בתי הדין לעבודה הפכו כל כך הזויים עם פסיקות כל כך מטורללות לטובת נשים, עד שקשה להבין איך בכלל מעסיקים מסתכנים בהעסקת נשים. כשהפסיקות הן כל כך לא צפויות, והנזק הכספי שהן גורמות הוא כל כך אדיר, מי בכלל ירצה להעסיק נשים? הנה דוגמא. חברה לתשתיות העסיקה אישה. האישה הייתה עובדת גרועה, וגם גרמה צרות למנהל וחיבלה לו במערכת היחסים. לא ברור מה היא בדיוק עשתה כי השופט בסיפור, יוחנן כהן, לא מעונין לפרט על כך כי זה פוגע לו בנרטיב שהוא בונה בפסק הדין. קראו לאישה הזאת לשימוע והודיעו לה על כוונה לפטר אותה. אף אחד לא ידע שהיא מטופלת במכון פוריות. פתאום יום למחרת היא מודיעה למעסיק שהיא בטיפולי פוריות.

על פי החוק לא ניתן לפטר נשים בטיפולי פוריות ויש להן הגנה של 150 יום שהן מקבלות כסף על חשבון הברון. זה מוצג כחקיקה סוציאלית, אבל מי שמשלם על היופי הסוציאלי הזה הוא בעל העסק ולא המדינה. לכן המדינה יכולה לחוקק חוקים נדיבים סוציאלית, כשהמדינה לא משלמת בעצמה. ואז מה מסתבר? כשמסתיימים ה 150 יום, האישה נכנסת לעוד “סדרת טיפולים” ואז היא דורשת עוד 150 יום משכורת בחינם, ועוד פעם ועוד פעם וחוזר חלילה. בקיצור, אי אפשר להיפטר מהעובדת הגרועה הזאת כל עוד היא רשומה במכון שמעבר אותה בזרע קנוי.

מה שמקומם בקריאתצ פסק הדין זה שהשופט חושב שזה בסדר “לפרש” את החוק כך שהגננת החוק של ה 150 יום ניתנת להפעלה כל פיעם מחדש כל פעם שהגברת מתחילה “סדרה חדשה” של טיפולים. השאלה הייתה האם מגיע לגברת סדרה אחת של 150 ימי טיפולים, או כמה סדרות של 150 יום כאוות נפשה? השופט יוחנן כהן קבע שהאישה היא המחליטה כמה סדרות של טיפולים מתחשק לה לעשות, ושהברון רוטשילד ישלם. סליחה: שהמעסיק ישלם. הרי כל עוד המדינה לא נדרשת לפתוח את הכיס (למשל המל”ל) לשופט אין בעיה להיות נדיב על חשבון הכיס של אחרים.

עוד משהו מוזר שעלה מפסק הדין זה העוהבדה שהיה צורך לקבל אישור של איזה פקידה במשרד הכלכלה. וכך כותב השופט:

“בתאריך 13.1.2016 נפתח תיק במשרדה של מרכזת חוק עבודת נשים במשרד הכלכלה, גב’ לילך ביטון (להלן: “המרכזת”), והצדדים מסרו את גרסאותיהם הרלוונטיות להליך. בתאריך 19.1.2016 החליטה המרכזת כי בנסיבות כפי שהובאו בפניה, הגם כי שוכנעה שטיפולי הפוריות לא היוו גורם בהחלטת הפיטורים, משהמעסיק לא הרים את נטל ההוכחה על כלל הטיעונים שהציג בפנייתו ומשהתובעת הכחישה את כל המיוחס לה, סירבה המרכזת להתיר את הפיטורים, וכך נימקה את החלטתה:

“נמצא כי קיימות מחלוקות בין הצדדים בעניין מועד הודעת העובדת על היותה בטיפולי פוריות. ככל שלגרסת המעסיק, העובדת עדכנה לראשונה בדבר היותה בטיפולי פוריות ביום 17.11.15, יום לאחר השיחה שנערכה בחודש נובמבר 15, הרי שלגרסת העובדת, עדכנה בדבר היותה בטיפולי פוריות בחודש יולי 14. גם אם אקבל את גרסת העובדת בעניין זה, ככל שהמעסיק המשיך בהעסקת העובדת, ואף לגרסתה מעולם לא הוער לה על העדרויות בגין הטיפולים, אני מוצאת כי טיפולי הפוריות לא היוו גורם בהחלטת הפיטורים. בנסיבות כפי שהובאו לעיל, הגם כי שוכנעתי כי טיפולי הפוריות לא היוו גורם בהחלטת הפיטורים, ככל שהמעסיק לא הרים את נטל ההוכחה לכלל הטיעונים שהציג בפנייתו, וכאמור העובדת מכחישה את כל המיוחס לה, אני מסרבת להתיר את הפיטורים” .

ממש לא הצלחנו להבין את הנימוקים של הפקידה לילך ביטון. היא כותבת שהעובדת הזו בכלל לא סיפרה למעסיק על בעיות הפוריות שלה, ולא פיטרו אותה בגלל טיפולי הפוריות. כלומר הפיטורין היו מוצדקים. מדוע אם כן היא “לא מאשרת” את הפיטורין? הביטוי הזה: ככל שהמעסיק לא הרים את נטל ההוכחה לכלל הטיעונים שהציג בפנייתו, וכאמור העובדת מכחישה את כל המיוחס לה, אני מסרבת להתיר את הפיטורים”, פירושו שהמעסיק לא שכנע אותה שהעובדת היא לא עובדת טובה, ולכן היא מחייבת מעסיק להעסיק בעל כורחו את מי שהוא סבור שהיא עובדת רעה. זה נראה כמו חריגה מסמכות. אם החליטה פקידת משרד הכלכלה שלפיטורין לא היה שום קשר לטיפולי הפוריות, בזה התפקיד שלה היה צריך להסתיים.

