעת לא נתנה להראות את המושכר לקונים פוטנציאליים. הנתבעת צרפה שורה של התכתבויות הודעות ווטסאפ לגבי תיאומים שונים להראות את המושכר למתעניינים, וממילא, התובע לא טען לכל נזק כתוצאה מהפרה זו.
דמי שכירות בגין חודש יולי 2019
- אין מחלוקת כי הנתבעת מסרה לתובע שיקים דחויים מראש לגבי דמי השכירות החודשיים. אין מחלוקת כי השיקים נפרעו כדבעי עד לחודש יוני 2019. דא עקא, התובע טען כי השיק של חודש יולי 2019 חולל ולא נפרע, ומכאן חוב של הנתבעת לטענתו בסך 4,200 ₪. הנתבעת טענה כי התובע לא המציא אישור לכך השיק שצורף לכתב התביעה אכן חולל.
- בעניין זה יש להעדיף את עדות התובע:
ראשית, התובע העיד כי השיק של חודש יולי חולל ולא נפרע. אם השיק נפרע כטענת הנתבעת, לא הייתה מניעה מצידה להציג תדפיס מחשבון הבנק שלה, המלמד כי השיק נפרע, כדי להפריך את טענת התובע בעניין זה. העובדה שהנתבעת לא עשתה כן, מדברת בעד עצמה ומקשה לקבל את טענת הנתבעת בעניין.
שנית, כאמור לעיל, מדובר בנתבעת העומדת על דעתה, אשר סירבה לשלם חוב ארנונה במשך תקופה ממושכת בטענה להפרת התחייבות. אין מחלוקת כי המושכר פונה ביום 15.7.2019. בנסיבות אלה, בלתי סביר כי הנתבעת הייתה מסכימה לפרעון שיק על חודש שלם, כאשר שהתה במושכר רק מחצית החודש, ולכן סביר יותר שביטלה את השיק. - נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי יש לקבל את טענתו של התובע כי השיק עבור חודש יולי 2019, נספח 6 לכתב התביעה, אכן חולל ולא נפרע.
- הנתבעת טענה בסיכומיה לחלופין, כי כיוון שהשיק הוא ליום 10 לחודש, כמו כל השיקים שלפניו, הרי שלמעשה השכירות הייתה רק מיום 10 לחודש ולכן יש לחייבה רק בגין חמישה ימים. יש לדחות טענה קלושה זו.
הטענה לא נטענה בכתבי הטענות. ההסכם קובע במפורש כי תחילת השכירות תהיה ביום 1.10.2017. אין קשר בין מועד התשלום ב- 10 לכל חודש לבין מועד השכירות. - התובע תבע כאמור בגין שיק זה שחולל, סכום של 4,200 ₪.
ואולם, אין מחלוקת כי המושכר פונה ביום 15.7.2019.
בנסיבות אלה, זכאי התובע ברכיב זה רק למחצית דמי השכירות החודשיים, היינו לסך של 2,100 ₪.
חוב ארנונה (לרבות מים ושמירה):
- אין מחלוקת בין הצדדים כי תשלומי מים, שמירה וארנונה מוטלים על השוכר, היינו על הנתבעת. אין מחלוקת בין הצדדים כי בשלב מסוים, כאשר הבינה הנתבעת כי התובע מתעתד למכור את המושכר, היא חדלה לשלם את תשלומי הארנונה, השמירה והמים החודשיים בטענת “קיזוז”.
- הנתבעת טענה, כי בהתאם להסכם היה על הצדדים להעביר את חשבון הארנונה על שמה, והדבר לא ניתן היה לביצוע באשמו של התובע, שכן המושכר היה רשום גם על שם גרושתו. בנסיבות אלה, נטען כי יש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע, כאשר בעטיו לא הועבר החשבון על שמה של הנתבעת, וכך הייתה נמנעת התסבוכת שבהיעדר התשלום.
אין יסוד לטענה זו. - עלה מהראיות, כי לאחר שהתברר שלא ניתן להעביר את חשבון הארנונה (לרבות מים ושמירה) על שמה של הנתבעת, ולא משנה מדוע, בחרו הצדדים בהסדר אחר, לפיו התובע היה מקבל את החשבון, מעביר אותו לנתבעת והיא היתה משלמת אותו.
כך נוהל התשלום בתחילת תקופת השכירות ללא כל טענה של מי מהצדדים.
הנתבעת חדלה לפתע לשלם את התשלומים החלים עליה.
כאמור לעיל, דחיתי את טענתה כי קמה לה זכות קיזוז, שכן הצדדים ויתרו על הזכות האמורה בהסכם.
