לפעמים עורכי דין צריכים תעוזה להגיש תביעות שעל פניהן מופרכות לגמרי, רק בגלל שבתי המשפט בישראל הפכו לקזינו, ואי אפשר לדעת אף פעם מי ינצח, אז יש סיבה לנסות. אבל יש עוד סיבה: עורכי דין חושבים שאם הם מייצגים גרושה או ידועה בציבור של גבר ומהצד השני הנתבעים הם גברים, אז לתביעה יש סיכויים טובים – כי בישראל הנשים תמיד מנצחות. לפנינו דוגמא מובהקת לכך. עו”ד יוסף קמר הוא הנתבע ברשלנות. הלקוח שלו הוא גבר שנפטר והיו לו 2 בנים וידועה בציבור, אידה רויטמן. על פניו יוסף קמר אחראי בחובת זהירות כלפי הלקוח שלו – הגבר שנפטר, ווא לא חייב כלום ושום דבר לידועה בציבור. אם לידועה בציבור יש זכויות כלשהן היא אמורה לקחת עורך דין מטעמה, ואם הוא לא ישביע את רצונה היא יכולה לתבוע אותו ברשלנות. אבל מה פתאום שהידועה בציבור תתבע את העורך דין של הגבר – כשהיא לא לקוחה שלו?
הגבר המנוח השאיר דירות לבנים שלו. קיימות אינדיקציות שהוא לא רצה שהידועה בציבור תשתלט על הנכסים האלה. כעת באה הידועה בציבור אידה רויטמן וטוענת שהעו”ד של בן זוגה התרשל כלפיה, ואם היה מנסח מסמכים באופן שיביאו לה תועלת, אז היא הייתה יכולה לקחת את הדירות לעצמה ולנשל את הבנים של בן זוגה.
נודה ולא נבוש שאם תביעה זו הייתה מגיעה לבית המשפט למשפחה, בדלתיים סגורות, אז אולי הידועה הזאת אידה החמודה הייתה גם זוכה. בבית המשפט למשפחה יש צרעות פמיניסטיות שלא משנה מה נשים טוענות שם, הן תמיד זוכות ומקבלות מה שהן רוצות. השופטים שם עושים את העבודה לנשים. אלי הלם כנראה חשב שזה ככה גם בבית משפט מחוזי. הוא נאלץ לתבוע בבית משפט פתוח, שמתנהל בדלתיים פתוחות, כי בין אישה לבין עורך הדין של הבן זוג אין יחסי משפחה, ולכן התיק הוא אזרחי. מסתבר שהוא טעה בגדול. השופטת חדוה וינבאום וולצקי דחתה את התביעה וגם הטילה הוצאות לא קטנות של 50,000 ש”ח על אידה החמודה.
לדעתנו התביעה הזו הייתה צריכה להימחק על הסף. עו”ד יוסף קמר לא חייב לידועה בציבור כלום. היא לא הלקוחה שלו, היא לא שילמה לו שכר טרחה. אין ביניהם חוזה. להיפך, חובת הנאמנות שלו היא רק כלפי המנוח, והמנוח כעת מת כך שהוא גם לא יכול להעיד אחרת. זהו מקרה מובהק שבו התביעה לא הייתה צריכה להתפתח להוכחות. חדוה כנראה רצתה לתת לאידה סיכוי, אבל אלי הלם כנראה לא היה מוצלח במיוחד.
ראו הכתבה באדיבות אתר Psakdin.co.il:
למרות צוואה לטובתה: הפסידה דירות והאשימה עו”ד בנזק של 4.5 מיליון ש’
זוגתו של גבר שנפטר טענה שעורך הדין שלו התרשל בניסוח תצהירי מתנה שהעניקו לבניו שתי דירות שהיא הייתה אמורה לרשת לפי צוואתו. אלא שבית המשפט התרשם שהתצהירים שיקפו את כוונת המנוח באותה תקופה.
