עוד החלטה מבית המשפט העליון של העיר סדום, סליחה, בירושלים והפעם השופט הדתי דוד מינץ. מינץ קיבל לטיפולו ערעור על החלטה של רשם בעניינו של פושט רגל, והרשם דרש מהמערער להפקיד 5,000 ש”ח עירבון לערעור. כמובן שמי שהוא פושט רגל אין לו 5,000 ש”ח לשלם כדי שהוא יוכל לערער, ואם ההחלטה תישאר על כנה, המערער רוסלן ג’ולידוב יאבד את הערעור ויישאר תקוע עם החלטה רעה וגרועה בלי שום יכולת לתקן את מצבו.

רוסלן הסתמך על החוק שאומר שמי שהוא בפשיטת רגל, זו “ראיה לכאורה להעדר יכולת כלכלית”. אבל רק בסדום (סליחה מדינת ישראל) השופטים יכולים לקחת הוראת חוק פשוטה, תקנה 14(ד)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס״ז-2007, ולהפוך אותה ואת כוונתה ב 180 מעלות ולהחליט בדיוק ההיפך. וכך עשה גם השופט הסדומאי דוד מינץ בענין. הוא הכיר בתקנה ובכך שפשיטת רגל זו ראיה לחוסר יכולת כלכלית המצדיקה פטור, אולם כדי להפוך את הלבן לשחור ואת השחור ללבן, הוא אמר שגם אם בחוק כתוב X, זה לא אומר ש X זה החוק. ואיך עושים את זה? ראו מה הוא אמר: “אין בכוחה של התקנה כדי להעניק פטור אוטומטי מתשלום אגרה בהתעלם מיתר הנתונים הרלוונטיים לעניין”. פירוש הדבר הוא שיש “נתונים רלבנטים אחרים” שהחוק לא חשב עליהם – אבל הוא – דוד מינץ שחושב עצמו לחכם מכל אדם – כן חשב עליהם…… ומהם אותם “נתונים רלבנטים”? זה כבר מוביל אותו בחזרה לבקשה לפטור מעירבון של כל אדם שאינו פושט רגל שאומרים לו: לא הראית שאמא שלך יכולה לשלם, לא הראית שסבא שלך לא יכול לקום מהקבר ולשלם, לא הראית שחמותך לא מסכימה לשלם….לא הראית שניסית למכור כליה, ולא ניסית לשעבד את גופך לשוק השחור…. וכו’ וכו’….

כך שופטי בית המשפט העליון דופקים את בני ישראל פעם אחר פעם, במיוחד את העניים והמסכנים “שידם אינה משגת”, ואחר כך עוד עושים פוזה בעולם שבית המשפט העליון הישראלי הוא אור לגויים. שופטים דתיים עם כיפה כמו דוד מינץ הם עוד יותר גרועים וגועליים כי הם גם מצדיקים את ההתעללות במקורות הדתיים שלהם, הדת היהודית.

בשם המערערים:                         עו”ד איליה שרייר

לפנַי ערעור על החלטת הרשם ר׳ גולדשטיין בע״א 5611/20 מיום 10.8.2020, במסגרתה דחה את בקשת המערערים לפטרם מתשלום אגרת בית משפט והעירבון הועמד על סך של 5,000 ש”ח; ועל החלטתו מיום 23.8.2020 בה דחה את בקשת המערערים לעיון חוזר בהחלטה מיום 10.8.2020.

1. ביום 10.8.2020 הגישו המערערים ערעור אזרחי לבית משפט זה נגד החלטה שניתנה בהליך פשיטת רגל המתנהל בעניינם. בד בבד הגישו גם בקשה לפטור מתשלום אגרת בית משפט, בטענה כי לאור היותם מצויים בהליך פשיטת רגל, יכולתם הכלכלית מוגבלת. עוד ביקשו המערערים להסתמך על האמור בתקנה 14(ד)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס״ז-2007 (להלן: תקנות האגרות), על פיה הכרזה על פשיטת רגל מהווה ראיה לכאורה להיעדר יכולת כלכלית.

