בקליפת האגוז יצוין כי הקטינה גדלה אצל סבתה מינקות ומקום מגוריה של הקטינה נקבע בבית הסבתא אשר מונתה כאפוטרופא נוספת עם סמכויות בלעדיות על ענייניה של הקטינה והסבתא ובן זוגה (התובע) משמשים כמשפחת אומנה עבור הקטינה.

תמצית טענות הצדדים

• לטענת התובע ועדת התכנון התכנסה לצורך סיכום וסיום טיפול בעניין הקטינה, או אז החליטה הנתבעת להכפיש את שמו ולטעון כנגדו טענות פדופיליה במטרה לפגוע בשמו הטוב ובפרטיותו.
• התובע מציין כי בוועדת התכנון נכחו הצדדים, הסבתא, גורמי רווחה וגורמי טיפול נוספים. לטענתו במהלך התכנסות הוועדה הנתבעת הציגה את עמדתה ו”טענה היא בפה מלא ובקול גדול למול כל הנוכחים בישיבה כי הקטינה מצויה בסכנה עקב מגוריה עם בן זוגה של אלמונית, אותו כינתה “פדופיל” (ראה סעי’ 12 ו-20 לכתב התביעה).
• התובע טוען כי התיאורים שייחסה לו הנתבעת בנוגע להתנהגות מינית לא נורמטיבית נועדו “לזעזע את המערכת” על מנת לפעול להוצאת הקטינה לאלתר מהבית בו התגוררה ביחד עמו ועם סבתה.
• התובע טוען כי נכחו בועדה ארבעה עשר אנשים ובכללם הנתבעת, הסבתא והגב’ X שהינה מנכ”לית עמותת “*****” וחברתה של הנתבעת, שהגיעה לטענת התובע, במטרה לסייע לנתבעת להוציא את הקטינה מרשותו ומרשות סבתה ולדאוג להשמת הקטינה במסגרת חוץ ביתית.
• לטענת התובע, הגב’ פלמונית- מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים ב******* ציינה בפני הנתבעת כי ככל שישנם חשדות מסוג זה עליה לפנות למשטרת ישראל ולהגיש תלונה מתאימה. התובע טוען כי הנתבעת עצמה טענה בועדה כי הבינה שעליה לפנות למשטרה ועל אף שמדובר בטענות ידועות כבר מזה כשלוש שנים, אין בידיה ראיות לטענות חמורות ולכן לא עשתה כן.
• התובע מציין כי הגב’ X שנכחה אף היא בוועדה נחשפה לחומרים חסויים כאשר לא חלה עליה חובת חיסיון כלפיו והיא אינה צד בהליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים בבית המשפט.
• התובע טוען כי הפעם הראשונה שהנתבעת ייחסה לו האשמות הנוגעות לפדופיליה הייתה ביום 2.4.2015, כאשר השמיצה אותו בפני בת זוגו (אמה וסבתה של הקטינה) וגורשה מדירתו.
• התובע מציין כי עד להתכנסות הועדה הנתבעת לא הרשתה לעצמה לטעון בגלוי את הטענה החמורה והמופרכת בנוגע לפדופיליה אלא רק ניסתה לרמוז לכך, אך דאגה להשמיץ אותו ברשתות החברתיות וטענה כי הוא כביכול משפיע על המערכת המשפטית בזכות עברו וקשריו עם שלטונות בישראל. 
• בכתב התביעה התובע מתואר כאיש משפחה, אב לשלושה ילדים משכילים מנישואיו הראשונים וסב לתשעה נכדים בגילאי שנה עד 14 שנים. דמות ציבורית ומוכרת, מרצה בכנסים בארץ ובחו”ל ועוסק במחקרים על ***** וה********.
• התובע טוען כי הנתבעת אישה אמידה, בעלת נכסים המוערכים בשני מיליון דולר ארה”ב באזורים היוקרתיים של xxx וזוכה להכנסה חודשית מהשכרת נכסיה בגובה של כ- 3,500 דולר ארה”ב.
• התובע טוען כי נגרם לו נזק בלתי ממוני. לטענתו הנתבעת פגעה בשמו הטוב ומדובר בפגיעה קשה מאוד, שכן הוא איש עשייה ודמות ציבורית מוערכת, מוכרת ופעילה.התובע דורש פיצוי מוגבר נוכח הטענה כי מדובר בנתבעת בעלת ניסיון עשיר בפרסום לשון הרע במדיה החברתית וברשת האינטרנט.
• התובע עותר לפיצוי בגובה 650,000 ₪ (50,000 ₪ בגין כל משתתף בוועדה) ומשאיר לשיקול דעת ביהמ”ש את גובה הפיצוי בגין הפרסום המשמיץ בפייסבוק ובאתר ויקיפדיה. 

