במשרד המשפטים החליטו שלקוסובו מגיע עצמאות בזכות הכרזה חד צדדית שהיא מדינה עצמאית (2010), ושההכרזה היו בהתאם לדין הבינלאומי . את החוות דעת הכינה הלסבית האלימה הילה טנא גלעד.  אם כן לפי אותם עקרונות מה מונע מהפלסטינים להכריז על מדינה עצמאית וממדינת ישראל להכיר בכך שזה “בהתאם לדין הבינלאומי”?

בשנת 2010 משרד המשפטי הכין חוות דעת בשאלה האם ישראל צריכה להכיר בעצמאות של קוסובו, לאור העובדה שבתאריך 22/7/2020 פרסם בית הדין הבינלאומי חוות דעת מייעצת בעניין הצהרת העצמאות החד-צדדית של קוסובו. חוו”ד זו ניתנה בעקבות שאלה שהופנתה לביה”ד בהחלטה 63/3 של העצרת הכללית של האו”ם מיום 8/10/2008.  העצרת הכללית ביקשה לדעת האם הצהרת העצמאות החד-צדדית ניתנה בהתאם לדין הבינלאומי.

כעת נציג בפניכם את עמדת משרד המשפטים הישראלי, והשאלה היא על בסיס זה למה לא להכיר בפלסטין כמדינה עצמאית?  הרי במסגרת “היום שאחרי בישראל”, לא תהיה ברירה.

מחברי הדו”ח הם:  אסף רדזינר (הבוס), הילה טנא גלעד (הכפופה) והמתמחה אלינה ברוורמן.

מ  ז  כ  ר        פ  נ  י  מ  י

תאריך: טז’ באלול, התש”ע

‏26 באוגוסט, 2010

לכבוד:

מאת:

הנדון: חוות דעת מייעצת של בית הדין הבינלאומי בעניין הצהרת העצמאות החד-צדדית של קוסובו[1]

להלן עיקרי חוות הדעת:

סיכום חוות הדעת:

בתאריך 22 ביולי 2010 פרסם בית הדין הבינלאומי (להלן: ביה”ד) חוות דעת מייעצת בעניין הצהרת העצמאות החד-צדדית של קוסובו. חוות הדעת ניתנה בעקבות שאלה שהופנתה לביה”ד בהחלטה 63/3 של העצרת הכללית של האו”ם (להלן: העצרת הכללית) מיום ה-8 באוקטובר 2008[2]. העצרת הכללית ביקשה לדעת האם הצהרת העצמאות החד-צדדית אשר ניתנה ע”י המוסדות הזמניים של הממשל העצמי בקוסובו ב- 17 בפברואר 2008 ניתנה בהתאם לדין הבינלאומי[3].

ביה”ד קבע כי גופי האו”ם והמדינות החברות בו רשאים להציג הצהרות בכתב ובע”פ לעניין זה. מלבד הצדדים להליך, רפובליקת סרביה (להלן: סרביה) ומנסחי ההצהרה, בחרו המדינות הבאות לקחת בו חלק: צ’כיה, צרפת, קפריסין, סין, שוויץ, רומניה, אלבניה, אוסטריה, מצרים, גרמניה, סלובקיה, רוסיה, פינלנד, פולין, לוקסמבורג, לוב, בריטניה, ארה”ב, ספרד, אירן, אסטוניה, נורווגיה, הולנד, סלובניה, לאטביה, יפן, ברזיל, אירלנד, דנמרק, ארגנטינה, אייזרבג’אן, האיים המלדיביים, סיירה לאון, בוליביה, ונצואלה, ערב הסעודית, בלרוס, בולגריה, קרואטיה, ירדן, וייטנאם ובורונדי.

סמכות שיפוטית ושיקול דעת של ביה”ד

ראשית, ביה”ד התייחס לשאלה האם מתן החוו”ד המתבקשת נמצאת בסמכותו השיפוטית של ביה”ד, ואם כן, האם קיימת סיבה בגינה על ביה”ד להפעיל את שיקול הדעת שניתן לו לסרב לבקשת העצרת הכללית.

ביה”ד מציין כי הסמכות השיפוטית לתת חוו”ד מייעצת ניתנה לביה”ד מכוח סעיף 65 לחוקת ביה”ד[4] לפיו ביה”ד רשאי לתת חוו”ד מייעצת לכל גוף המאושר לבקש זאת ע”פ מגילת האו”ם[5]. בהתאם לסעיף 96 למגילת האו”ם[6] העצרת הכללית הינה גוף מוסמך לבקש חוו”ד מייעצת מביה”ד[7] ועניינה של החוו”ד המבוקשת הינו עניין שבסמכותה של העצרת הכללית ע”פ סעיף 10 ו-11 למגילת האו”ם[8].

עלתה השאלה האם העצרת הכללית לא חרגה מסמכותה בבקשת החוו”ד, היות והטיפול במצב בקוסובו הינו נושא הנמצא תחת סמכותה של מועצת הביטחון של האו”ם (להלן: מועבי”ט) ע”פ סעיף 12 למגילת האו”ם[9] לפיו העצרת הכללית לא תקבל החלטות הנוגעות לנושא בטיפולה של מועבי”ט. ביה”ד קבע כי בעוד שסעיף 12 מגביל את אפשרות פעולותיה של העצרת הכללית לאחר קבלת החוו”ד, הוא אינו מגביל את העצרת בבקשתו[10].

טענה נוספת שעלתה בעניין סמכותו של ביה”ד הינה הטענה כי השאלה שהועלתה ע”י העצרת הכללית איננה שאלה משפטית, זאת כיוון שהצהרת עצמאות הינה פעולה פוליטית הקשורה למשפט החוקתי הפנים-מדינתי ולא לדין הבינ”ל. נטען כי בסמכותו של ביה”ד לדון רק בשאלות הנוגעות לדין הבינ”ל. ביה”ד דוחה את הטענה באומרו כי נתבקש לחוות דעתו בנוגע לחוקיותה של ההצהרה במישור הבינלאומי, דבר שלא דורש מביה”ד בחינה של המשפט החוקתי המדינתי[11]. כמו כן, ביה”ד הפנה לחוו”ד קודם[12] בו נקבע כי העובדה שלשאלה יש פן פוליטי לא מבטלת את אופייה המשפטי[13].

ביה”ד מציין כי סעיף 65 לחוקת ביה”ד לא מחייב את ביה”ד לתת חוו”ד גם אם הדבר בסמכותו. בהתאם לפרקטיקה שהתפתחה בביה”ד, רק “סיבות משכנעות” (compelling reasons) יביאו את ביה”ד לסרב לחוות דעה בשאלה שנמצאת תחת סמכותו[14]. ביה”ד בחן האם לאור הפרקטיקה המשפטית ישנן “סיבות משכנעות” להימנע ממתן החוו”ד המבוקשת.