בנסיבות אלה, מי ירצה להעסיק נשים ואיך אפשר בכלל לטעון שנשים מקבלות פחות שכר מגברים? עייננו הרואות שנשים עולות למעסיקים הרבה יותר מגברים, כי גם המעסיקים צריכים לשלם להן על העדרויות מעבודה בלי שהן עובדות, וגם הן מקבלות הגנות מבית הדין לעבודה שפוסק להן סכומים שיכולים למוטט עסקים.

להלן הכתבה באדיבות אתר Psakdin.co.il

פוטרה בטיפולי פוריות – תפוצה ב-100,000 שקל

מנהלת משרד פוטרה במהלך סידרה שלישית של טיפולי פוריות. בית המשפט הבהיר כי החוק מקנה הגנה גם לעובדים שלא נעדרים מהעבודה בגין הטיפולים, ולא רק בתקופת הטיפולים הראשונה כפי שטען המעסיק

השופט יוחנן כהן קיבל לאחרונה תביעה שהגישה עובדת לשעבר בחברת ״אטם שריקי תשתיות״. העובדת פוטרה ב-2016 אף שבאותה תקופה עברה טיפולי פוריות. המעסיק טען כי ידע על טיפולי פוריות קודמים שעברה אך לא על הטיפולים בסמוך לפיטוריה, ובכל מקרה לשיטתו, ההגנה חלה רק ביחס לתקופה שלאחר התחלת הטיפול הראשון. השופט דחה את הפרשנות והבהיר כי אסור היה לפטר את העובדת ללא היתר.

התובעת סיפרה שהחלה לעבוד בחברה במאי 2014. כחודשיים לאחר מכן החלה טיפולי פוריות אך לא נעדרה מעבודתה עקב הטיפולים. בנובמבר 2015 היא זומנה לשיחה בה הודיע לה מנהל הנתבעת כי הוא שוקל לסיים את העסקתה בשל תפקודה בחברה. יום למחרת היא הודיעה לו שהיא עוברת טיפולי פוריות. בהמשך פנה המנהל לממונה על עבודת נשים במשרד הכלכלה וביקש היתר לפטרה אך הממונה סירבה לאשר את הפיטורים. 

במרץ 2016 היא החלה סדרה נוספת של טיפולי פוריות. למרות זאת, שלחה לה הנתבעת הודעה על סיום עבודתה מספר ימים לאחר תחילת הטיפולים. העסקתה הסתיימה חודש לאחר מכן.  לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את האיסור על פיטורים במהלך טיפולי פוריות ועליה לפצות אותה.  הנתבעת טענה מנגד כי המועד הראשון בו נודע למנהלה שהתובע עוברת טיפולי פוריות היה באמצע נובמבר 2015. לשיטתה, זהו ״התאריך הקובע״ שממנו נמנים 150 הימים המוגנים שבמהלכם אין לפטרה לפי החוק. בנסיבות אלה ומאחר שחלפה התקופה המוגנת, היא הייתה רשאית לפטר את התובעת. הנתבעת הדגישה כי פיטרה את העובדת בשל התנהלותה הלקויה והתערבותה בחייו האישיים של מנהל הנתבעת.  היא הוסיפה כי אל מול ההגנה הרחבה שנתן המחוקק לעובדת העוברת טיפולים, יש להביא בחשבון את אינטרס המעסיק שלא יידרש להעסיק עובדת ללא גבול ובכל מצב, גם אם טיפוליה התקיימו לפני שנים רבות. לדבריה, הפרשנות הראויה של החוק היא כי אך ורק מועד הטיפול הראשון הוא הרלווונטי להכנה על עובדת העוברת טיפולים שכן חסינות אין קץ אינה מידתית.

היה צריך היתר

השופט יוחנן כהן מבית הדין לעבודה בבאר שבע דחה את פרשנות הנתבעת. הוא הבהיר כי הפסיקה פירשה את החוק באופן הפורש הגנה על עובדים שעוברים טיפולי פוריות ואינם נעדרים בתקופת הטיפולים. זאת ועוד, ההגנה חלה בכל סדרת טיפולים ולא רק על סדרת הטיפולים הראשונה. לפיכך, ומאחר שטרם מועד פיטוריה היתה התובעת בהליך טיפולי, כלומר “בתקופת הטיפולים”, הרי שחלה עליה ההגנה שבחוק לרבות הצורך בקבלת היתר הממונה לפיטורים.  בהקשר זה כתב השופט כי ״חוסר הנוחות המסוים שהסעיף בנוסחו הקיים מעורר, אינו עולה כדי “תוצאה אבסורדית” המצדיקה התערבות שיפוטית״. בסיכומו של דבר חויבה הנתבעת לשלם לתובעת הפרש פיצויי פיטורים, תשלום לקרן פנסיה, פיצוי בגין אובדן הכנסה ופיצוי על עוגמת נפש בסך כולל של 89,157 שקל, בתוספת הוצאות בסך 12,000 שקל.

• ב״כ התובעת: עו”ד שלומי אטיאס, עו”ד רונית אטיאס גולדברגר
• ב״כ הנתבעת: עו”ד הילה ונטורה

להלן פסק הדין: