עו”ד אבידן שני כמה מטומטמת היא יכולה להיות?  לפנינו תביעה שהגישה נגד 2 מנטורים שלה, אסי סגל ושי שמחיוב אשר הדריכו אותה ולימדו אותה איך לכתוב כתבי טענות…. היא לא ידעה כלום  הם פתחו לה את המשרד ואת הלב והיא גמלה להם בתביעה על 440,000 ש”ח.  תביעה נגד קולגות ומנטורים.  כמה דבילית היא יכולה להיות.  יצאה עם היד בווגינה.  כלום.  זילצ’. ת”א 61461-14-61.

היא הגישה תביעה בטענה שהם הפרו את זכויות היוצרים שלה ביצירה הסופית המכונה “כתב תביעה בניכור הורי”.  אבל התברר שהיצירה היא פרי עבודה משותפת.  לכן כל השותפים ליצירה זכאים להשתמש בה איך וכמה שהם רוצים.

המטומטמת שרפה לעצה קשרים וקשרי עבודה והיום כולם יכולים לקרוא במאגרים המשפטיים על מה שעשתה.  דפוקה, אמרנו את זה?

גם גרמה ללקוחות להתרוצץ לבית משפט ולהתמודד עם הלחץ.

המטומטמת אבידן שני תבעה לא פחות מ 440,000 ש”ח!!! איזה עורך דין עושה דכבר כזה לא קולגיאלי?  ועוד מדובר באחת חסרת ניסיון שהתחננה אצל אסי סגל ושי שמחיוב שילמדו אותה, שיתקנו לה טקסטים, שיוסיפו לה רעיונות, שישפצו לה ניסוחים?  איזו כםפיות טובה.  איזה בצע כסף.  איזו חמדנות.

התביעה הסתיימה בפלופ מוחלט.  הוכח שהעבודה היתה יצירה משופתת שהיא באה למשרד שלהם, ועו”ד מעיין סבג אפילו ראתה אותה מסתובבת יפה בלי נעליים כמו בת בית….  אז מה גרם לה לתבוע את מי שהיה טוב אליה, נחמד אליה ונתנו לה הזדמנויות ללמוד ולהשכיל????

תראו כמה עדים הביאה אבידן שני.  כמה זמן בזבזה על התביעה המטופשת שלה:  “עו”ד אריה מגל – מכר משותף של התובעת 20 ושל מר גוזלן, אשר חתום על כתב התביעה בתביעה המקורית, עו”ד מיכל פיין – חברה 21 בעמותת “להתגרש בשלום” בה חברה גם התובעת, עו”ד משה שרגא – שותף במשרד 22 עורכי הדין בו שימשה התובעת יועצת חיצונית, מר דן אביזמר – בעלה של התובעת, 23 והמומחה מר רן לוינסון – מומחה לראיות דיגיטליות”.

על מה העידה בהמת המגדר מיכל פיין????

מה בדיוק עשתה שם מיכל פיין בתור עדה לא ברור…..  עו”ד מיכל פיין מציגה עצמה כאילו היא שייכת לאסכולת “להתגרש בשלום” אבל היא, מיכל פיין, האחרונה שמעודדת גירושין בשלום.

זו בהמת מגדר פמינאצית שייצגה את אשתו של הרב אבי זרקי, לימדה אותה להעליל עלילות אונס, ניתקה את אבי זרקי מהילדים שלו, כתבה עליו דברים ארסיים ביותר וכעת היא מפרסמת עצמה כמגשרת לגירושין בשלום?????

הנה עוד תמונה של אבידן שני עם הפמינאצית מיכל פיין משמאל, ומימין ההומו ארתור שני שגם הוא משרת נשים פמינאצי היועץ לנשים להגיש תלונות שווא על אונס שלא היה בדיוק כמו מיכל פיין.

אז אבידן שני….  אמרי לנו מי החברים שלך ואנו נגיד לך מי את….

יכול להיות שארתור הוא אח שלה????

על מה הפוסטמה אבידן שני תבעה 440,000 ש”ח?

לדבריה היא הסכיימה לעבוד בחינם עבור הלקוח אלי גוזלן שגרושתו מונעת ממנו קשר עם ילדיו.  היא רק רצתה ללמוד.  אבל גוזלן היה מיוצד רשמית אצל אסי ושי…. והיא עבשדה בחינם.  כלומר לא ביקשה כסף על עבודתה.  אחרי שסיימו ליצור את המסמך (שהיה צריך לשתול בו עובדות, את פירוט כל תלונות השווא שהזונה של אלי גוזלן דפקה לו ורק אסי ושי ידעו את החומר), אסי ושי נתנו למישהו אחר במשרדם את התבנית והוא השתמש בה כדי ליצור ממנה כתב תביעה נגד הגרושה שלו, באותו נושא:  ניכור הורי ותלונות שווא.

אז איפה פה הנזק ואיך הגברת אבידן שני הגיעה ל 440,000 ש”ח?   לדבריה זה הפירוט:  70,700 ₪ בגין ביזוי התובעת ברבים ללא הוכחת נזק + כפל פיצוי (הביזוי ביודעין ובכוונת תחילה להשפיל ולבזות ולפגוע במשלח ידה; + 100,000 ₪ הפרת זכויות יוצרים ללא הוכחת נזק + 100,000 ש”ח גניבת עין + 50,000 ש”ח עשיית עושר ולא במשפט + 50,000 ש”ח נזק לא ממוני – צער בושה ועגמת נפש.

כל הרשימת מכולת הזו היא שטויות במיץ עגבניות.  היתה לה עילת תביעה אחת של זכויות יוצרים וכל השאר זה לא סעדים מצטברים אלא עילות חופפות.  ואין כפל מבצעים על אותו מקרה.  מקבלים נזק רק פעם אחת ובזכויות יוצרים לא מקבלים עגמת נפש.  וכל זה בא מאחת שבכלל לא ביקשה שכר על העבודה שעשתה ובעצמה הגדירה את העבודה שעשתה כהתלמדות.

אבידן שני תובעת בזכויות יוצרים כשהיא בכלל לא חתומה על היצירה

היתה לפוסטמה הזו עוד בעיה.  “במקרה דנן, שמה של התובעת (אבידן שני) אינו מופיע על גבי כתב התביעה בתביעה המקורית.  החתום על כתב התביעה הוא עו”ד אריה מגל…..  עם זאת, כפי שהעיד עו”ד אריה מגל בפני, התובעת היא זו שכתבה את כתב התביעה בתביעה המקורית, ופעילותו שלו בעניין הסתכמה בהגשת כתב התביעה באמצעות מערכת נט-המשפט… עדותו זו של עו”ד מגל לא נסתרה. יחד עם זאת, קשה להתעלם מעובדה תמוהה זו, ולפיה מכינת עורכת כתב התביעה והרוח החיה בהכנתו נמנעת מלחתום על כתב התביעה….. לא קיבלתי לכך שום הסבר מניח את הדעת.

לטעמנו זה שאבידן שני לא חתמה על היצירה שלה, שולל ממנה את הזכות לתבוע.  ברגע שהחותם שחתם הוא אריה מגל, רק אריה מגל היה זכאי לתבוע….לכל הפחות הוא היה צריך להציג מסמך המתעד בכתב המחאת זכויות היוצרים ממנו אליה.

השופט נחום שטרנליכט זרק את שני אבידן לכל הרוחות

אבידן שני טענה שהיא לא עשתה שימוש ב”עריכות שביצע אסי סגל, לרבות המחיקות והתיקונים המינוריים שהוסיף לצרופה בהתכתבות ב'”…..

אבל השופט לא התרשם…  “מחוות הדעת הנ”ל עולה, לכאורה, כי לא נעשה כל שימוש בעריכות ובתוספות, שהוסיף הנתבע לכתב התביעה בתביעה המקורית. סבורני, כי אין באמור בחוות דעת זו כדי להפריך את טענות הנתבעים, ולפיהן הוכן כתב התביעה בעבודה משותפת של הצדדים דנן. זאת לנוכח בקשתה המפורשת של התובעת לקבלת הערות מהנתבעים ובקשתה מהם, כי ישלימו את כתב התביעה, כמפורט לעיל. בקשה זו, ששוגרה לנתבעים ע”י התובעת לנתבעים, מהווה ראיה ניצחת לכך, שכתב התביעה הוכן בעבודה משותפת של הצדדים דנן, והתובעת לא עסקה בכך באופן בלעדי”.