בנסיבות אלה, אין קשר סיבתי בין העדר האפשרות להעביר את החשבון על שמה של הנתבעת, לבין העדר התשלום, ולא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה. - אשר לגובה חוב הארנונה (לרבות מים ושמירה), היו הצדדים חלוקים:
הנתבעת הפנתה למסמך שסומן ג’ בנספח 2 לכתב התביעה, לפיו יתרות חובות ארנונה, מים ושמירה עד ליום 31.7.2019 עומדות על 4,753 ₪ בלבד.
התובע טען כי מדובר בחוב בסכום של 16,595 ₪. - התובע בעדותו נשאל לגבי הטבלה שסומנה ג’ כחלק מנספח 2 לכתב התביעה, בה צויין סכום נמוך יותר. התובע אישר כי מישהו במשרד שלו הכין את הטבלה, והשיב כי: “אולי זה רק חלק” (ע’ 7 ש’ 18 לפרו’).
- מההתכתבויות שבין הצדדים עולה כי המכתב הראשון שהתובע שלח לנתבעת ביום 17.1.2019 מציין חוב ארנונה בסך 7,498 ₪ (נספח 7 לכתב התביעה).
אם המסמך נשלח בינואר 2019, ברור כי מדובר בגין חוב קודם משנת 2018, שנאמר בו שיש לשלמו עד ליום 17.1.2019. מכיוון שאין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה את תשלומי הארנונה (לרבות מים ושמירה) לאחר מכן, ברור שמדובר בסכום נוסף מעבר לחוב זה. הטבלה שצורפה שסומנה ג’ בנספח 2, מדברת רק על חובות מנובמבר 2018 ועד יולי 2019.
התובע צירף בנספח 2 לכתב התביעה קבלה לפיה שילם סכום של 11,842 ₪ בגין חוב ארנונה (לרבות מים ושמירה), ששולם על ידו ביום 2.7.2019. מהתדפיס עולה כי מדובר בחוב עבור המושכר ברח’ פלפלון 15 בעומר, עבור יתרת חוב 2017, יתרת חוב 2018 וכן תשלומים שוטפים, משמע לשנת 2019.
כיוון שהתשלומים הם דו חודשיים, יש להניח כי ביום 2.7.2019 שילם התובע את מלוא החוב עד לתום חודש יוני 2019, היינו 7,498 ₪ בגין חובות קודמים, ע”פ מכתב הדרישה מיום 17.1.2019, ועוד 4,344 ₪ בגין מחצית שנת 2019. הסכומים דומים לסכומים בטבלה נספח ג’, הכוללת חוב של תשעה חודשים. - אני קובע אפוא, כי חוב הארנונה (לרבות מים ושמירה) של הנתבעת עד לסוף חודש יוני 2019 עמד על 11,842 ₪ שהתובע שילם במקומה.
- לא הוצגו נתונים לגבי מחצית החודש עד לפינוי ביום 15.7.2019, אולם בהתאם לגובה החוב הקודם ניתן להעריך כי מדובר בסכום נוסף של כ- 362 ₪.
- סך חובה של הנתבעת בעניין ארנונה, מים ושמירה, עומד אפוא על סך של 12,204 ₪.
נזקים למושכר והשקעות במושכר
- התובע עתר לפצות אותו בסך 9,653 ₪ בגין נזקים שנגרמו למושכר, בגינם לטענתו נאלץ להוציא הוצאות.
התובע צרף את התצהירים של העדים יגאל סבטון ושמעון אבוטבול לפיהם הבית נמסר לנתבעת כשהוא תקין ומסודר, וכן תצהיר של העד אבוטבול, לפיו ביום 16.7.2019 לאחר שהנתבעת עזבה את המושכר, הוא ביצע תיקונים שונים.
יצויין כי ישנה סתירה בין האמור בתצהיר אבוטבול כי עלות העבודה הנה 8,541 ₪ לבין החשבונית אשר עומדת על סך 9,652 ₪. - יש ממש בטענת הנתבעת כי עיקר הנזק הנטען כפי שעולה מהחשבונית שצורפה – איננו נזק שבאחריות הנתבעת כשוכרת ולא הוכח שעליה הנטל לשאת בנזק.
יש לזכור כי מדובר בנכס ישן, משנות ה-60 של המאה הקודמת, שהנתבעת שכרה אותו לתקופה קצרה יחסית של שנה ומחצה.
כך למשל, נתבע פיצוי של 3,000 ₪ בגין ניקיון חצר, גיזום עצים יבשים ופינוי פסולת. התובע לא ידע להסביר מדוע הנתבעת אחראית לפצותו על גיזום עצים, כאשר מטבע הדברים אין זה תפקידו של שוכר לגזום עצים, ולא ידע להצביע על נזק קונקרטי שיש להטיל על הנתבעת בגין הוצאה זו.
כך למשל, נתבע פיצוי של 1,000 ₪ בגין צביעת גדר בחזית, שסביר יותר שאין מדובר בנזק שבאחריות השוכרת.