• הנתבעת טוענת כי טענה אין ספור פעמים במחיצת אמה והתובע, שהקטינה נתונה ללחצים בלתי פוסקים, הסתה קשה כנגדה עד כדי ניכור הורי ועל מנת לבודד אותו מרעשי ההליך המשפטי, סברה ועדין סבורה שהיה עדיף להוציא את הקטינה למרכז חרום.
• לטענת התובעת, הייתה רשאית לצרף את חברתה כ”ידיד” מטעמה, אחרת לא היו מאפשרים לגב’ X להיות נוכחת ובכל מקרה חלה חובת חסיון על כל המשתתפים בוועדה.
• הנתבעת טוענת כי במסגרת הועדה העלתה שאלה מדוע התובע כל כך מתעניין ודואג לבתה הקטינה ואינו נותן תשומת לב לנכדיו ואין זה עניינה כי התובע ואמה “פרשו” את דבריה בצורה אחרת.
• הנתבעת מכחישה את האמירות המיוחסות לה וטוענת כי לא אמרה דבר וחצי דבר, המהווה הוצאת דיבה (ס’ 31 לכתב ההגנה). לטענתה, חל חסיון על האמור בוועדה ובכל מקרה אין האמור בוועדה מהווה הוצאת דיבה.
• בסעיף 33 לכתב ההגנה הנתבעת טוענת כי “מעולם לא עשתה שימוש במילה ‘פדופיל’ אלא טענה שבתה הקטינה נמצאת בסכנה”.
• הנתבעת טוענת כי אינה יודעת האם הועדה התכנסה מראש במטרה לסגור את התיק, אך עובדה מוגמרת היא שגם עו”ס לחוק הנוער סברה שיש מקום להכריז על הקטינה כקטינה נזקקת ואף הוגשה לטענתה בקשה מתאימה לביהמ”ש.
• הנתבעת מאשרת כי טענה שבתה נמצאת בסכנה ואכן התפתחות הקטינה בסכנה, שעה שקיים ניתוק מוחלט בינה לבין הקטינה.
• הנתבעת סבורה שאמה והתובע גם יחד מנצלים את הקשרים שלהם, אחרת לא ניתן להבין כיצד ידע התובע שהוועדה נועדה לסגירת התיק, כאשר המלצות הועדה מתקבלות בו במקום ולא מראש, אחרת מדובר בוועדה “מזוהמת” המאבדת את מהותה.
• הנתבעת חוזרת וטוענת כי חל חסיון על האמור בוועדה וכי לא לא עשתה שימוש במילה “פדופיל”. לטענתה, אם לתובע טענות ביחס לאמירות שנאמרו ע”י צד ג’ יתכבד וינקוט בהליך מתאים כלפי אותו צד ג’.
• ביחס לתרגום הפרסומים מקיר הפייסבוק שלה הנתבעת טוענת כי לא צורף תצהיר מתורגמן מאומת כדין ומשכך יש להורות על מחיקת התרגום מכתב התביעה.
• הנתבעת מכחישה כל קשר לפוסטים ב”ויקידפיה רוסית” וטוענת כי אינם קשורים כלל לתובע.
• הנתבעת מכחישה את היקף הרכוש המיוחס לה ע”י התובע וטוענת כי הנתבע לא הצליח להוכיח עצם הוצאת דיבה ו/או נזק לכאורי שנגרם לו, כל שכן לא הוכח קשר סיבתי ביניהם. 

  דיון והכרעה

“לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח

ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או

מוגבלותו;… ”

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר פרסום כדלקמן:

“(א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות,

תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר

זולת הנפגע;

(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.”

…יש להדגיש כי עצם קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות תוכן הפרסום, שכן יתכן כי פרסום יהא אמת אך עדין יהיה בו בכדי להשפיל או לבזות. בשלב זה אף אין בוחנים את המניע שעמד מאחורי הפרסום (ע”א 751/10 פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין- אורבך, [פורסם בנבו] עמ’ 49 (2012), להלן- “פס”ד אילנה דיין”)…”

אמירות הנתבעת בוועדת תכנון

התובע צרף תצהיר עדות ראשית מטעם הסבתא (בת זוגו ואמה של הנתבעת) אשר נכחה בוועדת התכנון ומצהירה כי באותה ועדה הטיחה הנתבעת האשמות חמורות ביותר כלפי התובע והודיעה כי הוא “פדופיל” ולכן חייבים להרחיק את בתה מרשות התובע והסבתא.

הסבתא מאשרת בעדותה כי המילה “פדופיל” לא מופיעה בפרוטוקול ועדת התכנון וטוענת כי

“המילה לא מופיעה פה כי מקרה זה קצת חסר תקדים וכולם היו בהלם, וxxx אמרה את המילה הזאת אבל לא רשמו אותה כי לא נעים” (עמ’ 19 שורות 26-27).

מעדות הסבתא עולה כי הנתבעת כינתה את התובע באופן מפורש כ”פדופיל” בבתם של התובע והסבתא ובנוכחות הקטינה (עמ’ 20 שורות 30-32 ועמ’ 21 שורות 6-7).

“…אבל יחד עם זאת, אני יודעת שזה סיפור שזה קרה מזמן מזמן זה כל המשבר שלנו קרה אחרי שפלונית אמרה שלפני המשפט לפני כן אפלונית אמרה לפלוני שישבנו ביחד עם הנכדה כולם ואמרה לפלוני שהוא פדופיל וזה ידוע וזה היה לפני 3 שנים…”

…

“זה לא פגישה פרטית, היא גרה אצלנו כל הזמן, זה היה בבית, לא פגישה. אני פלוני והנכדה היינו בבית והנכדה שמעה”.

“בראייה שלי מהתפקיד שלי לי אין סמכות לקרוא למישהו או להגדיר אותו כפדופיל, אבל מה שהיא תארה היה בתחום של פגיעה מינית בילדים ולכן כתבנו במדובר בהאשמות חמורות, מקרה חמור” (עמ’ 22 שורות 6-7).

…

“לשאלת בית המשפט למה דווקא חשבנו שזה מופנה לפלוני ולא לשכן, אני מבהירה שהיא אמרה מיד בהמשך שהוא, פלוני מקלח אותה וזה היה ברור שהיא מתכוונת אליו (עמ’ 23 שורות 23-24).

ב.הגב’ פלמונית מעידה כי לא שמעה באופן אישי את הנתבעת מכנה את התובע “פדופיל” וציינה כי לאף אחד בוועדה אין סמכות מקצועית להשתמש במילה הזאת (עמ’ 24 שורה 7).

ג.הגב’ פלמונית מסכימה כי באופן כללי הורים מעלים בוועדות את כל שעל ליבם ביחס לילדיהם, אך מבהירה כי במקרה זה, מדובר באמירה לא שכיחה, בפרט כאשר הקטינה הייתה מוקפת באנשי טיפול ודברי הנתבעת לא נשמעו קודם לכינוס הוועדה, באזני אף איש טיפול (עמ’ 23 שורות 1-5).

ד.הגב’ פלמונית מדגישה כי באותה תקופה הקטינה טופלה ע”י פסיכולוגית ועמדה בפני הנתבעת אפשרות מעשית לברר האם מדובר בהתנהגות נורמטיבית אם לאו.

הגב’ פלמונית מבהירה כי לאחר שעו”ס לחוק הנוער התייעצה עם עו”ס מחוזית הוחלט שלא לפעול בהתאם לכלל חובת דיווח ולכן לא בוצעה חקירת ילדים (ראה עמ’ 23 שורות 28-32 ועמ’ 24 שורות 1-4).

ה.הגב’ פלמונית מאשרת כי כל הנאמר בוועדה חסוי בפני הציבור (עמ’ 22 שורה 15).

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי:

“במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.”

במקרה דנן לא יכולה לעמוד לנתבעת “הגנת אמת בפרסום”, שעה שהוכח כי תוכן האמירות לא היה אמת ואין מדובר ב”פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש”, אלא בביטוי חמור, העלאת האשמה קיצונית וחריגה, המייחס לתובע המגדל את הקטינה, פגיעה מינית בה שעה שהוא משמש כמשפחת אומנה עבורה.

במיוחד הדברים חמורים שעה שלא זו בלבד שהפרסום לא היה אמת, אלא שהנתבעת עצמה לא האמינה באמיתות דבריה אלא למעשה בחרה לומר אמירות חמורות שמטרתן לחבל באפשרות האומנה של התובע ובת זוגו (הסבתא) כלפי הקטינה.

לענין זה סבורתני כי כאשר דברים מסוג זה נאמרים, על מנת להטיל דופי באדם, הרי שגם אם נאמרים בפורום סגור, יש להתייחס אל הדברים שנאמרו כאל לשון הרע.

לא כל שכן כאשר אין מדובר בפורום סגור שנפגש בצורה אקראית, אלא מדובר בפורום שמטרתו להכריע בשאלת של התובע כמשפחת אומנה עבור הקטינה וברור שכל אדם סביר יכול להניח שהשמעת האשמות כה קשות, משמעותן חבלה בתהליך בחינת ההתאמה של האדם.

איני מוצאת ממש בטענות הנתבעת כי מדובר היה בחשש סובייקטיבי ואמיתי, כיוון שאם אכן היה לנתבעת חשש כן ואמיתי, אין הסבר כפי שגם העידה הגב’ פלמונית, מדוע הנתבעת לא שיתפה קודם להתכנסות הוועדה אף גורם טיפולי בחשדותיה בעת שהיא עצמה הייתה בהליך טיפולי.

הנתבעת בחרה להמתין עד להתכנסות הועדה ולא ערכה בירור מקדים עם אנשי הטיפול שטיפלו בקטינה עוד הרבה לפני שהועדה התכנסה. הנתבעת ידעה והבינה היטב את ההשלכות שתהיינה לאמירות כה קשות שייחסה לתובע ואת חובתם של אנשי הטיפול לא להתעלם מכך.

גם לאחר התכנסות הוועדה הנתבעת לא פעלה להגשת תלונה במשטרה, הגם שקיבלה הסבר מטעם עו”ס המשפחה כי במקרים כאלה צריך להגיש תלונה במשטרה (ראה עדות הגב’ פלמונית בעמ’ 17 שורה 15).

התנהגות הנתבעת לפני הפרסום בוועדת התכנון וגם לאחר התכנסות הוועדה מלמדת כי היא בחרה לומר את דבריה דווקא בנוכחות חברי הועדה בכוונת מכוון, במטרה לפגוע בפרטיותו ובשמו הטוב של התובע ולא משום שאכן חשבה שהפגיעות מבוצעות ושקיים חשש לפגיעה בקטינה.

הפרסום ברשתות החברתיות

התובע טוען כי באתר ויקיפדיה בשפה הרוסית הוספו אמירות לערך המוכר בשמה של הסבתא בזו הלשון: “משפחה. בת בכורה: פלונית. לא מכירה בה כבת שלה, אבל גזלה ממנה את הבת שלה בעזרת סחיטה ושוחד ביחד עם פלוני …”

וכך לטענת התובע לא בכדי בערך המצוי על שמו באתר ויקיפדיה בשפה הרוסית נוספו תיאורים משמיצים כמו: “מינואר 2015 יחד עם אלמונית, מחזיק אצלו באום לא חוקי את נכדתה , מפעיל עליה לחץ פסיכולוגי ולא מחזיר אותה אל אמא שלה. תפקידו של פלוני בגזלה לא חוקית (בעזרת קשריו במפגלת השלטון ובעזרת מתן שוחד) …”

התובע מציין כי הקוראים מופנים ישירות לדף הפייסבוק של הנתבעת וגם לעצומה עליה חתמו 696 אנשים ומופנית למר בנימין נתניהו ולמר ולדימיר פוטין ואחרים ובו נאמר כי הסבתא גייסה את בן זוגה (התובע) להשפיע בדרכים שונות על מוסדות שונים.