עו”ד מעיין סבג העידה על שני אבידן שהסתובבה יחפה

השופט כן התרשם מהעדה מעיין סבג שגם היא היתה בהתלמדות אצל אסי ושי:

“ראיתי אותה (אבידן שני) מעלעלת בתיקים שלו, יושבת במחשב שלו, את שניהם יושבים יחד, יושבים על מסמכים, הוא מכתיב לה. באחת הפעמים שהיא נכחה במשרד היא נכחה יחד עם מר גוזלן ואני שאלתי בזמנו את שיפרמן והם אמרו שהם עובדים על תיק משותף אני באתי ואמרתי שהיא מתהלכת במשרד שלנו יחפה, יושבת עם גוזלן, לא נכנסתי לעומקם של דברים. הייתי עורכת דין חדשה במשרד, אני יודעת שהם עבדו יחד על תיק ושהיא התנהגה כאילו היא בת בית במשרד. הרי בן אדם שלא משמש כבן בית לא מסתובב יחף במשרד שלא שלו”.

ועל זה אמר השופט שטרנליכט:  “משהייתה של התובעת כבת בית במשרדם של הנתבעים, המתהלכת במשרד, כשהיא יחפה, מעידה על שיתוף הפעולה בין הצדדים, ותומכת בקביעה, כי כתב התביעה הוכן 25 בעבודה משותפת של הצדדים”.

לפעמים אתה לא יודע איזה עדות תכבוש את השופט.  הרבה פעמים שופטים צורחים לוותר על חקירות נגדיות ולתת להם להכריע על סמך ניירת בתיק.

זו דוגמא שדווקא העדות הבלתי צפויה של סבג היא זו שצדה את עייניו של השופט. ואולי היה זה בית השחי של סבג שצד את עיינו….

את אסי סגל ושי שמחיוב ייצג רון לוינטל.  בטח לקח מהם 75,000 ש”ח להגנה מתביעה זו.

להלן פסק הדין:

בית משפט השלום בפתח תקווה

ת”א 61461-14-61 שני עו”ד נ’ עו”ד ואח’

1.       מבוא

התובעת, עורכת דין במקצועה, עותרת לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בסך 441,400 ₪. התובעת טוענת, כי הנתבעים העתיקו כתב תביעה, שהוכן על ידה, ללא רשותה, ובכך הפרו את זכויות היוצרים שלה ביחס לאותו מסמך. עוד טוענת התובעת, כי דברים שפורסמו ברשת “פייסבוק” בו “תויגו” הנתבעים, עולים כדי לשון הרע. התובעת טוענת גם לגניבת עין ולעשיית עושר שלא במשפט, כפי שיפורט להלן.

למעשה, עניינה העיקרי של התביעה בטענה בדבר הפרת זכות יוצרים. בעניין זה נאמר בספרות חז”ל (ספרי דברים, פרשת שופטים, פיסקא קפח):

“מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר … שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך”.

2.     רקע עובדתי

התובעת, עו”ד שני אבידן, הינה עורכת דין, אשר שימשה כבא כוחו של מר אליהו גוזלן (להלן – מר גוזלן) במסגרת הליכים, שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתמ”ש 10171-12-15.

הנתבע 1 (להלן – עו”ד סגל) והנתבע 2 (להלן – עו”ד שמחיוב) שימשו כבאי כוחו של מר גוזלן בהליכים אחרים, שחלקם התנהלו גם הם בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים.

מר גוזלן הגיש בנוסף לכך תביעה נזיקית נגד גרושתו, כאשר כתב התביעה הוכן על ידי התובעת.

אמיר שיפרמן הוא לקוח במשרדם של עו”ד סגל ועו”ד שמחיוב, ומיוצג על ידם בהליך,  המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה  – תמ”ש 33858-02-16 (להלן – ההליך בעניינו של מר שיפרמן). מר שיפרמן מנהל פורום ברשת “פייסבוק” בשם “א’ זה אבא”, העוסק בגברים המצויים בהליכי פירוד וגירושין. בזמן הגשת התביעה היה מר שיפרמן מועסק במשרדם של עו”ד סגל ועו”ד שמחיוב.

ביום 15.2.16 העלה מר שיפרמן בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו, פוסט ובו צילום חלקי של עמוד ראשון מתוך כתב תביעה, אשר במרכזו כותרת כתב התביעה ומתחתיה הפסוק – “צדק צדק תרדוף” (להלן – הפוסט). מר שיפרמן תייג בפוסט את מר סגל ומר שמחיוב.

התובעת הגיבה לפוסט וטענה, כי מדובר בצילום של כתב תביעה, שהוכן על ידה, וכי מדובר בפגיעה בפרטיות ובהפרה של זכויות יוצרים, ודרשה ממר שיפרמן למחוק את הפוסט. מר שיפרמן השיב לתגובתה ועד מהרה החלה שרשרת תגובות, גם מצד מגיבים נוספים.

ביום 9.4.17 הגישה התובעת את התביעה דנן כנגד הנתבעים וכנגד מר שיפרמן, בה טענה, בין היתר, כי חלקים ניכרים מכתב התביעה בעניינו של מר שיפרמן, אשר הוגש על ידי הנתבעים, הועתקו מכתב התביעה, שנכתב על ידה בעניינו של מר גוזלן. כתב התביעה דנן  הוגש מבלי שצורפו כתבי התביעה הרלוונטיים. בד בבד עם הגשת כתב התביעה, הגישה התובעת בקשה לחשיפת כתב התביעה, שהוגש במסגרת ההליך בעניינו של מר שיפרמן.

מלכתחילה הוגשה התביעה גם נגד מר שיפרמן. בהחלטה מיום 12.2.18 נדחתה התביעה, ככל שהיא נוגעת למר שיפרמן, בהסכמת הצדדים.

3.     טענות התובעת

התובעת משמשת כבא כוחו של מר גוזלן מאז אפריל 2014, ומטפלת בהליכים המשפטיים, אותם מנהל מר גוזלן. בשלב מסוים הועבר ייצוגו של מר גוזלן לידי עו”ד סגל ועו”ד שמחיוב.

בראשית שנת 2015 פנה מר גוזלן לתובעת לצורך הגשת תביעה נזיקית (להלן – התביעה המקורית). כתב התביעה הוכן על ידי התובעת והעתק ממנו הועבר אל עו”ד סגל, במטרה לשמור על אחידות הטענות, המועלות בתיקים קשורים המתנהלים בפני אותו מותב. ביום 6.12.15 הוגשה התביעה המקורית בשמו של מר גוזלן.

מספר חודשים לאחר הגשת התביעה המקורית פורסם הפוסט בעמוד הפייסבוק של מר שיפרמן, בו כחמשת אלפים “חברים” ומעל אלף “עוקבים”, ביניהם – אנשי תקשורת, חברי כנסת, דוברים ויחצ”נים, עורכי דין, ונשים וגברים המצויים בהליכי גירושין.  הפוסט פורסם בתפוצת “גלובל” וכן “פבליק”, דהיינו כשהוא חשוף לכל אדם שהינו בעל חשבון בפייסבוק, גם אם אינו נמנה על “חבריו” של מר שיפרמן או העוקבים אחריו ברשת “פייסבוק”. מתחת לפוסט נכתבו תגובות על פיהן יוחסו הדברים שנכתבו בתביעה אל מר שיפרמן, כאשר זה הגיב ונתן את הרושם, ולפיו הוא לכאורה זה שכתב וערך את כתב התביעה.

ניסיונות התובעת להשיג את מר שיפרמן ולהבהיר לו, כי מדובר בהליך של מר גוזלן, אשר מתנהל בדלתיים סגורות, עלו בתוהו. בדלית ברירה הגיבה התובעת על גבי הפוסט ברשת “פייסבוק”. על כך השיב מר שיפרמן באופן ששם את התובעת ללעג ולקלס בעיני הציבור,  שנחשף לפרסום.

הנתבעים היו מודעים למסכת ההשמצות ואף לבקשתה של התובעת להסרת הפרסום מאחר ש”תוייגו” בראשיתו, אך לא סייעו לעצור את הפגיעה בשמה הטוב ובמוניטין המקצועי שלה, והפקירו אותה בזדון ללעג ולהשפלה. בנסיבות אלו ניתן לראות בהם שותפים לדבר עבירה, גם אם במחדל או ברשלנות.