הועלתה טענה בפני ביה”ד כי דעתו של ביה”ד נחוצה כדי לשרת אינטרסים פוליטיים, ומסיבה זו על ביה”ד לסרב להשיב[15]. ביה”ד קובע כי הסמכות לתת חוו”ד מייעצת איננה סמכות למתן עזר למדינות אלא אמצעי דרכו גופי האו”ם השונים המוסמכים לכך יקבלו את דעתו של ביה”ד, שתסייע להם בעבודתם. דעתו של ביה”ד לא ניתנת למדינות אלא לגופי האו”ם. לפיכך, המניעים של המדינות אשר נתנו חסותם או תמכו בהחלטה לבקשת חוו”ד מייעצת אינם רלוונטיים לביה”ד בבואו לבחון את קיומן של סיבות להימנע ממתן החוו”ד[16].

כמו כן, ביה”ד דוחה את הטענה כי העצרת הכללית לא ציינה בהחלטה 63/3 מהי המטרה לשמה מתבקשת חוות-הדעת. נטען כי החוו”ד אינו נחוץ ולא תהייה לו השפעה משפטית. ביה”ד ביקש להזכיר כי לא ביה”ד, אלא הגוף המבקש את החוו”ד, הוא שיחליט האם החוו”ד נחוץ לתפקודו או אם לאו[17].

לשיטתו של ביה”ד אין חשיבות גם לטענה כי לחוו”ד עלולות להיות השלכות פוליטיות (adverse political consequences). ביה”ד לא יכול לבסס את החלטתו לפי חשש לקיומה של אפשרות, ובפרט חשש לא מבוסס, להשלכות שליליות של ההחלטה[18].

שאלה עקרונית אליה מתייחס ביה”ד היא האם, לאור התפקידים של מועבי”ט ושל העצרת הכללית ביחס למצב בקוסובו, ביה”ד צריך לסרב להשיב על השאלה משום שהבקשה הועברה ע”י העצרת הכללית ולא ע”י מועבי”ט. המצב בקוסובו טופל ע”י מועבי”ט, כחלק מאחריותה של המועצה על שמירת השלום והביטחון, במשך למעלה מ-10 שנים טרם החלטה 63/3 של העצרת הכללית. ב-10 ביוני 1999 אימצה מועבי”ט את החלטה 1244 (1999)[19], אשר אישרה את הנוכחות הבינלאומית הצבאית והאזרחית בקוסובו, ויצרה את המסגרת למינהל. למרות שהצהרת העצמאות נדונה במועבי”ט, המועצה לא נקטה בצעדים ביחס להצהרה[20].

להחלטה 1244 (1999) של מועבי”ט קדמו חמש החלטות שונות של העצרת הכללית הנוגעות למצב בקוסובו. לאחר אימוץ החלטה 1244 (1999) אומצו בעצרת הכללית 16 החלטות נוספות הנוגעות לקוסובו ( אחת בעניין מצב זכויות האדם באזור ו-15 הנוגעות למימון המשלחת האזרחית של האו”ם לקוסובו). עם זאת, המצב בקוסובו לא היה על סדר היום של העצרת הכללית בעת הצהרת העצמאות[21].

בעוד שהשאלה שהועלתה בפני ביה”ד מעלה היבט אחד של המצב אותו מועבי”ט הגדירה כאיום לשלום והביטחון הבינלאומיים, אשר ממשיך להופיע בסדר היום של המועצה, אין מניעה מכך שהעצרת הכללית תביע עניין באותו נושא. סעיף 10 ו-11 למגילת האו”ם מסמיכים את העצרת הכללית לדון במגוון רחב של נושאים ובכלל זה גם נושאים הנוגעים לשלום וביטחון. סמכות זו לא מוגבלת ע”י האחריות לשמור על השלום והביטחון אשר מוטלת על מועבי”ט בסעיף 24 למגילת האו”ם. העובדה שמועבי”ט עוסקת בנושא מסוים לא שוללת מהעצרת הכללית את הזכות לדון בנושא זה. ההגבלה היחידה על העצרת הכללית, שקיימת במגילת האו”ם, מופיעה בסעיף 12 וקשורה ליכולת העצרת להמליץ על פעילות[22]. יתר על כן, סעיף 12 לא שולל כל פעילות של העצרת הכללית ביחס לאיום על השלום והביטחון הבינלאומי אשר הועלו בפני מועבי”ט. עניין זה נדון בהרחבה בחוו”ד המייעצת בעניין גדר ההפרדה[23] (להלן: חוו”ד בעניין הגדר) שם צוין כי קיימת נטייה גוברת של מועבי”ט והעצרת הכללית לעסוק במקביל בנושאים הקשורים לשמירת השלום והביטחון, והובחן כי לרוב בעוד שמועבי”ט מתרכזת בהיבטים הקשורים לשלום ולביטחון הבינלאומיים העצרת הכללית מסתכלת על היבטים רחבים יותר של המצב ומתייחסת גם להיבטים הומאניטאריים, חברתיים וכלכליים[24].

חשוב לציין כי להבדיל מהמצב בעניין זה, הויכוח בחוו”ד בעניין הגדר עסק בשאלת סמכות ביה”ד לתת את החוו”ד ולא בשאלת שיקול הדעת של ביה”ד. במקרה לפנינו ביה”ד ביסס את סמכותו. עם זאת, הניתוח בחוו”ד בעניין הגדר רלוונטי גם בעניינו. הניתוח מדגים שגם במקרה בו עניין מסוים נופל תחת סמכותה של מועבי”ט, והמועצה מפעילה סמכות זו, העצרת הכללית לא מנועה מלדון ולפעול בעניין זה, בכפוף להגבלות שנקבעו בסעיף 12 למגילת האו”ם. בנוסף, צוין כי החלטה 377A (V) של העצרת הכללית קובעת כי העצרת יכולה להמליץ על אמצעים להשבת השלום והביטחון הבינלאומיים במקרים בהם מועבי”ט מנועה מלפעול בשל חוסר הסכמה בין חברותיה הקבועות[25].

ביה”ד מציין כי יש הבדל משמעותי בין במצב הנדון בחוו”ד זה לבין המצב הנדון בחוו”ד בעניין הגדר. המצב בשטחים הפלסטינים הכבושים (כך במקור) נדון בעצרת הכללית במשך מספר עשורים לפני ההחלטה לבקש חוו”ד מייעצת מביה”ד, ואף נדון העניין הספציפי שבן עסקה חוות-הדעת. במקרה הנוכחי, הייתה זו מועבי”ט שעסקה בעניין[26].

