סעיף 255 לחוק העונשין “זילות בית משפט” – האם הגיעה העת לבטל את הסעיף?  מעטים באקדמיה מתייחסים לסעיף זה, אולם הפרקליטות והנהלת בתי המשפט עושים בו שימוש רב כדי להשתיק ביקורת על שופטים, ולהעלים פאקים של שופטים שהתעללו בציבור מעין הציבור.

עבירת הזילות היא שריד מנדטורי שנועדה להשתיק את הציבור היהודי מלהעביר ביקורת על השופטים האנגליים המנדטוריים.  באנגליה וארה”ב זה בוטל מזמן.  באנגלית זה נקרא Judge Scandalizing או Judge Murmuring. בארץ זה מהווה מכשיר בידי החונטה לטייח ניבזות, זדון ושחיתות של שופטים באמצעות המעדה לדין והפללה של אלה המעיזים להעביר ביקורת על שופטי ושופטות ישראל הזבלייים.

קיראו והשכילו:

ד ר חאלד גנאים, מר חגי שרויאר, “העבירה של זילות בית המשפט ואמון הציבור במערכת השיפוטית”, עורך הדין, גיליון 46 – דצמבר 2020 

העבירה של זילות בית המשפט ואמון הציבור במערכת השיפוטית

“אמון הציבור נרכש על- ידי מתן החלטות צודקות של מערכת שיפוטית עצמאית ואובייקטיבית, ולא באמצעות איסורים פליליים”

עבירת ״זילות בית המשפט״ מוגדרת בסעיף 255 לחוק העונשין, תשל״ז-1977, ולפיו “האומר או הכותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו – מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה”.

מקורה של העבירה במשפט המקובל האנגלי. היא קיימת בשיטות המשפט המודרני המבוססות על המשפט המקובל, ובחלק משיטות המשפט הקונטיננטלי, למשל צרפת. העבירה לא קיימת בשיטות משפט רבות של המשפט הקונטיננטלי, כגון גרמניה.

הערך החברתי המוגן על-ידי העבירה הוא תפקודה התקין של המערכת השיפוטית, כאשר אמון הציבור במערכת שיפוטית, העושה צדק על-פי דין, הוא תנאי הכרחי לתפקודה.

הרשות השופטת היא הרשות השלישית במדינה, ובלי עצמאותה לא ייתכן משטר דמוקרטי. הרשות השופטת היא הערובה למניעת שרירות ליבן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. כפי שציין בית המשפט העליון:

“הגשמתם של ערכי יסוד, כגון שוויון, חירות, זכויות אדם, אפשרית רק אם קיים משטר דמוקרטי, ומשטר דמוקרטי אפשרי רק אם יש רשות שיפוטית חזקה, אובייקטיבית, בלתי תלויה, ועצמאית, הנהנית מאמון הציבור. מי שבשם חופש הביטוי פוגע במעמד השופטים, עשוי לפגוע בחופש הביטוי עצמו. בלא רשות שופטת השומרת על חופש הביטוי, ספק אם הוא יתקיים^[1].   אכן, חופש הביטוי שומר על הרשות השופטת, והרשות השופטת שומרת על חופש הביטוי”.^[2]

עבירת זילות בית המשפט לא נועדה להגן על שמו הטוב של השופט כאדם פרטי; השם הטוב של השופט כאדם פרטי, מוגן באמצעות העבירה הפלילית והעורלה הנזיקית של איסור לשון הרע. אמנם סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי ״לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו”, אולם מדובר כאן בשמו הטוב של השופט כאדם, וזאת מהזווית של כבוד במובנו החברתי.^[3]

שמו הטוב של השופט לא יכול להיות מוגן באמצעות העבירה של זילות בית המשפט, שכן שמו של השופט אינו זכאי להגנה מועדפת לעומת שמו של האדם מן השורה. יתרה מזאת, השופט הוא “משרת ציבור”, ובשיטת משטר דמוקרטית לא מוטלת על האזרח חובה לחוש יראת כבוד כלפי רשויות השלטון. סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע נועד להגן על הכבוד החברתי הפרטי, אך לא על המשרה השיפוטית או על אמון הציבור במערכת המשפט.^[4]

בתמונה:  מירב גבע פרקליטה עם תחת שמן ואגו שמן ואפס IQ – מגישה תיקי זילות שופטים בפרקליטות מחוז ת”א

בתמונה:  עו”ד אלירן גלילי מפמת”א – ביום מגיש אישומי זילות ובלילה מסתוברר עם פרופיל גריינדר “בא מוצץ הולך”.  והמבין יבין.