רק בדיעבד התברר לתובעת, כי מר שיפרמן הגיש ביום 16.2.15 לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה תביעה. כתב התביעה שם מועתק מכתב התביעה בתביעה המקורית, שהוכנה על ידי התובעת עבור מר גוזלן. באותם הליכים מיוצג מר שיפרמן ע”י עו”ד סגל ועו”ד שמחיוב, הנתבעים (להלן – תביעת שיפרמן).

חלקים ניכרים מכתב התביעה בתביעת שיפרמן הועתקו בצורה על ידי הנתבעים. החלקים שהועתקו הם: פתיח כתב התביעה, ראשי הפרקים, הרקע משפטי, הסעדים המבוקשים, פסקי הדין, הציטוטים, סדר הבאת הדברים ועיצוב התכנים.

כתב תביעה מהווה “יצירה ספרותית” כהגדרתו בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים תשס”ח – 2007 (להלן – חוק זכויות יוצרים). השימוש, שעשו הנתבעים בכתב התביעה שהוכן ע”י התובעת, ללא קבלת היתר מוקדם מהתובעת, מהווה הפרה של הוראות חוק זכויות יוצרים.

כמחברת המקורית של כתב התביעה בתביעה המקורית, התובעת היא בעלת הקרדיט על יצירתה, ולפיכך העתקה כאמור מהווה פגיעה בזכותה המוסרית. הפגיעה המוסרית נעשתה גם ע”י סילוף יצירתה. חלק מכתב התביעה הועתק ושונה בצורה, שיש בה כדי להעיד על חוסר הבנה של הטענות המשפטיות שהועתקו ממנה.

הנתבעים, הפיקו רווחים, בין היתר מסוג שכר טרחת עו”ד, ופגעו בזכותה הכלכלית של התובעת ליהנות מפירות עבודתה ויצירתה.

הדמיון הרב שבין כתב התביעה בתביעה המקורית לכתב התביעה, שהוגש בעניינו של  מר שיפרמן, מהווה “גניבת עין” כהגדרתה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט – 1999 (להלן – חוק עוולות מסחריות). הנתבעים ביצעו עוולה נזיקית נגד התובעת, כאשר הטעו את הציבור לחשוב, שהם מקור היצירה ויוצריה, ורכשו לעצמם מוניטין מקצועי, תוך פגיעה במוניטין של התובעת. הדברים, שפורסמו ברשת “פייסבוק” נועדו לפאר את מקצועיותם של הנתבעים ולמשוך אליהם לקוחות נוספים.

פרסום הפוסט של מר שיפרמן, בו רמז מר שיפרמן כאילו התובעת מעתיקה את כתבי הטענות שלה מעורכי דין אחרים, עולה כדי לשון הרע. הפוסט גרם לתובעת נזק בפועל, כאשר התגובות לעגו לאישיותה ולמקצועיותה, תוך חשיפת הדברים בפני מאות או אלפי אנשים.

מאחר שהתובעת עובדת כעורכת דין עצמאית, הרי ששמה הטוב הוא נכסה העיקרי. מר שיפרמן הכפיש את שמה הטוב של התובעת מתוך כוונה לגרום לה נזק תדמיתי ולהשחיר את פניה כאדם וכעורכת דין, בפני קהל לקוחות פוטנציאלים. מדובר בפגיעה חמורה, שכן התובעת מתמחה בייצוג לקוחות המצויים בפירוד והליכי גירושין. הקשר בייצוג מסוג זה הוא קשר אישי. האמון, שנותן הלקוח בעורך הדין, המייצג אותו בעניינים מסוג זה, הוא קריטי.

בהעתקת התביעה המקורית הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבונה של התובעת. התעשרותם של הנתבעים באה לידי ביטוי  בשכר הטרחה, שקיבלו על חשבון עמלה של התובעת. אין לדעת מה מספר הלקוחות, שעבורם הוגשו כתבי תביעה דומים, שהועתקו מכתב התביעה בתביעה המקורית, ומה גובה הרווחים שגרפו הנתבעים לכיסם כתוצאה מהעתקות שכאלו. ההתעשרות באה לידי ביטוי גם  במוניטין, שצברו הנתבעים על חשבונה של התובעת, כאשר פרסמו, כי מדובר ביצירה שלהם, שהוגשה על ידם.

מעשיהם של הנתבעים מהווים הפרה חובה חקוקה של הוראות סעיף 53 וסעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א – 1961. בהעתקת כתב התביעה הפרו הנתבעים את החובה לשמור על כבוד המקצוע.

בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי כדלקמן:

א.     70,700 ₪  – בגין ביזויה של התובעת ברבים ללא הוכחת נזק. מבוקש כפל פיצוי בסך  141,400 ₪, שכן הדבר נעשה ביודעין ובכוונת תחילה להשפיל ולבזות את התובעת ולפגוע במשלח ידה;

ב.     100,000 ₪  –  בגין הפרת זכויות יוצרים ללא הוכחת נזק;

ג.     100,000 ₪  – בגין גניבת עין, הטעייה של קהל לקוחות פוטנציאלי, תיאור כוזב ביודעין ופרסום אסור;

ד.     50,000 ₪ –  בגין עשיית עושר ולא במשפט. מבוקש לחייב את הנתבעים בסכום של 50,000 ₪ נוספים בגין כל תביעה מועתקת נוספת, שהגישו הנתבעים עבור מי מלקוחותיהם;

ה.     50,000 ₪ – בגין נזק לא  ממוני – צער בושה ועגמת נפש.

4. טענות הנתבעים

התובעת אינה בעלת זכות היוצרים בכתב התביעה בתביעה המקורית, שהוכן עבור מר גוזלן, שכן היא עצמה הגיעה למשרדם של הנתבעים, ביקשה מהם הכוונה בכתיבת כתב התביעה, קיבלה מהם העתקי תביעות, שהגישו הנתבעים, ויצרה מהם כתב תביעה.

ספק אם “כתב תביעה” כגון דא מכיל את מידת היצירתיות הבסיסית, הנדרשת בתביעת זכות יוצרים. החוק אינו מגן על מסמכים טכניים, שבלוניים ודורש מידת יצירתיות מינימלית.

האמור בפוסט, שפורסם על ידי מר שיפרמן, אינו עולה כדי לשון הרע.

ככל שבית המשפט יקבע, כי ביטוי כלשהו מהאמירות, שנאמרו בפוסט של מר שיפרמן ברשת “פייסבוק”,  אכן עונה על ההגדרה האמורה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע), הרי שפוסט זה חוסה תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. לענייננו  עסקינן בהגנות, הקבועות בסעיפי משנה 15(2), 15(3) ו-15(4) לחוק איסור לשון הרע.

לחילופין חוסה הפוסט תחת הגנת זוטי דברים, האמורה בסעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן – פקודת הנזיקין), והאמור בו אינו מצדיק הגשת תביעה ואינו מקים לתובעת עילה לקבלת פיצוי כספי בגין פרסום לשון הרע.

מר גוזלן פנה לנתבעים לאחר פירוקה של השותפות במשרד הקודם, שייצג אותו, ובו הועסקה התובעת כעורכת דין שכירה. בטרם נשכרו שירותיהם של הנתבעים, נאמר להם על ידי מר גוזלן, כי התובעת עובדת למענו ללא תמורה, וכי אין הוא חפץ יותר בשירותיה המשפטיים של התובעת. התובעת מסרה לנתבעים את התיקים והמסמכים בעניינו של מר גוזלן ובמקביל מסרה לנתבעים, כי היא מוכנה לסייע בכתיבת התביעה ללא תמורה.

התביעה הנזיקית של מר גוזלן נגד גרושתו, הוכנה ונכתבה יחד ובמשותף עם התובעת, שהייתה חסרת ניסיון בהכנת מסמכים מסוג זה. הנתבעים שלחו לתובעת פורמטים קבועים של תביעה נזיקית, והדריכו אותה בשיחות טלפון ובפגישות פרונטליות לגבי הכנת המסמך ופירוט העילות והעובדות, הנדרשות לשם הכנת כתב התביעה. חלקים מנוסח כתבי התביעה הנזיקיים, שקיבלה התובעת מידי הנתבעים, ערכה התובעת ושילבה בכתב התביעה בתביעה המקורית. מעבר לכך – הנתבעים הם אלה שניסחו את פרק תלונות השווא של כתב התביעה. התובעת מצידה, הרבתה לשהות במשרדי הנתבעים במטרה להרחיב את ידיעותיה אודות תביעות נזיקיות בין בני זוג.