מטרתה של סמכות הייעוץ של ביה”ד הינה לאפשר לגופי האו”ם לבצע את משימתם. ביה”ד לא יכול לקבוע מהו השימוש שייעשה בחוו”ד ע”י העצרת הכללית או מהי ההשפעה של הפעולות שייעשו על המצב. היות וביה”ד הוכיח כי לעצרת הכללית יש סמכות לדון בהצהרת העצמאות ואף לנקוט בפעולות בהתאם להגבלות שצוינו, ביה”ד לא רואה לנכון לסרב לחוות דעתו בשל סיבה זו[27].

העצרת הכללית פעלה בעניין המצב בקוסובו בעבר. בין השני 1995-1999 העצרת הכללית אימצה 6 החלטות הנוגעות למצב זכויות האדם בקוסובו. האחרונה מבין החלטות אלו אומצה כחצי שנה לאחר שמועבי”ט אימצה את החלטה 1244(1999). ביה”ד הגיע למסקנה כי העצרת הכללית הפעילה את סמכויותיה ביחס למצב בקוסובו[28].

לשיטתו של ביה”ד העובדה כי ביה”ד בהכרח יאלץ לפרש את החלטה 1244(1999) על-מנת לענות על השאלה המשפטית לא מהווה סיבה מספקת כדי לסרב במתן החוו”ד. בעוד שפרשנות ויישום החלטות הינו, בראש ובראשונה, תפקידו של מוסד האו”ם שאימץ את ההחלטה, גם ביה”ד, כגוף  השיפוטי של או”ם, נדרש לפרש החלטות ולבחון את השלכותיהן[29].

כמו כן, ביה”ד קבע כי אין מקום לסרב במתן חוו”ד כאשר החוו”ד עלול לסתור החלטה של מועבי”ט, במידה ולעצרת הכללית יש עניין לגיטימי בחוו”ד זה[30].

הגדרת השאלה המשפטית

כעת פנה ביה”ד להגדרת השאלה המשפטית אותה הפנתה העצרת הכללית[31]. נוסח השאלה בהחלטה 63/3 הינו:

“Is the unilateral declaration of independence by the Provisional Institutions of Self-Government of Kosovo in accordance with international law?”

ביה”ד סטה בעבר מנוסח השאלה אשר הופנתה אליו במקרים בהם השאלה לא נוסחה כראוי או במקרים בהם ביה”ד קבע, לאחר בדיקת הרקע לשאלה, כי השאלה לא משקפת את הסוגיה המשפטית שעל הפרק. בדומה, כאשר השאלה הייתה לא ברורה או מעורפלת ביה”ד הבהיר את השאלה בטרם מתן החוו”ד[32].

במקרה שלפנינו, השאלה שהועברה ע”י העצרת הכללית מנוסחת באופן ברור. השאלה צרה וספציפית; בשאלה מתבקשת דעתו של ביה”ד האם הצהרת העצמאות נעשתה בהתאם לדין הבינלאומי. ביה”ד לא נשאל לגבי ההשלכות המשפטיות של ההצהרה. בפרט, ביה”ד לא נשאל האם קוסובו השיגה בכך מעמד של מדינה. כמו כן, ביה”ד לא נשאל לגבי התוקף או ההשלכות המשפטיות של הכרה בקוסובו ע”י מדינות אשר הכירו בה כמדינה עצמאית. ביה”ד ציין כי בבקשות קודמות לחוו”ד מייעצת, כאשר העצרת הכללית או מועבי”ט ביקשו מביה”ד לחוות דעה בנוגע להשלכות המשפטיות של פעולה, הם ניסחו את השאלה באופן שמביע מפורשות נקודה זו. לפיכך, ביה”ד לא מצא לנכון להתייחס לנושאים לעיל על מנת לענות על השאלה שהופנתה[33].

עם זאת, יש שני היבטים של השאלה הדורשים התייחסות. ראשית, השאלה מתייחסת ל”הצהרת העצמאות החד-צדדית אשר ניתנה ע”י המוסדות הזמניים של הממשל העצמי בקוסובו” (ההדגשה לא במקור). ניתן למצוא התייחסות זו למוסדות הזמניים של הממשל העצמי בקוסובו (להלן: המוסדות הזמניים) במקום נוסף בהחלטה 63/3. מספר משתתפים בהליך ערערו על הקביעה כי היו אלא המוסדות הזמניים אשר הכריזו רשמית על עצמאותה של קוסובו. זהותם של מנסחי הצהרת העצמאות יכולה להשפיע על התשובה לשאלה הנדונה. ביה”ד יחרוג מסמכותו אם יתייחס לעניין זה כדבר שנקבע ע”י העצרת הכללית[34]. ביה”ד לא רואה בכך ניסיון של העצרת הכללית להגביל את החופש של ביה”ד להגיע להחלטה בעניין זה. ביה”ד ציין כי בניסוח סדר היום של העצרת הכללית, שהפך לכותרתה של החלטה 63/3 לא צוין דבר על מנסחי ההצהרה[35].

כאשר ביה”ד בא להעריך האם ההצהרה בוצעה בהתאם לדין הבינ”ל על ביה”ד להיות חופשי לבחון את כל ההיבטים ולהחליט באופן עצמאי מיהו הגוף אשר ניסח את ההצהרה[36].

רבים מהמשתתפים בהליך הפנו את ביה”ד לדעתו של ביהמ”ש העליון של קנדה בנוגע להתנתקות מחוז קוויבק מקנדה[37]. ביה”ד ציין כי השאלה בעניינו שונה בצורה ניכרת מהשאלה שנדונה בקנדה. השאלה איתה התמודד ביהמ”ש העליון של קנדה דנה בזכות של האסיפה הלאומית של קוויבק להשפיע על הליך ההתנתקות ובקיומו של דין בינלאומי אשר מעניק זכות זו. העצרת הכללית שאלה על התאמתה של ההצהרה לדין הבינלאומי. התשובה לשאלה זו תלויה בקיומו של דין בינלאומי האוסר על הצהרה זו. ביה”ד נשאל האם ההצהרה הפרה את הדין הבינלאומי. הוא לא נדרש לשאלה האם הדין הבינלאומי מעניק לקוסובו זכות להכריז חד- צדדית על עצמאות[38].

