עדנה קרנבל יודעת לשבח שופטים כשצריך.  הכבוד מגיע לשופטת שרה דברת מב”ש.  שרה דברת קבעה שהנתבע אשר חי באוסטרליה לא צריך להגיע לדיון בהוצל”פ על חוב שנוצר לו עקב פסק דין בהעדר הגנה (כי התובעים פיברקו אישור מסירה), בגלל החשש שבישראל הוא ייתקע עם צו עיכוב יציאה.  רע”א 65184-12-22 בלט נ’ שי ספיר ושות אקטוארים, פלוני ואח’. 

שרה דברת קבעה שהחשש מפני צו עיכוב יציאה הוא מוצדק כי זה משבש חייו של בן אדם, ולכן או שיעיד בזום או שיוצא צו האוסר על התובעים לבקש צו עיכוב יציאה שימנע מהנתבע מלחזור לארצו.

השופטת שרה דברת ביטלה החלטה של השופטת טלמור פרס (בתיק ת”א 62265-05-17: פלוני נ’ קטייב) שחייבה את הנתבע האוסטרלי להגיע לישראל ולהסתכן שהוא ייתקע בעיכוב יציאה.

את התובעים שהגישו אישורי מסירה מזויפים, הוציאו פסק דין במחטף “בהעדר הגנה” ואיימו להוציא צו עיכוב יציאה, ייצג עו”ד יעקב עוז מאשדוד (לא המומחה סייבר מת”א).

להלן פסק הדין:

1. בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות בית משפט השלום באשדוד בתיק 62265-05-17 מיום 27.11.22, 8.12.22 ו -12.22, שניתנו על ידי כבוד השופטת טלמור פרס, בהן דחה בית המשפט בקשת המבקש להיחקר באמצעות היוועדות חזותית (החלטה מיום 27.11.22); לבטל ההחלטה לזימונו של הנתבע למתן עדות (החלטה מיום 8.12.22), כמו גם זימונה של העדה ממשרד הפנים שחתומה על תעודת עובד ציבור.

העובדות הרלוונטיות לעניין הן כדלקמן:

2. המשיבים הגישו תביעת נזיקין נגד המבקש והנתבע 1, בגין תאונת דרכים שארעה ביום 12.8.2014, עת המשיב 1, שנהג על קטנוע התנגש ברכב בו נהג הנתבע 1, קטייב משחי, (להלן – הנתבע) .
3. המבקש לא הגיש כתב הגנה וביום 8.5.19 ניתן נגדו פסק דין המחייבו לשלם לכלל המשיבים 3,800,000 ש”ח.

ביום 4.5.21, לאחר שמיעת ראיות, ניתן פסק דין המחייב את הנתבע לשלם למשיבים פיצוי בסך של 2,808,912 ש”ח.

4. ביום 16.8.22, הוגשה בקשה לביטול פסה”ד שניתן נגד המבקש ועיכוב הליכי הוצל”פ, שנקבעה לדיון ליום 12.2.23, והמבקש עתר להתיר חקירתו בהיוועדות חזותית.

החלטת ביהמ”ש:

5. ביום 27.11.22 דחה ביהמ”ש הבקשה לקיים הדיון בבקשה לביטול פס”ד בהיוועדות חזיתית וקבע שאין מתקיימים בעניינו של המבקש התנאים שבסעיף 72 לתקנות סד”א תשע”ט – 2018 ולאור הפסיקה הקיימת לפיה, ככלל חקירת עד תעשה בביהמ”ש תוך הפניה לרע”א 4945/21 פלוני נ’ פקיד שומה עכו (18.7.21) ועת לא הוכח שקיימת סכנה ממשית שיינקט נגד המבקש הליך של עיכוב יציאה מן הארץ, כאשר מרכז חייו באוסטרליה וימנע ממנו לשוב לשם וככל שינתן צו כזה, לא נטען ולא הוכח כי יעלה בידי המבקש להביא לביטול הצו.

היות המבקש תושב חוץ, שמרכז חייו באוסטרליה והגעתו ארצה תקשה עליו, אינה בסיס לסטייה מהכלל, מה גם שהוא זה שיזם הבקשה לביטול פסה”ד ועדותו הינה משמעותית ובעלת חשיבות.

6. החלטה נוספת נשוא הערעור היא זו מיום 8.12.22, שעניינה זימון הנתבע למתן עדות ע”י המשיבים. ביהמ”ש דחה הבקשה וקבע שעת בפי המבקש טענות עובדתיות הקשורות ישירות לנתבע ולמערכת יחסים ביניהם, הרי שחקירתו רלוונטית וחשובה.