ביום 20.8.15 שלחה התובעת לנתבעים בדוא”ל את טיוטת כתב התביעה, תוך שהם מתבקשים להשלים פרטים עובדתיים ועילות משפטיות, הנוגעות להגשת תלונת השווא (ההודעה צורפה כנספח 1 לכתב ההגנה). הודעת דוא”ל זו מחזקת את טענות הנתבעים, ולפיהן כתב התביעה הוכן על ידי הצדדים במשותף, ואין המדובר ביצירה שלתובעת יש בה זכויות קניין רוחני.

התובעת טוענת, כי הפוסט אודותיה ברשת “פייסבוק” גרם לה נזק בפועל, כאשר התגובות לועגות לאישיותה ולמקצועיותה. מעיון בפוסט שפורסם, לרבות התגובות שפורסמו בעקבותיו, לא ניתן למצוא כל אמירה העולה כדי לשון הרע, שכן הדברים שנכתבו אינם משפילים, אינם מבזים ואינם פוגעים במשלח ידה של התובעת או בשמה הטוב.

התובעת בחרה מיוזמתה להעלות תגובה לפוסט בה האשימה את מר שיפרמן בפרסום כתב תביעה שלה, וזאת לעיני כל ומבלי שפנתה תחילה למר שיפרמן באופן פרטי.

מעצם תיוגם של הנתבעים בפוסט, לא ניתן ללמוד על כך שבפועל נחשפו לתוכנו. תיוג שמם של הנתבעים היה בפוסט המקורי של מר שיפרמן בו הודיע על עצם הגשת תביעתו, באופן שאינו קשור כלל לתובעת. הנתבעים לא ראו את הפוסט עד להגשת התביעה דנן, לא הגיבו עליו ולא נטלו בו חלק.

5.       דיון והכרעה

5.1   לאחר השלמת ההליכים המקדמיים וקדם המשפט נשמעו הראיות. מטעם התובעת העידו – התובעת עצמה, מר גוזלן, עו”ד אריה מגל – מכר משותף של התובעת ושל מר גוזלן, אשר חתום על כתב התביעה בתביעה המקורית, עו”ד מיכל פיין – חברה בעמותת “להתגרש בשלום” בה חברה גם התובעת, עו”ד משה שרגא – שותף במשרד עורכי הדין בו שימשה התובעת יועצת חיצונית, מר דן אביזמר – בעלה של התובעת, והמומחה מר רן לוינסון – מומחה לראיות דיגיטליות.

יצויין, כי התובעת צרפה לתצהיר עדותה שני כתבי תביעה, אשר נערכו על ידי הנתבעים, ואשר לגביהם נטענה טענת ההעתקה – האחד בעניינו של מר שיפרמן, אליו הפנתה התובעת בכתב התביעה דנן, והשני בעניינו של מר מונטקיו, אשר הוגש בתמ”ש 51455-03-17 (להלן – תביעת מונטקיו). העתקה בכתב התביעה בתביעת מונטקיו לא נטענה בכתב התביעה.

מטעם הנתבעים העידו הנתבעים עצמם, מר שיפרמן, וכן עו”ד מעיין סבג, העובדת כשכירה במשרדם של הנתבעים.

5.2   הפרת זכויות יוצרים

טענה מרכזית שמעלה התובעת עניינה העתקת כתב התביעה, שהוגש במסגרת התביעה המקורית, על ידי הנתבעים, ללא קבלת רשות מהמבקשת. בעשותם כן הפרו הנתבעים- כך לטענתה של התובעת – את זכות היוצרים שיש לה בכתב התביעה המקורי.

5.2.1  האם כתב טענות הוא “יצירה ספרותית” המוגנת בהגנת זכויות יוצרים

בסעיף 4 לחוק זכות יוצרים, תשס”ח – 2007 (להלן – החוק) נקבע:

“(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:

(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;

…

(ב) לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו”.

בסעיף 1 לחוק מוגדרת “יצירה ספרותית” כ”לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב”. בהתאם להגדרה זו ניתן – עקרונית – לראות בכתב טענות יצירה ספרותית, היכולה, בהתקיים התנאים הקבועים בחוק, להיות מושא לזכות יוצרים.

בהקשר זה נכתב  ע”י המלומד טוני גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שנייה, 2008),עמ’118:

“בשנים האחרונות הכירו בתי משפט בישראל בזכות יוצרים בכתבי טענות המוגשים בבתי משפט, שגילמו לדעתם מקוריות ולא היו בגדר טפסים שדרכי הביטוי שלהם … עם זאת, לא תחול ההגנה על סעיפים שבלוניים וסטנדרטיים … רכיבי ביטוי רבים בכתבי טענות הם אכן סטנדרטיים ומוכתבים מנוסח החוק שהופר, לפי הטענה. מטעם זה, מן הראוי שהגנה זו תוכר במשורה”.

מן האמור עולה, כי ניתן עקרונית לראות בכתב טענות יצירה, שיכולה להוות מושא לקיומה של זכות יוצרים. אכן מדובר ביצירה המבוטאת בכתב, שיכול ותהיה בה מקוריות של יוצר היצירה. יחד עם זאת, ההגנה תינתן בצמצום, היות שכתבי טענות כוללים לעיתים ביטויים סטנדרטיים, המוכתבים מנוסח הוראות חוק, שלגביהן נטען, כי הופרו.

הדבר עולה בקנה אחד גם עם תכלית ההגנה על זכות יוצרים, לגביה נאמר בפסק הדין שניתן לאחרונה בע”א 8191/16, דיאליט בע”מ נ’ אברהם הרר, ניתן ביום 17.06.2019, בסעיף 64 לפסה”ד:

“דיני זכויות היוצרים תכליתם עידוד הגיוון בביטויים ובידע הקיים והעשרת עולם הביטויים והיצירות המקוריות. זאת, באמצעות הגנה על זכויותיו הכלכליות של היוצר, תוך הקטנת מרחב התמרון של יוצרים עתידיים”.

הגנה על זכויותיהם של יוצרי כתבי טענות תקדם ותעודד העשרת עולם הביטויים והיצירתיות בעולם המשפט, ותקדם הגשת כתבי טענות בהירים בנושאים שונים, המובאים לפתחם של בתי המשפט, באופן שישרת את אותם אלו, המבקשים לעמוד על זכויותיהם המשפטיות, וכן תסייע לבתי המשפט בבירור יעיל וקל יותר של הסכסוכים השונים, שבית המשפט נזקק להכריע בהם.

יש לבחון, אפוא, בענייננו את מהות ההעתקה הנטענת, ולקבוע האם מדובר בהעתקה של ביטויים סטנדרטיים או בהעתקה של חלקים שיש בהם מקוריות.

5.2.2  ההעתקה הנטענת

עיינתי בטענות התובעת לעניין ביצוע העתקה מן התביעה המקורית, כפי שפורטו בתצהיר עדותה. יוער, כי התובעת התייחסה בכתב תביעתה להעתקה, שבוצעה בתביעת שיפרמן בלבד, ולפיכך תביעת מונטקיו, אשר צורפה אף היא לתצהיר עדותה של התובעת, לא תילקח בחשבון.

כבר ממבט ראשון נראה, כי קיים דמיון בנוסחם ובסגנונם של שני כתבי התביעה. ניתן לראות דמיון בראשי הפרקים, ברקע המשפטי, בהפניה לפסיקה, בציטוטים ועוד, דמיון סגנוני וצורני.

בתצהיר עדותה ערכה התובעת השוואה בין כתבי התביעה והציגה מספר דוגמאות לסעיפים בעלי קווי דמיון בולטים. על גבי העתקי כתבי התביעה, סומנו כלל הסעיפים בהם נמצא דמיון או זהות (נספחים 2 ו-3 לתצהיר עדותה של התובעת).

להלן מספר דוגמאות שלוקטו באופן אקראי לצורך המחשה:

ההשוואה להלן מדגימה אך מקצת מהדמיון הרב אשר ניכר לאורכו של כל כתב התביעה, למעט פרקים ז’ ו-ח’ בתביעת שיפרמן, המתייחסים לעובדות הספציפיות, הנוגעות לעניינו של שיפרמן, ושאינן רלוונטייות לתביעה המקורית.

5.2.3  בסעיף 11 לחוק, מוגדר מהי זכות היוצרים, וכך נקבע שם:

“זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה”.