נקבע כי פרסום תוכן עצמאי כ’פוסטים’ בפייסבוק הינו פרסום לכל דבר ועניין (רע”א 1688/18 רנה נ’ נתניהו (פורסם ביום 15.4.18).

“דיני הנזיקין ולשון הרע אינם עוצרים על סף מפתנו של בית המשפט לענייני משפחה, אך בשל העובדה שמדובר ביחסים בין קרובי משפחה או בסכסוכי משפחה. גם במרחב המשפחתי, ישנן פסיקות לא מעטות של הערכאות הדיוניות בהן ניתנו פסקי דין המחילים את דיני איסור לשון הרע על פרסומים בפייסבוק בין בני המשפחה ואף משיתים פיצוי כספי בגין כך (פסיקת כב’ השופטת רותם קודלר עייש בתמ”ש (ב”ש) 21757-10-11 פלונית נ’ אלמוני, (11/8/13, פורסם בנבו), פסיקת כב’ השופטת אילת גולן תבורי בתמ”ש (ראשל”צ) 17772-01-10 אלמוני נ’ אלמונית, (11/11/13, פורסם בנבו), פסיקת כב’ השופט נפתלי שילה בתמ”ש (ת”א) 35326-12-10 א. נ’ ת. (17/10/12, פורסם בנבו), פסיקת כב’ השופט איתי כץ בתמ”ש (י-ם) 8719-06-13 נ.ו. נ’ א.ו., (ניתן ביום 27/3/16 ופורסם בנבו) פסיקתי של בתמ”ש (נצ’) 26439-11-15 ו.ש. נ’ ב.ש. 12/1/17, פורסם בנבו וראה האסמכתאות שם).

לסיכום נקודה זו, לא קיימת מניעה להחיל את דיני לשון הרע על פרסומים משמיצים באינטרנט, אולם גישת בית המשפט העליון היא, כי ראוי להחילם בשינויים המתחייבים, היינו ליתן את הדעת לפרמטרים נוספים הנוגעים לטיבו של הפרסום, למהותו, לנגישותו, למשקל שהציבור מתייחס לו וכיוצא באלה, אשר לעיתים יש בהם כדי להשפיע על ההחלטה האם הפרסום יהווה לשון הרע, כמשמעו בחוק, או שמא יש להתייחס לאמור בפרסום כ”זוטי דברים”.”

האמירות שפורסמו ברשתות החברתיות (פייסבוק וויקיפדיה) הן אמירות מבישות ומשפילות המהוות פגיעה בשמו הטוב של אדם ומיועדת לאדם אחר זולת התובע או לכל הפחות הפרסום “עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע” (ס’ 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע).

לטענת באת כוח התובע, הנתבעת היא זו שהזינה את האתרים השונים במידע שרק היא יכלה לדעת וסיפקה אינפורמציה שקשורה אליה. באת כוח התובע מפנה בסיכומיה לדברים שנכתבו בוויקיפדיה אודות “מכון ***”, מכון לפסיכולוגיה ב***** אליו הופנו הצדדים בעקבות הליך טיפולי. אכן לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בפרט שחל עליו חסיון במסגרת הליכים שהתנהלו בין הסבתא לבין הנתבעת בדלתיים סגורות.

בעניין זה השוו לסעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע המטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע באמצעי תקשורת גם על “האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו״, דהיינו האדם שהיה ה״מקור״ או ״בעל הציטוט״ של ידיעה אשר פורסמה באמצעי תקשורת יישא באחריות כמי שגרם לפרסום (ר״ע 657/85 רונן נ׳ מדינת ישראל לט(4) 499 (1985), 500).

ר’ חקירה הנגדית של הנתבעת בעמ’ 27 שורות 23-28 ועמ’ 28 שורות 1-27 לפרוטוקול.

הנתבעת אינה מעלה שום טענת הגנה לפי סעיפים 14-15 חוק איסור לשון הרע, הנוגעים לאמת הפרסום ו/או לתום הלב של המפרסם ויתרה מכך, הנתבעת מודה כי התובע לא שיחד אף אחד וכי גורמי הרווחה היו “בצד שלה” (עמ’ 25 שורה 18).