• ביום 10.8.2020 דחה הרשם את בקשת המערערים בציינו כי אין די בהיותם של המערערים פושטי רגל, והיה עליהם לפרוש תשתית עובדתית בקשר ליכולתם הכלכלית. כמו כן הורה הרשם כי על המערער להפקיד עירבון בסך של 5,000 ש״ח.

• בקשה נוספת שהגישו המערערים ביום 18.8.2020, למתן פטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון, בצירוף מספר מסמכים שיש בהם כדי לתמוך בטענתם כי הם חסרי יכולת כלכלית נדחתה ביום 23.8.2020. במסגרת ההחלטה צוין כי היה על המערערים להציג תשתית עובדתית רלוונטית מלאה לעניין מצבם הכלכלי כבר במסגרת בקשת הפטור הראשונה. עוד נקבע כי גם בתשתית הראייתית שצורפה אין כדי להצדיק מתן הפטור כמבוקש, כאשר בין היתר המערערים לא הסבירו כיצד הם מממנים את ייצוגם המשפטי ולא הציגו תשתית שיש בה כדי ללמד כי אין ביכולתם להסתייע באחרים לצורך גיוס סכום העירבון. עוד צוין כי סכום העירבון הועמד על הצד הנמוך.

• מכאן הערעור שלפנַי במסגרתו נטען כי הרשם עצם את עיניו מלראות כי למערערים יכולת כלכלית מוגבלת ביותר לאור הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינם ולאור המסמכים שהוצגו המעידים על מצבם הכלכלי רעוע. לטענת המערערים, לא היה מקום לדרוש מהם נתונים נוספים, תוך שהם מציינים כי שכר הטרחה של מייצגם ממומן על ידי הורי מערערת 2 וכי אין להם קרובים נוספים אליהם ניתן לפנות כדי להסתייע בגיוס סכום העירבון.

• דין הערעור להידחות. שיקול דעתו של רשם בית המשפט בעניינים הקשורים באגרה ועירבון הוא רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו לאחרונה: בש״א 5739/20 פלוני נ׳ בית מלון אופרה תל-אביב, פסקה 4 (18.8.2020)). החלטת הרשם במקרה זה אינה מגלה כל עילה להתערבות ערכאת הערעור. הוא הדין גם באשר לקביעת הרשם כי המערערים לא פרשו תשתית עובדתית מלאה ומספקת כנדרש.

• לא למותר לציין כי תקנה 14(ד)(3) לתקנות האגרות אכן קובעת כי הכרזת חייב פושט רגל מהווה ראיה לכאורה לחוסר יכולתו הכלכלית של המבקש פטור מתשלום אגרת המשפט. אולם לא רק שהמערערים אינם עומדים בתנאי התקנה (בהיותם מצויים בהליכי פשיטת רגל, אך טרם הוכרזו פושטי רגל), אלא שגם אין בכוחה של התקנה כדי להעניק פטור אוטומטי מתשלום אגרה בהתעלם מיתר הנתונים הרלוונטיים לעניין (וראו: בג”ץ 3622/12 שריאור נ’ מדינת ישראל, פסקה 5 (3.6.2012); בש”א 3825/20 רפאילוב נ’ קירשנבוים, פסקה 7 (21.6.2020)). עוד יש לציין כי הרשם הלך כברת דרך משמעותית לקראת המערערים בהעמידו את העירבון על סכום של 5,000 ש”ח, וגם בשל כך אין כל מקום להתערב בהחלטתו.