מלשון הסעיף עולה, כי לא די בהוכחת קיומה של העתקה, אלא יש לבחון, האם זו מהווה העתקה של חלק מהותי מכתב התביעה המקורי. הבחינה של שאלה זו תהייה בחינה מהותית ולא בחינה כמותית. בעניין זה ראה האמור בע”א 8393/96, מפעל הפיס נ’ The Roy Export Establishment Company, פד”י נד(1) 577, 591:

“ההכרעה בשאלה אם הועתק ‘חלק ניכר’ מן היצירה המוגנת – כמשמעותו של מושג זה בסעיף 1(2) לחוק – אינה צריכה להיות רק, או בעיקר, על-פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא יש לבדוק אותם גם – ואולי, בעיקר – מבחינה איכותית. גם כאן אין להסתפק בבדיקה מדוקדקת של כל פרט בקטעים המושווים ושל השימוש שנעשה בו, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראייה כוללת. זאת ועוד: הואיל וההגנה על היצירה המוגנת בכללותה מושתתת על יסודות מקוריים המרכיבים אותה, יש לבחון אם ההעתקה גזלה דבר מיסודות אלה. לפיכך, תיבחן הפגיעה בזכות היוצרים לאור השאלה אם המוטיבים שהועתקו מן היצירה המוגנת – בין בצורה ישירה ובין במרומז – כוללים יסודות, אשר יש בהם כשלעצמם מידה של מקוריות”.

בע”א 3422/03, Krone AG נ’ ענבר, פד”י נט(4)365, 381, נאמר:

“כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח שהנתבע העתיק מיצירתו חלקים ממשיים ומהותיים ו’בענין זה לא הכמות היא הקובעת, אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו’ (ע”א  559/69 אלמגור נ’ גודיק, פד”י כד(1)825, בעמ’ 830).

… אשר למהותה של הפרה קבע בית-משפט זה בשכבר הימים (ע”א 15/81 גולדנברג נ’ בנט פד”י לו(2)813, בעמ’ 823, מפי השופט (כתוארו אז) שמגר, כי ‘החוק מושיט הגנתו רק אם מסתבר, כי הועתקו חלקים שהם ממשיים ומהותיים (substantial and material)’.

… ומהו דמיון מהותי? בפסיקה נקבעו שני מבחנים: הראשון שבהם אובייקטיבי, הבוחן אם יש הלכה למעשה דמיון בין שתי היצירות לאחר בחינה והשוואה של פרטיהן. המבחן השני הוא מבחן סובייקטיבי: ככל שאכן יש דמיון בין שתי היצירות יש לבחון  עד כמה מהותית ההעתקה. מבחן זה אינו דורש מיומנות מיוחדת, אלא הוא מבחנו של האדם הסביר”.

האם די בדמיון, גם אם הוא מהותי, להוכיח קיומה של העתקה של חלק מהותי מהיצירה המוגנת? בעניין זה נאמר בע”א 10242/08, מוצפי נ’ קבלי, ניתן ביום 10.10.12, בסעיף 91 לפסה”ד:

“בתחילת הדרך עמדנו על עיקריה של הלכת אלמגור, ולפיה על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים, יש להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, וכי התשובה לשאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לקביעה כי מדובר בהעתקה של חלק ממשי ומהותי היא שאלה של עובדה ושל דרגה. עמדנו על כך שהתשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי התרשמות של השופט מהיצירות בכללותן.

        יכול הטוען לטעון כי צריכים היינו להקדים את בחינת המכלול, מה שהיה מייתר את הניתוח הפרטני של ההפרות הנטענות שערכנו לעיל, שמא ניתוח זה אינו  אלא אותה ‘השוואה מכנית’, אשר לא על פיה יש לחרוץ דינה של טענת הפרת זכות יוצרים. איני סבור כך ואיני סבור כי בניתוח המפורט שנערך לעיל חטאנו להלכת אלמגור. כאמור, אחת הדרכים לביסוס העתקה היא באמצעות הצבעה על הצטברות נקודות דמיון, אשר ככל שהן רבות יותר, כך גובר החשש כי מדובר בהעתקה. אי לכך, הלכנו בעקבות פסק דינו של בית משפט קמא, בגדרו נבחנו מרבית טענות קבלי להעתקה אחת לאחת, ובחנו כל טענה לגופה. בחינה זו עבורנו אכן אינה אבן בוחן בלעדית לשאלת קיומה של הפרת זכות יוצרים, אך היא נועדה לסייע בעדנו לבחון אם לפנינו ריבוי של נקודות דמיון מהותי, שיכול להוביל למסקנה בדבר קיומה של העתקה. כעת, לאחר שהשלמנו מלאכה זו, יש בידינו הכלים לקבוע אם שיעורן של נקודות הדמיון מעלה את החשש כי אכן מדובר בהעתקה, והאם זו עולה כדי הפרת זכות יוצרים. בכך באה לידי ביטוי ההבחנה בין דמיון מהותי בין קטעים מהיצירות הרלוונטיות (אשר קיומו יכול להעיד על העתקה), לבין העתקת חלק מהותי מהיצירה המוגנת שהינה דרישה לצורך ביסוס טענת הפרת זכות יוצרים” (ההדגשות במקור – נ”ש).

כדי להוכיח העתקה, המפרה זכות יוצרים ביצירה, אין די בהוכחת קיומו של דמיון בין שתי יצירות, גם אם הוא מהותי, אלא יש להוכיח העתקה של חלק מהותי מהיצירה.

בע”א 7996/11, ספייקום נ’ רביב, ניתן ביום  18.11.13 (להלן – פס”ד רביב), נאמר בסעיף ג לפסק דינו של כב’ השופט (כתוארו אז) רובינשטיין:

“לכל המבחנים הללו אבקש לצרף מבחן נוסף, מבחן השכל הישר, שאמנם עשוי להישמע כללי מדי, שהרי יאמר האומר, השכל הישר טוב שינחנו בכל עניין, ומנגד אין הוא בהכרח שוה לכל נפש בנושאים פרטניים. אך באמרי ‘השכל הישר’ בנידון דידן כוונתי להצטברות הנתונים שבפני בית המשפט, על מכלולם; וכשמדובר ביצירה, גם מראה העיניים (‘טוב מראה עיניים מהלך-נפש’, קהלת י’, ט’) הוא כידוע פרמטר משמעותי בדיני הקניין הרוחני, ורוב מלים אך למותר.

…

ובנידון דידן, כשהבטנו – חברי ההרכב – בעת הכנת התיק אל השרטוטים בהם מדובר, היה בעינינו דמיון רב שהזדקר מייד. על כן התבקשה בעיניי התוצאה שאליה הגענו, גם בשכל הישר, גם במראית העין”.

5.2.4  עוד בעניין הוכחתה של  העתקה נכתב בספרו הנ”ל של המלומד גרינמן (עמ’ 642):

“… ניתן להוכיח העתקה על-ידי הוכחת שני הגורמים הבאים:

א. כי הייתה לנתבע גישה או נגישות ליצירתו של התובע.

ב. כי קיים דמיון מהותי בין יצירת הנתבע לבין יצירתו הקודמת של התובע.

אם יוכיח התובע שני אלה, או-אז יעבור נטל הראיה לפתחו של הנתבע, שיהיה חייב להראות שלא הפר את זכות היוצרים.

…

אם מוכח כי הייתה לנתבע גישה ליצירת התובע, ייצא התובע ידי חובתו בהוכחת הרכיב הראשון בהעתקה. ניתן להוכיח גישה אם יוכח שהנתבע שהה במחיצתו של התובע או לצדו בעת שחיבר את יצירתו, או שעבד איתו בשלב כלשהו על היצירה…”.

כן ראה בעניין זה ת”א(מחוזי-מרכז)3180-03-10, לובל נ’ פאם קורנר בע”מ, ניתן ביום 20.5.13, בסעיף 71 לפסה”ד.

במקרה דנן אכן אין חולק, שלנתבעים היתה נגישות לכתב התביעה בתביעה המקורית, והנתבעים מאשרים זאת.

5.2.5  לנוכח השוואת כתבי התביעה זה לזה, כפי שפורטה לעיל, אכן הדמיון בסעיפים מהותיים, שאמנם אינם נוגעים לנסיבות הספציפיות של כל אחד מן המקרים, מותיר בעיני המעיין, כי מדובר בהעתקה של חלקים מהותיים ויצירתיים, שאינם נחלתם של כתבי תביעה אחרים בתחום הנזיקין, אלא חלקים ייחודיים. חלקים אלו יש בהם מידה של מקוריות, כאשר את תוכנם ניתן להציג גם בדרכים אחרות מאלו בהם הוצגו בשני כתבי התביעה. די באמור כדי להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעים, כאשר עליהם להוכיח, כי לא הפרו את זכות יוצרים של התובעת בתביעה המקורית.

5.2.6  האם כתב התביעה המקורי הוא יצירה מוגנת?

הנתבעים טוענים, כי כתב התביעה בתביעה המקורית אינו ראוי להגנה ואין לתובעת זכות יוצרים ביחס אליו. זאת מחמת היותו כתב תביעה סטנדרטי, טכני, הבנוי לפי דרישות תקנות סדר הדין האזרחי, וללא כל מימד של יצירתיות (סעיף 3 לסיכומי הנתבעים).

בית המשפט דן בטענה שכזו זו בהרחבה בפס”ד רביב, וקבע (סעיף 26 לפסק דינו של כב’ השופט דנציגר):

“שימוש במבחן הבחירה יכול לסייע בקביעת ההגנה הראויה ליצירה אשר נטען לגביה כי בשל הפונקציונליות הרבה שבה קיימות דרכים מצומצמות בלבד לביטוי הרעיון הגלום בה. בהתאם למבחן הבחירה, יש להתחקות אחר הפונקציה או התכלית שלשמה מיועדת היצירה ולבחון האם צורת ההצגה של אותה תכלית – הביטוי – לוותה בבחירה של היוצר מבין כמה אפשרויות היכולות להגשים את אותה תכלית.

…

דעתי היא כי כאשר קיימת אפשרות אחת ויחידה לבטא רעיון מסוים, הרי שאין מקום לתת הגנה לדרך ביטוי יחידה זו. ואולם, כאשר קיימות מספר אפשרויות לביטויו של רעיון מסוים, אף אם מספר זה מצומצם ביותר, הרי שדעתי היא כי בשים לב למבחן הבחירה קיימת ליוצר בחירה בין אותן אפשרויות ביטוי ולכן אין מקום לשלול הגנה של זכות יוצרים לביטוי שנבחר”.

בענייננו, כאשר מדובר בכתב תביעה, המכיל פרטים רבים, נראה שהתובעת עמדה בתנאי מבחן הבחירה. בוודאי שלא ניתן לדבר על אפשרות יחידה להצגתם של דברים, כאשר מדובר בטקסטים מורכבים, המנוסחים בניסוח חופשי. כתבי טענות, הגם שהם עוסקים בעניינים דומים, יכולים להיות מוצגים בדרכים שונות בתכלית – כך גם הדבר בענייננו. זאת ועוד, התובעת בחרה לעצב את כתב התביעה באופן מסוים, שבוודאי אינו מהווה את הדרך היחידה והבלעדית להצגתם של אותם דברים. ההיפך הוא הנכון, התובעת עמדה בתנאי מבחן הבחירה, ובחרה להציג את כתב התביעה המקורי באופן בו הוצג, תוך שהיא עושה שימוש במטבעות לשון ייחודייים לשם הצגת טענות מרשה. יצירה זו ראויה, איפוא, להגנה ולהענקת זכות יוצרים למי שיצר אותה.

בפני הנתבעים היו פתוחות דרכים אחרות להציג את טענותיו של שיפרמן, וזאת מבלי לחקות את אופן הצגת הדברים בתביעה המקורית. הם בחרו דווקא באופן בו הוצגו הדברים על ידי התובעת.

5.2.7  יתרה מכך, כדי להוכיח טענה זו של הנתבעים, ולפיה מדובר בדרך יחידה לשם הצגת טענות מסוג זה, היה על הנתבעים להציג כתבי טענות דומים, שהוגשו על ידם עוד קודם להגשת התביעה המקורית. דבר זה היה יכול להצביע על כך, שאכן מבחינתם זו הדרך היחידה להצגת טענות מסוג זה.

על משמעות אי הבאת עד חיוני או ראיה חיונית נאמר בפסיקת בית המשפט העליון, כי קיימת חזקה, ולפיה צד אשר אינו מביא עד חיוני או ראיה חיונית ללא הסבר סביר, כאשר מדובר בעדות אשר יכולה הייתה לתמוך בגרסת אותו צד, פירוש הדבר הוא שאותה עדות – לו נשמעה – הייתה משמשת לחובתו של אותו צד ולא תומכת בעניינו (יעקב קדמי, על הראיות (חלק שלישי – תשס”ד 2003), עמ’ 1648; ע”א 641/87, קלוגר נ’ אורט ישראל בע”מ ואח’, פד”י מד(1)245; ע”א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ מתיתיהו ואח’, פד”י מה(4)651).

כן ראה הדברים שנאמרו בעל”ע 5160/04, אשד נ’ הועד המחוזי:

“עקרון ידוע הוא שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו”

כן ראה האמור בע”א 9656/05, שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ, סעיף 26:

“לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה”.

סבורני, כי הדברים מתאימים גם למקרה דנן. בנסיבות אלו יש לקבוע, כי לא הוכח שכתב התביעה בתביעה המקורית הינה כתב תביעה שבלוני, שאינו ראוי להגנת זכויות יוצרים.

5.2.8  דרישת המקוריות

דרישת המקוריות, הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק, היא דרישת סף להגנה על זכויות יוצרים. האם עומד כתב התביעה בתביעה המקורית בדרישת המקוריות?

בע”א 8742/15 אסטרולוג הוצאה לאור בע”מ נ’ שרון רון (שטיבלמן) ואח’, ניתן ביום 03.12.2017,  בסעיף 33 לפסה”ד נאמר:

“דרישת המקוריות נבחנת על פי שני מבחנים עיקריים – מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות. על פי המבחן הראשון – מבחן ההשקעה – יש לבחון האם היוצר השקיע עמל מסוים ביצירה. בהקשר זה נפסק כי די בהשקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו – זמן, עבודה, כישרון, ידע וכיוצא באלו – כדי לעמוד בדרישת מבחן ההשקעה. על פי המבחן השני – מבחן היצירתיות – יש לבחון האם היצירה תורמת למטרה החברתית שבבסיסן של זכויות היוצרים, כאשר הדגש הוא על איכות וטיב ההשקעה ולא על … דרישת היצירתיות נתחמה בפסיקה על דרך השלילה, באופן שבו היצירה לא חייבת להיות חדשנית ביחס ליצירות קיימות; די ביצירתיות מועטה ואף חסרת ערך כדי לספק את תנאיו של מבחן זה … מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות התפתחו שניהם על רקע פרשנותה של דרישת ה’מקוריות’, שעוגנה כבר בחוק הישן, אשר בנוסחו האנגלי, קבע בסעיף 1 כי הגנת זכות היוצרים תחול על: “every original literary, dramatic, musical and artistic work…” … הפסיקה הישראלית קבעה כי שני המבחנים האמורים הם מבחנים מצטברים ומקבילים. הם אינם משלימים זה את זה, במובן זה שלא ניתן לפצות על היעדר יצירתיות באמצעות הוכחת השקעה רבה, ולהיפך. יחד עם זאת, המבחן העיקרי המכריע את הכף הוא מבחן היצירתיות, שכן בדרך כלל קל להרים את הנטל להוכיח שהושקעו משאבים בפיתוח היצירה … מבחן שלישי, נוסף, שנזכר לאחרונה בפסיקה בקשר לדרישת המקוריות הוא מבחן המקור, שעל פיו ‘מקורהּ של היצירה יהיה ביוצר וכי זו לא תהיה מבוססת על יצירה אחרת’ “.

על מבחנים אלה חזר בית המשפט העליון לאחרונה בע”א 8191/16, דיאליט בע”מ נ’ אברהם הרר, ניתן ביום 17.06.2019, בסעיף 76 לפסה”ד:

“דרישת המקוריות מורכבת משלושה מבחני משנה: מבחן ההשקעה, מבחן היצירתיות ומבחן המקור … על פי מבחן ההשקעה, על מנת שיזכה היוצר בזכות לפירותיה של היצירה, יש לעמוד על מידת ההשקעה שהשקיע בה היוצר, ולהראות כי היוצר השקיע בעצמו עמל ביצירה, אף אם מינימלי … על פי מבחן היצירתיות, יש לעמוד על אופייה של ההשקעה, בשונה מכמותה, ולבחון כיצד זו תורמת לתכלית דיני זכויות היוצרים … על פי מבחן המקור, יש לעמוד על כך שמקורה של היצירה ביוצר עצמו המבקש את ההגנה ולא ביוצרים אחרים …  יצוין כי המדובר במבחנים מצטברים והכרחיים, וכל אחד מהם כשלעצמו אינו מהווה תנאי מספיק”.

מן המצוטט עולה כי דרישת המקוריות היא דרישת סף ויש לעמוד בה כדי ליהנות מהגנת זכויות היוצרים. הדרישה כוללת עמידה בשלושה מבחני משנה – מבחן ההשקעה, מבחן היצירתיות ומבחן המקור. עם זאת, דרישת המקוריות על מבחני המשנה שלה  פורשה בהרחבה, כך שכל שיש להוכיח היא דרישה מינימאלית של השקעה ויצירתיות, וזאת בכפוף לעמידה במבחן המקור.

בעניינינו, התרשמתי כי התובעת עמדה במבחן ההשקעה ובמבחן היצירתיות. המדובר בכתב תביעה המכיל פרטים רבים: רקע המשפטי, הפניות לפסקי דין, ציטוטים, וכו’. קיומם של כל אלו עונה בוודאי על מבחן ההשקעה, כאשר ברור, כי לצורך כתיבת כתב תביעה מעין זה, יש צורך בהשקעה של זמן, ידע ומחשבה משמעותיים ביותר.

משנקבע, כי מבחן היצירתיות אינו מציב בפני הטוען לקיומו רף גבוה, וניתן להסתפק אף ביצירתיות מעטה ביותר, ניתן לומר, שכתב התביעה בתביעה המקורית עומד  גם במבחן זה.

5.2.9  כעת יש לבחון, האם עומדת התביעה המקורית במבחן המקור, הדורש כאמור כי מקור היצירה יהיה ביוצר, ובמקרה דנן בתובעת, וכי זו לא תהיה מבוססת על יצירה אחרת.

בסעיף 64 לחוק נקבעה חזקה כדלהלן:

“החזקות המפורטות להלן יחולו בכל הליך משפטי, אזרחי או פלילי, שעניינו הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית, אלא אם כן הוכח אחרת:

(1) מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה …”

במקרה דנן, שמה של התובעת אינו מופיע על גבי כתב התביעה בתביעה המקורית. החתום על כתב התביעה הוא עו”ד אריה מגל. ממילא לא קמה החזקה הנ”ל, הקבועה  בסעיף 64(1) הנ”ל. עם זאת, כפי שהעיד עו”ד אריה מגל בפני, התובעת היא זו שכתבה את כתב התביעה בתביעה המקורית, ופעילותו שלו בעניין הסתכמה בהגשת כתב התביעה לבית המשפט באמצעות מערכת נט-המשפט (עמ’ 23 שורה 33 – עמ’ 24 שורה 5 לפרוטוקול). עדותו זו של עו”ד מגל לא נסתרה. יחד עם זאת, קשה להתעלם מעובדה תמוהה זו, ולפיה מכינת עורכת כתב התביעה והרוח החיה בהכנתו נמנעת מלחתום על כתב התביעה. לא קיבלתי לכך שום הסבר מניח את הדעת.

5.2.10         מכלל הראיות שהוצגו בפני עולה, כי התובעת הסתייעה בנתבעים במהלך הכנת כתב התביעה בתביעה המקורית, וכי בין הצדדים דנן התקיימו מגעים בעניין זה. לטענת הנתבעים, כתב התביעה המקורי הוא פרי עבודה משותפת שלהם עם התובעת.

בעדותה בפני אישרה הנתבעת, כי המסמכים בהם עשתה שימוש לשם הכנת כתב התביעה היו במשרדו של הנתבע 1. לכן הגיעה לשם כדי להמשיך בהכנת כתב התביעה (עמ’ 16 לפרוטוקול, שורות 31-36).

כנספח לתצהירי העדות מטעם התובעת (עמ’ 655 לנספחים) צירפה התובעת עצמה הודעת דוא”ל, ששיגרה לנתבעים. להודעה צורפה טיוטה של כתב התביעה. בהודעה מיום 20.8.15 נאמר:

“שלום אלי ואסי

מצ”ב לעיונכם.

אלי – יש כמה הערות שסימנתי לך בצהוב כדי שתלים לי מבחינה עובדתית.

אסי – לבקשתך, השארתי לך את הפרק בעניין תלונת שווא רביעית.

אודה לכם באם כל שינוי יעשה בהערת שינויים לצורך מעקב.

לאחר שיושלם נוסח סופי אז אבוא להכין נספחים במשרד של אסי, כי אין אצלי חומר.

שבת שלום ואהבה

שני” (ההדגשות במקור – נ”ש).

נראה, כי הודעת דוא”ל זו תומכת היטב בטענת הנתבעים, ולפי הוכן כתב התביעה המקורי ביחד על ידי הצדדים דנן. במסגרת שיתוף פעולה זה מעבירה התובעת לנתבעים טיוטה של כתב התביעה. הדבר נעשה לא רק לשם קבלת הערות מינוריות והתייעצות. הטיוטה מועברת על ידי התובעת לנתבעים לצורך השלמתה על ידי הנתבעים. התובעת עומתה בעדותה בפני עם הודעת דוא”ל זו, והתבקשו ממנה הסברים בעניין. הנתבעת נמנעה ממתן תשובה לעניין (עמ’ 16 לפרוטוקול, שורות 24-30).

לתמיכה בגרסתם, הציגו הנתבעים פורמט כתב תביעה נזיקית, ששלח הנתבע 1 ביום 14.5.15 לתובעת, ואשר לטענתם של הנתבעים היווה בסיס ליצירה המשותפת.

אין מחלוקת, כי תצהירו של מר גוזלן, אשר צורף לכתב התביעה בתביעה המקורית, נחתם בפני הנתבע 1 ואומת על ידו (עמ’ 19 לפרוטוקול, שורות 18-20). ההסבר, שניתן לכך על ידי התובעת במהלך עדותה בפני, תמוהה. אם אכן נכונה הטענה, שהיא הרוח החיה בהכנת כתב התביעה בתביעה המקורית ובהגשתו לבית המשפט, מדוע לא הגיע התובע באותה תביעה, מר גוזלן, למשרדה של התובעת לשם בחינת כתב התביעה בטרם הגשתו וחתימה על תצהיר אימות כנדרש בתביעות מסוג זה.

5.2.11         התובעת מצידה, צרפה כנספח 1 לתצהירי העדים מטעמה, חוות דעת, שנערכה על ידי מר לוינסון, מומחה לראיות דיגיטליות. בחוות הדעת משווה מר לוינסון בין גרסאותיו השונות של כתב התביעה המקורי, וכך נכתב בעמ’ 17-16 לחוות הדעת (ההדגשות במקור – נ”ש):

“אם נבחן את השינויים שערך אסי בקובץ הטיוטה של היצירה (סעיף ב’) נוכל לראות כי מבחינה טקסטואלית התוספת המשמעותית היחידה שאינה מחיקה או תיקון של מילה-שתיים, או תיקון של מספר, הרי שניתן להתמקד בפסקה שהופיעה בעמוד 11 של טיוטת היצירה הראשונה מסעיף א’ (‘תלונת שווא רביעית מיום 25.7.2015 מטעמי נקמה של הנתבעת’) ובה כתבה שני ש’אסי משלים’ ככל הנראה לבקשתו של אסי, כפי שעולה מתוכן הדוא”ל עצמו בו נכתב כך: ‘אסי לבקשתך, השארתי לך את הפרק בעניין תלונת השווא הרביעית’:

להלן צילום הפסקה מטיוטת היצירה הראשונה (התכתבות א’…).

…

בצרופה להתכתבות ב’ אסי מוחק (deleted) את הסעיפים הממורקרים בצהוב ובמקומם הוא כותב (inserted) פסקה חדשה, להלן (ראה קובץ ‘סיכום שינויים שבצע asi בטיוטה הראשונה…)

…

בהשוואה בין הצרופה מהתכתבות ב’ לגרסה הסופית של היצירה בהתכתבות ג’… ניתן לראות כי פסקה זו נכתבה בסופו של דבר ע”י שני ואין ולו פסקה או משפט אחד שעבר מהטקסט שהוסיף אסי בהתכתבות ב’ לגרסה האחרונה של היצירה.

…

יודגש גם כי יתר העריכות שביצע אסי, לרבות המחיקות והתיקונים המינוריים שהוסיף לצרופה בהתכתבות ב’ כלל לא נכנסו לגרסה הסופית של היצירה…”

מחוות הדעת הנ”ל עולה, לכאורה, כי לא נעשה כל שימוש בעריכות ובתוספות, שהוסיף הנתבע 1 לכתב התביעה בתביעה המקורית.

סבורני, כי אין באמור בחוות דעת זו כדי להפריך את טענות הנתבעים, ולפיהן הוכן כתב התביעה בעבודה משותפת של הצדדים דנן. זאת לנוכח בקשתה המפורשת של התובעת לקבלת הערות מהנתבעים ובקשתה מהם, כי ישלימו את כתב התביעה, כמפורט לעיל. בקשה זו, ששוגרה לנתבעים ע”י התובעת לנתבעים, מהווה ראיה ניצחת לכך, שכתב התביעה הוכן בעבודה משותפת של הצדדים דנן, והתובעת לא עסקה בכך באופן בלעדי.

5.2.11         בספרו זכויות יוצרים, מתייחס המלומד גרינמן לנושא הבעלות בזכות יוצרים וליצירה משותפת (עמ’ 472):

“זכות יוצרים קיימת בביטוי מקורי. על כן, יוצרה של יצירה הוא האדם שיצר את הביטוי: הסופר שכתב את הספר, המלחין שהלחין את הלחן, הצייר שצייר את הציור, המחזאי שכתב את המחזה, הכוריאוגרף שיצר את הכוריאוגרפיה, וכו’. זה שהציע ליוצר רעיון שעל-פיו יצר את הביטוי, זה שנתן לו עצה תוך כדי היצירה, זה שהעביר לו ידיעות או עובדות שאסף וששימשו את היוצר  – כל אלה אינם יוצרים ועל כן אין הם בעלי זכות יוצרים ביצירה מכוח פעולות אלה”

בהמשך הדברים נכתב (עמ’ 475-474):

“כדי שיצירה תיחשב כיצירה משותפת ליוצרים משותפים יש צורך בשיתוף ממשי ביצירה, דהיינו, שיתוף אינטלקטואלי או רוחני בגיבוש הביטוי.

…

על מנת שיצירה תיחשב כמשותפת, אין הכרח שכל יוצר משותף יתרום ליצירה תרומה שווה לזו של חברו. די בתרומה יצירתית מהותית, אפילו היא שולית לעומת תרומתו או תרומותיהם של היוצר או היוצרים האחרים. עם זאת, ככלל, התרומה חייבת להיות בגדר ביטוי או חלק מביטוי בר-הגנה, ולא רעיון. כפי שמתן רעיון או עזרה ליוצר, כגון ייעוץ, הספקת מידע או סיוע טכני בעריכת יצירה, אינו הופך אדם ליוצר, כך אין הוא הופך אותו לשותף ביצירה”.

במקרה דנן חלקם של הנתבעים בהכנת כתב התביעה, כפי שעולה מפנייתה של התובעת עצמה אל הנתבעים, אינו מסתכם במתן רעיון גרידא. כפי שעולה מאותה פנייה, ששוגרה בדוא”ל, התבקשו הנתבעים להשלים פרקים שלמים בכתב התביעה. אין מדובר בסתם ייעוץ. מדובר ב”תרומה יצירתית מהותית” להכנת כתב התביעה. לפיכך יש לראות במסמך יצירה משותפת של הצדדים.

תימוכין לקביעה, כי המדובר ביצירה משותפת של הצדדים דנן ניתן למצוא בעדותה של עו”ד מעיין סבג, העובדת במשרדם של הנתבעים מספטמבר 2015. עו”ד סבג העידה על  נוכחותה של התובעת במשרדם של הנתבעים (עמ’ 38 לפרוטוקול, שורות 17-2):

“ש. ראית אותה יושבת במשרד של אסי נכון, במחשב שלו

ת. נכון

ש. נכנסת למשרד של אסי לראות על מה היא עובדת

ת. לראות ספציפית ראיתי אותה מעלעלת בתיקים שלו, יושבת במחשב שלו, את שניהם יושבים יחד, יושבים על מסמכים, הוא מכתיב לה. באחת הפעמים שהיא נכחה במשרד היא נכחה יחד עם מר גוזלן ואני שאלתי בזמנו את שיפרמן והם אמרו שהם עובדים על תיק משותף

ש. אני מניח שזה היה 25.10 שהם צילמו את המסמכים

ת. לא יודעת.

ש. ראית אותם הרבה ליד מכונת צילום

ת. לא זוכרת.

ש. האם את זוכרת מקרה אחד שבו את יכולה להגיד לי במקרה הזה אני יודעת בדיוק מה היא כתבה, מה נאמר לו, על איזה תיק מדובר.

ת. אני באתי ואמרתי שהיא מתהלכת במשרד שלנו יחפה, יושבת עם גוזלן, לא נכנסתי לעומקם של דברים. הייתי עורכת דין חדשה במשרד, אני יודעת שהם עבדו יחד על תיק ושהיא התנהגה כאילו היא בת בית במשרד. הרי בן אדם שלא משמש כבן בית לא מסתובב יחף במשרד שלא שלו”.

שהייתה של התובעת כבת בית במשרדם של הנתבעים, המתהלכת במשרד, כשהיא יחפה, מעידה על שיתוף הפעולה בין הצדדים, ותומכת בקביעה, כי כתב התביעה הוכן בעבודה משותפת של הצדדים.

העולה מן הדברים, כי הנתבעים הוכיחו כדבעי, שמדובר ביצירה משותפת של הצדדים דנן. ממילא אין התובעת יכולה לטעון, כי השימוש שהנתבעים עשו בהמשך בנוסח כתב התביעה בתביעה המקורית מהווה הפרה של זכות יוצרים שיש לה באופן בלעדי, ודין התביעה בעניין זה להידחות.

5.2.12         לשון הרע

עוד טוענת התובעת, כי הפוסט, שפורסם על ידי מר שיפרמן ברשת “פייסבוק”, והתגובות שפורסמו בעקבותיו, מהווים פרסום אסור של לשון הרע.

לא מצאתי לנכון להיכנס לעומקו של הדיון בסוגיה זו. התביעה נגד מפרסם הפוסט, מר שיפרמן, נדחתה בהסכמת התובעת עוד ביום 12.2.18. חלקם של הנתבעים באותו פוסט, אף לטענת התובעת, מסתכם בעצם תיוגם בו. לא הוכח, כי הנתבעים נחשפו לתוכנו של הפוסט עד להגשת התביעה דנן, ובוודאי לא כי נטלו בו חלק פעיל.  משכך, דין הטענה להידחות, ודין התביעה בעניין זה להידחות.

5.2.13         עשיית עושר

התובעת טוענת, שהנתבעים התעשרו על חשבונה שלא כדין, בכך שעשו שימוש לצרכיהם העסקיים בפרי יצירתה.

משהוכח, כי אין מדובר ביצירה בלעדית של התובעת אלא ביצירה משותפת של הצדדים דנן, דין הטענה להידחות ודין התביעה בעניין זה להידות.

5.2.14         גניבת עין

התובעת טוענת, כי הדמיון הרב, שבין התביעה המקורית לתביעתו של מר שיפרמן, מהווה “גניבת עין” כהגדרתה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ”ט – 1999. הנתבעים ביצעו לטענתה, עוולה נזיקית כנגדה, משהטעו את הציבור לחשוב שהם מקור היצירה ורכשו לעצמם מוניטין מקצועי תוך פגיעה במוניטין שלה.

כפי שנאמר לעיל, הוכח שכתב התביעה בתביעה המקורית היה פרי יצירה משותפת של הצדדים דנן. ממילא אין מקום מקום להכיר בקיומה של עוולה נזיקית כלשהי, שעוולו הנתבעים, ודין התביעה בענין זה להידחות.

5.2.15         עוגמת נפש

התובעת עותרת לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עגמת נפש. משמדובר בשימוש, שנעשה על ידי הנתבעים בפירותיה של יצירה המשותפת להם ולתובעת, וכי לתובעת אין זכויות בלעדיות באותה יצירה, דין הטענה להידחות ודין התביעה בעניין זה להידחות.

6.       סיכום

התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, לנוכח התנהלות הצדדים בכל הקשור לניהול ההליכים המקדמיים והעמידה מול התובעת בעת ניהול המשפט, אין צו להוצאות.

ניתן היום,  כ”ה אב תשע”ט, 26 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.

PDF

פסד אבידן שני נ אסי סגל מתן רעיון זה לא יצירה משותפת שטרנליכט 26-8-2019