לא זו אף זו, הפרסום בענייננו לא נכלל ברשימת הפרסומים המותרים לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ולכן אין מדובר בפרסום “הנהנה מחסינות”.

הליך זה הסתיים בהסכם פשרה שאושר ע”י ביהמ”ש וקיבל תוקף של פס”ד ביום 4.1.2018 לפיו ניתן צו להסרת ומחיקת כל פרסום הנוגע לסבתא, לנתבעת ו/או לקטינה. הצו התייחס אך לפרסומים שהנתבעת מסוגלת הייתה להסיר בעצמה וכן הנתבעת התחייבה להסיר פרסומים שיבוצעו ע”י צד ג’.

היקף הפיצוי

הנתבעת מחשיבה את התובע כדמות ציבורית ומוכרת ולפיכך מבינה כי משמעות אמירות מהסוג שפרסמה מהוות פגיעה קשה מאוד בשמו הטוב.

ש.האם יש לך איזשהן ראיות שמישהו פוחד להסתבך עם פלוני שהוא בן אדם אלים או מפחיד?

ת.לא בגלל שהוא בן אדם או מפחיד אלא בגלל שאבא שלו בן אדם מפורסם ומכובד בארץ, וגם פלוני הוא חבר של ביבי.

ש.זאת אומרת את יודעת שמפלוני לא פוחדים?

ת.אני יודעת שלא רוצים להתעסק איתו כי הוא בן אדם חשוב.

עמ’ 27 שורות 14-19

כמו כן אני מביאה בחשבון את העובדה כי אין זו הפעם הראשונה שהנתבעת מתנהלת באופן פוגעני כלפי בן משפחה באמצעות הרשתות החברתיות, כאשר היא בחרה גם לנהל את המאבק כנגד אמה ובן זוגה באופן חשוף ופוגעני ובתפוצה רחבת היקף ובדיעבד מנסה להתנער מהאחריות לפרסומים הגם שמאשרת שהיא עצמה מוסרת לחבריה את הפרטים לצורך הפרסום.

הפרסום בוועדת התכנון אמנם בוצע בישיבה סגורה אשר דברי הנוכחים בה חסויים בפני הציבור ולכן תפוצת הפרסום מצומצמת ומוגבלת יותר בהשוואה לפרסום שנעשה בכלי התקשורת או באמצעות הרשתות חברתיות, שם אין חולק כי מדובר בפרסום רחב היקף וחוצה גבולות ויבשות והנתבעת טוענת בעצמה כי אין לה שליטה עליו, על אף שקושרת עצמה לפרסומים, אך בעניין זה חשוב להדגיש כי אין להקל ראש בפרסום דברים פוגעניים לאדם אחר זולת הנפגע, רק משום שהפרסום נעשה בחדר סגור. אמנם לכאורה פרסום בפני מספר משתתפים מוגבל, שאינו חשוף לציבור אינו דומה לפרסום ברשתות החברתיות ללא יכולת המפרסם לשלוט בכמות האנשים שנחשפים למידע ולשימוש שנעשה בו, אלא שבנסיבות תיק זה יש להביא בחשבון את חומרת הטענות שהועלו כלפי התובע וכן את העובדה שהדברים נאמרו בפורום שהתכנס לצורך בחינת התאמתו לשמש כמשפחת אומנה לילדה.

יחד עם זאת יש לזכור כי אותו פרסום שנמסר בחדר סגור, לא גרם לבסוף לנזק ממשי שכן גורמי הטיפול בחנו את הענין והשתכנעו שאין ממש בטענות הקשות שהופנו כנגד התובע מצידה של הנתבעת. לא ניתן להתעלם יחד עם זאת מהנשק בעצם הבדיקה של טענות כה חמורות כלפי התובע בפורום הקונקרטי כפי שנעשה.