עו”ד אלירן גלילי סותם פיות באמצעות אישומי זילות בהדרכת המנטורית שלו דסי אובּרשפיך-פורר

לדעתנו, העבירה של זילות בית משפט לא תורמת לחיזוק אימון הציבור במערכת השיפוטית, וייתכן שדווקא ביטול העבירה יתרום לחיזוק אמון הציבור,^[5] וזאת מסיבות רבות:

1. הגדרתה העמומה של העבירה מאפשרת פגיעה בעקרון הבהירות והוודאות המשפטית

העבירה מנוסחת באורח רחב מאוד וגורף,^[6] ובהתאם לדברי בית המשפט העליון “לא קל תמיד להחליט איזה עיקרון יש להעדיף בכל מקרה ומקרה^[7]“. ספק רב אם אדם מן השורה יכול להבחין היטב בין פרסום שלילי על שופט שהוא בגדר ביקורת לגיטימית לבין פרסום שלילי על שופט שנופל בגדר האיסור הפלילי על זילות בית משפט. בשל כך עשוי אדם להירתע ולהימנע מפרסום ביקורת לגיטימית על שופט מחשש להיבט הפלילי, כך שהאיסור פוגע דווקא בחופש הביטוי ובאפשרות פרסום ביקורת עניינית על שופט; זאת במיוחד, כאשר הביקורת הלגיטימית היא תנאי הכרחי לעצם הקיום ולחיזוק אמון הציבור במערכת השיפוטית. מצד שני, עשוי אדם לפרסם פרסום שלילי על שופט מתוך הנחה מוטעית שמדובר בביקורת לגיטימית, כך שהאיסור הבלתי-בהיר יוצר עבריינים יותר מאשר מונע עבריינות.

2. אמון הציבור אינו הערך הראוי להגנה במדינה דמוקרטית (אלא התפקוד התקין של בתי המשפט)

הפסיקה מדגישה לרוב את אמון הציבור במערכת השיפוטית כערך המרכזי המוגן באמצעות העבירה.^[8] ספרות השוואתית טוענת, כי למוניטין ולאמון הציבור במערכת המשפט יש חשיבות, נוכח הרצון והיכולת של מערכות שיפוט לפנות אל קהלים רחבים מאשר בעבר. אותם חוקרים קוראים לרפורמה מבנית ולשינוי במדיניות ניהול מדיה במערכות המשפט כאמצעי היעיל לצורך השגת מטרה זו.^{8 [9]}

לדעתנו, במשטר דמוקרטי אמון הציבור ברשויות השלטון, לרבות הרשות השופטת, אינו ערך חברתי הראוי להגנת המשפט הפלילי. במשטר דמוקרטי יש מקום ליחס של כבוד ואמון במערכת השיפוטית,^[10] לצד חשדנות מסוימת בפועלה של המערכת השיפוטית. אמון הציבור בפועלה של רשות שלטונית כלשהי נרכש דווקא על-ידי המעשים הראויים וההחלטות הנכונות והצודקות של המערכת. הרשות השופטת ראויה לאמון הציבור ולהערכה הציבורית המגיעה לה רק בהתאם למעשיה. אין למערכת השיפוטית זכות לתבוע לעצמה אמון מעבר למה שמגיע לה. מערכת שיפוטית עצמאית ואובייקטיבית שפועלת ללא מורא ומשוא פנים לא צריכה לחשוש מפגיעה באמון הציבור בפועלה.

זאת ועוד, מניעת פרסום שלילי ופסול על שופט, פתיחה בחקירה פלילית והעמדה לדין פלילי עלולות להתפרש כ״סתימת פיות” ולהצביע על כך שהמערכת השיפוטית לא מצליחה לזכות באמון הציבור על-ידי מעשיה. האיסור הפלילי על זילות בית משפט עלול להתפרש כאמצעי לדיכוי ביקורת ולשלילת חופש הביטוי. קיים חשש ממשי לפגיעה במעמדו של חופש הביטוי, שהוא, כאמור, תנאי הכרחי לעצם הקיום ולחיזוק אמון הציבור במערכת השיפוטית.