רקע עובדתי

• החלטה 1244 (1999):

ההחלטה התקבלה במועבי”ט, אשר הפעילה את סמכותה הנובעת מפרק 7 למגילת האו”ם ב-10 ביוני 1999. בהחלטה אושר למזכ”ל האו”ם להקים נוכחות אזרחית בינלאומית בקוסובו במטרה ליצור מנהל זמני אשר יהווה הסדר ביניים במהלך ההקמה של המוסדות הזמניים של הממשל העצמי בקוסובו.

פסקה 11 להחלטה מתארת את הסמכויות ותחומי האחריות של הכוח הבינלאומי שיוקם מכוחה. נקודה ראויה לציון העולה מהפסקה היא שהמוסדות הזמניים שיוקמו בעזרת הכוח הבינלאומי יתפקדו עד להקמת מוסדות קבועים לאחר שקוסובו וסרביה יגיעו להסדר פוליטי. השלב האחרון בעבודת הכוח הבינלאומי יהיה פיקוח על המעבר מהמוסדות הזמניים למוסדות שיוקמו בעקבות ההסדר[39].

בעקבות ההחלטה הוקמה UNMIK- United Nations Interim Administration Mission in Kosovo, ומזכ”ל האו”ם מינה שליח מיוחד מטעמו אשר יוביל את המשלחת.

• אירועים משמעותיים בניסיון להגיע להסכם שקדמו ל-17 בפברואר 2008:

בחודש יוני 2005 מינה מזכ”ל האו”ם שליח מיוחד על מנת שיכין סקירה מקיפה של המצב בקוסובו. הדו”ח שהשליח הגיש למזכ”ל האו”ם הביא לקונצנזוס במועבי”ט כי יש להתחיל בתהליך של השלב האחרון. בנאום שנשא נשיא מועבי”ט הוא אמר כי המועצה מסכימה עם ההערכה הכללית של השגריר כי למרות האתגרים שעדיין ניצבים בפני קוסובו בפרט והאזור בכלל, הגיע העת התחיל את השלב הבא בתהליך המדיני. מועבי”ט תומכת בכוונתו של מזכ”ל האו”ם להתחיל הליך מדיני אשר יקבע את מעמדה העתידי של קוסובו[40]. לאור דברים אלו, בנובמבר 2005 מינה מזכ”ל האו”ם את מר’ מארטי אטיסארי, נשיא פינלנד לשעבר, לשליחו המיוחד לעניין תהליך קביעת מעמדה העתידי של קוסובו[41]. שליח זה קיבל כללים מנחים לעבודתו מידי מועבי”ט. בין היתר, צוין במסמך זה כי פתרון מוסכם במשא-ומתן הינו בעדיפות בינלאומית ולכן הצדדים נקראים לנהל משא-ומתן בונה ובתום-לב, לדחות כל צורה של אלימות ולהימנע מצעדים חד-צדדיים[42].

במרץ 2007 הגיש השליח דו”ח למועבי”ט בו נאמר כי לאחר למעלה משנה של שיחות ישירות ברור לו כי הצדדים לא מסוגלים להגיע להסכמה בנוגע לעתידה של קוסובו. לשיטתו השיחות הגיעו למבוי סתום והפתרון היחיד למצב הוא קוסובו עצמאית, תחת פיקוח התחלתי של הקהילה הבינלאומית[43]. מזכ”ל האו”ם תמך בעמדת שליחו. טיוטא להחלטה בעניין זה הופצה לחברות במועבי”ט אך נמשכה לאחר מספר שבועות כאשר נהייה ברור כי ההחלטה לא תאומץ ע”י מועבי”ט[44].

ניסיון נוסף למשא-ומתן התקיים בין אוגוסט לדצמבר 2007 בעזרת נציגים מהאיחוד האירופי, רוסיה וארה”ב. בסופו של תהליך זה הגישו הנציגים דו”ח למזכ”ל האו”ם לפיו אף הם סבורים כי התהליך המדיני מיצה את עצמו והגיע למבוי סתום, היות והצדדים לא מוכנים להתפשר.

• אירועי ה-17 בפברואר 2008 ולאחר מכן:

על רקע האירועים הנ”ל אומצה הצהרת העצמאות ב-17 בפברואר 2008. לפי לשון ההצהרה, מנסחיה התכנסו לישיבה מיוחדת (extraordinary), כמנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, אשר הכריזו על קוסובו כמדינה עצמאית וריבונית[45].

ההצהרה אומצה ע”י 109 מתוך 120 חברי בית המחוקקים של קוסובו, כולל ראש ממשלת קוסובו ונשיאה (שאינו חבר בבית המחוקקים). התנגדו להצהרה עשרה נציגיה של הקהילה הסרבית בקוסובו ונציג אחד של קהילת גורני בקוסובו לא השתתף בישיבה. כל הנציגים שנכחו בישיבה חתמו על ההצהרה. ההצהרה לא הועברה לנציגו של מזכ”ל האו”ם ולא פורסמה ברשומות של המוסדות הזמניים (כנהוג במעשי חקיקה של מוסדות הממשל הזמני)[46].

סרביה הודיע למזכ”ל האו”ם כי קיבלה החלטה לפיה הצהרת קוסובו מציגה מהלך כוחני של התנתקות חד-צדדית של חלק משטחה של סרביה וכי להצהרה אין השלכות משפטיות בסרביה או בחקיקה הבינלאומית. בעקבות בקשה של סרביה, למחרת ההצהרה התקיים דיון חירום במועבי”ט, בה השתתף נשיא רפובליקת סרביה, אשר גינה את ההצהרה בשל היותה מהלך לא חוקי אשר הוכרז כחסר תוקף ע”י בית המחוקקים של סרביה[47].

דיון בשאלה המשפטית    

את הדיון בשאלה המשפטית המהותית שהוצגה בפניו – קרי, האם ההכרזה תואמת את כללי המשפט הבינלאומי, מחלק בית הדין לשני שלבים. בשלב ראשון בחינת המשפט הבינלאומי הכללי, ובשלב שני בחינת הרלוונטיות של המסגרת המשפטית הספציפית הנובעת מהחלטת מועבי”ט 1244, כ-lex specialis[48].