35.לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה ואת התנהגות הנתבעת (אשר התברר כי למעשה בעצמה לא האמינה באמיתות תוכן הפרסום) ושוכנעתי כי לא פעלה ממניעים טהורים, אני מוצאת לחייב את הנתבעת בסכום של 50,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל אחד מהפרסומים שבוצעו ברשתות החברתיות (סכום של 50,000 ₪ בגין הפרסומים בפייסבוק וסכום של 50,000 ₪ בגין הפרסומים בוויקיפדיה) וכן בסכום של 50,000 ₪ בגין הפרסום בוועדת תכנון טיפול ובסה”כ בפיצויים בגובה 150,000 ₪.

למען הסר ספק אני ערה לטענת התובע כי מבקש לפסוק פיצוי בגין לשון הרע באופן נפרד ביחס לכל משתתף בוועדה ואולם לא מצאתי להיעתר לרכיב זה ולא מצאתי כי לשון הרע בוצעה בנפרד ביחס לכל שומע הנוכח בחדר, אלא באופן כולל לכולם.

36.פסיקת הוצאות

התנהלות הנתבעת לאורך ניהול ההליך לא היתה עניינית וניכר כי היא מתנהלת בצורה מזלזלת, תוך גרימת נזק לבעל הדין ושכנגד ולקופת אוצר המדינה וזאת נוכח היותה מיוצגת ע”י הלשכה לסיוע משפטי.

כך למשל, אך לא רק, התנהלות הנתבעת ביחס לדיון 26.4.2021 שהיה קבוע לשמיעת הראיות, במהלכו התברר כי אינה בוחלת באי אמירת אמת, הסתרה והתעלמות מהליכי ביהמ”ש ומהזמן שביהמ”ש וקופת אוצר המדינה של אזרחי מדינת ישראל מקדישים לענייניה, בעודה שוהה בחופשה בחו”ל לאחר שנכשל ניסיונה להתל בביהמ”ש בטענה כי היא מאושפזת במועד הדיון בביה”ח ברוסיה.

התברר כי הנתבעת אף נהגה בחוסר שקיפות כלפי באת כוחה, עו”ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, שנאלצה בשמה להגיש אישורים בענין מצבה הרפואי שהתברר כי הם מזויפים ותוך שהיא מסתירה ממנה ומהלשכה לסיוע משפטי כי למעשה השתחררה מביה”ח ושוהה בחופשה באזור סיביר המרוחק מרחק שעות טיסה ממקום ביה”ח בו לכאורה היתה מאושפזת (תוך שבאותם אישורים נטען כי לכאורה אינה כשירה לטוס).

במהלך הדיון נוצר עימה קשר וידאו ובשיחה עם ביהמ”ש לא הכחישה כי אכן מצויה בסיביר כפי שטען התובע (ואף הוכיח בתמונות אשר אף הן פורסמו ברשתות החברתיות על ידי חבריה של הנתבעת) וניכר כי כלל אינה מטרידה אותה העובדה שגרמה לבזבוז זמן שיפוטי יקר ולבזבוז משאבי הקופה הציבורית של אזרחי מדינת ישראל .

לאור כל האמור, בשים לב לתוצאות ההליך ולהתנהלות הנתבעת אני מוצאת לחייב את הנתבעת בהוצאות ההליך בסך 50,000 ₪ לטובת התובע אשר ישולמו על ידה בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

בנוסף הנתבעת תשלם את שכר טירחת העדות שהתייצבו לדיון 26.4.2021 בסך 500 ₪ לכל אחת מהעדות.

לסיכום

37.לאור כל האמור לעיל נפסק כדלקמן:

• התביעה מתקבלת.
• אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגובה 150,000 ₪.
• סכום הפיצוי ישולם בתוך 30 יום ויישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד לתשלום המלא בפועל.
• ו”כ הנתבעת תשא בהוצאות ההליך בסך 50,000 ₪ לטובת התובע, אשר ישולמו על ידה בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל. 

  38.בכך מסתיים בירור ההליך.

  המזכירות תמציא פסק הדין לב”כ הצדדים ותסגור את התיק.

  אני מתירה פרסום פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים. נוסח מותאם ייערך ע”י ביהמ”ש ויועבר למאגרי פסיקה אלקטרוניים באמצעות דוברות בתיהמ”ש.

   

  ניתן ביום, י”א כסלו תשפ”ב, 15 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.