3. קיימים מנגנונים ראויים ויעילים יותר לטיפול בתופעה של זילות בית משפט

כידוע, המשפט הפלילי מטפל בתופעות החמורות במיוחד, ואילו התופעות החמורות פחות מטופלות על-ידי המשפט האזרחי והמנהלי. המשפט הפלילי הוא שיורי, הוא משלים את ההגנה של המשפט האזרחי והמשפט המנהלי, ומטפל בתופעה אנטי־חברתית רק כאשר המשפט האזרחי והמשפט המנהלי לא מספקים את ההגנה הסבירה והראויה נגד התופעה. כאמור לעיל, ניתן להטיל ספק בכך שאמון הציבור במערכת השיפוטית ראוי להיות ערך חברתי מוגן על-ידי איסור פלילי.

גם אם מקבלים את התפיסה, לפיה אמון הציבור מהווה ערך מוגן, הרי שאמון הציבור נרכש על-ידי מתן החלטות צודקות של מערכת שיפוטית עצמאית ואובייקטיבית, ולא באמצעות איסורים פליליים. יתרה מזאת, יש להטיל ספק ביעילות האכיפה הפלילית על התבטאויות נגד שופטים.

בנוסף, קיימים מנגנונים משפטיים נוספים לטיפול בתופעת זילות בית משפט. אמנם השופט לא יכול, ואסור לו, לפנות לאמצעי התקשורת ולמסור את תגובתו ועמדתו, אולם הוא יכול לפנות להנהלת בתי המשפט ולדוברות בתי המשפט ולמסור את תגובתו ועמדתו, על מנת שאלה ידבררו את עמדתו לאמצעי התקשורת. זאת ועוד, ענייננו בזילות שופט, כך שבפני השופט עומדת האפשרות להגיש קובלנה פלילית ותביעה אזרחית בגין לשון הרע.

יתרה מזאת, במידה והמפרסם הוא עורך דין או עובד של רשות מנהלית, ניתן להפעיל את המנגנונים של הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין והדין המשמעתי של שירות המדינה.

4. אכיפה מעטה של העבירה, גם אם ראויה במשטר דמוקרטי, יוצרת חשש לאכיפה סלקטיבית ולפגיעה בעקרון השוויון

האכיפה ביחס לעבירה על זילות בית משפט היא מועטה,^[11] והדבר הגיוני כשמדובר בדמוקרטיה. מבחינה עקרונית, חופש הביטוי הוא עקרון יסוד במשטר דמוקרטי וזכות יסוד חוקתית של האדם; אמון הציבור במערכת השיפוטית אינו, אם בכלל, ערך חברתי מרכזי במשטר דמוקרטי; הרשות השופטת היא “משרתת” הציבור, והביקורת על הרשות השופטת היא הכרח במשטר דמוקרטי. בהתאם לכך, ניתן לומר כי היקף האיסור הפלילי, אם בכלל, על זילות בית המשפט צר מאוד, כאשר המבחן ההסתברותי אמור להיות מבחן הסכנה הקרובה לוודאי.^[12]

הגנה על חופש הביטוי כעקרון יסוד במשטר דמוקרטי מחייבת ריסון רב בנקיטת אמצעים בגין פרסומים נגד המערכת השיפוטית, ויש להמעיט ככל האפשר בנקיטת אמצעי פליליים בגין עבירת זילות בית משפט, אם בכלל ראוי לאפשרם.^[13]

הנחיות היועץ המשפטי לממשלה קובעות כי ״יש חשיבות – הן כלפי בית המשפט והן כלפי הציבור – בגיבוש מדיניות אחידה, ככל הניתן, של התביעה הכללית בנושא מורכב וחשוב זה של עבירת זילות בית משפט”.^[14] למרות זאת, נראה שההנחיות לא מיושמות כראוי ולא ניתן להצביע על מדיניות אחידה וברורה.

מבדיקת פרסומים רבים שמקיימים לכאורה את היסודות של עבירת זילות בית משפט לא ניתן לזהות מדיניות ברורה של התביעה באשר לשיקולים בדבר ההחלטה להעמיד לדין בגין העבירה. אמנם התביעה הצהירה פעמים רבות כי היא ממעיטה בהעמדה לדין בגין עבירות המגבילות את חופש הביטוי, וכי בכל הנוגע לעבירת זילות בית משפט יש לדרוש פגיעה קשה, רצינית וחמורה באמון הציבור,^[15] אולם חרף העובדה שהתפרסמו התבטאויות רבות שפוגעות באמון הציבור במערכת השיפוטית, לא הייתה העמדה לדין.

כך, למשל, הרב עובדיה יוסף זצ״ל שהיה “הראשון לציון, רב ראשי לישראל, דיין ונשיא בית-הדין הרבני הגדול, מנהיג של תנועה פוליטית גדולה בישראל דהאידנא פרסם דברים קשים מאוד שמקיימים את יסודות העבירה של זילות בית משפט, ולדעתנו אף מדובר בפרסום הקשה ביותר שפורסם אי-פעם על שופטי בית המשפט העליון,¹⁶ ועם זאת הוא לא הועמד לדין.¹⁷

פרקטיקה זו מעלה חשש לאכיפה סלקטיבית. קיים חשש לפיו התביעה נוקטת באמצעים פליליים נגד “האדם הקטן”, ולא נגד “האדם החזק”, באופן שפוגע בעקרון השוויון.

5. פרסומים פסולים של אנשי ציבור ואכיפת העבירה

לאחרונה, אנו עדים למתקפות חסרות תקדים על המערכת השיפוטית מצדם של חברי כנסת, שרים ואנשי ציבור נוספים. חלק מהפרסומים מייחס לשופטים מניעים פסולים, כגון מניעים פוליטיים. יתרה מזאת, חברי כנסת, שרים, לרבות שר המשפטים שאמון על המערכת השיפוטית, פרסמו קריאות לאי-ציות ולאי־כיבוד החלטות שיפוטיות.

אמנם חופש הביטוי מעניק לכל אדם זכות חוקתית לבקר עניינית כל החלטה שיפוטית, אולם כיבוד שלטון החוק משמעו גם כיבוד החוק והחלטות שיפוטיות. על כל אדם, לרבות הצדדים להליך המשפטי לכבד את ההחלטות השיפוטית, לצד האפשרות העומדת לכל צד לנקוט באמצעים חוקיים לפעול לשינויה, כגון ערעור. קריאות לאי-ציות להחלטה שיפוטית היא קריאה לאי-ציות לחוק, ופוגעת בסדר המשפטי כולו:

“אין רבותא בכיבודו של שלטון החוק ובקבלת מרותו, כאשר זוכים בהתדיינות ובית המשפט מקבל עמדתך; המבחן לקבלת מרותו של הדין, לגילוי התנהגות סובלנית ולטיפוח יחסי כבוד לערכי המשפט, הוא בעת שדעתו של המבקר איננה מתקבלת. אם הדברים אמורים בכל מתדיין ובכל אדם מן היישוב, הרי בחבר הכנסת על אחת כמה וכמה והדברים מובנים”.¹⁸

בענייננו, יש לומר כי חברי כנסת ושרים, שעליהם מוטלת דווקא חובה משטרית, מוסרית, חברתית וציבורית לכבד את החוק וכל החלטה שיפוטית, משתמשים בחסינותם המהותית¹⁹ והדיונית ומפרסמים דברים קשים ופסולים על המערכת השיפוטית, ואף קוראים לאי-כיבוד החלטות שיפוטיות. אנשים אלה חסינים מפני העמדה לדין, הגם שהפרסומים שלהם פוגעים קשות באמון הציבור במערכת השיפוטית, במיוחד לאור מעמדם הציבורי והתהודה שפרסומיהם מקבלים באמצעי התקשורת.

מתן חיסיון לחברי כנסת ושרים מוציא את העוקץ מעבירת זילות בית המשפט, ומלכתחילה מייחד אותה בעיקר לאנשים פרטיים, שההשלכות הנובעות מההתבטאויות שלהם במילא זניחות בהשוואה להתבטאויות של מי שנהנים מהחסינות.