           בשולי הדברים, אך לאו דווקא בשולי חשיבותם אציין כי סגנון הערעור בוטה ובלתי ראוי. המערערים מלינים בערעור על “אטימות” הרשם ועל כך שהחלטתו “מקוממת”. אין להלום העלאת טענות מסוג זה, גם אם יש בפי בעל דין ביקורת כלפי החלטת בית המשפט. לא מן הנמנע כי ללא קשר לדחיית הערעור לגופו של עניין כמפורט לעיל, היה מקום למחוק את הערעור גם בשל תוכנו המתלהם (השוו: בג”ץ 2888/10 בציר נ’ משרד המשפטים, פרופ’ יעקב נאמן (18.4.2020)). 

           הערעור נדחה.

           ניתן היום, ‏י”ד באלול התש”ף (‏3.9.2020).

שלא תחשבו שדוד מינץ הוא היחיד בסדום. כולם ככה בבית המשפט העליון. ראו למשל את ההחלטה של רון גודלשטיין הרשם בבית המשפט העליון שהוא זה שקובע מי יקבל פטור מהפקדת עירבון ומי ייאלץ למכור עצמו לשוק השחור ולהביא אלפי שקלים. הרשם רון גולשטיין עוד נחשב מוצלח יותר מחברתו שרית עבדיאן…., הפעם מדובר בהליך של העיתנואי אלי ציפורי המבקש פטור מהפקדת עירבון כדי שיוכל לערער לבית המשפט העליון: עמ”מ 4407/20:

ו

           המערער, אשר עותר להפחתת העירבון שנקבע על ידי המזכירה הראשית בהליך שבכותרת (בסכום של 20,000 ש”ח), מעלה בבקשתו שלל טענות כנגד התנהלות המזכירות, ואף כנגד התנהלותם של רשמי בית המשפט הדנים בבקשות לפטור מעירבון המוגשות לבית משפט זה. בין היתר טוען המערער כי בעת קביעת שיעורי העירבון נוקטת מזכירות בית המשפט “ב’שיטה’ פסולה ויש יגידו מושחתת, להפחתת נטל התיקים על בית המשפט העליון והפיכתו ל’בית משפט לעשירים'”. טענות אלה משוללות כל יסוד וגם אם יש למערער ביקורת כלפי התנהלות המזכירות אין להלום הטחת האשמות שווא לא מבוססות כלפיה והדברים נכונים במיוחד כאשר טענות מסוג זה מועלות על ידי בעל דין מיוצג (ראו והשוו, בש”א 5943/20 ג’ולידוב נ’ חמד, פיסקה 6 (3.9.2020)). יוער כי אין כל פגם בכך שהמזכירה הראשית קבעה את שיעור העירבון עם הגשת ההליך, כפי סמכותה בדין (ראו והשוו, רע”א 1329/15 שפירא נ’ מדינת ישראל (30.3.2015)). כמו כן עיון בתיק מלמד כי המזכירה הראשית הוסיפה את חתימתה לצד שיעור העירבון שנקבע על ידה.

           לגופו של עניין טוען המערער כי אין הלימה בין שיעור העירבון שנקבע במקרה זה לבין שיעור ההוצאות הצפוי בהליך ולעניין זה מפרט הוא 20 מקרים של ערעורי עתירה מינהלית (עע”מ) שהוגשו לבית משפט זה, וכן את סכום ההוצאות שנפסק בהם, ומנתונים אלה עולה לשיטתו כי תוחלת סכום ההוצאות הצפוי בהליך הינה 1,600 ש”ח בלבד. עוד טוען המערער כי בשום מקרה לא נפסקו בערעור הוצאות נגד עותר מעל 10,000 ש”ח. ואולם, טענה זו אין בה ממש (ראו למשל סכומי ההוצאות שנפסקו בעת האחרונה בערעורים הבאים אשר הופנו אף הם כנגד פסקי-דין שניתנו לפי חוק חופש המידע, התשנ”ח-1998: עע”מ 2271/19 (הוצאות בסך כולל של 40,000 ש”ח) ועע”מ 4086/19 (הוצאות בסך של 20,000 ש”ח); ודוקו, בערעורי עתירה מינהלית נפסקים לעתים הוצאות בסכומים משמעותיים ביותר). גם ה”בדיקה” שערך המערער בנוגע לסכומי העירבון שנקבעו על ידי הרשמים של בית משפט זה בעבר בתיקי עע”מ אין בה ממש, ואין זה ברור מדוע בחר המערער לכלול ברשימה 20 תיקים בלבד, וברי אין מדובר ב”מדגם” מייצג.