ידועה בציבור של גבר שנפטר ב-2013 וציווה לטובתה את רכושו תבעה את עורך הדין שלו בטענה לרשלנות מקצועית בניסוח תצהירי מתנה שגרמה לה להפסיד ירושה של שתי דירות בשווי של 4.5 מיליון שקל. שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב חדוה וינבאום וולצקי דחתה לאחרונה את התביעה לנוכח העובדה ששתי ערכאות פסקו כי התצהירים נוסחו לבקשת המנוח ושיקפו את כוונתו בזמנו למנוע את השתלטות זוגתו על הדירות. המנוח הכיר את זוגתו בשנות ה-90′. ב-1998 הוא פנה לעורך הדין שלו וביקש להבטיח שלאחר מותו שתי דירות שבבעלותו יגיעו לבנים שלו מאשתו הראשונה אבל עדיין יוכל להשתמש בהן אם יצטרך כספים בזקנתו.
בהתאם לעצת עורך הדין ערכו המנוח ובניו תצהירי מתנה שכללו התחייבות למכור את אחת הדירות לטובת המנוח כדי לממן צורך רפואי או מעבר לבית אבות, וב-1999 הדירות נרשמו על שם הבנים. בנוסף החתים המנוח את בניו על התחייבות נפרדת לאפשר לזוגתו להמשיך לגור בחינם בדירה שבה חיו יחד שנתיים לאחר מותו. כעשור לאחר מכן ביקש המנוח מבניו למכור את אחת הדירות לזוגתו אבל הם סירבו. בעקבות זאת הוא הגיש תביעה לביטול הסכמי המתנה אבל ב-2011 התביעה נדחתה ונקבע כי ההסכמים תקפים וכי הבנים היו רשאים לסרב למכור את הדירה מאחר שלא היה למנוח צורך רפואי מיוחד. המנוח הגיש ערעור על פסק הדין ובמקביל ערך צוואה שבה הוריש את רכושו לזוגתו וכלל בה את שתי הדירות “בכפוף להחלטות בית משפט”. ב-2013 הוא נפטר וכחצי שנה לאחר מכן הערעור נדחה כך שהבעלות בדירות נשארה של הבנים.
ב-2016 הגישה בת הזוג שלו תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך הדין בטענה שהעניק לבן זוגה ייעוץ משפטי כושל שגרם לה להפסיד דירות בשווי 4.5 מיליון שקל. הטענה המרכזית שלה עסקה בתצהירי המתנה, שלטענתה נוסחו ברשלנות כיוון שהמטרה הייתה שמנוח יוכל לבטל את המתנה אם הבנים לא ייענו לדרישותיו בנוגע לדירות. לדבריה, אלמלא הניסוח השגוי הדירות היו נשארות בבעלותו והיא הייתה מקבלת אותן בהתאם לצוואה. הנתבע טען מנגד כי פעל במסירות, במקצועיות ובהתאם להוראות המנוח. בין היתר הוא ציין כי בניגוד לטענות התובעת הכוונה המפורשת שלו בזמנו הייתה להעביר את הדירות לבניו ולמנוע השתלטות של צדדים שלישיים, כולל התובעת.
לו רצה אחרת – היה מבקש
השופטת חדוה וינבאום וולצקי קבעה כי גם אם נוסח תצהירי המתנה לא היה מיטבי לא מדובר ברשלנות מקצועית. השופטת הפנתה לפסקי הדין שקבעו במפורש כי התצהירים ביטאו את כוונת המנוח, וכי ההתחייבות של הבנים הייתה למכור את אחת הדירות רק במקרה שיזדקק לכספים לצורך רפואי. השופטת הדגישה כי לו המנוח היה סבור שיש לנסח את ההתחייבות אחרת הוא היה מעיר על כך. בנוסף, העובדה שהחתים את בניו על התחייבות לאפשר לתובעת מגורים בדירה לתקופה מוגבלת מעידה אף היא שהוא ראה בהם כבעלים. מלבד זאת השופטת ציינה כי המנוח עצמו לא העלה בחייו כל טענה לרשלנות מצד הנתבע. לפיכך הטענה שהנתבע התרשל בייעוץ המשפטי או בניסוח עסקאות המתנה נדחתה והשופטת חייבה את התובעת בהוצאות משפט של 50 אלף שקלים.
למרות צוואה לטובתה: הפסידה דירות והאשימה עו”ד בנזק של 4.5 מיליון ש’