כך למשל, נתבע פיצוי של 100 ₪ לתיקון מנגנון הדלת הראשית, כאשר הנתבעת העידה כי המנגנון התקלקל כמה פעמים במהלך השכירות, ואבוטבול תיקן אותו שוב ושוב על חשבון התובע, כך שעולה כי אין מדובר בנזק כתוצאה משימוש לא סביר של השוכרת. גם תיקון של דלתות רופפות בארונות המטבח, איננו בהכרח באחריות הנתבעת השוכרת.
סכום משמעותי של 2,500 ₪ נתבע בגין צביעת הדירה, כאשר סעיף 32 להסכם השכירות קובע במפורש כי המושכר נמסר לשוכרת לא צבוע והיא רשאית להשיבו לא צבוע. - מכל האמור לעיל עולה, כי מדובר היה בשיפוץ כללי של נכס ישן, כאשר לגבי עיקר השיפוצים שבוצעו בנכס, לא הוכח כי מדובר בנזקים שגרמה הנתבעת דווקא ושיש לחייבה בגינם.
עם זאת, חלק קטן מהנזקים, כגון רפרפות שבורות בפרגולה או פינוי פסולת, הם בהחלט באחריות השוכרת הנתבעת. - מנגד, הנתבעת תבעה במסגרת התביעה שכנגד, פיצוי בסך 9,658 ₪ בגין השקעות שביצעה במושכר, בגין שתילת דשא, הובלה והרכבה של ארונות קיר וארונות מטבח עליונים והרכבה של בית עץ בחצר.
- אין מחלוקת כי הנתבעת לא קיבלה אישור מראש ובכתב להשקעות אלה, כפי שנדרש בהסכם השכירות, כאשר היא אישרה שלפי הסכם השכירות היא מוותרת על השבה של השקעות במושכר, וציינה כי כאשר עזבה את המושכר ביום 15.7.2019 פרקה את כל השקעותיה, למעט הדשא כמובן. עם זאת, בנוגע לדשא שהנתבעת שתלה, למרות שהדבר נעשה בניגוד להסכם, הנתבעת ציינה כי התובע התלהב, ואף הציג זאת בפני קונים פוטנציאליים (ע’ 15 – 16 לפרו’).
- לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי הנזקים המינוריים שגרמה הנתבעת למושכר, שקולים פחות או יותר להשקעותיה המינוריות בהשבחת ערך המושכר, כך שאין מקום לחיוב מי מהצדדים בפריט זה.
רכיבי תביעה שונים
- בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי בגין הוצאותיו בתביעת הפינוי. התובע לא צירף את החלטתה של כב’ השופטת ליפשיץ, אשר דחתה את דרישתו להוצאות באותו הליך. בנסיבות אלה, במהלך הדיון הודיע התובע כי הוא מסיר את תביעתו לקבל הוצאות בגין תביעת הפינוי.
- התובע הוסיף ותבע פיצויים בגין עגמת נפש. ככלל, כאשר שוכר מסרב לשלם ארנונה ולפנות את המושכר, אפשר כי יש זכאות גם לפיצוי בגין נזק עקיף כגון עגמת נפש.
ואולם, בענייננו כמפורט לעיל, מדובר במחלוקת מהותית לגבי השכירות, לנוכח השקעות הנתבעת במושכר, על רקע טענת התובע (שאיננה בעלת אופי משפטי) כי יהיה מדובר בשכירות לטווח ארוך. עוד יצויין כי התביעה שהוגשה היתה מופרזת ביותר. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש. - אשר לערבה הנתבעת 2, לא עלתה כל טענה קונקרטית, ואין מחלוקת כי היא ערבה לכל חיוב של בתה, הנתבעת 1, בנוגע להסכם השכירות.
סיכומו של דבר
- לנוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה העיקרית בחלקה, ומחייב את הנתבעות יחד ולחוד לשלם לתובע סכום כולל של 14,304 ₪.
- ב”כ הנתבעות טענו שלנוכח העובדה שהתביעה היתה מופרזת מאד, יש לחייב דווקא את התובע בהוצאות. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לכך, שכן הנתבעת היא מי שגרמה לכל התסבוכת, בכך שחדלה לשלם תשלומי חובה המוטלים עליה, בטענת “קיזוז” המנוגדת להסכם. עם זאת, בהתאם לסכום שנפסק, יהיו גם ההוצאות ושכר הטרחה שייפסקו לזכות התובע מינוריות ויעמדו על סך כולל של 4,095 ₪.
- הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי.
ניתן היום, ל’ אדר א’ תשפ”ב, 03 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.
One Comment
נו באמת, הרכב הערעורים הפלילי במחוזי ב”ש מכיל את הנבלות הכי גדולים: יעל רז לוי, גיל שלו והדוס הסנילי אהרון משניות. הם תמיד מחמירים בעונש. מה רוצים מסולקין. זה רק בגלל שופטי הזבל האלו שהרף שלהם שונה מהרף הארצי.