7. עוד החלטה נשוא הערעור היא זו מיום 18.12.22 בה נדחתה הבקשה לבטל זימון עדה ממשרד הפנים, אשר חתמה על תעודת עובד ציבור, בעקבות פניית המבקש ואשר זומנה לבקשת המשיבים. ביהמ”ש דחה הבקשה לזימונה וקבע שהנימוקים בה אינם עילה לביטול.

טענות הצדדים

8. המבקש טוען, כי לא קיבל את מסמכי בי – דין ואישורי המסירה ותצהירי המסירה, אשר שימשו כבסיס למתן פסה”ד הם כוזבים, כיוון שהמבקש לא גר בארץ במועדים הנקובים באישורי המסירה, תוך הפניה לשני דרכוניו, הישראלי והאוסטרלי, מהם עולה שעזב את הארץ ביום 22.10.16 ומאז לא שב; מסמכים אלה מעידים על כניסתו ויציאתו מן הארץ והם נתמכים בתעודת עובד ציבור של משרד הפנים ומכאן המסקנה המתבקשת, שאישורי המסירה והתצהירים הינם כוזבים; לכן היה על ביהמ”ש לבטל פסה”ד לאור העדר מסירה ומשיקולי צדק ולא יתכן שהמשיבים יטילו דופי בעובדי משרד הפנים במחשבה שאמינותו של השליח מטעמם עדיפה.

9. מכיון שכבר מתנהלים נגד המבקש הליכי הוצל”פ, קיים חשש אמיתי שינקט נגדו גם הליך של עיכוב יציאה מן הארץ, שיהא בו כדי לשבש את מהלך חייו התקינים ועל כן, ככל שיש מקום לדיון, יש לקיימו בהיוועדות חזותית שכן המבקש עונה על התנאים הקבועים בתקנה 72 לתקנות סד”א.

10. עוד נטען, כי אין צורך בזימון העדה ממשרד הפנים, שהגישה תעודת עובד ציבור ואין הצדקה לסחבת הננקטת על ידי המשיבים, הגורמים לאובדן זמן שיפוטי יקר והוצאות מרובות, כאשר המשיבים מאלצים ביהמ”ש במסגרת הדיון בבקשה לביטול פס”ד, לדון בתביעה עצמה. מה גם, שאין צידוק משפטי רלוונטי לאי מתן החלטה לביטול פסה”ד ללא דיון ויש להורות על ביטול פסה”ד בהתאם.

11. המשיבים טוענים, כי מטרת הבר”ע לעקוף את ביהמ”ש שטרם נתן החלטתו בבקשה לביטול פסה”ד, משנקבע כי הדיון בבקשת הביטול לא יוכרע על סמך הכתובים, הרי שאין ליתן רשות ערעור על החלטה זו, לאור צו בתי המשפט (סוגי הבקשות ולא תינתן רשות ערעור). אין גם ליתן רשות ערעור על החלטה לדחות בקשת המבקש להיוועדות חזותית שכן החריג וביהמ”ש הבהיר חשיבות קיום הדיון באופן פרונטלי.

12. עוד נטען, כי הבר”ע מכוונת למעשה, להחלטת ביהמ”ש שניתנה ביום 23.10.22, בה נקבע דיון בבקשה לביטול פסה”ד ומכיון שהבר”ע הוגשה ביום 28.12.23 הרי שעבר המועד להגשתה; המבקש כלל לא הזכיר החלטה זו בבר”ע מתוך ידיעה, שהמועד להגשתה חלף והיא טרם נדונה לגופו של ענין.

13. התרתי למבקש להגיש תגובה ובה חזר על טענתו שמדובר באישורי מסירה ותצהירים כוזבים של מבצע המסירה, שלא בוצעו בכתובתו הנכונה וביטול פסה”ד מתחייב. בעת הגשת התביעה הוא היה מצוי בהליכי פש”ר והמשיבים לא נקטו בכל הליך בהתאם להליכי פש”ר במקום מושבו באוסטרליה; בכוונת המשיבים ללכוד אותו בעת הגעתו ארצה לדיונים ולכן התנגדו לשמיעת עדותו בהיוועדות חזותית; וביהמ”ש “מאלצו להתייצב לדיונים כדי שיהיה מבחינת שבוי בידיהם של המשיבים ולא יוכל לצאת מן הארץ”, ובכך יאלץ להגיע לפשרה ולשלם כספים אף כי אין כל עילה כלפיו ומדובר בהתנהלות בחוסר תום לב “… ולא ברור מדוע ביהמ”ש נותן יד לכך…” ולכן לא היה מנוס מלפנות לערכאת הערעור לאור החלטות ביהמ”ש בהן “… לא הופעל כל שיקול דעת שיפוטי נכון וצודק…”. (ס’ 5 לתגובה מיום 13.3.23).

דיון

14. טרם אתייחס לגוף הענין איני יכולה שלא להעיר על הסגנון בו נקט המבקש כלפי ביהמ”ש, כמפורט בס’ 13 לעיל; סגנון שאינו ראוי ואינו מכבד את הטוען, ביהמ”ש מכריע לגופו של ענין ולא נותן יד למהלך כזה או אחר של מי מהצדדים.

המבקש הגדיל לעשות עת טען בביהמ”ש קמא בבקשה שהגיש ביום 18.12.22 שביהמ”ש אינו מפעיל את שיקול דעתו “… ולמעשה  הפך עצמו ללבלר של התובעים”.

על המבקש להפנים שביהמ”ש לא יעבור לסדר היום עת מוצא הוא לנקוט בלשון שאינה ראויה. ניתן למתוח ביקורת על החלטת ביהמ”ש אך יש לעשות כן בנימוס ראוי. השפה הבוטה  בה נקט המבקש, הן בפנייתו לבימ”ש קמא והן לבימ”ש זה – אינה בגדר ביקורת לגיטימית, אלא שפה שמקומה לא יכירנה בין כתלי ביהמ”ש.

15. ומכאן לגוף העניין; החלטתי לדון בבקשה כבערעור וליתן רשות ערעור.

16. המבקש במסווה של בקשה לביטול זימונם של עדים, החלטות מיום 8.12.22 ו 18.12.22, עותר למעשה ליתן פס”ד בבקשתו לביטול פסה”ד שניתן נגדו בהיעדר, מכיוון שסבור הוא, שזימונו לדיון מיותר וניתן להכריע בבקשתו ללא חקירה כלל.

מעבר לכך שהחלטות מיום 8.12.22 ו -18.12.22 אינן דנות בבקשה לביטול פסק הדין אלא בביטול ההוראה לזימון העדים, דינן לדחיה, שכן לא ניתן להגיש בר”ע בגינן. ראה צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) תשע”ט – 2009, ס’ 1(1), שענינו החלטה בקביעת מועד דיון; ס 1(4) שענינו החלטה בדבר שלבי דיון בהליך וס’ 1 (5) החלטה בדבר הזמנת עדים.

מעבר לנדרש גם אם היתה סמכות להגיש בר”ע בנושא זה, לא הייתי מתערבת שכן לא נפלה כל שגגה בהן והן מצויות בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית. כך גם לגבי ההחלטה מיום 23.10.22, בגינה לא הוגשה בר”ע, שעניינה קיומו של דיון בבקשה לביטול פסה”ד, תחת להכריע בה על סמך הבקשה והתגובה, מהלך המצוי בתחום שיקול הדעת של ביהמ”ש.

17. כל שנותר לדיון, איפוא, מצוי בתחום של ההיוועדות חזותית. אכן ככלל ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות דיוניות כמו זו של היוועדות חזותית, אלא במקרים חריגים. השאלה אם מקרה זה נכלל בתוכם. אמנם ‘דרך המלך’ כפי שקבע כב’ השופט גרוסקופף ברע”א 4945/21 הנ”ל. השופטת וילנר ברע”א 7998/18 דן כהן נ. חב’ החשמל לישראל בע”מ (5.3.19) קובעת: ברירת המחדל, כמו גם האפשרות המיטבית, היא כי גבייתן של עדויות תיעשה לפני בית המשפט הדן בהליך המשפטי. באופן זה, נשמרת זכותם של בעלי הדין לחקירה נגדית, וכן בית המשפט יכול להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים – ממהימנותם ומדבריהם, לנהל את הדיון כיאות, ואף להפעיל אמצעי אכיפה לשם הבטחת התייצבות העדים ועל מנת שאלה ישיבו על השאלות המוצגות בפניהם כיאות… (פסקה 15).

תקנה 72 לתקנות סד”א, תשע”ט – 2015, קובעת:

(א)בית המשפט רשאי להתיר שמיעת עדות בדרך של היוועדות חזותית בתוך שטחה של מדינת ישראל או מחוצה לה לפי הוראות שייתן, אם השתכנע כי התקיימו התנאים האלה:

(1)הגעתו של העד לבית המשפט שבו נדונה התובענה שבעניינה הוא נדרש להעיד תקשה עליו מאוד, והוא נתן את הסכמתו למתן עדות בדרך זו;

(2)עדותו של העד חיונית לשאלות השנויות במחלוקת;

(3)אין מניעה מבחינת מדינת החוץ לשמיעת עדות בדרך זו בתחומה.”

המחלוקת היחידה היא האם הגעתו של המבקש לביהמ”ש תקשה עליו מאד. המבקש מתגורר באוסטרליה משנת 2016 ומאז לטענתו, לא שב לארץ, מרכז חייו מצוי באוסטרליה. החשש של המבקש שעם הגעתו לארץ יוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ – וימצא עצמו עצור במדינת ישראל ואף יאלץ להתפשר כדי שיציאתו תותר – אינו נעדר בסיס.

ביהמ”ש קבע שהגעתו של המבקש אינה מקימה קושי ניכר, שפורש בפסיקה כקושי בריאותי או הימצאות במאסר וחששו שיוצא צו יציאה מן הארץ נגדו הינו ספקולטיבי. לא אוכל להסכים לקביעה שמדובר בחשש ספקולטיבי. נגד המבקש ניתן פס”ד בהעדר, על סכום של 3,800,000 ש”ח –  מבלי להתייחס לשאלה אם מדובר בחריגה מסמכות של ביהמ”ש השלום – כבר קיים תיק הוצל”פ נגד המבקש ולא ניתן למנוע החשש הממשי, שלאחר שינחת בארץ יוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ.

עוד קבע ביהמ”ש שלא הוכח שלא יעלה בידי המבקש לבטלו. מתקשה אני להבין כיצד יכול היה המבקש להוכיח שלא יוכל להביא לביטול הצו. זאת מבלי להיכנס לשאלה ככל ויצליח כמה זמן זה יארך ויאלץ להישאר בארץ, כאשר הדבר כרוך בהוצאות לא מבוטלות.

המשיבים בתגובתם אינם מתחייבים שלא להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ אלא טוענים שב”כ בבקשה כאן אינם מייצגים אותם בהליכי הוצל”פ. העובדה שעו”ד אחרים מייצגים המבקשים בהליכי הוצל”פ אינה רלוונטית שכן ניתן היה לערך הבירור עימם ובכל מקרה המשיבים הם אותם משיבים, גם כאן וגם בתיק ההוצל”פ ועל פיהם יקום או יפול דבר.

18. מצויים אנו בעידן טכנולוגי מתקדם ואף תקנות סד”א אפשרו קיומו של הליך זה; אין כל מניעה לקיים הדיון, כאשר המבקש מצוי במקום מושבו ואינו מסתכן בעיכוב יציאה בהגעתו ארצה, כאשר מצויים בחיקו טיעונים כבדי משקל לביטול פסק הדין; שכן, ככל ויתברר שאכן לא זומן כדין, קרוב לוודאי יבוטל פסה”ד. (אין באמור לעיל כדי להביע דעתי על התוצאה המתבקשת). גם אין כל מניעה לבחון כלל המסמכים הדרושים בהיוועדות חזותית.

תקנות סד”א אפשרו ניהול הליך באמצעות היוועדות חזותית ובשל החשש הממשי שימנע מהמבקש לחזור למקום מגוריו בחו”ל, אני מקבלת הערעור ומורה שהדיון יתקיים בהיוועדות חזותית.

ככל שהמשיבים יתחייבו שלא להגיש בקשה לעיכוב יציאה מן הארץ כנגד המבקש, תבוטל החלטה בדבר היוועדות חזותית והמבקש יתייצב לדיון פרונטלי בביהמ”ש.

19. בעיקרון עת חלק מהערעור נדחה וחלקו התקבל לא היה מקום לחייב בהוצאות אך לאור השפה הבוטה בה נקט המבקש ישלם המבקש הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000ש”ח. סכום זה יועבר מתוך הערובה שהופקדה והיתרה תוחזר למבקש באמצעות ב”כ.

ניתנה היום, כ”ח אדר תשפ”ג, 21 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

עמיתה שרה דברת

PDF

בקשה לעיון חוזר נדחתה בתאריך 17/4/2023