• משפט בינלאומי כללי:

ביה”ד מציין כי החל מהמאה ה – 18 ניתן לראות מספר רב של הצהרות עצמאות, אשר לעיתים קרובות נתקלו בהתנגדותן הנחרצת של המדינות מהן ביקשו להתנתק. בחלק מהמקרים ההכרזות הובילו להקמת מדינה חדשה. עם זאת, בחינה של הפרקטיקה  שנוצרה מראה כי לא היה מקרה בו התייחסו להכרזה על עצמאות כאקט הנוגד את הדין הבינלאומי, נהפוך הוא, הפרקטיקה מבציעה בבירור על כך שהמשפט הבינלאומי לא הכיל איסור על הצהרה על עצמאות. בחציה השני של המאה העשרים, המשפט הבינלאומי בנוגע להגדרה עצמית התפתח באופן שיצר את הזכות לעצמאות עבור עמים אשר חיים תחת שלטון לא-עצמאי  או עמים החיים תחת כיבוש, שליטה או ניצול. מדינות רבות הוקמו תוך מימוש זכות זו. מנגד היו הכרזות עצמאות מחוץ להקשר של הגדרה עצמית. הפרקטיקה של מדינות ביחס להכרזות אלו אינה מצביעה על יצירת כלל חדש האוסר על הכרזת עצמאות במקרים מסוג זה[49].

בתגובה לטענה כי איסור על הצהרות עצמאות חד-צדדיות משתמע מעיקרון השלמות הטריטוריאלית, מציין ביה”ד כי עיקרון השלמות הטריטוריאלית מהווה נדבך אינטגראלי של המשפט הבינלאומי המגולם במגילת האו”ם, בפרט בסעיף 2(4)[50]. בית הדין מפנה להצהרת עצרת האו”ם בנושא עקרונות המשפט הבינלאומי ביחס ליחסים ידידותיים ושיתוף פעולה בין מדינות בהתאם למגילת האו”ם. הצהרה זו משקפת דין מנהגי ובה חוזרת העצרת על העיקרון לפיו מדינות צריכות להימנע, במסגרת יחסי החוץ שלהם, מאיומים או שימוש בכוח כנגד שלמות טריטוריאלית או עצמאות של מדינות[51]. עיקרון זה הודגש באופן דומה גם בועדת הלסינקי לביטחון ושיתוף-פעולה באירופה[52]. לפיכך, ביה”ד מסיק כי עיקרון השלמות הטריטוריאלית מוגבל לתחום של יחסים בין מדינות[53].

בית הדין התייחס למספר מקרים בהם מועבי”ט התנגדה מפורשות להכרזות על עצמאות (רודזיה הדרומית, צפון קפריסין, רפובליקה סרפסקה). במקרים אלו מועבי”ט גינתה את ההכרזות בשל הנסיבות בהן ניתנו ההכרזות. אי חוקיות הפעולה, אינו נובע  מההכרזה עצמה אלא מאי חוקיותן של נסיבות המסגרת של ההכרזה, למשל שימוש בלתי חוקי בכוח, או הפרות אחרות של המשפט  הבינלאומי. מועבי”ט לא הציגה עמדה דומה ביחס לקוסובו. לא ניתן להסיק מהחלטות יוצאות הדופן של מועבי”ט לגנות את המקרים שהוזכרו על קיומו של איסור כללי על הכרזות עצמאות חד-צדדיות[54].

באשר לטענה שהועלתה לפיה לאוכלוסיית קוסובו הזכות להקים מדינה ריבונית כנגזרת מזכותם להגדרה עצמית או לפרישה מתקנת (remedial secession), חזר בית הדין על כך שהזכות להגדרה עצמית אכן התפתחה במאה העשרים. עם זאת, השאלה האם מחוץ להקשר של טריטוריות שאינן בממשל עצמי (non-self-governing territories) ועמים הנתונים לדיכוי, שליטה או ניצול בידי כוח זר, המשפט הבינלאומי מעניק זכות לחלק מאוכלוסייה של מדינה קיימת את הזכות להתנתק מאותה מדינה הינה שאלה שנתונה למחלוקת חריפה בין המשתתפים בהליך בפני בית הדין. באופן דומה השאלה האם קיימת זכות לפרישה מתקנת ובאילו תנאים גם היא במחלוקת. כך או כך בית הדין אינו רואה צורך לדון בשאלות אלו.

לסיכום, לשיטתו של ביה”ד המשפט הבינלאומי הכללי אינו כולל איסור על הכרזת עצמאות ועל כן  הכרזת העצמאות של קוסובו לא מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי הכללי[55].

• החלטת מועבי”ט 1244(1999) והמסגרת החוקתית של UNMUK:

בהתאם לסעיפים 24 ו-25 ולפרק 7 של מגילת האו”ם, מועבי”ט מוסמכת לאמץ החלטות מחייבות מבחינת המשפט הבינלאומי. ביה”ד עסק בעבר בפרשנות ויישום החלטות מועבי”ט במספר מקרים ובעקביות התייחס להחלטות אלו כחלק מהמסגרת החוקית המחייבת במישור הבינלאומי. החלטת מועבי”ט התקבלה במסגרת פרק 7 למגילת האו”ם, ועל כן מטילה חובות משפטיות ברמה הבינלאומית[56].  בית הדין מציין שאף משתתף לא חלק על העובדה שהחלטה זו מהווה חלק מהדין המחייב ביחס למצב בקוסובו[57].

שאלה נוספת נוגעת למעמד התקנות שנקבעו על-ידי הנציג המיוחד מטעם המזכ”ל במסגרת UNMIK והאם אלו מהווים חלק מהדין הבינלאומי הרלוונטי לעניין[58]. נטען כי תקנות אלו שייכות לדין הפנימי ולכן אין מקום להחילן ביחס לשאלה הנדונה בחוו”ד זה. ביה”ד קבע כי תקנות UNMIK שואבות כוחות ישירות מהחלטת מועבי”ט ולכן הן בעלות אופי משפטי בינלאומי[59]. עם זאת, ביה”ד מציין כי מסגרת חוקתית זו הינה חלק ממשטר חוקי ספציפי, הנוצר כתוצאה מהחלטה  1244(1999), אשר ישים רק בקוסובו ומטרתו להסדיר עניינים אשר במצב רגיל יוסדרו על-ידי חקיקה מדינתית ולא בדין בינלאומי. לכן, המסגרת החוקתית נכנסה לתוקף כחלק מחקיקה שאומצה על-ידי המשטר הזמני של קוסובו. לאסיפה של קוסובו (Assembly of Kosovo) ניתנה הסמכות לחוקק בכפוף לביקורת של הנציג המיוחד של מזכ”ל האו”ם[60].

ביה”ד ציין כי החלטה 1244(1999) והמסגרת החוקתית שנקבעה מעניקות לנציג המיוחד של מזכ”ל האו”ם סמכויות פיקוח נכרות על מוסדות הממשל העצמי. בהחלטה 1244(1999) נחזה ממשל זמני עבור קוסובו אשר ישמש ממשל מעברי תוך הקמה ופיקוח של מוסדות שלטון עצמי דמוקרטיים. כמו כן, בהחלטה נקבע כי תפקידיו של הכוח האזרחי הבינלאומי יכללו ארגון ופיקוח על התפתחות המוסדות הזמניים עבור שלטון דמוקרטי אוטונומי אשר יפעל עד להגעה להסדר פוליטי וקיום בחירות. על מוסדות אלו לפעול בשיתוף עם הנציג המיוחד של מזכ”ל האו”ם[61].