           יפים לעניין זה דברי כבוד השופט ד’ מינץ בבש”מ 2220/20 ויסולי נ’ עירית חיפה (1.4.2020) (להלן: עניין ויסולי), שם הועלו על ידי בא-כוח המבקשת דשם (המייצג את המערער דכאן) טענות דומות לאלה שהועלו בענייננו:

“כאמור, המערערת טענה כי יישום הקריטריונים הרלוונטים לעניין קביעת גובה הערובה במקרה זה מוביל למסקנה כי גובה העירבון צריך היה לעמוד על סכום שלא יעלה על 5,000 ש”ח. בנוסף, המערערת חישבה ומצאה כי גובה העירבון “ההוגן” לשיטתה עומד על סכום מדויק של 1,762 ש”ח. זאת, על פי חישוב מתמטי שתוצאותיו משקפות לטענת המערערת את גובה ההוצאות הצפוי והמשוער שייפסק נגדה אם ידחה ערעורה, וממנו נגזר לשיטתה גובה העירבון הראוי. לצורך חישוב גובה ההוצאות המשוער, ביקשה המערערת כאמור להסתמך על פירוט תיקי ערעור שונים על עתירות מנהליות שנדונו לפני בית משפט זה, בהתייחס לחישוב אחוז ההליכים שנדחו מתוך ‘מדגם’ זה, אחוז המקרים שבהם נפסקו הוצאות וממוצע גובה ההוצאות שנפסקו באותם הליכים.

אבהיר כבר עתה, כי אין מקום להידרש לחישוב המתמטי עליו ביקשה המערערת להסתמך. סכום ההוצאות אשר צפוי להיפסק בהליך מסוים אינו עניין הנתון לחישוב בדרך של עשיית שימוש בנוסחאות מתמטיות מדויקות […] מעבר לכך שכלל לא ברור האם ניתן להסיק לענייננו מהבדיקה המדגמית שערכה המערערת, הרי שהשאלה אם סכום העירבון שנקבע חורג מהסכום המקובל בהליכים כגון דא נעשית בהתייחס למכלול נסיבות העניין שפורטו, ולא על פי חישוב מתמטי. מכאן אפוא כי אין כל בסיס לטענת המערערת כי ‘סכום העירבון ההוגן’ עומד כאמור על הסכום המוצע על ידה” [שם, פיסקאות 8-7].

           לבסוף ובכל הנוגע לטרונייתו של המערער בנוגע להיקף ההנמקה של החלטות הניתנות בבקשות לפטור מעירבון, יובהר כי טיבה של ההנמקה אינו נבחן לפי אורכה או מידת הפירוט שבה, אלא היא נמדדת תמיד באופן ענייני לפי נסיבות המקרה, כפי שהודגש בעניין ויסולי, בפיסקאות 12-11 וכן בבש”א 5837/20 ורדי נ’ בועז (3.9.2020).

           מכל מקום, בשים לב לכך שהמשיבים הותירו את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט ובהתחשב בסכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט קמא (10,000 ש”ח) ומטעמים אלה בלבד יופחת העירבון לכדי סכום של 10,000 ש”ח.

           העירבון יופקד עד ליום 16.9.2020 שאם לא כן יירשם ההליך לדחייה ללא צורך בהודעה נוספת.

           ניתנה היום, ‏י”ז באלול התש”ף (‏6.9.2020).