סיכום

הגנה על כבודה של מערכת השיפוט ועל אמון הציבור בה היא תנאי לשמירה על תפקודה התקין של מערכת השיפוט. ואולם, נראה כי האיסור הפלילי הקבוע בסעיף 255 לחוק העונשין אינו הדרך המתאימה לטפל בעבירות זילות בית המשפט.

מעבר לקשיים המהותיים העולים מאכיפת איסור פלילי, אשר מטרתו הגנה על אמון הציבור במערכת בית המשפט, קיימים גם קשיים לאכוף אותו בצורה אחידה ושוויונית.

זאת ועוד, ניכר שהגם שראוי שבמדינה דמוקרטית היקפו של האיסור הפלילי על פגיעה בכבודה של מערכת השיפוט יהיה מצומצם, הרי שבמצב המצוי כיום, שבו לאנשי ציבור חסינות מעבירת זילות הציבור, היקפו של האיסור מצומצם מדי, ומעורר חשש להתרת הרסן של הציבור כלפי מערכת השיפוט.

—– הערות שוליים——-

[1]   בהקשר זה יש לציין ני חופש הביטוי הוכר כעקרון יסוד של המשטר הדמוקרטי, וזנות הלכתית חשובה מאוד של האדם על-ידי הפסיקה, חאת ללא עיגון חוקתי או חוקי לנך. ללא הפסיקה ספק אם הרשות המבצעת הייתה מכבדת את חופש הביטוי; ראו בהקשר זה בג״׳ן 73/53 חברת קול העם בע”מ נ׳ שר הפנים, פ״ד ז 871 (1953).

[2]   ראו מיץ 506/89 בארי נ׳ דאש מרור תביעות אגף החקירות, המטה הארצי של משטרת ישראל ואחי, פ׳יר מד(1) 604, 610 (1990).

[3]   ראו חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, דיני לשון הרע – הדין מצוי והדין הרצוי, ח-79 (מהדורה שנייה מורחבת, 2019).

[4]   ראו גנאים, קרמניצר ושנור, שם, 142,

[5]   ראו גם עמדתם של מרדכי קרמניצר ושל אהרן ברק, רב שיח; גבולות הביקורת הלגיטימית על בית המשפט ורשויות האכיפה, המשפט ו, 288,278-272,271; ראם שגב, חופש הביטוי נגר רשויות המרינה: הצעה לביטול האיסורים על ביטויים הפוגעים במעמדם של שופטים ועוברי ציבור (2001).

[6]   ראו בג׳ץ בארי, לעיל הערה 2, 608; ע״פ (מחוזי – חי׳) 2098/02 אעלימי נ׳ מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט עמית (2002).

[7]   ע״פ 364/73 זיירטן ני מדינת ישראל, פ״ד כח (2) 620, 634.

[8] ראו בג״ץ בארי, לעיל הערה 2, 609,607); דנ”פ 7383/08 אונגפלד נ’מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (2011).

10]   ראו מרדני קרמניצו, רב טיח; גבולות הביקורת הלגיטימית על ביון המשפט ורשויות האכיפה, המשפט ו, 271, 272.

[11]  דנ״פ אונגרפלד, לעיל הערה 8, פסקה 38 לפסק דינו טל המשנה לנשיאה ריבלין, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ארבל. ואו לעומת זאת, ע״פ 696/81 אזולאי נ׳ מדינת ישראל, פ״ד לז (2) 565.

[12]   ראו בהקשר זה ההשוואה עם עבירת העלבת עובדי ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין ומבחן ההסתברותי של סכנה קרובה לוודאי: ונ״פ אוע^א, לעיל הערה 8.

[13]   ראו בג״ץ בארי, לעיל הערה 607,2.

[14]   ראו הנחיה מספר 4.1103 (90.002): הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, משפט פלילי, מדיניות התביעה – סוגי עבירות ומבצעי עבירה הגשת כתב איטום בעבירה של זילות בית-המטפט, עמי 9 (פברואר 2006).

[15]   ראו בג״ץ בארי, לעיל הערה 612,2.

להורדת המאמר של חאלד גנאים וחגי שרויאר – קריאה לביטול עברת הזילות