ביה”ד מציין כי החלטה 1244(1999) והמסגרת החוקתית הנ”ל היו בתוקף ביום ה-17 לפברואר 2008. בהחלטה נקבע מפורשות כי הכוח האזרחי יוקם לתקופה ראשונית של 12 חודשים, וימשיך לפעול לאחר תקופה זו, אלא אם כן תחליט מועבי”ט אחרת. החלטה כאמור לא התקבלה במועבי”ט בפגישתה ב- 18 לפברואר 2008, בה נדונה ה העצמאות לראשונה או בפגישה אחרת לאחר מכן. החלטה 1244(1999) והמסגרת החוקתית שנקבעה בעקבותיה לא מכילות סעיף מבטל ולכן שתי אלו מהוות מרכיב מהדין הבינלאומי שהיה תקף בקוסובו ב-17 לפברואר 2008[62].

לאור האמור לעיל, ביה”ד הסיק כי החלטה 1244(1999) והמסגרת החוקתית שבתקנות UNMIK יוצרות חלק מהדין הבינלאומי אותו יש להביא בחשבון בבחינת השאלה המשפטית[63].

פרשנות החלטת מועבי”ט מספר 1244(1999):

ראשית, עומד ביה”ד על ההבדל בין פרשנות אמנות לפרשנות החלטות מועבי”ט, במובן זה שפרשנות החלטות מועביט מחייבת התייחסות לגורמים נוספים מעבר לאלו הנשקלים בעת פרוש אמנות כקבוע באמנת וינה לדיני אמנות. כך, פרשנות החלטות מועבי”ט דורשת ניתוח של התבטאויות של נציגים במועבי”ט בעת קבלת ההחלטה, החלטות אחרות של מועבי”ט באותו עניין והתנהגות גופי או”ם שונים ומדינות המושפעות מההחלטה[64].

ביה”ד מציין כי את החלטה 1244(1999) יש לקרוא בשילוב עם העקרונות הכלליים שנקבעו בנספחים 1 ו-2 להחלטה זו. וכן , פסקה 10 למבוא של ההחלטה המתייחס לריבונות ולשלמות הטריטוריאלית של יוגוסלביה[65].

שלושה מאפיינים של ההחלטה רלוונטיים לבירור השאלה המשפטית[66]:

1. ההחלטה מקימה נוכחות אזרחית וביטחונית בקוסובו, בעלת סמכות אזרחית ופוליטית מלאה ואחריות בלעדית לממשל בקוסובו. החלטה 1244(1999) ותקנת UNMIK 1999/1 הקובעת כי כלל הסמכויות החקיקתיות, הביצועיות והשיפוטיות בקוסובו הוענקו ל-UNMIK, וייושמו על ידי הנציג המיוחד של המזכ”ל, החליפו את המשטר החוקי אשר היה בתוקף בקוסובו והקימו מינהל טריטוריאלי בינלאומי[67].
2. הפתרון המגולם בהחלטה 1244(1999) הוא פתרון בעל מטרה הומניטארית: לספק אמצעים לייצוב קוסובו ולבסס מחדש סדר ציבורי באזור במשבר. החלטה 1244(1999) שמה דגש על “ארבעה יסודות” (four pillars): מינהל אזרחי זמני, עניינים הומניטאריים, הקמת מוסדות ובניה מחדש, והטלת האחריות ליישום על ארגונים וסוכנויות בינלאומית שונות. ניתן ללמוד מכך כי המטרה היא להביא יציבות לאזור. המינהל הזמני בקוסובו נועד להשהות זמנית את הפעלת הסמכויות של סרביה בקוסובו[68].
3. החלטה 1244(1999) מקימה משטר זמני, ולא ניתן לפרשה כמקימה מוסדות קבועים בשטחה של קוסובו. החלטה זו העניקה מנדט ל-UNMIK לסייע לקידום הפתרון המדיני לסטאטוס של קוסובו, אך לא לשפוט מראש את תהליך המשא-ומתן[69].

ביה”ד הסיק כי היעוד והמטרה של החלטה 1244(1999) היה להקים משטר משפטי זמני בלבד, אשר גובר על המשטר הסרבי באופן זמני ומיועד לייצב את קוסובו[70].

שאלת התאמתה של ההצהרה להחלטה 1244 והמשטר המשפטי מכוחה

בית הדין מבקש לבחון באם החלטה 1244 והמשטר המשפטי כאמור מחילים איסור ספציפי להכריז על עצמאות באופן חד צדדי, החל על מחברי ההכרזה. לשם כך יש להכריע מיהם מחברי ההכרזה[71].

זהות המחברים:

בית הדין מבקש לבחון האם ההכרזה הייתה פעולה של “האסיפה של קוסובו”, אחד ממוסדות הממשל הזמניים, או שמא מאמצי ההכרזה פעלו במעמד אחר (different capacity)[72], ומציין כי הדעות היו חלוקות בין המשתתפים בהליך[73].

בית הדין בוחן את לשון ההכרזה ומסיק כי זו משקפת את העובדה שמחבריה היו מודעים לכך שהשיחות על ההסדר הסופי ביחס למעמדה של קוסובו כשלו וכי נקודת זמן זו הייתה נקודה קריטית ביחס לעתידה של קוסובו. על רק זה, השפה בה נקטו מחברי ההכרזה מעידה על כך שלא היה בכוונתם לפעול במסגרת הממשל הזמני, אלא להקים בקוסובו מדינה עצמאית וריבונית. בית הדין מסיק כי המחברים לא פעלו, ואף לא התכוונו לפעול, כמוסד במסגרת הממשל הזמני, אלא מטרתם הייתה ליצור אמצעי שמשמעותו והשלכותיו תבואנה לידי ביטוי מחוץ לממשל זמני זה[74].

תימוכין למסקנתו זו מוצא בית הדין בעובדה שמחברי ההכרזה קיבלו על עצמם למלא אחר התחייבויותיה הבינלאומיות של קוסובו, במיוחד אלו שנוצרו עבור קוסובו על ידי UNMIK, וכי הצהירו במפורש ובכובד ראש כי קוסובו מחויבת מול מדינות שלישיות על ידי התחייבויותיה  בהכרזה. זאת בניגוד להסדר הקיים בממשל הזמני לפיו יחסי החוץ של קוסובו נמצאים בסמכותו הבלעדית של נציגו המיוחד של המזכ”ל[75].

בית הדין ממשיך ומצביע על אופן ההתבטאות במסגרת ההצהרה ונסיבות אימוצה. הנוסח האלבני של ההצהרה (הטקסט המקורי) לא מתייחס כלל לאסיפה של קוסובו. המילים “האסיפה של קוסובו” הופיעו בראש ההצהרה בתרגום האנגלי והצרפתי שלה. ניסוח ההצהרה שונה מניסוח חקיקה של האסיפה של קוסובו. בנוסף, נוהל החקיקה בעת אימוץ ההצהרה שונה מהנוהל בו נהוג להשתמש בהליכי חקיקה באסיפה של קוסובו. בפרט, ההצהרה נחתמה על-ידי כל הנוכחים בעת אימוצה, כולל נשיא קוסובו, אשר אינו חבר באסיפה. מיד אחרי ההצהרה עצמה מחבריה מכנים עצמם “מנהיגיו הנבחרים של עמינו”. ראויה לציון גם העובדה שההצהרה לא הועברה לנציג המיוחד של המזכ”ל או פורסמה ברשומות[76].

גם לתגובתו של הנציג המיוחד מייחס בית הדין חשיבות. בפרט, ל”שתיקתו” למול המעשה במובן זה שלא ביטל אותו, המצביעה על כך שלא ראה בהכרזה כמעשה במסגרת הממשל הזמני תחת אחריותו וסמכותו[77].

לסיכום, בית הדין קובע כי מחברי ההכרזה לא פעלו כמוסד במסגרת המשטר המשפטי של הממשל הזמני, אלא כאוסף אנשים אשר פעלו יחדיו כנציגיו של העם בקוסובו מחוץ למסגרת של הממשל הזמני[78].

האם מחברי ההצהרה חרגו מהמסגרת החוקתית שיצרה החלטה 1244(1999)?

על-מנת לענות על השאלה האם החלטה 1244(1999) אוסרת על מחברי ההצהרה להצהיר על עצמאות קוסובו מסרביה יש לקרוא בעיון את ההחלטה עצמה[79].

ראשית, החלטה 1244(1999), במהותה, נועדה ליצור משטר זמני בקוסובו אשר יהווה “זרז” לתהליך המדיני. ההחלטה לא התייחסה לסטאטוס הסופי של קוסובו. ביה”ד מציין כי הנוהג הנוכחי של מועבי”ט מראה במקום בו החליטה מועבי”ט להציב תנאים מגבילים בנוגע לסטאטוס הקבוע של השטח, תנאים אלו יצוינו מפורשות בהחלטה. בהחלטה 1244(1999) מועבי”ט לא שמרה לעצמה את “המילה האחרונה” בנוגע למצב בקוסובו ונותרה שותקת לגבי התנאים למצב הסופי של קוסובו. לפיכך, החלטה 1244(1999) לא מונעת פרסום הצהרת עצמאות, משום ששני המנגנונים פועלים ברמות שונות: להבדיל מהחלטה 1244(1999), ההצהרה היא ניסיון לקבוע את המצב הסופי של קוסובו[80].

שנית, החלטה 1244(1999) עוסקת, בעיקר, בהטלת חובות ואצילת סמכויות על מדינות החברות באו”ם וגופים של האו”ם (למשל: מזכ”ל האו”ם ונציגו). בהחלטה יש התייחסות בודדת לשחקנים אחרים, בה מועבי”ט דורשת מכל הקבוצות החמושות בקוסובו להתפרק מנשקן ולשתף פעולה עם ביה”ד לפשעי מלחמה ביוגוסלביה לשעבר (ICTY). אין בהחלטה סימנים לכך שמועבי”ט התכוונה להטיל חובות, מלבד אלו שהוזכרו לעיל, על שחקנים לא מדינתיים[81]. עם זאת, בית הדין מציין כי אין זה יוצא דופן שמועבי”ט מטילה חובות על שחקנים שאינם מדינות חברות באו”ם או גופיו. בפרט, מספר החלטות של מועבי”ט בעניין קוסובו, אשר קדמו להחלטה 1244(1999), הכילו דרישות כלפי ההנהגה האלבנית בקוסובו[82]. בהחלטה 1244(1999) לא מצויה התייחסות להנהגה האלבנית בקוסובו. ביה”ד מציין כי בבואו לפרש החלטה של מועבי”ט עליו לבחון כל מקרה לגופו, ובהתאם לנסיבות להסיק על איזה גוף ביקשה מועבי”ט להטיל חובות[83]. לאור דברים אלו, ביה”ד לא יכול להסכים עם הטענה כי החלטה 1244(1999) מכילה איסור על הצהרת עצמאות, המחייב את מחברי ההצהרה. לא ניתן להסיק על קיומו של איסור כאמור מניסוחה, הקשרה ומטרתה של ההחלטה. השימוש בביטוי “הסדר פוליטי” בהחלטה לא משנה את המסקנה הנ”ל. ראשית, הביטוי צוין ביחס לתחומי האחריות של הכוח הבינלאומי, UNMIK ונציגו של המזכ”ל. שנית, המונח “הסדר פוליטי” נתון לפרשנויות רבות   [84].

ביה”ד הגיע למסקנה כי החלטה 1244(1999) לא יצרה איסור על מחברי ההצהרה להצהיר על עצמאות מסרביה. לפיכך, ההצהרה לא מהווה הפרה של החלטה 1244(1999)[85].

סיכום   

מסקנתו של ביה”ד היא הצהרת העצמאות של קוסובו אשר ניתנה ב-17 בפברואר 2008 לא מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי הכללי, החלטה 1244(1999) של מועבי”ט או המסגרת החוקתית. לפיכך, ההצהרה לא מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי הישים במקרה זה   [86].

[1] Advisory opinion, Accordance With International Law of the Unilateral Declaration of Independence in Respect of Kosovo

[2]  Request for an Advisory Opinion of the International Court of Justice on Whether the Unilateral Declaration of Independence of Kosovo is in Accordance with International Law (2008), A/RES/63/3 (online: http://daccess-dds-ny.un.org/doc/UNDOC/GEN/N08/470/97/PDF/N0847097.pdf?OpenElement )

[3] סעיף 1 לחוו”ד

[4] Statute of the International Court of Justice

Article 65

1. The Court may give an advisory opinion on any legal question at the request of whatever body may be authorized by or in accordance with the Charter of the United Nations to make such a request.
2. Questions upon which the advisory opinion of the Court is asked shall be laid before the Court by means of a written request containing an exact statement of the question upon which an opinion is required, and accompanied by all documents likely to throw light upon the question.

[5] סעיף 18 לחוו”ד

[6]  Charter of the United nations

Article 96

1. The General Assembly or the Security Council may request the International Court of Justice to give an advisory opinion on any legal question.
2. Other organs of the United Nations and specialized agencies, which may at any time be so authorized by the General Assembly, may also request advisory opinions of the Court on legal questions arising within the scope of their activities.

[7] סעיף 20 לחוו”ד

[8]Article 10

The General Assembly may discuss any questions or any matters within the scope of the present Charter or relating to the powers and functions of any organs provided for in the present Charter, and, except as provided in Article 12, may make recommendations to the Members of the United Nations or to the Security Council or to both on any such questions or matters.

Article 11

1. The General Assembly may consider the general principles of co-operation in the maintenance of international peace and security, including the principles governing disarmament and the regulation of armaments, and may make recommendations with regard to such principles to the Members or to the Security Council or to both.
2. The General Assembly may discuss any questions relating to the maintenance of international peace and security brought before it by any Member of the United Nations, or by the Security Council, or by a state which is not a Member of the United Nations in accordance with Article 35, paragraph 2, and, except as provided in Article 12, may make recommendations with regard to any such questions to the state or states concerned or to the Security Council or to both. Any such question on which action is necessary shall be referred to the Security Council by the General Assembly either before or after discussion.

1. The General Assembly may call the attention of the Security Council to situations which are likely to endanger international peace and security.
2. The powers of the General Assembly set forth in this Article shall not limit the general scope of Article 10.

[9] Article 12

1. While the Security Council is exercising in respect of any dispute or situation the functions assigned to it in the present Charter, the General Assembly shall not make any recommendation with regard to that dispute or situation unless the Security Council so requests.
2. The Secretary-General, with the consent of the Security Council, shall notify the General Assembly at each session of any matters relative to the maintenance of international peace and security which are being dealt with by the Security Council and shall similarly notify the General Assembly, or the Members of the United Nations if the General Assembly is not in session, immediately the Security Council ceases to deal with such matters.

[10] סעיף 24 לחוו”ד

[11] סעיף 26 לחוו”ד

[12] Application for Review of Judgement No. 158 of the United Nations Administrative Tribunal, Advisory Opinion, I.C.J. Reports 1973, p. 172, para. 14

[13] סעיף 27 לחוו”ד

[14] סעיף 30 לחוו”ד

[15] סעיף 32 לחוו”ד

[16] סעיף 33 לחוו”ד

[17] סעיף 34 לחוו”ד

[18] סעיף 35 לחוו”ד

[19]  Resolution 1244 (1999), S/RES/1244 (online: http://www.un.org/Docs/scres/1999/sc99.htm )

[20] סעיף 36-37 לחוו”ד

[21] סעיף 38 לחוו”ד

[22] סעיף 40 לחוו”ד

[23] Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory, Advisory Opinion, I.C.J. Reports 2004 (I), para. 26-27

[24] סעיף 41 לחוו”ד

[25] סעיף 42 לחוו”ד

[26] סעיף 43 לחוו”ד

[27] סעיף 44 לחוו”ד

[28] סעיף 45 לחוו”ד

[29] סעיף 46 לחוו”ד

[30] סעיף 47 לחוו”ד

[31] סעיף 49 לחוו”ד

[32] סעיף 50 לחוו”ד

[33] סעיף 51 לחוו”ד

[34] סעיף 52 לחוו”ד

[35] סעיף 53 לחוו”ד

[36] סעיף 54 לחוו”ד

[37] Reference by the Governor-General concerning Certain Questions relating to the Secession of Quebec from Canada, [1998] 2 S.C.R. 217;

161 D.L.R. (4th) 385; 115 Int. Law Reps. 536

[38] סעיפים 55- 56 לחוו”ד

[39] סעיף 59 לחוו”ד

[40] סעיף 64 לחוו”ד

[41] סעיף 65 לחוו”ד

[42] סעיף 66 לחוו”ד

[43] סעיף 69 לחוו”ד

[44] סעיף 71 לחוו”ד

[45] סעיפים 74- 75 לחוו”ד

[46] סעיף 76 לחוו”ד

[47] סעיף 77 לחוו”ד

[48] פסקה 78 לחוו”ד

[49] סעיף 79 לחוו”ד

[50]  Article 4

…

2. The admission of any such state to membership in the United Nations will be effected by a decision of the General Assembly upon the recommendation of the Security Council.

[51]  Declaration on Principals of International Law concerning Friendly Relations an Co-operation among States in Accordance with the Charter of the United Nations (1970), G.A. Res. 2625 (XXV)

[52] Final Act of the Helsinki Conference on Security and Co-operation in Europe of 1 August 1975

[53] סעיף 80 לחוו”ד

[54] סעיף 81 לחוו”ד

[55] סעיף 84 לחוו”ד

[56] סעיף 85 לחוו”ד

ביה”ד ציין כי התקבלו מספר החלטות נוספות במועבי”ט העוסקות בשאלת קוסובו (החלטות מספר 1160(1998), 1199(1998), 1203(1998) ו- 1239(1999)). עם זאת, ביה”ד לא מצא לנכון להתעכב על החלטות אלו משום שהן מוזכרת בפסקה השנייה של החלטה 1244(1999).

[57] פסקה 85 לחוו”ד

[58] סעיף 87 לחוו”ד

[59] סעיף 88 לחוו”ד

[60] סעיף 89 לחוו”ד.

[61] סעיף 90 לחוו”ד

[62] סעיף 91 לחוו”ד

[63] סעיף 93 לחוו”ד

[64] סעיף 94 לחוו”ד

[65] סעיף 95 לחוו”ד

[66] סעיף 96 לחוו”ד

[67] סעיף 97 לחוו”ד

[68] סעיף 98 לחוו”ד

[69] סעיף 99 לחוו”ד

[70] סעיף 100 לחוו”ד

[71] פסקה 101 לחוו”ד

[72] פסקה 102 לחוו”ד.

[73] פסקה 103 לחוו”ד.

[74] פסקה 105 לחוו”ד

[75] פסקה 106 לחוו”ד

[76] פסקה 107 לחוו”ד.

[77] פסקה 108 לחוו”ד.

[78] פסקה 109 לחוו”ד.

[79] סעיף 113 לחוו”ד

[80] סעיף 114 לחוו”ד

[81] סעיף 115 לחוו”ד

[82] סעיף 116 לחוו”ד

[83] סעיף 117 לחוו”ד

[84] סעיף 118 לחוו”ד

[85] סעיף 119 לחוו”ד

[86] סעיף 122 לחוו”ד

PDF